מכת החושך
פסוקים
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃ וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכׇל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃ וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ וַיְחַזֵּ֥ק יְהֹוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃ וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אַל־תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃ וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
10:21 — וימש חשך: וְיַחֲשִׁיךְ עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ יוֹתֵר מֵחֶשְׁכּוֹ שֶׁל לַיְלָה, חֹשֶׁךְ שֶׁל לַיְלָה יַאֲמִישׁ וְיַחֲשִׁיךְ עוֹד: 10:21 — וימש: כְּמוֹ וְיַאֲמֵשׁ; יֵשׁ לָנוּ תֵבוֹת הַרְבֵּה חֲסֵרוֹת אָלֶ”ף, לְפִי שֶׁאֵין הֲבָרַת הָאָלֶ”ף נִכֶּרֶת כָּל כָּךְ, אֵין הַכָּתוּב מַקְפִּיד עַל חֶסְרוֹנָהּ, כְּגוֹן “וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי” (ישעיהו י”ג), כְּמוֹ לֹא יַאֲהֵל – לֹא יַטֶּה אָהֳלוֹ, וְכֵן “וַתַּזְרֵנִי חַיִל” (שמואל ב’ כ”ב), כְּמוֹ וַתְּאַזְּרֵנִי; וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן הֲסָרָה, כְּמוֹ לֹא יָמוּשׁ; “בָּתַר דְּיֶעְדֵּי קְבַל לֵילְיָא” – כְּשֶׁיַּגִּיעַ סָמוּךְ לְאוֹר הַיּוֹם; אֲבָל אֵין הַדִּבּוּר מְיֻשָּׁב עַל הַוָּי”ו שֶׁל וְיָמֵשׁ, לְפִי שֶׁהוּא כָתוּב אַחַר וִיהִי חֹשֶׁךְ. וּמִ”אַ פּוֹתְרוֹ לְשׁוֹן “מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם” (דברים כ”ח), שֶׁהָיָה כָפוּל וּמְכֻפָּל וְעָב עַד שֶׁהָיָה בוֹ מַמָּשׁ: 10:22 — שלשת ימים: שִׁלּוּשׁ שֶׁל יָמִים, טרציינ”א בְּלַעַז, וְכֵן שִׁבְעַת יָמִים בְּכָל מָקוֹם שטיי”נא שֶׁל יָמִים: 10:22 — ויהי חשך אפלה: שלשת ימים: חֹשֶׁךְ שֶׁל אֹפֶל, שֶׁלֹּא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אוֹתָן ג’ יָמִים. וְעוֹד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים אֲחֵרִים חֹשֶׁךְ מֻכְפָּל עַל זֶה, שֶׁלֹּא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו – יוֹשֵׁב אֵין יָכוֹל לַעֲמֹד, וְעוֹמֵד אֵין יָכוֹל לֵישֵׁב; וְלָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ? שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר רְשָׁעִים וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, וּמֵתוּ בִשְׁלוֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִצְרִיִּים בְּמַפַּלְתָּם וְיֹאמְרוּ, אַף הֵם לוֹקִים כָּמוֹנוּ. וְעוֹד, שֶׁחִפְּשׂוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים מֵהֶן וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵין בְּיָדֵנוּ כְלוּם, אוֹמֵר לוֹ, אֲנִי רְאִיתִיו בְּבֵיתְךָ, וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי הוּא (שמות רבה): 10:24 — יצג: יְהֵא מֻצָּג בִּמְקוֹמוֹ: 10:25 — גם אתה תתן: לֹא דַּיְּךָ שֶׁמִּקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ אֶלָּא גַּם מִשֶּׁלְּךָ תִּתֵּן: 10:26 — פרסה: פַּרְסַת רֶגֶל, פלנ”טא בְּלַעַז: 10:26 — לא נדע מה נעבד: כַּמָּה תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה, שֶׁמָּא יִשְׁאַל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ בְּיָדֵנוּ: 10:29 — כן דברת: יָפֶה דִּבַּרְתָּ וּבִזְמַנּוֹ דִּבַּרְתָּ. אֱמֶת שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ (מכילתא ושמות רבה):
