חיי יצחק

פסוקים

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶֽת־שֶׁם־בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד־ל֛וֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק׃ וַיִּֽהְי֖וּ יְמֵ֣י יִצְחָ֑ק מְאַ֥ת שָׁנָ֖ה וּשְׁמֹנִ֥ים שָׁנָֽה׃

דמויות

מיקום

אפיונים

אפיון - אישה עקרה | הבטחה ליצחק מן שרה העקרה

מפרשים

רש”י

17:19 — אבל.: לְשׁוֹן אֲמִתַּת דְּבָרִים, וְכֵן אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ (בראשית מ”ב), אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ (מלכים ב ד’): 17:19 — וקראת את שמו יצחק.: עַל שֵׁם הַצְּחוֹק, וְיֵ”אֹ עַל שֵׁם הָעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת וצ’ שָׁנָה שֶׁל שָׂרָה וח’ יָמִים שֶׁנִּמּוֹל, וק’ שָׁנָה שֶׁל אַבְרָהָם: 17:19 — והקימתי את בריתי אתו.: לָמָּה נֶאֱמַר, כְּבָר כְּתִיב וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ וְגוֹ’? אֶלָּא לְפִי שֶׁאוֹמֵר וַהֲקִמוֹתִי וְגוֹ’, יָכוֹל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה בִּכְלַל הַקִּיּוּם, תַּ”לֹ וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ – וְלֹא עִם אֲחֵרִים: ואת בריתי אקים את יצחק. לָמָּה נֶאֱמַר? אֶלָּא לִמֵּד שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ מִבֶּטֶן. דָּ”אַ אָמַר רַ’ אַבָּא, מִכָּאן לָמַד קַ”וָ בֶּן הַגְּבִירָה מִבֶּן הָאָמָה; כְּתִיב הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, זֶה יִשְׁמָעֵאל, וְקַ”וָ וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק: 17:19 — ואת בריתי.: בְּרִית הַמִּילָה תְּהֵא מְסוּרָה לְזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק: 17:20 — שנים עשר נשיאים.: כַּעֲנָנִים יִכְלוּ; כְּמוֹ נְשִׂיאִים וְרוּחַ (משלי כ”ה): 17:22 — מעל אברהם.: לְשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים מֶרְכַּבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם (בראשית רבה): 17:23 — בעצם היום.: בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּצְטַוָּה, בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה; לֹא נִתְיָרֵא לֹא מִן הַגּוֹיִם וְלֹא מִן הַלֵּצָנִים, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹיְבָיו וּבְנֵי דּוֹרוֹ אוֹמְרִים אִלּוּ רְאִינוּהוּ לֹא הִנַּחְנוּהוּ לָמוּל וּלְקַיֵּם מִצְוָתוֹ שֶׁל מָקוֹם: 17:23 — וימל.: לְשׁוֹן וַיִּפְעַל: 17:24 — בהמולו.: בְּהִפָּעֲלוֹ, כְּמוֹ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב’): 17:25 — בהמולו את בשר ערלתו.: בְּאַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר “אֵת”, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה חָסֵר אֶלָּא חִתּוּךְ בָּשָׂר, שֶׁכְּבָר נִתְמָעֵךְ עַל יְדֵי תַשְׁמִישׁ; אֲבָל יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה יֶלֶד, הֻזְקַק לַחְתֹּךְ עָרְלָה וְלִפְרֹעַ הַמִּילָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ “אֵת” (בראשית רבה): 17:26 — בעצם היום הזה.: שֶׁמָּלְאוּ לְאַבְרָהָם צ”ט שָׁנָה וּלְיִשְׁמָעֵאל י”ג שָׁנִים נמול אברהם וישמעאל בנו: 18:1 — וירא אליו.: לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ הָיָה, וּבָא הַקָּבָּ”ה וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ (בבא מציעא פ”ו): 18:1 — באלוני ממרא.: הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה, לְפִיכָךְ נִגְלָה עָלָיו בְּחֶלְקוֹ (בראשית רבה): 18:1 — יושב.: ישב כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה שֵׁב וַאֲנִי אֶעֱמֹד, וְאַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ שֶׁעָתִיד אֲנִי לְהִתְיַצֵּב בַּעֲדַת הַדַּיָּנִים וְהֵן יוֹשְׁבִין, שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהילים פ”ב) (בראשית רבה): 18:1 — פתח האהל.: לִרְאוֹת אִם יֵשׁ עוֹבֵר וָשָׁב וְיַכְנִיסֵם בְּבֵיתוֹ: 18:1 — כחום היום.: הוֹצִיא הַקָבָּ”ה חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחוֹ בְּאוֹרְחִים, וּלְפִי שֶׁרָאָהוּ מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹרְחִים בָּאִים, הֵבִיא הַמַּלְאָכִים עָלָיו בִּדְמוּת אֲנָשִׁים (בבא מציעא שם): 18:2 — והנה שלשה אנשים.: אֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם וְאֶחָד לְרַפְּאוֹת אֶת אַבְרָהָם, שֶׁאֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה שְׁתֵּי שְׁלִיחֻיּוֹת (בראשית רבה). תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּן כָּל הַפָּרָשָׁה הוּא מַזְכִּירָן בִּלְשׁוֹן רַבִּים וַיֹּאכֵלוּ, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, וּבַבְּשׂוֹרָה נֶאֱמַר וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, וּבַהֲפִיכַת סְדוֹם הוּא אוֹמֵר כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר לְבִלְתִּי הָפְכִּי, וּרְפָאֵל שֶׁרִפֵּא אֶת אַבְרָהָם הָלַךְ מִשָּׁם לְהַצִּיל אֶת לוֹט; הוּא שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, לָמַדְתָּ שֶׁהָאֶחָד הָיָה מַצִּיל (בראשית רבה): 18:2 — נצבים עליו.: לְפָנָיו, אֲבָל לָשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי הַמַּלְאָכִים: 18:2 — וירא.: מַהוּ וַיַּרְא וַיַּרְא שְׁתֵּי פְעָמִים? הָרִאשׁוֹן כְּמַשְׁמָעוֹ וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן הֲבָנָה, נִסְתַּכֵּל שֶׁהָיוּ נִצָּבִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהֵבִין שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לְהַטְרִיחוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים הָיוּ שֶׁיֵּצֵא לִקְרָאתָם עָמְדוּ בִמְקוֹמָם לְכְבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַטְרִיחוֹ, וְקָדַם הוּא וְרָץ לִקְרָאתָם, בְּבָבָא מְצִיעָא, כְתִיב נִצָּבִים עָלָיו, וּכְתִיב וַיָּרָץ לִקְרָאתָם? כַּד חַזְיוּהוּ דַּהֲוָה שָׁרֵי וְאָסַר פֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם: 18:3 — ויאמר אדני אם נא וגו’.: לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם אָמַר וּקְרָאָם כֻּלָּם אֲדוֹנִים וְלַגָּדוֹל אָמַר אַל נָא תַעֲבֹר, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יַעֲבֹר הוּא יַעַמְדוּ חֲבֵרָיו עִמּוֹ, וּבְלָשׁוֹן זֶה הוּא חֹל (שבועות ל”ה). דָּ”אַ קֹדֶשׁ הוּא, וְהָיָה אוֹמֵר לְהַקָּבָּ”ה לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיָּרוּץ וְיַכְנִיס אֶת הָאוֹרְחִים וְאַעַ”פִּ שֶׁכָּתוּב אַחַר וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, הָאֲמִירָה קֹדֶם לָכֵן הָיְתָה, וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי אֵצֶל לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, שֶׁנִּכְתַּב אַחַר וַיּוֹלֶד נֹחַ, וְאִי אֶפְשַׁר לוֹמַר אֶלָּא שֶׁהָיְתָה הַגְּזֵרָה קֹדֶם לַלֵּדָה כ’ שָׁנָה, וּשְׁתֵּי הַלְּשׁוֹנוֹת בִּבְ”רַ: 18:4 — יקח נא.: עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְהַקָּבָּ”ה שִׁלֵּם לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע (במדבר כ’): 18:4 — ורחצו רגליכם.: כַּסָּבוּר שֶׁהֵם עַרְבִיִּים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם וִהִקְפִּיד שֶׁלֹא לְהַכְנִיס עֲ”זָ לְבֵיתוֹ; אֲבָל לוֹט שֶׁלֹּא הִקְפִּיד, הִקְדִּים לִינָה לִרְחִיצָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם: 18:4 — תחת העץ.: תַּחַת הָאִילָן: 18:5 — וסעדו לבכם.: בַּתּוֹרָה, בַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ דְּפִתָּא סַעֲדָתָא דְלִבָּא. בַּתּוֹרָה וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, בַּנְּבִיאִים סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם (שופטים י”ט), בַּכְּתוּבִים וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהל’ ק”ד). אָמַר רַבִּי חָמָא, לְבַבְכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִבְּכֶם, מַגִּיד שֶׁאֵין יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בַּמַּלְאָכִים (בראשית רבה): 18:5 — אחר תעבורו.: אַחַר כֵּן תֵּלְכוּ: 18:5 — כי על כן עברתם.: כִּי הַדָּבָר הַזֶּה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם מֵאַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי לִכְבוֹדִי: 18:5 — כי על כן.: כְּמוֹ עַל אֲשֶׁר, וְכֵן כָּל כִּי עַל כֵּן שֶׁבַּמִּקְרָא, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי (בראשית י”ט), כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ (בראשית ל״ג:י׳), כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ (שם ל”ח), כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ (במדבר י’): 18:6 — קמח סלת.: סֹלֶת לְעֻגוֹת, קֶמַח לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, לְכַסּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה לִשְׁאֹב אֶת הַזֻּהֲמָא: 18:7 — בן בקר רך וטוב.: ג’ פָּרִים הָיוּ, כְדֵי לְהַאֲכִילָן ג’ לְשׁוֹנוֹת בְּחַרְדָּל (בבא מציעא פ”ז): 18:7 — אל הנער.: זֶה יִשְׁמָעֵאל, לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת (בראשית רבה): 18:8 — ויקח חמאה וגו’.: וְלֶחֶם לֹא הֵבִיא, לְפִי שֶׁפֵּרְסָה שָׂרָה נִדָּה, שֶׁחָזַר לָהּ אֹרַח כַּנָּשִׁים אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִטְמֵאת הָעִסָּה (בבא מציעא שם): 18:8 — חמאה.: שֻׁמַּן הֶחָלָב שֶׁקּוֹלְטִין מֵעַל פָּנָיו: 18:8 — ובן הבקר אשר עשה.: אֲשֶׁר תִּקֵּן; קַמָּא קַמָּא שֶׁתִּקֵן אַמְטִי וְאַיְיתִי קָמַיְהוּ: 18:8 — ויאכלו.: נִרְאוּ כְמִי שֶׁאָכְלוּ, מִכָּאן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג (בבא מציעא שם): 18:9 — ויאמרו אליו.: נָקוּד עַל אי”ו שֶׁבְּאֵלָיו, וְתַנְיָא רַ”שִׁ בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כָּל מָקוֹם שֶׁכְּתָב רַבֶּה עַל הַנְּקֻדָּה, אַתָּה דוֹרֵשׁ הַכְּתָב; וְכָאן הַנְּקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אַתָּה דּוֹרֵשׁ הַנְּקֻדָּה, שֶׁאַף לְשָׂרָה שָׁאֲלוּ אַיּוֹ אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ לָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וְלָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. בְּבָבָא מְצִיעָא אוֹמְרִים יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׂרָה אִמֵּנוּ הֵיכָן הָיְתָה, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁצְּנוּעָה הָיְתָה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעֲלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה: 18:9 — הנה באהל.: צְנוּעָה הִיא: 18:10 — שוב אשוב.: לֹא בִשְּׂרוֹ הַמַּלְאָךְ שֶׁיָּשׁוּב אֵלָיו, אֶלָּא בִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם אָמַר לוֹ, כְּמוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה’ הַרְבָּה אַרְבֶּה, וְהוּא אֵין בְּיָדוֹ לְהַרְבּוֹת, אֶלָּא בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, אַף כָּאן בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם אָמַר לוֹ כֵּן (בְּ”רַ). אֱלִישָׁע אָמַר לַשּׁוּנַמִּית לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ, אוֹתָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּ אֶת שָׂרָה אָמְרוּ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב, אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם אָמְרוּ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב, אֲבָל אֲנִי בָשָׂר וָדָם שֶׁהַיּוֹם חַי וּמָחָר מֵת – בֵּין חַי וּבֵין מֵת לַמּוֹעֵד הַזֶּה וגו’: 18:10 — כעת חיה.: כָּעֵת הַזֹּאת לַשָּׁנָה הַבָּאָה, וּפֶסַח הָיָה, וּלְפֶסַח הַבָּא נוֹלַד יִצְחָק, מִדְּלָא קָרֵינַן כְּעֵת אֶלָּא כָּעֵת: 18:10 — כעת חיה.: כָּעֵת הַזֹּאת שֶׁתְּהֵא חַיָּה לָכֶם, שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם שְׁלֵמִים וְקַיָּמִים: 18:10 — והוא אחריו.: הַפֶּתַח הָיָה אַחַר הַמַּלְאָךְ: 18:11 — חדל להיות.: פָּסַק מִמֶּנָה: 18:11 — אורח כנשים.: אֹרַח נִדּוֹת: 18:12 — בקרבה.: מִסְתַּכֶּלֶת בְּמֵעֶיהָ וְאָמְרָה אֶפְשַׁר הַקְּרָבַיִם הַלָּלוּ טְעוּנִין וָלָד? הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ שֶׁצָּמְקוּ מוֹשְׁכִין חָלָב? תַּנְחוּמָא: 18:12 — עדנה.: צִחְצוּחַ בָּשָׂר, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה מַשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר. דָבָר אַחֵר לְשׁוֹן עִדָּן; זְמַן וֶסֶת נִדּוּת: 18:13 — האף אמנם.: הֲגַם אֱמֶת אֵלֵד? 18:13 — ואני זקנתי: שִׁנָּה הַכָּתוּב מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֲרֵי הִיא אָמְרָה וַאדֹנִי זָקֵן: 18:14 — היפלא.: כְּתַרְגּוּמוֹ הֲיִתְכַּסִּי? וְכִי שׁוּם דָּבָר מֻפְלָא וּמֻפְרָד וּמְכֻסֶּה מִמֶּנִּי מִלַּעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי: 18:14 — למועד.: לְאוֹתוֹ מוֹעֵד הַמְיֻחָד שֶׁקָּבַעְתִּי לְךָ אֶתְמוֹל, לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת: 18:15 — כי יראה וגו’ כי צחקת.: הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן דְּהָא, שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לַדָּבָר וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה – לְפִי שֶׁיָּרְאָה; וְהַשֵּׁנִי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא, וַיֹּאמֶר לֹא כִדְבָרֵךְ הוּא אֶלָּא צָחַקְתְּ, שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת, אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא: 18:16 — וישקיפו.: כָּל הַשְׁקָפָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְרָעָה חוּץ מֵהַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ (דברים כ”ו), שֶׁגָּדוֹל כֹּחַ מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁהוֹפֵך מִדַּת הָרֹגֶז לְרַחֲמִים: 18:16 — לשלחם.: לְלַוּוֹתָם; כַּסָּבוּר אוֹרְחִים הֵם: 18:17 — המכסה אני.: בִּתְמִיהָ: 18:17 — אשר אני עושה: בִּסְדוֹם. לֹא יָפֶה לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲנִי נָתַתִּי לוֹ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַחֲמִשָּׁה כְּרַכִּין הַלָּלוּ שֶׁלּוֹ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְגוֹ’ (בראשית י’). קָרָאתִי אוֹתוֹ אַבְרָהָם – אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, וְאַשְׁמִיד אֶת הַבָּנִים וְלֹא אוֹדִיעַ לָאָב, שֶׁהוּא אוֹהֲבִי? 18:18 — ואברהם היו יהיה.: מִ”אַ: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ – בֵּרְכוֹ. וּפְשׁוּטוֹ: וְכִי מִמֶּנּוּ אֲנִי מַעֲלִים, וַהֲרֵי הוּא חָבִיב לְפָנַי לִהְיוֹת לְגוֹי גָּדוֹל וּלְהִתְבָּרֵך בּוֹ כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. 18:19 — כי ידעתיו.: לְשׁוֹן חִבָּה, כְּמוֹ מוֹדָע לְאִישָׁהּ (רות ב’), הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (שם ג’), וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם (שמות ל”ג). וְאָמְנָם עִקַּר לְשׁוֹן כֻּלָּם אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן יְדִיעָה, שֶׁהַמְחַבֵּב אֶת הָאָדָם מְקָרְבוֹ אֶצְלוֹ וְיוֹדְעוֹ וּמַכִּירוֹ, וְלָמָּה יְדַעְתִּיו? 18:19 — למען אשר יצוה.: לְפִי שֶׁהוּא מְצַוֶּה אֶת בָּנָיו עָלַי לִשְׁמֹר דְּרָכַי. וְאִם תְּפָרְשֵׁהוּ כְתַרְגּוּמוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בוֹ שֶׁיְּצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ’, אֵין לְמַעַן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן: 18:19 — יצוה.: לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְמוֹ כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א’): 18:19 — למען הביא.: כָּךְ הוּא מְצַוֶּה לְבָנָיו, שִׁמְרוּ דֶּרֶך ה’ כְּדֵי שֶׁיָּבִיא ה’ עַל אַבְרָהָם וְגוֹ’; עַל בֵּית אַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ, כָּל הַמַּעֲמִיד בֵּן צַדִּיק כְּאִלוּ אֵינוֹ מֵת: 18:20 — ויאמר ה’.: אֶל אַבְרָהָם שֶׁעָשָׂה כַּאֲשֶׁר אָמַר, שֶׁלֹּא יְכַסֶּה מִמֶּנּוּ: 18:20 — כי רבה.: כָּל רַבָּה שֶׁבַּמִּקְרָא הַטַּעַם לְמַטָּה בַּבֵּי”ת, לְפִי שֶׁהֵן מְתֻרְגָּמִין גְּדוֹלָה, אוֹ גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, אֲבָל זֶה טַעֲמוֹ לְמַעְלָה בָּרֵי”ש, לְפִי שֶׁמְּתֻרְגָּם גָדְלָה כְּבָר כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ: 18:21 — ארדה נא.: לִמֵּד לַדַּיָּנִים שֶׁלֹא יִפְסְקוּ דִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בִרְאִיָּה, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְפָרָשַׁת הַפַּלָּגָה. דָּבָר אַחֵר, אֵרְדָה נָא לְסוֹף מַעֲשֵׂיהֶם: 18:21 — הכצעקתה.: שֶׁל מְדִינָה: 18:21 — הבאה אלי עשו.: וְכֵן עוֹמְדִים בְּמִרְדָּם, כָּלָה אֲנִי עוֹשֶׂה בָהֶם, וְאִם לֹא יַעַמְדוּ בְמִרְדָּן אֵדְעָה מָה אֶעֶשֶׂה לְהִפָּרַע מֵהֶן בְּיִסּוּרִין וְלֹא אֲכַלֶּה אוֹתָן. וְכַיּוֹצֵא בוֹ מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ (שמות ל”ג); וּלְפִיכָךְ יֵשׁ הֶפְסֵק נְקֻדַּת פְּסִיק בֵּין עָשׂוּ לְכָלָה, כְּדֵי לְהַפְרִיד תֵּבָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ הַכְּצַעֲקָתָהּ – צַעֲקַת רִיבָה אַחַת שֶׁהָרְגוּ מִיתָה מְשֻׁנָּה עַל שֶׁנָּתְנָה מָזוֹן לְעָנִי, כַּמְּפֹרָשׁ בְּחֵלֶק: 18:22 — ויפנו משם.: מִמָּקוֹם שֶׁאַבְרָהָם לִוָּם שָׁם: 18:22 — ואברהם עודנו עומד לפני ה’.: וַהֲלֹא לֹא הָלַךְ לַעֲמֹד לְפָנָיו, אֶלָּא הַקָּבָּ”ה בָּא אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְהָיָה לוֹ לִכְתֹּב “וַה’ עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד עַל אַבְרָהָם”? אֶלָּא תִּקּוּן סוֹפְרִים הוּא זֶה (אֲשֶׁר הֲפָכוּהוּ רַזִ”לִ לִכְתֹּב כֵּן) (בראשית רבה): 18:23 — ויגש אברהם.: מָצִינוּ הַגָּשָׁה לַמִּלְחָמָה, וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְגוֹ’ (שמואל ב י’), וְהַגָּשָׁה לְפִיוּס וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וְהַגָּשָׁה לִתְפִלָּה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא (מלכים א י”ח), וּלְכָל אֵלֶּה נִכְנַס אַבְרָהָם לְדַבֵּר קָשׁוֹת וּלְפִיּוּס וְלִתְפִלָּה: 18:23 — האף תספה.: הֲגַם תִּסְפֶּה. וּלְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס, שֶׁתִּרְגְּמוֹ לְשׁוֹן רֹגֶז, כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, הַאַף יַשִּׂיאֲךָ שֶׁתִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: 18:24 — אולי יש חמשים צדיקים.: עֲשָׂרָה צַדִּיקִים לְכָל כְּרַךְ וּכְרַךְ, כִּי ה’ מְקוֹמוֹת יֵשׁ. וְאִם תֹּאמַר: לֹא יַצִּילוּ הַצַּדִּיקִים אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה תָּמִית הַצַּדִּיקִים? 18:25 — חלילה לך.: חֻלִּין הוּא לְךָ, יֹאמְרוּ כָךְ הוּא אֻמָּנוּתוֹ, שׁוֹטֵף הַכֹּל, צֵדִּיקִים וּרְשָׁעִים, כָּךְ עָשִׂיתָ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה: 18:25 — כדבר הזה.: לֹא הוּא וְלֹא כַּיּוֹצֵא בוֹ: 18:25 — חלילה לך.: לָעוֹלָם הַבָּא: 18:25 — השופט כל הארץ.: נָקוּד בַּחֲטַף פַּתָּח ה”א שֶׁל הֲשׁוֹפֵט, לְשׁוֹן תְּמִיהָ, וְכִי מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵט לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפַּט אֱמֶת: 18:26 — אם אמצא בסדם וגו’ לכל המקום.: לְכָל הַכְּרַכִּים; וּלְפִי שֶׁסְּדוֹם הָיְתָה מֶטְרוֹפּוֹלִין וַחֲשׁוּבָה מִכֻּלָּם, תָּלָה בָהּ הַכָּתוּב: 18:27 — הואלתי.: רָצִיתִי כְּמוֹ וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה (שמות ב’): 18:27 — ואנכי עפר ואפר.: וּכְבָר הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת עָפָר עַל יְדֵי הַמְּלָכִים, וְאֵפֶר עַל יְדֵי נִמְרוֹד, לוּלֵי רַחֲמֶיךָ אֲשֶׁר עָמְדוּ לִי: 18:28 — התשחית בחמשה.: וַהֲלֹא הֵן ט’ לְכָל כְּרַךְ, וְאַתָּה צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּצְטָרֵף עִמָּהֶם: 18:29 — אולי ימצאון שם ארבעים.: וְיִמָּלְטוּ ד’ הַכְּרַכִּים וְכֵן ל’ יַצִּילוּ ג’ מֵהֶם אוֹ כ’ יַצִּילוּ ב’ מֵהֶם אוֹ י’ יַצִּילוּ אֶחָד מֵהֶם: 18:31 — הואלתי.: רָצִיתִי, כְּמוֹ וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה (שמות ב’): 18:32 — אולי ימצאון שם עשרה.: עַל הַפָּחוּת לֹא בִקֵּשׁ, אָמַר דוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ ח’, נֹחַ וּבָנָיו וּנְשֵׁיהֶם, וְלֹא הִצִּילוּ עַל דּוֹרָם; וְעַל ט’ עַל יְדֵי צֵרוּף כְּבָר בִּקֵּשׁ וְלֹא מָצָא: 18:33 — וילך ה’ וגו’.: כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק הַסָּנֵגוֹר הָלַךְ לוֹ הַדַּיָּן: 18:33 — ואברהם שב למקומו.: נִסְתַּלֵּק הַדַּיָּן נִסְתַּלֵּק הַסָּנֵגוֹר, וְהַקָּטֵיגוֹר מְקַטְרֵג וּלְפִיכָךְ וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, לְהַשְׁחִית: 19:1 — שני.: א’ לְהַשְׁחִית אֶת סְדוֹם וא’ לְהַצִּיל אֶת לוֹט, וְהוּא אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְרַפְּאוֹת אַבְרָהָם, וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּא לְבָשֵּׂר אֶת שָׂרָה, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ נִסְתַּלֵּק לוֹ: 19:1 — המלאכים.: וּלְהַלָּן קְרָאָם אֲנָשִׁים? כְּשֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם קְרָאָם אֲנָשִׁים; דָּבָר אַחֵר אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁכֹּחוֹ גָדוֹל וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים תְּדִירִין אֶצְלוֹ כַּאֲנָשִׁים קְרָאָם אֲנָשִׁים, וְאֵצֶל לוֹט קְרָאָם מַלְאָכִים (בראשית רבה): 19:1 — בערב.: וְכִי כָל כָּךְ שָׁהוּ הַמַּלְאָכִים מֵחֶבְרוֹן לִסְדוֹם? אֶלָּא מַלְאֲכֵי רַחֲמִים הָיוּ וּמַמְתִּינִים שֶׁמָּא יוּכַל אַבְרָהָם לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא: 19:1 — ולוט ישב בשער סדום.: ישב כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹפֵט עֲלֵיהֶם (בראשית רבה): 19:1 — וירא לוט וגו’.: מִבֵּית אַבְרָהָם לָמַד לַחֲזֹר עַל הָאוֹרְחִים: 19:2 — הנה נא אדני.: הִנֵּה נָא אַתֶּם אֲדוֹנִים לִי אַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי. דָּבָר אַחֵר הִנֵּה נָא צְרִיכִים אַתֶּם לָתֵת לֵב עַל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָכֶם וְזוֹ הִיא עֵצָה נְכוֹנָה: 19:2 — סורו נא.: עַקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי דֶרֶךְ עֲקַלָּתוֹן שֶׁלֹּא יַכִּירוּ שֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר סוּרוּ (בראשית רבה): 19:2 — ולינו ורחצו רגליכם.: וְכִי דַרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לָלוּן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ? וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם אָמַר לָהֶם תְּחִלָּה רַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹט, אִם כְּשֶׁיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וְיִרְאוּ שֶׁכְּבָר רַחֲצוּ רַגְלֵיהֶם יַעֲלִילוּ עָלַי וְיֹאמְרוּ כְּבָר עָבְרוּ שְׁנֵי יָמִים אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ לְבֵיתְךָ וְלֹא הוֹדַעְתָּנוּ, לְפִיכָךְ אָמַר, מוּטָב שֶׁיִתְעַכְּבוּ כָּאן בַּאֲבַק רַגְלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִין כְּמוֹ שֶׁבָּאוּ עַכְשָׁו; לְפִיכָךְ אָמַר לִינוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רַחֲצוּ: 19:2 — ויאמרו לא.: וּלְאַבְרָהָם אָמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה, מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית רבה): 19:2 — כי ברחוב נלין.: הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא, שֶׁאָמְרוּ לֹא נָסוּר אֶל בֵּיתְךָ אֶלָּא בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר נָלִין: 19:3 — ויסרו אליו.: עִקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְצַד בֵּיתוֹ: 19:3 — ומצות אפה.: פֶּסַח הָיָה: 19:4 — טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום.: כָּךְ נִדְרַשׁ בִּבְ”רַ טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר הָיוּ בְּפִיהֶם שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים לְלוֹט מַה טִּיבָם וּמַעֲשֵׂיהֶם וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם רֻבָּם רְשָׁעִים; עוֹדָם מְדַבְּרִים בָּהֶם וְאַנְשֵׁי סְדוֹם וְגוֹ’. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי רֶשַׁע, נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת; עַל שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים נִקְרָאִים אַנְשֵׁי “סְדוֹם”, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים: 19:4 — כל העם מקצה.: מִקְּצֵה הָעִיר עַד הַקָּצֶה, שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מוֹחֶה בְיָדָם, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד אֵין בָּהֶם: 19:5 — ונדעה אותם.: בְּמִשְׁכַּב זָכָר כְּמוֹ אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ (בראשית רבה): 19:8 — האל.: כְּמוֹ הָאֵלֶּה: 19:8 — כי על כן באו.: כִּי הַטּוֹבָה הַזֹּאת תַּעֲשׂוּ לִכְבוֹדִי עַל אֲשֶׁר בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי; תַּרְגּוּם בִּטְלַל שָׁרוּתֵי, תַּרְגּוּם שֶׁל קוֹרָה – שָׁרוּתָא: 19:9 — ויאמרו גש הלאה.: קְרַב לְהָלְאָה, כְּלוֹמַר, הִתְקָרֵב לַצְּדָדִין וְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְכֵן כָּל הָלְאָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן רִחוּק, כְּמוֹ זְרֵה הָלְאָה (במדבר י”ז), הִנֵּה הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה (שמואל א’ כ’), גֶּשׁ הָלְאָה, (ישעיהו מ”ט) – הִמָּשֵׁךְ לְהַלָּן, בִּלְשׁוֹן לַעַז טריטי”דנוש, וּדְבַר נְזִיפָה הוּא, לוֹמַר – אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁין לְךָ. וְדוֹמֶה לוֹ קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי (ישעיהו ס”ה), וְכֵן גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה (שם מ”ט) – הִמָּשֵׁךְ לַצְּדָדִין בַּעֲבוּרִי וְאֵשֵׁב אֶצְלְךָ; אַתָּה מֵלִיץ עַל הָאוֹרְחִין, אֵיךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ? עַל שֶׁאָמַר לָהֶם עַל הַבָּנוֹת, אָמְרוּ לוֹ גש הלאה, לְשׁוֹן נַחַת; וְעַל שֶׁהָיָה מֵלִיץ עַל הָאוֹרְחִים – האחד בא לגור, אָדָם נָכְרִי יְחִידִי אַתָּה בֵינֵינוּ, שֶׁבָּאתָ לָגוּר, וישפוט שפוט, וְנַעֲשֵׂיתָ מוֹכִיחַ אוֹתָנוּ? 19:9 — הדלת.: הִיא הַסּוֹבֶבֶת לִנְעֹל וְלִפְתֹּחַ: 19:11 — פתח.: הוּא הֶחָלָל שֶׁבּוֹ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין: 19:11 — בסנורים.: מַכַּת עִוָּרוֹן: 19:11 — מקטן ועד גדול.: הַקְּטָנִּים הִתְחִילוּ בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, לְפֵיכָךְ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת מֵהֶם (בראשית רבה): 19:12 — עוד מי לך פה.: פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא מִי יֵשׁ לְךָ עוֹד בָּעִיר הַזֹּאת חוּץ מֵאִשְׁתְּךָ וּבְנוֹתֶיךָ שֶׁבַּבַּיִת: 19:12 — חתן ובניך ובנתיך.: וְאִם יֵשׁ לְךָ חָתָן אוֹ בָנִים וּבָנוֹת הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם: 19:12 — ובניך.: בְּנֵי בְּנוֹתֶיךָ הַנְּשׂוּאוֹת. וּמִ”אַ עד – מֵאַחַר שֶׁעוֹשִׂין נְבָלָה כָּזֹאת, מי לך פִּתְחוֹן פֶּה לְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם? שֶׁכָּל הַלַּיְלָה הָיָה מֵלִיץ עֲלֵיהֶם טוֹבוֹת, קְרִי בֵיהּ מִי לְךָ פֶה: 19:14 — חתניו.: שְׁתֵּי בָנוֹת נְשׂוּאוֹת הָיוּ לוֹ בָּעִיר: 19:14 — לוקחי בנותיו.: שֶׁאוֹתָן שֶׁבַּבַּיִת אֲרוּסוֹת לָהֶם: 19:15 — ויאיצו.: כְּתַרְגּוּמוֹ וּדְחִיקוּ – מִהֲרוּהוּ: 19:15 — הנמצאות.: הַמְזֻמָּנוֹת לְךָ בַּבַּיִת לְהַצִּילָם. וּמִ”אַ יֵשׁ וְזֶה יִשּׁוּבוֹ שֶׁל מִקְרָא: 19:15 — תספה.: תִּהְיֶה כָּלֶה, עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר (דברים ב’) מְתֻרְגָּם עַד דְּסַף כָּל דָּרָא: 19:16 — ויתמהמה.: כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת מָמוֹנוֹ: 19:16 — ויחזיקו.: אֶחָד מֵהֶם הָיָה שָׁלִיחַ לְהַצִּילוֹ וַחֲבֵרוֹ לַהֲפֹךְ סְדוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר “וַיֹּאמֶר” הִמָּלֵט, וְלֹא נֶאֱמַר וַיֹּאמְרוּ (בראשית רבה): 19:17 — המלט על נפשך.: דַּיְּךָ לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת, אַל תָּחוּס עַל הַמָּמוֹן: 19:17 — אל תביט אחריך.: אַתָּה הִרְשַׁעְתָּ עִמָּהֶם וּבִזְכוּת אַבְרָהָם אַתָּה נִצָּל; אֵינְךָ כְּדַאי לִרְאוֹת בְּפֻרְעָנוּתָם וְאַתָּה נִצָּל: 19:17 — בכל הככר.: כִּכַּר הַיַּרְדֵּן: 19:17 — ההרה המלט.: אֵצֶל אַבְרָהָם בְּרַח, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה (בראשית י”ב), וְאַף עַכְשָׁו הָיָה יוֹשֵׁב שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה, וְאַעַ”פִּ שֶׁכָּתוּב וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם וְגוֹ’ (שם י”ג), אֹהָלִים הַרְבֵּה הָיוּ לוֹ וְנִמְשְׁכוּ עַד חֶבְרוֹן: 19:17 — המלט.: לְשׁוֹן הַשְׁמָטָה, וְכֵן כָּל הַמְלָטָה שֶׁבַּמִּקְרָא אשמוצי”ר בלע”ז וְכֵן וְהִמְלִיטָה זָכָר (ישעיהו ס”ו), שֶׁנִּשְׁמַט הָעֻבָּר מִן הָרֶחֶם, כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה (תהילים קכ”ד), לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא (ישעיהו מ”ו), לְהַשְׁמִיט מַשָּׂא הָרְעִי שֶׁבְּנִקְבֵיהֶם: 19:18 — אל נא אדני.: רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (שבועות ל”ב) שֶׁשֵּׁם זֶה קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי – מִי שֶׁיֵשׁ בְּיָדוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת; וְתַרְגּוּמוֹ בְּבָעוּ כְעַן ה’: 19:18 — אל נא.: אַל תֹּאמְרוּ אֵלַי לְהִמָּלֵט הָהָרָה: 19:18 — נא.: לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: 19:19 — פן תדבקני הרעה.: כְּשֶׁהָיִיתִי אֵצֶל אַנְשֵׁי סְדוֹם הָיָה הַקָּבָּ”ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה בְנֵי הָעִיר, וְהָיִיתִי נִרְאֶה צַדִּיק וּכְדַאי לְהִנָּצֵל, וּכְשֶׁאָבֹא אֵצֶל צַדִּיק אֲנִי כְרָשָׁע, וְכֵן אָמְרָה הַצָּרְפִית לְאֵלִיָּהוּ בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי (מלכים א י”ז), עַד שֶׁלֹא בָאתָ אֶצְלִי הָיָה הַקָּבָּ”ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה עַמִּי, וַאֲנִי צַדֶּקֶת בֵּינֵיהֶם, וּמִשֶּׁבָּאתָ אֶצְלִי, לְפִי מַעֲשֶׂיךָ אֲנִי רְשָׁעָה: 19:20 — העיר הזאת קרובה.: קְרוֹבָה יְשִׁיבָתָהּ, נִתְיַשְּׁבָה מִקָּרוֹב, לְפִיכָךְ לֹא נִתְמַלְּאָה סְאָתָהּ עֲדַיִן (שבת י’). וּמַה הִיא קְרִיבָתָהּ? מִדּוֹר הַפַּלָּגָה שֶׁנִּתְפַּלְּגוּ הָאֲנָשִׁים וְהִתְחִילוּ לְהִתְיַשֵּׁב אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְהִיא הָיְתָה בִּשְׁנַת מוֹת פֶּלֶג, וּמִשָּׁם וְעַד כָּאן נ”ב שָׁנָה, שֶׁפֶּלֶג מֵת בִּשְׁנַת מ”ח לְאַבְרָהָם. כֵּיצַד? פֶּלֶג חַי אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ ר”ט שָׁנָה, צֵא מֵהֶם ל”ב כְּשֶׁנּוֹלַד שְׂרוּג, וּמִשְּׂרוּג עַד שֶׁנּוֹלַד נָחוֹר ל’, הֲרֵי ס”ב, וּמִנָּחוֹר עַד שֶׁנּוֹלַד תֶּרַח כ”ט, הֲרֵי צ”א, וּמִשָּׁם עַד שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם ע’, הֲרֵי קס”א, תֵּן לָהֶם מ”ח הֲרֵי ר”ט, וְאוֹתָה שָׁנָה הָיְתָה שְׁנַת הַפַּלָּגָה, וּכְשֶׁנֶּחְרְבָה סְדוֹם הָיָה אַבְרָהָם בֶּן צ”ט שָׁנָה, הֲרֵי מִדּוֹר הַפַּלָּגָה עַד כָּאן נ”ב שָׁנָה; וְצֹעַר אִחֲרָה יְשִׁיבָתָהּ אַחֲרֵי יְשִׁיבַת סְדוֹם וְחַבְרוֹתֶיהָ שָׁנָה אַחַת, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אִמָּלְטָה נָּא, נָא בְּגִימַטְרִיָּא נ”א: 19:20 — הלא מצער היא.: וַהֲלֹא עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין וְיָכוֹל אַתָּה לְהַנִּיחָהּ: 19:20 — ותחי נפשי: בָּהּ, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא הֲלֹא עִיר קְטַנָּה הִיא וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעַט, אֵין לָךְ לְהַקְפִּיד אִם תַּנִּיחֶנָּה, וּתְחִי נַפְשִׁי בָהּ: 19:21 — גם לדבר הזה.: לֹא דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה נִצָּל, אֶלָּא אַף כָּל הָעִיר אַצִּיל בִּגְלָלְךָ: 19:21 — הפכי.: הוֹפֵךְ אֲנִי, כְּמוֹ עַד בֹּאִי (בראשית מ”ח), אַחֲרֵי רֹאִי (בראשית ט״ז:י״ג), מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ (ירמיהו ל”א): 19:22 — כי לא אוכל לעשות.: זֶה עָנְשָׁן שֶׁל מַלְאָכִים עַל שֶׁאָמְרוּ כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, וְתָלוּ הַדָּבָר בְּעַצְמָן, לְפִיכָך לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֻזְקְקוּ לוֹמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר בִּרְשׁוּתָן: 19:22 — כי לא אוכל.: לְשׁוֹן יָחִיד; מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאֶחָד הוֹפֵךְ וְהָאֶחָד מַצִּיל, שֶׁאֵין ב’ מַלְאָכִים נִשְׁלָחִים לְדָבָר א’: 19:22 — על כן קרא שם העיר צוער.: עַל שֵׁם וְהִוא מִצְעָר: 19:24 — וה’ המטיר.: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַה’ – הוּא וּבֵית דִּינוֹ: 19:24 — המטיר על סדום.: בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, שָׁעָה שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בָּרָקִיעַ עִם הַחַמָּה, לְפִי שֶׁהָיוּ מֵהֶם עוֹבְדִין לַחַמָּה וּמֵהֶם לַלְּבָנָה, אָמַר הַקָּבָּ”ה אִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּיּוֹם, יִהְיוּ עוֹבְדֵי לְבָנָה אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה בַלַּיְלָה, כְּשֶׁהַלְּבָנָה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִין, וְאִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּלַּיְלָה, יִהְיוּ עוֹבְדֵי הַחַמָּה אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה בַּיּוֹם, כְּשֶׁהַחַמָּה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִין; לְכָךְ כְּתִיב וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וְנִפְרַע מֵהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה מוֹשְׁלוֹת: 19:24 — המטיר גפרית ואש.: בַּתְּחִלָּה מָטָר, וְנַעֲשָׂה גָּפְרִית וָאֵשׁ: 19:24 — מאת ה’.: דֶּרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ נְשֵׁי לֶמֶךְ, וְלֹא אָמַר נָשַׁי; וְכֵן אָמַר דָּוִד קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים א א’), וְלֹא אָמַר מֵעֲבָדַי; וְכֵן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְלֹא אָמַר בִּשְׁמִי; אַף כָּאן אָמַר, מֵאֵת ה’ וְלֹא אָמַר מֵאִתִּי: 19:24 — מן השמים.: הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי בָם יָדִין עַמִּים וְגוֹ’ (איוב ל”ו), כְּשֶׁבָּא לְיַסֵּר הֵבְּרִיוֹת מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִסְדוֹם, וּכְשֶׁבָּא לְהוֹרִיד הַמָּן מִן הַשָּׁמַיִם הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט”ז): 19:25 — ויהפך את הערים וגו’.: אַרְבַּעְתָּם יוֹשְׁבוֹת בְּסֶלַע אֶחָד וַהֲפָכָן מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ וְגוֹ’ (איוב כ’): 19:26 — ותבט אשתו מאחריו.: שֶׁל לוֹט: 19:26 — ותהי נציב מלח.: בְּמֶלַח חָטְאָה וּבְמֶלַח לָקְתָה; אָמַר לָהּ תְּנִי מְעַט מֶלַח לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ, אָמְרָה לוֹ אַף הַמִּנְהָג הָרַע הַזֶּה אַתָּה בָא לְהַנְהִיג בַּמָּקוֹם הַזֶּה (בראשית רבה): 19:28 — קיטור.: תִּמּוּר שֶׁל עָשָׁן, טורק”א בלע”ז: 19:28 — הכבשן.: חֲפִירָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּה אֶת הָאֲבָנִים לְסִיד, וְכֵן כָּל כִּבְשָׁן שֶׁבַּתּוֹרָה: 19:29 — ויזכור אלהים את אברהם.: מַהוּ זְכִירָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל לוֹט? נִזְכַּר שֶׁהָיָה לוֹט יוֹדֵעַ שֶׁשָּׂרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְשָׁמַע שֶׁאָמַר אַבְרָהָם בְּמִצְרַיִם עַל שָׂרָה אֲחוֹתִי הִיא, וְלֹא גִלָּה הַדָּבָר, שֶׁהָיָה חָס עָלָיו, לְפִיכָךְ חָס הַקָּבָּ”ה עָלָיו (בראשית רבה): 19:30 — כי ירא לשבת בצוער.: לְפִי שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה לִסְדוֹם: 19:31 — אבינו זקן.: וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי? שֶׁמָּא יָמוּת אוֹ יִפְסֹק מֵהוֹלִיד: 19:31 — ואיש אין בארץ.: סְבוּרוֹת הָיוּ שֶׁכָּל הָעוֹלָם נֶחֱרַב כְּמוֹ בְּדוֹר הַמַּבּוּל: (בראשית רבה): 19:33 — ותשקין וגו’.: יַיִן נִזְדַּמֵּן לָהֶן בַּמְּעָרָה לְהוֹצִיא מֵהֶן שְׁנֵי אֻמּוֹת: 19:33 — ותשכב את אביה.: וּבַצְּעִירָה כְתִיב וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ? צְעִירָה, לְפִי שֶׁלֹּא פָּתְחָה בִזְנוּת אֶלָּא אֲחוֹתָהּ לִמְּדַתָּה חָסַךְ עָלֶיהָ הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ גְּנוּתָהּ; אֲבָל בְּכִירָה שֶׁפָּתְחָה בִזְנוּת פִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ. 19:33 — ובקומה.: שֶׁל בְּכִירָה נָקוּד, לוֹמַר, שֶׁבְּקוּמָהּ יָדַע, וְאַעַפּ”כֵ לֹא נִשְׁמַר לַיִל שֵׁנִי מִלִּשְׁתּוֹת. אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר בּוּלְמוּס שֶׁל עֲרָיוֹת לַסּוֹף מַאֲכִילִים אוֹתוֹ מִבְּשָׂרוֹ: 19:36 — ותהרין וגו’.: אַעַ”פִּ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֵלּוּ שָׁלְטוּ בְעַצְמָן וְהוֹצִיאוּ עֶרְוָתָן לַחוּץ וְנִתְעַבְּרוּ מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה: 19:37 — מואב.: זוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה צְנוּעָה פֵּרְשָׁה שֶׁמֵּאָבִיהָ הוּא, אֲבָל צְעִירָה קְרָאַתּוּ בְלָשׁוֹן נְקִיָּה, וְקִבְּלָה שָׂכָר בִּימֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בִּבְנֵי עַמּוֹן אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב’) – כְּלָל, וּבְמוֹאָב לֹא הִזְהִיר אֶלָּא שֶׁלֹּא יִלָּחֵם בָּם, אֲבָל לְצַעֲרָן הִתִּיר לוֹ: 20:1 — ויסע משם אברהם.: כְּשֶׁרָאָה שֶׁחָרְבוּ הַכְּרַכִּים וּפָסְקוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, נָסַע לוֹ מִשָּׁם. דָּ”אַ לְהִתְרַחֵק מִלּוֹט, שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם רָע, שֶׁבָּא עַל בְּנוֹתָיו: 20:2 — ויאמר אברהם.: כָּאן לֹא נָטַל רְשׁוּת אֶלָּא עַל כָּרְחָהּ שֶׁלֹּא בְטוֹבָתָהּ, לְפִי שֶׁכְּבָר לֻקְּחָה לְבֵית פַּרְעֹה עַל יְדֵי כֵן: 20:2 — אל שרה אשתו.: עַל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, כַּיוֹצֵא בוֹ אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן וְגוֹ’ וְאֶל מוֹת חָמִיהָ (שמואל א ד’), שְׁנֵיהֶם בִּלְשׁוֹן עַל: 20:4 — לא קרב אליה.: הַמַּלְאָךְ מְנָעוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ: 20:4 — הגוי גם צדיק תהרג.: אַף אִם הוּא צַדִּיק תַּהַרְגֶנּוּ, שֶׁמָּא כָךְ דַּרְכְּךָ לְאַבֵּד הָאֻמּוֹת חִנָּם? כָּךְ עָשִׂיתָ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה, אַף אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהֲרַגְתָּם עַל לֹא דָבָר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לְהָרְגֵנִי: 20:5 — גם הוא.: לְרַבּוֹת עֲבַדִים וְגַמָּלִים וְחַמָּרִים שֶׁלָּהּ, אֶת כֻּלָּם שָׁאַלְתִּי וְאָמְרוּ לִי אָחִיהָ הוּא: 20:5 — בתם לבבי.: שֶׁלֹּא דִמִּיתִי לַחֲטֹא: 20:5 — ובנקיון כפי.: נָקִי אֲנִי מִן הַחֵטְא, שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בָהּ: 20:6 — ידעתי כי בתם לבבך וגו’.: אֱמֶת שֶׁלֹּא דִמִּיתָ מִתְּחִלָּה לַחֲטֹא אֲבָל נִקְיוֹן כַּפַּיִם אֵין כָּאן: 20:6 — לא נתתיך.: לֹא מִמְּךָ הָיָה שֶׁלֹּא נָגַעְתָּ בָהּ, אֶלָּא חָשַׂכְתִּי אֲנִי אוֹתְךָ מֵחֲטֹא וְלֹא נָתַתִּי לְךָ כֹּחַ, וְכֵן וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים (בראשית ל״א:ז׳), וְכֵן וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא (שופטים ט”ו): 20:7 — השב אשת האיש.: וְאַל תְּהֵא סָבוּר שֶׁמָּא תִּתְגַּנֶּה בְעֵינָיו וְלֹא יְקַבְּלֶנָּה אוֹ יִשְׂנָאֲךָ וְלֹא יִתְפַּלֵּל עָלֶיךָ: 20:7 — כי נביא הוא.: וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נָגַעְתָּ בָהּ, לְפִיכָךְ ויתפלל בעדך (בבא קמא צ”ב): 20:9 — מעשים אשר לא יעשו.: מַכָּה אֲשֶׁר לֹא הֻרְגְּלָה לָבֹא עַל בְּרִיָה בָּאָה לָנוּ עַל יָדְךָ, עֲצִירַת כָּל נְקָבִים שֶׁל זֶרַע וְשֶׁל קְטַנִּים וּרְעִי וְאָזְנַיִם וְחֹטֶם: 20:11 — רק אין יראת אלהים.: אַכְסְנַאי שֶׁבָּא לָעִיר, עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ? אִשְׁתְּךָ הִיא אוֹ אֲחוֹתְךָ הִיא? (בבא קמא שם): 20:12 — אחתי בת אבי הוא.: וּבַת אָב מֻתֶּרֶת לְבֶן נֹחַ, שֶׁאֵין אַבְהוּת לְגוֹי, וּכְדֵי לְאַמֵּת דְּבָרָיו הֱשִׁיבָם כֵּן. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא בַּת אָחִיו הָיְתָה? בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים, וַהֲרֵי הִיא בִתּוֹ שֶׁל תֶּרַח וְכָךְ הוּא אוֹמֵר לְלוֹט כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (בראשית י״ג:ח׳): 20:12 — אך לא בת אמי.: הָרָן מֵאֵם אֲחֶרֶת הָיָה: 20:13 — ויהי כאשר התעו וגו’.: אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם מַה שֶּׁתִּרְגֵּם; וְיֵשׁ לְיַשְּׁבוֹ עוֹד דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, כְּשֶׁהוֹצִיאַנִי הַקָּבָּ”ה מִבֵּית אָבִי לִהְיוֹת מְשׁוֹטֵט וְנָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, יָדַעְתִּי שֶׁאֶעֱבֹר בִּמְקוֹם רְשָׁעִים ואמר לה זה חסדך: 20:13 — כאשר התעו.: לְשׁוֹן רַבִּים. וְאַל תִּתְמַהּ, כִּי הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְשׁוֹן אֱלֹהוּת וּלְשׁוֹן מָרוּת קָרוּי בִּלְשׁוֹן רַבִּים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים (שמואל ב ז’), אֱלֹהִים חַיִּים (דברים ה’), אֱלֹהִים קְדֹשִׁים (יהושע כ”ד), וְכָל לְשׁוֹן אַדְנוּת לְשׁוֹן רַבִּים; וְכֵן וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף (בראשית ל”ט), וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (דברים י’), אֲדֹנֵי הָאָרֶץ (בראשית מ”ב), וְכֵן בְּעָלָיו עִמּוֹ (שמות כ”ב), וְהוּעַד בִּבְעָלָיו (שם כ”א). וְאִם תֹּאמַר מַהוּ לְשׁוֹן הִתְעוּ? כָּל הַגּוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְיֻשָּׁב קָרוּי תּוֹעֶה, כְּמוֹ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע (בראשית כ”א), תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד (תהילים קי”ט), יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב ל”ח) – יֵצְאוּ וְיִתְעוּ לְבַקֵּשׁ אָכְלָם: 20:13 — אמרי לי.: עָלַי, וְכֵן וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (בראשית כ”ו), עַל אִשְׁתּוֹ, וְכֵן וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות י”ד), כְּמוֹ עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ (שופטים ט’): 20:14 — ויתן לאברהם.: כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּיֵּס וְיִתְפַּלֵּל עָלָיו: 20:15 — הנה ארצי לפניך.: אֲבָל פַּרְעֹה אָמַר לוֹ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ, לְפִי שֶׁנִּתְיָרֵא, שֶׁהַמִּצְרִיִּים שְׁטוּפֵי זִמָּה: 20:16 — ולשרה אמר.: אֲבִימֶלֶךְ לִכְבוֹדָהּ כְּדֵי לְפַיְּסָהּ, הִנֵּה עָשִׂיתִי לָךְ כָּבוֹד זֶה, נָתַתִּי מָמוֹן לְאָחִיךְ שֶׁאָמַרְתְּ עָלָיו אָחִי הוּא, הִנֵּה הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד הַזֶּה לך כסות עינים: 20:16 — לכל אשר אתך.: יְכַסּוּ עֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא יְקִלּוּךְ, שֶׁאִלּוּ הֲשִׁיבוֹתִיךְ רֵיקָנִית, יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר לְאַחַר שֶׁנִּתְעַלַּל בָּהּ הֶחֱזִירָהּ; עַכְשָׁו שֶׁהֻצְרַכְתִּי לְבַזְבֵּז מָמוֹן וּלְפַיְּסֵךְ, יוֹדְעִים יִהְיוּ שֶׁעַל כָּרְחִי הֲשִׁיבוֹתִיךְ וְעַל יְדֵי נֵס: 20:16 — ואת כל.: וְעִם כָּל בָּאֵי עוֹלָם: 20:16 — ונכחת.: יְהִי לָךְ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִתְוַכֵּחַ וּלְהַרְאוֹת דְבָרִים נִכָּרִים הַלָּלוּ; וּלְשׁוֹן הוֹכָחָה בְּכָל מָקוֹם בֵּרוּר דְּבָרִים ובלע”ז אשפרו”ביר, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בְּפָנִים אֲחֵרִים, וּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא כָּךְ הוּא נוֹפֵל עַל הַתַּרְגּוּם, הִנֵּה לָךְ כְּסוּת שֶׁל כָּבוֹד עַל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי שֶׁשָּׁלְטוּ בָּךְ וּבְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ, וְעַל כֵּן תִּרְגְּמוֹ וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיַת כָּל דְּעִמָּךְ. וְיֵשׁ מִ”אַ אֲבָל יִשּׁוּב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא פֵּרַשְׁתִּי: 20:17 — וילדו.: כְּתַרְגּוּמוֹ וְאִתְרְוָחוּ, נִפְתְּחוּ נִקְבֵיהֶם וְהוֹצִיאוּ, וְהִיא לֵדָה שֶׁלָּהֶם: 20:18 — בעד כל רחם.: כְּנֶגֶד כָּל פֶּתַח: 20:18 — על דבר שרה.: עַל פִּי דִּבּוּרָהּ שֶׁל שָׂרָה: 21:1 — וה’ פקד את שרה וגו’.: סָמַך פָּרָשָׁה זוֹ לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר, הוּא נַעֲנֶה תְחִלָּה (בבא קמא צ”ב), שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְפַּלֵּל וְגוֹ’, וּסְמִיךְ לֵיהּ וה’ פָּקַד אֶת שָׂרָה, שֶׁפְּקָדָהּ כְּבָר קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אֶת אֲבִימֶלֶךְ: 21:1 — פקד את שרה כאשר אמר.: בְּהֵרָיוֹן: 21:1 — כאשר דבר.: בְּלֵדָה. וְהֵיכָן הִיא אֲמִירָה, וְהֵיכָן הוּא דִּבּוּר? אֲמִירָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וְגוֹ ‘(בראשית י”ז), דִּבּוּר הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, וְשָׁם נֶאֱמַר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה וְגוֹ’ (שם ט”ו), וְהֵבִיא הַיּוֹרֵשׁ מִשָּׂרָה: 21:1 — ויעש ה’ לשרה כאשר דבר.: לְאַבְרָהָם: 21:2 — למועד אשר דבר אתו.: דִּי מַלִּיל יָתֵהּ, אֶת הַמּוֹעֵד דִּבֵּר וְקָבַע כְּשֶׁאָמַר לוֹ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ (שם י”ח), שָׂרַט לוֹ שְׂרִיטָה בַּכֹּתֶל, אָמַר לוֹ כְּשֶׁתַּגִּיעַ חַמָּה לִשְׂרִיטָה זוֹ בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, תֵּלֵד: 21:2 — לזקניו.: היה זיו איקונין שלו דומה לו: 21:6 — יצחק לי.: יִשְׂמַח עָלַי. וּמִ”אַ הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חוֹלִים נִתְרַפְּאוּ בוֹ בַיּוֹם, הַרְבֵּה תְפִלּוֹת נַעֲנוּ עִמָּהּ, וְרֹב שְׂחוֹק הָיָה בָעוֹלָם: 21:7 — מי מלל לאברהם.: לְשׁוֹן שֶׁבַח וַחֲשִׁיבוּת, רְאוּ, מִי הוּא וְכַמָּה הוּא שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ הַקָּבָּ”ה מַבְטִיחַ וְעוֹשֶׂה. 21:7 — מלל.: שִׁנָּה הַכָּתוּב וְלֹא אָמַר דִּבֵּר – גִּימַטְרִיָּא שֶׁלּוֹ ק’, כְּלוֹמַר לְסוֹף מֵאָה לְאַבְרָהָם: 21:7 — היניקה בנים שרה.: וּמַהוּ בָנִים לְשׁוֹן רַבִּים? בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת לֹא יָלְדָה שָׂרָה, אֶלָֹּא אֲסוּפִי הֵבִיאָה מִן הַשּׁוּק: 21:8 — ויגמל.: לְסוֹף כ”ד חֹדֶשׁ (גיטין ע”ה): 21:8 — משתה גדול.: שֶׁהָיוּ שָׁם גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֵׁם וָעֵבֶר וַאֲבִימֶלֶךְ (בראשית רבה): 21:9 — מצחק.: לְשׁוֹן עֲ”זָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות ל”ב), דָּ”אַ לְשׁוֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמָה דְּתֵימָא לְצַחֶק בִּי (בראשית ל”ט), דָּ”אַ לְשׁוֹן רְצִיחָה, כְּמוֹ יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וְגוֹ’ (שמואל ב ב’), שֶׁהָיָה מֵרִיב עִם יִצְחָק עַל הַיְרֻשָּׁה וְאוֹמֵר אֲנִי בְּכוֹר וְנוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, וְיוֹצְאִים בַּשָּׂדֶה וְנוֹטֵל קַשְׁתּוֹ וְיוֹרֶה בוֹ חִצִּים, כְּמָה דְּתֵימָא כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים וְגוֹ’ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כ”ו): 21:10 — עם בני עם יצחק.: מִכֵּיוָן שֶׁהוּא בְנִי אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ הָגוּן כְּיִצְחָק, אוֹ הָגוּן כְּיִצְחָק אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְנִי, אֵין זֶה כְדַאי לִירַשׁ עִמּוֹ, קַ”וָ עִם בְּנִי עִם יִצְחָק, שֶׁשְּׁתֵיהֶן בּוֹ (בראשית רבה): 21:11 — על אודות בנו.: שֶׁשָּׁמַע שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה (בראשית רבה), וּפְשׁוּטוֹ עַל שֶׁאָמְרָה לוֹ לְשַׁלְּחוֹ: 21:12 — שמע בקולה.: לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת: 21:14 — לחם וחמת מים.: וְלֹא כֶסֶף וְזָהָב, לְפִי שֶׁהָיָה שׂוֹנְאוֹ עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה: 21:14 — ואת הילד.: אַף הַיֶּלֶד שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, שֶׁהִכְנִיסָה בוֹ שָׂרָה עַיִן רָעָה וַאֲחָזַתּוּ חַמָּה וְלֹא יָכוֹל לֵילֵךְ בְּרַגְלָיו (בראשית רבה): 21:14 — ותלך ותתע.: חָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ (פרקי דרבי אליעזר פ’ ל’): 21:15 — ויכלו המים.: לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ חוֹלִים לִשְׁתּוֹת הַרְבֵּה: 21:16 — מנגד.: מֵרָחוֹק: 21:16 — כמטחוי קשת.: כִּשְׁתֵּי טִיחוֹת (בראשית רבה), וְהוּא לְשׁוֹן יְרִיַּת חֵץ, בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה שֶׁהֵטִיחַ בְאִשְׁתּוֹ, עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ; וְאִם תֹּאמַר הָיָה לוֹ לִכְתֹּב כִּמְטַחֵי קֶשֶׁת, מִשְׁפַּט הַוָּי”ו לִכָּנֵס לְכָאן, כְּמוֹ בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב’), מִגִּזְרַת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיהו י”ט), וּמִגִּזְרַת יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהילים ק”ז), וְכֵן קַצְוֵי אֶרֶץ (תהילים ס”ה), מִגִּזְרַת קָצֶה: 21:16 — ותשב מנגד.: כֵּיוָן שֶׁקָּרַב לָמוּת הוֹסִיפָה לְהִתְרַחֵק: 21:17 — את קול הנער.: מִכָּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל (בראשית רבה): 21:17 — באשר הוא שם.: לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶּׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת (ראש השנה ט”ז), לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִים וְאוֹמְרִים רִבּוֹנו שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד זַרְעוֹ לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, וְהוּא מְשִׁיבָם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְהֵיכָן הֵמִית אֶת יִשְׂרָאֵל בַּצָּמָא? כְּשֶׁהֶגְלָם נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר מַשָּׂא בַּעְרָב וְגוֹ’ לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וְגוֹ’ (ישעיהו כ”א), כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתָם אֵצֶל עַרְבִיִּים, הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשׁוֹבֵיהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹלִיכוּנוּ אֵצֶל בְּנֵי דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם) – אַל תִּקְרֵי דְּדָנִים אֶלָּא דּוֹדִים – וְאֵלּוּ יוֹצְאִים לִקְרָאתָם וּמְבִיאִין לָהֶם בָּשָׂר וְדָג מָלוּחַ וְנוֹדוֹת נְפוּחִים, כִּסְבוּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם, וּכְשֶׁמַּכְנִיסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּפוֹתְחוֹ, הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בְּגוּפוֹ וּמֵת: 21:20 — רבה קשת.: יוֹרֶה חִצִּים בְּקֶשֶׁת: 21:20 — קשת.: עַל שֵׁם הָאֻמָּנוּת, כְּמוֹ חַמָּר, גַּמָּל, צַיָּד, לְפִיכָך הַשִּׁי”ן מֻדְגֶּשֶׁת. הָיָה יוֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וּמְלַסְטֵם אֶת הָעוֹבְרִים, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר יָדוֹ בַכֹּל וְגוֹמֵר: 21:21 — מארץ מצרים.: מִמְּקוֹם גִּדּוּלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וְגוֹ’ (בראשית ט״ז:א׳), הַיְנוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי זְרֹק חוּטְרָא לַאֲוִירָא, אֲעִיקְּרֵיהּ קָאֵי: 21:22 — אלהים עמך.: לְפִי שֶׁרָאוּ שֶׁיָּצָא מִשְּׁכוּנַת סְדוֹם לְשָׁלוֹם, וְעִם הַמְּלָכִים נִלְחַם וְנָפְלוּ בְיָדוֹ, וְנִפְקְדָה אִשְׁתּוֹ לִזְקוּנָיו: 21:23 — ולניני ולנכדי.: עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן: 21:23 — כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי.: שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ (בראשית רבה): 21:25 — והוכח.: נִתְוַכֵּחַ עִמּוֹ עַל כָּךְ: 21:30 — בעבור תהיה לי.: זאת: 21:30 — לעדה.: לְשׁוֹן עֵדוּת שֶׁל נְקֵבָה, כְּמוֹ וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה (בראשית ל”א): 21:30 — כי חפרתי את הבאר.: מְרִיבִים הָיוּ עָלֶיהָ רוֹעֵי אֲבִימֶלֶךְ וְאוֹמְרִים אֲנַחְנוּ חֲפַרְנוּהָ, אָמְרוּ בֵּינֵיהֶם כָּל מִי שֶׁיִּתְרָאֶה עַל הַבְּאֵר וְיַעֲלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתוֹ, שֶׁלּוֹ הִיא, וְעָלוּ לִקְרָאת אַבְרָהָם: 21:33 — אשל.: רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אֲמַר פַּרְדֵּס לְהָבִיא מִמֶּנוּ פֵּרוֹת לָאוֹרְחִים בַּסְּעוּדָה, וְחַד אֲמַר פֻּנְדָּק לְאַכְסַנְיָא וּבוֹ כָּל מִינֵי פֵּרוֹת. וּמָצִינוּ לְשׁוֹן נְטִיעָה בְּאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל י”א): 21:33 — ויקרא שם וגו’.: עַל יְדֵי אוֹתוֹ אֵשֶׁל נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ”ה אֱלוֹהַּ לְכָל הָעוֹלָם, לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ לְמִי שֶׁאֲכַלְתֶּם מִשֶּׁלּוֹ, סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל מִי שֶׁאָמָר וְהָיָה הָעוֹלָם אֲכַלְתֶּם (סוטה י’): 21:34 — ימים רבים.: מְרֻבִּים עַל שֶׁל חֶבְרוֹן. בְּחֶבְרוֹן עָשָׂה כ”ה שָׁנָה וְכָאן כ”ו, שֶׁהֲרֵי בֶּן ע”ה שָׁנָה הָיָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, אוֹתָהּ שָׁנָה וַיָבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ קֹדֶם לָכֵן שֶׁנִּתְיַשֵּׁב אֶלָּא שָׁם, שֶׁבְּכָל מְקוֹמוֹתָיו הָיָה כְּאוֹרֵחַ חוֹנֶה וְנוֹסֵעַ וְהוֹלֵך, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית י”ב), וּבְמִצְרַיִם לֹא עָשָׂה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי שְׁלָחוֹ פַרְעֹה מִיָּד, וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו עַד וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן (שם י”ג), שָׁם יָשַׁב עַד שֶׁנֶּהֱפְכָה סְדוֹם, מִיָּד וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם מִפְּנֵי בוּשָׁה שֶׁל לוֹט וּבָא לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וּבֶן צ”ט שָׁנָה הָיָה, שֶׁהֲרֵי בַשְּׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ בָּאוּ אֶצְלוֹ הַמַּלְאָכִים, הֲרֵי כ”ה שָׁנָה, וְכָאן כְּתִיב יָמִים רַבִּים, מְרֻבִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים, וְלֹא בָא הַכָּתוּב לִסְתֹּם אֶלָּא לְפָרֵשׁ, וְאִם הָיוּ מְרֻבִּים עֲלֵיהֶם שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר הָיָה מְפָרְשָׁם, וְעַל כָּרְחֲךָ אֵינָם יְתֵרִים יוֹתֵר מִשָּׁנָה, הֲרֵי כ”ו שָׁנָה; מִיָּד יָצָא מִשָּׁם וְחָזַר לְחֶבְרוֹן, וְאוֹתָהּ שָׁנָה קָדְמָה לִפְנֵי עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק י”ב שָׁנִים, בְּסֵדֶר עוֹלָם: 22:1 — אחר הדברים האלה.: יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים (סנהדרין פ”ט) אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁהָיָה מְקַטְרֵג וְאוֹמֵר מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם לֹא הִקְרִיב לְפָנֶיךָ פַּר אֶחָד אוֹ אַיִל אֶחָד; אָמַר לוֹ כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אוֹתוֹ לְפָנַי לֹא הָיָה מְעַכֵּב; וְיֵ”אֹ אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר עַל יִצְחָק שֶׁמָּל בֶּן י”ג שָׁנָה וְלֹא מִחָה, אָמַר לוֹ יִצְחָק בְּאֵבֶר א’ אַתָּה מְיָרְאֵנִי? אִלּוּ אָמַר לִי הַקָּבָּ”ה זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי, לֹא הָיִיתִי מְעַכֵּב. 22:1 — הנני.: כָּךְ הִיא עֲנִיָּתָם שֶׁל חֲסִידִים, לְשׁוֹן עֲנָוָה הוּא וּלְשׁוֹן זִמּוּן: 22:2 — קח נא.: אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָשָׁה, אָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד לִי בְּזֶה הַנִּסָּיוֹן, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא הָיָה בָהֶן מָמָּשׁ: 22:2 — את בנך.: אָמַר לוֹ שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לִי, אָמַר לוֹ אֶת יְחִידְךָ; אָמַר לוֹ זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ, אָמַר לוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ; אָמַר לוֹ שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב, אָמַר לוֹ אֶת יִצְחָק (סנהדרין פ”ט). וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ מִתְּחִלָּה? שֶׁלֹּא לְעַרְבְּבוֹ פִּתְאוֹם וְתָזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְתִטָּרֵף, וּכְדֵי לְחַבֵּב עָלָיו אֶת הַמִּצְוָה וְלִתֵּן לוֹ שָׂכָר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר: 22:2 — ארץ המוריה.: יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה’ בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה (דברי הימים ב ג’). וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ עַל שֵׁם שֶׁמִּשָּׁם הוֹרָאָה יוֹצְאָה לְיִשְׂרָאֵל. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגְּמוֹ עַל שֵׁם עֲבוֹדַת הַקְּטֹרֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוֹר נֵרְדְּ וּשְׁאָר בְּשָׂמִים: 22:2 — והעלהו.: לֹא אָמַר לוֹ שְׁחָטֵהוּ, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה חָפֵץ הַקָּבָּ”ה לְשָׁחֳטוֹ אֶלָּא לְהַעֲלֵהוּ לָהָר לַעֲשׂוֹתוֹ עוֹלָה, וּמִשֶּׁהֶעֱלָהוּ אָמַר לוֹ הוֹרִידֵהוּ: 22:2 — אחד ההרים.: הַקָּבָּ”ה מַתְהֵא הַצַּדִּיקִים וְאַחַר כָּךְ מְגַלֶּה לָהֶם; וְכָל זֶה כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שְׂכָרָן, וְכֵן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית י”ב), וְכֵן בְּיוֹנָה וּקְרָא עָלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה (יונה ג ב): 22:3 — וישכם.: נִזְדָּרֵז לַמִּצְוָה (פסחים ד’): 22:3 — ויחבש.: הוּא בְעַצְמוֹ, וְלֹא צִוָּה לְאֶחָד מֵעֲבָדָיו, שֶׁהָאַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה: 22:3 — את שני נעריו.: יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעֶזֶר, שֶׁאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בְּלֹא ב’ אֲנָשִׁים (בראשית רבה), שֶׁאִם יִצְטָרֵךְ הָאֶחָד לִנְקָבָיו וְיִתְרַחֵק, יִהְיֶה הַשֵּׁנִי עִמּוֹ: 22:3 — ויבקע.: תַּרְגּוּם וְצַלַּח, כְּמוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן (שמואל ב’ י”ט), לְשׁוֹן בִּקּוּעַ, פינדר”א בלע”ז: 22:4 — ביום השלישי.: לָמָה אֵחַר מִלְּהַרְאוֹתוֹ מִיָּד? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֲמָמוֹ וְעִרְבְּבוֹ פִּתְאוֹם וְטָרַף דַּעְתּוֹ, וְאִלוּ הָיָה לוֹ שָׁהוּת לְהִמָּלֵךְ אֶל לִבּוֹ לֹא הָיָה עוֹשֶׂה: 22:4 — וירא את המקום.: רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל הָהָר: 22:5 — עד כה.: כְּלוֹמַר דֶּרֶךְ מֻעָט לַמָּקוֹם אֲשֶׁר לְפָנֵינוּ. וּמִ”אַ אֶרְאֶה הֵיכָן הוּא מַה שֶּׁאָמַר לִי הַמָּקוֹם כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: 22:5 — ונשובה.: נִתְנַבֵּא שֶׁיָּשׁוּבוּ שְׁנֵיהֶם: 22:6 — המאכלת.: סַכִּין, עַל שֵׁם שֶׁאוֹכֶלֶת אֶת הַבָּשָׂר, כְּמָה דְתֵימָא וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים ל”ב), וְשֶׁמַּכְשֶׁרֶת בָּשָׂר לַאֲכִילָה. דָּ”אַ זֹאת נִקְרֵאת מַאֲכֶלֶת עַל שֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים מַתַּן שְׂכָרָהּ: 22:6 — וילכו שניהם יחדו.: אַבְרָהָם שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ הָיָה הוֹלֵךְ בְּרָצוֹן וְשִׂמְחָה כְּיִצְחָק, שֶׁלֹּא הָיָה מַרְגִּישׁ בַּדָּבָר: 22:8 — יראה לו השה.: כְּלוֹמַר יִרְאֶה וְיִבְחַר לוֹ הַשֶּׂה, וְאִם אֵין שֶׂה, לעולה בני. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵבִין יִצְחָק שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְהִשָּׁחֵט, 22:8 — וילכו שניהם יחדו.: בְּלֵב שָׁוֶה: 22:9 — ויעקד.: יָדָיו וְרַגְלָיו מֵאֲחוֹרָיו; הַיָּדַיִם וְרַגְלַיִם בְּיַחַד הִיא עֲקִידָה (שבת נ”ד), וְהוּא לְשׁוֹן עֲקֻדִּים, שֶׁהָיוּ קַרְסוּלֵיהֶם לְבָנִים, מָקוֹם שֶׁעוֹקְדִין אוֹתָן בּוֹ הָיָה נִכָּר: 22:11 — אברהם אברהם.: לְשׁוֹן חִבָּה הוּא, שֶׁכּוֹפֵל אֶת שְׁמוֹ: 22:12 — אל תשלח.: לִשְׁחֹט; אָמַר לוֹ אִם כֵּן לְחִנָּם בָּאתִי לְכָאן, אֶעֱשֶׂה בּוֹ חַבָּלָה וְאוֹצִיא מִמֶּנוּ מְעַט דָּם, אָמַר לוֹ אל תעש לו מאומה – אַל תַּעַשׂ בּוֹ מוּם: 22:12 — כי עתה ידעתי.: אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם אֲפָרֵשׁ לְפָנֶיךָ אֶת שִׂיחָתִי, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ קַח נָא אֶת בִּנְךָ, עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה, לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה (תהילים פ”ט); כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ “קַח”, מוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שְׁחָטֵהוּ אֶלָּא הַעֲלֵהוּ, אַסַּקְתֵּיהּ, אַחְתֵּיהּ. 22:12 — כי עתה ידעתי.: מֵעַתָּה יֵשׁ לִי מַה לְּהָשִׁיב לַשָּׂטָן וְלָאֻמּוֹת הַתְּמֵהִים מַה הִיא חִבָּתִי אֶצְלְךָ; יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עַכְשָׁו, שֶׁרוֹאִים כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה: 22:13 — והנה איל.: מוּכָן הָיָה לְכָךְ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית: 22:13 — אחר.: אַחֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ, רָאָהוּ כְּשֶׁהוּא נֶאֱחָז, וְהוּא שֶׁמְּתַרְגְּמִינָן וּזְקַף אַבְרָהָם יַת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין: 22:13 — בסבך.: אִילָן: 22:13 — בקרניו.: שֶׁהָיָה רָץ אֵצֶל אַבְרָהָם, וְהַשָּׂטָן סוֹבְכוֹ וּמְעַרְבְּבוֹ בָאִילָנוֹת: 22:13 — תחת בנו.: מֵאַחַר שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה, לֹא חָסֵר הַמִּקְרָא כְּלוּם, מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ? עַל כָּל עֲבוֹדָה שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא זוֹ כְּאִלּוּ הִיא עֲשׂוּיָה בִּבְנִי, כְּאִלּוּ בְּנִי שָׁחוּט, כְּאִלּוּ דָּמוֹ זָרוּק, כְּאִלּוּ הוּא מֻפְשָׁט, כְּאִלּוּ הוּא נִקְטָר וְנַעֲשֶׂה דֶּשֶׁן: 22:14 — ה’ יראה.: פְּשׁוּטוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ, ה’ יִבְחַר וְיִרְאֶה לוֹ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁרוֹת בּוֹ שְׁכִינָתוֹ וּלְהַקְרִיב כָּאן קָרְבָּנוֹת: 22:14 — אשר יאמר היום.: שֶׁיֹּאמְרוּ לִימֵי הַדּוֹרוֹת עָלָיו בְּהַר זֶה יֵרָאֶה הַקָּבָּ”ה לְעַמּוֹ: 22:14 — היום.: הַיָּמִים הָעֲתִידִין, כְּמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁבְּכָל הַמִּקְרָא, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים הַקּוֹרְאִים אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמְרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַיוֹם שֶׁעוֹמְדִים בּוֹ. וּמִ”אַ ה’ יִרְאֶה עֲקֵדָה זוֹ לִסְלֹחַ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה וּלְהַצִּילָם מִן הַפֻּרְעָנוּת, כְּדֵי שֶׁיֵּאָמֵר הַיּוֹם הַזֶּה – בְּכָל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים – בְּהַר ה’ יֵרָאֶה אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק צָבוּר וְעוֹמֵד לְכַפָּרָה: 22:17 — ברך אברכך.: אַחַת לָאָב וְאַחַת לַבֵּן: 22:17 — והרבה ארבה.: אַחַת לָאָב וְאַחַת לַבֵּן: 22:19 — וישב אברהם בבאר שבע.: לֹא יְשִׁיבָה מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּחֶבְרוֹן הָיָה יוֹשֵׁב, י”ב שָׁנִים לִפְנֵי עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק יָצָא מִבְּאֵר שֶׁבַע וְהָלַךְ לוֹ לְחֶבְרוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים, מְרֻבִּים מִשֶּׁל חֶבְרוֹן הָרִאשׁוֹנִים, וְהֵם כ”ו שָׁנָה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ לְמַעְלָה: 22:20 — אחרי הדברים האלה ויגד וגו’.: בְּשׁוּבוֹ מֵהַר הַמּוֹרִיָה הָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר וְאוֹמֵר אִלּוּ הָיָה בְנִי שָׁחוּט כְּבָר, הָיָה הוֹלֵךְ בְּלֹא בָנִים, הָיָה לִי לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא, בִּשְּׂרוֹ הַקָּבָּ”ה שֶׁנּוֹלְדָה רִבְקָה בַת זוּגוֹ, וְזֶהוּ הדברים האלה, הִרְהוּרֵי דְּבָרִים שֶׁהָיוּ עַל יְדֵי עֲקֵדָה: 22:20 — גם היא.: אַף הִיא הִשְׁוָת מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ לְמִשְׁפְּחוֹת אַבְרָהָם י”ב, מָה אַבְרָהָם י”ב שְׁבָטִים שֶׁיָּצְאוּ מִיַּעֲקֹב, ח’ בְּנֵי הַגְּבִירוֹת וד’ בְּנֵי שְׁפָחוֹת, אַף אֵלּוּ ח’ בְּנֵי גְּבִירוֹת וְד’ בְּנֵי פִּילֶגֶשׁ: 22:23 — ובתואל ילד את רבקה.: כָּל הַיִּחוּסִין הַלָּלוּ לֹא נִכְתְּבוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל פָּסוּק זֶה: 23:1 — ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים.: לְכָךְ נִכְתַּב שָׁנָה בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ, בַּת ק’ כְּבַת כ’ לְחֵטְא, מַה בַּת כ’ לֹא חָטְאָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עֳנָשִׁין, אַף בַּת ק’ בְּלֹא חֵטְא, וּבַת כ’ כְּבַת ז’ לְיֹפִי: 23:1 — שני חיי שרה.: כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה: 23:2 — בקרית ארבע.: עַל שֵׁם אַרְבַּע עֲנָקִים שֶׁהָיוּ שָׁם, אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי וַאֲבִיהֶם. דָּ”אַ עַל שֵׁם אַרְבַּע זוּגוֹת שֶׁנִקְבְּרוּ שָׁם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה (בראשית רבה): 23:2 — ויבא אברהם.: מִבְּאֵר שֶׁבַע: 23:2 — לספוד לשרה ולבכתה.: וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה: 23:4 — גר ותושב אנכי עמכם.: גֵּר מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת וְנִתְיַשַּׁבְתִּי עִמָּכֶם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אִם תִּרְצוּ הֲרֵינִי גֵּר, וְאִם לָאו אֶהְיֶה תּוֹשָׁב וְאֶטְּלֶנָּה מִן הַדִּין, שֶׁאָמַר לִי הַקָּבָּ”ה לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: 23:4 — אחוזת קבר.: אֲחֻזַּת קַרְקַע לְבֵית הַקְּבָרוֹת: 23:6 — לא יכלה.: לֹא יִמְנַע כְּמוֹ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהילים מ’) וּכְמוֹ וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם (בראשית ח’): 23:8 — נפשכם.: רְצוֹנְכֶם: 23:8 — ופגעו לי.: לְשוֹן בַּקָּשָׁה כְּמוֹ: אַל תִּפְגְּעִי בִּי (רות א’): 23:9 — המכפלה.: בַּית וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו. דָּ”אַ שֶׁכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת (עירובין נ”ג): 23:9 — בכסף מלא.: שָׁלֵם, כָּל שָׁוְיָהּ; וְכֵן דָּוִד אָמַר לַאֲרַוְנָה בְּכֶסֶף מָלֵא (דברי הימים א כ”א): 23:10 — ועפרון ישב.: כְּתִיב חָסֵר, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹטֵר עֲלֵיהֶם; מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹ, עָלָה