מכת הארבה
פסוקים
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃ וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כׇּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃ וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כׇל־עֲבָדֶ֘יךָ֮ וּבָתֵּ֣י כׇל־מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃ וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃ וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהֹוָ֖ה לָֽנוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהֹוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃ לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃ וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נִהַ֤ג רֽוּחַ־קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כׇּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכׇל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה׃ וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כׇּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָ֠יו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃ וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כׇּל־הָאָ֘רֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָ֒רֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כׇּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כׇּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃ וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה׃ וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהֹוָֽה׃ וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהֹוָ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם׃ וַיְחַזֵּ֥ק יְהֹוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
10:1 — ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה: וְהַתְרֵה בוֹ: 10:1 — שיתי: שׂוּמִי – שֶׁאָשִׁית אֲנִי: 10:2 — התעללתי: שָׂחַקְתִּי, כְּמוֹ “כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי” (במדבר כ”ב), “הֲלֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעוֹלֵל בָּהֶם” (שמואל א’ ו’), הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן פּוֹעֵל וּמַעֲלָלִים, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב עוֹלַלְתִּי, כְּמוֹ “וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי” (איכה א’), “אֲשֶׁר עוֹלַל לִי” (שם): 10:2 — ולמען תספר: בתורה להודיע לדורות: 10:3 — לענת: כְּתַרְגּוּמוֹ, “לְאִתְכְּנָעָא”, וְהוּא מִגִּזְרַת עָנִי – מֵאַנְתָּ לִהְיוֹת עָנִי וְשָׁפָל מִפָּנַי: 10:5 — את עין הארץ: אֶת מַרְאֵה הָאָרֶץ: 10:5 — ולא יוכל: הָרוֹאֶה לראת את הארץ, וְלָשׁוֹן קְצָרָה דִּבֵּר: 10:7 — הטרם תדע: הַעוֹד לֹא יָדַעְתָּ כִּי אָבְדָה מִצְרַיִם: 10:8 — ויושב: הוּשְׁבוּ עַל יְדֵי שְׁלִיחַ, שֶׁשָּׁלְחוּ אַחֲרֵיהֶם וֶהֱשִׁיבוּם אֶל פַּרְעֹה: 10:10 — כאשר אשלח אתכם ואת טפכם: אַף כִּי אֲשַׁלַּח גַּם אֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם: 10:10 — ראו כי רעה נגד פניכם: כְּתַרְגּוּמוֹ. וּמִ”אַ שָׁמַעְתִּי, כּוֹכָב אֶחָד יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹ רָעָה, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה, רוֹאֶה אֲנִי בָּאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלִּי אוֹתוֹ כוֹכָב