גזרות פרעה על הילודים
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
מפרשים
רש”י
1:15 — למילדת: הוּא לְשׁוֹן מוֹלִידוֹת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לָ’ קַל וְיֵשׁ לָ’ כָּבֵד, כְּמוֹ שׁוֹבֵר וּמְשַׁבֵּר, דּוֹבֵר וּמְדַבֵּר, כָּךְ מוֹלִיד וּמְיַלֵּד: 1:15 — שפרה: יוֹכֶבֶד, עַל שֵׁם שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד (שם): 1:15 — פועה: זוֹ מִרְיָם, שֶׁפּוֹעָה וּמְדַבֶּרֶת וְהוֹגָה לַוָּלָד (שם), כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים הַמְפַיְּסוֹת תִּינוֹק הַבּוֹכֶה. 1:15 — פועה: לְשׁוֹן צְעָקָה, כְּמוֹ “כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה” (ישעיה מ”ב): 1:16 — בילדכן: כְּמוֹ בְּהוֹלִידְכֶן: 1:16 — על האבנים: מוֹשַׁב הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת, בְּמָקוֹם אַחֵר (ישעיהו ל”ז), קוֹרְאוֹ מַשְׁבֵּר; וְכָמוֹהוּ “עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם” (ירמיהו י”ח), – מוֹשַׁב כְּלִי אֻמָּנוּת יוֹצֵר חֶרֶשׂ: 1:16 — אם בן הוא וגו’: לֹא הָיָה מַקְפִּיד אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו שֶׁעָתִיד לְהִוָּלֵד בֵּן הַמּוֹשִׁיעַ אוֹתָם: 1:16 — וחיה: וְתִחְיֶה: 1:17 — ותחיין את הילדים: מְסַפְּקוֹת לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן. תַּרְגּוּם הָרִאשׁוֹן וְקַיָּמָא, וְהַשֵּׁנִי וְקַיֵּמְתֻּן, לְפִי שֶׁלְּשׁוֹן עָבָר לִנְקֵבוֹת רַבּוֹת תֵּבָה זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְשׁוֹן פָּעֲלוּ וּלְשׁוֹן פְּעַלְתֶּם, כְּגוֹן “וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי” (שמות ב’), (לְשׁוֹן עָבָר) כְּמוֹ וַיֹּאמְרוּ לִזְכָרִים, “וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם” (ירמיהו מ”ד), לְשׁוֹן דִּבַּרְתֶּן, כְּמוֹ וַתְּדַבְּרוּ לִזְכָרִים, וְכֵן “וַתְּחַלְּלֶנָה אֹתִי אֶל עַמִּי” (יחזקאל י”ג), לְשׁוֹן עָבָר חִלַּלְתֶּן, כְּמוֹ וַתְּחַלְּלוּ לִזְכָרִים: 1:19 — כי חיות הנה: בְּקִיאוֹת כַּמְיַלְּדוֹת, תַּרְגּוּם מְיַלְּדוֹת חַיָּתָא. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ הֲרֵי הֵן מְשׁוּלוֹת כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה (סוטה י”א), שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת מְיַלְּדוֹת. וְהֵיכָן מְשׁוּלוֹת לְחַיּוֹת? גּוּר אַרְיֵה, זְאֵב יִטְרָף (בראשית מ”ט), בְּכוֹר שׁוֹרוֹ (דברים ל”ג), אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ”ט), וּמִי שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ, הֲרֵי הַכָּתוּב כְּלָלָן וַיְבָרֶךְ אוֹתָם (שם), וְעוֹד כְּתִיב מָה אִמְּךָ לְבִיָּא (יחזקאל י”ט): 1:20 — וייטב: הֵטִיב לָהֶן. וְזֶה חִלּוּק בְּתֵבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְנָתַן לָהּ וָי”ו יוֹ”ד בְּרֹאשָׁהּ, כְּשֶׁהִיא בָאָה לְדַבֵּר לְשׁוֹן וַיַּפְעִיל הוּא נָקוּד הַיּוֹ”ד בְּצֵירֵי, שֶׁהוּא קָמָץ קָטָן, כְּגוֹן וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת, “וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה” (איכה ב’), – הִרְבָּה תַּאֲנִיָּה. וְכֵן “וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית” דִנְבוּזַרְאֲדָן (דברי הימים ב’ ל”ו), – הִגְלָה אֶת הַשְּׁאֵרִית, “וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב” (שופטים ט”ו) – הִפְנָה הַזְּנָבוֹת זוֹ לָזוֹ, כָּל אֵלּוּ לְשׁוֹן הִפְעִיל אֶת אֲחֵרִים; וּכְשֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן וַיִּפְעַל, הוּא נָקוּד הַיּוֹ”ד בְּחִירִק, כְּגוֹן “וַיִּיטַב בְּעֵינָיו” (ויקרא י’), לְשׁוֹן הוּטַב, וְכֵן וַיִּרֶב הָעָם, – נִתְרַבָּה הָעָם, “וַיִּגֶל יְהוּדָה” (מלכים ב כ”ה) – הָגְלָה יְהוּדָה, “וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה” (שמות ב׳:י״ב) – הִפְנָה לְכָאן וּלְכָאן. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב, וַיֵּרֶד, וַיֵּצֵא, לְפִי שֶׁאֵינָן מִגִּזְרָתָן שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁהֲרֵי הַיּוֹ”ד יְסוֹד בָּהֶן, יֵלֵךְ, יֵשֵׁב, יֵרֵד, יֵצֵא – י’ אוֹת שְׁלִישִׁית בּוֹ: 1:20 — וייטב אלהים למילדת: מַהוּ הַטּוֹבָה?: 1:21 — ויעש להם בתים: בָּתֵּי כְהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת שֶׁקְּרוּיִין בָּתִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה’ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ” (מלכים א ט׳:א׳), כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִיּוֹכֶבֶד וּמַלְכוּת מִמִּרְיָם. כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה: 1:22 — לכל עמו: אַף עֲלֵיהֶם גָּזַר (סוטה י”ב), יוֹם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו, הַיּוֹם נוֹלָד מוֹשִׁיעָן, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מִמִּצְרַיִם אִם מִיִּשְׂרָאֵל, וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת בַּמַּיִם, לְפִיכָךְ גָּזַר אוֹתוֹ הַיּוֹם אַף עַל הַמִּצְרִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, וְלֹא נֶאֱמַר הַיִּלּוֹד לָעִבְרִים; וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת עַל מֵי מְרִיבָה:
מלבי”ם
1:15 — ויאמר מלך מצרים, כפי הפשט אמר להמצריות שהיו מילדות את העבריות, והיה שני מיני מילדות. א] שהיתה עוסקת עם היושבת על המשבר להוציא הולד, והשנית שהיה עוסקת עם הנולד לכרות טבורו ולעשות צרכו, האחת נקרא שפרה והשנית פועה, ואין פי’ שלא היו רק שתי מילדות דהא היו עם רב ורק ר”ל שני מיני מילדות, או כראב”ע ששתים היו שרות על כולם וכן פי’ הרי”א, ומ”ש ויאמר מלך מצרים ולא פי’ מה אמר, מבואר שמוסב למעלה שאמר תחלה ויאמר אל עמו הנה עם ב”י רב ועצום והתיעץ עמהם, ועתה אמר זאת אל המילדות והתיעץ גם עמהם מה לעשות פן ירבה, ואחר שהציע לפניהם דאגתו ויראתו, אז: 1:16 — שאלות: מ”ש ויאמר מלך מצרים, ויאמר כפל ויאמר ללא צורך ולמה כפל ולא עשו ותחיין, ומ”ש וייטב אלהים למילדות וירב העם נעלם פירושו שהיל”ל וייטב למילדות ויעש להם בתים ואח”כ יאמר וירב העם: ויאמר, א”ל כי עצתו הוא שימיתו את הזכרים הנולדים, ולכן לא אמר פה ויצו את המילדות כמ”ש ויצו לכל עמו, כי לא היה דרך צווי רק דרך עצה שיעשו הדבר בלאט שלא יודע לאיש, שזה ההבדל בין צווי ובין אמירה, שאם היה דרך צווי היו חייבות מיתה, כי מרו פי מלך, ואם היה רוצה לעשות הדבר בפרהסיא לא היה צריך