האזור הנרקב — סמל הגלות
פסוקים
כֹּה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הָל֞וֹךְ וְקָנִ֤יתָ לְּךָ֙ אֵז֣וֹר פִּשְׁתִּ֔ים וְשַׂמְתּ֖וֹ עַל־מׇתְנֶ֑יךָ וּבַמַּ֖יִם לֹ֥א תְבִאֵֽהוּ׃ וָאֶקְנֶ֥ה אֶת־הָאֵז֖וֹר כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֑ה וָאָשִׂ֖ם עַל־מׇתְנָֽי׃ וַיְהִ֧י דְבַר־יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר׃ קַ֧ח אֶת־הָאֵז֛וֹר אֲשֶׁ֥ר קָנִ֖יתָ אֲשֶׁ֣ר עַל־מׇתְנֶ֑יךָ וְקוּם֙ לֵ֣ךְ פְּרָ֔תָה וְטׇמְנֵ֥הוּ שָׁ֖ם בִּנְקִ֥יק הַסָּֽלַע׃ וָאֵלֵ֕ךְ וָאֶטְמְנֵ֖הוּ בִּפְרָ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אוֹתִֽי׃ וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י ק֚וּם לֵ֣ךְ פְּרָ֔תָה וְקַ֤ח מִשָּׁם֙ אֶת־הָ֣אֵז֔וֹר אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִ֖יךָ לְטׇמְנוֹ־שָֽׁם׃ וָאֵלֵ֣ךְ פְּרָ֔תָה וָאֶחְפֹּ֗ר וָֽאֶקַּח֙ אֶת־הָ֣אֵז֔וֹר מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־טְמַנְתִּ֣יו שָׁ֑מָּה וְהִנֵּה֙ נִשְׁחַ֣ת הָאֵז֔וֹר לֹ֥א יִצְלַ֖ח לַכֹּֽל׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה כָּ֠כָה אַשְׁחִ֞ית אֶת־גְּא֧וֹן יְהוּדָ֛ה וְאֶת־גְּא֥וֹן יְרוּשָׁלַ֖͏ִם הָרָֽב׃ הָעָם֩ הַזֶּ֨ה הָרָ֜ע הַֽמֵּאֲנִ֣ים׀ לִשְׁמ֣וֹעַ אֶת־דְּבָרַ֗י הַהֹֽלְכִים֙ בִּשְׁרִר֣וּת לִבָּ֔ם וַיֵּלְכ֗וּ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְעׇבְדָ֖ם וּלְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת לָהֶ֑ם וִיהִי֙ כָּאֵז֣וֹר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִצְלַ֖ח לַכֹּֽל׃ כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ יִדְבַּ֨ק הָאֵז֜וֹר אֶל־מׇתְנֵי־אִ֗ישׁ כֵּ֣ן הִדְבַּ֣קְתִּי אֵ֠לַ֠י אֶת־כׇּל־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וְאֶת־כׇּל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לִֽהְי֥וֹת לִי֙ לְעָ֔ם וּלְשֵׁ֥ם וְלִתְהִלָּ֖ה וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלֹ֖א שָׁמֵֽעוּ׃ וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כׇּל־נֵ֖בֶל יִמָּ֣לֵא יָ֑יִן וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֲיָדֹ֙עַ֙ לֹ֣א נֵדַ֔ע כִּ֥י כׇל־נֵ֖בֶל יִמָּ֥לֵא יָֽיִן׃ וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִ֣י מְמַלֵּ֣א אֶת־כׇּל־יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֪רֶץ הַזֹּ֟את וְאֶת־הַמְּלָכִ֣ים הַיֹּשְׁבִים֩ לְדָוִ֨ד עַל־כִּסְא֜וֹ וְאֶת־הַכֹּהֲנִ֣ים וְאֶת־הַנְּבִאִ֗ים וְאֵ֛ת כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י יְרוּשָׁלָ֖͏ִם שִׁכָּרֽוֹן׃ וְנִפַּצְתִּים֩ אִ֨ישׁ אֶל־אָחִ֜יו וְהָאָב֧וֹת וְהַבָּנִ֛ים יַחְדָּ֖ו נְאֻם־יְהֹוָ֑ה לֹֽא־אֶחְמ֧וֹל וְלֹא־אָח֛וּס וְלֹ֥א אֲרַחֵ֖ם מֵהַשְׁחִיתָֽם׃ שִׁמְע֥וּ וְהַאֲזִ֖ינוּ אַל־תִּגְבָּ֑הוּ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ תְּנוּ֩ לַיהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֤ם כָּבוֹד֙ בְּטֶ֣רֶם יַחְשִׁ֔ךְ וּבְטֶ֛רֶם יִֽתְנַגְּפ֥וּ רַגְלֵיכֶ֖ם עַל־הָ֣רֵי נָ֑שֶׁף וְקִוִּיתֶ֤ם לְאוֹר֙ וְשָׂמָ֣הּ לְצַלְמָ֔וֶת (ישית) [וְשִׁ֖ית] לַעֲרָפֶֽל׃ וְאִם֙ לֹ֣א תִשְׁמָע֔וּהָ בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י מִפְּנֵ֣י גֵוָ֑ה