מפת התנ"ך

קישורים חוזרים

שמ_015_001 - שירת הים

20 דקות קריאה

שירת הים — שירה של תודה וגבורה

פסוקים

אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהֹוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר

אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה סוּס֥ וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ עׇזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִישׁוּעָ֑ה זֶ֣ה אֵלִ֔י וְאַנְוֵ֖הוּ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃ יְהֹוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהֹוָ֖ה שְׁמֽוֹ׃ מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵילוֹ֖ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָׁלִשָׁ֖יו טוּבְע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃ תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑ם יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן׃ יְמִינְךָ֥ יְהֹוָ֖ה נֶאְדָּרִ֣י בַכֹּ֑ח יְמִינְךָ֥ יְהֹוָ֖ה תִּרְחַ֥ץ אוֹיֵֽב׃ וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח־חֲרֹנְךָ֖ יֹאכְלֵ֥ם כַּקַּֽשׁ׃ וּבְנֶ֤שֶׁם אַפְּךָ֙ נֶֽעֶרְמ֣וּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃ אָמַ֣ר אוֹיֵ֔ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣ם נַפְשִׁ֔י אָרִ֥יק חַרְבִּ֖י תִּמְשָׁלֵ֥ם יָדִֽי׃ נָשַׁ֤פְתָּ בְרוּחְךָ֙ כִּסָּ֣ם יָ֔ם צָלְל֥וּ כַּעוֹפֶ֖רֶת בְמַ֥יִם אַדִּירִֽים׃ מִ֥י כָמֹֽכָה בָּאֵלִ֖ם יְהֹוָ֑ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃

דמויות

מיקום

אפיונים

מפרשים

רש”י

15:1 — אז ישיר משה: אָז כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס עָלָה בְלִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר שִׁירָה. וְכֵן “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ” (יהושע י’), וְכֵן “וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה” (מלכים א ז’) – חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ, אַף כָּאן יָשִׁיר אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר וְכֵן עָשָׂה – וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה’, וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר וְכֵן עָשָׂה – “וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל” (יהושע י’), וְכֵן שִׁירַת הַבְּאֵר, שֶׁפָּתַח בָּהּ אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, פֵּרֵשׁ אַחֲרָיו “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” (במדבר י”א), “אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה” (מלכים א י”א), פֵּרְשׁוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה, לִמְּדָנוּ שֶׁהַיּוֹ”ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה, זֶהוּ לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ. אֲבָל מִדְרָשׁוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ”לִ “מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה” וְכֵן בְּכֻלָּן, חוּץ מִשֶּׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ בִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה. וְאֵין לוֹמַר וּלְיַשֵּׁב לָשׁוֹן הַזֶּה כִּשְׁאָר דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים בִּלְשׁוֹן עָתִיד וְהֵן מִיָּד, כְּגוֹן “כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב” (איוב א’), “עַ”פִּ ה’ יַחֲנוּ” (במדבר ט’), “וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן” (שם), לְפִי שֶׁהֵן דָּבָר הַהוֹוֶה תָמִיד וְנוֹפֵל בּוֹ בֵּין לְשׁוֹן עָתִיד וּבֵין לְשׁוֹן עָבָר, אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא לְשָׁעָה, אֵינִי יָכוֹל לְיַשְּׁבוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה: 15:1 — כי גאה גאה: כְּתַרְגּוּמוֹ. (דָּ”אַ – בָּא הַכֵּפֶל לוֹמַר שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת; כְּשֶׁהוּא נִלְחָם בַּחֲבֵרוֹ וּמִתְגַּבֵּר עָלָיו, מַפִּילוֹ מִן הַסּוּס, וְכָאן הַסוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, וְכָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי זוּלָתוֹ נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן גֵּאוּת, כְּמוֹ “כִּי גֵאוּת עָשָׂה” (ישעיהו י”ב), וְכֵן כָּל הַשִּׁירָה תִּמְצָא כְפוּלָה, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ, וְכֵן כֻּלָּם). דָּבָר אַחֵר – כי גאה גאה, עַל כָּל הַשִּׁירוֹת וְכָל מַה שֶּׁאֲקַלֵּס בּוֹ, עוֹד יֵשׁ בּוֹ תּוֹסֶפֶת, וְלֹא כְמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ: 15:1 — סוס ורכבו: שְׁנֵיהֶם קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה וְהַמַּיִם מַעֲלִין אוֹתָן וְיוֹרְדִין לָעֹמֶק וְאֵינָן נִפְרָדִין (מכילתא): 15:1 — רמה: הִשְׁלִיךְ, וְכֵן “וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא” (דניאל ג’). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר רָמָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר יָרָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹלִין לָרוּם וְיוֹרְדִין לַתְּהוֹם, כְּמוֹ “מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ” (איוב ל”ח), מִלְמַעְלָה לְמַטָּה: 15:2 — עזי וזמרת יה: אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם “תָּקְפִּי וְתֻשְׁבַּחְתִּי”, עָזִּי כְּמוֹ עֻזִּי, וְזִמְרָת כְּמוֹ וְזִמְרָתִי, וַאֲנִי תָּמֵהַּ עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא, שֶׁאֵין לְךָ כָמוֹהוּ בִּנְקֻדָּתוֹ בַּמִּקְרָא אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל וְזִמְרָת, וְכָל שְׁאָר מְקוֹמוֹת נָקוּד שׁוּרֻ”ק, “ה’ עֻזִּי וּמָעֻזִּי” (ירמיהו ט”ז), “עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה” (תהילים נ”ט). וְכֵן כָּל תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַנְּקוּדָה מְלָאפוּם כְּשֶׁהִיא מַאֲרֶכֶת בְּאוֹת שְׁלִישִׁית וְאֵין הַשְּׁנִיָּה בַּחֲטָף, הָרִאשׁוֹנָה נְקוּדָה בְּשׁוּרֻק, כְּגוֹן עֹז עֻזִּי, רֹק רֻקִּי, חֹק חֻקִּי, עֹל עֻלּוֹ – “וְסָר מֵעֲלֵהֶם עֻלּוֹ” (ישעיהו י”ד), כֹּל כֻּלּוֹ – “וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ” (שמות י”ד), וְאֵלּוּ ג’ עָזִּי וְזִמְרָת שֶׁל כָּאן, וְשֶׁל יְשַׁעְיָה, וְשֶׁל תְּהִלִּים, נְקוּדִים בַּחֲטָף קָמָץ, וְעוֹד אֵין בְּאֶחָד מֵהֶם כָּתוּב וְזִמְרָתִי אֶלָּא וְזִמְרָת, וְכֻלָּם סָמוּךְ לָהֶם “וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה”. לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר, לְיַשֵּׁב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא, שֶׁאֵין עָזִּי כְּמוֹ עֻזִּי וְלֹא וְזִמְרָת כְּמוֹ וְזִמְרָתִי, אֶלָּא עָזִּי שֵׁם דָּבָר הוּא כְּמוֹ “הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם” (תהילים קכ”ג), “שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע” (עובדיה