“אוי לי אמי” — התמודדות ירמיהו האישית
פסוקים
אֽוֹי־לִ֣י אִמִּ֔י כִּ֣י יְלִדְתִּ֗נִי אִ֥ישׁ רִ֛יב וְאִ֥ישׁ מָד֖וֹן לְכׇל־הָאָ֑רֶץ לֹֽא־נָשִׁ֥יתִי וְלֹא־נָֽשׁוּ־בִ֖י כֻּלֹּ֥ה מְקַֽלְלַֽוְנִי׃ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אִם־לֹ֥א (שרותך) [שֵׁרִיתִ֖יךָ] לְט֑וֹב אִם־ל֣וֹא׀ הִפְגַּ֣עְתִּֽי בְךָ֗ בְּעֵ֥ת רָעָ֛ה וּבְעֵ֥ת צָרָ֖ה אֶת־הָאֹיֵֽב׃ הֲיָרֹ֨עַ בַּרְזֶ֧ל׀בַּרְזֶ֛ל מִצָּפ֖וֹן וּנְחֹֽשֶׁת׃ חֵילְךָ֧ וְאוֹצְרוֹתֶ֛יךָ לָבַ֥ז אֶתֵּ֖ן לֹ֣א בִמְחִ֑יר וּבְכׇל־חַטֹּאותֶ֖יךָ וּבְכׇל־גְּבוּלֶֽיךָ׃ וְהַֽעֲבַרְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ בְּאֶ֖רֶץ לֹ֣א יָדָ֑עְתָּ כִּי־אֵ֛שׁ קָדְחָ֥ה בְאַפִּ֖י עֲלֵיכֶ֥ם תּוּקָֽד׃ אַתָּ֧ה יָדַ֣עְתָּ יְהֹוָ֗ה זׇכְרֵ֤נִי וּפׇקְדֵ֙נִי֙ וְהִנָּ֤קֶם לִי֙ מֵרֹ֣דְפַ֔י אַל־לְאֶ֥רֶךְ אַפְּךָ֖ תִּקָּחֵ֑נִי דַּ֕ע שְׂאֵתִ֥י עָלֶ֖יךָ חֶרְפָּֽה׃ נִמְצְא֤וּ דְבָרֶ֙יךָ֙ וָאֹ֣כְלֵ֔ם וַיְהִ֤י (דבריך) [דְבָֽרְךָ֙] לִ֔י לְשָׂשׂ֖וֹן וּלְשִׂמְחַ֣ת לְבָבִ֑י כִּֽי־נִקְרָ֤א שִׁמְךָ֙ עָלַ֔י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י צְבָאֽוֹת׃ לֹא־יָשַׁ֥בְתִּי בְסוֹד־מְשַׂחֲקִ֖ים וָאֶעְלֹ֑ז מִפְּנֵ֤י יָֽדְךָ֙ בָּדָ֣ד יָשַׁ֔בְתִּי כִּי־זַ֖עַם מִלֵּאתָֽנִי׃ לָ֣מָּה הָיָ֤ה כְאֵבִי֙ נֶ֔צַח וּמַכָּתִ֖י אֲנוּשָׁ֑ה מֵֽאֲנָה֙ הֵרָפֵ֔א הָי֨וֹ תִהְיֶ֥ה לִי֙ כְּמ֣וֹ אַכְזָ֔ב מַ֖יִם לֹ֥א נֶאֱמָֽנוּ׃ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אִם־תָּשׁ֤וּב וַאֲשִֽׁיבְךָ֙ לְפָנַ֣י תַּעֲמֹ֔ד וְאִם־תּוֹצִ֥יא יָקָ֛ר מִזּוֹלֵ֖ל כְּפִ֣י תִֽהְיֶ֑ה יָשֻׁ֤בוּ הֵ֙מָּה֙ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה לֹא־תָשׁ֥וּב אֲלֵיהֶֽם׃ וּנְתַתִּ֜יךָ לָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לְחוֹמַ֤ת נְחֹ֙שֶׁת֙ בְּצוּרָ֔ה וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהוֹשִׁיעֲךָ֥ וּלְהַצִּילֶ֖ךָ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְהִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֣ד רָעִ֑ים וּפְדִתִ֖יךָ מִכַּ֥ף עָרִצִֽים׃
פירוש רש”י
15:10: אוֹי לִי אִמִּי. יִרְמְיָה הָיָה מִתְאוֹנֵן עַל עַצְמוֹ, שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִין אוֹתוֹ בְּנֵי עִירוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹכְחוֹתָיו: | וְאִישׁ מָדוֹן. אִישׁ מְרִיבָה, כְּמוֹ ״לֹא יָדוֹן רוּחִי״ (בראשית ו:ג): | לֹא נָשִׁיתִי. כְּמוֹ ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה״ (שמות