חזון העצמות היבשות
פסוקים
הָיְתָ֣ה עָלַי֮ יַד־יְהֹוָה֒ וַיּוֹצִאֵ֤נִֽי בְר֙וּחַ֙ יְהֹוָ֔ה וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת׃ וְהֶעֱבִירַ֥נִי עֲלֵיהֶ֖ם סָבִ֣יב׀סָבִ֑יב וְהִנֵּ֨ה רַבּ֤וֹת מְאֹד֙ עַל־פְּנֵ֣י הַבִּקְעָ֔ה וְהִנֵּ֖ה יְבֵשׁ֥וֹת מְאֹֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִֽחְיֶ֖ינָה הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וָאֹמַ֕ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָֽעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָֽה׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ וְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְנִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ׃ וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א אֶל־הָר֑וּחַ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָ֠דָ֠ם וְאָמַרְתָּ֨ אֶל־הָר֜וּחַ כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ׃ וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד׃ וַיֹּ֘אמֶר֮ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ׃ לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי׃ וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּֽי־אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽו׃ וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃ וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ׃ דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי׃ וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם׃ וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה) [יִֽהְיוּ־]עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃ וְלֹ֧א יִֽטַּמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקּוֹתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃ וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃
פירוש רש”י
37:1: הָיְתָה עָלַי יַד ה׳ וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ ה׳ וגו׳. יַד ה׳ – כָּל יַד ה׳ שֶׁבַּנְּבוּאָה לְשׁוֹן כְּפִיָּה הוּא, שֶׁהָיְתָה הָרוּחַ כּוֹפָה אוֹתוֹ לֵילֵךְ כְּמִשְׁתַּגֵּעַ אֶל מָקוֹם שֶׁהָרוּחַ חָפֵץ: | וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם לִפְנֵי הַקֵּץ, וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ (דברי הימים א ז:כא), כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (סנהדרין צב:): 37:2: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב. לַבִּקְעָה; וְלֹא הִכְנִיסוֹ לְתוֹכָהּ, לְפִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן: 37:3: הֲתִחְיֶינָה. הֲנִרְאֶה בְּעֵינֶיךָ שֶׁיּוּכְלוּ לִחְיוֹת? 37:6: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְגוֹ׳. וּבְסֵפֶר אִיּוֹב הוּא אוֹמֵר ״עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי״ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ ״וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסוֹכְכֵנִי״ (איוב י:יא)! אֶלָּא לְמָה הָיוּ אֵלּוּ דוֹמִים? לְאָדָם שֶׁפּוֹשֵׁט וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ, שֶׁמַּה שֶּׁפָּשַׁט אַחֲרוֹן לוֹבֵשׁ רִאשׁוֹן; אֲבָל בִּתְחִלַּת