עוֹלֶה לִקְרַאתְכֶם בַּמִּדְבָּר, וְהוּא סִימַן דָּם וַהֲרִיגָה; וּכְשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל וּבִקֵּשׁ הַקָּבָּ”ה לְהָרְגָם, אָמַר מֹשֶׁה בִּתְפִלָּתוֹ, לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר “בְּרָעָה” הוֹצִיאָם (שמות ל”ב), זוֹ הִיא שֶׁאָמַר לָהֶם, רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם; מִיָּד וַיִּנָּחֶם ה’ עַל הָרָעָה וְהָפַךְ אֶת הַדָּם לְדַם מִילָה, שֶׁמָּל יְהוֹשֻׁעַ אוֹתָם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּ’ “הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם” (יהושע ה’), שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לָכֶם, דָּם אָנוּ רוֹאִין עֲלֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: 10:11 — לא כן: כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לְהוֹלִיךְ הַטַּף עִמָּכֶם, אֶלָּא לכו הגברים ועבדו את ה’: 10:11 — כי אתה אתם מבקשים: כִּי אוֹתָהּ בִּקַּשְׁתֶּם עַד הֵנָּה – נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, וְאֵין דֶּרֶךְ הַטַּף לִזְבֹּחַ: 10:11 — ויגרש אותם: הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן קָצָר וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי הַמְגָרֵשׁ: 10:12 — בארבה: בִּשְׁבִיל מַכַּת הָאַרְבֶּה: 10:13 — ורוח הקדים: רוּחַ מִזְרָחִית נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה, לְפִי שֶׁבָּא כְּנֶגְדוֹ, שֶׁמִּצְרַיִם בִּדְרוֹמִית מַעֲרָבִית הָיְתָה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר: 10:14 — ואחריו לא יהיה כן: וְאוֹתוֹ שֶׁהָיָה בִימֵי יוֹאֵל שֶׁנֶּ’ “כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם” (יואל ב’), לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה כָּבֵד מִשֶּׁל מֹשֶׁה. (אוֹתוֹ שֶׁל יוֹאֵל הָיָה) עַ”יְ מִינִין הַרְבֵּה, שֶׁהָיוּ יַחַד אַרְבֶּה, יֶלֶק, חָסִיל, גָּזָם, אֲבָל שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיָה אֶלָּא מִין אֶחָד, וְכָמוֹהוּ לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה: 10:15 — כל ירק: עָלֶה יָרֹק, וירדו”רא בְּלַעַז: 10:19 — רוח ים: רוּחַ מַעֲרָבִי: 10:19 — ימה סוף: אוֹמֵר אֲנִי שֶׁיַּם סוּף הָיָה מִקְצָתוֹ בַּמַּעֲרָב, כְּנֶגֶד כָּל רוּחַ דְּרוֹמִית, וְגַם בְּמִזְרָחָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ רוּחַ יָם תְּקָעוֹ לָאַרְבֶּה בְּיָמָּה סוּף כְּנֶגְדּוֹ. וְכֵן מָצִינוּ לְעִנְיַן תְּחוּמִין שֶׁהוּא פּוֹנֶה לְצַד מִזְרָח, שֶׁנֶּאֱמַר “מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים” (לקמן כג לא) מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, שֶׁיָּם פְּלִשְׁתִּים בַּמַּעֲרָב הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּפְּלִשְׁתִּים “יוֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים” (צפניה ב’): 10:19 — לא נשאר ארבה אחד: אַף הַמְּלוּחִים שֶׁמָּלְחוּ מֵהֶם:
מלבי”ם
