משה בורח למדין
פסוקים
וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃ וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קׇם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃ וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃ וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃ וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃ וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נׇכְרִיָּֽה׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | בריחה מרדיפה — הקדמה לשליחות
מפרשים
רש”י
2:15 — וישמע פרעה: הֵם הִלְשִׁינוּ עָלָיו (שמות רבה א’): 2:15 — ויבקש להרג את משה: מְסָרוֹ לַקּוּסְטִינָר לְהָרְגוֹ וְלֹא שָׁלְטָה בוֹ הַחֶרֶב (שם), הוּא שֶׁאָמַר מֹשֶׁה “וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה” (שמות י״ח:ד׳): 2:15 — (וישב בארץ מדין. נִתְעַכֵּב שָׁם; כְּמוֹ: “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב” (בראשית ל”ז):) 2:15 — וישב על הבאר: לְשׁוֹן יְשִׁיבָה. לָמַד מִיַּעֲקֹב שֶׁנִּזְדַּוֵּג לוֹ זִוּוּגוֹ מִן הַבְּאֵר (שמות רבה א’): 2:16 — ולכהן מדין: רַב שֶׁבָּהֶן; וּפָרַשׁ לוֹ מֵעֲ”זָ וְנִדּוּהוּ מֵאֶצְלָם (שם): 2:16 — את הרהטים: אֶת בְּרֵכוֹת מְרוּצוֹת הַמַּיִם הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ: 2:17 — ויגרשום: מִפְּנֵי הַנִּדּוּי (שם): 2:20 — למה זה עזבתן: הִכִּיר בּוֹ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁהַמַּיִם עוֹלִים לִקְרָאתוֹ (שמות רבה א’): 2:20 — ויאכל לחם: שֶׁמָּא יִשָּׂא אַחַת מִכֶּם; כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: “כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל” (בראשית ל”ט): 2:21 — ויואל: כְּתַרְגוּמוֹ, וְדוֹמֶה לוֹ “הוֹאֶל נָא וְלִין” (שופטים י”ט), “וְלוּ הוֹאַלְנוּ” (יהושע ז’), “הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר” (בראשית י”ח). וּמִדְרָשׁוֹ: לְשׁוֹן אָלָה – נִשְׁבַּע לוֹ שֶׁלֹּא יָזוּז מִמִּדְיָן כִּי אִם בִּרְשׁוּתוֹ (נדרים ס”ה):
מלבי”ם
2:15 — ויבקש, ממה שלא אמר ויבקש פרעה את משה להרגו למדו חז”ל שכבר היה בידו ומסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב. וישב על הבאר גם זה היה מהשגחת ה’ להמציא לו בת זוגו והמציאו לו על הבאר כמו ליצחק וליעקב, וכן בת זוגו בעולם העליון היא באר חפרוה שרים ומשה איש האלהים בעלה דמטרוניתא כנודע: 2:16 — ולכהן, הרועים עשו התקשרות ביניהם כמו שעשו רועי חרן שלא ישקו הצאן עד אשר אם יתאספו כל העדרים כי היו המים ביוקר ומצד זה הקפידו על בנות מדין שהקדימו לדלות ולהשקות לפני הרועים, אמנם משה ראה שהדין עמהם מפני ארבעה טעמים, א] שההתקשרות שעשו הרועים ביניהם אינו חל על יתרו שהיה כהן מדין שמצד כהונתו נוטל חלק בראש וי”ל משפט הקדימה, ב] שהיו שבע בנות ומצד שהם נקבות אין ראוי שימתינו על הרועים מפר הצניעות, ג] מצד עצם הענין שכבר באו ודלו ותמלאנה את הרהטים והיו המים שלהם, ד] שההתקשרות אינו חל רק על רועים שרועים צאן של אחרים, אבל הם באו להשקות צאן אביהן ואינם בכלל הרועים, ובכ”ז: 2:17 — ויבאו הרעים ויגרשום, ומסתמא שפכו גם המים כמ”ש וגם דלה דלה לנו, לכן ויקם משה ויושיען בל יעשו עמהם רעה וגם וישק את צאנם כי שפכו המים: 2:18 — מדוע מהרתן, ויצחק אמר ליעקב מה זה מהרת למצוא, מדוע הוא שאלת הסבה, ומה הוא כמו למה שהוא שאלת התכלית, יצחק לא שאל על הסבה שמבואר שמצא ציד תיכף, רק על התכלית כי היה הצווי שיצא למקום רחוק כדי לטרוח הרבה במצות כבוד כמש”פ שם ורעואל לא שאל על התכלית רק על הסבה מה יום מיומים שלא עכבו הרועים אותם: 2:19 — ותאמרן, ספרו שבחו מג’ טעמים, א] שהוא איש מצרי שאין לומר שכבוד הכהן נגע בלבו כי הוא מאומה אחרת, ב] שהצילנו, ג] שחוץ מזה דלה דלה לנו שההצלה בא מצד אהבת משפט, ומה שדלה להם הוא מצד אהבת חסד וצדקה, ובזה ספר ממעלת אדונינו שמלבד שהיה מגן לבני עמו, עשה משפט לעשוקים לכל בני האדם בכלל: 2:20 — ואיו, ר”ל שאם היה בא עמכם הייתי יכול לחשוב כי עשה זאת בעבור תקות גמול או למצוא חן בעיני הכהן, אבל אחר שלא בא עמכם מבואר שעשה זה מטוב לבבו ומדותיו הטובות לבד וא”כ מדוע עזבתן איש כמוהו קראן לו ויאכל לחם: 2:21 — ויואל, כבר בארתי (הושע ה) שפעל יאל מורה שנתרצה אחר שמאן תחלה בדבר, מבואר שמשה לא נתרצה תיכף, וכן אחר שנתרצה לא נתרצה מצד שהוא כהן מדין רק לשבת את האיש מצד מעלתו וחכמתו, כי כהונתו לע”ז היה נגד רצון משה: 2:22 — גר הייתי, יודיע שהגם שנתישב במדין ונשא שם אשה והגם שברח ממצרים מפני מלשינות איש ישראל בכ”ז לא שכח אהבת עמו, והיה עינו ולבו שם כל הימים לשוב אליהם ולהושיעם, ומדין היתה ארץ נכריה בעירו, וישיבתו שם כגרות וטלטול:
הערות
מקום הפעולה: מצרים