תולדות בגידות ישראל — מצרים למדבר
פסוקים
וַיְהִ֣י׀ בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ית בַּחֲמִשִׁי֙ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ בָּ֧אוּ אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לִדְרֹ֣שׁ אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיֵּשְׁב֖וּ לְפָנָֽי׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם דַּבֵּ֞ר אֶת־זִקְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֗ם כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הֲלִדְרֹ֥שׁ אֹתִ֖י אַתֶּ֣ם בָּאִ֑ים חַי־אָ֙נִי֙ אִם־אִדָּרֵ֣שׁ לָכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ הֲתִשְׁפֹּ֣ט אֹתָ֔ם הֲתִשְׁפּ֖וֹט בֶּן־אָדָ֑ם אֶת־תּוֹעֲבֹ֥ת אֲבוֹתָ֖ם הוֹדִיעֵֽם׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ בְּיוֹם֙ בׇּחֳרִ֣י בְיִשְׂרָאֵ֔ל וָאֶשָּׂ֣א יָדִ֗י לְזֶ֙רַע֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וָאִוָּדַ֥ע לָהֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֨א יָדִ֤י לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכׇל־הָאֲרָצֽוֹת׃ וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וָאוֹצִיאֵ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֲבִאֵ֖ם אֶל־הַמִּדְבָּֽר׃ וָאֶתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־חֻקּוֹתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י הוֹדַ֣עְתִּי אוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אוֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֥י בָּהֶֽם׃ וְגַ֤ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם לִהְי֣וֹת לְא֔וֹת בֵּינִ֖י וּבֵינֵיהֶ֑ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ וַיַּמְרוּ־בִ֨י בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל בַּמִּדְבָּ֗ר בְּחֻקּוֹתַ֨י לֹא־הָלָ֜כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ אֲשֶׁר֩ יַעֲשֶׂ֨ה אֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י חִלְּל֣וּ מְאֹ֑ד וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֨ךְ חֲמָתִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם בַּמִּדְבָּ֖ר לְכַלּוֹתָֽם׃ וָאֶעֱשֶׂ֖ה לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לְבִלְתִּ֤י הֵחֵל֙ לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵאתִ֖ים לְעֵינֵיהֶֽם׃ וְגַם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְבִלְתִּי֩ הָבִ֨יא אוֹתָ֜ם אֶל־הָאָ֣רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֗תִּי זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכׇל־הָאֲרָצֽוֹת׃ יַ֜עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ וְאֶת־חֻקּוֹתַי֙ לֹא־הָלְכ֣וּ בָהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ כִּ֛י אַחֲרֵ֥י גִלּוּלֵיהֶ֖ם לִבָּ֥ם הֹלֵֽךְ׃ וַתָּ֧חׇס עֵינִ֛י עֲלֵיהֶ֖ם מִֽשַּׁחֲתָ֑ם וְלֹא־עָשִׂ֧יתִי אוֹתָ֛ם כָּלָ֖ה בַּמִּדְבָּֽר׃ וָאֹמַ֤ר אֶל־בְּנֵיהֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּחוּקֵּ֤י אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אַל־תֵּלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפְּטֵיהֶ֖ם אַל־תִּשְׁמֹ֑רוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם אַל־תִּטַּמָּֽאוּ׃ אֲנִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּחֻקּוֹתַ֖י לֵ֑כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י שִׁמְר֖וּ וַעֲשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י קַדֵּ֑שׁוּ וְהָי֤וּ לְאוֹת֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ וַיַּמְרוּ־בִ֣י הַבָּנִ֗ים בְּחֻקּוֹתַ֣י לֹֽא־הָ֠לָ֠כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֨י לֹֽא־שָׁמְר֜וּ לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם אֲשֶׁר֩ יַעֲשֶׂ֨ה אוֹתָ֤ם הָאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֥וֹת אַפִּ֛י בָּ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃ וַהֲשִׁבֹ֙תִי֙ אֶת־יָדִ֔י וָאַ֖עַשׂ לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לְבִלְתִּ֤י הֵחֵל֙ לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם׃ גַּם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי אֶת־יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְהָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּלְזָר֥וֹת אוֹתָ֖ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ יַ֜עַן מִשְׁפָּטַ֤י לֹֽא־עָשׂוּ֙ וְחֻקּוֹתַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ וְאַֽחֲרֵי֙ גִּלּוּלֵ֣י אֲבוֹתָ֔ם הָי֖וּ עֵינֵיהֶֽם׃ וְגַם־אֲנִי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם חֻקִּ֖ים לֹ֣א טוֹבִ֑ים וּמִ֨שְׁפָּטִ֔ים לֹ֥א יִֽחְי֖וּ בָּהֶֽם׃ וָאֲטַמֵּ֤א אוֹתָם֙ בְּמַתְּנוֹתָ֔ם בְּהַעֲבִ֖יר כׇּל־פֶּ֣טֶר רָ֑חַם לְמַ֣עַן אֲשִׁמֵּ֔ם לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר יֵדְע֔וּ אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ לָכֵ֞ן דַּבֵּ֨ר אֶל־בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ בֶּן־אָדָ֔ם וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה ע֗וֹד זֹ֚את גִּדְּפ֤וּ אוֹתִי֙ אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמַעֲלָ֥ם בִּ֖י מָֽעַל׃ וָאֲבִיאֵם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ לָהֶ֑ם וַיִּרְאוּ֩ כׇל־גִּבְעָ֨ה רָמָ֜ה וְכׇל־עֵ֣ץ עָבֹ֗ת וַיִּזְבְּחוּ־שָׁ֤ם אֶת־זִבְחֵיהֶם֙ וַיִּתְּנוּ־שָׁם֙ כַּ֣עַס קׇרְבָּנָ֔ם וַיָּשִׂ֣ימוּ שָׁ֗ם רֵ֚יחַ נִיח֣וֹחֵיהֶ֔ם וַיַּסִּ֥יכוּ שָׁ֖ם