בְּרִיַּת הַוָּלָד, עוֹר וּבָשָׂר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עֲצָמוֹת וְגִידִים (בראשית רבה יד:ה): | וְקָרַמְתִּי. לְשׁוֹן קְרוּם, אִיקְרוֹטִיי״רְיָיא בְּלַעַ״ז: 37:7: וַיְהִי קוֹל. וְהִנֵּה רַעַשׁ הָעֲצָמוֹת, שֶׁהָיוּ טוֹפְחִין זֶה לָזֶה: | עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. עַצְמוֹת כָּל אֶחָד; כָּל מָקוֹם שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ, הָיוּ קוֹפְצִין וּמִתְקָרְבִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵצֶל מְקוֹם חִבּוּרוֹ: 37:9: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת. כָּל מָקוֹם שֶׁהָלְכוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶן לָשׁוּט, לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, מִשָּׁם יִתְקַבְּצוּ וְיָבֹאוּ: | וּפְחִי. כְּמוֹ ״נוֹפֵחַ בָּאֵשׁ פֶּחָם״ (ישעיהו נד:טז): 37:11: הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. רֶמֶז וְדֻגְמָא לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּצָרוֹתָם הֵמָּה, שֶׁהֲרֵי הֵם אוֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ בְּצָרוֹת, אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, וּמַה נּוֹחִיל לִתְשׁוּעָה עוֹד? דָּבָר אַחֵר (פרקי דרבי אליעזר לג): כֻּלָּם אֵלּוּ מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל הָיוּ, וּמִפְּנֵי שֶׁהֶחֱיִיתָם עַכְשָׁיו, הֵם אוֹמְרִים: אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, וְלֹא נִחְיֶה עוֹד שֵׁנִית כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים: 37:12: לָכֵן הִנָּבֵא. שֶׁעָתִיד אֲנִי לְהַחֲיוֹתָם שֵׁנִית: 37:16: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וגו׳. וּכְתוֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. אַרְבַּע תֵּיבוֹת הַלָּלוּ כְּתוֹב עָלָיו, לֵאמֹר: עֵץ זֶה לִיהוּדָה וְלִשֵׁבֶט בִּנְיָמִין שֶׁנִּלְוָה עָלָיו: | וְלָקַח עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו. זֶה לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וּשְׁאָר תִּשְׁעָה שְׁבָטִים שֶׁהָיוּ אַחֲרֵי יָרָבְעָם, שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם (מלכים א יא:כו): 37:17: וְהָיוּ לַאֲחָדִים. אֲנִי אֲחַבְּרֵם, לִשְׁנֵי הָעֵצִים, שֶׁיִּהְיוּ עֵץ אֶחָד בְּיָדֶךָ: 37:19: הִנֵּה אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת עֵץ וְגוֹ׳. שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת: 37:25: לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. כְּעֵין שֶׁנְּתַתִּיהָ לְיַעֲקֹב, בְּלִי מְצָרִים:
פירוש רד”ק
37:1: היתה עלי יד ה’, ויניחני. כתרגומו ואשרני ענין מנוחה: | בתוך הבקעה. אפשר שהיה הבקעה שבאה לו הנבואה שם כבר כמו שאמר בתחילת הספר: | והיא מלאה עצמות. תרגם יונתן גרמי אנשא והענין הזה הראה לו הקב”ה למשל כי בני ישראל יצאו מהגלות שהם בו והם בו כעצמות היבשות על דרך משל או הראה לו זה להראות לו שעתיד להחיות מתי ישראל בעת הישועה כדי שיראו גם הם בישועה ויש בזה מחלוקת בדברי רז”ל תניא רבי אליעזר אומר מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומה שירה אמרו ה’ ממית ומחיה ממית בצדק ומחיה ברחמים ורבי יהושע אומר שירה זו אמרו ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל רבי יהודה אומר באמת משל היה רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם ואמרו מי היו המתים שהחיה יחזקאל אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו דכתיב ובני אפרים שותלח וברד בנו וגו’ והרגום אנשי גת וגו’ ויתאבל עליהם אפרים אביהם. ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים ורבי יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא וכו’ כמו שכתוב בפ’ חלק: 37:2: והעבירני. וכל זה במראה הנבואה: | עליהם סביב סביב. כדי שאראה אותם כולם ומה שפירש”י זכרונו לברכה סביב סביב לבקעה ולא הכניסו לתוכה כדי שלא יטמא לפי שהיה כהן אם כן איך צוהו להעביר התער על ראשו ועל זקנו וכן תרגם יונתן על הכהנים ופאת זקנם לא יגלחו ועוד הרי אמר ויניחני בתוך הבקעה אלא הכל היה במראה הנבואה ולא היו דברים ממש: 37:3: ויאמר, בן אדם. מבואר הוא: 37:4: ויאמר, הנבא. מבואר הוא: 37:5: כה אמר, מביא בכם רוח. אחר הבשר והעור והגידים כמו שאמר בפסוק האחר על הסדר: 37:6: ונתתי עליכם גידים. כי הם תחלת יצירת הולד ותכונתו כי רבים מהם נקשרות בעצמות ואחר הגידים הבשר ואחר כך העור כי הוא העליון ומה שאמר איוב עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני לא אמר שהעור והבשר הם תחלה ביצירה לפי שזכרם בתחילה שהרי אמר תלבישני שהם כמו לבוש שהוא עליון: | וקרמתי. פעל יוצא ויקרם עליהם עור פעל עומד כמו שאמר גם כן ובשר עלה והוא ענין קרום ובדברי רז”ל אמרו כדי שיקרמו פניה: 37:7: ונבאתי, ותקרבו. העצמות שכבר נפרדו איש מעל אחיו לאורך הזמן ואמר ותקרבו לשון נקבה בסימן אחד לבד כי על הרוב יאמר בשני סימנין ותקרבנה וכמוהו ואלמנותיך עלי תבטחו וברוב עצם לשון נקבה ובאמרו עצם אל עצמו הוא לשון זכר ורוצה לומר עצם אל עצם הראוי להדבק בו כפי היצירה: 37:8: וראיתי, ובשר עלה. פירוש עלה על הגידים כי הגידים הם בתוך הבשר וי”מ עלה גדל כמו ותעל אחד מגוריה: 37:9: ויאמר, מארבע רוחות בואי הרוח. זו היא רוח החיים לפיכך אמר מארבע רוחות כלומר מאיזה עבר שתהיה תבא כי הוא מהאויר ומה שאמר ונתתי רוחי בכם היא רוח השכל לפיכך אמר רוח והעד שאמר אחר שאמר והעלתי אתכם מקברותיכם: | ופחי. שרשו נפח על משקל גשי מן נגש מענין ויפח באפיו נשמת חיים: | בהרוגים האלה. אינו אומר הרוגי חרב אלא רוצה לומר במתים כי ההריגה נאמרת גם כן על המתים בלא חרב כמו היו הרוגי מות ואם היו בני אפרים כמו שכתוב למעלה הם היו הרוגי חרב: 37:10: והנבאתי. חסר תי”ו התפעל ומשפטו והתנביתי לפיכך נדגשה הנו”ן לחסרון התי”ו: 37:11: ויאמר אלי, העצמות האלה כל בית ישראל המה. אם הענין הזה משל אמר לו זה שהראיתי לך במראה הנבואה העצמות היבשות שחיו וקמו על רגליהם זהו משל לכל בית ישראל שהיו בגלות זה כמה עד שנואשו מן הגאולה ואמרו יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו וגו’ כלומר הרי אנו כעצמות יבשות שאין להם עוד תקוה ואם הענין כמשמעו אמר זה שהראתי בעצמות האלה כן יחיו כל בית ישראל שמתו בזמן הגלות שארך זה כמה והרי הם כאילו הם אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו ולא נראה בישועת ישראל אשר יהיו בזמן הישועה ואיך נחיה אלף שנים או יותר: | נגזרנו לנו. לעצמינו: 37:12: לכן. אם הענין משל ארצות הגוים והגלות הם הקברות ואם כמשמעו מבואר הוא ומחלוקת