משה שואל את שם אלוקים
פסוקים
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃ לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃ וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃ וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
3:14 — אהיה אשר אהיה: אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה עִמָּם בְּשִׁעְבּוּד שְׁאָר מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה אֲנִי מַזְכִּיר לָהֶם צָרָה אַחֶרֶת? דַּיָּם בְּצָרָה זוֹ, אָמַר לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ, כה תאמר וגו’ (ברכות ט’): 3:15 — זה שמי לעלם: חָסֵר וָי”ו, לוֹמַר, הַעֲלִימֵהוּ – שֶׁלֹּא יִקָּרֵא כִּכְתָבוֹ (פסחים נ’): 3:15 — וזה זכרי: לִמְּדוֹ הֵיאַךְ נִקְרָא. וְכֵן דָּוִד הוּא אוֹמֵר, “ה’ שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה’ זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר” (תהלים קל”ה): 3:16 — את זקני ישראל: מְיֻחָדִים לִישִׁיבָה. וְאִם תֹּאמַר זְקֵנִים סְתָם, הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱסֹף זְקֵנִים שֶׁל שִׁשִּׁים רִבּוֹא? (יומא כ”ח) 3:18 — ושמעו לקלך: מִכֵּיוָן שֶׁתֹּאמַר לָהֶם לָשׁוֹן זֶה, יִשְׁמְעוּ לְקוֹלְךָ, שֶׁכְּבָר סִימָן זֶה מָסוּר בְּיָדָם מִיַּעֲקֹב וּמִיּוֹסֵף, שֶׁבְּלָשׁוֹן זֶה הֵם נִגְאָלִים, יַעֲקֹב אָמַר לָהֶם “וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם” (בראשית נ’), יוֹסֵף אָמַר לָהֶם “פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם” (שם): 3:18 — נקרה עלינו: לְשׁוֹן מִקְרֶה; וְכֵן “וַיִּקָּר אֱלֹהִים”, “וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה” (במדבר כ”ג) – אֱהֵא נִקְרֶה מֵאִתּוֹ הֲלֹם: 3:18 — (אלהי העבריים: יו”ד יתירה, רמז לי’ מכות. ברש”י ישן): 3:19 — לא יתן אתכם מלך מצרים להלך: אִם אֵין אֲנִי מַרְאֶה לוֹ יָדִי הַחֲזָקָה; כְּלוֹמַר, כָּל עוֹד שֶׁאֵין אֲנִי מוֹדִיעוֹ יָדִי הַחֲזָקָה, לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם לַהֲלֹךְ: 3:19 — לא יתן: לָא יִשְׁבֹּק כְּמוֹ: “עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ” (בראשית כ’), “וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי” (שם ל”א), וְכֻלָּן לְשׁוֹן נְתִינָה הֵם. וְיֵ”מְ ולא ביד חזקה — וְלֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיָּדוֹ חֲזָקָה, “כִּי מֵאָז אֶשְׁלַח אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ’”, וּמְתַרְגְּמִין אוֹתוֹ “וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵהּ תַּקִּיף”. מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי מְנַחֵם נֶאֱמַר לִי: 3:22 — ומגרת ביתה: מֵאוֹתָהּ שֶׁהִיא גָרָה אִתָּהּ בַּבַּיִת: 3:22 — ונצלתם: כְּתַרְגוּמוֹ “וּתְרוֹקִנוּן”, וְכֵן “וַיְּנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם” (שמות י”ב), “וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם” (שם ל”ג), וְהַנּוּ”ן בּוֹ יְסוֹד; וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ בְּמַחְבֶּרֶת צָדִ”י עִם “וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם”, “אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ” (בראשית ל”א), וְלֹא יֵאָמְנוּ דְּבָרָיו, כִּי אִם לֹא הָיְתָה הַנּוּ”ן יְסוֹד וְהִיא נְקוּדָה בְחִירִק, לֹא תְהֵא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּלְשׁוֹן וּפְעַלְתֶּם אֶלָּא בִּלְשׁוֹן וְנִפְעַלְתֶּם, כְּמוֹ “וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה” (דברים כ”ח), “וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב”, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אוֹיְבֵיכֶם (ויקרא כ”ו), “וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ” (יחזקאל כ”ב), “וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ” (ירמיהו ז’), לְשׁוֹן נִפְעַלְנוּ, וְכָל נוּ”ן שֶׁהִיא בָאָה בְּתֵבָה לִפְרָקִים וְנוֹפֶלֶת מִמֶּנָּה – כְּנוּ”ן שֶׁל נוֹגֵף, נוֹשֵׂא, נוֹתֵן, נוֹשֵׁךְ – כְּשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת לְשׁוֹן וּפְעַלְתֶּם תִּנָּקֵד בַּחֲטָף, כְּגוֹן “וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם” (בראשית מ”ה), “וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד” (במדבר ל”ב), “וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם” (בראשית י”ז), לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁזֹּאת הַנְּקוּדָה בְּחִירִק מִן הַיְסוֹד הִיא, וִיסוֹד שֵׁם דָּבָר נִצּוּל, וְהוּא מִן הַלְּשׁוֹנוֹת הַכְּבֵדִים, כְּמוֹ דִּבּוּר, כִּפּוּר, לִמּוּד, כְּשֶׁיְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן וּפְעַלְתֶּם, יִנָּקֵד בְּחִירִק כְּמוֹ “וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע” (במדבר כ’), “וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת” (יחזקאל מ”ה), “וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם” (דברים י”א):
מלבי”ם
3:13 — ויאמר משה וכו’ ואמרו לי מה שמו, פי’ מהרי”א לפי מה שכתב הרמב”ם בהקדמתו לפי’ המשנה שבבוא נביא לישראל לנבאות היו שואלים ממנו מי אשר דבר עמו, ואם היה אומר שדבר עמו כוכב או אחד מאלהים אחרים היו סוקלים אותו, ובאשר היו בעת ההיא רבים מנבאים מכח השדים או הכוכבים כמו נביא הבעל והאשרה בודאי ישאלו מה שם המנבא אותו, ומדברי חז”ל נראה שהיה השאלה לדעת השם שנקרא בו מצד השליחות ההוא, כי כל שמותיו חוץ משם העצם יקרא בהם לפי ההנהגה שינהג בעת ההיא, כשעושה נסים נסתרים נקרא בשם שדי, וכשעושה דין ברשעים נקרא בשם אלהים, ואמרו במדרש שא”ל הקב”ה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי בצבאות באלהים, ובברכות (דף ט’) מהו אהיה אשר אהיה א”ל לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, רז”ל שהשיב לו שהנהגה זו שרוצה לגאלם עתה הוא בשם אהיה, כי זמן שעבוד מצרים שהיה ארבע מאות שנה לא נשלם עדיין וישלם בשעבוד מלכיות אחרות ששם יהיה ג”כ עמהם לגאלם, והוא השם שבו יגאלם עתה, וכ”ז בדרך הדרוש, ובדרך הפשט כתב הרמב”ם ששם אהיה מורה שהוא מחויב המציאות והוא שם העצם, ובעקרים (ח”ב פכ”ז) באר הדבר, כי שם נמצא