וְדָמֹ֨עַ תִּדְמַ֜ע וְתֵרַ֤ד עֵינִי֙ דִּמְעָ֔ה כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה עֵ֥דֶר יְהֹוָֽה׃ אֱמֹ֥ר לַמֶּ֛לֶךְ וְלַגְּבִירָ֖ה הַשְׁפִּ֣ילוּ שֵׁ֑בוּ כִּ֤י יָרַד֙ מַרְאֲשׁ֣וֹתֵיכֶ֔ם עֲטֶ֖רֶת תִּֽפְאַרְתְּכֶֽם׃ עָרֵ֥י הַנֶּ֛גֶב סֻגְּר֖וּ וְאֵ֣ין פֹּתֵ֑חַ הׇגְלָ֧ת יְהוּדָ֛ה כֻּלָּ֖הּ הׇגְלָ֥ת שְׁלוֹמִֽים׃ (שאי) [שְׂא֤וּ] עֵֽינֵיכֶם֙ (וראי) [וּרְא֔וּ] הַבָּאִ֖ים מִצָּפ֑וֹן אַיֵּ֗ה הָעֵ֙דֶר֙ נִתַּן־לָ֔ךְ צֹ֖אן תִּפְאַרְתֵּֽךְ׃ מַה־תֹּֽאמְרִי֙ כִּֽי־יִפְקֹ֣ד עָלַ֔יִךְ וְ֠אַ֠תְּ לִמַּ֨דְתְּ אֹתָ֥ם עָלַ֛יִךְ אַלֻּפִ֖ים לְרֹ֑אשׁ הֲל֤וֹא חֲבָלִים֙ יֹֽאחֱז֔וּךְ כְּמ֖וֹ אֵ֥שֶׁת לֵדָֽה׃ וְכִ֤י תֹֽאמְרִי֙ בִּלְבָבֵ֔ךְ מַדּ֖וּעַ קְרָאֻ֣נִי אֵ֑לֶּה בְּרֹ֧ב עֲוֺנֵ֛ךְ נִגְל֥וּ שׁוּלַ֖יִךְ נֶחְמְס֥וּ עֲקֵבָֽיִךְ׃ הֲיַהֲפֹ֤ךְ כּוּשִׁי֙ עוֹר֔וֹ וְנָמֵ֖ר חֲבַרְבֻּרֹתָ֑יו גַּם־אַתֶּם֙ תּוּכְל֣וּ לְהֵיטִ֔יב לִמֻּדֵ֖י הָרֵֽעַ׃ וַאֲפִיצֵ֖ם כְּקַשׁ־עוֹבֵ֑ר לְר֖וּחַ מִדְבָּֽר׃ זֶ֣ה גוֹרָלֵ֧ךְ מְנָת־מִדַּ֛יִךְ מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁר֙ שָׁכַ֣חַתְּ אוֹתִ֔י וַֽתִּבְטְחִ֖י בַּשָּֽׁקֶר׃ וְגַם־אֲנִ֛י חָשַׂ֥פְתִּי שׁוּלַ֖יִךְ עַל־פָּנָ֑יִךְ וְנִרְאָ֖ה קְלוֹנֵֽךְ׃ נִאֻפַ֤יִךְ וּמִצְהֲלוֹתַ֙יִךְ֙ זִמַּ֣ת זְנוּתֵ֔ךְ עַל־גְּבָעוֹת֙ בַּשָּׂדֶ֔ה רָאִ֖יתִי שִׁקּוּצָ֑יִךְ א֥וֹי לָךְ֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לֹ֣א תִטְהֲרִ֔י אַחֲרֵ֥י מָתַ֖י עֹֽד׃
פירוש רש”י
13:1: אֵזוֹר. פּוֹרְצִינְ״ט בְּלַעַ״ז: | וּבַמַּיִם לֹא תְבִיאֵהוּ. לְכַבְּסוֹ כְּשֶׁיְּהֵא מָלֵא זֵיעָה, כְּדֵי שֶׁיְּמַהֵר לֵירָקֵב: 13:7: לֹא יִצְלַח לַכֹּל. אֵינוֹ רָאוּי לִכְלוּם: 13:10: וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה. גְּאוֹנָם יִהְיֶה כָּאֵזוֹר הַזֶּה הַנִּרְקָב: 13:12: נֵבֶל. כְּלִי חֶרֶס הוּא, וְעָשׂוּי לְהַכְנִיס בּוֹ יָיִן: 13:14: וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל אָחִיו. אַכֶּה זֶה עַל זֶה, עַד שֶׁיִּשָּׁבְרוּ חֲתִיכוֹת דַּקּוֹת; כְּמוֹ ״כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם״ (תהלים ב:ט); ״וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ״ (תהלים קלז:ט); וְכֵן כָּל נִפּוּץ שֶׁבַּמִּקְרָא: | וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים. אֲנַפֵּץ זֶה אֵצֶל זֶה: 13:16: יִתְנַגְּפוּ. יִכָּשְׁלוּ, אצופי״ר בְּלַעַ״ז: | הָרֵי נָשֶׁף. הָרֵי חֹשֶׁךְ, בְּלֶכְתָּם בַּגּוֹלָה: | וְשִׁית לַעֲרָפֶל. כְּמוֹ וְלָשִׁית אֶת הָאוֹר לַעֲרָפֶל: 13:17: מִפְּנֵי גֵוָה. מִפְּנֵי גְדוּלָּה שֶׁלָּכֶם שֶׁתִּתְבַּטֵּל. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָהּ שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁתִּנָּתֵן לֶאֱלִילִים שֶׁל כַּשְׂדִּים (חגיגה ה:): 13:18: לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה. יְהוֹיָכִין וְאִמּוֹ: | יָרַד מְרַאֲשׁוֹתֵיכֶם. וּושְׁטְרִי קָאיִ״ץ בְּלַעַ״ז, עֲלִיַּתְכֶם; כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּצֵא אֵלָיו יְהוֹיָכִין הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו״ (מלכים ב כד:יב), וְכֻלָּם הוֹלִיכָם בַּגּוֹלָה: 13:19: עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ. לִפְנֵי