יש בדברי רז”ל על המתים בחוצה לארץ מהם אמרו כי בחוצה לארץ יעלו מקברותיהם ומהם אמרו ארץ מהם אמרו כי בחוצה לארץ יעלו מקברותיהם ומהם אמרו מקברותיהם יעלו לא”י בגלגול ודרך מחילות והפסוק הזה מוכיח כי בח”ל יחיו כמו מתי א”י שהרי אמר פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם ואחר כך והבאתי אתכם אל אדמת ישראל: 37:13: וידעתם. מבואר הוא: 37:14: ונתתי רוחי בכם. זהו רוח השכל כמו שפירשנו כי כיון שאמר ובהעלותי אתכם הרי רוח חיים כי לא יתנועע האדם בלא רוח חיים אם כן מה שאמר אח”כ ונתתי רוחי בכם על רוח השכל אמר והבטיחם שיתן בהם דעה ובינה והשכל ולא יחטאו עוד כמו שיעדם גם כן ואמר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם: | וחייתם. הבטיחם שיחיו ימים רבים והוא כמו שנאמר בנבואת ישעיהו כי כימי העץ יהיו ימי עמי: | והנחתי אתכם על אדמתכם. הבטיחם שלא יגלו ממנה עוד: 37:15: ויהי: 37:16: ואתה, ולבני ישראל חברו. שבט בנימין שהיה עם שבט יהודה לעולם גם לאחר שנחלקה המלכות: | חברו. כן כתיב לפי שהיה בשבט אחד: | ליוסף עץ אפרים. לפי שבעת שנחלקה המלכות היה מלך ירבעם שהיה משבט אפרים נקראו עשרת השבטים על שם אפרים: | וכל בית ישראל חברו. חברו כתיב על דרך כלל כמו שאמר בית יעקב: 37:17: וקרב. צווי מן הדגוש ובא בפתח הרי”ש כמו כתר לי פלג לשונם: | לך לעץ אחד. אחר שתקח שני עצים ותכתוב בכל אחד שם בפני עצמו שהוא סימן למלכות ישראל שנחלקה אחר כך תקרב אותם אחד אל אחד והיו בידך שניהם יחד כאילו הם עץ אחד: | ויהיו לאחדים בידך. שני האחדים יהיו בידך לאחד סימן למלכות ישראל שתהיה אחת. ואדוני אבי ז”ל פירש אמר לו שיקרב שני העצים ויתחברו יחד ויעשו עץ אחד במעשה נס ויונתן תרגם כל עץ שבפרשה זו עד דבר אליהם לוחא וכן והיו העצים תרגם לוחיא ושבפסוק דבר תרגם את עץ יוסף אשר ביד אפרים ית שבטא דיוסף דהוא שבטא דאפרים את עץ יהודה ית שבטא דיהודה ועשיתם לעץ אחד לעמא חדא: 37:18: וכאשר. כמו שאמר לו שיכתוב לעיניהם והם ישאלוהו מהו המשל: 37:19: דבר, חברו. כתיב וקרי חביריו: | ונתתי אותם עליו. אתן שבטי ישראל עם שבט אפרים את עץ יהודה: | עליו. פירושו עמו: | את עץ. פירושו עם עץ: 37:20: והיו. מבואר הוא: 37:21: ודבר. מבואר הוא: 37:22: ועשיתי, ולא יהיה. כתיב על דרך כלל וקרי יהיו: 37:23: ולא יטמאו. מבנין התפעל ומשפטו יתטמאו: 37:24: ועבדי דוד מלך. המלך המשיח יקרא שמו דוד לפי שיהיה מזרע דוד קראו דוד או רמז לתחיית המתים: 37:25: וישבו. לעבדי ליעקב. לפי שאברהם ויצחק היו להם בנים אחרים שלא ירשו הארץ זכר יעקב כי לו נתנה הארץ ולזרעו אחריו: 37:26: וכרתי, יהיה אותם. פי’ עמם כי יש מן הרפים שפירושם עם: | ונתתים. פירוש ונתתים בארצי או בברכתי ויונתן תרגם ואברכינון: 37:27: והיה משכני עליהם. תרגם יונתן ביניהון לפי שבמקומות קשור שכינת האל יתברך עם בתוך ומה שאמר במקום הזה עליהם לומר כי מוראו יהיה עליהם לעולם כי ישכון כבודו בתוכם לעולם: 37:28: וידעו. מבואר הוא:
פירוש מלבי”ם