אֶת־נִסְכֵּיהֶֽם׃ וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֔ם מָ֣ה הַבָּמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם הַבָּאִ֖ים שָׁ֑ם וַיִּקָּרֵ֤א שְׁמָהּ֙ בָּמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר׀ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הַבְּדֶ֥רֶךְ אֲבוֹתֵיכֶ֖ם אַתֶּ֣ם נִטְמְאִ֑ים וְאַחֲרֵ֥י שִׁקּֽוּצֵיהֶ֖ם אַתֶּ֥ם זֹנִֽים׃ וּבִשְׂאֵ֣ת מַתְּנֹתֵיכֶ֡ם בְּֽהַעֲבִיר֩ בְּנֵיכֶ֨ם בָּאֵ֜שׁ אַתֶּם֩ נִטְמְאִ֤֨ים לְכׇל־גִּלּֽוּלֵיכֶם֙ עַד־הַיּ֔וֹם וַאֲנִ֛י אִדָּרֵ֥שׁ לָכֶ֖ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אִם־אִדָּרֵ֖שׁ לָכֶֽם׃ וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃ חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם׃ וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה׃ וְהֵבֵאתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־מִדְבַּ֖ר הָעַמִּ֑ים וְנִשְׁפַּטְתִּ֤י אִתְּכֶם֙ שָׁ֔ם פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים׃ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁפַּ֙טְתִּי֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמִדְבַּ֖ר אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כֵּ֚ן אִשָּׁפֵ֣ט אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְהַעֲבַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּמָסֹ֥רֶת הַבְּרִֽית׃ וּבָרוֹתִ֣י מִכֶּ֗ם הַמֹּרְדִ֤ים וְהַפּֽוֹשְׁעִים֙ בִּ֔י מֵאֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ אוֹצִ֣יא אוֹתָ֔ם וְאֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָב֑וֹא וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְאַתֶּ֨ם בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אִ֤ישׁ גִּלּוּלָיו֙ לְכ֣וּ עֲבֹ֔דוּ וְאַחַ֕ר אִם־אֵינְכֶ֖ם שֹׁמְעִ֣ים אֵלָ֑י וְאֶת־שֵׁ֤ם קׇדְשִׁי֙ לֹ֣א תְחַלְּלוּ־ע֔וֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶ֖ם וּבְגִלּוּלֵיכֶֽם׃ כִּ֣י בְהַר־קׇדְשִׁ֞י בְּהַ֣ר׀ מְר֣וֹם יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה שָׁ֣ם יַעַבְדֻ֜נִי כׇּל־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל כֻּלֹּ֖ה בָּאָ֑רֶץ שָׁ֣ם אֶרְצֵ֔ם וְשָׁ֞ם אֶדְר֣וֹשׁ אֶת־תְּרוּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְאֶת־רֵאשִׁ֛ית מַשְׂאוֹתֵיכֶ֖ם בְּכׇל־קׇדְשֵׁיכֶֽם׃ בְּרֵ֣יחַ נִיחֹ֘חַ֮ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם׃ וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה בַּהֲבִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ לַאֲבוֹתֵיכֶֽם׃ וּזְכַרְתֶּם־שָׁ֗ם אֶת־דַּרְכֵיכֶם֙ וְאֵת֙ כׇּל־עֲלִיל֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נִטְמֵאתֶ֖ם בָּ֑ם וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם בְּכׇל־רָעוֹתֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃ וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה בַּעֲשׂוֹתִ֥י אִתְּכֶ֖ם לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לֹא֩ כְדַרְכֵיכֶ֨ם הָרָעִ֜ים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶ֤ם הַנִּשְׁחָתוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
פירוש רש”י
20:1: לִדְרוֹשׁ אֶת ה׳. עַל צָרְכֵיהֶם; וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָנוּ, גַּם אָנוּ לֹא נֵעָנֵשׁ עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדֵינוּ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר מְכָרָנוּ וְאֵין לוֹ עָלֵינוּ כְּלוּם; עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ וְאִשָּׁה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בַּעְלָהּ, כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? וּמִסּוֹף הָעִנְיָן אַתָּה לָמֵד, מִתְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיבָם: ״וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם וְגוֹ׳״ (לקמן, לב): 20:3: אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם. בְּבַקָּשַׁתְכֶם; וּבְסוֹף הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא אוֹמֵר ״אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל״ (יחזקאל לו:לז)! זוֹ אַחַת מִן הַמְּקוֹמוֹת הַמְלַמְּדִים אוֹתָנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹזֵר בּוֹ עַל הָרָעָה, וְעַל כַּיּוֹצֵא בָזֶה ״הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה״ (במדבר כג:יט); מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (וירא יג): 20:4: הֲתִשְׁפֹּט אוֹתָם. לְשׁוֹן וִכּוּחַ: 20:5: בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל. הֲרֵי שֶׁהָיְתָה שִׂנְאָה זוֹ כְּבוּשָׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם קָרוֹב לִתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, מִשֶּׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם עַד יְחֶזְקֵאל, וְהָיְתָה אַהֲבָתוֹ מְחַפָּה עֲלֵיהֶם; וְעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ עַתָּה מַרְבִּים לִפְשֹׁעַ – נִתְעוֹרְרָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר ״שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְגוֹ׳״ (משלי י:יב): 20:7: וָאֹמַר אֲלֵיהֶם. אַהֲרֹן נִיבָּא לָהֶם נְבוּאָה זוֹ, קוֹדֶם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מֹשֶׁה בַּסְּנֶה, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵלִי (שמואל א ב:כז) ״הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם וְגוֹ׳״ (תנחומא שמות כז): 20:8: וַיַּמְרוּ בִי. הֵם