פרעה רודף אחרי בני ישראל
פסוקים
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיָשֻׁ֕בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵ֣י פִ֔י הַחִירֹ֕ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵ֤י בַעַל־צְפוֹן֙ נִכְחוֹ֔ תַּחֲנוּ֥ עַל־הַיָּֽם׃ וְאָמַ֣ר פַּרְעֹ֗ה לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל נְבוּכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֤ר עֲלֵיהֶם֙ הַמִּדְבָּ֔ר׃ וְחִזַּ֕קְתִּי אֶת־לֵ֥ב פַּרְעֹ֖ה וּרְדַ֣ף אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכׇל־חֵילוֹ֔ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
דמויות
- פרעה (בימי משה) — מישנים כאלוקים עם לבו המקנן
- משה (בן עמרם) — מנהיג שמתקבל הוראה מאלוקים
- אהרן (בן עמרם)
מיקום
- ים סוף — מקום האירוע
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | משה מקבל הוראה בשעת משבר
- אפיון - מים וגאולה | הים כמקום הרדיפה והקריעה
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | אלוקים מדבר ישירות
מפרשים
רש”י
14:2 — וישבו: לַאֲחוֹרֵיהֶם, לְצַד מִצְרַיִם הָיוּ מְקָרְבִין כָּל יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת פַּרְעֹה שֶׁיֹּאמַר תּוֹעִים הֵם בַּדֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר “וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’”: 14:2 — ויחנו לפני פי החירת: הוּא פִּיתוֹם, וְעַכְשָׁו נִקְרָא פִּי הַחִירֹת עַל שֵׁם שֶׁנַּעֲשׂוּ שָׁם בְּנֵי חֹרִין; וְהֵם שְׁנֵי סְלָעִים גְּבוֹהִים זְקוּפִים וְהַגַּיְא שֶׁבֵּינֵיהֶם קָרוּי פִּי הַסְּלָעִים: 14:2 — לפני בעל צפן: הוּא נִשְׁאַר מִכָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם כְּדֵי לְהַטְעוֹתָן, שֶׁיֹּאמְרוּ קָשָׁה יִרְאָתָן, וְעָלָיו פֵּרֵשׁ אִיּוֹב “מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם” (איוב י”ב): 14:3 — ואמר פרעה: כְּשֶׁיִּשְׁמַע שֶׁהֵם שָׁבִים לַאֲחוֹרֵיהֶם: 14:3 — לבני ישראל: עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן (פסוק יד) “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם” – עֲלֵיכֶם, (בראשית כ יג) “אִמְרִי לִי אָחִי הוּא” – אִמְרִי עָלַי: 14:3 — נבכים הם: כְּלוּאִים וּמְשֻׁקָּעִים, וּבְלַעַז שירי”ר, כְּמוֹ “נִבְכֵי יָם” (איוב ל”ח), “בְּעֵמֶק הַבָּכָא” (תהילים פ”ד) “מִבְּכִי נְהָרוֹת” (איוב כ”ח). 14:3 — נבכים הם: , כְּלוּאִים הֵם בַּמִּדְבָּר, שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לָצֵאת מִמֶּנּוּ וּלְהֵיכָן יֵלֵכוּ: 14:4 — ואכבדה בפרעה: כְּשֶׁהַקָּבָּ”ה מִתְנַקֵּם בָּרְשָׁעִים שְׁמוֹ מִתְגַּדֵּל וּמִתְכַּבֵּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ וְגוֹ’” וְאַחַר כָּךְ “וְהִתְגַדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי וְגוֹ’” (יחזקאל ל”ח), וְאוֹמֵר “שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת”, וְאַחַר