משה ואהרן פוגשים בני ישראל
פסוקים
וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שׇׁב׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כׇּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃ וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שׇׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כׇּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃ וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהֹוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃ וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עׇרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃ וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃ וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כׇּל־דִּבְרֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כׇּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃ וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כׇּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהֹוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עׇנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
4:18 — וישב אל יתר חתנו: לִטֹּל רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע לוֹ (נדרים ס”ה). וְז’ שֵׁמוֹת הָיוּ לוֹ, רְעוּאֵל, יֶתֶר, יִתְרוֹ, קֵינִי, חוֹבָב, חֶבֶר, פּוּטִיאֵל: 4:19 — כי מתו כל האנשים: מִי הֵם? דָּתָן וַאֲבִירָם; חַיִּים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת: 4:20 — על החמר: חֲמוֹר הַמְיֻחָד, הוּא הַחֲמוֹר שֶׁחָבַשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֵדַת יִצְחָק, וְהוּא שֶׁעָתִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְהִגָּלוֹת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר “עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר” (זכריה ט’) (פרקי דרבי אליעזר ל”א): 4:20 — וישב ארצה מצרים, ויקח משה את מטה: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר מְדֻקְדָּקִים בַּמִּקְרָא: 4:21 — בלכתך לשוב מצרימה וגו’: דַּע שֶׁעַל מְנָת כֵּן תֵּלֵךְ שֶׁתְּהֵא גִּבּוֹר בִּשְׁלִיחוּתִי לַעֲשׂוֹת כָּל מוֹפְתַי לִפְנֵי פַרְעֹה וְלֹא תִירָא מִמֶּנּוּ: 4:21 — אשר שמתי בידך: לֹא עַל שָׁלוֹשׁ אוֹתוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי לֹא לִפְנֵי פַרְעֹה צִוָּה לַעֲשׂוֹתָם אֶלָּא לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּאֲמִינוּ לוֹ, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעֲשָׂאָם לְפָנָיו, אֶלָּא מוֹפְתִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לָשׂוּם בְּיָדְךָ בְּמִצְרַיִם, כְּמוֹ “כִּי יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה וְגוֹ’” (שמות ז’); וְאַל תִתְמַהּ עַל אֲשֶׁר כְּתִיב “אֲשֶׁר שַׂמְתִּי”, שֶׁכֵּן מַשְׁמָעוֹ, כְּשֶׁתְּדַבֵּר עִמּוֹ כְּבָר שַׂמְתִּים בְּיָדְךָ: 4:22 — ואמרת אל פרעה: כְּשֶׁתִּשְׁמַע שֶׁלִּבּוֹ חָזָק וִימָאֵן לִשְׁלֹחַ אֱמֹר לוֹ כֵּן: 4:22 — בני בכרי: לְשׁוֹן גְּדֻלָּה; כְּמוֹ: “אַף אֲנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ” (תהלים פ”ט), זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: כָּאן חָתַם הַקָּבָּ”ה עַל מְכִירַת הַבְּכוֹרָה שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב מֵעֵשָׂו (בראשית רבה ס”ג): 4:23 — ואמר אליך: בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם שלח את בני: 4:23 — הנה אנכי הרג וגו’: הִיא מַכָּה אַחֲרוֹנָה, וּבָהּ הִתְרָהוּ תְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָשָׁה; וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר “הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ” – לְפִיכָךְ “מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה” (איוב ל”ו); בָּשָׂר וָדָם הַמְבַקֵּשׁ לְהִנָּקֵם מֵחֲבֵרוֹ, מַעֲלִים אֶת דְּבָרָיו, שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ הַצָּלָה, אֲבָל הַקָּבָּ”ה יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ וְאֵין יְכֹלֶת לְהִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ אֵלָיו, לְפִיכָךְ הוּא מוֹרֵהוּ וּמַתְרֶה בוֹ לָשׁוּב: 4:24 — ויהי: משה בדרך במלון: 4:24 — ויבקש המיתו: (המלאך ל)מֹשֶׁה: לְפִי שֶׁלֹּא מָל אֶת אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ, וְעַל שֶׁנִּתְרַשֵּׁל נֶעֱנַשׁ מִיתָה. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נִתְרַשֵּׁל אֶלָּא אָמַר, אָמוּל וְאֵצֵא לַדֶּרֶךְ, סַכָּנָה הִיא לַתִּינוֹק עַד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים, אָמוּל וְאֶשְׁהֶה ג’ יָמִים, הַקָּבָּ”ה צִוַּנִי לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? לְפִי שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה (מכילתא). בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים: וְהָיָה הַמַּלְאָךְ נַעֲשֶׂה כְּמִין נָחָשׁ וּבוֹלְעוֹ מֵרֹאשׁוֹ וְעַד יְרֵכָיו וְחוֹזֵר וּבוֹלְעוֹ מֵרַגְלָיו וְעַד אוֹתוֹ מָקוֹם, הֵבִינָה צִפּוֹרָה שֶׁבִּשְׁבִיל הַמִּילָה הוּא (נדרים ל”ב): 4:25 — ותגע לרגליו: הִשְׁלִיכַתּוּ לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה: 4:25 — ותאמר: עַל בְּנָהּ: 4:25 — כי חתן דמים אתה לי: אַתָּה הָיִיתָה גּוֹרֵם לִהְיוֹת הֶחָתָן שֶׁלִּי נִרְצָח עָלֶיךָ – הוֹרֵג אִישִׁי אַתָּה לִי: 4:26 — וירף: הַמַּלְאָךְ ממנו, אז הֵבִינָה שֶׁעַל הַמִּילָה בָּא לְהָרְגוֹ: 4:26 — אמרה חתן דמים למולת: חֲתָנִי הָיָה נִרְצָח עַל דְּבַר הַמִּילָה: 4:26 — למולת: עַל דְּבַר הַמּוּלוֹת. שֵׁם דָּבָר הוּא, וְהַלָּמֶ”ד מְשַׁמֶּשֶׁת בִּלְשׁוֹן עַל, כְּמוֹ “וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות י”ד), וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם דָּמִים עַל דַּם הַמִּילָה:
מלבי”ם
4:18 — שאלות: ממ”ש אלכה ואראה את אחי משמע שהולך לפי שעה ואח”כ ויקח את אשתו וכו’ שהוא הליכה לגור שם, ומ”ש לך שוב מצרימה, כבר נכלל במ”ש לו עד עתה שילך אל פרעה ואם להודיעו כי מתו כל האנשים זה היה צ”ל תחלה בעת ששלחו, ומ”ש ראה כל המופתים וכו’ הם דברים מיותרים שכ”ז כבר אמר לו עד הנה. ומ”ש ואמרת בני בכורי ישראל, משמע שצוהו שזאת יאמר תיכף, ובאמת היה זה בסוף כל המעשים: וילך משה. הלך ליטול רשות מיתרו, וחז”ל אמרו שנשבע לו שלא יצא בלא רשותו, ויאמר לו אלכה ואשובה, ה’ אמר לו לכה ואשלחך אל פרעה ואח”כ אמר לו ובאת אתה וזקני ישראל ואמרתם אליו וכו’ ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים, שפשטות הדברים מורים שהיה השליחות רק שילך אל פרעה ויתרה בו שישלח את ישראל לחוג במדבר, ופרעה לא ישמע לו ואז יכה ה’ בעצמו את מצרים שלא ע”י משה, וא”כ לא היה שליחותו רק על ההתראה הראשונה שיתרה את פרעה, וכן שיבשר לישראל שה’ פקד אותם, ובזה כבר עשה שליחותו, כי המותר יעשה ה’ בעצמו, ועפ”ז לא היה צריך ללכת למצרים רק על ימים אחדים, וע”כ היה בדעת משה שאחר שיגמור שליחות זה ישוב למדין, ועז”א אלכה נא ואשובה וכו’ ואראה העודם חיים, שהיא הליכה לפי שעה ע”מ לשוב למדין, בפרט שאחר שמשה ברח ממצרים ע”י שהרג את המצרי, היה מתירא מפני גואלי הדם של המצרי שיבקשו להרגו שלהעמים הקדמונים היה חוב על גואלי הדם לנקום נקמת הנרצח, והגם שבעוד יעסוק בשליחותו הבטיחו ה’ כי אהיה עמך, אבל אחר שיתרה בפרעה ויגמור שליחותו היה ירא משבת שם והיה בדעתו לשוב תיכף למדין: 4:19 — ויאמר ה’ לך שוב מצרים. צוה לו ה’ שישוב שם ע”מ להשתקע [וכמו שהודיע לו הטעם בפסוק כ”א] ואל תירא מגואלי הדם המבקשים את נפשך כי מתו כל האנשים: 4:20 — ויקח משה. אז לקח את אשתו ואת בניו כדי להתישב במצרים בקביעות עם ב”ב, ומצאנו ששלחם אח “כ בחזרה כמ”ש בפ’ יתרו [ונחלקו חז”ל מתי היה, והרע”ס פי’ שאשתו ובניו היו אתו בהר חורב אצל הצאן כי שם אהלו, ובאשר רצה ללכת למצרים חזר למקום המרעה ויקח את אשתו ובניו וירכיבם על החמור להשיבה אל בית אביה ועז”א אחר שלוחיה, והוא שב משם ללכת למצרים: 4:21 — ויאמר ה’ אל משה. עתה באר לו הטעם מה שצוהו שיתישב במצרים בקביעות, וז”ש בלכתך לשוב מצרימה ר”ל הטעם מה שצויתיך שתשוב מצרימה להשאר שם בקביעות, הוא כי כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה, אז הודיע לו ה’ שיכה את פרעה בעשר מכות והודיע לו מהותם וענינם וסדרם, שעז”א ראה כל המופתים אשר שמתי בידך, והודיע לו שמ”ש ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים פי’ שיכה אותם ע”י משה שהוא יהיה השליח לזה ועז”א ועשיתם לפני פרעה, נמצא שהשליחות ימשך ימים רבים, ואני אחזק את לבו, שבכל תשע מכות הראשונות לא ישלח את העם, שה’ חזק את לבו, כי המכות באו לברר מציאות ה’ והשגחתו ויכלתו כמשי”ת בפ’ וארא והיה צריך שיבואו כולם: 4:22 — ואמרת. ר”ל ולא ישלח את העם עד שתאמר אליו בני בכורי ישראל, ר”ל עד שיוכה במכת בכורות, ואז תודיע לו שהמכה