הַבָּאִין עֲלֵיהֶם מִן הַצָּפוֹן; עָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סְגוּרוֹת מֵאֵימַת נְבוּכַדְנֶצַּר: | הָגְלַת שְׁלוֹמִים. לֹא יִלָּחֵם יְהוֹיָכִין, כִּי לְשָׁלוֹם יֵצֵא וְיַגְלֵהוּ (מלכים ב כד:יב). לָשׁוֹן אַחֵר: שְׁלוֹמִים גרדונאמינ״ץ בְּלַעַז, כְּלוֹמַר: תַּשְׁלוּם עֲוֹנָם; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אִיתְקַבְּלוּ תּוֹשְׁלַמַת חוֹבֵיהוֹן״: 13:20: שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ. אֶת הַבָּאִים עֲלֵיכֶם מִצָּפוֹן: | אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן לָךְ. אַחַר שֶׁיִּגְלוּ, יֹאמַר לִירוּשָׁלַיִם כֵּן: 13:21: מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַיִךְ: | לִמַּדְתְּ אוֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ. שְׁלַחְתֶּם אֲלֵיהֶם מַלְאָכִים לַכַּשְׂדִּיִּים לְהָבִיא מִשָּׁם אֱלִילִים שֶׁלָּהֶם לְעָבְדָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל (יחזקאל כג:טז) ״וַתַּעְגְּבָה עֲלֵיהֶם לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ וַתִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲלֵיהֶם כַּשְׂדִּימָה״. דָּבָר אַחֵר: לִמַּדְתְּ אוֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים – חִזְקִיָּהוּ שֶׁהֶרְאָה לִשְׁלוּחֵי מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן אֶת כָּל בֵּית נְכָאתָה (ישעיהו לט:ב): 13:22: שׁוּלָיִךְ. שִׁפּוּלֵי הַבְּגָדִים, טִי״שׁ אוֹרְלָ״שׁ בְּלַעַ״ז; כְּשֶׁמַּפְשִׁיטִין אֶת הָאִשָּׁה דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, מְהַפְּכִין חֲלוּקָהּ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה: | נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ. נִגְזְרוּ דְּרָכַיִךְ. נֶחְמְסוּ כְּמוֹ ״וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ״ (איכה ב:ו): | עֲקֵבָיִךְ. טְרַצִי״שׁ בְּלַעַ״ז; פָּסְקוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים: 13:23: כּוּשִׁי. שֵׁם אָדָם שָׁחוֹר, וְקוֹרִין מָאוֹר בְּלַעַ״ז: | וְנָמֵר. לִיאַפַּרְ״ט בְּלַעַ״ז: | חֲבַרְבֻּרֹתָיו. הַנָּמֵר מְנֻמָּר הוּא, וְהֵם הַחֲבַרְבֻּרוֹת, טָק״שׁ בְּלַעַ״ז; וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּהָפְכוּ: | הָרֵעַ. כְּמוֹ ״לְהָרֵעַ״ (תהלים לז:ח): 13:25: מְנַת מִדַּיִךְ. חֵלֶק מִדּוֹתַיִךְ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה: 13:26: חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ. גִּלִּיתִי שִׁפּוּלֵי בְגָדַיִךְ, לְהָפְכָם עַל פָּנָיִךְ: 13:27: מִצְהֲלוֹתַיִךְ. כְּצַהֲלַת סוּסִים נוֹאֲפִים (ירמיה ה:ח): | אַחֲרֵי מָתַי. תִּטְהֲרִי עֹד:
פירוש רד”ק
13:1: כה אמר ה’. ענין האזור אפשר שהיה ממש ועשה כן ירמיהו מה שצוהו האל והחכם הגדול מורה צדק רמב”ם כתב כי בחלום של נבואה היה כל המעשה הזה ומה שאמר לו ובמים אל תביאהו לא אדע בו טעם עדין ואם ר”ל שלא יכבסהו אחר שחגרו ימים אלא יחגרהו עם הזיעה למה לא אמר לא תכבסהו ושאר הענין מפורש ופירש בנקיקי הסלע בחור הסלע ויונתן תרגם בשעיעות כיף גלי ומה שאמר שילך לנהר פרת לטמנו שם לפי שהוא גבול א”י ר”ל כי כשיצאו מארץ ישראל לבבל ישחת גאונם: 13:7: לא יצלח לכל. לשום דבר כמו