גילוי האלוקים אל משה בסנה
פסוקים
וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃ וַ֠יֵּרָ֠א מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃ וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃ וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ראייה ישירה של אלוקות בסמל אש
- אפיון - שכינה שוכנת | סנה בוער ואינו אוכל — ה׳ מתגלה למשה — שכינה עוצרת ומשלחת
מפרשים
רש”י
3:1 — אחר המדבר: לְהִתְרַחֵק מִן הַגֶּזֶל, שֶׁלֹּא יִרְעוּ בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים (שמות רבה ב’): 3:1 — אל הר האלהים: עַל שֵׁם הֶעָתִיד: 3:2 — בלבת אש: בְּשַׁלְהֶבֶת אֵשׁ – לִבּוֹ שֶׁל אֵשׁ, כְּמוֹ “לֵב הַשָּׁמַיִם” (דברים ד’), “בְּלֵב הָאֵלָה” (שמואל ב י”ח); וְאַל תִּתְמַהּ עַל הַתָּי”ו, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כַיּוֹצֵא בוֹ, “מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ” (יחזקאל ט”ז): 3:2 — מתוך הסנה: וְלֹא אִילָן אַחֵר, מִשּׁוּם “עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה” (תהילים צא טו): 3:2 — אכל: נֶאֱכָל, כְּמוֹ “לֹא עֻבַּד בָּהּ” (דברים כ”א), “אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם” (בראשית ג’): 3:3 — אסרה נא: אָסוּרָה מִכָּאן לְהִתְקָרֵב שָׁם: 3:5 — של: שְׁלֹף וְהוֹצֵא, כְּמוֹ “וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל” (דברים י”ט), “כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ” (שם כ”ח): 3:5 — אדמת קדש הוא: הַמָּקוֹם:
מלבי”ם
3:1 — ומשה היה רועה, הקדמת השם לפני הפעל מורה שזה נמשך מהקודם, שכאשר זכר ה’ את בריתו והסכים לגאלם נמצא אז משה שהיה מוכן לדבר הגדול הזה, וכמ”ש חז”ל על פסוק יצפן לישרים תושיה, שהשם ב”ה הזמין ישרים בכל דור ודור להיות מלאכיו לענינים גדולים כוללים הראוים להעשות בדור ההוא, ובמד’ [פ”ב] כל מי שכתוב בו היה היה מתוקן לכך, בנח תמים היה, שהיה מתוקן לגאולה, ויוסף היה, מתוקן לפרנסה, מרדכי היה, מתוקן להצלה, ומשה היה, מתוקן לגאולה, ובאר כי נראה בו ההכנה ההיא ממה שהיה רועה את הצאן, שנהג אותם ברחמים, וכן ירעה צאן עמו כעדר במדבר, וממה שהרחיקן מן הישוב שלא ירעו בשדות אחרים שסתם רועה גזלן הוא וכשמתרחק מזה הוא אות גדול על כשרונו, ואמר לרבותא שהיה רועה את צאן יתרו לא צאן של עצמו שיצמח רחמנותו על הצאן מתועלות עצמו, ובאר שהגם שיתרו היו לו שבע בנות רועות צאן, התחייב משה לרעותם מצד שהיה כהן מדין שנדוהו בשביל שכפר בע”ז, ומשה היה חתנו ואין גואל קרוב ממנו, וע”י שנדוהו במעמו לא יכול לרעותם בשדה מדין בשדות יתרו והוצרך להתרחק אל המדבר, ובאשר המדבר לא מקום מקנה הנהיגם אחר המדבר למקום מוצא דשא ועי”כ בא אל הר האלהים חורבה: 3:2 — שאלות: אם כפי’ המפ’ שהיה המלאך ענין אחר והאש ענין אחר מדוע התפלא על האש ולא על המלאך. איך אמר מדוע לא יבער הסנה הפך מ”ש תחלה והנה הסנה בוער. מ”ש וירא ה’ כי סר לראות ויאמר של נעליך והלא היה צריך להסירם גם במקום שעמד בו כי אדמת קדש הוא. מדוע לא אמר ויעש משה כן כמ”ש אצל יהושע, ולמה ליהושע אמר נעלך בל”י ולמשה אמר נעליך בל”ר, ומ”ש אנכי אלהי אביך היל”ל אלהי אבותיך: וירא מלאך ה’ אליו, כבר התבאר שהיו כמה הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, א] שאר הנביאים נתנבאו בחלום ונבואת משה היה בהקיץ, ב] על כל הנביאים נפל פחד ורעדה ובטלו כל כחות הגוף ומשה נתנבא כשהוא ער ועומד על רגליו ומשתמש בחושיו, ג] כל הנביאים ראו מחזות ודמיונות כי בא להם שפע הנבואה באמצעות כח המדמה ולמשה הגיע השפע על כח השכלי בלי תערובות כח המדמה וע”כ לא ראה שום דמיון, וכמ”ש חז”ל במד’ מה בין נבואת משה לנבואת בלעם משה לא היה יודע מי מדבר עמו בלעם היה יודע מי מדבר עמו, כי משה לא ראה שום דמיון וע”כ לא היה יודע מי מדבר עמו, אבל בלעם שראה מחזה ודמיון כמ”ש אשר מחזה שדי יחזה היה יודע מי מדבר עמו, ד] כל הנביאים נבאו במשלים וחידות עד שהיו נבואותיהם סתומות ועלומות כמ”ש ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום, ובנבואת משה לא נמצא שום משל וחידה. וכל חסרונות אלה שבאו בנבואה הבלתי שלמה באר אליפז במ”ש ואלי דבר יגונב וכו’ בשעפים מחזיונות לילה וכו’ כמ”ש בפירושי שם, ה] כל הנביאים הגיע להם שפע הנבואיית באמצעות מלאך, ונבואת משה היה פנים אל פנים שלא באמצעות מלאך, כמ”ש אם יהיה נביאכם ה’ במראה אליו אתודע וכו’ לא כן עבדי משה כמשי”ת שם במקומו, אולם מן המחזה דפה מבואר שגם משה בתחלת נבואתו לא התעלה על יתר הנביאים בכל התנאים האלה, שהגם שהיתה נבואתו בהקיץ, ולא בטלו כחות גופו רק עמד על עמדו משתמש בחושיו בלא פחד ורעדה, בכל זה ביתר הדברים לא עלה עדיין למרום המדרגה, א] שבאה אליו הנבואה באמצעות מלאך כמ”ש וירא מלאך ה’ אליו, ובכ”מ תפס הלשון וירא אליו ה’ וירא אליו מלאך ה’ ופה תפס מלת אליו לבסוף, כי התבאר אצלי באילת השחר (כלל קפז) שכ”מ שהחדוש הוא במלת אליו יקדים המלה ובכ”מ שאץ בו חדוש יבא לבסוף, וע”כ בכ”מ יקדים מלת אליו שזה עקר החדוש שחל עליו הרוח, אבל במשה לא היה זה חדוש כי היה מוכן למדרגה יותר גדולה, וההפך החדוש שמלאך התראה אליו כי היה ראוי שתהיה נבואתו שלא באמצעות מלאך, זאת שנית שראה מחזה ודמיון כי המלאך נראה אליו בלבת אש מתוך הסנה, ואין פירושו שהאש היה ענין אחר והמלאך היה בתוך האש, שא”כ למה התפלא על מחזה האש ולא על המלאך עצמו, רק פי’ שהלבת אש עצמו היה המלאך, וכמ”ש במד’ איוב שפעמים שהקב”ה עושה מלאכיו אש ופעמים הם לפידים ופעמים ברקים, ואליהו שכב תחת רותם אחד והנה זה מלאך נוגע בו שהמלאך עצמו התראה בצורת רותם כמ”ש בפי’ שם, וכ”כ במו”נ (ח”ב פ”ו) אתה תמצא הנביאים יראו המלאכים כאלו הוא איש מן האנשים וכו’ ומהם שיראוהו אש וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש, ר”ל שהאש הוא מלאך ממש, ולא כהרי”א שהסב כוונתו שר”ל שלא ראה מלאך כלל רק האש נקרא מלאך ע”ד משרתיו אש לוהט, ולא זאת כוונתו רק שהאש שהתראה אליו הוא עצמו היה המלאך, עכ”פ ראה מחזה ודמיון, זאת שלישית