פריית ישראל וגזרת עבודת הפרך
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
מפרשים
רש”י
1:7 — פרו: שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים: 1:7 — וישרצו: שֶׁהָיוּ יוֹלְדוֹת שִׁשָּׁה בְּכָרֵס אֶחָד (שם): 1:8 — ויקם מלך חדש: רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו: 1:8 — אשר לא ידע: עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ לֹא יְדָעוֹ (סוטה י”א): 1:10 — הבה נתחכמה: כָּל הָבָה לְשׁוֹן הֲכָנָה וְהַזְמָנָה לְדָבָר הוּא, כְּלוֹמַר, הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְכָךְ: 1:10 — נתחכמה לו: לָעָם; נִתְחַכְּמָה מַה לַּעֲשׂוֹת לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ נִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדוּנָם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם (שם): 1:10 — ועלה מן הארץ: עַל כָּרְחֵנוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים (שם), וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָתַב וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ – וְהֵם יִירָשׁוּהָ: 1:11 — עליו: עַל הָעָם: 1:11 — מסים: לְשׁוֹן מַס, שָׂרִים שֶׁגּוֹבִין מֵהֶם הַמַּס, וּמַהוּ הַמַּס? שֶׁיִּבְנוּ עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה: 1:11 — למען ענתו בסבלתם: שֶׁל מִצְרַיִם: 1:11 — ערי מסכנות: כְּתַרְגּוּמוֹ, וְכֵן “לֶךְ בֹּא אֶל הַסּוֹכֵן הַזֶּה” (ישעיהו כ”ב) – גִּזְבָּר הַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת: 1:11 — את פתם ואת רעמסס: שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיוֹת מִתְּחִלָּה לְכָךְ, וַעֲשָׂאוּם חֲזָקוֹת וּבְצוּרוֹת לְאוֹצָר: 1:12 — וכאשר יענו אתו: בְּכָל מַה שֶּׁהֵם נוֹתְנִין לֵב לְעַנּוֹת, כֵּן לֵב הַקָּבָּ”ה לְהַרְבּוֹת וּלְהַפְרִיץ: 1:12 — כן ירבה: כֵּן רָבָה וְכֵן פָּרַץ. וּמִדְרָשׁוֹ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן, אַתֶּם אוֹמְרִים פֶּן יִרְבֶּה וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן יִרְבֶּה (סוטה י”א): 1:12 — ויקצו: קָצוּ בְחַיֵּיהֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּקוֹצִים הָיוּ בְּעֵינֵיהֶם (שם): 1:13 — בפרך: בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, הַמְפָרֶכֶת אֶת הַגּוּף וּמְשַׁבַּרְתּוֹ (שם):
מלבי”ם
1:7 — ובני, ואם הענין השני מה שהיו מועטים רק שבעים נפש והיו חשובים כדבר יקר המציאות, הנה פרו, ר”ל שהולידו בנים, וישרצו שזה מורה ההפראה היתרה שלא כדרך טבע בני אדם רק כטבע השרצים שיולדות הרבה ולדות בפעם א’, ובדרך הטבע שהאשה שיולדת תאומים וכ”ש יותר מזה לא יתקיימו, והם רבו, והגם שראוי שיהיו חלושים ורפויי כח, הם עצמו בכח וגבורה במאד מאד עד שצר להם ארץ גשן ותמלא הארץ אותם, ובזה התבטל החשיבות שהיה להם מצד מעוט מציאותם: 1:8 — ויקם, גם החשיבות הג’ שהיה להם מצד יוסף, שזה התמיד גם אחרי מות יוסף שזכר המלך את כל