כל מלאכה לא תעשו שום מלאכה כל חלב וכל דם שום חלב ושום דם: בצר”י לפיכך הוא בקבוץ האל”ף בשו”א 13:10: המאנים. שם תאר האחד מאן בצר”י לפיכך הוא בקבוץ האל”ף בשו”א ופתח: | ויהי כאזור. ופי’ ויהיה גאונם שזכר את גאון יהודה ואת גאון ירושלם: 13:12: ואמרת, כל נבל ימלא יין. אמור להם גם כן זה המשל והנבל הוא כלי חרש והנבל היה להם משל לשני דברים האחד כי כמו שהנבל ימלא יין וכו’ כלומר ימלא בתוכו ושהוא נבלע בדפניו כן יהיו מלאים שכרון מכל צד והשכרון הוא משל לרוב הצרות כי כמו שהשכור שאין בו דעת לא ידע מה יעשה כן מי שתכפוהו הצרות הוא נבהל ונדהם ולא ידע מה יעשה והדבר השני שנמשלו בנבל כי כשיכה אדם נבל בנבל ינפצו שבריו וכן כתוב לשון נפוץ בנבלים כמו שכתוב ונבליהם ינפצו כן יהיה מריבה ביניהם על רוב צרותיהם אפילו האבות עם הבנים ינופצו איש באחיו והנה ישחתו ע”י האויבים וע”י עצמם: 13:15: שמעו, אל תגבהו. לא תתגאו ותחשבו עצמכם כי המוסר והחכמה עמכם ואינכם צריכים לשמוע מוסר האל על ידי נביאיו לא תעשו זה: 13:16: תנו לה’ אלהיכם כבוד. ואל תבזוהו שלא לשמוע דבריו אלא תנו לו כבוד: | בטרם יחשיך. יחשיך עליכם השמש כלומר שידמה לכם היום כלילה מרוב הצרות: | ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף. על הרי חשך, נשף פירוש לילה ואמר הרי כשתחשבו להשגב כאדם הנשגב בהרים כן תחשבו להשגב בעזר מצרים או על ההרים עצמם יתנגפו רגליכם כמי שהולך בחשך שתגוף רגלו באבן כמו שנבא עליהם ישעיהו משא בהמות נגב כמו שפירשנו: | וקויתם לאור. ע”י מצרים: | ושמה לצלמות. האל ישים אותה התקוה לצלמות: | ושית לערפל. כפל ענין במלות שונות ישית כתוב פירש כמו ישים וקרי ושית והוא מקור והענין אחד: 13:17: ואם לא תשמעוה. אמר הנביא אם לא תשמעו זאת הנבואה שאני אומר לכם מפי האל ית’ במסתרים תבכה נפשי כי אני רואה אחריתכם ובכיית הנפש במסתרים היא הדאגה: | מפני גוה. מפני גאותכם שאין אתם רוצים להשפיל עצמכם לשמוע דבר ה’ כמו שנאמר להם ואל תגבהו: | גוה. כמו גאה וי”ת מן קדם דיעדי מנכון יקרכון: | ודמוע תדמע. נפשי תבכה במסתרים ועיני תדמע בגלוי כי אני רואה שנשבה עדר ה’ שהיה האל להם רועה ועתה נטשם כי לא שמעו לו והניחם ביד שובים: | ותרד. כל כך תדמע עיני עד שתרד בדמע: 13:18: אמר למלך ולגבירה. זה הצווי אינו לאדם מיוחד אלא לכל מי שיהיה וכן ראה ריח בני קול אומר קרא אמרו לנמהרי לב והדומים להם והמלך והגבירה הם יהויכין ואמו שהם גלו ראשונים עם הגבורים והחרש והמסגר: | השפילו שבו. כאילו אמר שבו בשפל, כי השפילו פעל עומד כמו כי השפילו ותאמר גוה או יהיה פעל יוצא ופירושו השפילו כסאכם ושבו על הקרקע: | כי ירד מראשותיכם. בפלס ממלכותיכם האחד מראשם בפלס ממלכה והוא שם לרשות ולממלכה ואמר ירד ואמר מראשותיכם לשון רבים ר”ל שום רשות לא נשאר לכם אלא הכל יורד כי אף בגלותם לא נהגו בהם מנהג מלכים שהרי נתנו יהויכין בבית הכלא כאחד העם: | עטרת תפארתכם. כפל הענין במלות שונות ואמר ירד לשון זכר ומראשותיכם ועטרת לשון נקבה רוצה לומר דבר מראשותיכם וכן כי יהיה נערה יעשה מלאכה אשר כמוהו לא נהיתה והדומים לו ובזה נוכל לתקן גם לשון רבוי אבל ענין טוב הוא מה שכתבנו בו: 13:19: ערי הנגב. תרגם יונתן קרוי דרומא ועל ערי יהודה אומר כי חלק יהודה היה בדרום א”י כמו שכתוב וזכרו בזה הלשון מפני הפסוק הבא אחריו שזכר צפון הבאים מצפון כי המחריבים והמגלים יבאו מצפון: | סגרו ואין