לא יצדק באמתות על שום נמצא מן הנמצאים זולת על השי”ת, שכל נמצא לא יצדק לומר עליו שנמצא תמיד, ולא יצדק עליו שם מציאות רק בהיותו נמצא לא קודם לכן ולא אח”ז, וכן כל נמצא מציאותו תלוי בזולתו ולא יצדק עליו שם נמצא בבחינת עצמו, ולא יצדק שם נמצא רק על השם לבד, ועז”א אהיה אשר אהיה, ר”ל הנמצא אשר מציאות תלוי בעצמותו לא בזולתו, עיי”ש באורך: ולי יש בזה דבר מושכל, עפמ”ש במד’ ב”ו משבחים אותו בכמה שבחים אבל הקב”ה משבחים אותו שהוא אלהים שנאמר כשמך אלהים כן תהלתך. ר”ל שכל השבחים והתארים הנאמרים על השי”ת אין מוסיפים שום דבר על עקר השם, כי כשאנו אומרים שם אהיה שהוא מורה שהוא מחויב המציאות, נכלל בתוכו שהוא עצם הכולל בתוכו כל השלמיות הנמצאים בעולם, [אחר שאנו דנים במופת כשיש דבר אחד אפשרי המציאות בהכרח שנמצא מחויב המציאות שאל”כ מי הוציא את האפשריות אל הפועל, וא”כ כיון שאנו מחשבין אפשריות של כל השלמיות הנמצאים בעולם בהכרח יש עצם מחויב המציאות שכולל בתוכו כל השלמיות], ממילא כשאנו אומרים שיש אלהים כבר נכלל בשם זה שהוא כולל בתוכו כל השלמיות, וכשאנו מוסיפים לאמר שהאלהים הוא חכם יכול קדוש רחום וחנון וכל התארים לא הוספנו בזה שום דבר על שם אלהים, שכבר ידענו שא”א שיהיה אלהים מחויב המציאות אם לא יהיה חכם יכול קדוש וכו’ וכל השלמיות, ועז”א שב”ו משבחים אותו בכמה שבחים, כי כשאנו אומרים ראובן הוא חכם או גבור או קדוש הוספנו בהתואר דבר שלא נמצא בשם המתואר, כי יצויר ראובן שאינו חכם, אבל כשאנו אומרים שום תואר על שם אלהים לא הוספנו כל חדש, כי כשאמרנו שם אלהים כבר הודענו שנמצא בו כל השלמיות שהפה יכול לדבר, ועז”א שהקב”ה משבחים אותו שהוא אלהים, שבשם זה כבר נכלל כל השבחים ועז”א כשמך אלהים כן תהלתך, ר”ל שכל התהלות שייחסו לך לא יוסיפו שום דבר נוסף על שמך אלהים, שבשם זה כבר נכללו כולם, וידוע בהגיון שנמצא משפט האחד בעצמו, ר”ל שנשוא המשפט כבר נכלל בנושאו, כמו אם אמרנו ראובן הוא ראובן, או המשולש הוא בעל שלש צלעות, שבמה שהוספנו שהוא בעל שלש צלעות לא הוספנו דבר על שם משולש, והוא כאומר המשולש הוא משולש, ולפ”ז כשאנו אומרים ה’ הוא חכם, הוא כאלו אומרים ה’ הוא ה’, כי בשם ה’ כבר נכללו כל השלמיות ומ”ש שהוא חכם או קדוש ורחום וחנון וכדומה לא הוסיף על שם ה’, וז”ש ה’ למשה ששאל שיאמר לו מה שמו היינו על תאריו ושבחיו, והשיב אהיה אשר אהיה, ר”ל כשתאמר עלי שם אהיה שמורה שאני הנמצא המחויב המציאות, כבר הודעתי שאני הנמצא הכולל כל השבחים והשלמיות שהם אפשרי המציאות, וכשתוסיף לאמר אהיה אשר הוא חכם אי אהיה אשר הוא גבור קדוש שדי וכדומה הוא כאלו אמרת אהיה אשר הוא אהיה, כי כל אלה התארים כבר נכללו בשם אהיה, והוא כאלו אתה אומר ראובן אשר הוא ראובן שהוא למותר, ועכ”א ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם, א”כ למותר שתגיד עלי שום שם ושום תואר שזה משפט האחד בעצמו כאלו אתה אומר אהיה אשר אהיה שהוא למותר, כי בשם אהיה כבר כללת כל התארים והשלמיות, ולא תאמר רק אהיה שלחני אליכם שזה כולל הכל: 3:14 — שאלות: מ”ש לו ג’ אמירות תחלה אמר אהיה אשר אחיה ואמירה ב’ אהיה לבד ואמירה ג’ ה’ אלהי אבותיכם וכו’ כו”ז הוא בחידה סתומה, ולמה בחר בזה