כב:כד): | כֻּלֹּה מְקַלְלוֹנִי. אֵינִי רָב עִמָּהֶם עַל עִסְקֵי מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי עֲלֵיהֶם וְלֹא לָהֶם עָלַי, וַהֲרֵי כָּל הָעָם מְקַלְלַנִי: 15:11: שֵׁרִיתִיךָ. הִשְׁאַרְתִּיךָ, לְשׁוֹן ״שְׁאֵרִית״ (בראשית מה:ז). וְכֵן פִּתְרוֹ מְנַחֵם. אֲבָל דּוֹנָשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן הַתָּרָה, וְשֵׁרִיתִיךָ כְּמוֹ ״מְשָׁרֵי קִטְרִין״ (דניאל ה:יב). וּפִתְרוֹן שֵׁרִיתִיךָ כֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה פְתַחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאֲזִקִּים״ (ירמיה מ:ד); כְּלוֹמַר: בַּיּוֹם אֲשֶׁר הֵקִים ה׳ אֶת דְּבָרוֹ נֶאֱמַר לוֹ: ״וְעַתָּה הִנֵּה פְתַחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאֲזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶיךָ, אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶלָה״ (ירמיה מ:ד). וְגַם יִשְׂרָאֵל בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל בִּשְׁבִילָם, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר לוֹ: ״הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה׳ אֱלֹהֵינוּ… כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה״ (ירמיה מב:ב): | אִם לֹא. לְשׁוֹן שְׁבוּעָה: | הִפְגַּעְתִּי בְךָ בְּעֵת רָעָה. אֶת הָאוֹיֵב, כְּשֶׁתָּבֹא עֲלֵיהֶם הָרָעָה, יִפְגְּעוּ בְךָ שֶׁתְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם; כְּגוֹן צִדְקִיָּה, אָמַר לוֹ: ״דְּרָשׁ נָא בַּעֲדֵנוּ אֶת ה׳ וְגוֹ׳״ (ירמיה כא:ב). דָּבָר אַחֵר: נְבוּזַרְאֲדָן יְבַקֵּשׁ מֵאִתְּךָ: ״אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבֹא אִתִּי בָּבֶלָה״ (ירמיה מ:ד): 15:12: הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן. אוֹמֵר אֲנִי: בַּרְזֶל הַבָּא מִצָּפוֹן קָשֶׁה מִשְּׁאָר בַּרְזֶל. וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: הֵם נִמְשְׁלוּ לְבַרְזֶל: ״הוֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל״ (ירמיה ו:כח), וּבְיִרְמְיָה נֶאֱמַר: ״נְתַתִּיךָ לְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחוֹמַת נְחֹשֶׁת״ (ירמיה א:יח) – וְשֶׁלּוֹ חָזָק מִשֶּׁלָּהֶם, כִּי נְבוּכַדְנֶצַּר מִצָּפוֹן יָבֹא כִּדְבָרָיו עֲלֵיהֶם: | הֲיָרֹעַ. הֲיְרוֹצֵץ בַּרְזֶל שֶׁלָּהֶם אֶת שֶׁלְּךָ? דָּבָר אַחֵר: הֲיְרוֹצֵץ פַּרְעֹה הַבָּא בְּעֶזְרַתְכֶם, שֶׁהוּא קָשֶׁה כְּבַרְזֶל, אֶת נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁהוּא בַּרְזֶל הַבָּא מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת? וְתַרְגּוּם יוֹנָתָן נוֹטֶה לְצַד זֶה: 15:13: חֵילְךָ. לְשׁוֹן מָמוֹן (ראה דברים ח:יז): | וְאוֹצְרוֹתֶיךָ. לְיִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר: | וּבְכָל חַטֹּאותֶיךָ. וּלְמַעַן כָּל חַטֹּאותֶיךָ תְּהִי זֹאת לָךְ: | וּבְכָל גְּבוּלֶיךָ. אֲשֶׁר הֶעֱמַדְתָּ אֱלִילִים בְּכֻלָּן: 15:15: אַל לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: ״לָא תִּתֵּן אַרְכָּא לְעוֹלְבָנִי״ – אַל תִּקַּח אֶת רִיבִי לְהַנִּיחוֹ לְאֹרֶךְ אַפְּךָ, אֶלָּא מַהֵר וְהִנָּקֶם לִי: | שְׂאֵתִי. כְּמוֹ סָבַלְתִּי: | עָלֶיךָ. בִּשְׁבִילְךָ: 15:16: נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם. לְתַאֲוָה מִתְּחִלָּה, וְהָיוּ לְשָׂשׂוֹן, כִּי דִּמִּיתִי שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֵלַי עַתָּה: 15:17: מִפְּנֵי יָדְךָ. מִפְּנֵי נְבוּאָה הַבָּאָה לִי מֵאִתְּךָ: | יָשַׁבְתִּי. יְחִידִי וּמִשְׁתּוֹמֵם בַּאֲבֵילוּת, כִּי נְבוּאַת זַעַם מִלֵּאתָנִי, בְּחֻרְבַּן בֵּיתֶךָ: 15:18: אֲנוּשָׁה. חוֹלָה; כְּמוֹ ״וַיֵּאָנַשׁ״ (שמואל ב יב:טו) – וַיֶּחֱלֶה; בִּבְנָהּ שֶׁל בַּת שֶׁבַע: | הָיוֹ תִהְיֶה לִי. אַתָּה הוֹוֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב. כְּאָדָם שֶׁמִּבְטָחוֹ נִפְסָק מִמֶּנּוּ, שֶׁאַתָּה מַנִּיחֵנִי לְהִצְטַעֵר בְּיָדָם. אַכְזָב מָקוֹר פּוֹסֵק, פייליינ״ץ בְּלַעַז: | מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ. לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם: 15:19: לָכֵן. בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי סוֹבֵל הַצָּרוֹת הָאֵלֶּה: | כֹּה אָמַר ה׳. לִי: | אִם תָּשׁוּב. אַתָּה יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי וַאֲשִׁיבְךָ אֲנִי אֵלָיו, אָמַר לִי: לְפָנַי תַּעֲמֹד: | וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל. אִם תּוֹצִיא אָדָם הָגוּן מֵאָדָם רָשָׁע, שֶׁתַּחֲזִירֶנּוּ לְמוּטָב: | כְּפִי תִהְיֶה. שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵירָה וְאַתָּה מְבַטְּלָהּ (בבא מציעא פה.): | יָשׁוּבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם. ״יְתוּבוּן אִינּוּן לְפִתְגָּמָךְ וְאַתְּ לָא תְּתוּב לְמִטְעֵי בַּתְרֵיהוֹן״ (תרגום יונתן):
פירוש רד”ק
