משה הורג את המצרי
פסוקים
וַיְהִ֣י׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃ וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃ וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהׇרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
- אפיון - מסע ומנוסה | משה הורג את המצרי ובורח למדין — מנוסה שמובילה לשליחות
מפרשים
רש”י
2:11 — ויגדל משה: וַהֲלֹא כְּבָר כָּתַב וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי, הָרִאשׁוֹן לְקוֹמָה וְהַשֵּׁנִי לִגְדֻלָּה, שֶׁמִּנָּהוּ פַּרְעֹה עַל בֵּיתוֹ (ילקוט שמעוני): 2:11 — וירא בסבלתם: נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם (שמות רבה א’): 2:11 — איש מצרי: נוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיָה מַעֲמִידָם מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר לִמְלַאכְתָּם (שם): 2:11 — מכה איש עברי: מַלְקֵהוּ וְרוֹדֵהוּ. וּבַעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי הָיָה וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ, וּבַלַּיְלָה הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְהוּא חָזַר וְנִכְנַס לַבַּיִת וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ, כִּסְבוּרָה שֶׁהוּא בַעְלָהּ, וְחָזַר הָאִישׁ לְבֵיתוֹ וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְרִי שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, הָיָה מַכֵּהוּ וְרוֹדֵהוּ כָּל הַיּוֹם (שם): 2:12 — ויפן כה וכה: רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַשָּׂדֶה (שם). וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ: 2:12 — וירא כי אין איש: עָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְגַּיֵּר (ת”י): 2:13 — שני אנשים עברים: דָּתָן וַאֲבִירָם, הֵם שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן (נדרים ס”ד): 2:13 — נצים: מְרִיבִים: 2:13 — למה תכה: אַעַ”פִּ שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע בַּהֲרָמַת יָד (סנהדרין נ”ח): 2:13 — רעך: רָשָׁע כְּמוֹתְךָ (תנחומא): 2:14 — מי שמך לאיש: וְהִנֵה עוֹדְךָ נַעַר: 2:14 — הלהרגני אתה אמר: מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים שֶׁהֲרָגוֹ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ (שמות רבה א’): 2:14 — ויירא משה: כִּפְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: דָּאַג לוֹ עַל שֶׁרָאָה בְיִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים דֵּלָטוֹרִין, אָמַר, מֵעַתָּה שֶׁמָּא אֵינָם רְאוּיִין לְהִגָּאֵל (שמות רבה א’): 2:14 — אכן נודע הדבר: כְּמַשְׁמָעוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ, נוֹדַע לִי הַדָּבָר שֶׁהָיִיתִי תָּמֵהַּ עָלָיו, מֶה חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל מִכָּל שִׁבְעִים אֻמּוֹת לִהְיוֹת נִרְדִּים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, אֲבָל רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם רְאוּיִים לְכָךְ (שמות רבה א’):
מלבי”ם
2:11 — ויגדל משה ויצא אל אחיו, יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה, שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים, זאת שנית שראה בסבלותם היינו שהביט ע”ז בעין חמלה ולבו עליו דוי, זאת שלישית שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, שהגם שגדל בין המצריים ומתערב עמהם היו כזרים בעיניו, והאיש העברי המוכה הרגיש בצרתו מצד שהוא אחיו עצמו ובשרו, ועל המכה חרה אפו מצד שהוא מצרי נבזה ושפל בעיניו. ובזה עטה כמעיל קנאה על הכותו את אחיו החשוב בעיניו: 2:12 — שאלות: למה ספר כל המעשים האלה ללא צורך. ומה שדייק ויצא אל אחיו, מכה וכו’ מאחיו למה התערב בריב הרועים שהיה להם תקנה שלא ישקו הצאן עד אם יאספו כל העדרים כמו רועי חרן: ויפן, יספר כי נוססה בו רוח אלהי לשבור זרוע רשע ולפתח בני תמותה, ולבל תאמר כי עשה זה שלא בעצת שכלו רק מתוך כעס פתאום וזה לא ישובח, עז”א שפנה כה וכה לראות אם יש איש כי עשה במתון ובעצת שכלו, וידע שיש סכנה בדבר אם יודע לאיש, ואז הכהו להציל נפש אחיו, ודעת חז”ל בסנהדרין שהיה המצרי חייב מיתה דמצרי שהכה לישראל חייב, והרמב”ם בה’ מלכים דעתו שא”ח רק בידי שמים, ועז”א במד’ דנמלך בפמליא של מעלה וירא כי אין איש אבל מלאכים ראה ונמלך עמהם, ובדרך הרמז שראה א”ע כי אינו איש רק מצורף אל המלאכים והכהו בכח הרוחני שבו ועז”א חז”ל שהכהו בשם המפורש: 2:13 — ויצא, ואף שראה צרת אחיו ושעי”כ קרוב הוא לבוא לידי סכנה בכ”ז לא נמנע לצאת ביום השני, וירא והנה שני אנשים עברים נצים המצה הוא ע”י הכאה וזה ההבדל בינו ובין ריב, ויאמר לרשע למה תכה רעך כי שני רעים שהם במצור ובמצוק יאהבו זל”ז בטבע ויעזרו זל”ז לא שיהיה ריב ומדון ביניהם, ובזה נודע שנטוע בנפשו אהבת משפט וצדק בון איש ובין אחיו, שכ”ז צריך למי שמוכן להנהיג הנהגת העם, כמ”ש צדקת ה’ עשה ומשפטיו עם ישראל: 2:14 — ויאמר מי שמך, ר”ל מי שיתיצב להוכיח ולשפוט בדברו רובות יהיה באחד משלשה פנים, או שהוא איש, ר”ל גדול ונכבד בעיני העם שישמעו אליו מצד מעלתו, או שהוא שר, הממונה להשתרר בחזקה, או שהוא שופט, שקבלוהו עליהם לשפוט בדברי ריבותם, ואתה מי שמך לאיש נכבד או שר או שופט עלינו, ואחר שאינך ממונה ע”ז ואתה מתעבר על ריב לא לך מבואר שאתה רוצה להרגני ברצח כאשר הרגת את המצרי, וע”ז אתה אומר ומוכיח לבקש עלילה להרגני. אכן נודע הדבר, כי תחלה חשב שאין רואה, וחז”ל אמרו שנודע הדבר שהיה פליאה בעיניו מה חטאו ישראל מכל ע’ אומות, ר”ל שמשה לא היה מתירא אחר שעשה זאת כפי הדין להציל את המוכה, ובודאי יושיעהו ה’ בל תאונה אליו רעה, אבל אחר שנודע אליו שישראל מוכים כדין מפני חטאם, דאג כי לא יופיע עזרת ה’ להצילו ולכן ויירא משה:
הערות
מקום הפעולה: מצרים