מלבי”ם
10:21 — שאלות: למה כפל ויהי חשך וימש חשך, והוסיף ויהי חשך אפלה, ולמה בחר פרעה תחלה שישארו הטף ועתה בחר שישארו המקנה, ומ”ש גם אתה תתן בידנו זבחים לא נתקיים אח”כ ולמה אמר פה ולא אבה ובכ”מ אמר וימאן: ויהי חשך. הרי”א כתב מפני שרוח ים לח מאד, העלה [ע”י הרוח שנשב ממנו] אדים עבים על כל גבול מצרים, ולא נהפכו למטר כי טבע ארץ מצרים מונע את העננים מהמטיר לכן נשארו העננים על מצרים בעובי גדול ומכופל והיה החשך כ”כ עב ומכופל עד שהיה מכבה הנרות שהדליקו בו כאשר יהיה במערות העמוקות שתחת הארץ, וכן העומדים בהררי חשך לא יעמוד שם אור אש ואור נר, שלא היה חשך העדרי רק חשך ממשי, וכבר כתבתי [למעלה פ’ וארא] שאין דעתי נוחה ממה שבקש שלשלת סבות טבעיות לנסי ה’ אלה, שלא היה להם קשר עם מסובבי הטבע, רק שע”י נטית יד של משה נעשה חדשה בארץ שנתעבה האויר ונתמלא אדים ערפליים במדרגה גדולה עד שימנעו שם נצוצי האורה להבקיע בתוכו ואח”כ נתעבה האויר יותר עד שלא קמו איש מתחתיו כי לא יכלו לנשום ולשאף אויר העב ההוא, וכן אמרו חז”ל שהחשך היה בו ממש, ובאשר בג’ ימים הראשונים לא ראו איש את אחיו ובג’ ימים השניים לא קמו איש מתחתיו כמ”ש חז”ל וכמו שמבואר ממה שכפל שלשת ימים, שמבואר אצלי באילת השחר [כלל קל”ח] שהשם הנשנה אינו השם הראשון ור”ל שלשת ימים אחרים, לכן אמר יהי חשך, ר”ל בג’ ימים הראשונים ואח”כ ויאמש חשך, שיוסיף חשכה באמש שואה ומשואה מעוף צוקה ואפלה מנודח: 10:22 — ויחי חשך אפלה. מבואר אצלי בכ”מ שהאופל הוא יותר מחשך, שבמקום חשך יצויר נוגה הירח ואור הנר לא כן במקום אופל, לכן אמר במד’ הה”ד שלח חשך ויחשיך, שהחשך הוסיף משלו, כי הוסיף אפלה, ובמד’ אומר אמר הקב”ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחשך מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו הה”ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, מהיכן הביא הקב”ה עליהם חשך ר’ יהודה אומר מחשך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו, ר’ נחמיה אומר מחשך של גיהנם, לדעת ר”נ עלו אדים עבים קטוריים ממעמקי הארץ והיה בהם ממש עד שמנעו נצוצי האור מעבור בתוכם, ולדעתו מ”ש ולכל ב”י היה אור במושבותם היינו בארץ גשן ששם לא שלטו האדים האלה והיה אור, ור’ יהודה סובר כדעת המד’ שמ”ש ולכל ב”י היה אור במושבותם היינו גם במושבות המצריים, שכ”מ שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס עמו ומאיר לו מה שבחבית ובתיבות ובמטמוניות ועליהם נאמר נר לרגלי דברך, וזה לא יצויר רק ע”י חשך של מעלה, ר”ל שהקב”ה השפיע אז אור הגנוז ואור הרוחני שלפו ערכנו יקרא בשם חשך כמו שאור השמש הוא חשך אצל העטלף, ובזה הולכים ר”י ור”נ לשטתם, שבמ”ש ויאמר אלהים יהי אור ס”ל לר”י שהאור נברא תחלה ור”נ ס”ל שהעולם נברא תחלה, וא”כ לר”י האור הראשון היה אור הרוחני והשכלי שקדם לבריאת עולם שגנזו הקב”ה לצדיקים לעת”ל, ובעוה”ז הלבישו ה’ בנרתק וגנזו באור השמש, כי אין בעלי חומר יכולים לסבלו, ובמצרים הפשיטו השם יתברך מנרתקו והחשיך את עיני המצריים וישראל הוכנו אז לסבול האור וראו ע”י מה שבמטמוניות, ור”נ לשפתו שהאור הנברא בראשון הוא אור הגשמי לא ס”ל ענין זה, ולר’ יהודה יל”פ מ”ש וימש חשך לשון הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן יומם שע”י החשך הזה שהיה אור רוחני נסתלק והוסר החשך הגשמי ולא היה עוד במציאות. ועפ”ז יל”פ ע”ד הדרוש מ”ש שאמר הקב”ה למלאכים ראויה הם המצריים ללקות בחשך והסכימו כולם כאחד, ר”ל כי יש ג’ הבדלים בין ד”נ לדיני ממונות: א] שבדיני נפשות פותחים מן הצד, ב] שפותחים בזכות, ג] שכולו חובה זכאי, ואחר שמכה זו היתה ד”נ היו ראוי שלא יסכימו כולם דהא בולו חובה זכאי, רק שהם ראו שאינו דיני נפשות, א] מצד שאמר למלאכים ופתח בגדול ולא מן הצד, ב] ממ”ש ראוים הם המצריים ללקות בחשך שפתח בחובה כי היל”ל אין המצריים ראוים ללקות, ומזה הבינו שאינו כדיני נפשות ולכן מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו, כי לא יזיק מה שיהיה כולו חובה, ובאר הדבר שלא היה דינו כד”נ מהיכן הביא הקב”ה חשך מחשך של מעלה לר”י, וזה אינו ד”נ רק אורה גדולה ושפע רצון: 10:24 — ויקרא פרעה אל משה. כבר בארתי [ויקרא סי’ א”] שקריאה שאחריו מלת אל הוא מעסק הזמנה לא קריאה לבא, כי לא יכול לשלוח לקרא למשה אחר שלא קמו איש מתחתיו רק משה בא לפניו מעצמו והזמינו אל הדבור. רק צנאכם ובקרכם יוצג, פרעה עוד החזיק בדעתו שיש פועל טוב ופועל רע וע”י שנענש על מה שחשב שהולכים לעבוד לפועל הרע ולא רצה לשלח את הטף כנ”ל חשב שהולכים לעבוד לפועל הטוב וא”כ א”צ להקריב קרבנות רק שילכו הטף: 10:25 — ויאמר משה. השיב לו הלא כבר אמרתי לך שנעבוד את ה’ בזבחים, וכיון שאתה אומר צאנכם ובקרכם יוצג בהכרח בדעתך שאתה תתן בידנו זבחים ועולות, אני אומר לך שגם אם אתה תתן בירנו זבחים ועולות, מכ”מ גם מקננו ילך עמנו, כי אנחנו לא נרע כמה נעבד, ופן יאמר שרוצה שנקריב כל מקננו, ובמדרש א”ל משה לא תהיה סבור שאנו נזבח משלנו כלום אלא גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות שנקריב להקב”ה על שמך, מפרש שאמרו לו דרך כבוד, אחר שאנו עבדי פרעה וכל מה שקנה עבד קנה רבו, א”כ הצאן והבקר אינם שלנו רק שלך ואנו לא נזבח משלנו כלום, רק גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, כי מה שנקריב הוא שלך וכאלו אתה נתת לנו שנקריב על שמך, ולכן גם מקננו ילך עמנו שממנו נקח לעבוד את ה’ על שמך ולכבודך, ולא תאמר שדי במקצת הצאן והבקר, כי אנחנו לא נדע כמה יצוה להקריב לפניו, וע”ד המוסר אמר שמקננו ילך מעצמו ולא ירצה להשאר פה, כמו הפר של אליהו שהלך מעצמו להשחט לקרבן, וממנו נקח מוסר לעבוד את ה’ ולמסור נפשותינו על כבוד שמו ע”ד מלפנו מבהמות ארץ: 10:27 — ויחזק ה’. ה’ חזק לבו במה שנדמה לו עתה שמלא את דבר ה’ שאמר לו שלח עמי ויעבדוני, והרי הסכים לשלחם ומלא דבר ה’, שה’ לא שלח אליו שישלח העם עם המקנה, וחשב שזה מוסיף משה מדעתו, ועד עתה כתיב מאן לשלח, ועתה אמר לא אבה, שיש הבדל בין הממאן ובין הבלתי אובה, שהממאן הוא בפה והבלתי אובה הוא בלב כמ”ש בכ”מ, ועד עתה אבה בלב רק מאן בפה מן השפה ולחוץ, ועתה שנדמה לו שמלא רצון ה’ ומשה מעליל עליו עלילות מדעתו עצמו לא אבה גם בלב: 10:28 — לך מעלי. כי לפי דעתו שמלא דבר ה’ ומשה מעליל עליו, נפסק השליחות ולא התירא עוד ממשה אחר שלדעתו מקיים דבר ה’ ומשה אינו שליח עוד רק אומר מדעת עצמו: 10:29 — ויאמר משה כן דברת. שנפסק השליחות כי עתה אתרה בך ההתראה האחרונה ולא אוסיף עוד ראות פניך עד שאתה תבא אלי:
הערות
מקום הפעולה: מצרים
ניווט
- קודם: שמ_010_001 - מכת הארבה
- אחרי: שמ_011_001 - הכרזת מכת בכורות