15:10: אוי לי אמי, איש ריב ואיש מדון. כי כלם מריבים עמי ומדון כמו ריב: | לא נשיתי ולא נשו בי. לא נשיתי בהם שאהיה תובע הלואתי מהם ויקללוני בעבור זה וגם הם לא נשו בי שיהיו תובעים הלואתם ממני ולא ארצה לתת להם ובעבור זה יקללוני אין שום דבר מכל זה רק ששונאים אותי מפני שאני מוכיח אותם לטובתם: | כלה מקללוני. הורכבה המלה משני שרשים מן קלל ומן קלה כי הם שני ענינים הקללה היא הפך הברכה והקלון הוא הפך הכבוד וכן אמר הנביא כלה מקללני ומקלני והורכבו שניהם כאחד ואמר במלה אחת שני ענינים לקצר הלשון ולצחותו והומרה ה”א קלה בוי”ו כמנהג ההחלפה במקומו ולולי שהחליפוה וקראו למ”ד הפעל בקריאה לא היה נכר במלה ענין קלה: 15:11: אמר ה’. אמר לי האל כשהייתי מתרעם עליהם שסופי יהיה לטוב: | אם לא. כעין שבועה כמו אם לא שויתי ודוממתי אם לא כאשר דמיתי כן היתה: | שרותיך. כמו שריתך וחירק התי”ו במקום סגול וכן תי”ו ותפוצותיכם חירק התי”ו במקום סגול ואל”ף שאר נעלם מהמכתב וכן וגם כל שרית ישראל כמו שארית ושאריתך ענינו אחריתך כלומר מה שישאר לך מהזמן בבא רעתם וכן תרגם יונתן אם לא סופך יהא לטב: | אם לא הפגעתי בך בעת רעה ובעת צרה את האויב. בעת רעת ישראל וצרתם אפגיע בך את האויב והוא נבוזראדן יפגע בך שתעשה הטוב והישר בעיניך אם לשבת אם ללכת כמו שכתוב, הפגעתי בפעל יוצא כלומר אשימנו שיפגע בך ויבקש ממך שתעשה איזה דבר שתרצה ויש לפרש הפגעתי ענין פגיעת החרב ויהיה הפסוק חלוק אם לא שריתיך יאמר כנגד הנביא אם לא הפגעתי בך יאמר כנגד ישראל כי גם לפירוש הראשון יאמר חילך ואוצרותיך כנגד ישראל, ויש מפרשים שאריתך התרתיך מן משרה קטרין כמו שאמר לו נבוזראדן הנה פתחתיך היום מן הזיקים אשר על ידיך, שרותך כתוב בוי”ו וקרי ביו”ד והענין אחד ואותיות אהו”י מתחלפות: 15:12: הירוע. מן תרועם בשבט ברזל ענין שבר אמר הישבר ברזל ברזל אם ברזל אחד יחתוך ברזל אחר אם הברזל ההוא מעורב עם הנחשת והוא הברזל החזק שקורין בלע”ז אציי”ר ר”ל יחשבו שהם יוכלו לעמוד בפני נבוכדנצר כי אם הם ברזל נבוכדנצר הוא ברזל ונחשת: | מצפון. כי בבל צפונית לארץ ישראל כמו שנאמר מצפון תפתח הרעה: 15:13: חילך, לא במחיר. כל כך יהיו בוזזים רבים כי לא ימכר ולא יותן במחיר השלל אלא כל אחד ואחד יבוז לעצמו: | ובכל חטאתיך. ובעבור מה יהיה זה בעבור כל חטאתיך: | ובכל גבולך. הם חטאתיך כי לא במקום אחד לבד אלא בכל גבוליך הם במותיך שהם חטאתיך וזה ענין עליכם תוקד ונאמר אחר זה בפרשת חטאת יהודה במלות שונות במקצת: 15:14: והעברתי. ברי”ש פירוש אעביר אותך אל אויביך בארץ אשר לא ידעת: | את אויביך. כמו אל אויביך וכן והראה את הכהן כמו אל הכהן ונראה כי יונתן היה קורא והעבדתי בדל”ת כי כן תרגם ותשתעבדון לבעלי דבביכון אבל אנחנו קראנו והעברתי ברי”ש וכן נמצא בספרים המדויקים הראוין