הָרְשָׁעִים, רוּבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֵּתוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״ (שמות יג:יח) – אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת (מכילתא בא יב): 20:9: לְבִלְתִּי הֵחֵל. שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל שְׁמִי; מֵאַחַר שֶׁנּוֹדַעְתִּי לָהֶם וְהִבְטַחְתִּים לְהוֹצִיאָם וְהִכִּירוּ מִצְרַיִם שֶׁהֵם עַמִּי, אִלּוּ הָיִיתִי מַשְׁחִיתָם הָיוּ אוֹמְרִים אוֹיְבֵיהֶם: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְהוֹצִיאָם (במדבר יד:טז): 20:12: לִהְיוֹת לְאוֹת. אוֹת גָּדוֹל הוּא לָהֶם, שֶׁנָּתַתִּי אֶת יוֹם מְנוּחָתִי לָהֶם לִמְנוּחָה; הֲרֵי הֶיכֵּר גָּדוֹל שֶׁקִּדַּשְׁתִּים לִי: 20:13: בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ. נִסּוּ אוֹתִי בָּעֵגֶל (שמות לב) וּבִרְפִידִים (שמות יז:א-ז) מִלְּקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה (מכילתא בשלח מסכתא דעמלק א), וְהוֹתִירוּ מִן הַמָּן (שמות טז:כ): | וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלְּלוּ. יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקוֹט מָן (שמות טז:כז): 20:21: וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים. שִׁבְטוֹ שֶׁל דָּן (שופטים יח:ל-לא); וְכֵן הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר (במדבר כה:א-ה), לְאַחַר שֶׁמֵּתוּ דּוֹר הַמִּדְבָּר (דברים ב:יד-יח): 20:23: לְהָפִיץ אוֹתָם. מֵאָז הִבְטַחְתִּים לַהֲפִיצָם: ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְגוֹ׳״ (דברים ד:כה-כז): 20:25: נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים. מְסַרְתִּים בְּיַד יִצְרָם לְהִכָּשֵׁל בַּעֲוֹנָם; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּמְסַרְתִּינוּן בְּיַד יִצְרֵיהוֹן טַפְשָׁא, וַאֲזַלוּ וַעֲבַדוּ גְּזֵירָן דְּלָא תַקְנָן וְנִימוּסִין דְּלָא יִתְקַיְּמוּ בְּהוֹן״: 20:26: וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם. אוֹתָם מַתָּנוֹת שֶׁחָקַקְתִּי לָהֶם, לְקַדֵּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר (שמות יג:ב), מְסַרְתִּים בְּיַד יִצְרָם לְהַעֲבִירָם, לְאוֹתָם בְּכוֹרוֹת, לַמּוֹלֶךְ (ויקרא יח:כא); הֲרֵי: חֻקִּים לֹא טוֹבִים: | לְמַעַן אֲשִׁמֵּם. אֲשִׂימֵם וְאַחֲרִיב אוֹתָם, אֲשִׁמֵּם לְשׁוֹן ״שְׁמָמָה״ (יחזקאל ו:יד); וְהַמְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן ״אַשְׁמָה״ (ויקרא כב:טז) טוֹעֶה הוּא, שֶׁהָאָלֶ״ף אֵינָהּ מִשָּׁרְשֵׁי הַתֵּיבָה: | אֲשֶׁר יֵדְעוּ. כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיהֶם הָרָעָה: 20:27: עוֹד זֹאת. הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁהֲבִיאוֹתִים אֶל הָאָרֶץ: 20:29: וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה. לְשׁוֹן גְּנַאי, כְּלוֹמַר: בַּמֶּה הִיא נֶחְשֶׁבֶת? 20:30: הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם וגו׳. לְשׁוֹן תֵּימַהּ: וְכִי כָּךְ הָגוּן, שֶׁבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים, וַאֲנִי אֶדָּרֵשׁ לָכֶם לְהָשִׁיב עַל שְׁאֵלַתְכֶם?! 20:31: וּבִשְׂאֵת מַתְּנוֹתֵיכֶם. וּבִלְקִיחַת מַתְּנוֹתֵיכֶם, שֶׁהָיָה לָכֶם לָתֵת לִי, וְאַתֶּם לוֹקְחִים אוֹתָם מִמֶּנִּי לְהַעֲבִיר בְּכוֹרוֹתֵיכֶם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָָבִים: 20:32: וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם. שֶׁעוֹלֶה עַל דַּעְתְּכֶם: | נִהְיֶה כַגּוֹיִם. נִפְרוֹק עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֵנוּ, מֵאַחַר שֶׁשִּׁלְּחָנוּ מֵעָלָיו (תנחומא, נצבים ג): | הָיוֹ לֹא תִהְיֶה. כִּי כְּבָר קִבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם מִדַּעְתְּכֶם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד:א) ״וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעִנְיָן״: 20:35: מִדְבַּר הָעַמִּים. הוּא הַמִּדְבָּר שֶׁהָלְכוּ בּוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה (במדבר לב:יג); וְכֵן נִיבָּא הוֹשֵׁעַ ״וְהוֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר״ (הושע ב:טז): 20:37: תַּחַת הַשָּׁבֶט. שֶׁתִּהְיוּ כְּפוּפִים לִי וּלְמוּסָרִי: | בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. בַּבְּרִית שֶׁמָּסַרְתִּי לָכֶם: 20:38: וּבָרוֹתִי. לְשׁוֹן בְּרִירָה: | מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם. מֵאֶרֶץ גָּלוּתָם אוֹצִיא אוֹתָם, וַאֲמִיתֵם בַּמִּדְבָּר: 20:39: לְכוּ עֲבֹדוּ. וְאַל תַּרְאוּ לָאוּמּוֹת שֶׁאַתֶּם נִקְרָאִים עַל שְׁמִי בְּבוֹאֲכֶם אֶל הַנָּבִיא לִשְׁאוֹל לוֹ תּוֹרָה, וּמֵאַחַר שֶׁהוּא אוֹמֵר לָכֶם דְּבָרַי, אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים וְגוֹ׳, שׁוֹמְעִים אֶת דְּבָרֶיךָ וְאֵינָם עוֹשִׂים אוֹתָם״ (יחזקאל לג:לב): | בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם. שֶׁאַתֶּם מַפְרִישִׁים הַבְּכוֹרוֹת בְּשֵׁם בְּכוֹרָה, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם (שמות יג:יא-טז), וּמִשֶּׁנִּקְרָא שְׁמִי עַל הַדָּבָר, אַתֶּם מַקְרִיבִים אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים: 20:40: מַשְׂאוֹתֵיכֶם. כְּמוֹ מִשְׁאֲרוֹתֵיכֶם, לְשׁוֹן מָזוֹן, כְּמוֹ ״שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע״ (שמות כא:י); וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם: 20:43: וּנְקֹטֹתֶם. לְשׁוֹן קְטָטָה; לָשׁוֹן אַחֵר – כְּתַרְגּוּמוֹ: ״וְתִידַנְקוּן״, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״הַנֶּאֱנָחִים״ (יחזקאל ט:ד); דְּמוֹנִי״ר בְּלַעַ״ז:
פירוש רד”ק
20:1: ויהי בשנה השביעית. לגלות המלך יהויכין ובכל שנה היה אומר לו האל יתעלה נבואה אחת להוכיחם ואף על פי שהיו ביניהם נבואות אחרות בכל שנה היתה הנבואה זאת שאמר עליה בשנת פלונית ובכל אחת מהם היה עם בני הגולה או עם זקניהם תחלה בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין וכן ויהי בשנה הששית וזקני יהודה יושבים לפני ועתה בשנה השביעית בחמשי בעשור לחדש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה’ וישבו לפני ספור החדש וימי החדש רמז כי בזה הזמן תחרב ירושלם והיה מאת ה’ לבא בזה היום הזקנים לפני הנביא כדי שישמעו התוכחת ביום ההוא כי בעונם ובעון אבותם חרב הבית ואלה הזקנים באו לדרוש את ה’ וצדיקים היו מאותם שגלו עם יהויכין ומה שאמר להם אם אדרש לכם בעבור עון דורם אמר אולי הם באו לדרוש על הגולה אם תשוב לארץ ומה שאמר להם הבדרך אבותיכם אתם נטמאים כנגד הדור הרע אמר כמו שאמר למשה רבינו עליו השלום עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ובסדר עולם מי היו אלה זקני ישראל חנניה מישאל ועזריה היו ויתכן שבאו לדרוש את השם בעבור הנותרים בארץ מה יהיה אחריתם אם יגלו אם לא לפיכך אמר להם הבדרך אבותיכם אתם נטמאים כי אותם שגלו לבבל לא עבדו עכו”ם אחר שגלו: 20:2: ויהי: 20:3: בן אדם. את זקני ישראל. כמו עם או אל: | אדרש. האל”ף בחירק: 20:4: התשפט. תירגם יונתן התוכח יתהון התוכח בר אדם כלומר תרצה לשפוט אותם ברשעתם הוכח אותם על מעשיהם הרעים והודיעום גם כן את תועבות אבותם כי מקדם הכעיסוני במעשי ידיהם: 20:5: ואמרת, ביום בחרי בישראל. החי”ת בקמץ חטף לתפארת הקריאה החל התוכחה מעת שהיו לעם בגלות מצרים ויום שבחר בהם הוא יום ששלח להם תחלה נביאיו ומי הם משה ואהרן מרים וזה הענין והתוכחה שהוכיחה במצרים על ידי נביאיו לא ראינו אלא מדברי יחזקאל במדרש הרי שנאה זו היתה כבושה לפני המקום קרוב לתשע מאות שנה משהיו במצרים עד יחזקאל והיתה אהבתו מחפה עליהם ועל ידי שהיו עתה מרבים לפשוע נתעוררה השנאה ועל זה נאמר שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה: | ואשא ידי. כמו שנאמר אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכאן פירש לזרע יעקב כי מה שנתן לאברהם וליצחק בעבור זרע יעקב אמר וכן אמר שם ונתתי אותה לכם מורשה אני ה’: | ואודע להם. נודעתי להם על ידי נביאי ששלחתי להם ואשא ידי להם כמו שאמר אני ה’: | אני ה’. שבועה וכן נשאתי את ידי ואשא את ידי וי”ת קיימית במימרי וכמו כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם: 20:6: ביום ההוא. כמו שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה’ והוצאתי אתכם: | צבי היא לכל הארצות. תפארת וחמדה לכל הארצות היא כי היא הנוף האמצעי והוא משובח משאר הנופות ואוירה מזוג וטוב מכל הארצות. וכן אמר יפה נוף משוש כל הארץ ותירגם יונתן צבי היא תושבחתא היא לכל מדינתא: 20:7: ואומר אליהם. קודם לכן אמרתי להם על ידי הנביאים הראשונים שנבאו להם משה רבינו עליו השלום: | איש שקוצי עיניו השליכו. כי העינים מביאות האדם לחטא כמו שאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכן אמר בפרשה זו כי אחרי גילוליהם לבם הולך ואמר אחר כן ואחרי גלולי אבותם היו עיניהם ואמרו רז”ל עינא וליבא סרסורי דחטאי נינהו: | ובגלולי מצרים. כתרגומו ובפולחן טעות מצראי לא תסתאבון: 20:8: וימרו בי. לשפוך חמתי לכלות אפי כפל הענין במלות שונות כי כשישפוך אדם מה שבכלי הוא מכלה ממנו מה שבתוכו: 20:9: ואעש, לבלתי החל. מבנין נפעל וצרי החי”ת מקום פתח וכן כי תחל לזנות והם ענין חלול: | אשר נודעתי. על ידי הנביאים: | לעיניהם. כי המצרים היו שומעים בדבר אליהם הנביאים והיו מבטיחים אותם להוציאם מתוכם אף קודם משה רבינו ע”ה כי משבא אליהם משה רבינו עליו השלום בשליחות האל לא החזיקו במעשיהם הרעים שהרי אמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ את בני ישראל והאמינו במשה מפני האותות שעשה לעיניהם ולא עשו כן הנביאים הראשונים ובדברי רבותינו ז”ל כי אף משבא אליהם משה רבינו עליו השלום בשליחות האל היו בהם רשעים ולא שבו מדרכם הרעה ואותם מתו בג’ ימי אפילה כדי שלא יראו המצריים במפלתם וישמחו להם: 20:10: ואוציאם, ואבאם. חסר יו”ד: 20:11: ואתן, וחי בהם. כתרגומו וייחי בהון לחיי עלמא וכן תרגם אונקלוס וחי בהם אני ה’: 20:12: וגם את שבתותי. אמר וגם כי היא מתנה טובה נתנה אלהים לעמו ישראל כדי לזכור להם בו את יום המנוחה שהניח להם והוציא אותם מעבדות לחירות וזהו האות שהוא בין האל ובין ישראל שהוא קדשם והבדילם מן האומות והפרישם מגלולי מצרים ונתן להם תורה קדושה חקים ומשפטים צדיקים ואמר שבתותי לשון רבים כלל בו שביתת המועדים כי גם הם זכר ליציאת מצרים ולפי שמצות שבת גדולה ושקולה כנגד כל המצות אמר כמה פעמים בפרש’ תוכחות חלול שבת: 20:13: וימרו בי, בחקותי לא הלכו. שצוה אותם במרה כמו שכתוב שם שם לו חק ומשפט: | חללו מאד. כי שבת ראשונה חללו שיצאו ללקוט המן לפיכך אמר מאד וגם החקים והמשפטים אשר צום עברו עליהם כמו שאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי: | ואומר. מבואר הוא: 20:15: וגם אני נשאתי את ידי להם. בדבר מרגלים שאמר ואולם חי אני וימלא כבוד ה’ את כל הארץ: 20:16: יען. מבואר הוא: 20:17: ותחס עיני, ולא עשיתי אותם כלה. כי השארתי בניהם אחריהם להביאם אל הארץ: 20:18: ואומר, בחוקי. בוי”ו עם הדגש וכל הענין הוא מבואר: 20:23: גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות. וכן אמר דוד ע”ה וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות וזה לא מצאנו מבואר בתורה והנראה בעיני כי זה מה שאמר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ויכום ויכתום עד החרמה וכן מה שאמרו וישמע הכנעני מלך ערד וגו’ וישב ממנו שבי זהו ולזרותם בארצות כי באותו השבי הרחיקום שוביהם ומכרום