שהיתה הנבואה במשל ובחידה שראה הסנה בוער כאש והסנה איננו אכל, שהוא משל וחידה שעדיין לא הסכימו המפ’ על אמתת הנמשל, ויש הבדל בלשון בין פעלי דלק בער אכל, שדלק מורה תחלת האחזת האש באיזה דבר כמו מדליק נר או קיסם, בער מציין שהאש מתפשטת בדבר הנדלק, ואכל מציין שהדבר נשחת ונעשה אפר, וא”כ מ”ש הסנה בוער באש היינו שהאש התפשטה והתאחזה בהסנה רק שהסנה לא נשחת עדיין להעשות אפר, ועפ”ז תמהו כל המפ’ איך אמר מדוע לא יבער הסנה הלא ראהו בוער והיל”ל מדוע לא יאוכל הסנה, אבל עם העיון היטב דרך הלשון לומר שהאש בוער בדבר לא שהדבר בוער באש, כמו כאש תבער יער (תהלים פג) ותבער בם אש ה’ (במדבר י״א:א׳) ותבער בערי יהודה (ירמיהו מ״ד:ו׳) וכן היל”ל פה והנה האש בוער בסנה, אבל הלשון הסנה בוער באש מורה ההפך שהסנה אינו בוער רק שהאש בוער, כמו וההר בוער באש, שלא בער ההר עצמו רק האש הי’ בוער, ומ”ש (דה”ב כח) ויבער ברו באש פי’ שלא שרפם ולא שלט בם האש וכמ”ש חז”ל שסכתו אמו סלמנדריא, או שרק העבירו באש ולא שלט בו, שע”ז יבא הלשון גם את בניהם ישרפו באש (דברים י״ב:ל״א) וכן נמצא עוד (שופטים ט״ו:י״ד) כפשתים אשר בערו באש, וזה דומה עם מש”ש כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש, שנעורת הפשתים אף אם האש אינו בוער בו בעצמו רק שמריח אותו שהוא קרוב אליו ימוג וילך, שע”ז בא הלשון אשר בערו באש אף שהאש לא בער בם, וע”כ תמה משה מדוע לא יבער הסנה עצמו ורק האש בוער ואינו פועל בו, ואמרו חז”ל (יבמות דף מח) מנשה לישעיה מידן דייניה וקטליה א”ל משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ה’, ואלא קשיא? כאן באספקלריא המאורה כאן באספקלריא שאינה מאירה, ר”ל משה שראה באספקלריא המאירה ר”ל שלא באמצעות כח הדמיון, רק שעברה השפע הנבואיית על כח השכלי, לא ראה שום מחזה ודמיון, אבל ישעי’ שעברה עליו התפע הנבואות באמצעות כח המדמה, וראה דרך מסכים ולבושים וחלונות שהם כחות המדמה שהם כחות חומריות, נדמה לו שרואה מחזה ודמיון, וזה הי’ מדרגת נבואת האבות וכל הנביאים חוץ ממשה, וכמ”ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם, ופי’ בזהר (דף כ”ג) וארא אל אברהם וכו’ באינון גוונין דאתחזיין, ושמי ה’ לא נודעתי להם אלין גוונין עלאין סתימין וכו’ באספקלריא דלא נהרא דאיהו באתגליא כתיב בה ראיה, באספקלריא דנהרא דאיהו בסתימו כתיב בה ידיעה לא נודעתי להם, ר”ל שנבואת האבות שהי’ באספקלריא שאינה מאירה שהוא באמצעות כח המדמה, וזה מציין באל שדי שהם השמות שבהם מנהיג את עולמו ומתגלה ע”י ההנהגה, ראו מראה ודמיון, כמ”ש ויחלום והנה סלם מוצב ארצה כמ”ש בפי’ שם שזה מורה שהי’ נבואתו בלתו שלמה, והי’ ע”י חלום ובאמצעות מלאכי אלהים ובמשל וחידה ובכח הדמיון והמחזה, לז”א וארא שראה מחזה ודמיון, אבל נבואת משה שהי’ מהשפעת הא”ס בלא אמצעי שע”ז מורה שם הוי’ שמורה על עצמו לא שייך בי’ ראיה רק ידיעת השכל לבד, וכמ”ש בפ’ ויצא שעז”א יעקב ואנכי לא ידעתי, ועז”א לא נודעתי להם כי היה ראיה לא ידיעה, אולם בתחלת נבואתו של משה היתה נבואתו