לסמוך עליהם ובפרשת חטאת יהודה והעבדתיך בדל”ת: | קדחה. פעל עומד פירוש בערה: 15:15: אתה ידעת. כלומר ידעת מה שעושים לי מה שאומרים על המוכיחם אותם: | אל לארך אפך תקחני. אם תאריך אפך עליהם אל תקחני כלומר אל תמיתני כדי שאראה נקמתך מהם וי”ת לא תתן ארכא לעולבני: | דע שאתי עליך חרפה. כלומר הראה להם שידעת ולא נעלם ממך: 15:16: נמצאו. כשנמצאו לי דבריך בנבואה קבלתים ברצון כמו שאוכל אדם הדבר הערב לו לפיכך אמר ואכלם: | כי נקרא שמך עלי. בזה אני שמח מאד שיאמרו עלי נביא השם ושאר הנביאים יקראו נביאי הבעל: | ויהי דבריך. כתוב ביו”ד וקרי דברך בלא יו”ד לשון יחיד כמו שאמר ויהי והכתוב דרך פרט והקרי דרך כלל: 15:17: לא ישבתי בסוד משחקים. כי דברך הוא שמחת לבבי ובאמרו לבבי ר”ל שמחת השכל אבל שמחה אחרת לא היתה שמחה שהיא שמחת הגוף שאשב בסודם ובקהלם כשהם משחקים ואשמח עמהם זה לא היה לי אפילו לחברה לא היה לי עמהם אלא בדד ישבתי כי אני מתבודד בביתי: | מפני ידך. רוצה לומר מפני יד הנבואה כמו היתה עלי יד ה’ וכן תרגם יונתן מן קדם מימרך פריש יתיבית וכן תרגם כי זעם מלאתני ארי נבואה דלוט מליתני ויש לפרש מפני ידך מכתך כמו הנה יד ה’ הויה והמכה והזעם והכאב הוא בזותם אותו וקללם אותו עד שהיו מכים אותו כמו שכתוב: 15:18: למה היה. למה בדגש ומלעיל על הה”א והוא אחד מן החמשה: | נצח. עולמי ותמידי שלא יפסק לי בכל יום ויום אני במריבה וכאילו מכתי מאנה הרפא ולשון מאנה נאמר על דרך מליצת השיר כי אין למכה רצון למה היה זה מה עון יש בי: | היו תהיה לי כמו אכזב. והנה אתה תהיה לי כמו אכזב רוצה לומר כמו מקור אכזב וכמו מים לא נאמנו שיבטח אדם שימצא מים ויכזבו כלומר יפסקו והנה לא נאמנו והענין אחד כפול במלות שונות ובאמרו אכזב וזכר התאר ולא זכר המתאר כן דרך הכתוב במקומות כמו כעדר הקצובות ומאכלו בריאה ואמר המשל כנגד האל בעבור שאמר לו בתחילת נבואתו ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת וגומר והנה הם מחרפים ומכים אותי ואף על פי שאמר לו ונלחמו אליך היה דעתו שהמלחמה ההיא לא תהיה תמידית אלא שיהיה לה הפסק ובראותו כי לא היה לה הפסק נתרעם על האל ואמר למה היה כאבי נצח היו תהיה לי כמו אכזב: | אנושה. כמו אנושה מכותיה, וכאב אנוש רוצה לומר חזקה וכבדה, ואכזב האל”ף נוספת והוא תאר כמו כזב והוא בשקל ארבע, ויונתן הוסיף לא יהי מימרך לי כדבין כמבוע דמיין דפסקין מוהי: 15:19: לכן כה אמר ה’ אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. אמר לו האל דברת כנגדי דברים אשר לא כן באמרך היו תהיה לי כמו אכזב והנה חטאת לי ועתה אם תשוב בתשובה לפני ותתחרט על מה שאמרת אני