הטוב שעשה למצרים, ונמוסיו וחקותיו אשר הנהיג ביניהם היו יקרים בעיניהם, וזכרו כי הוא הביא את משפחתו בעצת פרעה ונתן להם אחוזה וחירות לחק עולם, אבל עתה קם מלך חדש שלא ידע את יוסף, ובזה החוקים והחירות שנתן להגרים האלה לא היה להם שום תוקף אצל המלך הזה, ובת”א וקם מלכא חדתא די לא מקיים גזרת יוסף: 1:9 — שאלות: מ”ש עם בני ישראל רב משמע שהם כבר רבים מהם, ואיך אמר פן ירבה. וכן מ”ש ועלה מן הארץ היל”ל שילחמו עמהם ויגרשום וישבו תחתם. ומה שכפל וישימו עליו שרי מסים וכו’ ויעבידו מצרים וכו’ ואמר בתוך הדברים וכאשר יענו כן ירבה והוסיף ויקוצו: ויאמר אל עמו, אחרי ההצעה הזאת יתחיל לספר מחשבת פרעה ועצתו הרעה, ואח”ז יספר הרעות שעשו לישראל, ועקר כונת הספור להראות גודל רשעת פרעה ועמו עד שיצדקו משפטי ה’ והמכות אשר חלה ה’ בם, ולהסיר השאלה ששאלו רבים הלא כבר נגזר עליהם עבדות וענוי והמצריים היו שלוחי ה’ בדבר זה ומדוע נענשו. ע”כ הראה לדעת כי נתחייבו להענש כדין, וספר תחלה עצת פרעה שאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, וע”כ איו פירושו שהם כבר רבים ועצומים מן המצריים, דאם כן איך אמר פן ירבה, והלא גם בצאת ישראל ממצרים היו מועטים נגד המצריים, שהיו גוי וגדול. ועצום, רק פי’ רב שיתרבה יותר מן המצריים, למשל כשנתרבו ישראל מן שבעים נפש למספר שבעה אלפים, שהוא מאה פעמים ממה שהיו, לא נתרבו המצריים רק להיות כפלים ממה שהיו, והגם שעתה הם עדיין מועטים: 1:10 — הבה נתחכמה לו פן ירבה, שלבסוף יתרבו במספר יתר גדול, והגם שידע שגם אם יתרבו עוד לא יוכלו למרוד נגד המצריים שהם מדינה גדולה ועמים רבים, בכ”ז אז יש לדאג על עת מלחמה שאז יתחברו אל שונאינו ויעלו מן הארץ, ומבואר שגם בעת מלחמה לא ירא שיתגברו עליהם עד שישמידו אותם וישבו תחתם, רק שבאשר ידעו שישראל היו מתאוים לצאת ממצרים ולחזור לארצם כי לא באו להשתקע כמ”ש לגור בארץ באנו, רק שהמצריים לא הניחו אותם לצאת כי נתנו עיניהם בם להשתעבד, עד שעוד בחיי יוסף לא יכול לצאת לקבור את אביו בלי רשות פרעה והוכרחו לעזוב טפם ומקניהם בארץ גשן למשכון, ויעקב ויוסף בעת מיתתם הבטיחו אותם שה’ ישיב אותם אל ארץ אבותיהם, כי לא יכלו לצאת מעצמם מפני המצריים, וא”כ בעת מלחמה תמצא ידם חיל לעלות מן הארץ כחפצם, וע”ז התחיל הנה עם בני ישראל, ר”ל מצד שהם עם מופרד בפ”ע בלתי מתערבים עם המצריים ובלתי מתחתנים עמהם, כי הם מצפים לעלות מן הארץ בעת מצוא, ע”כ יש לדאג על העתיד, ובזה גלה בעליל רשעת פרעה ועמו כי תואנה בקשו מהם, א] שהלא עתה לא התרבו עדיין באופן זה והיה החשש רק פן ירבה בעתיד, ב] שגם בעת יתרבו גם אז לא היה להם פחד מהם רק על עת מלחמה ומצריים ישבו אז בשלוה ולא ערב לב שום עם ולשון להלחם אתם כי היה פחדם על כל הארצות, וע”כ אמרו כי תקראנה מלחמה, שהמקרה הוא דבר שאינו מן הרגיל בדרך הטבע, רק דרך מקרה רחוק, וע”כ אמר תקראנה בלשון רבים שבהכרח יתחברו מקרים רבים עד שיולד מהם מלחמה, כי לפי הרגיל היו בטוחים ממלחמה, ג] שגם אם יתרבו ותהיה מלחמה לא יראו מהם שיעשו להם רעה, רק שאז יעלו מן