א’), “שֹׁכְנִי סְנֶה” (דברים ל”ג), וְזֶהוּ הַשֶּׁבַח עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ הוּא הָיָה לִי לִישׁוּעָה. וְזִמְרָת דָּבוּק הוּא לְתֵבַת הַשֵּׁם, כְּמוֹ “לְעֶזְרַת ה’” (שופטים ה’), “בְּעֶבְרַת ה’” (ישעיהו ט’), “עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם” (קהלת ג’). וּלְשׁוֹן וְזִמְרָת לְשׁוֹן “לֹא תִזְמֹר” (ויקרא כ”ה), “זְמִיר עָרִיצִים” (ישעיהו כ”ה), לְשׁוֹן כִּסּוּחַ וּכְרִיתָה – עֻזּוֹ וְנִקְמָתוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ הָיָה לָנוּ לִישׁוּעָה. וְאַל תִּתְמַהּ עַל לְשׁוֹן וַיְהִי, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר הָיָה, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מִקְרָאוֹת מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן זֶה, וְזֶה דֻגְמָתוֹ: “אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב” (מלכים א ו’), הָיָה לוֹ לוֹמַר עָשָׂה צְלָעוֹת סָבִיב. וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים: “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם” (דברי הימים ב’ י’), הָיָה לוֹ לוֹמַר מָלַךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם. “מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ וְגוֹ’ וַיִּשְׁחָטֵם” (במדבר י”ד), הָיָה לוֹ לוֹמַר שְׁחָטָם. “וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה וְגוֹ’ וַיָּמֻתוּ” (שם) מֵתוּ הָיָה לוֹ לוֹמַר, “וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה’ וַיַּעֲזֹב” (שמות ט’), הָיָה לוֹ לוֹמַר עָזַב: 15:2 — זה אלי: בִּכְבוֹדוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע, רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ נְבִיאִים (מכילתא): 15:2 — ואנוהו: אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן נָוֶה – “נָוֶה שַׁאֲנָן” (ישעיהו ל”ג), “לִנְוֵה צֹאן” (שם ס”ה). דָּבָר אַחֵר – וְאַנְוֵהוּ לְשׁוֹן נוֹי, אֲסַפֵּר נוֹיוֹ וְשִׁבְחוֹ לְבָאֵי עוֹלָם, כְּגוֹן “מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד וְגוֹ’ דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם” (שיר השירים ה’), וְכָל הָעִנְיָן: 15:2 — אלהי אבי: הוּא זֶה וארממנהו: אלהי אבי. לֹא אֲנִי תְּחִלַּת הַקְּדֻשָּׁה אֶלָּא מֻחְזֶקֶת וְעוֹמֶדֶת לִי הַקְּדֻשָּׁה וֵאלֹהוּתוֹ עָלַי מִימֵי אֲבוֹתַי: 15:3 — ה’ איש מלחמה: בַּעַל מִלְחָמוֹת, כְּמוֹ “אִישׁ נָעֳמִי” (רות א’), וְכָל אִישׁ וְאִישֵׁךְ מְתֻרְגָּמִין בַּעַל, וְכֵן “וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ” (מלכים א ב’) – לְגִבּוֹר: 15:3 — ה’ שמו: מִלְחֲמוֹתָיו לֹא בִּכְלֵי זַיִן אֶלָּא בִּשְׁמוֹ הוּא נִלְחָם; כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד “וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת” (שמואל א י”ז). דָּבָר אַחֵר, ה’ שמו – אַף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נִלְחָם וְנוֹקֵם מֵאוֹיְבָיו, אוֹחֵז הוּא בְּמִדָּתוֹ לְרַחֵם עַל בְּרוּאָיו וְלָזוּן אֶת כָּל בָּאֵי עוֹלָם; וְלֹא כְמִדַּת מַלְכֵי אֲדָמָה כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִלְחָמָה פּוֹנֶה עַצְמוֹ מִכָּל עֲסָקִים וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת זוֹ וְזוֹ (מכילתא): 15:4 — ירה בים: “שְׁדִי בְיַמָּא”, שְׁדִי לְשׁוֹן יְרִיָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה” (שמות י”ט) – אוֹ אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי, וְהַתָּי”ו מְשַׁמֵּשׁ בְּאֵלּוּ בִּמְקוֹם יִתְפַּעֵל: 15:4 — ומבחר: שֵׁם דָּבָר. כְּמוֹ מֶרְכָּב, מִשְׁכָּב, מִקְרָא קֹדֶשׁ: 15:4 — טבעו: אֵין טְבִיעָה אֶלָּא בִּמְקוֹם טִיט, כְּמוֹ “טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה” (תהילים ס”ט), “וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט” (ירמיהו ל”ח), מְלַמֵּד, שֶׁנַּעֲשָׂה הַיָּם טִיט, לִגְמֹל לָהֶם כְּמִדָּתָם שֶׁשִׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (מכילתא): 15:5 — יכסימו: כְּמוֹ יְכַסּוּם, וְהַיּוֹ”ד הָאֶמְצָעִית יְתֵרָה בוֹ; וְדֶרֶךְ מִקְרָאוֹת בְּכָךְ, כְּמוֹ “וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן” (דברים ח’), “יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ” (תהלים ל”ו), וְהַיּוֹ”ד רִאשׁוֹנָה שֶׁמַּשְׁמָעָהּ לְשׁוֹן עָתִיד, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: טֻבְּעוּ בְיַם סוּף כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הַמַּיִם וִיכַסּוּ אוֹתָן. יְכַסְיֻמוּ אֵין דּוֹמֶה לוֹ בַמִּקְרָא בִּנְקֻדָּתוֹ, וְדַרְכּוֹ לִהְיוֹת נָקוּד יְכַסְיֻמוֹ מְלָאפוּם: 15:5 — כמו אבן: וּבְמָקוֹם אַחֵר “צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת”, וּבְמָקוֹם אַחֵר “יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ”, הָרְשָׁעִים כַּקַּשׁ, הוֹלְכִים וּמִטָּרְפִין עוֹלִין וְיוֹרְדִין, בֵּינוֹנִים כָּאֶבֶן, וְהַכְּשֵׁרִים כַּעוֹפֶרֶת שֶׁנָּחוּ מִיָּד (מכילתא): 15:6 — ימינך ימינך: שְׁנֵי פְעָמִים, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הַשְּׂמֹאל נַעֲשֵׂית יָמִין (שם): 15:6 — ימינך ה’ נאדרי בכח: לְהַצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל וִימִינְךָ הַשֵּׁנִית תִּרְעַץ אוֹיֵב. וְלִי נִרְאֶה אוֹתָהּ יָמִין עַצְמָהּ תִּרְעַץ אוֹיֵב, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם – לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי מְלָאכוֹת בְּיָד אַחַת; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יְמִינְךָ הַנֶּאֱדֶרֶת בַּכֹּחַ מַה מְּלַאכְתָּהּ? יְמִינְךָ ה’ תִּרְעַץ אוֹיֵב; וְכַמָּה מִקְרָאוֹת דֻּגְמָתוֹ, “כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה’ כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ” (תהלים צ”ב), וְדוֹמֵיהֶם: 15:6 — נאדרי: הַיּוֹ”ד יְתֵרָה, כְּמוֹ “רַבָּתִי עָם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת” (איכה א’), “גְּנֻבְתִי יוֹם” (בראשית ל”א): 15:6 — תרעץ אויב: תָּמִיד הִיא רוֹעֶצֶת וּמְשַׁבֶּרֶת הָאוֹיֵב; וְדוֹמֶה לוֹ “וַיִּרְעֲצוּ וַיְרוֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, בְּשׁוֹפְטִים (י, ח). (דָּ”אַ – יְמִינְךָ הַנֶּאֱדֶרֶת בַּכֹּחַ הִיא מְשַׁבֶּרֶת וּמַלְקָה אוֹיֵב): 15:7 — וברב גאונך: זֹאת הַיָּד בִּלְבָד רוֹעֶצֶת הָאוֹיֵב – כְּשֶׁהוּא מְרִימָהּ בְּרֹב גְּאוֹנוֹ אָז יַהֲרֹס קָמָיו – וְאִם בְּרֹב גְּאוֹנוֹ לְבַד אוֹיְבָיו נֶהֱרָסִים קַל וָחֹמֶר כְּשֶׁשִּׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַף יֹאכְלֵמוֹ): 15:7 — תהרס: תָּמִיד אַתָּה הוֹרֵס קָמֶיךָ הַקָּמִים נֶגְדְּךָ, וּמִי הֵם הַקָּמִים כְּנֶגְדּוֹ? אֵלּוּ הַקָּמִים עַל יִשְׂרָאֵל; וְכֵן הוּא אוֹמֵר “כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן” (תהלים פ”ג), וּמַה הִיא הַהֶמְיָה? “עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד” (שם), וְעַל זֶה קוֹרֵא אוֹתָם אוֹיְבָיו שֶׁל מָקוֹם: 15:8 — וברוח אפיך: הַיּוֹצֵא מִשְּׁנֵי נְחִירַיִם שֶׁל אַף. דִּבֵּר הַכָּתוּב כִּבְיָכוֹל בַּשְּׁכִינָה דֻּגְמַת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ אֹזֶן הַבְּרִיּוֹת כְּפִי הַהֹוֶה, שֶׁיּוּכְלוּ לְהָבִין דָּבָר; כְּשֶׁאָדָם כּוֹעֵס יוֹצֵא רוּחַ מִנְּחִירָיו; וְכֵן “עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ” (תהלים י”ח), וְכֵן “וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ” (איוב ד’), וְזֶהוּ שֶׁאָמַר “לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי”, (ישעיהו מ”ח) – כְּשֶׁזַּעְפּוֹ נָח, נְשִׁימָתוֹ אֲרֻכָּה, וּכְשֶׁהוּא כּוֹעֵס נְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, “וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ” (שם) – וּלְמַעַן תְּהִלָּתִי אָשִׂים חֹטֶם בְּאַפִּי לִסְתֹּם נְחִירַי בִּפְנֵי הָאַף וְהָרוּחַ שֶׁלֹּא יֵצְאוּ, לָךְ – בִּשְׁבִילְךָ, אֶחֱטָם, כְּמוֹ “נְאָקָה בְּחֹטֶם” בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, כָּךְ נִרְאֶה בְּעֵינַי. וְכָל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּמִּקְרָא אֲנִי אוֹמֵר כֵּן; חָרָה אַף כְּמוֹ “וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב” (איוב ל’), לְשׁוֹן שְׂרֵפָה וּמוֹקֵד, שֶׁהַנְּחִירַיִם מִתְחַמְּמִים וְנֶחֱרִים בְּעֵת הַקֶּצֶף, וְחָרוֹן מִגִּזְרַת חרה כְּמוֹ רָצוֹן מִגִּזְרַת רצה, וְכֵן חֵמָה לְשׁוֹן חֲמִימוּת, עַל כֵּן הוּא אוֹמֵר “וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ” (אסתר א’), וּבְנוֹחַ הַחֵמָה אוֹמֵר “נִתְקָרְרָה” דַּעְתּוֹ: 15:8 — נערמו מים: אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן עַרְמִימוּת, וּלְשׁוֹן צַחוּת הַמִּקְרָא כְּמוֹ “עֲרֵמַת חִטִּים” (שיר השירים ז’), וְנִצְּבוּ כְמוֹ נֵד יוֹכִיחַ: נערמו. מִמּוֹקֵד רוּחַ שֶׁיָּצָא מֵאַפְּךָ יָבְשׁוּ הַמַּיִם, וְהֵם נַעֲשׂוּ כְּמִין גַּלִּים וּכְרִיּוֹת שֶׁל עֲרֵמָה, שֶׁהֵם גְּבוֹהִים: 15:8 — כמו נד: כְּתַרְגּוּמוֹ “כְּשׁוּר” – כְּחוֹמָה: 15:8 — נד: לְשׁוֹן צִבּוּר וְכִנּוּס, כְּמוֹ “נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה” (ישעיהו י״ז:י״א), “כּוֹנֵס כַּנֵּד” (תהילים ל״ג:ז׳), לֹא כָתוּב כּוֹנֵס כַּנֹּאד אֶלָּא כַּנֵּד, וְאִלּוּ הָיָה כנד כְּמוֹ כנאד וְכוֹנֵס לְשׁוֹן הַכְנָסָה, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב מַכְנִיס כִּבְנֹאד מֵי הַיָּם, אֶלָּא כוֹנֵס לְשׁוֹן אוֹסֵף וְצוֹבֵר הוּא, וְכֵן “קָמוּ נֵד אֶחָד” (יהושע ג׳:י״ג), “וַיַּעַמְדוּ נֵד אֶחָד” (שם), וְאֵין לְשׁוֹן קִימָה וַעֲמִידָה בְּנֹאדוֹת אֶלָּא בְּחוֹמוֹת וְצִבּוּרִים, וְלֹא מָצִינוּ נֹאד נָקוּד אֶלָּא בִּמְלָאפוּם כְּמוֹ “שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ” (תהילים נ״ו:ט׳), “אֶת נֹאד הֶחָלָב” (שופטים ד׳:י״ט): 15:8 — קפאו: כְּמוֹ “וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי” (איוב י׳:י׳), שֶׁהֻקְשׁוּ וְנַעֲשׂוּ כַּאֲבָנִים וְהַמַּיִם זוֹרְקִים אֶת הַמִּצְרִיִּים עַל הָאֶבֶן בְּכֹחַ וְנִלְחָמִים בָּם בְּכָל מִינֵי קֹשִׁי: 15:8 — בלב ים: בְּחֹזֶק הַיָּם; וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, “עַד לֵב הַשָּׁמַיִם” (דברים ד’), “בְּלֵב הָאֵלָה” (שמואל ב י”ח), לְשׁוֹן עִקָּרוֹ וְתָקְפּוֹ שֶׁל דָּבָר: 15:9 — אמר אויב: לְעַמּוֹ, כְּשֶׁפִּתָּם בִּדְבָרִים, אֶרְדֹּף וְאַשִּׂיגֵם וַאֲחַלֵּק שָׁלָל עִם שָׂרַי וַעֲבָדַי: 15:9 — תמלאמו: תִּתְמַּלֵא מֵהֶם, נַפְשִׁי רוּחִי וּרְצוֹנִי. וְאַל תִּתְמַהּ עַל תֵּבָה הַמְדַבֶּרֶת בִּשְׁתַּיִם, תִּמְלָאֵמוֹ – תִּמָּלֵא מֵהֶם, יֵשׁ הַרְבֵּה בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה “כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי” (שופטים א׳:ט״ו), כְּמוֹ נָתַתָּ לִי, “וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם” (בראשית ל״ז:ד׳), כְּמוֹ דַּבֵּר עִמּוֹ, “בָּנַי יְצָאוּנִי” (ירמיהו י׳:כ׳), כְּמוֹ יָצְאוּ מִמֶּנִּי, “מִסְפַּר צְעָדַי אֲגִידֶנּוּ” (איוב ל״א:ל״ז), כְּמוֹ אַגִּיד לוֹ, אַף כָּאן “תִּמְלָאֵמוֹ” – תִּמָּלֵא נַפְשִׁי מֵהֶם: 15:9 — אריק חרבי: אֶשְׁלֹף, וְעַל שֵׁם שֶׁהוּא מֵרִיק אֶת הַתַּעַר בִּשְׁלִיפָתוֹ וְנִשְׁאָר רֵיק, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן הֲרָקָה, כְּמוֹ “מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם” (בראשית מ״ב:ל״ה), “וְכֵלָיו יָרִיקוּ” (ירמיהו מ״ח:י״ב). וְאַל תֹּאמַר אֵין לְשׁוֹן רֵיקוּת נוֹפֵל עַל הַיּוֹצֵא, אֶלָּא עַל הַתִּיק וְעַל הַשַּׂק וְעַל הַכְּלִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה, אֲבָל לֹא עַל הַחֶרֶב וְעַל הַיַּיִן, וְלִדְחֹק וּלְפָרֵשׁ “אָרִיק חַרְבִּי” כִּלְשׁוֹן “וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו” (בראשית י״ד:י״ד), אֶזְדַּיֵּן בְּחַרְבִּי, מָצִינוּ הַלָּשׁוֹן מוּסָב אַף עַל הַיּוֹצֵא, “שֶׁמֶן תּוּרַק” (שיר השירים א׳:ג׳), “וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי” (ירמיהו מ״ח:י״א), לֹא הוּרַק הַכְּלִי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא הוּרַק הַיַּיִן מִכְּלִי אֶל כְּלִי, מָצִינוּ הַלָּשׁוֹן מוּסָב עַל הַיַּיִן, וְכֵן “וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ”, דְּחִירָם (יחזקאל כ״ח:ז׳): 15:9 — תורישמו: לְשׁוֹן רֵישׁוּת וְדַלּוּת, כְּמוֹ “מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר” (שמואל א’ ב’): 15:10 — נשפת: לְשׁוֹן הֲפָחָה, וְכֵן “וְגַם נָשַׁף בָּהֶם” (ישעיה מ’): 15:10 — צללו: שָׁקְעוּ, עָמְקוּ, לְשׁוֹן מְצוּלָה: 15:10 — כעופרת: אֲבָר, פלו”ם בְלַעַז: 15:11 — באלם: בַּחֲזָקִים, כְּמוֹ “וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח” (יחזקאל י”ז). “אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה” (תהלים כ”ב): 15:11 — נורא תהלת: יָרְאוּי מִלְּהַגִּיד תְּהִלּוֹתֶיךָ פֶן יִמְעֲטוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה” (תהילים ס״ה:ב׳): 15:12 — נטית ימינך: כְּשֶׁהַקָּבָּ”ה נוֹטֶה יָדוֹ, הָרְשָׁעִים כָּלִים וְנוֹפְלִים, לְפִי שֶׁהַכֹּל נָתוּן בְּיָדוֹ וְנוֹפְלִים בְּהַטָּיָתָהּ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר “וַה’ יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר” (ישעיהו ל”א), מָשָׁל לִכְלֵי זְכוּכִית הַנְּתוּנִים בְּיַד אָדָם, מַטֶּה יָדוֹ מְעַט וְהֵן נוֹפְלִים וּמִשְׁתַּבְּרִין (מכילתא): 15:12 — תבלעמו ארץ: מִכָּאן שֶׁזָּכוּ לִקְבוּרָה בִּשְׂכַר שֶׁאָמְרוּ ה’ הַצַּדִּיק (מכילתא): 15:13 — נהלת: לְשׁוֹן מְנַהֵל, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל, וְלֹא דִקְדֵּק לְפָרֵשׁ אַחַר לְשׁוֹן הָעִבְרִית: 15:14 — ירגזון: מִתְרַגְּזִין: 15:14 — ישבי פלשת: מִפְּנֵי שֶׁהָרְגוּ אֶת בְּנֵי אֶפְרַיִם – שֶׁמִּהֲרוּ אֶת הַקֵּץ וְיָצְאוּ בְחָזְקָה כַּמְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי הַיָּמִים – וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת (מכילתא): 15:15 — אלופי אדום אילי מואב: וַהֲלֹא לֹא הָיָה לָהֶם לִירֹא כְלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא עֲלֵיהֶם הוֹלְכִים? אֶלָּא מִפְּנֵי אֲנִינוּת שֶׁהָיוּ מִתְאוֹנְנִים וּמִצְטַעֲרִים עַל כְּבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ילקוט שמעוני): 15:15 — נמגו: נָמַסּוּ, כְּמוֹ “בִּרְבִיבִים תְּמוֹגְגֶנָּה” (תהלים ס”ה), אָמְרוּ, עָלֵינוּ הֵם בָּאִים, לְכַלּוֹתֵינוּ וְלִירַשׁ אֶת אַרְצֵנוּ (מכילתא): 15:16 — תפל עליהם אימתה: עַל הָרְחוֹקִים: 15:16 — ופחד: עַל הַקְּרוֹבִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ וְגוֹ’” (יהושע ב’): 15:16 — עד יעבר, עד יעבר: כְּתַרְגּוּמוֹ: 15:16 — קנית: חִבַּבְתָּ מִשְּׁאָר אֻמּוֹת, כְּחֵפֶץ הַקָּנוּי בְּדָמִים יְקָרִים שֶׁחָבִיב עַל הָאָדָם: 15:17 — תבאמו: נִתְנַבֵּא מֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ לְכָךְ לֹא נֶאֱמַר “תְּבִיאֵנוּ” (בבא בתרא קי”ט): 15:17 — מכון לשבתך: מִקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד כִּסֵּא שֶׁל מַעְלָה אֲשֶׁר פָּעַלְתָּ (מכילתא): 15:17 — מקדש ה’: הַטַּעַם עָלָיו זָקֵף גָּדוֹל, לְהַפְרִידוֹ מִתֵּבַת הַשֵּׁם שֶׁלְּאַחֲרָיו, הַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ ה’. חָבִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בְּיָד אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר “אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ” (ישעיהו מ”ח), וּמִקְדָּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְאֵימָתַי יִבָּנֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם? בִּזְמַן שֶׁ”ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד” – לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁכָּל הַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ: 15:18 — לעלם ועד: לְשׁוֹן עוֹלָמוּת הוּא וְהַוָּי”ו בּוֹ יְסוֹד, לְפִיכָךְ הִיא פְּתוּחָה, אֲבָל “אָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד” (ירמיהו כ”ט), שֶׁהַוָּי”ו בּוֹ שִׁמּוּשׁ, קְמוּצָה הִיא:

מלבי”ם

15:1 — אז ישיר. מודיע מעלת השירה הזאת: א] מצד המשורר שהיה משה ובני ישראל, ב] מצד השירה עצמה אמר את השירה הזאת, ג] מצד מי שאליו נתקנה השירה אמר לה’: חלק א: אשירה לה’. תחלה ספר עקר הפלא, איך בתחבולות עשה לו מלחמה, ושם דרך אויביו חשך וחלקלקות עד שהיה פרעה כיונה פותה לכנוס תוך הים, שכבר בארנו שזה היה ע”י התחבולות מה שעמקי מצולה והתהום התנשא והיה כמסלה כבושה רמה ונשאה באמצע הים עד שחשב פרעה שהוא ארץ מישור ויבשה, ויש גבור ויש איש מלחמה, הגבור מנצח ע”י גבורתו, והאיש מלחמה הוא היודע תכסיסי מלחמה, שמעקרי תכסיסי מלחמה הוא לרמאות את האויב בתחבולות עד שילכד בפח יקוש, [וכמ”ש ה’ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיהו מ״ב:י״ג) כמ”ש בפי’ שמה], ופה במה שהונה את המצריים לכנוס אל הים הראה שהוא איש מלחמה, וז”ש אשירה לה’, כי גאה גאה, ר”ל במה שעשה תחבולה עד שנתגאה פרעה לרדוף בים סוף, וזה היה ע”י התחבולה שסוס ורוכבו של פרעה רמה בים שהלכו בדרך רם ונשא מן המים וחשבו שהוא יבשה, [ויל”פ ג”כ כפי’ הת”א אתגאי על גיותניא, שה’ גאה על פרעה שגאה ע”י שסוס ורוכבו רמה בים, מלשון רם ונשא]: 15:2 — עזי. זה היה ע”י עוז ה’ וזמרתו, שעי”כ היה לי לישועה, כמ”ש ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים: זה אלי. מצד שהוא אליי שהכרתיו בחוש ובהכרה ע”י הנסים שעשה עמנו שראיתי בעיר כמראה עליו באצבע כי זה הוא, עי”כ ואנוהו, ישכן בתוכנו קדוש בנוה קדשו, ושכינתו תהיה בתוכנו. עד שכולם ידעו אותו ויראו הנהגהו והשגחתו, משא”כ מצד שהוא אלהי אבי, שעם האבות התנהג בנסים נסתרים מעוטפים בדרכי הטבע, וגם אנחנו אין לנו מצד זה ידיעה ברורה ממנו רק קבלה מהאבות, עי”כ ארוממנהו, כאלו הוא רם מאתנו ומנהיג ע”י אמצעים כמלך השוכן ברחוק ובמקום רם ונשא שא”א לקרב אליו, אבל עתה שהוא אלי אנוהו: 15:3 — ה’. בזה חתם דבריו שבמה שסוס ורוכבו רמה בים, ועי”כ נכנסו מצרים אל הים בזה הראה שהוא איש מלחמה, ר”ל שיודע תכסיסי מלחמה ותחבלותיה, אולם הכלי זיין אשר בידו שבה נצח אינו ע”י מסובבי הטבע [שהנהגתו ע”י אמצעים יכונה בשמות אלהים שדי צבאות וכדומה] רק ה’ שמו ע”י שם הויה שבו יעשה נסים גלוים ונפלאות אשר לא נבראו: 15:4 — חלק ב: מרכבות. עתה יספר איך נטבעו בים, והנה מרכבות פרעה הלכו בראש, ושלישיו וגבוריו הלכו אחריו, וידוע ששפת הים אינו עמוק כ”כ כמו אמצע הים, ועל שפה הים גדל הסוף ולכן נקרא ים סוף, נמצא שפרעה עמד באמצע הים ששם נקרא ים, ע”כ אמר מרכבות פרעה ירה בים. ושלישיו עמדו בשפת הים ששם נקרא ים סוף, ע”כ אמר שמבחר שלישיו טבעו בים סוף. והנה בשפת הים שם הלא רפש וטיט היון, והנופל שם נטבע בטיט היון, שע”ז יפול לשון טביעה כמו טבעתי ביון מצולה, אבל התהום שבאמצע הים אין שם היה ואין הנופל נטבע שם, לכן אמר טבעו ביה סוף והעל ירה בא על המשליך חץ ממקום רחוק בכח, וכן על המשליך דבר מלמעלה למטה ממקום גבוה אל מקום עמוק מאד שנופל בכח גדול ע”י כח הכובד, ולכן על מרכבות פרעה שעמדו באמצע הים ששם המקום עמוק מאד אבל אין שם טיט היון, אמר ירה בים, ועל מבחר שלישיו שהיה קרובים לשפת הים שאין המקום עמוק שם ואין שייך לשון יריה אבל שם נטבע בטיט, אמר טבעו בים סוף: 15:5 — תהומות. כבר בארנו שהתהום שהוגבה למעלה נפל למטה ונתפוצץ לאבנים והם נפלו על ראשי המצרים ושברו ראשי הגיגים וע”כ לא יכלו להמלט ע”י שישוטו ע”פ המים הגם שהסוסים קלי המשוט כי נפלו תחת האבנים, וז”ש תהומות שהוא קרקע היה שנפלו עליהם יכסיומו, ועי”כ ירדו במצולות כמו אבן שאינו יכול לשוט על פני המים. וגם יל”פ שמוסב על התהומות שהתהומות ירדו במצולות כאבנים ושברו את ראשיהם: 15:6 — ימינך. הייה החלק הזה כמ”ש כי ימין ה’ הרוממה לפעמים היא נאדרי בכח, הכה הציין הכח הפנימי טרם יתגלה לעשות פעולה, ואצל ה’ יצייר בעת שהוא ארך אפים