10:1 — שאלות: למה אמר לו עתה הדברים האלה כי אני הכבדת. וכו’ שזאת היל”ל עד הנה: ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה. כי משה היה מתפלא אחר שפרעה היה מתירא כבר, עד שבמכת שחין הוצרך ה’ לחזק את לבו, איך אחרי מכת ברד סר הפחד ממנו ויחזק לב פרעה מעצמו, הודיע לו ה’ כי אני הכבדתי את לבו, מה שהטעיתי אותו שידמה לו שלא נתקיים כפי דברי משה ועי”כ הכביד אח לבו זה היה ממני לשתי תכליות: א] למען שתי אתתי אלה בקרבו, כי לכל סדר היה צריך שתי מכות [כנ”ל ז’ י”ד] שהם שני אותות, ועל פנה זו לברר היכולת המוחלט לא בא רק אות אחד והכביד לבו למען ישית בו כל האותות, ב] היה הדבר לתועלת ישראל: 10:2 — למען תספר באזני בנך. כי מעת הוציאם ממצרים הפלם בהנהגה אחרת לעשות עמהם נפלאות ונסים גלוים מתמידים לא נסים נסתרים כמו שעשה להאבות שמיוחסים ליתר שמות הבורא כמו שדי ואלהים, רק נסים גלויה המיוחסים לשם הויה ב”ה שאין להם שום קשר עם הטבע, וזה לשלשה ענינים: א] להעניש את המצרים בעונשים גלוים ע”ד הפלא, ועז”א את אשר התעללתי במצרים, ב] שיקבע בלבם ג’ פנות האמונה שנתבררו ע”י ג’ סדרי המכות [כמו שנתבאר ז’ י”ד], ועז”א ואת אתתי אשר שמתי בם, ג] מה שנוגע לענין ישראל וידעתם כי אני ה’, שאין פי’ כמו וידעת כי אני ה’ הנאמר אצל פרעה שידע מציאות ה’, שישראל כבר ידעו אותו, רק פי’ שידעו שמנהיג אותם בהנהגה פלאיית לפי הנהגת שם הוי”ה, כי היה יכול להוציאם בנסים נסתרים ע”פ הטבע, כמו שיתן בלב מלך ושרים שיאבו לשלחם וכדומה, שזה מיוחס להנהגת שם אלהים או שדי, אבל רצה להודיעם הנהגת שם הויה באותות ומופתים ונסים גלוים, וכמ”ש בריש פ’ וארא בארך: 10:3 — עד מתי. ר”ל אחר שכבר נתברר אצלך מציאות ה’ והשגחתו, רק שאתה חושב שגם אתה יש בך כח אלהות ולא תרצה להכנע לפני אלהי ישראל, הנני מביא מחר ארבה בגבולך ותכנע לפני בריה קטנה מבריותיו שהוא הארבה: 10:5 — וכסה את עין הארץ. ר”ל שיכסה את השמש שלא יוכל לזרוח על הארץ, ואכל את יתר הפלטה הנשארת הוא החטה והכוסמת שנשארו מן הברד בכונה לצורך הארבה, שזה גדר פעל נשאר והבדלו מן נותר, שר”ל הנשאר בכונה, ואכל את כל העץ כי עץ השדה שבר הברד וחזרו וצמחו ונצר משרשיו יפרה ועז”א הצומח לכם: 10:6 — ומלאו בתיך. וחוץ מזה יעשו עפוש בבתים ע”י באשם וצחנתם שעז”א ויסר מעלי את המות הזה, ויפן ויצא, שהנפטר מן המלך הולך לאחוריו והוא פנה פניו מן המלך ויצא כיוצא מבית הדיוט: 10:7 — הטרם תדע. ר”ל וכי תמתין עד שיתרה בך במכה שעל ידה תאבד מצרים כלה, ואז כי תדע ע”י התראה שאבדה מצרים אז תשלחם, ר”ל הלא יוכל להיות שאז תבא המכה שלא בהתראה, כמו מכות כנים ושחין ולא תדע להזהר כלל: 10:8 — מי ומי ההולכים. פרעה וכל עע”ז הקדמונים היו חושבים שיש פועל טוב ופועל רע, והיו עובדים לפועל הטובות שיעשה עמהם טובות, ולפועל הרעות לכפר פניו שלא יעשה עמהם רעות, והיתה עבודתם משונה, לפועל הטוב לא זבחו זבחים כי הוא אינו חפץ בדמים ובהרג צאן ובקר, רק באו לפניו עם נשיהם ובניהם וטפם לשמוח לפניו בתופים ובמחולות כאשר רוצה בטוב ובשמחה, ולפועל הרע עבדו בזבחים ובקרבנות לרצות כעסו בדמים, ולא באו לפניו הטף והילדים פן יפגע בם ברעתו או ירצה שישחטום על מזבחו, כי רוצה בזבחי אדם, וע”ז שאל פרעה מי ומי ההולכים, כי אם תהיה עבודתם לפועל טוב ילכו גם הטף והנשים, אבל לא יקחו עמהם המקנה והצאן, ואם יעבדו לפועל רע ילכו המקנה והצאן ולא הנשים והטף: 10:9 — שאלות: מהו הכפל נלך נלך, ולמה קללם פרעה, ומז”ש כי רעה נגד פניכם, והלשון כי אותה אתם מבקשים מוקשה: ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך. היא תשובה כללית ר”ל שנלך כלנו, ועתה הסב פניו אל שאלת פרעה השיב בבנינו ובבנותינו, וגם בצאננו ובבקרנו נלך, והגם שאצלך יש בזה סתירה, אין זה אצלנו כי חג ה’ לנו, ואלהינו אל אחד מאתו הרעות והטובות ויצדקו בין זבחי רצון ועולות נדבה בין השמחה עם הנשים והטף, ששניהם נכללו בשם חג שמורה השמחה ומורה הבאת הקרבנות, וכמ”ש באילת