אשיבך בתשובה ואסלח לך ותעמוד לפני כבתחילה והעמידה לפני ה’ היא התפלה וההודאה לפניו וקבול הנבואה כמו שאמר אם יעמוד משה ושמואל לפני ואברהם עודנו עומד לפני ה’ ולא יאמר זה הלשון אלא בנביא: | ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ואם תטריח עצמך עליהם להחזירם למוטב ותוציא יקר מזולל שתוכל להשיב הרשעים שהם זוללים להשיבם טובים ויקרים כפי תהיה מה שתגזר ותאמר יתקיים כאילו אני אומר אותו כמו שאמר בשמואל הנביא ולא הפיל מכל דבריו ארצה וי”ת רעות מימרי תקיים ויש מפרשים כפי תהיה כמאמרי תהיה כמו שאמרתי לך לעיר מבצר ולחומת נחשת: | ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם. אבל זה השמר לך שלא תשוב לרעתם בהשתדלותך עמהם שמא יטעוך ברוב טענותם זה השמר לך השתדל עמהם שישובו המה אליך והשמר שלא תשוב אתה אליהם: 15:20: ונתתיך. אמר לא אהיה לא כמו אדם אכזב אלא כמו שאמרתי לך בתחילה כן אעשה שאתנך לעם הזה לחומת נחשת בצורה: | ונלחמו אליך ולא יוכלו לך. כי אני לא אמרתי שמלחמתם אליך תהיה לזמן ואתה לא הבינות היטב דברי אלא כמו שהבטחתיך כן אקיים כי לא יוכלו לך להמיתך אבל הם ילחמו אליך בין בדברים בין במכות ובין בבזיון כל זמן שתוכיחם וכל זה הטורח תסבול להשיבם אלי כי אם לא תשיב כלם אי אפשר שלא תשיב מקצתם כמו שראינו שאמרו מקצתם כשרצו להמיתו אמרו השרים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה’ אלהינו דבר אלינו ואם תטרח בזה ולא תחוש לחרפתם וגדופם תקבל שכר מאתי: 15:21: והצלתיך מיד רעים, מכף עריצים. שרוצים להמיתך:
פירוש מלבי”ם
15:10: אוי לי אמי לפי המליצה שאמר הבאתי על אם בחור שודד, שכולל לפי המשל כל אם ואם, ולפי הנמשל עיר ואם בישראל, נזכר כי מנבא זאת על אמו היולדת אותו, ועל העיר שהיא אמו המליצית ומקונן על שילדה אותו להיות המנבא ע”ז, וכן אמר במדרש משל לכהן שהשקה את האשה מים המאררים והביט בה וראה שהיא אמו, ובאשר א”ל ה’ ששאריתם לחרב יתן והוא בכללם עם אמו, יקונן על שנולד לראות עמל ויגון, איש ריב וכו’, כי עד עתה היה לו תקוה שישיבם בתשובה ושישיב חמה, אבל עתה שלא קבל תפלתו, ושנחתם גזר דין ענינו עם העם רק לריב עמהם ולא להועיל להם, איש ריב ואיש מדון הריב הוא בלא ענין, והמדון הוא כשיש לו דין ודברים וטענות, ונגד איש ריב אמר לא נשיתי מעות לאחרים שאז הלוה יש לו ריב עם המלוה על שתובע אותו את ממונו, ונגד איש מדון אמר ולא נשו בי שאז היה להם מדון עמי ר”ל דין ודברים שאשלם להם את מעותם וזה מדון ודין ומשפט, ובכ”ז כלה מקללוני: 15:11: אמר ה’, השיב לו ה’, אם לא שריתך לטוב, הגם שאמרתי ושאריתם לחרב אתן, אינו כולל אותך בגזרה