הארץ, והלא אם יעלו מן הארץ גם עתה לא היה הדין נותן שיעכבו בידם כי לא באו לארצם רק לגור שם לפי שעה, וא”כ מה שרצו לעכב בידם שלא לצאת הוא חמס גדול נגד חוקי הארצות, וכ”ש התחבולות שעשו לזה שהחזיקו בם כעבדים וענו אותם שהיה חמס ורצח: 1:11 — וישימו, אחר שספר מעצתם הרעה יתחיל לספר איך התחייבו עונש קשה על הרעות שעשו לישראל שהיו יותר מן הגזרה שנגזרה בברית בין הבתרים, שכבר פרשתי שם שמ”ש ועבדום היינו שישראל יעבדו אותם ברצונם, שיתנו להם מס מעצמם כדרך כל הגרים בארץ לתת מס למלך, וע”כ לא כתיב וישימו עליהם מס וכמ”ש וישם המלך אחשורוש מס, שכבר נתנו מס מעצמם וברצונם, רק שהם שמו עליהם שרי מסים, שהם נוגשים ולוחצים שינגשו אותם לפרוע כמה מיני מסים לפי רצון השרים, וידוע ששרים כאלה הם מוצצים דמי העמים וצריך לתת להם תמיד שוחד שלא יכבידו אכפם כ”כ, וז”ש למען ענותו בסבלותם של השרים, שסבלות השרים היו עוד גרוע מן המסים עצמם, ומבואר שלא עשו זה מצד שלא נתנו מס ברצונם, כי עד עתה נתנו מס בלא לוחצים ונוגשים, רק עשו זה לענותם. וכבר בארתי בפ’ לך מ”ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שלא לבד שיענוש על הענוי יענוש גם על איכות העבודה אם תהיה יתר על המדה הראויה לפי חוקי הארצות, וכ”ש פה דתרווייהו איתנהו, ואח”כ התחילו לשעבד בגופם ויבן ערי מסכנות לפרעה כי מעת שנתן החוק שחמישית התבואה שייכה לפרעה היו לו מסכנות של תבואה, והעמיס עליהם לבנות ערים ששם יאצרו את התבואה באוצרות, וחז”ל אמרו שפיתום ורעמסס מורה שבנו הבנינים על מקום לח ונרפש שלא יכלו להעמיד שם יסוד חזק, וראשון ראשון מתרוסס ופי תהום בלעו, כי לא היה כונתו הבנין עצמו רק להלאות את הבונים שלא יגמר הבנין לעולם כדי שיהיו מעונים תמיד: 1:12 — וכאשר, וכ”ז לא הועיל לא לענין הרבוי כי כן ירבה, ולא לענין חוזק גופם כי כן יפרוץ, ומאז ויקוצו מפני בני ישראל, שתחלה לא שנאו אותם והיה עצתם רק שלא יעלו מארצם לעת מצוא, אבל אח”כ קצו מפניהם ומאסו אותם: 1:13 — ויעבדו, ואז כבשום לעבדים לעבוד בם בתמידות, ולא לבד לעבודת המלך רק לכל מצרים, בענין שהיו עבדים לעבדים והיו הפקר לכל, וזאת שנית שלא לבד שהעבידום לצרכם רק היה עבודת פרך עבודה בלי מנוחה ובלי צורך רק לפרך את גופם: 1:14 — וימררו, ותכלית העבודה היה למרר את חייהם, ומבאר שאיכות העבודה הי’ עבודה קשה בחמר ובלבנים, ומקום העבודה בכל עבודה בשדה כדי לבטלם מפו”ר, וכל מיני העבודות שעבדו בם היו בפרך, בענין שהי’ עבודה קשה ובלי מרגוע בינתים, ובזה באר איך גם עם מצרים עזרו לרעה שלכן נענשו גם המה:
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | עבודת הפרך היא גלות בפועל — מן הפריה הגדולה אל הדיכוי
- אפיון - מנהיגות במשבר | ראשית העבדות — הרגע שבו נדרשת הנהגה מציל לעתיד
הערות
השוואה לפי רש”י — פסוק יב: “פן ירבה” של פרעה מול “כן ירבה” של רוח הקודש. מוטיב חוזר: תכנית אנושית להכחדה מתהפכת לברכה. מקביל: מכירת יוסף (בראשית נ׳:כ׳ — “אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה”), ופורים (תכנית המן מתהפכת).