פותח. ר”ל חרבו כי העיר החרבה אין יוצא ואין בא אין סוגר ואין פותח ובאמרו סוגר ר”ל שלא יכנס אדם שם וכן אמר בזה הלשון בחרבן הארץ בנבואת ישעיהו סגר כל בית מבוא: | הגלת יהודה כלה. ואף על פי שלא הגלת כלה עד צדקיהו כיון שגלה מלכם והוא יהויכין הרי היא כאילו גלתה כלה כי סופה לגלות בקרוב והגדולים שבהם גלו עם יהויכין: | הגלת שלומים. כפל ענין במלות שונות כי שלומים כמו כלם ר”ל שלמים וכן מוסר שלומנו עליו כמו מוסר כלנו וי”ת רבוי מלת שלומים וכלל בו שני ענינים גלו שלמא אתקבלו תושלמת עובדיכון: | הגלת. משפטה הגלתה כמו והרצת את שבתותיה והרצתה: 13:20: שאו עיניכם. כתיב שאי וראי כנגד הכנסה כמו תכלית הפסוק ושני הפסוקים הבאים אחריו וקרי שאו וראו כנגד הרבים הפרטים ולפי דעתי כי שאו וראו אמר למלך ולגבירה שזכר כי להם היה העדר כי הם הרועים ומה שזכר בלשון נקבה הוא כנגד כניסת השרים הגדולים שגלו עם יהויכין החרש והמסגר שגם להם הוא העדר והם בכלל הרועים אמר שאו עיניכם וראו הבאים מצפון ראו הכשדים הבאים מצפון להגלותכם: | איה העדר נתן לך. ראי העדר שנתן לך להיות רועה עליהם והיו צאן תפארתך איה הם עתה כי לא תרעם עוד: 13:21: מה תאמרי כי יפקוד עליך. יפקוד האויב עליך כלומר שיבא עליך להגלותך ולהחריבך מה תאמרי אז וי”ת ארי יסער עלך חובך ר”ל יפקוד האל אבל לענין הפסוק נראה מה שפירשנו שהרי אומר ואת למדת אותם עליך אלופים לראש ואמר מה תאמרי כי יפקוד עליך האויב כי את למדת אותם להיות עליך אלופים ולהיות לך לראש כי אחז שלח למלך אשור עבדך ובנך אני עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים עלי אמר את גרמת לך שיגלוך אלה ויחריבוך כי את הרגלת אותם עליך כי רחוקים היו מארצך מה תאמרי כשיבאו להחריבך כי כבר באו להושיעך: | הלא חבלים יאחזוך. כשתראי זה יאחזו אותך חבלים כמו אשת לידה האשה העומדת ללדת וזה הענין יתהפך כי נאמר צירים וחבלים יאחזוך: | יאחזוך. החי”ת בחטף סגול: | לדה. יתכן שיהיה שם כמו מלידה ומבטן ויהיה אשת סמוך גם אפשר שיהיה לדה תואר כמו וכח אין ללידה ויהיה אשת מוכרת כמו אשה יפת תואר: 13:22: וכי תאמרי. נגלו שוליך שולי הבגד הם התחתונים וכשיהפכו למעלה הנה הם נגלים והלובש נגלה וכן אמר וגלותי שוליך על פניך והנה אחר שיהפכו השולים העקבים נגלים: | נחמסו. כמו נגלו וכן ויחמוס כגן סוכה ויגלם וזה הוא משל על כנסת ישראל שהיתה נסתרת תחת כנפי האל ונכבדת בארצה ועתה היא גולה והוסר סתרה מעליה והנה היא גלויה ונגלה קלונה לעין כל בארצות נכרים: 13:23: היהפוך. כי דבר טבעי הוא השחרות בכושי ואינו דבר מקרה ולא יסור ממנו לעולם וכן החברבורות בנמר כן הרשע לא יוכל לסור מכם כאילו הוא טבעי בכם כל כך למדתם והרגלתם עצמכם במעשה הרע עד ששב אצלכם דבר טבעי: | למדי. כמו למוד מדבר מורגל: | הרע. מקור כמו ואם הרע תריע וי”ת כושי הנדואה: | חברבורותיו. כתמיו וי”ת שלטי רקמתיה: 13:24: ואפיצם. לפיכך אפיץ אותם מהרה בקלות כקש עובר לרוח מדבר פירוש כקש שהוא עובר מהרה בעבור הרוח שנושבת בו כן אפיצם במדבר כלומר אוציאם מעריהם למקום רחוק כמו המדבר גם יש מדבר בין ירושלם ובבל: 13:25: זה גורלך מנת מדיך. כמו מדותיך או יהיה מדה מחובר בלשון זכרים ובלשון נקבות כמו ארבע פנותיו ויקובץ בלשון זכרים כמו שער הפנים כן יאמר מן מדה מדות ויאמר מדים וממנו מדיך ופי’ במדה שמדדת מדדתי לך את שכחת אותי ואני שכחתי אותך פנית אלי עורף ולא פנים ואני הסתרתי פני ממך והיית לאכול ומצאוך צרות רבות ורעות וזה גורלך ומנתך מאתי: 13:26: וגם אני. מבואר הוא: 13:27: נאופיך. כבר פירשנו כי כל ענין הנאוף הוא משל לע”א: | ומצהלותיך. שהיית שמחה על מעשיך הרעים: | לא תטהרי אחרי מתי עוד. לא תטהרי אחרי שנטמאת ואם תאמרי שתטהרי מתי עוד כיון שלא תטהרי קודם שתגלי ויונתן תרגם לא תדכן עוד כען ליך ארכא יומין סגיאין:
פירוש מלבי”ם
13:1: הלוך וקנית, ה’ צוהו שבעה דברים, א. שילך בתמידות לקנות אזור פשתים למען יעשה הליכתו רושם, ב. שיקנהו בדמים, ג. שיקנהו לו מכוון למדתו, ד. שיהיה אזור לא חגור, שהאזור אות הגבורה והחיל, ה. שיהיה של פשתים שהפשתים אות הכהונה והנשיאות, ו. שישים אותו על מתניו שיהיה על מתניו בקביעות, ולכן לא אמר ואזרתו שא”א לחגור בחוזק תמיד, ז. שלא יביאהו במים, כי האזור של פשתים שהוא לבן צריך לרחצו ולכבסו תמיד כי נעשה שחור, וצוהו שלא לבד שלא יכבסנו כי גם לא יביאהו במים כלל שהוא הכנה אל הרחיצה והנמשל באר בפסוק י”א שדביקות האזור אל מתני ירמיה הוא משל אל מה שהדביק ה’ את ישראל אליו, ובאו בנמשל זה כל פרטי המשל. א. שתחלה הלך כמה הליכות לקנותם והוא השליחות ששלח כ”פ לגאלם ממצרים והרבה אותות ומופתים, ב. שקנאם במחיר, ר”ל שעשה בעבורם אותות ומופתים ושינוי סדר בראשית, כאילו הוציא עבורם כספו וקנינים אחרים שי”ל שהוא הנהגת הטבע וחקיה, שהם קנין ה’ בעולמו כמ”ש קונה שמים וארץ, ושינה סדריהם בעבור עמו, ג. שקנאם לו מכוון למדתו, כמ”ש והייתם קדושים כי קדוש אני, והלכת בדרכיו, כאילו יהיו הם לבוש מכוון אליו, שעל ידם יראה הנהגתו ודרכיו וחכמתו שהם נקראים בשם לבושים, ד. שנדמו בזה כאזור, וזה היה אחר הקנין שלבשם להיות לבוש אליו, ר”ל שיתגלו מעשיו על ידם, ונדמו כאזור, שכמו שהאזור דבוק על מתנים כן נדבקו בו להשגיח עליהם בהשגחה פרטית בלא אמצעי, וכמו שהאזור מצד שהוא אזור מורה על גבורה ומצד שהוא פשתים מורה על כבוד ותפארת כן הדביק אותם לתהלה ולשם ולתפארת שעל ידם יראה גבורתו בשידוד המערכה ותפארתו במעשיו ההשגחיים, וכמו שצוהו שיהיה בתמידות על מתניו כן היה הדבוק האלהי הזה בתמידות, שגם בעת שנהג בדרך הטבע ולא נאזר בגבורה בכ”ז היה על מתניו והיה מוכן על הנהגה זו תמיד, ובכ”ז אחר שהאזור של פשתים דרכו להשחיר מצד הטבע צריך לכבס במים, כן ישראל צריכים להתכבס מרעה ע”י המים, שהם שמיעת דברי התורה והנבואה, כמ”ש כבסי מרעה לבך (למעלה ה’), והם לא לבד שלא רצו להתכבס שהוא לעשות כמצות ה’, כי גם לא רצו לשומו במים, דהיינו לשמוע דברי מוסר: 13:2: ואקנה את האזור כדבר ה’, ר”ל כפי הפרטים שצוה ה’, שילך לקנות כ”פ ושיהיה כמדתו, ושיהיה של פשתים, ואשים ר”ל שהיה בקביעות על מתניו: 13:3: ויהי דבר ה’, קח את האזור אחר שנתלכלך ע”י שלא בא במים ולא היה עוד לכבוד אל הנושאו, צוהו ה’ לטמנו בפרת בנקיק הסלע, והנמשל שאחר שלא שמעו דברי ה’ ותוכחותיו ומצואתם לא רחצו, ולא היה האזור ראוי שיאפד ה’ בו, הלכו לפרת שדרך שם הולכים למצרים ושם טמנו א”ע בנקיק הסלע, והוא מליצה על שחפרו פניהם בטמון, כמ”ש כל הוביש על עם לא יועילו למו, והיה כאזור הנשחת, וא”ל את האזור אשר קנית אשר על מתניך, ר”ל שני הקשורים שי”ל עם האזור, א. מצד הקנין, ב. מצד הדבוק שהוא על מתניך, תקח ותסיר ממך, כי נגד הקנין שהיו לי לעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, הם הלכו פרתה ושבו להיות עבדי פרעה ונגד אשר על מתניך שלבשתים