השם. ומ”ש זה שמי וזה זכרי הכל חידות סתומות: 3:15 — ויאמר עוד אלהים אל משה. אולם באשר דרך הזה בהודעת השם איך מחיוב מציאותו יתחייבו לו כל השלמיות שכולם קבורים באמתת המצאו, הוא עיון פלוסופי דק מאד שלא יובנו אלא לזקני הדור ומשכיליהם, אמר עוד כה תאמר אל ב”י [כי הדבור הראשון התיחד רק למשה, אבל אל ב”י תאמר] ה’ אלהי אבותיכם שלחני אליכם, ששם הויה שמורה על עצמותו נודע לכל ע”י ההתקשרות שהיה לו עם אבותיכם, שהשיגו אותו בדרך הנבואה ונודע להם ע”י ההשגחה הפרטית והדבוק שהיה לו עמהם, והגם שמצד ששמו הויה שמורה על עצמותו זה עומד תמיד על ענין אחד בלא שנוי, [שזה כוון ג”כ במ”ש אהיה אשר אהיה שמצד השם המורה על אמתת מציאותי אני ההוה הבלתי משתנה], בכ”ז השמות שאני נקרא בצירוף אל אלהות המתיחד על גדולי דור דור וקדושיהם וההנהגה אשר אני נוהג בהשגחתי הפרטיית בצירוף אל הדבקים בי ואשר שכינתי בתוכם בכל דור זה משתנה בכל דור ודור לפי מעשיהם וזכותם, ובזה אני אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, עד שאלהי אברהם ר”ל האלהות ששרה על אברהם היה ענין אחר מן האלהות שחלה על יצחק, וכן האלהות שחלה על יעקב היה בענין אחר ואז נקראתי אלהי יעקב, כי זה משתנה לפי מדרגת הדור ההוא והוא שלחני אליכם, שכן תחול האלהות הזה עליכם בקשר ודבוק והשגחה נפלאה, ועז”א זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, שכבר התבאר אצלי בפי’ התנ”ך בכ”מ שיש הבדל בין שם ובין זכר, שהשם מורה על שם העצמי, והזכר מורה על התארים שיתארו אותו לפי מעשיה פרטיה שעשה, ויש הבדל בין לעולם ובין לדור דור, שלעולם מציין הזמן התמידי הבלתי מתחלק, ולדור דור מציין הזמן המתחלק לפי הדורות, וע”כ אמר ששם הראשון שהוא שם הויה ואהיה שמורה על עצמותו והוא שמי העצמי זה לא ישתנה בשום דור והוא עומד לעולה בהנהגה קבועה בלתי משתנה, אבל זה זכרי שהוא שם אלהים שמורה על דבקות האלהית במונהגים מאתו וצדיקי הדורות, זה משתנה לדור דור, שבכל דור ודור יש הנהגה חדשה וזוכרים את מעשיו באופן אחר כמ”ש אלהי אברהם אלהי יצחק, שבדור יצחק נשתנה ההנהגה האלהית ממה שהיה בימי אברהם ונקרא אלהי יצחק וכן אמר דוד ה’ שמך לעולם ה’ זכרך לדור ודור: 3:16 — ה’ אלהי אבותיכם נראה אלי. ר”ל שנראה אלי מצד שבועתו להאבות כמ”ש ויזכר אלהים את בריתו שזכר מה שכרת עמהם ברית לגאלם, וצונו לאמר פקד פקרתי אתכם, שיש הבדל בין זכירה ובין פקידה שהפקידה הוא לעשות לו איזה גמול טוב או רע, ופקדתי אתכם לגאולה ופקדתי את העשוי לכם במצרים להעניש המצריים: 3:17 — שאלות: אחד שא”ל ושמעו לקולך איך אמר משת הן לא ישמעו בקולי, ומ”ש ולא ביד חזקה אין לו באור, ולמה אמר שלא יבקש רק דרך שלשת ימים ובאמת רצה שישלחם לגמרי, ולמה אמר פה ושאלה אשה וכו’ שזה זמנו לאמר להם לפני צאתם לא עתה, ושאלת המפ’ איך ישאלו ע”מ להחזיר ולא ישמרו הבטחתם שזה אינו מן הראוי: ואמר אעלה אתכם מעני מצרים, ר”ל שע”י עני מצרים שהיה כור הברזל נצרפו והטהרו עד שזכו אל מתנת הארץ והתורה כמ”ש ג’ מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל וכולם ע”י יסורים, אל ארץ הכנעני ונו’ אל ארץ זבת חלב ודבש, למעלה שאמר אל מקום הכנעני שמשקיף כאלו לא נמצא הכנעני שם וכבר