לשאר גויי הארצות ובמדרש כי על העתיד אמר שגזר על זרעם להיות גולים מארצם ולזרותם בארצות וזהו שאמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו’ והפיץ ה’ אתכם בעמים וגו’ ואמרו כי מה שאמר ויבכו העם בלילה ההוא ליל תשעה באב היה אמר הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות כי בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה: 20:24: יען. מבואר הוא: 20:25: וגם אני נתתי להם חקים לא טובים. כיון שהם מאסו בחקותי מסרתי אותה ביד אויביהם שישימו עליהם חקים שלא יהיו טובים להם כמו חקי שהיו טובים להם אם היו הולכים בהם והחקים שהיו משימים עליהם האויבים הם המסים שהיו משימים עליהם לחק בכל שנה ושנה ועבודות אחרות: | ומשפטים לא יחיו בהם. שישימו אויביהם משפטים וגזירות עליהם שלא יחיו בהם אלא ימותו בהם ואם היו עושים משפטי היו חיים בהם כמו שכתוב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: 20:26: ואטמא. אולי יאמר זה על שנצמדו לבעל פעור שנתחברו לו חבור חזק עד שהעבירו כל פטר רחם שצויתי לקחתם לי לקדושה כמו שאמר קדש לי כל בכור והנה הם העבירום ממני ונתנום לעכו”ם וזהו טומאתם הפך הקדושה ופירוש ואטמא שמתי אותם טמאים והרחקתים ממני תמורת מה שהקדשתים והם לא אבו לכך נתתי אותם טמאים ורחוקים ממני זהו שלא נזכר השבט הנצמד לבעל פעור בברכת משה רבינו עליו השלום: | למען אשמם. הם עשו הפך רצונו למען שאשימם שממה כי כבר הזהרתים שאם יעברו על מצותי יהיו שממה והשממה היתה להם מיד סמוך לעונם: | למען אשר ידעו אשר אני ה’. וכמו שאמרתי כן עשיתי והענשתים על עונם ונפל מן העם ארבעה ועשרים אלף. אשימם מבנין הפעיל מפעלי הכפל דינו בתשלומו אשיממם: 20:27: לכן. עוד הודיעם תועבות אבותם משבאו לארץ: 20:28: ואביאם אל הארץ, ויתנו שם כעס קרבנם. שהיו מכעיסים אותי בקרבנם שהיו מקריבים לעכו”ם כמשפט הגוים אשר הורשתי מפניהם: 20:29: ואומר אליהם מה הבמה. כשראיתי שהם מקריבים לעכו”ם בכל מקום ואני יחדתי להם מקום מיוחד לשמי והם עשו הפך מצותי בשני פנים בעשות להם במה בכל מקום ואפילו לשמי ועוד שהקריבו בהם לאלהים אחרים אמרתי להם מה הבמה מי צוה אתכם לעשות במה גבוה הלא צויתי אתכם מזבח אדמה תעשה לי אלא שאתם למדים ממעשי הגוים לעשות מזבח גבוה שנקרא במה לגבהותו או שהוא על הרים גבוהים כי לשון במה הוא לשון גובה כמו ירכיבהו על במותי ארץ אעלה על במותי עב ומתוך שלמדתם מהגוים לעשות במה כמותה למדתם מהם גם כן לעשותם בכל מקום ועוד לעבוד בהם לאלהים אחרים: | אשר אתם הבאים שם. אמר כנגד העובדים בהם אתם הם הבאים שם לא שומרי מצותי שאינם באים אלא במקום המיוחד לי: | ויקרא שמה במה עד היום הזה. כי להרגל הלשון בהם נקרא אף הנעשה בשמי במה עד היום הזה כי נאמר בדברי שמואל הרמתי ונאמר בדבר שלמה הבמה אשר בגבעון ונאמר רק הבמות לא סרו מהרגל מה שעשו אותם מתחלה לשם עכו”ם לא הניחו לעשותן אפילו בימי המלכים שהיו עושים הישר בעיני ה’ היו עושים אותם לשמי: 20:30: לכן אמור אל בית ישראל. על אותם שהיו עדיין בארץ ישראל אמר כמו שפירשנו אמר איך אדרש לכם ואתם עדיין ברשעתכם: | נטמאים. בשוא המ”ם כמו הנמצאים בשושן: 20:31: ובשאת מתנותיכם. ענין הנטילה והתרומה: 20:32: והעולה על רוחכם היו לא תהיה. המחשבה הרעה שעולה על רוחכם לא תהיה ולא תתקיים: | על רוחכם. כמו על לבבכם כמו שתרגם יונתן כי הרוח שוכנת בלב: | אשר אתם אומרים נהיה כגוים. אתם חושבים לצאת מרשותי ושלא תהיו לי לעם שאתם רואים העכו”ם מצליחים בעבודת עכו”ם כמו שאמר אחז כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח שיעזרוני ולא כן הדבר כי העכו”ם איננו משגיח עליהם מפחיתותם אצלי כמו הבהמות אלא כשיש להם דבר על ישראל לפקוד עליהם עונם כשישראל עושים רצוני אבל כשעוברים על מצותי אגביר העכו”ם עליהם להצלחתם לא לטובתם אלא לרעת ישראל אבל הם בעצמם לא אשגיח עליהם אלא אם כן יהיה חמס גדול כמו דור המבול וסדום ועמורה וכן מצאנו בדברי רז”ל שאני עכו”ם דלא מקפיד דינא עלייהו אבל ישראל שלקחתים מבית עבדים להיות לי לעם סגולה וגו’ ואני אהיה להם לאלהים עיני תמיד עליהם לטובה ולרעה כמו שאמר בנבואת עמוס רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם ואם תרצו לצאת מעבודתי לא אתן לכם רשות בזה כי אף על פי שתהיו ימים רבים בגלות בין העכו”ם לא תשבתו מהיות גוי כי אפילו יצאו מועטים מהם מן הכלל כללכם יהיה גוי לפני כל הימים ובחזקה אמלוך עליכם ואצרוף אתכם בהוציאי אתכם מן הגלות וברותי מכם המורדים והפושעים בי: 20:33: חי אני, ובחמה שפוכה. לכלות הפושעים והמורדים: 20:34: והוצאתי, אשר נפוצותם בם. בחולם הפ”א ויבא בשורק כמו ובחכמת כי נבונותי: 20:35: והבאתי אתכם אל מדבר העמים. כשאוציאכם מן העמים לא אביאכם אל אדמת ישראל עד שאשפוט אתכם במדבר העמים שם אקח משפט מכם ואכלה המורדים והפושעים שאמצא בכם ואקח משפט מכם במדבר במקום שאין שם אדם ולא עובר ושב כדי שלא יראו העמים ברעתכם וישמחו לכם זהו שאמר ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים כלומר ביני וביניכם בייחוד בלא אמצעי וכן ודבר יי’ אל משה פנים אל פנים בלא אמצעי וענין ונשפטתי אודיעכם מעשיכם הרעים שעברתם על תורתי בגלות ואקח נקמתי מכם שם במדבר: 20:36: כאשר. מבואר הוא: 20:37: והעברתי אתכם תחת השבט. על דרך כל אשר יעבור תחת השבט כלומר כמו הצאן שהמונה אותם אוחז שבט בידו ומונה אותם אחד אחד והעשירי מוציא למעשר כן אמנה אתכם והחוטא יאבד וזה המנין על דרך משל וכן אמר ירמיה עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה אמר ה’ ותירגם יונתן ואניח עליכון גזירת דיני ואעיל יתכון במסורת קיימא: | במסרת הברית. חסר האל”ף פ”א הפעל ומשפטו במאסורת והוא שם בשקל מחגורת שק ופירושו אאסור אתכם בברית שלא תצאו ממנה לעולם: 20:38: וברותי. ששרשו ברר רוצה לומר אברור מכם המורדים והפושעים לכלותם במדבר: | מארץ מגוריהם אוציא