אותות בידי משה
פסוקים
וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהֹוָ֖ה (מזה) [מַה־זֶּ֣ה] בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נׇס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃ לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃ וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃ וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃ וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אותות בידי משה להשגת אמונה
מפרשים
רש”י
4:2 — מזה בידך: לְכָךְ נִכְתַּב תֵּבָה אַחַת, לִדְרֹשׁ: מִזֶּה שֶׁבְּיָדְךָ אַתָּה חַיָּב לִלְקוֹת, שֶׁחָשַׁדְתָּ בִכְשֵׁרִים; וּפְשׁוּטוֹ: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מוֹדֶה אַתָּה שֶׁזּוֹ שֶׁלְּפָנֶיךָ אֶבֶן הִיא? אוֹמֵר לוֹ הֵן; אָמַר לוֹ הֲרֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ עֵץ: 4:3 — ויהי לנחש: רָמַז לוֹ שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל יִשְׂרָאֵל וְתָפַשׂ אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל נָחָשׁ (שמות רבה): 4:4 — ויחזק בו: לְשׁוֹן אֲחִיזָה הוּא; וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא, “וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ” (בראשית י”ט), “וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו” (דברים כ”ה), “וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ” (שמואל א י”ז), (כָּל לְשׁוֹן חִזּוּק הַדָּבוּק לְבֵי”ת לְשׁוֹן אֲחִיזָה הוּא): 4:6 — מצרעת כשלג: דֶּרֶךְ צָרַעַת לִהְיוֹת לְבָנָה – “וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא” (ויקרא י”ג); אַף בְּאוֹת זֶה רָמַז לוֹ שֶׁלָּשׁוֹן הָרָע סִפֵּר בְּאָמְרוֹ לֹא יַאֲמִינוּ לִי, לְפִיכָךְ הִלְקָהוּ בְצָרַעַת, כְּמוֹ שֶׁלָּקְתָה מִרְיָם עַל לָשׁוֹן הָרָע (שבת צ”ז): 4:7 — ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו: מִכָּאן שֶׁמִּדָּה טוֹבָה מְמַהֶרֶת לָבֹא מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת, שֶׁהֲרֵי בָרִאשׁוֹנָה לֹא נֶאֱמַר “מֵחֵיקוֹ” (שם): 4:8 — והאמינו לקל האת האחרון: מִשֶּׁתֹּאמַר לָהֶם בִּשְׁבִילְכֶם לָקִיתִי, עַל שֶׁסִּפַּרְתִּי עֲלֵיכֶם לָשׁוֹן הָרָע, יַאֲמִינוּ לְךָ, שֶׁכְּבָר לָמְדוּ בְכָךְ שֶׁהַמִּזְדַּוְּגִין לְהָרַע לָהֶם לוֹקִים בִּנְגָעִים, כְּגוֹן פַּרְעֹה וַאֲבִימֶלֶךְ בִּשְׁבִיל שָׂרָה: 4:9 — ולקחת ממימי היאור: רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם, (פירוש, כשהקב”ה נפרע מן האומות, נפרע מאלהותם תחלה, שהיו עובדים לנילוס המחיה אותם, והפכם לדם. ברש”י ישן): 4:9 — והיו המים וגו’: “וְהָיוּ” “וְהָיוּ”, ב’ פְּעָמִים נִרְאֶה בְעֵינַי, אִלּוּ נֶאֱמַר וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאוֹר לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׁבְּיָדוֹ הֵם נֶהְפָּכִים לְדָם – וְאַף כְּשֶׁיֵּרְדוּ לָאָרֶץ יִהְיוּ בַּהֲוָיָתָן, אֲבָל עַכְשָׁו מְלַמְּדֵנוּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ דָם עַד שֶׁיִּהְיוּ בַיַּבָּשֶׁת:
מלבי”ם
4:1 — שאלות: מה היו מורים ג’ אותות האלה, ה’ אמר ואחוז בזנבו ובמשה כתיב ויחזק בו, ומה השאלה מה בידך. באות השני בצווי כתוב תחלה בחיקך ואח”כ אל חיקך, תחלה אמר ויוציאה ואח”כ ויוציאה מחיקו, ואיך אמר לקול האות האחרון אחר שא”ל עוד אות שלישי ואינו האחרון רק השני: ויען משה. והן לא יאמינו לי, כשבא אחד להחזיק א”ע לנביא אמת, היה נבחן בא’ משני ענינים, או שהגיד יעודים טובים ועתידות המוכנים לבא תיכף ונתקיימו תיכף, או שהראה אותות ומופתים לשנות הטבע שבזה נודע שהוא שליח מה’ ומשנה הטבע בעבורו, ובאשר לא נתן ה’ ביד משה עדיין איזה אות או מופת בשנוי הטבע, חשב משה שיאמינו לו ישראל שהוא נביא אמת על ידי שהיעוד שמיעדם שפרעה ישלחם מארצו יתקיים תיכף, שבבואו עם זקני ישראל אל פרעה יתרצה תיכף למלאות בקשתם, אבל אחר שהודיע לו ה’ שפרעה לא יתן אותם להלוך, א”כ כשיראו ישראל שבא אל פרעה ולא אכה לשלחם יאמרו תיכף שהוא נביא שקר, וכבר כתבנו שמ”ש לו ה’ ושמעו לקולך אין פי’ שיעשו כל אשר יצום, שע”ז צ”ל ושמעו בקולך בב’, רק ר”ל שישימו לב לדבריו לבחנם אם אמר אמת בשם ה’ שאז ישמעו בקולו לעשות כל אשר יצום, אבל אחר שיראו שלא נתקיימו דבריו לא יאמינו לו שהוא נביא אמת ולא ישמעו בקולו לעשות כאשר יצום: 4:2 — ויאמר ה’. לכן מסר ה’ בידו ג’ מופתים, שישנה הטבע לעשות מן העץ היבש בע”ח מתנענע שהוא להחיות מתים, ולהמית היד הבריאה ע”י צרעת שחשוב כמיתה, וכן היה בכ”א, גם ההפך ששב הנחש מטה, והיד המתה חיתה, וגם להפך היסוד הפשוט לדם שאין לכ”ז מבוא בדרך הטבע והתולדות, אמנם היו לאותות האלה גם איזה יחוס אל משה בדרך הרמז, ה’ אמר לו מה זה בידך ויאמר מטה, כי המטה יקרא בג’ לשונות מקל, מטה, משענת, המשענת עשוי לחולים ולזקנים להשען עליהם, כמ”ש אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים [זכרי”], המקל עשוי להכאה ודרך הרועים להיות בידם מקל על הצאן והכלבים והחיות רעות, והמטה היה עשר לכבוד, והיה בו ציון המעלה והמשרה וכבוד המשפחה כמו מטה לוי, מטה בית אבותם, ובאשר משה היה זקן והיה יכול לקראו בשם משענת, והיה רועה בצאן והיה יכול לקראו בשם מקל, והיה מצוין ביחוסו ומשפחתו ויוכל לקראו בשם מטה, כששאל ה’ מה זה בידך השיב שאינו לא מקל ולא משענת רק מטה, עפ”ז הוכן המטה הזה לציין מעלת משה ועצמותו וגדולתו, ואחר שמשה היה איש אלהים נעשה המטה מטה האלהים לציין שבו יעשה פלאות ואותות ומופתים שזה מציין כח משה וענינו, וכבר בארנו בפי’ מעשה בראשית (סוף ס”ב בהערה) שהאדם מורכב מג’ חלקים המצוינים שם בשם איש, אשה, נחש, שהנשמה