37:1: (א-ב) היתה כבר נחלקו רבותינו אם היה משל או ממש כנודע, ובכל אופן גם אם היה משל, מה שיראה החוזה הוא כאילו נעשה בפועל, ורואה את העתיד כי הוא הווה, והנה הוציאו ברוח ה’ שחל עליו והניח אותו בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות, וחז”ל אמרו שהיו מאלה שכפרו בקץ ושכפרו בתה”מ והיו לפי האמת בלתי ראוים לתחיה, וכבר התבאר בדברי האלהיים כי נשאר בעצמות המת קוסטא דחיותא או הבלא דגרמי שיעשה כשאור בעיסה בזמן התחיה וממנה יבנה הגוף מחדש, עוד אמרו חז”ל עתידי צדיקי דהוי עפרא, כי לפני התחיי’ בהכרח ישוב העפר על הארץ ויתבלה הגוף הראשון לגמרי, ואז יצמח מן העפר גוף חדש מעולה מן הראשון, ככל דבר שהעדר קודם להויה, ולא יעשה האפרוח עד בלות הביצה, והחטה אחר בלות הגרעין בעפר, ורק עצם אחד שמו לוז ממנו יצמח בצירוף העפר הבלוי בנין חדש אמנם פה היו שני שנויים א. שעדיין היו העצמות קיימות ולא נבלו להיות עפר, וכשיחיה יחיה הגוף הראשון, וזה א”א שיעשה הויה בלא העדר, ב. שהעצמות היו יבשות מאד, ר”ל שלא נשאר בהם רוח החיים והבלא דגרמי וקוסטא דחיותא הנצרך שיהיה כשאור בעיסה, וז”ש שהבקעה היתה מלאה עצמות, והיו רבות, לא עצם הלוז לבד, כי עדיין היו כולם קיימים והיו על פני הבקעה, ולא היו בקבר כלל שיבלה השאול אותם וגם היו יבשות מאד שלא נשאר בהם הקוסטא דחיותא: 37:3: ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה, שהגם שיחזקאל בודאי האמין בתחייה הנה קבל שהתחייה תהיה אחרי בלות הגוף לגמרי, וע”י הרוח חיים שנשאר בעצמות, לא כן בעצמות האלה שאינם כפי תנאי התחייה, ולכן אמר ה’ אתה ידעת, כי זה אינו כפי התנאים המקובלים לו בענין של תה”מ: 37:4: ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה כי התחיה העתידה שיהיה הגוף מבולה בעפר תהיה דומה כבריאת האדם בבטן אמו, שתחלה יקרם עור סביב הטפה הזרעיית ואח”כ יתהווה שם בשר (כמ”ש הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, עור, ואח”כ בשר) ואח”כ יתקשרו האיברים בגידין ועצמות זאת שנית שהעצם הלוז הנשאר יש בו קוסטא דחיותא שהוא יסוד אל רוח חיים וממנו יבנה הגוף הנבלה, וידמה כטפת הזרע שיש בו חיות וממנו יצמח הגוף, לא כן בעצמות האלה היבשות בלא רוח חיים, ולכן צוהו לנבאות כה אמר ה’ הנה אני מביא בכם רוח הוא רוח החיים היסודי שהוא הקוסטא דחיותא החסר מן העצמות האלה באשר לא היו מוכנים לתחייה ע”פ מעשיהם הרעים ויבשו לגמרי כעץ יבש אשר לא יצמיח עוד, וחייתם היינו תקבלו כח אל החיות, ואח”כ ונתתי עליכם גידים שלא כדרך יצירת הולד וכדרך התחייה לעתיד, שתחלה עור ובשר וגידים ועצמות, וכאן שהעצמות עדין קיימים והיה בהיפך תחילה גידים על העצמות ואח”כ בשר, ואח”כ עור, ואז ונתתי בכם רוח היא הנשמה העליונה שבאה אח”כ על הגוף הנבנה והוא הרוח שהיה בו מקודם וצרור בצרור החיים וחייתם שהיא התחייה הגמורה: 37:7: ונבאתי ויהי קול והנה רעש ע”י שבא רוח תחייה בעצמות, וע”י שהתקרבו העצמות כא’ במקום הראוי: 37:8: וראיתי תחלה גידים ואח”כ בשר ואח”כ עור אבל הרוח אין בהם הוא הרוח העקרי המחיה את הגוף בכללו לא היה, וכבר באר בע”י פ’ בראשית, כי כל שינויי הטבע יעשה ע”י הנביא, אבל להחזיר נשמות לפגרים לא יהיה רק ע”י ה’ לבדו, ולכן כשהוצרך אליהו להחיות בן הצרפית הוצרך לתפלה ולכן לא בא הרוח ע”י הנביא: 37:9: ויאמר הנבא אל הרוח ומצד שאתה בן אדם תאמר אל הרוח כה אמר ה’, כי זה תלוי בדבר ה’ ביחוד, ואמר מארבע רוחות באי הרוח, כוונתו על הרוח הנשאר אחר המות אשר רוח הצדיקים צרור בצרור החיים ורוח הרשע מפוזר בכף הקלע בארבע רוחות ואין לו מנוח, ואמר שיבא הרוח מארבע רוחות כי הם היו רשעים ורוחם לא היה להם מנוחה, ומהרי”א פי’ שהרוח מורכב מארבע רוחות, הנפש הטבעית, והחיונית, והמדברת, והנצחיית, וצוה שיבא בכל חלקיו