לעשות זה בהצנע ע”י המילדות רק לצוות להשליך. הזכרים ליאור, רק שתחלה בוש מלעשות רצח כזה בגלוי ורצה שיעשה בלאט, וחשב שהמילדות שהן מצריות ושונאות את ישראל יעשו כן בשמחה: 1:17 — ותיראן, באשר לא צוה להם במצות מלך רק דבר אליהן ותלה הדבר בהן, עד שהעונש על רצח זה תלוי בצוארם יראו את האלהים, ולא די שלא עשו כאשר דבר אליהן לעשות מעשה להמית את הילדים, עוד עשו בהפך ותחיין את הילדים, שזה עשו המילדות השניות ששמם פועה שהיה ענינם להחיות הילדים, ואמרו חז”ל ותחיין שהיו מספקות להם מים ומזון. שק”ל שמ”ש ותחיין הוא למותר: 1:18 — ויקרא וגו’ ויאמר להן מרוע עשיתן הדבר הזה, לא שאל להן מדוע לא עשו מה שא”ל להמית את הילדים, אחר שהי”ל שאלה יותר גדולה שחוץ ממה שלא עשו להמית עשו עוד בהפך להחיות את הילדים שע”ז אין להם שום תירוץ: 1:19 — ותאמרן המילדות, השיבן לו נגד מה ששאל מדוע החיו את הילדים במה שעשו צרכי הנולד למלחו ולחתלו ולכרות טבורו שזה עשו המילדות ששמם פועה, שזה מפני שלא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה, ר”ל שבקיאות בהנהגת הנולד כמו החיה, והם בעצמם יכלו לעשות זה, וא”כ היה מן העצה שיעשו כן המילדות שאם לא היו עושים זאת היו מושכים ע”ע קו חשד ובכ”ז היה זה לא להועיל כי חיות הנה בעצמם ות”א ארי חכימין אינון. ועל מה שלא עשו להמית את הולד על האבנים הוא מטעם כי בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו : 1:20 — וייטב אלהים, הודיע שפרעה הבין האמת שלא המיתו הילדים מפני יראת אלהים והיה בלבו נעשות להם רעה רק שאלהים היטיב למילדות ולא עשה להם רע מאומה, וגם נכלל בזה שה’ נתן שכרם בעה”ז בטובת עה”ז, אבל אחר שראה פרעה כי וירב העם ויעצמו מאד, שהתרבו עוד יותר ע”מ שהתרבו ועצמו עד עתה, כי כפי שחשב מחשבות לכלותם כן היה מטוב ההשגחה להרבותם: 1:21 — ויהי, ובאשר ידע פרעה האמת כי יראו המילדות את האלהים, שמה שנמנעו מהמית את הילדים היה מיראת אלהים ולכן התיאש מהפיק זממו עוד ע”י המילדות שידע שלא ימלאו פקודתו, ולכן היה מוכרח לגזור גזרת רצח הזה בפרהסיא בפקודת מלך, הגם שהוא לבושה ולכלמה, והיה עצתו כי עשה להם בתים ופי’ כמ”ש הרי”א שעשה בתים מיוחדים ששם ישבו המילדות בקביעות, כדי שבכל עת שיצטרך איש להמילדת יוכרח לקראם מן הבתים, ששם ישבו גם ממוני המלך וידעו מי היולדת היושבת על המשבר, ולא יכלו המילדות להעלים דבר כי לא יכלו ללכת מן הבתים בלא רשות ובלא הודעה לאיזה מקום הן הולכות: 1:22 — רצו, ואז צוה זאת בפקודת מלך כמו שמורה לשון צוה והצווי היה לכל עמו, שכל שיראו שיקראו את המילדות מן הבתים אל בית היולדת יארבו שם ויפקחו עיניהם על כל בן זכר הנולד וישליכו אותו ליאור:
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | שפרה ופועה מסכנות חייהן ומסרבות לצו פרעה — מנהיגות אמיצה במשבר קיומי
- אפיון - בחירה ודחייה | פרעה מנסה למחות את הזכרים — אלוקים בוחר לשמר דווקא את משה
הערות
תבנית השוואה: CT-014 — נביא מול מלך (עימות סמכות) נקודת השוואה: כאן לא נביא אלא שתי נשים. מה נותן להן כוח לסרב? מה ההבדל בין עימות מתוך יראת אלוקים לעימות מתוך שליחות נבואית?
השוואה לפי רש”י — פסוק כא: גמול ב”בתים” = שושלות. מוטיב: אישה שמסכנת עצמה להציל ילדים זוכה לשושלת. מקביל: רחב המסתירה מרגלים (יהושע ב׳) — מקבלת שושלת נביאים.