זו, כי שאריתך יהיה לטוב, שאתה תנצל, והגם שעתה מקללים אותך בעת רעה ובעת צרה אפגיע בך את האויב שכולל מה שבעת החורבן הפגיע בו נבוזראדן שילך לשלום, שהוא האויב הכללי, ואחר כך אחרי הריגת גדליהו הפגיעו בו אויביו מישראל שיתפלל בעדם ושייעצם מה יעשו, וע”ז כפל בעת רעה שהוא עת החורבן ובעת צרה שהוא עת היה צר להם כשנהרג גדליה: 15:12: הירוע ברזל, שני פסוקים הקודמים הם כמאמר מוסגר, לספר מה שאמר ירמיה באמצע נבואה זאת ומה שהשיב לו ה’, ועתה שב אל הענין, מ”ש ושאריתם לחרב אתן, כי הם היו בוטחים על מצרים, בין קודם החורבן שחשבו שפרעה יעזור אותם ולא עזרם, ובין אחר החורבן שהלכו למצרים ושם השיגם חרב נ”נ, עז”א וכי ברזל פשוט שהוא פרעה ירוצץ את נ”נ שהוא ברזל הבא מצפון (הוא המאגנעט שהוא נקרא ברזל מצפון, כי נוטה תמיד נגד ציר הצפוני והוא יש לו כח וממשלה על הברזל ומושך אותו בכחו), ועם הברזל הזה יש נחשת, שהוא העזר מהעמים העצומים ממשלת ידו שהיו תקיפים כנחשת: 15:13: חילך, ונבוכדנצר יגרר עליך ויבוז חילך ואוצרותיך, לא במחיר לא לקחת מחיר בעבור שמסרתי בידו חילך, רק עשיתי זה בעבור כל חטאתך שהם בכל גבולי ארצך: 15:14: והעברתי, וגם אח”כ שתלכו למצרים גם שם לא תנצלו, כי העברתי את אויביך שהם הכשדים הם יעברו למצרים ושם תשיגכם חרב נ”נ שנית, כי אש האף והחמה לעולם תוקד גם אחר החורבן: 15:15: אתה ידעת ה’, אחר ששמע מאת ה’ ששאריתו יהיה לטוב בעת החורבן, בקש שיקדים ה’ להעניש את הקמים עליו להרגו קודם זמן החורבן, כמו שכן התפלל (למעלה סי’ י”ב) מטעם שבארתי שם, ובקש זכרני והנקם לי תיכף ואל תקחני לארך אפך הגם שאתה מאריך אף על מה שחטאו נגדך, לא תאריך אף על מה שעושים נגדי (וגם ר”ל שלא תקח היסורים שאני סובל שיהיה לכפר על עון הדור שעי”כ תאריך אפך), כי דע שאתי עליך חרפה, באופן שבזה הם מחרפים אותך במה שמכחישים נבואתך, ועי”כ חטאם מתרבה בכל עת, וגם שעי”כ אתה צריך להראות להם את ידך בל יחולל שמך: 15:16: נמצאו דבריך, הנבואה היתה שורה על הנביא ע”י הכנתו, ובעת רצה להכין א”ע אל הנבואה היה לוקח לו מנגן לשמוח בשמחה ועי”כ נחה עליו הרוח, כמ”ש ולפניהם תוף וחליל, ועתה קחו לי מנגן, אבל ירמיה שהתנבא פורענות היה תמיד מלא עוצב ויגון, ולא היה יכול להכין א”ע אל הנבואה מעצמו, ולא באה אליו הנבואה רק בעת שהוצרך ה’ לשלחו אז בא אליו דבר ה’ אשר עז וחדוה במקומו ועל ידי הדבור חל עליו ששון ושמחה כשותה יין ישן המשמח, והוכן לקבל דבר ה’, אבל אחר הדבור חזר להיות משתומם ונעצב על הדבור בעצמו שהיה מלא מחזות של חורבן ופורעניות, וז”ש נמצאו דבריך הדבור בא אלי כמוצא מציאה בהסח הדעת לא ע”י הכנתי ואוכלם, שאז