השחר [כלל תקמ”ה]: 10:10 — ויאמר אלהם. אמר להם לפי דבריכם שאתם צריכים לזבחים א”כ עבודתכם הוא לפועל הרע א”כ לא אשלח את טפכם, ראו כי רעה נגד פניכם, הלא מבואר שאתם הולכים לרצות פני פועל הרעות והוא מוכן נגד פניכם ואיך אשלח את הטף להרוג אותם בהרים, וכמ”ש משה בתפלתו פן יאמרו ברעה הוציאם, וע”כ אמר יהי כן ה’ עמכם שאינו קללה רק ברכה, כי הפועל הרע טוב יותר שלא יהיה עמהם: 10:11 — לא כן לכו נא הגברים וכו’ כי אותה אתם מבקשים. בקשה זו הוא מענין תפלה, ר”ל הלא אתם הולכים לבקש אותה היינו את הרעה שהיא נגד פניכם תלכו לבקש ולחלות אותה לבקש מלפניה רצון שהרעה בל תרע לכם [כמו בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה’ [הושע ד”] לבקש את ה’ צבאות [זכריה ח”] וא”כ איך תקחו את הטף: 10:12 — את כל אשר השאיר הברד. כבר בארתי שהנשאר הוא בכונה שהחטה והכוסמת נשארו בכונה שיאכלם הארבה, וע”כ לא אמר ואת כל העץ שזה לא נשאר בכונה לזה: 10:13 — וה’ נהג. ר”ל שלא בא בסבה טבעיית רק ה’ נהג אותו [שגדר פעל נהג והבדלו מן נהל נחה שמושך הדבר בעל כרחו] שבארצות המזרחיות בבל ואשור שהם מזרחית צפונית למצרים שם נמצא תמיד הארבה לרוב ולאי. היה מטבע היום ההוא שיהיה שם רוח קדים רק ה’ נהג את הרוח בע”כ, והגם שארבע רוחות מנשבות בכל יום כמ”ש חז”ל בב”ב (דף כ”ה) נהג את הרוח כל היום וכל הלילה: 10:15 — ויעל. תחלה עלה על כל ארץ מצרים ועמד באויר השמים, ואח”כ וינח בכל גבול מצרים, ירד מן האויר למטה ונח על אדמתם, ומפרש דבריו נגד מ”ש ויעל הארבה מפרש ויכם את עין כל הארץ, כי בעמדו בגובה האויר זה ע”ג זה כמה אמות האפיל בפני השמש ומנע נצוצי השמש ותחשך הארץ, ונגד מ”ש וינח בכל גבול מצרים מפרש ויאכל את כל עשב הארץ, הם החטה והכוסמת, ואת כל פרי העץ ר”ל העץ שהותיר. הברד [שלא בכונה שלא נשבר מן הברד] ונשא פרי אכל את פריו, ולא נותר כל ירק, אח”כ אכל כל שרשי העשבים והקליפות של האילנות, כמ”ש חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה (יואל א׳:ז׳), שבזה נתקיים מ”ש ואכל את כל העץ הצומח שהארבה אינו אוכל העץ עצמו רק הירוק והקליפה הלחה שעליו ועי”כ נשחת כל העץ: 10:16 — וימהר פרעה. שאח”כ התחילו לכנוס בבתים כמ”ש ומלאו בתיך, והיה סכנה שע”י הצחנה שלו יתהוה דבר ומות בבתיהם. ויאמר חטאתי לה’ ולכם, שידוע מחוקי המלכות לכבד את השלוחים וצירי הממלכות וכ”ש מלאכי ה’, וע”י בקש שימחלו לו ויעתירו בעדו. ויסר מעלי רק את המות ר”ל שכבר השחית הכל ולא נשאר להסיר רק את המות שיסובב על ידו כשימלא את הבתים ע”י צחנתו: 10:19 — ויהפך ה’. העיר רוח מערבי שהוא הפך רוח הקדים והיה חזק להתגבר על רוח קדים שנשב כנגדו, וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף. שרוח מערבי צפוני שבא מצד הים הגדול שהוא מערבי צפוני למצרים גבר על רוח קדים ונשאו עד ים סוף שהוא מזרחי למצרים, ושם פגש בתוקף רוח הקדים שנשב מן הים והיו שני הרוחות במשקל השוה ונשאר הארבה שם תקוע במקומו, לא נשאר ארבה אחד, פי’ חז”ל שאף המלוחים פרחו להם שגדר שם נשאר הוא הנשאר בכונה כמ”ש בכ”מ, ור”ל אף אלה שהשאירו המצריים בכונה לאכלם לא נשאר, ור’ חננאל כתב שמעת עתירת משה עד היום אין ארבה משחית במצרים ולפ”ד הוא יעוד לדורות, וכן בדבר הצפרדע שהוא הקראקאדיל לדעת ר”ח נשאר זכר נפלאותיו לדורות וכן שחין מצרים נשאר לדורות והכנים נשארו לאותו דור למען יזכרו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם:
הערות
מקום הפעולה: מצרים
ניווט
- קודם: שמ_009_013 - מכת הברד
- אחרי: שמ_010_021 - מכת החושך