באספקלריא שאינה מאירה וראה ג”כ מחזה ודמיון, וחז”ל בספרי (מטות סי’ קנג) אמרו כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר, ופי’ שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ויקשה ע”ז שמצאנו כ”פ שגם משה נבא בכה, כמ”ש כה אמר ה’ בני בכורי ישראל, כה אמר ה’ עברו ושובו משער לשער במחנה, אולם התבאר אצלי שגם בנבואת משה היו מדרגות משונות, שהנבואה באספקלריא הבלתי מאירה זה היה למשה בטבע שנולד ממעי אמו שלם בכל המעלות השכליות והמדותיות בשלמות כח המדמה עד שהיה מוכן לנבואה בטבע ולא היה צריך לזה שום הכנה כי ירש טבע זאת מאבותיו שאביו היה נביא וכן אחיו ואחותו שהיה להם כח הנבואה בטבע, אבל הנבואה באספקלריא המאירה שתחול עליו הנבואה מהא”ס בלא אמצעות מלאך ושירד השפע על כח השכלי שלא באמצעות כח הדמיוני, שזה ענין נסיי למעלה מיכולת האדם ומגביל הטבע, זה בא לו דרך נס ברצון ה’ לבד עושה נפלאות לבדו, ולא היה לו זה בכל שעה רק בעת שהיו ישראל זכאים, וע”כ אמרו שכל השנים שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, ופי’ שלא שרתה עליו במדרגה היותר גדולה רק במדרגה נמוכה מזה וכמ”ש בפי’ התו”ה (ויקרא סי’ ו), וע”כ התנבא בכה, כה אמר ה’ עברו (שובו משער לשער, וכן בתחלת נבואתו שהי’ באספקלריא שאינה מאירה בא סגנון הנבואה בכה, כה אמר ה’ בני בכורי ישראל, ובכ”ז ידע משה שיש אפשריות שישיג באספקלריא המאירה וכמ”ש בזוה”ק פ’ וארא (דף כ”ב ע”ב) תא חזי תוקפא דמשה בשרותא דנבואתיה לא נח רוחיה בהאי אתר דידע דהא דרגא אחרא עלאי זמין לי’, שעז”א וידבר אלהים אל משה ולבתר ויאמר אליו ה’ דמשמע דרגא בתר דרגא, ועז”א: 3:3 — ויאמר משה אסרה נא, באשר השיג שזה אינו אש פשוט כפי הנראה לעינים, שא”כ ראוי שיבער הסנה עצמו לא שיבער באש והאש אינו פועל בו, וע”כ רצה להשיג ענין המראה הזה בעצמותו כפי שהוא בידיעת השכל לא כפי מחזה החוש והדמיון, ובאשר המראה הזה בא ע”י שהוא משיג ע”י הדמיון והחוש, אמר אסורה, ואמרו חז”ל בתנחומא ר’ יוחנן אמר ג’ פסיעות פסע משה באותה שעה רשב”ל אמר הפך פניו והביט, ר”ל שמ”ש אסורה נא אין פי’ שיסור ממקומו אל מקום האש, שכבר ידע משה שהוא ענין נבואיי, רק באשר ראה שהשיג משל וחידה ודמיון מפני ששפע נבואתו עוברת דרך מסך המדמה שהוא ענין גופני, רצה משה הפנימי השכלי שהוא עקר עצמותו של משה להתפשט מן הגויה ולהסיר את כתנתו החומרי, ועז”א אסורה מן מאסר הגויה והחומריות ובזה אשיג המראה וענינה במראית השכל ואדע סבתה וענינה, ודעת ר’ יוחנן שהתחיל להפשיט כל כחוש נפשו בכל חלקיה שהם נפש רוח נשמה והם הג’ פסיעות שפסע, ודעת רשב”ל שנפש משה כבר היתה מופשטת מן הגויה רק פרו שהיה כפני חמה שהאור עצמי לה היו פונים עדיין לצד הגרה ולא הוצרך רק להפך פניו מן הפנים אל החוץ והביט ועיין בדבר, שמבואר אצלי שההבטה תבא על שימת הלב והעיון השכלי: 3:4 — וירא ה’ כי סר לראות. אחר שלהשגה באספקלריא שאינה מאירה שנבא בה עתה לא היה צריך שום הכנה, והמחזה שחזה עתה שהיה במשל וחידה ובאמצעות כח המדמה לא היה צריך ע”ז שתתפשט