האלהית וחלק הרווחי והשכלי שבו הוא האיש, וכחות הנפש הנתלים בחומר היא האשה שבו יודע טוב ורע, וכחות העפריים הבשר ותאוותיו ויצרי מעלליו הוא הנחש, ומשה אשר משל על כחותיו החומריים וכולם היו קדש לה’ מתרוממים מן הארצית אל הרוחנית והאלהית, אחז את הנחש בידו ובכחו ויהי למטה האלהים בידו כולו קדש הלולים, עפ”ז אמר ה’ אליו: 4:3 — השליכהו ארצה. אם יפנה רגע ויניח המטה מידו בל יחזיק בו בכחו הרוחני עד שיושלך ויצא מרשות משה אל דברים ארציים ולא יכניעהו בכחו השמימיי, ויהי לנחש, מתנגד אל רוחנית משה וקדושתו, עד שמשה הרוחני והאלהי נס מפנייו כי ארב עליו לנשכו ולהטיל בו ארס וחמת נחש: 4:4 — ויאמר ה’ שלח ידך ואחז בזנבו. שאם ישלח ידו החזקה וכחו הרוחני לאחוז בהנחש ולהכניע את החומר והיצר אל הקדושה, ולהרים אותו מעפר אל דברים שמיימים ישוב בכפו למטה האלהים ואל הקדושה, ולמדו שאם אפי’ רק יאחז בו ולא יחזיק בכח, ואפי’ לא יאחז רק בזנבו לא בגופו, יהיה קדש ומטה אלהים, ר”ל שאם ירים אותו מעט משפלותו יתרומם ויהיה קדש, אמנם משה הוסיף ויחזק בו בגופו לא בזנבו לבד, ולא באחיזה קצת רק החזיק בו בכח [שזה ההבדל בין אחז ובין החזיק], כי הכניס כחותיו החומריים כולם אל הקדש ויהי למטה בכפו : 4:5 — למען יאמינו. שבזה יראו כי יש כח ביד האיש האלהי הוא הקדוש להרים את הנחש והרע שבו אל האלהות והרוחנית, עד שלא יעכב בידו מלהתדבק בעליונים ולעשות אותות ומופתים במטה האלהים הזה שהוא בגופו אשר נעשה קדש ורוחני, וע”כ נראה אליך ה’, כי משה הכניע את הנחש שבו וגם כחות החומריות שבו נעשו קדש ורוחני ומוכרם אל הנבואה והדבוק האלהי, ואמר כי נראה אליך ה’ אלהי אבותם, כי באשר האומות היו מכחישים מציאות הנבואה ואמרו שהוא מן הנמנע שהאלהים ישכין כבודו על שוכני בתי חומר לדבר עמהם, אמר שישראל הם יודעים שהנבואה אפשריית באשר הוא אלהי אבותם, והיתה הנבואה מצויה באבותם שהיו דבקים באלהים והו”ל חבור עמהם, ובא אצלם האות והמופת על הנבואה וא”צ רק שידעו שנראה אליך כי מטה האלהים בידך וכולך קדש: 4:6 — ויאמר ה’ לו עוד הבא נא ידך בחיקך. גם בזה הראהו למוד אחר, עפמ”ש גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית מגדל עוז שם ה’ וכו’, תפס במשל מלך שצוה לעבדיו לבנות לו מגדל עוז, והיו ביניהם עבדים שלא די שלא בנו עוד הרסו את הבנין, ואחרים היו שלא הרסו ולא עסקי בבנין, אמר שעונש מי שהתרפה במלאכתו שוה עם האיש משחית שעסק להרוס הבנין ולהשחיתו, והמליצה שה’ צוה לכל בר האדם לבנות מגדל עוז, היינו לעסוק בבנין העולם שהוא מגדל עוז המוצב ארצה וראשו בשמים, ומפרש מהו המגדל עוז הוא שם ה’, שהיא הבריאה הכללית שנוסדה ע”י שמותיו של הקב”ה, וכל בנין המגדל תלוי בשמותיו הקדושים ושהתורה הקדושה שהיא שם ה’ שהיא חיות כל העולמות, ובני אדם שמקיימים התורה בונים את המגדל הנשגב כמ”ש בעשרה מאמרות נברא העולם וכו’ לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ויש רשעים שעסקים להשחית את המגדל ולהרוס את העולם כמ”ש להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם, ויש שאינם משחיתים אבל מתרפים במלאכתם ואינם בונים, באר כי גם המתרפים במלאכתם הם חברים של המשחיתים, כי האדם נברא לבנות ולנטוע, ולהיות שותף לה’ במעשי בראשית ע”י שיעסוק בדברים שעליהם העולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר, והראה לי ה’ שכשהנוח ידו בחוקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה: 4:7 — ויאמר השב ידך אל חיקך. יש הבדל בין בחיקך ובין אל חיקך, שהב’ מצייר שתשאר מונח בחיק שזה ציור הרפיון מעשות דבר, אבל מלת אל מציץ ההפך שלא תשאר בחיק רק ישיב אותה אל החיק להתגבר על החיק והרפיון והעצלות, וע”ז ציין זה במ”ש ויוציאה מחיקו, שע”י שהשיב היד אל החיק התגבר על החיק ויוציאה מחיקו לגמרי לבל תשאר שם [משא”כ בפעם הראשון אמר ויוציאה שהוציאה לראותה ולא הוציאה מחיקו] ואז שבה כבשרו, בזה הראה למשה כי הוא מיוחד לבנות שם ה’ ואת המגדל ושלא יתרפה ממלאכתו רגע: 4:8 — והיה אם לא יאמינו. כי יחשבו שהוא מעשה להט ואחיזת עינים יאמינו לקול האות האחרון, כי עפ”י שנים עדים יקום דבר, ואמר האות האחרון, כי בפעם הא’ האמינו ע”י אותות אלה לבד, והאות הג’ היה צריך אח”כ כמו שיתבאר: 4:9 — ואם לא יאמינו. ר”ל שהגם שתחלה האמינו ע”י שני האותות לבד ועז”א ויעש האותות לעיר העם ויאמן העם, מ”מ אחר שבא אל פרעה ופרעה הכביד עליהם העבודה חזרו ולא האמינו כמ”ש (ו ט) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, ואז ולקחת ממימי היאר, בזה הראה להם המכה הראשונה שיביא על מצרים שיהפכו המים לדם שאז התחילו להאמין שרת, ואמר והיו המים והיו לדם, שר”ל כשתוציאם מן היאור יהיו עדיין מים רק כשיגיעו ליבשה יהיו לדם, לבל יאמרו שמשה היה לו איזה צבע בידו שבו צבע המים להיות אדומים כדם, ורמז להם בזה שדם ילדיהם אשר השליכו המצריים להיאור נתראה דם ביבשה להעלות חמה ולנקום נקם. וכתב הרי”ע כי שלשה אותות אלה היו במדרגות שונות זו למעלה מזו, כי הדבר שיאמר עליו שהוא נסיי יהיה באחד מג’ פנים, א] שיהיה נמנע אצל הטבע מכל צד כמו שיעשה מברזל אפרוח, ב] שיהיה נמנע זמן מה ואינו נמנע בהחלט, למשל שיתהוה מחטים אפרוח שברבות הימים תאכל העוף את החטים ומטפה הזרעיית יתהוה אפרוח, ג] שיהיה נס מורכב משני אלה יחד, כמו שיתהוה מביצת תרנגול חצי אפרוח וחצי צפרדע, שהוא אפשר בקצתו ונמנע בקצתו. והנה התהפך המטה נחש הוא ממין השני, כי המטה כשירקב ויהיה עפר יאכלנו הנחש ומזרעו יתהוה נחש, והוא נס רק מצד שנעשה בזולת זמן, הנס של צרעת היד הוא ממין הג’ שהאדם יהיה בריא וידו תלקה בצרעת הוא כמו שיתהוה חצי אפרוח וחצי צפרדע, והתהפך המים הפשוטים לדם הוא נמנע כלל כמו שיתהוה מברזל אפרוח והוא האות היותר מכריע:
הערות
מקום הפעולה: מצרים