לתהלה לשם ולתפארת טמנו א”ע בנקיק הסלע: 13:6: ויהי מקץ ימים רבים, זה מליצה ונמשל אל מה שספר לקמן (מ”ב, מ”ה) איך הלכו ישראל למצרים, וירמיה רצה להחזירם משם, אבל כבר נשחתו ולא רצו לשמוע לדבריו, ונ”נ בא דרך נהר פרת והכה את פרעה וישראל נאבדו עמו, ועז”א שה’ צוהו לקחת את האזור: 13:7: ואלך ואחפור, והנה נשחת, ר”ל שלא היה להם עוד תקנה: 13:9: כה אמר ה’, עתה מתחיל לבאר הנמשל, ותחלה באר הנמשל של השחתת האזור, ואח”כ (פסוק י”א) באר הנמשל של קנית האזור ולבישתו, ככה אשחית, ר”ל כמו שהאזור מורה על הגאון והתפארת ונשחת עתה בנהר פרת כן גאון ירושלם ויהודה הגם שהיה רב וגדול ישחת: 13:10: העם הזה הרע, באר עתה בפרטות שכמו שהאזור לא הובא במים ולכן נתלכלך עד שאין ראוי ללבישה, כן הם ממאנים לשמוע את דברי וכמו שהלכת לטמון את האזור בנהר פרת שההליכה למקום מיוחד בדרך רחוק מורה שעושה זה בדעת ובכוונה, כן הם הולכים בשרירות לבם, בלתי חוטאים מצד התאוה רק בזדון לב, ג. כמו שטמנתיו בנקיק הסלע כן חפרו פניהם בבושת וילכו אחרי אלהים אחרים, וכמו שהאזור נשחת לגמרי כן ויהי כאזור הזה וכו’: 13:11: כי כאשר, עתה באר ראשית המשל, איך נדמו תחלה לכל פרטי הדברים שנצטוה בעת קנית האזור, כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתים אלי לענין ארבעה דברים, א. להיות לי לעם שזה משל הקנין, שקנאם לו לצרכו לעם, וכמו שהאזור בלבשו יקנה שם ופרסום שהוא לבושו כן היו לשם, וכמו שהאזור סימן הגבורה כן היו לתהלה, וכמו שהפשתים סימן התפארת כן היו לתפארת, אבל כמו שלא הבאת את האזור במים כן לא שמעו: 13:12: כל נבל ימלא יין, ר”ל כל נבל אין עשוי רק ליין לא לדבר זולתו, ב. שכל הנבל ימלא מן היין, שגם הכלי עצמו וחרסיו בולעים את היין ומלאים ממנו, ואמרו אליך הידוע לא נדע, ר”ל למה תאמר זאת בשם ה’ הלא נדע זאת מעצמנו: 13:13: ואמרת אליהם שכוונת ה’ שמצייר לעצמו כלל האומה ואנשיה הפרטיים ככלי חרס הבלתי ראוי להתמלאות מדבר אחר רק מיין, (שהוא משל על יין תרעלה ושכרון) כי אין ראוים שיתמלאו מחכמה ודעת או מרוח ה’ ושכינתו שישכן בתוכם, ועצמותם חלול עד שיבלע היין והשכרון בעצמותם, עד שלכן יצטרכו נפוץ לשבר הכלי: 13:14: ונפצתים, כמנפץ הנבל לשברים קטנים, כן ינפצו ויתפרדו איש מאחיו, וגם האבות מן הבנים, ולא אחמול, עי’ באה”מ: 13:15: שמעו, שימסרו אל נ”נ, ואל תגבהו למרוד בו, כי ה’ דבר: 13:16: תנו לה’ כבוד בל יעבור על מה שנבוכדנצר השביעו באלהים, בטרם יחשיך, א. שה’ יחשיך בהשגחה, ב. שתעלו על הרי חשך ושם יתנגפו רגליכם, ר”ל במה שילכו לבקש עזר מפרעה, כי מה שתקוו לאור יהיה חשך, כי לא יעזור אתכם, וה’ ישים תקוה זאת לצלמות ולערפל: 13:17: ואם לא תשמעוה אז נפשי הרוחניית תבכה במסתרים מפני גוה, היינו מפני ענינים צפונים ונסתרים, ר”ל על גלות השכינה וחילול כבוד ה’ שזה תרגיש הנפש, וחוץ מזה דמוע תדמע הנפש תדמע בפנים, ועיני תרד דמעה הדמעות יצאו מן העין וירדו, על שנשבה עדר ה’: 13:18: אמור, עתה יפרש מה שצוה ה’ שיאמר להם, הוא שיאמר למלך ולגבירה שישפילו מעלתם ויכנעו לנ”נ, ושישבו ולא ילחמו, כי כבר ירד מראשתיכם הדבר שעליו תניחו ראשיכם, ר”ל חלק המדינה שהיה עיקר הסמיכה שלכם עליה כבר ירדה ונחרבה, ועטרת תפארתכם שהם השרים והחרש והמסגר: 13:19: ערי הנגב, ירושלים היתה בצפון של ארץ יהודה ומשם בא נ”נ מצפון, אולם באמצע המצור יצא חיל פרעה ממצרים לעזור ליהודה, והכשדים