נפשו מגופו, כי לא נתבטלו כחות גופו בעת ההיא כי לנבואה זו היה מוכן בטבע מאבותיו, אבל אחר שסר לראות והנפש התפשטה מגופו שאז ישיג באספרלקיא המאירה ובזה לא יתכן מה שסר לראות כי באספקלריא המאירה לא יראני האדם וחי, ולכן ויקרא אליו אלהים וגו’ ויאמר משה משה, כבר בארו חז”ל שלכל דבור קדמה קריאה ואמרו בספרא (ויקרא סי’ ג’) משה משה אברהם אברהם וכו’ לשון חבה לשון זרוז ד”א הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, ופרשתי שם שתחלה אמר שמה שכפל הקריאה שתי פעמים, הקריאה עצמה מורה זירוז וכפל הקריאה מורה על החבה, ושוב נותן טעם על ההבדל שבין קריאת משה משה שלא בא פסיק בין שר השמות ובאברהם וכן בכל שני שמות הבאים סמוכים יש תמיד פסיק ביניהם, עז”א ד”א הוא משה עד שלא נדבר עמו וכו’ ר”ל כי כל הנביאים שלא היו מוכנים אל הנבואה בטבע היה צריך קריאה אחת לעורר את החומר שיוכן שתתפשט הנפש ממנו, והקריאה השנית אל בתי הנפש והלחשים, ולכן יש פסיק טעמא בגווייהו, אבל במשה שכבר היה החומר מוכן אל ההפשטה הזאת בטבע ולא חרד ולא זע ממנו לא נמצא פסיק ביניהם, כי חלו הקריאות תיכף אל הנפש פנימה, ואמר ע”ז במד’ כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם ומשה לא הפסיק, ר”ל שעמד תמיד מוכן אל הדבור בלא הפסקה, וז”ש לו ה’ משה משה, שעוררהו בזה כי הוא מוכן ע”ז מטבע, ומשה השיב הנני, ר”ל שהוא מזומן ומוכן אל הדבור האלהי: 3:5 — ויאמר אל תקרב הלם. הודיע לו שכפי שהוא עתה לא יוכל לקרב אל המדרגה הזאת עד שישל נעליו מעל רגליו, ופי’ הדבר שהגויה נקראת בשם נעל שעל רגלי הנשמה הרוחנית, שא”א להנשמה לעמוד בעולם הגופים שהוא מלא רפש וטיט המזיקים לרוחרותה בלא הגוף החמרי שהוא ידרוך בנעלים בטיט היון העולם החומרי וישמור את הנפש בל יטנפו רגליה בלכלוך העה”ז, [וכמ”ש המקובלים בסוד חלוץ הנעל, שהיבם שלא רצה להקים לאחיו שם בישראל ולעשות לנפש אחיו נעל שבו תעמוד שנית בעולם הגופים ע”י הבן שיוליד אשר יבנה את בית אחיו, לכן חלצה נעלו מעל רגלו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כמו שנשארה נפש אחיו יחפה מנעל], והמלאך אמר אל יהושע של נעלך מעל רגלך בלשון יחיד, ולמשה נאמר של נעליך בלשון רבים, כי הנפש לובשת שני נעלים, הנעל האחד הוא הגוף החיצוני, והנעל השני הם כחות הגוף הפנימים שהם כח המדמה שהוא אמצעי בין הגוף ובין הנפש, שהשכל והנשמה מתקשרים עם הגוף ע”י המדמה, הוא המביא המוחשים וההרגשות של העולם הגשמי אל הנפש פנימה והוא המוציא כחות השכל והשכלותיו אל הגויה אל החוץ, וכל הנביאים הגם שבעת החזון הסירו נעל אחד שהוא כחות הגוף החיצונים שנבטלו כולם ונדהמו כמו בעת השינה, לא הסירו את הנעל השני שהוא המדמה וכחותיו שהוא נשאר גם בעת החזון ושפע הנבואה בא אל השכל באמצעות כח הדמיון, ולכן ראו מחזות ודמיונות שמהם הפשיט את השכל הנקי את השכלותיו בעת הנבואה, וע”כ אמר ליהושע של נעלך כי לא ישל רק נעל אחד, אבל משה שהיה רוצה להשיג באספקלריא המאירה היה צריך להסיר גם הנעל השני, ר”ל שגם כח המדמה יופשט מן השכל