נגרש משם, הקדים ארץ זבת חלב ודבש, ופה שאמר אל ארץ הכנעני שמשקיף על צד שעדיין הכנעני שמה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, לא הקדים ארץ זבת חלב ודבש כי זה יתהוה אחר שיגרשו הכנענים משם: 3:18 — ושמעו לקולך. יש הבדל בין שמיעה לקול ובין שמיעה בקול, שמיעה בקול הוא שמקבל דברי הפוקד ועושה כדברו, ושמיעה לקול מציין שמטה אזנו לדבריו ושומע אל ראיותיו וחוקר ודורש עליהם ואינו מציין ששומע בקול לעשות פקודתו, ובב”ר כי שמעת לקול אשתך א”ר שמלאי בישוב הדעת באת עליו א”ל מה את סבור שאני מתה וחוה אחרת נתנה לך, ועמ”ש וישמע אברם לקול שרי אמר בב”ר (פמ”ה) ר’ יוסי אומר לקול רוה”ק כמ”ש ואתה תשמע לקול דברי ה’, ובזה ל”ק מ”ש משה ולא ישמעו ובקולי, כי ה’ לא הבטיחו רק שישמעו לקולו לא שישמעו בקולו ושיעשו כדבריו, ובאת אתה וזקני ישראל ואמרתם אליו ה’ אלהי העברים נקרה עלינו, ומשה בעצמו אמר שיאמר לפרעה בשם ה’ שלח עמי ויעבדוני, כי משה היה שליח לזה מאת ה’, וזה לא יכלו הזקנים לאמר לו כי לא היו שלוחים, רק יאמרו שאלהי העברים בהם עובדים אותו נתגלה להם ומבקש עבודה מאתם וראוי שישלח אותם פרעה מעצמו לבל יאבדו ע”י חרון אף ה’ כמ”ש (לקמן ה’ ג’) פן יפגענו בדבר או בחרב, זה יהיה דברי הזקנים, ואז אחר שימאן לשלחם יבא משה בעצמו בתורת שליח שה’ שולח אליו, ובאשר רצה ה’ שתצא רשעת פרעה מכח אל הפועל למען יצדק בהשפטו עמו ויכהו מכות גדולות ונאמנות, היה השליחות לבקש דבר קטן שיניח אותם חפשי ג’ ימים לבד ואחר ישובו לעבודתו וידע ה’ שלא ימלא גם הבקשה הזאת הקטנה, וז”ש: 3:19 — ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך. ר”ל שידעתי טבע פרעה ורוע לבו שלא יתן לכם מרגוע אף זמן שלשת ימים, ולא ביד חזקה, ר”ל בל תאמר שאני אטריחהו ביד חזקה שלא ירצה להניח אתכם ללכת עד שיהיה משולל הבחירה במעשה זאת, עז”א שמה שלא יתן אתכם להלך לא יהיה ע”י יד חזקה שלי שאני אשנה את בחירתו בידי החזקה, או שהידיעה הזאת תשנה את בחירתו, רק שהוא מעצמו מרוע טבעו יעשה [ויתבאר היטב לקמן שמ”ש ויחזק ה’ את לב פרעה, אין פירושו ששלל הבחירה שלו רק שלא הרגיש בצער המכות ומה שלא הניחם ללכת היה מרוע בחירתו לא ע”י ה”]: 3:20 — ושלחתי. ועי”כ אשלח ידי והכיתי את מצרים למען יקבלו ענשם ע”י המכות, וההכאה יהיה בכל נפלאתי אשר אעשה בקרבו, שע”י הנפלאות יתברר מציאות ה’ והשגחתו ויכלתו כמו שית’ בסדר המכות, ואחרי כן ישלח אתכם, והנה יתבאר בפ’ בשלח שלא רצה ה’ להוציאם בעצמו שלא מדעת פרעה רק שישלחם הוא דוקא וכי עדן לא נשלם הזמן, וגלגל עמו עד שהביא עליו כל המכות ואח”כ שלחם בעצמו וגרשם מן הארץ: 3:21 — ונתתי את חן העם. באשר היה שם לישראל שדות וכרמים ובתים וכלי בית ומה יעשו בלכתם מן הארץ שהמצריים ישסו בתיהם ורכושם והם ילכו ריקם, אמר להם שלא ילכו ריקם: 3:22 — ושאלה. שבלכתם מן הארץ יבקשו מאת שכניהם וגרי ביתם שהם יקחו להם בתיהם וכלי ביתם, ובעבור שווי דמי הבתים יבקשו מהם כלי כסף וכלי זהב שנוחים לשאת אתם בדרך, ובזה ונצלתם את מצרים, [כמו ויצל אלהים את מקנה אביכם שה’ הציל מיד לבן את המגיע ליעקב] שהצילו מיד מצרים את רכושכם באופן זה שלא תלכו ריקם בפחי נפש:
הערות
מקום הפעולה: מצרים