האחרונה באה לו מדה כנגד מדה אחר שישראל הם בני בכורי שהבכור מוקדש לעבודת ה’ כן הם מוקדשים לעבודתי וע”ז אמרתי שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו לכן באה המכה מדה כנגד מדה, והודיע לו שבכל תשע המכות יחזק את לבו עד מכת בכורות שאז ישלחם. ואמנם בזה נתקשו כל המפרשים איך יתכן שה’ יחזק את לבו וישלול ממנו הבחירה, ואם עשה לו כן, איך הענישו בעבור זה אחר שהוא משולל הבחירה. ויאמר הרמב”ם בס’ המדע ובפי’ אבות, שאפשר שיחטא אדם חטאים גדולים עד שיהיה משפטו למנוע ממנו הבחירה כדי שימות ברשעו, והרי”א יאמר שפרעה חטא בעונות שבין אדם לחברו במה שהשליכו את בניהם ליאור וימררו את חייהם להמעיטם פן ירבה ועל עונות שבין אדם לחברו אין מועיל תשובה, ויאמר עוד שתרופת התשובה היא מצד חסדי ה’ להעם המאמינים בחושבים אליו בכל לב לא להכופרים באלהותו ועובדים ע”ז, ועוד יאמר שקשוי לבו היה שה’ הטה את לבבו שיחשוב שהמכות באו במקרה או מפאת המערכה שע”י שסרו המכות בכל פעם חשב שקצרה יד ה’ מהכותו במכה אחרת וילאה להכותו עוד, ולדעתי כבר גלה ה’ עקר הטעם בזה במ”ש ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, והבוחן לבב ידע רוע לב פרעה ורשעתו שלא יתן אותה להלוך ולא שה’ יכריחהו לזה ביד חזקה שיהיה בזה משולל הבחירה, כי יעשה זה מצד בחירתו, רק שלפי הטבע הגם שמצד בחירתו לא יתן אותם להלוך, היה ראוי שישלחם מפני הכרח המכות והיסורים, ובזה היה השלוח שלא מצד בחירתו רק מצד ההכרח, וה’ רצה שהשלוח לא יהיה ע”י הכרח [שבזה היה יכול להוציאם בעצמו בלא רשות פרעה] שאם ישלחם ע”י הכרח המכות היה זה דומה כאלו יוצאים בעצמם בלא רשותו, כחונק את חברו שיתן לו מעות שזה לא נחשב כנתן לו מדעתו רק שלקח ממנו בע”כ, וע”כ חזק ה’ את לבו שלא ירך לבבו מפני היסורים ונשאר על בחירתו כאלו אינו סובל מכות ומוסר אכזרי, ומה שלא שלחה תחלה וכן מה ששלחם בסוף הכל היה מתיחס לבחירתו החפשית. ונמצא בפרשה ג’ לשונות, ואני אחזק את לבו, ולקמן (ז ג) ואני אקשה את לב פרעה, ולקמן (י) כי אני הכבדתי את לבו. חוזק הלב הוא שלא ירך לבו מפני המכות, ולפעמים חזק את לבו בעצמו שמו בתנין ובדם, ולפעמים חזק ה’ את לבו לסבול המכה כמו בשחין ובארבה ובחושך, והכבד את לבו הוא בעת שלא היה יכול להחזיק את לבבו וירא מהמכה, רק אחר שראה שהלכה המכה הכביד את לבו וחשב שלא יכהו עוד, ומקשה את לבו הוא בעת ההתראה שאף שהתרה בו במכה חדשה שאז היה לו לירא מן העתיד, הקשה לבו לחשוב שלא תבא המכה עליו, כמ”ש אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, וה’ חזק את לבו בעת המכה, והכביד לבו בסור המכה, והקשה לבו בעת ההתראה עד שלא פחד מן המכה, ובכ”ז נשאר תמיד בידו הבחירה לשמוע לדבר ה’ ולשלחם, שבחירה לא שלל ה’ ממנו, ולכן נענש כדין על שלא שלחם בבחירתו: 4:24 — ויהי בדרך במלון. לדעת המפ’ היה זה בלכתו למצרים, ולדעת הרע”ס הנ”ל היה זה בעת שהביא את אשתו מן מרעה הצאן אל מדין, ונכתב כאן כי רצה להשלים תחלה מ”ש ה’ אליו, וחז”ל אמרו שבקש להמיתו מפני שנתרשל במצות מילה, ולשון