כָּךְ “נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים” (תהלים ע”ו), וְאוֹמֵר “נוֹדַע ה’ מִשְׁפָּט עָשָׂה” (שם ט’): 14:4 — בפרעה ובכל חילו: הוּא הִתְחִיל בַּעֲבֵרָה וּמִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת: 14:4 — ויעשו כן: לְהַגִּיד שִׁבְחָן, שֶׁשָּׁמְעוּ לְקוֹל מֹשֶׁה, וְלֹא אָמְרוּ הַאֵיךְ נִתְקָרֵב אֶל רוֹדְפֵינוּ? אָנוּ צְרִיכִים לִבְרֹחַ אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָנוּ לְקַיֵם אֶלָּא דִּבְרֵי בֶן עַמְרָם (מכילתא): 14:5 — ויגד למלך מצרים: אִיקְטוֹרִין שָׁלַח עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים שֶׁקָבְעוּ לֵילֵךְ וְלָשׁוּב וְרָאוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין לְמִצְרַיִם, בָּאוּ וְהִגִּידוּ לְפַרְעֹה בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, בַּחֲמִישִׁי וּבַשִּׁשִּׁי רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם, לֵיל שְׁבִיעִי יָרְדוּ לַיָּם, בַּשַּׁחֲרִית אָמְרוּ שִׁירָה וְהוּא יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח; לְכָךְ אָנוּ קוֹרִין הַשִּׁירָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: 14:5 — ויהפך: נֶהְפַּךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר לָהֶם “קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי” (שמות י”ב), וְנֶהְפַּךְ לֵב עֲבָדָיו, שֶׁהֲרֵי לְשֶׁעָבַר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ “עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ” (שמות י’), וְעַכְשָׁיו נֶהֶפְכוּ לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם בִּשְׁבִיל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם: 14:5 — מעבדנו: מֵעֲבֹד אוֹתָנוּ: 14:6 — ויאסר את רכבו: הוּא בְעַצְמוֹ (מכילתא): 14:6 — ואת עמו לקח עמו: מְשָׁכָם בִּדְבָרִים, לָקִינוּ וְנָטְלוּ מָמוֹנֵנוּ וְשִׁלַּחְנוּם, בֹּאוּ עִמִּי וַאֲנִי לֹא אֶתְנַהֵג עִמָּכֶם כִּשְׁאָר מְלָכִים, דֶּרֶךְ שְׁאָר מְלָכִים עֲבָדָיו קוֹדְמִין לוֹ בַּמִּלְחָמָה, וַאֲנִי אַקְדִּים לִפְנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וּפַרְעֹה הִקְרִיב – הִקְרִיב עַצְמוֹ וּמִהֵר לִפְנֵי חֵילוֹתָיו –, דֶּרֶךְ שְׁאָר מְלָכִים לִטֹּל בִּזָּה בָּרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּבְחַר, אֲנִי אֶשְׁוֶה עִמָּכֶם בַּחֵלֶק שֶׁנֶּאֱמַר “אֲחַלֵּק שָׁלָל” (שמות ט”ו): 14:7 — בחור: נִבְחָרִים, בָּחוּר לְשׁוֹן יָחִיד, כָּל רֶכֶב וָרֶכֶב שֶׁבְּמִנְיָן זֶה הָיָה בָּחוּר: 14:7 — וכל רכב מצרים: וְעִמָּהֶם כָּל שְׁאָר הָרֶכֶב; וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַבְּהֵמוֹת הַלָּלוּ? אִם תֹּאמַר מִשֶּׁל מִצְרַיִם, הֲרֵי נֶאֱמַר “וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם” (שמות ט’), וְאִם מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא נֶאֱמַר “וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ”, מִשֶּׁל מִי הָיוּ? מִן הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה’. מִכָּאן הָיָה רַ’ שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּשֵׁר שֶׁבַּמִּצְרִים הֲרֹג, טוֹב שֶׁבַּנְּחָשִׁים רְצֹץ אֶת מֹחוֹ (מכילתא): 14:7 — ושלשם על כלו: שָׂרֵי צְבָאוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ: 14:8 — ויחזק ה’ את לב פרעה: שֶׁהָיָה תוֹלֶה אִם לִרְדֹּף אִם לָאו, וְחִזֵּק אֶת לִבּוֹ לִרְדֹּף (שם): 14:8 — ביד רמה: בִּגְבוּרָה גְּבוֹהָה וּמְפֻרְסֶמֶת: 14:10 — ופרעה הקריב: הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וּפַרְעֹה קָרַב, מַהוּ הִקְרִיב? הִקְרִיב עַצְמוֹ וְנִתְאַמֵּץ לְקַדֵּם לִפְנֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶם: 14:10 — נסע אחריהם: בְּלֵב אֶחָד כְּאִישׁ אֶחָד. דָּבָר אַחֵר – וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, רָאוּ שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם נוֹסֵעַ מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲזֹר לַמִּצְרִים; – תנחומא: 14:10 — ויצעקו: תָּפְשׂוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם – בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר “אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם” (בראשית י”ט), בְּיִצְחָק “לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה”, (שם כ”ד), בְּיַעֲקֹב “וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם” (שם כ”ח): 14:11 — המבלי אין קברים: וְכִי מֵחֲמַת חֶסְרוֹן קְבָרִים – שֶׁאֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לִקָּבֵר שָׁם – לְקַחְתָּנוּ מִשָּׁם. ש”י פו”ר פלינ”צא ד”י נו”ן פוש”יש בְלַעַז: 14:12 — אשר דברנו אליך בארץ מצרים: וְהֵיכָן דִּבְּרוּ? “יֵרֶא ה’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט” (שמות ה’) (מכילתא): 14:12 — ממתנו: מֵאֲשֶׁר נָמוּת, וְאִם הָיָה נָקוּד מְלָאפוּם הָיָה נִבְאָר מִמִּיתָתֵנוּ, עַכְשָׁיו שֶׁנָּקוּד בְּשׁוּרֻק נִבְאָר מֵאֲשֶׁר נָמוּת וְכֵן “מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ” (שמות ט”ז) – שֶׁנָּמוּת, וְכֵן “מִי יִתֵּן מוּתִי” דְּאַבְשָׁלוֹם (שמואל ב’ י”ט) – שֶׁאָמוּת. כְּמוֹ “לְיוֹם קוּמִי לְעַד” (צפניה ג’), “עַד יוֹם שׁוּבִי בְשָׁלוֹם” (דברי הימים ב’ י”ח) – שֶׁאָקוּם, שֶׁאָשׁוּב: 14:13 — כי אשר ראיתם את מצרים וגו’: מַה שֶּׁרְאִיתֶם אוֹתָם אֵינוֹ אֶלָּא היום, הַיּוֹם הוּא שֶׁרְאִיתֶם אוֹתָם וְלֹא תוֹסִיפוּ עוֹד: 14:14 — ילחם לכם: בִּשְׁבִילְכֶם; וְכֵן “כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם”, וְכֵן “אִם לָאֵל תְּרִיבוּן” (איוב י”ג), וְכֵן “וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי” (בראשית כ”ד), וְכֵן “הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל” (שופטים ו’):
מלבי”ם