וכובש כעסו שהוא הגבורה הפנימית כמ”ש טוב ארך אפים מגבור, שזה מראה כחו לכבוש מדותיו כמ”ש ועתה יגדל נא כח ה’ כאשר דברת לאמר ה’ ארך אפים, וימינך הזאת עצמה תרעץ אויב שאחר הממתין לו עד שנתמלא סאתו ישבר ואין מרפא: 15:7 — וברוב גאונך תהרוס קמיך. הקמים הם הקמים למלחמה, ומחנה הערוכה בקשר אמיץ למלחמה תצויר כבנין שהאבנים מתלכדים ומחוברים, ואם תתפרד המחנה בשיגפו ויתחילו לנוס, יומלץ שנהרס הבנין, וז”ש תהרוס קמיך, וזה היה בעת שאמר מצרים אנוסה מפני ישראל אז נהרס בנין החיל וקשורם, ובזה הלא כבר נפלו ולא קמו להלחם עם ב”י, אבל באשר אז נתעורר עליהם חרון אף ה’ על כל הרעות אשר עשו לישראל שהשליכו את בניהם ליאור וכדומה, שע”א תשלח חרונך, וע”כ לא היה די בהיחוס הזה לבד רק תאכלמו כקש, היה החרון כאש ומצרים לקש, ודלקה בם אש חרון ה’ ואכלום: 15:8 — חלק ג: וברוח אפיך. עתה יודיע בפרטות התחבולה שעשה ה’ שיכנסו מצרים לתוך הים, שהלא היה ראוי שיחרדו מפחד ה’ שראו שבוקע מים לפני עמו, אמר וברוח אפיך נערמו מים, שע”י הרוח שנשב בחזקה נעשו המים כערמות, ונצבו כמו נד שהוא החומה שעמדה משני הצדדים, ואם היו המצריים רואים את החומה של מים שמשני הצדדים, היו יודעים שבכאן הוא מקום הים, וכן אם לא היו התהומות עולים מן המצולה אל פני הים לעמוד שם כארץ מישור של יבשה, היו מרגישים שיורדים לעומק מצולה מקום שהיה שם הים, נהיה התחבולה שהמים שנערמו ושנצבו כמו נד וחומה משני הצדדים נוזלים ונמסים, שתיכף כשעברו ישראל משם נזלו המים ונמסו ולא היו שם הנד והחומה התהומות קפאו וצפו למעלה בלב ים ועמדו כארץ מישור וכאי על הים, עד שלא עלה על לב המצריים שבמקום זה היה שם ים, ובת”א נערמו מים חכימו מיא, מענין ערמה, כאלו המים עשו ערמה מה שהנצבים כמו נד היו נוזלים ונמסו, ובערמה זו חשבו המצריים שהוא יבשה וארץ מישור: 15:9 — אמר אויב. וע”י תחבולה זו שנדמה למצרים שהוא מקום יבשה אמר אויב ארדוף וגם אשיג וגם אחלק שלל. גדר שם שלל הוא הרכוש הנשאר מן הנופלים במלחמה, ר”ל שהגם שכלי זהב וכלי כסף שנמצאו ביד ישראל הם שאולים ממצרים, לא אמר להשיבם לבעליהם שכבר התיאשו מהם, וחשבו כשלל שיתחלק בין אנשי הצבא, ואחר אשר תמלאמו נפשי, שגם נפשי ותאותי תמלא מן השלל, ר”ל שאקח ממנו כפי תאות נפשי, אז אריק חרבי להרגם ולהורישה ע”י מכת ידי: 15:10 — נשפת. אולם אתה נשפת ברוחך שעי”כ שבו המים על מצרים, ועי”כ כסמו ים, והאדירים שהם פרעה ושלישיו צללו כעופרת במים ולא יכלו לשוט ע”פ המים כעופרת: 15:11 — מי כמכה באלם ה’. אלים הם כחות הטבע החזקים כמו הבו לה’ בני אלים, אומר אתה ה’: בכל כחות הטבע לא נמצא כמוך, כי מי כמכה נאדר בקדש, הקדושה מציין ההבדל וההתנשאות על חוקיה טבע והעולם, שאתה נבדל מכל העולמות, ובכ”ז אתה נורא תהלות, שהפילוסופים היו אומרים וכשהוא מובדל ונשא מכל העולמות, אבל מהתפלספותם בזה הוציאו, שאינו משגיח על העולמות, ולא יאות לו רק הכבוד על שהוא הסבה הראשונה, אבל לא התהלה, כי הוא אינו המנהיג והמשגיח [כמ”ש בפי’ ישעיה (סי’ מג) עמ”ש ישימו לה’ כבוד ותהלתו באיים יגידו], כי אתה המנהיג והמחיה את כולם, ואתה מנהיג בחסד וברחמים ובצדק ובמשפט, ולא לבד שיאתה לך התהלה, כי גם אתה נורא תהלות, ע”י שאתה עושה פלא ויכול לשדד ולהרוס חוקי הטבע ולהנהיג בדרך הפלאיי, שעי”ז אתה נורא, באשר תוכל להרוס ולהחריב כל סדר העולם וההנהגה הטבעיית: 15:12 — חלק ד: נטית. אח”כ נטית ימינך והפליט אותם הים לחוץ ומצאו קבר על שפת הים ששם בלעה אותם הארץ: 15:13 — נחית. ובנסים האלה הראה ה’ מדת החסד וגם מדת העוז והגבורה נגד אויביו, והנה בחסדך שעשית לישראל נחית עם זו גאלת, [הנחה הוא ההנהגה ברצון ובנחת] שבחסדך נחית אותם במדבר וכלכלתם בנחת, ובעזך שבו נטבעו המצריים נהלת אותם אל נוה קדשך [המנהל הוא שמנהיג את החלש והחסר כח ללכת בעצמו כמ”ש בפי’ התנ”ך