ויהיה כאחד השכליים הנפרדים מן החומר לגמרי, משיג בשכלו בלא תערובות כח הדמיון, לכן אמר לו של נעלך בל”ר וליהושע אמר כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא ולמשה אמר אדמת קדש הוא, שהקדושה מורה על ההבדלה וההתנשאות מדרכי הטבע והחומר, ור”ל שהמקום היינו המדרגה שתעמוד עליו בעת החזון קדש ונבדל מן החומר, אבל למשה לא הספיק התפשטות הזה והמקום שיעמוד בו אדמת קדש, שגם כח המדמה שהוא מן האדמה והחומריות צריך להיות קדש, וצריכה הנפש לחלוץ גם הנעל השני והאדמה הזאת שלא יתערב בנבואתו, ובענין אחר לא יוכל לקרב הלום אל מה שרוצה לראות ולהשיג באספקלריא המאירה: 3:6 — ויאמר אנכי אלהי אביך. הודיע לו כי ענין נבואתו עתה שרואה מחזה ודמיון במשל ובחידה זה הוא האלהות שחלה על אביך שמאתו ירשת הכח הנבואיי בטבע, וכן אני אלהי אברהם אלהי יצחק וכו’, ר”ל הוא האלהית שחלה על אברהם ויצחק ויעקב ונתגלה להם בנבואה, שהגם שכ”א היה לו מעלה אחרת ומדרגה אחרת בנבואה ומשה כלל את כולם ועלה על כולם בכ”ז כולם ראו באספקלריא שאינה מאירה ובמחזה ודמיון, ויסתר משה פניו אצל יהושע כתיב ויעש יהושע כן ר”ל ששל נעלו והכין א”ע לנבואה, אבל משה והוצרך להשיל שני נעלים לא עשה כן, שאז היה צריך להפך פניו לצד חוץ, ר”ל שעצמותו הפנימי והנפשיי תצא מן הגויה ותפרד ממנו להיות שכל מופשט מחומר וזה א”א בעודו בחיים כי לא יראני האדם וחי, אם לא עפ”י נס ורצון אלהי שלא הגיע עדיין. הזמן לזה, וע”כ הסתיר פנים הפנימים והרוחנים בצל החומר ולא התפשט מן כחות הדמיון, כי ירא מהביט אל האלהים שאז היה מביט בעצמות האלהות שזה א”א בעודו בחיים ויש הבדל בין ראיה להבטה שהראיה הוא בחוש הראות וההבטה הוא שימת לב על הדבר ואינו בא על ראות העין כמ”ש בפי’ ישעי’ [ה] ובמשה כתיב ותמונת ה’ יביט, וזה מובדל ממ”ש כי לא יראני האדם, שפי’ שהיה מביט בעין השכל לא בעין החושי, אבל עתה ירא מהביט כי לא הגיע עדיין העת לזה: תורה אור: ובמד’ אמרו ויאמר אנכי אלהי אביך הה”ד פתי יאמין לכל דבר, מהו פתי נער שכן בערביא קורין לינוקא פתיא, ד”א אין פתי אלא לשון פתוי, אר”י הכהן בר”נ בשעה שנגלה הקב”ה על משה טירון היה משה לנבואה אמר הקב”ה אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא לנבואה, מה עשה נגלה עליו בקולו של אביו, אמר משה הנני מה אבא מבקש אמר הקב”ה איני אביך אלא אלהי אביך בפתוי באתי אליך כדי שלא תתירא, שמח משה ואמר הא אבא נמנה פה עם האבות, ויסתר משה פניו, אמר אלהי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני. חז”ל בארו כל הדברים הנאמרים עם הוספת דברים, שהנה הגם שנבואת משה נבדלה מנבואת כל הנביאים שלא ראה שום מחזה בכ”ז באשר היה נביא תורה בהכרח שמע קול ודבור אלהי שבו נתנה לו התורה, ולפעמים נתלבש קול הזה בקולו של משה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו כמ”ש והאלהים יעננו בקול בקולו של משה, ולפעמים וישמע את הקול מדבר אליו מבין כנפי הכרובים ואמרו בספרא (ויקרא סי’ ה) שהוא הקול המתפרש במק”א קול ה’ בכח שהוא הקול