ויפגשהו ה’ מוקשה מאד. והנראה כי משה היה תמיד דבוק עם ה’ וה’ היה עמו, רק בדרך הזה נטרד בעניני המלון ונפסק מן הדבקות עד שלא היה עם ה’ רק היה במלון, ופי’ ויהי בדרך במלון, שבדרך היה משה במלון מתעסק בעניניו נפרד מהדבקות, עד כי ויפגשהו ה’ שה’ שבא אליו היה דומה כאלו פגש אותו במקרה, כמו ויקר אלהים אל בלעם, שבהיותו רחוק מה’ בא אליו כאלו פוגע בו במקרה, וכן פגש אותו ה’ כאלו בא אליו ממקום רחוק, ומשה לא היה מוכן אז אל הנבואה מהיותו טרוד במלון, ולכן נתרשל ג”כ מן המצוה שלא היה עושה זה אם היתה השכינה שרויה עליו אז, ועי”כ ויבקש המיתו, אם כמ”ש הרי”א מצד שנתפלצו מוסדי גויתו משכינת ה’ שפגש אותו פתאום בשלא היה מוכן לזה, אם מצד העונש על המצוה שנתרשל בה כמ”ש חז”ל, ואמר במדרש מלאך של רחמים היה, כי משה לא היה בידו שום חטא מימיו וראה ה’ כי יחטא עתה במצות מילה בשיעבור היום ולא ימול את בנו, רצה לסלקו בעוד שלא עבר היום שעדיין לא חטא כי כל היום זמנו כדי שימות זכאי: 4:25 — שאלות: הלשון ויפגשהו ה’ מוקשה מאד ולמה בקש המיתו, והלשון כי חתן דמים אתה לי חידה סתומה: ותקח צפרה צר. וצפורה הרגישה שהוא בעבור המילה כמ”ש חז”ל שידעה זה מן החולי שהגיע עד המילה ולא יותר. ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו, יל”פ שרמז בזה שעשתה מילה ופריעה, מילה מה שכרתה העור החופה ראש העטרה, ופריעה במה שמשכה את עור הפריעה למטה אל רגלי הילד עד שהגיעה את העור לרגליו של בנה. ותאמר כי חתן דמים אתה לי, באשר בית יתרו היו אצטגנינים, חשבו שמה שישראל מלים א”ע הוא מפני ששולט עליהם כוכב מאדים וע”י דם המילה ישכך חמת הכוכב הרע הזה, וכמ”ש חז”ל שפרעה אמר שרואה כוכב של דם יוצא לקראתם, שהוא מזל מאדים, ולא ידע שהוא מורה על המילה, כמ”ש היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, ובאשר משה הרג את המצרי חשבה מפני שנולד במזל מאדים שהוא מוהלא או אשיד דמא, ורצתה לבטל זה ע”י דם המילה, ואמרה חתן דמים אתה לי, ר”ל שאתה מחותן לי ואתה מחותן ג”כ לכוכב של דם, ורצתה לבטל הוראת הכוכב שהוא מחותן אליו: 4:26 — וירף ממנו. לשון זה בא תמיד בהפעיל, הרף ממני ואשמידם, אבל בקל מורה רפיון עצמו לא שירפה מאחוז בחברו, כמו אז רפתה רוחם מעליו (שופטים ח׳:ג׳) ור”ל החולי רפתה רוחה וכעסה ממשה שהוקל חליו, אז אמרה שהוא מחותן לדמים של המילות, שבדמי המילות יכפר פני מאדים ולא יזיק להם: 4:27 — ויאמר ה’ אל אהרן. פי’ חז”ל שברגע זו שאמר למשה שישוב למצרים אמר לאהרן שילך לקראתו, ובאשר חזר משה למצרים דרך הר האלהים שם חסד ואמת נפגשו: 4:28 — ויגד. הגיד לו כל מה שדבר עמו והודיע כי אהרן ניתן לו לפה להציע הדברים ולעשות האותות לפני ב”י, כי השליחות אל פרעה היה בעת ההיא מיוחד למשה לבדו, ולא נתמנה אהרן לזה עד אח”כ כמו שיתבאר לקמן פ’ וארא: 4:30 — וידבר אהרן. אהרן דבר אל ב”י וה’ דבר אל משה כנ”ל פט”ו וכן עשיית האותות היו ע”י אהרן בצוויו של משה: 4:31 — ויאמן העם. ע”י האותות האמינו שמשה נביא ומאז וישמעו לדברי נבואתו:
הערות
מקום הפעולה: מצרים