14:2 — שאלות: למה כפל הסימנים לפני פי החירות, בין מגדל, לפני בעל צפון, מ”ש ויגד למלך מצרים כי ברח העם הלא תחלה שלח אותם מרצונם, ולמה כפל וירדוף, וירדפו מצרים, ומ”ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה אין מקומו פה, וסדר הראוי היה וישיגו אותם כל סוס רכב פרעה חונים על הים על פי החירות, וגם הלא לא חנו על הים רק בין מגדול ובין הים. מ”ש כי אשר ראיתם את מצרים וכו’ הלא יותר טוב היה שלא יראום לא היום ולא עד עולם: דבר. [זאת שנית] שצוה שישובו ממדבר איתם לצד מצרים ויחנו לפני פי החירות שהוא קרוב למצרים, ומצד אחד היה שם מגדל עוז של מצרים ומצד השני היה הים, ופי החירות ששה שכנו ישראל היה באמצע, ובזה בטח לבו כי ינצחום במלחמה אחר שקרוב לו מגדל עוז ששם יבצר להפילם משם חללים, והם אין להם דרך לנטות ימין ושמאלה כי הים מצד אחד והמגדל מצד השני ומחנה פרעה אחריהם, ג] שיחנו נוכח בעל צפון שהוא אליל מצרים הממונה לפעול רע וכליון והוא נשאר מכל אלילי מצרים, וחשבו שהוא התגבר על אלהי ישראל ובאשר הוא מושל על המדבר לא הניחם ללכת המדברה: 14:3 — ואמר פרעה. וא”כ ע”י שיראה שחזרו לצד מצרים וחנו במקום סכנה לפני מגדל עז ובמקום צר, א”כ נבוכים הם בארץ ואינם יודעים הדרך והמקום, וממה שחזרו מן המדבר שהלכו לשם בחפזון יומם ולילה יוכיח כי בעל צפון סגר עליהם את המדבר ולא הניחם לכנוס לתוכו: 14:4 — וחזקתי. ובזה אחזק את לב פרעה שירדוף אחריהם כדי שאכבד בפרעה ובכל חילו שהנסים הגדולים שיעשו על היה יתפרסמו לכל יושבי תבל ומצרים הנשארים ידעו כי אני ה’, ויעשו כן, ספר צדקת ישראל שחזרו לאחריהם ושמעו לדברי ה’: 14:5 — ויגד. הנה ממה שחנו עתה סמוך למצרים לא היה מחזק את לבו כי בהפך היה חושב שלבם בוטח באל מעוזם ואין יראים מן המצריים וא”צ לברוח, אבל הוגד לו שתחלה ברח העם, כי על כן שלכו ביום ובלילה כבורחים, ומזה הוכיח שמה שחזרו לאחריהם היה מפני שהם נבוכים ושבעל צפון הכריח אותם לחזור, ועי”כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו, תחת שתחלה שמח הצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם התחילו להתחרט בחשבם שאם היו מקריבים קרבנות אל בעל צפון היה מצילם מן המכות: 14:6 — ויאסר. ובאשר חשבו שישראל בורחים ונבוכים ויראים וחושבים לשוב למצרים לא לקח עמו עם רב רק אסר את רכבו המיוחד לו, ולקחעמו את עמו שהם החיל שהם שומרי ראשו, ולקח עמו שש מאות רכב ורכב מצרים, שגם הם לא היו הרבה, כי כל הסוסים מתו בדבר ולא נשארו רק סוסי הירא את דבר ה’: 14:8 — ויחזק ה’, וה’ חזק את לבו שידרוף אחרי בני ישראל במחנה הזאת הקטנה, כי היה חושב שלא יעמדו נגדו באשר אבדה מהם עצה והם יראים ונבוכים, אבל אח”כ נודע להם כי טעו בזה, כי בני ישראל יוצאים ביד רמה שאינם כבורחים ופוחדים ודעתם לשוב, רק הם אבירי לב והם יוצאים מרשות מצרים, ומה שעמדו קרוב למצרים הוא מפני שהם יוצאים ביד רמה ואינה יראים כלל כי נכונים למלחמה, ולכן: 14:9 — וירדפו מצרים אחריהם. נקהלו כל מצרים לרדוף אחריהם שאחר שנסע פרעה עם חילו הקטן