עלו מעל ירושלים, (כמ”ש לקמן סי’ ל”ז) היינו שיצאו לקראת חיל פרעה, שפרעה בא ממצרים שהוא בדרום א”י ואז באו חיל כשדים בדרום, וכל ערי הנגב סוגרו אז ע”י האויב שכבשום, וכבר הגלת יהודה כולה שכבר כבש כל ערי מבצר, וגם הגלת שלומים הברית שלום שהיה לכם עם נ”נ גלה מאתכם, והנה אז כשיצא נ”נ לקראת פרעה חשב צדקיהו שלא ישוב עוד אל ירושלים, לעומת זה אמר שאו עיניכם וראו הבאים מצפון, הנה באו שנית הבאים מצפון היינו חיל נ”נ שהם מצפון לא”י, הם באו אליכם, לא חיל פרעה, הבאים מדרום איה העדר נתן לך הלא נ”נ יקח מאתך דין וחשבון, איה העדר? שהוא השארית שהשאיר אחרי הגלה את יהויקים ונתנם לך למלוך עליהם: 13:21: מה תאמרי כי יפקד עליך, אם יפקד אליך וישאלך “איה העדר נתן לך”, למה האבדת את כולם ע”י המרידה? מה תאמרי, (כמ”ש וידבר אתו משפטים), והלא את למדת אותם שיהיו אלופים עליך כי נשבע לו שלא ימרוד בו, וקבל מלכותו עליו ומה תאמרי בפקדו משפט, הלא חבלים יאחזוך: 13:22: וכי תאמרי בלבבך מדוע קראני אלה, את תחשב שהדבר הזה מקרה והרעה באה לך ע”י מקרי העולם, ותשאל מדוע קראך מקרים אלה ומדוע לא הצילך ה’, משיב לה תחלה מדוע היה זה ומה הסבה, ברוב עונך נגלו שוליך, מצייר העון שבלבה כטומאת הנדה שדם הטמא שבקרבה יוצא לחוץ וטומאתה בשולי בגדיה, וכשנגלו שולי הבגדים נראה דם טומאתה, וז”ש נגלו שוליך, וגם שבלכת האשה דוה והדם זב מבשרה נתגלו עקביה, כי במקום שהלכה נמצאו טפי דמים, וזה ציור שע”י עונה שלא האמינה באלהים הלכו לבקש עזר ממצרים ונגלו עקבותיה ע”י זוב טומאתה: 13:23: היהפוך וגם ראיתי שא”א שתשוב מדרכך הרע שנעשה לך כטבע, וכמו שא”א שהכושי יהפך עורו השחור ללבן, ואף למה שאומרים ששחרות הכוש סבתו הוא השמש הבוער שם בארץ אפריקא ושיצוייר שבני הכושים אם יהיו בארצות הקרות יהפך עורם, הלא א”א שהנמר יהפך חברברותיו, שצבע עורו הוא טבע כולל בכל המין וכל הנמרים, כן אי אפשר שתוכלו להיטיב אתם למודי הרע שכבר נעשה הרע טבעי לך, ולכן ואפיצם כקש עובר, אינו מקרי כמ”ש מדוע קראני אלה, כי אני אפיץ אותם, וז”ש זה גורלך מנת מדיך מאתי, שזה בא לך מאתי לא מן המקרה, ובא לך מדה כנגד מדה כפי עונך, יען אשר שכחת אותי ותבטחי על שקר כמ”ש הוי היורדים מצרים לעזרה ויבטחו על רכב וכו’ ולא שעו על ה’: 13:26: וגם אני חשפתי שוליך על פניך הטומאה שהיתה בך בסתר בשולי הבגדים חשפתי אותם על פניך, עד שנראה קלונך לכל, עד שנראה לכל נאופיך, הנאוף עצמו, ומצהלותיך אל הנאוף שהוא הפרסום, של הניאוף, וגם זמת זנותך שהם המחשבות העמוקות שיש לך אל הזנות, המעשה והמחשבה והפרסום, אולם גם על גבעות בשדה ראיתי שקוציך גם אחרי שיצאת מן העיר לגולה ושכנת בשדה, לא הנחת שקוציך, ושגם שם ראיתי שקוציך על הגבעות אשר בשדה בפרהסיא, כמו שהיו מקטירים למולך במצרים, א”כ אוי לך ירושלם לא תטהרי אחרי מתי עוד, הלא גם אחרי החורבן לא תטהרי, ומתי תטהרי:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ מצווה ירמיהו: “קום לך אל הפרת” — פעמיים, לטמון ולהוציא את האזור
- אפיון - עונש וגלות | סמל: אזור של פשתן (= ישראל) שנטמן ונרקב — כך ישחת גאון יהודה
הערות
מילה נדירה: וַ/יָּרֶד (Strong’s H7286) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים א,ישעיהו,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-025: שתי פקודות ללכת לפרת (מרחק רב!) — מעשה-סמל נבואי המדגים את הגלות בפעולה גופנית.