אותם. מארץ גלותם שלא אכלם בין אויביהם שלא ישמחו להם: | לא יבוא. דרך כלל כמו לא יבואו ובמסרה י”ד סבירין לשון רבים: 20:39: ואתם. לפי שדבר עד הנה על בניהם העתידים לצאת מהגלות שב להוכיח בפסוק זה הדור ההוא שהיו בירושלים לפיכך אמר ואתם: | איש גלוליו לכו עבדו. הצווי הזה אינו דרך מצוה רצונית כי אם דרך גזום כמו שמח בחור בילדותיך רוצה לומר שמח ותראה מה יקרך באחריתך או פירוש טוב הוא שתעבדו גלוליכם לבד ולא שתביאו לי מתנותיכם ותעבדו גלוליכם כי זה חלול ה’. ופירוש ואחר אם אינכם שומעים אלי וי”ו ואחר כוי”ו וישא אברהם את עיניו. ואם כענין אשר כמו עד אם דברתי דברי ויונתן תרגם ובתר דתבתון ליתיכון צבן לקבלא למימרי: 20:40: כי בהר קדשי. עתה אינני רוצה במתנותיכם אבל כשיהיו ישראל בהר קדשי בשובם מהגלות שם ארצם: | שם ארצם. שם ארצה אותם על ידי קרבנותיכם ומעשיהם הטובים. ומה שאמר בהר מרום ישראל לפי שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל הארצות: | שם יעבדני כל בית ישראל כלה בארץ. לפי שאמר למעלה וברותי מכם המורדים והפושעים בי אמר הנה כל בית ישראל כלה לפיכך אמר בארץ אותם שיזכו לשוב בארץ לא יחסר מהם אחד אלא כלם יעבדוני שם ואמר כל בית ישראל ואמר כלה כפל הענין לחזק וכן וכל צריך כלם בשבי ילכו כל מלכי גוים כלם והדומים להם וחזוק הענין בזה הדבר לומר כי אע”פ כן במלחמת גוג ומגוג לא ימות מהם אחד ואע”פ שיהיו בצרה וי”ת בארץ בארעא חייא: | ושם אדרוש. ארצה שיקריבו לפני כאילו אני דורש קרבנותיהם כי בהיות מעשיהם טובים יערבו לי זבחיהם ותרומותיהם: | ואת ראשית משאותיכם. מה שתשאו ותרימו לי בראשית הבכורים והעיסה וי”ת וית ריש אצוותכון: 20:41: ברית ניחח, ונקדשתי בכם לעיני הגוים. זה יהיה במלחמת גוג ומגוג כמו שאמר ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל: 20:42: וידעתם. מבואר הוא: 20:43: וזכרתם, ונקטתם בפניכם. ענין כריתה כמו אשר יקוט כסלו ופירוש תהיו נכרתים בעיניכם כלומר תחשבו בעיניכם כשתזכרו רעותיכם שתהיו ראויים להכרת מן העולם וי”ת ותידנקון ותהון חזן בכל בישתכון דעבדתון: 20:44: וידעתם. מבואר הוא:
פירוש מלבי”ם
20:1: בשנה השביעית בחמשי בעשור לחדש, כתב הרי”א י”א שנה גלה יהויכין לפני חורבן הבית, ובתחלת השנה החמישית לגלותו ראה המראה הראשונה, ומשם והלאה עד החורבן ראה בכל שנה מראה אחת, והגם שבאו בה נבואות אחרות עכ”פ בתחלת השנה היה רואה נבואה אחת, ובשנה השביעית סבב ה’ שבאו הזקנים והיו בעשירי בחדש החמישי שביום ההוא עתיד הבית ליחרב, והדרישה היה להתפלל על הבית שלא יחרב, וה’ ענהו שלא יקבל תפלתם ולא ידרש להם, ובסדר עולם אמרו שהיו חמו”ע, ולמ”ש בסי’ י”ד היו זקנים רשעים כי הצדיקים נקראים זקני יהודה, וכן פירשתי לפי הפשט: 20:3: הלדרש אתי אתם באים ר”ל הלא אין כונתם לדרוש את ה’ לדעת דרכיו ולהכירו, וא”כ חי אני אם אדרש לכם להשיב על שאלתכם: 20:4: התשפט, ר”ל כי ביאתם אל הנביא יהיה או לדרוש את ה’ או שישפוט אותם הנביא בעצמו ע”פ חוקי התורה, לכן יאמר אם לא באתם לדרוש ה’ רק שתשפוט אותם, שתשפטם מצד שאתה בן אדם, ר”ל לא ע”פ הנבואה רק ע”פ שכלך וידיעתך את תורת ה’, את תועבת אבותם הודיעם, שכבר סרו מן התורה מימי אבותיהם: 20:5: ביום בחרי, ר”ל שתחלת בחירת העם במצרים היה בו ב’ ענינים, א. ענין בחיריי מצד שהם ישראל, מצד מעלות נפשותיהם שהם ראויים אל הענין האלהי ב. מצד שהם זרע בית יעקב וברית האבות, ומצד זה ואשא ידי לזרע בית יעקב נשא ידו בשבועה לקיים שבועת האבות ומפרש נגד מ”ש ביום בחרי בישראל, ואודע להם בארץ מצרים שעי”ז התגלה להם הענין האלהי, ונגד מ”ש ואשא ידי לזרע בית יעקב, אמר ואשא ידי להם לאמר אני ה’ אלהיכם מכבר, שאני קשור עמכם בברית מימי קדם להיות לכם לאלהים: 20:6: ביום ההוא נשאתי ידי להם, ר”ל ומאז הפלם שיהיו תחת השגחתו ושיוציאם מארץ מצרים באותות ובמופתים, ולהביאם אל הארץ אשר תרתי להם, כמי שי”ל נטע נעמן משובח שיתור לו קרן בן שמן מקום ששם יצליח הנטע להיות גפן שורק, וכן בחר בא”י מצד שהיא ארץ זבת חלב ודבש וימצאו שם כל צרכיהם הגשמיים שיהיו פנוים אל התורה והעבודה, ומצד שהיא צבי לכל הארצות בענין הנפשיי והרוחניי וחלות שם השכינה וההשגחה והנבואה: 20:7: ואמר אליהם, אבל התנה עמהם שמעתה הם קדושים לאלהיהם ואינם ככל העכו”ם וצריכים להתקדש בין במעשים, שעז”א איש שקוצי עיניו השליכו, שהם עניני ע”ז שהיו להמשך אחר הזנות שמיוחס אל העינים, ובגלולי מצרים אל תטמאו שהם עניני ע”ז שהיו לעבודה ולהאמין בשוא והבל, (כמ”ש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם אשר אתם זונים זו זנות) וכ”ז יען אשר אני ה’ אלהיכם והייתם קדושים כי קדוש אני: 20:8: וימרו בי לעשות מה שציויתם שלא לעשות, ולא אבו לשמע שלא עשו מה שציויתים לעשות, את שקוצי עיניהם לא השליכו שהשקוצים מורים על מעשים רעים של זנות שעושים בפועל וצריך להשליכם, לא השליכו, ואת גלולי מצרים שמורים על המינות וצריך לעזוב דרך הזה, לא עזבו, ואמר לשפך חמתי עליהם, וע”י החמה הפנימית אכלה אפי החיצון בם, כי כשיהיה האף והעונש ע”י החמה הפנימית יעשה כליון חרוץ שזה ההבדל בין אף וחמה: 20:9: ואעש למען שמי, הגם שהם היו ראויים לעשותם כלה, חסתי על כבוד שמי לבל יתחלל, ולכן ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר ששם אורה להם חוקי ה’ ומצותיו ושם ראו השכינה והנסים המתמידים: 20:11: ואתן להם וחשבתי מחשבות לתקן עניניהם בין במה שנוגע בין אדם למקום נתתי להם את החקים, שרובם הם מצד הנפש וקשורה עם האלהים ולכן לא נודע טעמם, בין במה שנוגע בין אדם לחברו את משפטי הודעתי אותם, שהמשפטים י”ל טעם, ורובם הם תורת האדם מצד שהוא בעל חומר וחי חיי הקיבוץ, ושניהם יעשה אותם האדם, מצד שהוא אדם מורכב מגוף ונשמה, וחי בהם בשני מיני החיים, הגשמיים והרוחנים: 20:12: וגם את שבתותי נתתי להם, שהשבת הוא עדות על החידוש ועל ההשגחה הפרטית הבדוקה בישראל לעשות