ונשמע במצרים כי יוצאים ביד רמה ויעמדו הכן למלחמה, רדפו מחנה גדול וכבד של כל עם מצרים וישיגו אותם, פי’ שבעת בא פרעה לשם עם רכבו ופרשיו כבר נעתקו ישראל מפי החירות והתקרבו אל הים, ובבא פרעה ורכבו חנה הוא על פי החירות מקום ששם עמדו ישראל תחלה, וישראל חנו אז על הים, ובעת שהגיע לשם מחנה מצרים הגדול אז השיגו אותם היינו לישראל שהם חונים על הים, לא על פי החירות, וכל סוס רכב פרעה היו חונים על פי החירות: 14:10 — ופרעה הקריב, תחלה התקרב פרעה ורכבו אל מחנה ישראל ומפניו לא נתיראו שראו שבא במעט אנשים כאלו לא בא במלחמה, אבל אח”כ נשאו ישראל את עיניהם למרחוק ויראו והנה מצרים נוסע אחריהם שכל מצרים נוסעים אחרי חיל פרעה בעם כבד ויד חזקה נכונים למלחמה, ואז ויראו מאד ויזעקו תחלה בטחו בה’ וצעקו בתפלה שיתן בלב פרעה שיסוג אחור, אבל כשראו שפרעה מתקרב והולך ולא מצאו חזון מה’, אז חשבו רע על משה שה’ לא צוהו שיוציאם ממצרים, רק שיקל מעליהם עול השעבוד, לא שיוליך אותם המדברה: 14:11 — ויאמרו. יש עם אוהבים החפשיות שיבחרו יותר את המות משיהיו עבדים עובדים בפרך, ויש עם שטוב בעיניהם יותר חיי הבוז והעבדות מן המות, ויאמרו אל משה אם חשבת שטוב בעינינו יותר המות מן העבדות, למה הוצרכת להוציא אותנו שילחם עמנו במדבר ונמות שם במלחמה, הלא היינו יכולים למרוד בו ולהלחם אתו במצרים והיה הורג אותנו שם, וכי מפני שבמצרים אין קברים לכן הוצאת אותנו שנמות פה ונמצא מקום קבר, הלא גם במצרים יש קברים, ולשון המבלי אין ר”ל שדבר זה שיאמרו שאין קברים במצרים הוא בלי, ודבר שאי אפשר לומר, וא”כ מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, וכ”ז על הצד שאנו רוצים יותר במות מן העבדות, אבל זה אינו אמת, כי, 14:12 — הלא זה הדבר. הלא אנחנו אמרנו לך שטוב לנו עבוד את מצרים מן המות ואין אנחנו אוהבי החפשיות עד מות, וא”כ הרעות לנו שבחרת בעדנו המות מן העוני והעבדות: 14:13 — ויאמר משה. א”ל שדבר זה נצרך אם מפני קדוש ה’, שעז”א התיצבו וראו את ישועת ה’ אשר יעשה לכם היום, כי ישועה זו גדולה בערכה ובנפלאותיה מכל הישועות והנסים שהיו עד הנה, ובזה יתחדש שם ה’ לעיני גוים רבים, ואם מפני צרכיכם כי אשר ראיתם את מצרים היום הוא מאת ה’ כדי שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, שאם לא היה נס של קריעת ים סוף היו מצרים רודפים אחריהם בכל עת, וגם ישראל היה דעתם כ”פ לשוב למצרים, וע”י מפלתם ואבדם בים לא העיזו עוד לבא עליהם וישראל נפרדו מאתם עד עולם: 14:14 — ה’ ילחם לכם. ומה שתחשבו שתצטתרכו למלחמה, ה’ לחם בשבילכם, כי הם באים להלחם עמו והוא מלחמת ה’ לא מלחמתכמם ואתם תחרישון:
הערות
זו ההתחלה של הדרמה הסופית. פרעה, שקרא “לא אדע את יהוה”, עכשיו חוזר להרדוף. אלוקים מצח את לבו כדי שיגיע לרדיפה — כלומר, הוא בן חורין בבחירתו אך אלוקים יודע בדיוק מה הוא יעשה. מטרת ההשתקמות הזו היא שנרד מצרים יודע שה”ה הוא אלוקים.
מיקום הלחיצה: בין מגדול (מצודה) לים, עם מדבר מאחור. נראה כמו מלכודת — אבל זה בדיוק חלק מהתוכנית האלוקית.