שהשמיע ה’ על כלל הבריאה שבכל כח ובכל הדר נשמע קול ה’ ודברו, והקול הזה שבו תלוי קיום כל העולמות הוא הופיע בנתינת התורה והמצות שהם קיום כל העולמות, ורק משה שמע את הקול הזה כמש”ש בספרא, כי הקול הזה לא שמע שום נביא וחוזה, אולם בשעה שנגלה הקב”ה למשה במראה הסנה, שלא היה אפשר עדיין שיתגלה בקול הזה הגדול שהיה נגד טבע גופו, אמר הקב”ה אם אני נגלה עליו בקול גדול אני מבעתו, והשם רצה למנוע שלא תפול עליו חרדה ובטול הכחות בעת הנבואה, שזה היתרון היה למשה גם בתחלת נבואתו ואם יגלה עליו בקול נמוך שהוא כמ”ש דממה וקול אשמע דהיינו קול המורכב מן קול ודממה, כמו שהשיג אליהו קול דממה דקה, בוסר הוא לנבואה, ר”ל זה מדרגה שפלה הוא ובא בנבואה שהיא עדיין במדרגת בוסר ולא הבשילו אשכלותיה ענבים, וזה יובן עם מ”ש בפי’ שירי הנפש בפסוק אחזו לנו שועלים וכו’ וכרמינו סמדר, שהנבואה הגמורה נמשלה ליין כמ”ש הביאני אל בית היין סמכוני באשישות, והנבואה שלא נשלמה עדיין נמשלה לענבים, והנבואה הנמוכה נמשלה לבוסר שגם הענבים שמהם יעשה היין לא נגמרו כל צרכם, והדמיון עושה פעולתו וגובר על כח השכל שזה המליצה בשועלים הקטנים עיי”ש, ומשה כבר היה מדרגה למעלה מזה, שעז”א בשעה שנגלה הקב”ה על משה טירון היה משה לנבואה מלשון מטרוניא, שהיה מוכן להיות שר הנביאים ומושל על הנבואה, ואמר הקב”ה אני נגלה עליו בקולו של אביו, ר”ל במדרגת הנבואה של אביו שמדרגה זו היה משה מוכן לה בטבע ולא היה צריך שום הכנה, כי ירש טבע זאת מאביו כמ”ש אנכי אלהי אביך, וזה הקול לא בעתו ולא נפל עליו פחד ורעדה כעל כל הנביאים, ויען שבענין זה נדמה לו מחזה ודמיון וחשב שהוא אביו א”ל איני אביך אלא אלהי אביך, והודיע לו כי הוא מוכן למדרגה יותר גדולה רק עתה בפתוי באתי אליך כדי שלא תתירא ר”ל שלא יפול עליו חרדה שבזה נבדל משה מכל הנביאים אף בתחלת נבואתו, וכבר אמרנו שבעת שהשיג משה באספקלריא המאירה לא ראה שום מחזה ודמיון, רק השיג ידיעה מדעיית ששפע הנבואה חלה על שכלו בלא ראיה רק בידיעה, וזה היה מדרגתו נגד כל הנביאים, כמ”ש וארא אל אברהם ושמי ה’ לא נודעתי להם כנ”ל, וא”כ כל הנביאים הוצרכו לאמונה כי לא השיגו ע”י ודיעה רק ע”י ראיה ודמיון והוצרכו להאמין לדברי משלחם גם במה שלא השיגו במדע ברור, שזה גדר האמונה, אבל משה שחל השפע על שכלו וידיעתו והשיג פנימיות הדבר בידיעה ברורה לא הוצרך לאמונה, כמו שלא וצדק אמונה בהשכלות ראשונות ודברים שמשיגים בידיעה ברורה, רק בפעם הראשון שגם משה ראה מראה ודמיון ולא היה לו ידיעה ברורה הוצרך לאמונה, ועז”א פתי ואמון לכל דבר שבערביא קורין לנער פתיא, או מלשון פתוי שאז והוצרך לאמונה, וזה ההבדל בין אלהיך ובין אלהי אביך, כשאמר זה אלי הוא מה שהשיגה ממנו בשכלו בידיעה ברורה וכשאמר אלהי אבי הוא מה שהשיג בקבלה מאבותיו שלזה צריך אמונה, וע”כ ויסתר משה פניו אמר אלהי אבי עומד כאן ואינו מסתיר פני, ר”ל אחר שמדרגת הנבואה של עתה הוא מצד שהוא אלהי אבי א”א שיתפשט מן החומר לגמרו עד שיביט אל האלהים באספקלריא המאירה:
הערות
מקום הפעולה: מצרים