להם מופתים בשידוד הטבע, להיות להם לאות ביני וביניהם על ההשגחה והרשאת האלהות עליהם מצדי, ולדעת כי אני ה’ מקדשם, שהם מצדם צריכים להתקדש מענינים הבשריים אל הרוחניות והקדושה שידבק בם הענין האלהי: 20:13: וימרו בי בית ישראל במדבר כולל כל מה שחטאו במדבר עד חטא המרגלים שחטאו נגד החקים והמשפטים שהם המצות כולם, ונגד מצות השבת שמעיד על עניני האמונה, ורצה לכלותם במדבר: 20:14: ואעשה למען שמי עשה ג”כ כדי שלא יתחלל ש”ש כמ”ש פן יאמרו ברעה הוציאם, ואמרו הגוים מבלתי יכולת: 20:15: וגם אני ואז בחטא המרגלים נשבע שלא יביאם אל הארץ, והיה הטעם כי, יען במשפטי מאסו כי אחרי גלוליהם לבם הלך כי ראה שהסבה מה שמאסו במשפטיו לא היה מפני התאוה והיצה”ר, רק מפני המינות שלבם הולך אחרי אמונותו זרות והגלולים ואין מאמינים בה’, כמו שהיה במרגלים שלא האמינו ביכולת ה’, והחטא שהוא מצד הכפירה גדול יתר מאד: 20:17: ותחס עיני עליהם משחתם, בכ”ז הגם שנשבע שלא יביאם אל הארץ לא המיתם תיכף שאז היה נשחת הגוי כולו, וחסה עיני עליהם, שהחוסה הוא על דבר שי”ל בו צורך, שתחת שאמר תחלה שלא כלה אותם מפני כבוד שמו, אמר עתה, שאחר שראה שהסבה שחטאו היה מפני המינות וחסרון האמונה, ראה שאם יעכבם ארבעים שנה במדבר ויראו התמדת הנסים וההשגחה יכירו את ה’, כמ”ש (דברים כ״ט:א׳) אתם ראיתם את כל אשר עשה ה’ לעיניכם בארץ מצרים וכו’ ולא נתן ה’ לכם לב לדעת וכו’ ואולך אתכם במדבר וכו’ למען תדעו כי אני ה’ אלהיכם וזה היה החסה שידע שבמשך הזמן ילמדו ויאמינו, כמ”ש חז”ל ע”ז אין אדם עומד ע”ד רבו עד ארבעים שנה: 20:18: (יח-כ) ואמר אל בניהם הזהיר את הבנים שלא ילכו בחקי אבותיהם, שהם עדן לא הטהרו מגלולי מצרים ומנימוסיהם, וצוה שהם ישמרו חקי ה’ ומשפטיו: 20:21: וימרו בי הבנים, אבל גם הבנים מרו בה’ במעשה של בית פעור ויצא ג”כ הקצף עליהם: 20:22: והשיבתי את יד שאז כבר יצא הנגף והתחיל להכות בהם, וה’ השיב ידו מבלע, וגם זה עשה מפני כבוד שלו, וכבר זכר פה ג”פ שעשה מפני כבוד שמו, (כמ”ש הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר), והם, א. במצרים שעדיין לא קבלו התורה, ב. במדבר בתחלת צאתם ממצרים שהגם שקבלו התורה עדין לא הטהרו מגלולי מצרים שהיה בם כשאור המחמיץ העסה, ג. דור הבנים אחר מ’ שנה שעדיין לא נכנסו לא”י שהיא מוכנת אל הקדושה, ובכל הזמנים אלא עדן לא השלים מעשהו להביאם לארץ, והיה חילול השם אם לא היה משלים דברו ושבועתו אל האבות: 20:23: גם אני נשאתי את ידי, ר”ל והגם שמפני חילול השם השבותי ידי מהם, בכ”ז ראיתי שלא הגיע עדיין שעת התיקון, ושהם בטבעם מוכנים לחטא, ועי”כ ראיתי שגאולת מצרים אינה גאולת עולם, ושעתידים לבא עוד בכמה גליות לכלא פשע ולהתם חטאת, ושיפלו כמה נפילות עד שיבא שעת התיקון, ונשא ידו להפיץ אותם בגוים ושמשם יזרו בארצות שונות ושם יוצרפו במצרף ובכור פעם אחר פעם: 20:24: יען (מכאן עד למען אשימם (פסוק כ”ו) הוא מאמר מוסגר ושיעור הכתוב להפיץ אותם בגוים למען אשימם) ואמר שהעונש ראוי להם יען משפטי לא עשו ועיניהם היו אחרי גלולי אבותם: 20:25: וגם שע”י שמאסו חקותי חשבו שאני נתתי להם חקים לא טובים כי יאמרו שנתתי חקים רעים ושהמשפטים שנתתי לא יוכלו לחיות בהם בחיי המדיניות: 20:26: ואטמא, ולפי דעתם לא לבד שלא קדשתי אותם במצותי כי גם טמאתי אותם במתנותם, במה שצויתי להעביר כל פטר רחם לה’, כי כפי שהורגלו לעבוד את השמש, היו מיחדים הבכור שהוא קדוש לעבודת המולך שהיה להשמש, זה היה אצלם קדושה ועבודה ומה שציויתי להקדיש לי כל בכור ושלא להקריבו לע”ז זה היה אצלם טומאה, כאילו עי”ז יצאו מקדושתם עד שמצותי שנתתי להטיב להם ולהחיותם ולקדשם היו נחשבים בעיניהם שהם לרעתם ולהמיתם ולטמאותם כי אמרו לטוב רע ולרע טוב, למען אשמם, ע”כ בא מאמר המוסגר, עתה חוזר למ”ש להפיץ אותם בגוים ולזרותם בארצות למען אשמם, ר”ל שהגליות (שהם ראויים להם ע”פ מעשיהם) יהיו לשני תכליות, א. למען אשים אותם שממה בעבור עונותיהם, ב. למען אשר ידעו אשר אני ה’, שע”י הגליות יכירו אלהותי וישובו אלי באחרית הימים: 20:27: לכן דבר, ר”ל אחר שחטאו ג”פ עד בואם לארץ, דבר עוד להזכיר אותם מה שעשו אחרי שבאו אל הארץ, שאז סרחו פעם רביעית ועל ארבעה לא אשיבנה, עוד זאת גדפו אבותיכם אותי הגידוף הוא המחרף שם ה’ בפרהסיא והמנאץ בשאט נפש ובזדון והכחשה, כמ”ש והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה’ הוא מגדף: 20:28: ואביאם, אחר שהבאתי אותם אל הארץ ויראו כל גבעה ר”ל שם ראו מה שעושים הכנענים להקטיר בבמות לע”ז, והנה בכל התורה לא נמצא שם במה לגבוה, שכ”מ שנזכר שם במה בתורה הוא על ע”ז, כי התורה אמרה מזבח אדמה תעשה לי, והזהירה מהקריב בכ”מ, והזהירה שלא ליטע אשרה כל עץ אצל המזבח כמנהג עע”ז והם כשבאו אל הארץ התחילו להקריב בבמות, והיו עושים הבמות על כל גבעה גבוה, וכן אצל כל עץ עבות כמנהג עע”ז, והיו עובדים בשתוף לה’ ולשם ע”ז, וז”ש ויזבחו שם את זבחיהם לה’, ויתנו שם גם כעס קרבנם לע”ז להכעיס את ה’, וישימו שם ריח ניחוחיהם לה’ לריח ניחוח, ויסיכו שם את נסכיהם לע”ז, שהיה דרכם לנסך כמ”ש ישתו יין נסיכם: 20:29: ואמר אליהם מה הבמה אשר אתם הבאים שם ר”ל בעת שהתחלת להקריב בבמה מחיתי בידכם, ואמרתי מה הוא זה הבמה שאתם באים שם, הלא זה ראוי לעע”ז לא לכם, ובכ”ז ויקרא שמה במה, קראתם שם זה, ונשרש דבר זה בידכם עד היום הזה, שכן תמצא ששם במה לא נמצא לה’ לא בס’ התורה ולא בס’ יהושע שופטים, עד ימי שמואל שחרב משכן שילה והתחילו להקריב בבמות, ומאז נשאר זה בידם גם אחר שנבנה הבית עד ימי חזקיה שהסיר הבמות: 20:30: לכן אמר, הבדרך ר”ל איך אדרש לכם אחר שבדרך אבותיכם אתם נטמאים לע”ז ולזנות: 20:31: ובשאת מתנתיכם, וגם בעת תרימו מתנותיכם הלא אתם נטמאים עד היום הזה בהעביר בניכם באש, וכיון עמ”ש הרמב”ם במו”נ ח”ג שעדיין נשאר רושם מן המולך גם בימיו, במה שנהגו הנשים להעביר את הנולד ע”ג אש וגלחים, והיא