שכ”מ] שישראל היו חדלי כח מלכת לא”י כי עז העם היושב בארץ, אולם ע”י שהראית עוזך במצרים נפל פחד על העמים וכמו שיבאר, ועי”כ נלהתם אל הארץ שהיא נוה לקדשו, ששם שכנה קדושתך, שהיא ההנהגה הפלאיית, ושם נוהו, שבו ישכון הקדש וינוה: 15:14 — שמעו. מפרש שע”י העוז של ה’ שהראה על הים שמעו עמים ירגזון, ויראו לעמוד נגד ישראל, וחיל אחז יושבי פלשת, ואלופי אדום ואילי מואב שהיו בגבול א”י אחזם חיל ורעדה, וגם כל יושבי כנען נמוגו: 15:16 — תפול. וכן תפול עליהם אימתה ופחד בעתיד, כשיכנסו ישראל לארץ כנען, והאימה הוא מצד גדולת הדבר המאוים, והפחד הוא שיפחד שיגיע לו ממנו רע ונזק, כמ”ש ובי נפלה אימתכם ענינו. ומפרש כי שמענו את אשר הוביש ה’ את מי ים סוף מפניכם וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו אשר עשיתם לשני מלכי האמורי, ואח”ז בגדול זרועך ידמו כאבן, ומפרש נגד מ”ש אז נבהלו אלופי אדום ואילי מואב זה יהיה בעת שעברו ישראל בגבול ארצה יאחזם חיל ורעדה עד יעבר עמך ה’. ונגד מ”ש נמוגו כל כיושבי כנען אמר עד יעבר עם זו קנית, שלא יצאו לקראתם למלחמה בעת שיעברו את הירדן, שאז יתיחסו שהם קרן ה’, ונותן להם את א”י שהוא קנינו, כמ”ש חמשה קנינים קנה ה’: 15:17 — תבאמו. ונגד מ”ש בגדול זרועך ידמו כאבן זה יהיה בעת שתבאמו ותטעמו בהר נחלתך בשבע שכבשו ושבע שחלקו ומצייר במליצתו כמי שי”ל נטיעה טובה ומשובחת, שהולך ונוטע אותה בקרן בן שמן, ששם יצלח ויעש פרי הלולים, כן ראה ה’ לנטוע גפן זאת בהר נחלתו, שהוא מקום מוכן אל הקדושה והנבואה ורוה”ק. מכון לשבתך, הנה השמים נקראים מכון שבתו של ה’ כמ”ש בתפלת שלמה כ”פ ושמעת השמים מכון שבתך, וגם את המקדש קורא פה מכון לשבתו, רק שיש הבדל ביניהם, שהשמים הם המכון ששם יושבים ומנהיג את הנהגת השבע והמערכת הסדורה מששת ימי בראשית, והבהמ”ק הוא המכון ששם יושב ומנהיג הנהגה הנסיית והפלאיית המתחדשת לפי זכות הדור, ומבואר אצלי בכ”מ שיש הבדל בין עשה ומעשה ובין פעל ופעולה, שמעשה, היה העשיה הנגמרת, ופעל, הוא העסק שעוסק עדיין בדבר הבלתי נגמר רק מתחדש עתה בפעולתו וההנהגה הקבועה הטבעיית נקרא מעשה, כי הנהגה זו קבועה ונגמרת מששת ימי בראשית וזה קבועה בשמים, וההנהגה הנסיית שיוצא מן המחדש נקרא פעולה, כי הנסים אינם קבועים רק מתחדשים לפי שעה, ועז”א מכון לשבתך פעלת ה’, שעד עתה לא היה מכון לשבתך רק אל מה שעשית, ועתה יש מכון לשבתך אל מה שפעלת ה’, כי בו תשב לפעול חדשות הבלתי תלויות בשבות ומסובבים של חוקי הטבע, ומפרש שזה הוא מקדש ה’ מקדש אל שם אדני, שמורה שהוא אדון העולם לשנותו כחפצו, ומקדש זה כוננו וידיך, כי מכון שבתו בשמים ובהנהגת המערכת ינהיג רק ביד אחת ובהנהגה קבועה, אבל הנהגה זו ינהיג בשתי ידים, כי תלוי לפי מעשה במ אדם הבחיריים, שלהם שתי ידים ימין ושמאל לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וכן ינהג ה’ בשתי ידיו לפי הכנת המונהגים, ועז”א חז”ל גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ ששמים וארץ ביד אחת ופה כתיב כוננו ידיך: 15:18 — ה’ ימלך. המלוכה אצל ה’ תציין שמנהיג בהנהגה השגחייה שלא לפי חוקי הטבע הקבועים רק לפי רצונו, וזה יפעל המקדש ששם ימלוך ה’ על ברואיו:

הערות

זו לא שיר קרבי רגיל. זה שיר תודה שמעגן את הנס בזיכרון נצחי. כל דור שיאמר שיר זה יבין שה’ הוא אלוקים ישלום וגבורה.

המבנה של השיר הוא יומיי:

  1. פסוקים 1–3: הפתיחה — אשירה לה’
  2. פסוקים 4–10: תיאור המעשה — הים, הרוח, הדחייה
  3. פסוקים 11–18: השיא התאולוגי — מי כמוך בקדש?

“נשפת ברוחך” — הרוח של ה’ היא כל מה שצריך. לא הצבא של משה, לא החוזק של בני ישראל. רוח אלוקית בלבד.

צריך להשוות:

  • שירת דבורה (שפטים 5) — שיר תודה נוסף
  • שירת חנה (שמואל א 2) — שיר תודה בתמונה אחרת
  • תהילים — שירי תודה רבים של יהודים בכל הדורות

ניווט