הייתי דומה כרעב ללחם המוצא לחם ואוכלו באות נפשו, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי הדבור העיר אצלי שמחה וששון שהוא תנאי אל הנבואה, כי נקרא שמך עלי ע”י אתערותא דלעילא, ולא קדם לי הששון קודם הנבואה, כי בהפך לא ישבתי בסוד וחברת משחקים שאעלז ואשמח למען תחול עלי הנבואה על ידי השמחה, כי מפני ידך ונבואתך בדד ישבתי תמיד, כי מלאת אותי בנבואה של זעם ופורעניות, וע”ז מבקש למה היה כאבי נצח, מצייר את הזעם שמלא את נפשו כמכה וכאב פנימי בנפשו, כי מרגיש ומתחלחל תמיד בצרת עמו, וכבר באר הרי”א שהחלאים יש מהם חולאים נושנים כקדחת הרביעית ואלה אין בם כאבים ולא סכנה, ויש חולאים בעלי כאבים בלא סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחולי השנים והאזנים, ויש חולאים שהם חדשים לא נושנים ואין בם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת התמידית, ואומר שהחולי שהוא סובל יש בו כל הרעות, א. שהוא מכאיב, עז”א כאבי, ב. שהוא מתמיד, עז”א נצח, ג. שהוא מסוכן עז”א מכתי אנושה, ד. שאין לה רפואה עז”א מאנה הרפא, וחוץ מזה איני כשאר נביאים שנבואתם מתמדת בכל עת שמכינים א”ע, שאני איני מתנבא רק לפרקים, ואחר החורבן נפסקה נבואתו לגמרי, וז”ש שתדמה לפעמים כמו אכזב, כמעין הנפסק לגמרי, ולפעמים תדמה כמים לא נאמנו שאינם נמצאים בכל עת: 15:19: לכן, השיב לו ה’ אם תשוב את העם בתשובה ואשיבך אל הנבואה המתמדת ותעמוד לפני תמיד, ואם עכ”פ תוציא יקר מזולל, שישובו עכ”פ הנפשות היקרות ויבדלו מן הרשעים תהיה כפי, שכל מה שתגזר אומר יקם לך, וזה תשובה ע”מ שבקש על הנבואה ועל מה שאין תפלתו נשמעת על עצירת גשמים ונגד מה שהתרעם על הרשעים הרודפים אותו, אמר שאין לך להתירא מהם, לא שתדאג פן יכריחו אותך להסכים על מעשיהם ושלא תנבא להם, כי הם ישובו אליך ואתה לא תשוב אליהם, ולא שתירא פן יהרגוך, כי ונתתיך וכו’ ולא יוכלו לך, כי אתך אני להושיעך ע”י השגחתי, וגם כשיתאספו עליך לעשות לך רעה, אז והצלתיך מידם, וגם אם כבר תהיה בידם ויתנוך לבית המהפכת להרגך, ופדיתיך, כמו שניצול ע”י עבד מלך הכושי:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מונולוג ירמיהו ותשובת ה׳ — הנביא בשפל, ה׳ מחזקו: “אם תשוב ואשיבך”
- אפיון - נבואה וחלום | “הוי לי אמי כי ילדתני” — קינת הנביא הבודד; “לא נשיתי” — הכחשה ונאמנות
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“וידוי ירמיהו” — 6 מונולוגים אישיים בספר, כאן המרכזי: הנביא חושף ייאוש מוחלט ואמונה מוחלטת בו-זמנית.
לפי רד”ק: “שפכתי לפניו שיחי” — ייחוד ירמיהו: נביא שמגלה את כאבו האישי, לא רק את דבר ה׳.