ויפח בהרוגים האלה: 37:11: ויאמר אלי בן אדם, באר לו הנמשל שהעצמות האלה הם בית ישראל, שהם יבשות מאד ואין להם הכנה לתחיית הגויה הכוללת, כי לא נשאר להם קוסטא דחיותא, לא מלך ושרים לא גבורה והתעוררות חיל, עד שהם בתכלית היאוש שאומרים שהעצמות נתיבשו ואבדה כל תקוה, כי התקוה היא הקוסטא דחיותא, וגם נגזרנו ונפרדנו מן כלל עצמות הגוף, וגם אין להם קוסטא דחיותא מצד המע”ט שהם דומים כאלה העצמות שלא היו מוכנים לתחייה ע”י רוע מעשיהם, ובכ”ז אינם כגוף שנתבלה ונעשה רקב, כי העצמות קיימות וכלל האומה עומדת לעד, רק נתפזרה לארבע רוחות השמים: 37:12: לכן הנבא הנה אני פותח את קברותיכם, יש בזה מליצה וגם דברים כפשטן, אם על התחייה הגמורה שתהיה באחרית הימים, ובזה אמר שיפתח הקברים של כל המתים שכולם יעמדו בתחייה כמ”ש ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, לכן אמר שיפתח קברות כולם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, ההעלאה מן הקברים לחיי עולם, לא יהיה לכולם רק לעם ה’ הצדיקים (וכן אמר אח”כ בפתחו את קברותיכם (ולא אמר עמי) ובהעלות אתכם מקברותיכם עמי) וקבלו חז”ל שהתחייה לא תהיה בח”ל רק בא”י ומתי ח”ל יתגלגלו לא”י ושם יקומו בתחיה, וז”ש והבאתי אתכם על אדמת ישראל ואמר אח”כ ונתתי רוחי בכם וחייתם, וזה יהיה בא”י, ועז”א והנחתי אתכם על אדמתכם שתשארו שם בחיים, ואם בדרך המשל והמליצה שהמשיל גויית האומה הכוללת כעצמות היבשות, ורוח אין בהם, ואת הגולת דמה כקברים ששם ישן הגוף של האומה הכללית במחשכים במצולות, אמר שה’ יפתח הקברים הוא שיסיר השעבוד וזה כולל לכולם, ובהעלות אתכם מקברותיכם עמי, שהעליה לא”י לא יהיה רק לצדיקים כמ”ש (למעלה סי’ כ’) והוצאתי אתכם מן העמים וכו’ וברותי מכם המורדים והפושעים בי וכו’ ואל אדמת ישראל לא יבא: 37:13: וידעתם כי אני ה’ בפתחי וכו’ ר”ל בין מן פתיחת הקברים ובין מן העליה תדעו כי אני ה’ כי הכל יהיה למעלה מדרך הטבע: 37:14: וידעתם כי אני ה’ דברתי ועשיתי, שכבר דברתי לעשות כן בעתיד, וכבר עשיתי בימי יחזקאל שקמו המתים ויחיו שזה סימן אם על התחייה העתידה אם על הגאולה ותחיית הגויה הכללית שדומה כעצמות היבשות המפוזרות שאין בם שום הכנה לתחייה ע”פ הטבע: 37:15: ויהי דבר ה’, אחר שהראהו ה’ איך יחיו העצמות היבשות ותבא בם הרוח, הראהו איך יתנהג הגוף הכללי הזה העומד בתחייה באופן שלא ימות עוד, היינו איך יהיה הנהגת המלוכה שהוא רוח המחיה את הגוף הכללי ואיך ישובו אל ה’ ע”י שמירת תורתו ומצותיו שזה בנפש המשכלת בגויה הכללית: 37:16: ואתה צווה לו שיקח עץ אחד, ויכתב עליו אלה המלות, ליהודה ולבני ישראל חבריו, היינו שהוא אות ליהודה ולהמתחברים עמו מבני ישראל כמו שבט בנימין, ומבני לוי ויתר העם שהתחברו ליהודה, ויקח עוד עץ אחד ויכתב עליו אלה המלות, ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו, ר”ל שהוא אות ליוסף שהוא ראש השבט וממנו נצמח מלכות אפרים שהתחיל מירבעם, ולכן קראו עץ אפרים, וכל בית ישראל כי אליו התחברו כל ישראל שהם עשרת השבטים: 37:17: וקרב עוד צוה שיקרב שני העצים אשר התאחד כל אחד בעצמו, אל האחד השני, עד שיהיו לך לעץ אחד ע”י אחיזת היד, ואז יתהווה ע”פ נס שיהיו לאחדים בידך ר”ל שיתאחדו בפועל ע”פ נס ויהיו אחד באמת: 37:18: וכאשר יאמרו בני עמך, ור”ל ואם תיכף כשיראו הנס הזה ישאלו מה אלה לך ע”מ מורה הנס הזה, וכלל סימן העצים? דבר אליהם וכו’ הנה