סעיף מעבודת המולך, וכן היו נוהגים בימי הנביא, וא”כ איך אדרש לכם בית ישראל: 20:32: והעלה, אמנם בכ”ז מה שעולה מחשבותיכם אחר שנתרחקתי מכם ואיני רוצה להדרש לכם א”כ יצאתם מתחת השגחתי ותהיו כגוים וכמשפחות הארצות, שכל חלק באדמה נתון תחת ממשלת כוכב מיוחד, וכל משפחה הדרה בארץ ההיא י”ל עבודה מיוחדת לפי השר המושל שם, וכן כל גוי וגוי י”ל משטר מיוחד תחת מערכת הכוכבים והמזלות, כמ”ש אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים, ועפ”ז תרצו לשרת עץ ואבן שיהיו כעין טלמסאות וכונים למלאכת השמים להוריד רוחניות ושפע הכוכב או המזל המושל בארץ זה היו לא תהיה כי בכ”ז אתם נתונים לחלקי ואינכם תחת כוכב מזל ושר מושל במערכה: 20:33: חי אני נאם ה’ אם לא ביד חזקה, שהגם שסרה ההשגחה הגלויה לעשות נסים גלוים ולישא עליכם אור פני ה’ בטובה וברכה, בכ”ז לענין זה שיהיה מלכותי עליכם עוד נטויה ידי החזקה להכריח אתכם בתוקף עונשים וצרות להיות תחת מלכותי ועבדותי והוצאתי עד לבסוף שיבואו חבלי יולדה לך בצרות גדולות בעת קץ, ואוציא אתכם ביד חזקה מן העמים הסמוכים וגם אקבץ אתכם מן הארצות הרחוקים שנפזרתם שם בפיזור גדול, וזה היה ג”כ ביד חזקה וכו’: 20:35: (לה-לו) והבאתי מפרש איך יהיה זה, שתחלה אביא אתכם אל מדבר העמים, ימליץ ארצות העמים כמדבר שאינו מוצא שם צרכיו, והאדם שם חסר כל, כן יהיה ארץ העמים לכם כמדבר, שם תהיו רחוקים מן יישוב נבדלים מבני אדם יושבי הערים כצאן התועות במדבר וחסרים כל מזון ומחיה לא יניחו לכם לקנות בתים ושדות וגנות, כאילו תשכנו חררים במדבר, ושם אהיה נשפט אתכם פנים אל פנים, שם תכירו שהם עונשי ההשגחה כאילו ידבר משפטיו עמכם פנים אל פנים, כמו שראיתם והכרתם השגחת ה’ ועונשיו במדבר ארץ מצרים, ויל”פ שר”ל שמכל ארץ וארץ שיצאו מן הגולה ילכו במדבר הארץ ההוא כי יצוייר שידמה יציאתם בעת קץ כיציאת מצרים ושם היה מדבר אחד כי היותם בגלות בארץ אחת, ואז יהיו מדבריות הרבה מדבר כל עם ועם, ושם תראו גילוי השכינה ודבור ה’ פנים אל פנים ווכוחי עמכם על חטאתכם, כמו שהיה בעת יציאת מצרים שראיתם את מעשה ה’ כי נורא הוא: 20:37: והעברתי מצייר כרועה המעביר צאנו תחת השבט, למנותם למעשר, כן העשירית יהיה קדש והם ישארו באמונתם ואותם יביא במסורת הברית החדשה שהזכיר למעלה (סי’ ט”ז), שיהיה ברית עולם, שלא ישובו לחטוא והוא לא יסיר שכינתו מהם: 20:38: וברותי, ואז יברר המרדים ואפילו הפושעים שקלים ממורדים, שיוציא אותם מארץ מגוריהם ולא יבואו אל אדמת ישראל רק במדבר יתמו ושם ימותו, ותפס הכל כדוגמת גאולת מצרים שמלך עליהם ביד חזקה ובקושי השעבוד, והוציאם אל המדבר, וכרת בריתו עמהם והדור הרע תמו נכרתו שם במדבר ולא נכנסו לארץ: 20:39: ואתם בית ישראל שב לדבר אל הדור הזה, שהיו עובדים ע”ז ובאים לדרוש אל הנביא, עובדים גלולים ומפרישים מתנות לגבוה, מפרישים את הבכור לה’ ומעבירים אותו למולך, כמ”ש ובשאת מתנותיכם בהעביר את בניכם באש, אמר להם, אחר שאינכם שמעים אלי איש את גלוליו לכו עבדו, טוב יותר שתעבדו רק את הגלולים ולא תעבדו את השם כלל, ולא יהיה כ”כ חילול השם כמו עתה שאתם מחללים שם קדשי במתנותיכם ובגלוליכם שאתם נותנים מתנות לגבוה ועובדים גם גלולים להעבירם למולך, וזה חילול השם יותר, שהגוים חושבים שהם עובדי ה’, וכשמענישם יאמרו עם ה’ אלה ומארצו יצאו: 20:40: כי בהר קדשי ר”ל המתנות שאתם נותנים לי אינם רצוים לפני אחר שאתם עע”ז, אבל יבא עת שיהיו רצוים לפני, והוא בעת ההגאולה שיהיה בהר קדשי בהר מרום ישראל, כמ”ש נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, שמה יעבדני כל בית ישראל כלה בארץ, ר”ל אז יהיה ג’ הבדלים לטובה, עתה אין עובדים כולה, ר”ל כל העבודה, כי משתפים עבודתי עם עבודת נכר, ושם יעבדוני כלה, ר”ל כל העבודה יהיה לשמי, ב. עתה רק מקצתם עובדים אותי, ושם יעבדוני כל בית ישראל ג. עתה עובדים בח”ל שהמקום אינו מוכן לקדושה ושם יעבדוני בארץ ולכן שם ארצם, ר”ל שארצה בם בעצמם, ועי”ז שם אדרוש את תרומתיכם, ואת ראשית משאותיכם היינו בכור וחלה ובכורים, בכל קדשיכם ויתר הקדשים, [בפרט שהתרומות ומעשרות בחו”ל רק מדבריהם, וחז”ל אמרו שרמז זה במ”ש וגם אני נתתי לכם חקים לא טובים]: 20:41: בריח ניחח ארצה אתכם, והריח ניחוח שהוא לרצון לא יהיה מן הקרבנות רק אתכם בעצמכם ארצה בריח ניחוח שיהיה נחת רוח לפני בהוציאי אתכם מן העמים ונקדשתי בכם לעיני הגוים, שיראו מעשיכם הטובים ויראו כחי ויכלתי והשגחתי: 20:42: וידעתם אמר בענין זה ג”פ וידעתם כי אני ה’, ר”ל שאז יכירו את ה’ מצד שלשה ענינים, א. בעת שיוציא אותם מן הגליות ביד חזקה ויברר מהם הפושעים והערב רב, וז”ש בפסוק ל”ח וידעתם כי אני ה’, ב. אמר פה שידעו ויכירו את ה’ במה שיביא אותם לא”י ויקוים שנית שבועתו אשר נשבע אל האבות: 20:43: (מג-מד) ג. וזכרתם שאז יזכרו את כל המעשים הרעים שעשו לשעבר, ויתחרטו ויבושו מרעתם, כי אז שיתן להם לב חדש לעבוד את ה’ יכירו את אשר הרעו, ובזה ידעו שה’ עשה אתם למען שמו הגדול וברב חסדיו לא עשה אתם כלה כפי דרכיהם הרעים, ובזה יכירו ג”כ וידעו את ה’, והם שלש הכרות, א. ע”י עונשיו, ב. ע”י יכלתו, ג. ע”י טובו וחסדיו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | חזרה היסטורית על בגידות: מצרים — מדבר א׳ — מדבר ב׳ — ארץ ישראל; כל דור בגד מחדש
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה׳ מסרב לענות לזקנים: “לא אידרש לכם” — אך בכל זאת מגלה את ההיסטוריה
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יִּפְטַר (Strong’s H6362) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,תהילים,משלי,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“לא עשיתי למען שמי” (כ:ט, יד, כב): ה׳ לא עשה רק למען ישראל — אלא “למען שמי לבלתי החלל בעיני הגויים”. זה הנימוק לגאולה שתבוא (לו:כב). ייחוד יחזקאל: הגאולה היא לכבוד ה׳, לא רק לטובת ישראל.