אני לקח, מקבלת חז”ל שתחלה יעמוד משיח בן יוסף והוא מלך מעשרת השבטים והוא ילחם מלחמות ויתאספו כל ישראל תחת דגלו, עד שאח”כ יבא בן דוד והוא ימלוך עליהם, והיה המשל הראשון תחלה על התאחדות ישראל תחת דגל משיח בן יוסף, וצוה שיקח עץ אחד ויכתוב ליהודה ולבני ישראל חבריו, כי תחלה התחברו יהודה ובנימין שגלו בבית ראשון והתקבצו תחת זרובבל בימי כורש ונעשו גוי אחד בימי בית שני, ואף אחר חורבן הבית שנתפזרו בכ”ז הם מאוחדים בכלל ומיחלים על הגאולה, ובאחרית הימים יתקבצו עשרת השבטים האובדים והנדחים, תחת דגל יוסף שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים שזה היה משל העץ השני ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל שיתחברו עליו בעת קץ, ואח”כ יתאחדו גם בני יהודה הנקבצים כבר, להיות תחת שבטו וממשלתו, ויתהוו לגוי אחד ע”פ נסי ה’ ונפלאותיו, וז”ש במשל שאח”כ יקח עץ ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים שזה התאחדות עשרת השבטים באחרית הימים, ואח”כ יקרב אותם אחד אל אחד והיה הקירוב הראשון שהתקרבו בני יהודה אל בני יוסף תחת משיח בן יוסף, וז”ש הנה אני לוקח את עץ יוסף ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו ר”ל תחלה יתן אותם עליו, היינו שיתן שבטי ישראל על עץ יוסף, היינו שיתקבצו תחת דגל משיח בן יוסף, וגם את עץ יהודה יתן עליו שיהודה יעמוד ג”כ תחת דגלו, ובזה ועשיתם לעץ אחד, והיו אחד בידי עפ”י נס: 37:20: והיו, צוה לו עוד שגם אחר כך העצים אשר תכתוב עליהם ישארו עוד בידך לעיניהם שלא יעזבם מידו, ולא ימחוק הכתב רק שיהיו העצים שיכתוב עליהם, כי עוד צריך לעשות בם דבר, והוא משל על שאח”כ יתחברו שנית תחת דגל מלכות בית דוד, שבזה נשאר הכתב מצד זה שיתהפך שיתקרבו עשרת השבטים ועץ יוסף אל עץ יהודה, וזה ג”כ ע”י יד הנביא ובנס: 37:21: ודבר אליהם עתה מפרש הדברים בפרטות, הנה אני לקח וכו’ זה כמ”ש למעלה ולקחתי אתכם מן הגוים שלשם גלו אותם, ומשם נפזרו אח”כ מן הגוים אל הארצות סביב בפיזור ועז”א וקבצתי אתם מסביב: 37:22: ועשיתי אותם בעת שהיו בארץ יהיו גוי אחד, ויהיה מלך אחד על כולם שתחלה ימלוך משיח בן יוסף על כולם, כמ”ש ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, ולא יהיו עוד כי תחלה היו לשני גוים ע”י שעשרת השבטים עבדו עכו”ם ועזבו את מקדש ה’, זה לא יהיה עוד כי כולם יעבדו את ה’ וגם תחלה היו לשני ממלכות ע”י חילוק המלכות בין בימי איש בושת בין בימי ירבעם ואילך, עז”א ולא יחצו עוד, כי בין בעת שימלוך משיח בן יוסף ימשך יהודה אחר אפרים, ובין אח”כ שימלוך בן דוד ימשכו כולם אחר בית דוד, ועז”א שני פעמים עוד: 37:23: ולא יטמאו, תחלה נטמאו י’ השבטים בגלוליהם ובשקוציהם ושבט יהודה נטמאו בכל פשעיהם, וכן בימי בית ראשון נטמאו בגלולים ועכו”ם ובימי בית שני נטמאו בכל פשעיהם, ועז”א ולא יטמאו עוד וכו’, ואח”כ בימי גלות אדום חטאו ע”י מושבותיהם שגרו בין העכו”ם וע”י מושבותיהם ביניהם חטאו, ע”ז אמר והושעתי אותם מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם, ואח”כ וטהרתי אותם עד שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים להתנהג בהשגחה נסיית, ואז ועבדי דוד מלך עליהם, אז ישוב המלוכה לבית דוד בין מצד הנהגת המלכות, וכן מצד הנהגת הדת אמר ורועה אחד יהיה לכלם כי כולם במשפטי ילכו ולא יהיה חילוק ביניהם בענין הדת, ועי”כ וישבו על הארץ ישבו בישיבת קבע בענין שיהיה להם לאחוזה, ואמר אשר נתתי לעבדי ליעקב ר”ל שיהיה להם בין הארץ שניתן ליעקב שהיא נחלה בלא מצרים בין אשר ישבו בה אבותיכם בגבול הקדם, כי גבול העתיד ימשך יותר מגבול שהיה להם תחלה, כמ”ש בנבואת יחזקאל לקמן (סי’ מ”ז), וגם תפס אשר נתתי ליעקב כי ליעקב הראה הנס הזה שהתאחדו האבנים לאבן אחד כמו שהתאחדו העצים לעץ אחד והיה ג”כ סמן אל שיתאחדו ישראל לגוי אחד באחרית הימים, ואז יירשו נחלה בלא מצרים, ודוד עבדי מבטיח להם ג’ דברים יהיו מתמידים לעולם, א. נחלת הארץ שעז”א וישבו עליה המה וכו’ עד עולם ב. מלכות בית דוד שעל זה אמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ג. שהברית שבין ה’ ובינם לא יפסוק, שעז”א (כו-כז-כח) וכרתי להם ברית שלום זה כולל אם השלום שבין ה’ ובין ישראל, שלא יחטאו עוד ולא יסתיר פנים מהם, אם השלום בין העם, אם השלום לכ”א בגוף ובנפש ובנכסים, וברית הזה יהיה ברית עולם ונתתים, ר”ל ונתתי להם את הברית שלום, כמ”ש הנני נותן לו את בריתי שלום, שיש הבדל בין הברית הנכרת, ובין הברית הניתן, הברית הנכרת החיוב הוא משני הצדדים, והברית הניתן החיוב הוא רק מצד הנותן שיקיים הברית בכל אופן ובלי שום תנאי, שעז”א בפנחס והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ועי”כ והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם והוא ע”ד מ”ש בירמיה (סי’ ג’) והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה לא יאמרו עוד ארון ברית ה’ וכו’ ביום הוא יקראו לירושלים כסא ה’, כי ברבות ישראל בריבוי מופלגת תהיה השכינה על ישראל ולא יצטרכו לקדושת הארון והמקדש, והנה קדושת המקדש שמצייר שה’ ושכינתו מצמצם א”ע בתוך נקודה מצומצם בין שני בדי הארון מורה האהבה שבינו עם ישראל כמ”ש כד רחימתין עזיזא וכו’, אמנם שתהיה שכינת ה’ על ישראל עד שהם יהיו המרכבה לשכינתו מציון גודל מעלת ישראל, וז”ש ונתתי מקדשי בתוכם והיה משכני עליהם שיהיה שני הדברים המקדש בתוך ושכינת ה’ עליהם על כל ישראל, עד שהם בפ”ע לא יצטרכו לקדושת המקדש שהם בעצמם יהיו הבדים והארון והקדש והמקדש שישכון ה’ עליהם בקדש והמקדש שיהיה בתוך בין נחלת השבטים (כמ”ש ביחזקאל סי’ מ”ח) יהיה רק שידעו הגוים שה’ מקדש ישראל במה שיהיה מקדשי בתוכם, והנה המשכן עליהם הוא מצד כחם ואיתערותא דלתתא בלי עזר אלהי, והמקדש בתוכם הוא מצד עזר אלהי שמקדש אותם, וידעו הגוים כי אני ה’ מקדש את ישראל ע”י המקדש שבתוכם, והבן:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | חזון בקעת עצמות יבשות — מטפורה ישירה לגאולת ישראל: “הם כל בית ישראל”
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “הנביאה על העצמות” — ה׳ מצווה יחזקאל לנבא והנבואה עצמה יוצרת את המציאות
- אפיון - ברית עם אלוקים | חיבור שני מקלות יהודה ואפרים = ברית האיחוד; “ברית שלום עולם אתם”
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: בְ/אֵתָם (Strong’s H864) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,במדבר שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
החזון הנבואי המפורסם ביותר בתנ”ך: עצמות יבשות = עם ישראל בגלות שכל תקוותו אבדה. ה׳ שואל: “היחיו העצמות האלה?” — ויחזקאל עונה בענווה “אתה ידעת”. אחר כך — רוח, בשר, עור, ולבסוף: חיים. לפי רש”י: מדובר ב”בני אפרים” שיצאו קודם הזמן ממצרים. לפי פשוטו: משל לתחיית האומה.