לִגְדֻלָּה: 23:10 — לכל באי שער עירו.: שֶׁכֻּלָּן בָּטְלוּ מִמְּלָאכְתָּן וּבָאוּ לִגְמֹל חֶסֶד לְשָׂרָה: 23:11 — לא אדני.: לֹא תִּקְנֶה אוֹתָהּ בְּדָמִים: 23:11 — נתתי לך.: הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁנְּתַתִּיהָ לְךָ: 23:13 — אך אם אתה לו שמעני.: אַתָּה אוֹמֵר לִי לִשְׁמֹעַ לְךָ וְלִקַּח בְּחִנָּם, אֲנִי אִי אֶפְשִׁי בְּכָךְ: 23:13 — אך אם אתה לו שמעני.: הַלְוַאי וְתִשְׁמָעֵנִי: 23:13 — נתתי.: דני”ש בלע”ז, מוּכָן הוּא אֶצְלִי, וְהַלְוַאי נָתַתִּי לְךָ כְּבָר: 23:15 — ביני ובינך.: בֵּין שְׁנֵי אוֹהֲבִים כָּמוֹנוּ מַה הִיא חֲשׁוּבָה לִכְלוּם, אֶלָּא הַנַּח אֶת הַמֶּכֶר וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר (בראשית רבה): 23:16 — וישקל אברהם לעפרן.: חָסֵר וָי”ו; לְפִי שֶׁאָמַר הַרְבֵּה, וַאֲפִלּוּ מְעַט לֹא עָשָׂה (בבא מציעא פ”ז), שֶׁנָּטַל מִמֶּנוּ שְׁקָלִים גְּדוֹלִים שֶׁהֵן קַנְטָרִין, שֶׁנֶּאֱמַר עֹבֵר לַסֹּחֵר, שֶׁמִּתְקַבְּלִים בְּשֶׁקֶל בְּכָל מָקוֹם (שם ובכורות נ’), וְיֵשׁ מָקוֹם שֶׁשִּׁקְלֵיהֶן גְּדוֹלִים, שֶׁהֵן קַנְטָרִין צנטינא”רש בלע”ז: 23:17 — ויקם שדה עפרון.: תְּקוּמָה הָיְתָה לוֹ, שֶׁיָּצָא מִיַּד הֶדְיוֹט לְיַד מֶלֶךְ; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה וגו’: 23:18 — בכל באי שער עירו.: בְּקֶרֶב כֻּלָּם וּבְמַעֲמַד כֻּלָּם הִקְנָהוּ לוֹ: 24:1 — ברך את אברהם בכל.: בַּכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא בֵּן, וּמֵאַחַר שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן הָיָה צָרִיךְ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה: 24:2 — זקן ביתו.: לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק נָקוּד זְקַן: 24:2 — תחת ירכי.: לְפִי שֶׁהַנִּשְׁבָּע צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל בְּיָדוֹ חֵפֶץ שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין (שבועות ל”ח), וְהַמִּילָה הָיְתָה מִצְוָה רִאשׁוֹנָה לוֹ וּבָאָה לוֹ עַל יְדֵי צַעַר וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו וּנְטָלָהּ: 24:7 — ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי.: וְלֹא אָמַר “וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ”, וּלְמַעְלָה אָמַר וְאַשְׁבִּיעֲךָ וגו’? אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הוּא אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁהִרְגַּלְתִּיו בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי הָיָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאֵי עוֹלָם מַכִּירִים בּוֹ וּשְׁמוֹ לֹא הָיָה רָגִיל בָּאָרֶץ: 24:7 — מבית אבי.: מֵחָרָן: 24:7 — ומארץ מולדתי.: מֵאוּר כַּשְׂדִּים: 24:7 — ואשר דבר לי.: לְצָרְכִּי; כְּמוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי (מלכים א’ ב’), וְכֵן כָּל לִי וְלוֹ וְלָהֶם הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר מְפֹרָשִׁים בִּלְשוֹן עַל, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עֲלַי, עֲלוֹהִי, עֲלֵיהוֹן, שֶׁאֵין נוֹפֵל אֵצֶל דִּבּוּר לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם, אֶלָּא אֵלַי, אֵלָיו, אֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עִמִּי, עִמֵּיהּ, עִמְּהוֹן, אֲבָל אֵצֶל אֲמִירָה נוֹפֵל לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם: 24:7 — ואשר נשבע לי.: בֵּין הַבְּתָרִים: 24:8 — ונקית משבועתי וגו’.: וְקַח לוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא: 24:8 — רק את בני וגו’.: רַק מִעוּט הוּא; בְּנִי אֵינוֹ חוֹזֵר, אֲבָל יַעֲקֹב בֶּן בְּנִי סוֹפוֹ לַחֲזֹר: 24:10 — מגמלי אדוניו.: נִכָּרִין הָיוּ מִשְּׁאָר גְּמַלִּים, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין זְמוּמִין מִפְּנֵי הַגֶּזֶל, שֶׁלֹּא יִרְעוּ בִשְׂדוֹת אֲחֵרִים (בראשית רבה): 24:10 — וכל טוב אדוניו בידו.: שְׁטָר מַתָּנָה כָּתַב לְיִצְחָק עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְפְּצוּ לִשְׁלֹחַ לוֹ בִּתָּם (בראשית רבה): 24:10 — ארם נהרים.: בֵּין שְׁתֵּי נְהָרוֹת יוֹשֶׁבֶת: 24:11 — ויברך הגמלים.: הִרְבִּיצָם: 24:14 — אתה הכחת.: רְאוּיָה הִיא לוֹ שֶׁתְּהֵא גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים, וּכְדַאי לִכָּנֵס בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם; וּלְשׁוֹן הֹכַחְתָּ בֵּרַרְתָּ, אפרו”בישט בלע”ז: 24:14 — ובה אדע.: לְשׁוֹן תְּחִנָּה, הוֹדַע לִי בָּהּ: 24:14 — כי עשית חסד.: אִם תִּהְיֶה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְהוֹגֶנֶת לוֹ אֵדַע כִּי עָשִׂית חֶסֶד: 24:16 — בתולה.: מִמְּקוֹם בְּתוּלִים (בראשית רבה): 24:16 — ואיש לא ידעה.: שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, לְפִי שֶׁבְּנוֹת הַגּוֹיִם הָיוּ מְשַׁמְּרוֹת מְקוֹם בְּתוּלֵיהֶן וּמַפְקִירוֹת עַצְמָן מִמָּקוֹם אַחֵר, הֵעִיד עַל זוֹ שֶׁנְּקִיָּה מִכֹּל: 24:17 — וירץ העבד לקראתה.: לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁעָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתָהּ (בראשית רבה): 24:17 — הגמיאיני נא.: לְשׁוֹן גְּמִיעָה, הומיי”ר בלע”ז: 24:18 — ותרד כדה.: מֵעַל שִׁכְמָהּ: 24:19 — עד אם כלו.: הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, אִם כִּלּוּ דַי סִפּוּקוֹן, שֶׁזּוֹ הִיא גְּמַר שְׁתִיָּתָן, כְּשֶׁשָּׁתוּ דֵּי סִפּוּקָן: 24:20 — ותער.: לְשׁוֹן נְפִיצָה, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הַמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כֶּלִי, וּבַמִּקְרָא יֵשׁ לוֹ דּוֹמֶה אַל תְּעַר נַפְשִׁי (תהילים קמא), אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (ישעיהו נ”ג): 24:20 — השקת.: אֶבֶן חֲלוּלָה שֶׁשּׁוֹתִים בָּה הַגְּמַלִּים: 24:21 — משתאה.: לְשׁוֹן שְׁאִיָּה, כְּמוֹ שָׁאוּ עָרִים, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (שם ו’): 24:21 — משתאה.: מִשְׁתּוֹמֵם וּמִתְבַּהַל עַל שֶׁרָאָה דְבָרוֹ קָרוֹב לְהַצְלִיחַ, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם מִמִּשְׁפַּחַת אַבְרָהָם הִיא אִם לָאו. וְאַל תִּתְמַהּ בַּת’ שֶׁל מִשְׁתָּאֵה, שֶׁאֵין לְךָ תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ שִׁי”ן וּמְדַבֶּרֶת בִּלְשׁוֹן מִתְפַּעֵל שֶׁאֵין תָּי”ו מַפְרִידָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל עִקָּר הַיְסוֹד כְּגוֹן מִשְׁתָּאֵה, מִשְׁתּוֹלֵל מִגִּזְרַת שׁוֹלָל, וַיִּשְׁתּוֹמֵם מִגִּזְרַת שְׁמָמָה, וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו’) מִגִּזְרַת וַיִּשְׁמֹר, אַף כָּאן מִשְׁתָּאֵה מִגִּזְרַת תִּשָּׁאֶה, וּכְשֵׁם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא לְשׁוֹן מְשׁוֹמֵם בְּאָדָם נִבְהָל וְנֶאֱלָם וּבַעַל מַחֲשָׁבוֹת, כְּמוֹ עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים (איוב י”ח), שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיהו ב’), אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא (דניאל ד’), כָּךְ תְּפָרֵשׁ לְשׁוֹן שְׁאִיָּה בְּאָדָם בָּהוּל וּבַעַל מַחֲשָׁבוֹת (וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן שְׁהִיָּה, וְגַבְרָא שָׁהֵי, שׁוֹהֵא וְעוֹמֵד בְּמָקוֹם אֶחָד לִרְאוֹת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ; וְאֵין לְתַרְגֵּם שָׁתֵי, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, שֶׁאֵין אָלֶף נוֹפֶלֶת בִּלְשׁוֹן שְׁתִיָּה): 24:21 — משתאה לה.: מִשְׁתּוֹמֵם עָלֶיהָ, כְּמוֹ אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ׳:י״ג) וּכְמוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (שם כ”ו): 24:22 — בקע.: רֶמֶז לְשִׁקְלֵי יִשְׂרָאֵל בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת: 24:22 — ושני צמידים.: רֶמֶז לִשְׁנֵי לוּחוֹת מְצֻמָּדוֹת: 24:22 — עשרה זהב משקלם.: רֶמֶז לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּהֶן: 24:23 — ויאמר בת מי את.: לְאַחַר שֶׁנָּתַן לָהּ שְׁאָלָהּ, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטוּחַ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהִצְלִיחַ הַקָּבָּ”ה דַּרְכּוֹ: 24:23 — ללין.: לִינָה אַחַת, לִין שֵׁם דָּבָר; וְהִיא אָמְרָה לָלוּן – כַּמָּה לִינוֹת: 24:24 — בת בתואל.: הֱשִׁיבַתּוּ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן: 24:25 — מספוא.: כָּל מַאֲכַל הַגְּמַלִים קָרוּי מִסְפּוֹא, כְּגוֹן תֶּבֶן וּשְׂעוֹרִים: 24:27 — בדרך.: דֶּרֶךְ הַמְזֻמָּן, דֶּרֶך הַיָּשָׁר, בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ, וְכֵן כָּל בֵּי”ת וְלָמֶ”ד וְהֵ”א הַמְשַׁמְּשִׁים בְּרֹאש הַתֵּבָה וּנְקוּדִים בְּפַתָּח, מְדַבְּרִים בְּדָבָר הַפָּשׁוּט שֶׁנִּזְכַּר כְּבָר בְּמָקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהוּא מְבֹרָר וְנִכָּר בְּאֵיזוֹ הוּא מְדַבֵּר: 24:28 — לבית אמה.: דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים הָיְתָה לִהְיוֹת לָהֶן בַּיִת לֵישֵׁב בּוֹ לִמְלַאכְתָּן, וְאֵין הַבַּת מַגֶּדֶת אֶלָּא לְאִמָּהּ: 24:29 — וירץ.: לְמָה רָץ וְעַל מָה רָץ? ויהי כראות את הנזם, אָמַר עָשִׁיר הוּא זֶה, וְנָתָן עֵינָיו בַּמָּמוֹן: 24:30 — על הגמלים.: לְשָׁמְרָן, כְּמוֹ וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם (בראשית י״ח:ח׳), לְשַׁמְּשָׁם: 24:31 — פניתי הבית.: מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים (בראשית רבה): 24:32 — ויפתח.: הִתִּיר זְמָם שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיָה סוֹתֵם אֶת פִּיהֶם שֶׁלֹא יִרְעוּ בַדֶּרֶךְ בִּשְׂדוֹת אַחֵרִים: 24:33 — עד אם דברתי.: הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר וּבִלְשׁוֹן כִּי, כְּמוֹ: עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה (בראשית מ”ט) וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּד’ לְשׁוֹנוֹת, וְהָאֶחָד אִי, וְהוּא אִם: 24:36 — ויתן לו את כל אשר לו.: שְׁטָר הַמַּתָּנָה הֶרְאָה לָהֶם: 24:37 — לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני.: אִם לֹא תֵּלֵךְ תְּחִלָּה אֶל בֵּית אָבִי וְלֹא תֹאבֶה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ: 24:39 — אלי לא תלך האשה.: אלי כְּתִיב, בַּת הָיְתָה לוֹ לֶאֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מְחַזֵּר לִמְצֹא עִלָּה שֶׁיֹּאמַר לוֹ אַבְרָהָם לִפְנוֹת אֵלָיו לְהַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם בְּנִי בָרוּךְ וְאַתָּה אָרוּר וְאֵין אָרוּר מִדַּבֵּק בְּבָרוּךְ: 24:42 — ואבא היום.: הַיּוֹם יָצָאתִי וְהַיּוֹם בָּאתִי, מִכָּאן שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי אֲחָא יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁהֲרֵי פָּרָשָׁה שֶׁל אֱלִיעֶזֶר כְּפוּלָה בַּתּוֹרָה וְהַרְבֵּה גּוּפֵי תוֹרָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בִּרְמִיזָה (בראשית רבה): 24:44 — גם אתה.: גַּם לְרַבּוֹת אֲנָשִׁים שֶׁעִמּוֹ: 24:44 — הוכיח.: בֵּרֵר וְהוֹדִיעַ, וְכֵן כָּל הוֹכָחָה שֶׁבַּמִּקְרָא בֵּרוּר דָּבָר: 24:45 — טרם אכלה.: טֶרֶם שֶׁאֲנִי מְכַלֶּה, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן הוֹוֶה, פְּעָמִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָבָר וְיָכוֹל לִכְתֹּב טֶרֶם כִּלִּיתִי, וּפְעָמִים שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד, כְּמוֹ כִּי אָמַר אִיּוֹב, הֲרֵי לְשׁוֹן עָבָר, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א’), הֲרֵי לְשׁוֹן עָתִיד, וּפֵרוּשׁ שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן הוֹוֶה, כִּי אוֹמֵר הָיָה אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וגו’, וְהָיָה עוֹשֶׁה כָּךְ: 24:47 — ואשאל. ואשם.: שִׁנָּה הַסֵּדֶר, שֶׁהֲרֵי הוּא תְּחִלָּה נָתַן וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתְפְּשׂוּהוּ בִּדְבָרָיו וְיֹאמְרוּ הַאֵיךְ נָתַתָּ לָהּ וַעֲדַיִן אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִי הִיא: 24:49 — על ימין.: מִבְּנוֹת יִשְׁמָעֵאל: 24:49 — על שמאל.: מִבְּנוֹת לוֹט, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם: 24:50 — ויען לבן ובתואל.: רָשָׁע הָיָה, וְקָפַץ לְהָשִׁיב לִפְנֵי אָבִיו: 24:50 — לא נוכל דבר אליך.: לְמָאֵן בַּדָּבָר הַזְֶּה לֹא עַל יְדֵי תְשׁוּבַת דָּבָר רַע וְלֹא עַל יְדֵי תְשׁוּבַת דָּבָר הָגוּן, וְנִכָּר שֶׁמֵּה’ יָצָא הַדָּבָר, לְפִי דְּבָרֶיךָ שֶׁזִּמְּנָהּ לְךָ (בראשית רבה): 24:52 — וישתחו ארצה.: מִכָּאן שֶׁמּוֹדִים עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה: 24:53 — ומגדנות.: לְשׁוֹן מְגָדִים, שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: 24:54 — וילינו.: כָּל לִינָה שֶׁבַּמִּקְרָא לִינַת לַיְלָה אֶחָד: 24:55 — ויאמר אחיה ואמה.: וּבְתוּאֵל הֵיכָן הָיָה? הָיָה רוֹצֶה לְעַכֵּב וּבָא מַלְאָךְ וֶהֱמִיתוֹ: 24:55 — ימים.: שָׁנָה, כְּמוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ (ויקרא כ”ה), שֶׁכָּךְ נוֹתְנִין לִבְתוּלָה זְמַן י”ב חֹדֶש לְפַרְנֵס עַצְמָהּ בְּתַכְשִׁיטִים (כתובות נ”ז): 24:55 — או עשור.: י’ חֳדָשִׁים; וְאִם תֹּאמַר יָמִים מַמָּשׁ, אֵין דֶּרֶך הַמְבַקְשִׁים לְבַקֵּש דָּבָר מֻעָט, וְאִם לֹא תִּרְצֶה תֵּן לָנוּ מְרֻבֶּה מִזֶּה: 24:57 — ונשאלה את פיה.: מִכָּאן שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ (בראשית רבה): 24:58 — ותאמר אלך.: מֵעַצְמִי, וְאַף אִם אֵינְכֶם רוֹצִים: 24:60 — את היי לאלפי רבבה.: אַתְּ וְזַרְעֵךְ תְּקַבְּלוּ אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו’, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ הַזֶּרַע מִמֵּךְ וְלֹא מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת: 24:62 — מבוא באר לחי רואי.: שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא הָגָר לְאַבְרָהָם אָבִיו שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה (בראשית רבה): 24:62 — יושב בארץ הנגב.: קָרוֹב לְאוֹתוֹ בְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר (בראשית כ’) וְשָׁם הָיָה הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד (שם ט”ז): 24:63 — לשוח.: לְשׁוֹן תְּפִלָּה (בראשית רבה), כְּמוֹ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ (תהילים ק”ב): 24:64 — ותרא את יצחק.: רָאֲתָה אוֹתוֹ הָדוּר וְתוֹהָא מִפָּנָיו (בראשית רבה): 24:64 — ותפל.: הִשְׁמִיטָה עַצְמָהּ לָאָרֶץ, כְּתַרְגּוּמוֹ וְאִתְרְכִינַת, הִטְּתָה עַצְמָהּ לָאָרֶץ וְלֹא הִגִּיעָה עַד הַקַּרְקַע, כְּמוֹ הַטִּי נָא כַדֵּךְ, אַרְכִינִי, וַיֵּט שָׁמַיִם (תהילים י”ח), וְאַרְכִּין, לְשׁוֹן מֻטֶּה לָאָרֶץ, וְדוֹמֶה לוֹ כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל (תהילים ל”ז), כְּלוֹמַר אִם יִטֶּה לָאָרֶץ לֹא יַגִּיעַ עַד הַקַּרְקַע: 24:65 — ותתכס.: לְשׁוֹן וַתִּתְפַּעֵל, כְּמוֹ וַתִּקָּבֵר וַתִּשָּׁבֵר: 24:66 — ויספר העבד.: גִּלָּה לוֹ נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ, שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ וְשֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ רִבְקָה בִּתְּפִלָּתוֹ (בראשית רבה): 24:67 — האהלה שרה אמו.: וַיְבִיאֶהָ הָאֹהֱלָה וְנַעֲשֵׂית דֻּגְמַת שָׂרָה אִמּוֹ, כְּלוֹמַר וַהֲרֵי הִיא שָׂרָה אִמּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְרָכָה מְצוּיָה בָּעִסָּה וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל, וּמִשֶּׁמֵּתָה פָּסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרוּ (בראשית רבה): 24:67 — אחרי אמו.: דֶּרֶךְ אֶרֶץ כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ שֶׁל אָדָם קַיֶּמֶת, כָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ; וּמִשֶּׁמֵּתָה, הוּא מִתְנַחֵם בְּאִשְׁתּוֹ: 25:1 — קטורה.: זוֹ הָגָר, וְנִקְרֵאת קְטוּרָה עַל שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׁיהָ כִּקְטֹרֶת (בראשית רבה), וְשֶׁקָּשְׁרָה פִּתְחָהּ, שֶֶׁלֹא נִזְדַּוְּגָה לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מֵאַבְרָהָם: 25:3 — אשורים ולטושים.: שֵׁם רָאשֵׁי אֻמּוֹת (בראשית רבה), וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס אֵין לִי לְיַשְּׁבוֹ עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא שֶׁפֵּרֵשׁ לְמַשִּׁירְיָן, לְשׁוֹן מַחֲנֶה, וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֵינוֹ כֵן מִפְּנֵי הָאָלֶ”ף שֶׁאֵינָהּ יְסוֹדִית, הֲרֵי לָנוּ תֵּבוֹת שֶׁאֵין בְּרֹאשָׁם אָלֶ”ף וְנִתּוֹסְפָה אָלֶ”ף בְּרֹאשָׁם, כְּמוֹ חוֹמַת אֲנָךְ (עמוס ז) שֶׁהוּא מִן נְכֵה רַגְלַיִם, וּכְמוֹ אָסוּךְ שָׁמֶן (מ”ב ד), שֶׁהוּא מִן וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ: 25:3 — ולטושם.: הֵם בַּעֲלֵי אֹהָלִים הַמִּתְפַּזְרִים אָנֶה וָאָנָה וְנוֹסְעִים אִיש בְּאָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר וְהִנָּם נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (שמואל א ל’) שֶׁכֵּן לָמֶ”ד וְנוּ”ן מִתְחַלְּפוֹת זוֹ בְּזוֹ): 25:5 — ויתן אברהם וגו’.: אָמַר רַ’ נְחֶמְיָה בְּרָכָה דִּיאַתִּיקֵי, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה לְאַבְרָהָם וֶהְיֵה בְּרָכָה, הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת בְּיָדְךָ לְבָרֵךְ אֶת מִי שֶׁתִּרְצֶה, וְאַבְרָהָם מְסָרָן לְיִצְחָק (בראשית רבה): 25:6 — הפילגשים.: חָסֵר כְּתִיב, שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא פִּלֶגֶשׁ אַחַת, הִיא הָגָר, הִיא קְטוּרָה (בראשית רבה). נָשִׁים בִּכְתֻבָּה, פִּילַגְשִׁים בְּלֹא כְּתֻבָּה, כִּדְאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין, בְּנָשִׁים וּפִילַגְשִׁים דְּדָוִד: 25:6 — נתן אברהם מתנות.: פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֵׁם טֻמְאָה מָסַר לָהֶם (סנהדרין צ”א). דָּ”אַ מַה שֶּׁנִּתַּן לוֹ עַל אוֹדוֹת שָׂרָה וּשְׁאָר מַתָּנוֹת שֶׁנִתְּנוּ לוֹ, הַכֹּל נָתַן לָהֶם, שֶׁלֹּא רָצָה לֵהָנוֹת מֵהֶם: 25:7 — מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים.: בֶּן ק’ כְּבֶן ע’ וּבֶן ע’ כְּבֶן ה’ בְּלֹא חֵטְא: 25:9 — יצחק וישמעאל.: מִכָּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו, וְהִיא שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית רבה): 25:11 — ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו’.: נִחֲמוֹ תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. דָּ”אַ אַעַ”פִּ שֶׁמָּסַר הַקָּבָּ”ה אֶת הַבְּרָכוֹת לְאַבְרָהָם, נִתְיָרֵא לְבָרֵךְ אֶת יִצְחָק מִפְּנֵי שֶׁצָּפָה אֶת עֵשָׂו יוֹצֵא מִמֶּנוּ, אָמַר יָבֹא בַּעַל הַבְּרָכוֹת וִיבָרֵךְ אֵת אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינָיו, וּבָא הַקָּבָּ”ה וּבֵרְכוֹ (סוטה י”ד): 25:13 — בשמותם לתולדותם.: סֵדֶר לֵידָתָן זֶה אַחַר זֶה: 25:16 — בחצריהם.: כְּרַכִּים שֶׁאֵין לָהֶם חוֹמָה, וְתַּרְגּוּמוֹ בְּפַצְחֵיהוֹן שֶׁהֵם מְפֻצָּחִים, לְשׁוֹן פְּתִיחָה, כְּמוֹ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ (תהילים צ”ח): 25:17 — ואלה שני חיי ישמעאל וגו’.: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי לְיַחֵס בָהֶם שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב מִשְּׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, לָמַדְנוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ יַעֲקֹב בְּבֵית עֵבֶר י”ד שָׁנָה כְּשֶׁפֵּרֵשׁ מֵאָבִיו קֹדֶם שֶׁבָּא אֵצֶל לָבָן, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁפֵּרֵשׁ יַעֲקֹב מֵאָבִיו מֵת יִשְׁמָעֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וגו’ (בראשית רבה כ”ה), כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסוֹף מְגִלָּה נִקְרֵאת: 25:17 — ויגוע.: לֹא נֶאֶמְרָה גְוִיעָה אֶלָּא בְּצַדִּיקִים: 25:18 — נפל.: שָׁכַן, כְּמוֹ וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק (שופטים ז’). כָּאן הוּא אוֹמֵר לְשׁוֹן נְפִילָה, וּלְהַלָּן אוֹמֵר עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן (בראשית ט״ז:י״ב)? עַד שֶׁלֹּא מֵת אַבְרָהָם יִשְׁכֹּן, מִשֶּׁמֵּת אַבְרָהָם נָפַל: 25:19 — ואלה תולדות יצחק.: יַעֲקֹב וְעֵשָׂו הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה: 25:19 — אברהם הוליד את יצחק.: עַל יְדֵי שֶׁכָּתַב הַכָּתוּב יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם הֻזְקַק לוֹמַר אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק; לְפִי שֶׁהָיוּ לֵיצָנֵי הַדּוֹר אוֹמְרִים מֵאֲבִימֶלֶךְ נִתְעַבְּרָה שָׂרָה, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שָׁהֲתָה עִם אַבְרָהָם וְלֹא נִתְעַבְּרָה הֵימֶנּוּ; מֶה עָשָׂה הַקָּבָּ”ה? צָר קְלַסְתֵּר פָּנָיו שֶׁל יִצְחָק דּוֹמֶה לְאַבְרָהָם, וְהֵעִידוּ הַכֹּל אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב כָּאן יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, שֶׁהֲרֵי עֵדוּת יֵשׁ שֶׁאַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: 25:20 — בן ארבעים שנה.: שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁבָּא אַבְרָהָם מֵהַר הַמּוֹרִיָּה נִתְבַּשֵּׂר שֶׁנּוֹלְדָה רִבְקָה, וְיִצְחָק הָיָה בֶּן ל”ז שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי בּוֹ בַּפֶּרֶק מֵתָה שָׂרָה, וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד הָעֲקֵדָה שֶׁמֵּתָה שָׂרָה, ל”ז שָׁנָה הָיוּ – כִּי בַּת צ’ הָיְתָה כְּשֶׁנּוֹלַד יִצְחָק, וּבַת קכ”ז כְּשֶׁמֵּתָה – שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וְגוֹ’ הֲרֵי לְיִצְחָק ל”ז שָׁנִים, וּבוֹ בַפֶּרֶק נוֹלְדָה רִבְקָה; הִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לְבִיאָה ג’ שָׁנִים וּנְשָׂאָהּ: 25:20 — בת בתואל מפדן ארם אחות לבן.: וְכִי עֲדַיִן לֹא נִכְתַּב שֶׁהִיא בַּת בְּתוּאֵל וַאֲחוֹת לָבָן וּמִפַּדַּן אֲרָם? אֶלָּא לְהַגִּיד שִׁבְחָהּ, שֶׁהָיְתָה בַּת רָשָׁע וַאֲחוֹת רָשָׁע וּמְקוֹמָהּ אַנְשֵׁי רֶשַׁע וְלֹא לָמְדָה מִמַּעֲשֵׂיהֶם: 25:20 — מפדן ארם.: עַל שֵׁם שֶׁשְּׁנֵי אֲרָם הָיוּ, אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה, קוֹרֵא אוֹתוֹ פַּדָּן, לְשׁוֹן צֶמֶד בָּקָר, תַּרְגּוּם פַּדָּן תּוֹרִין; וְיֵשׁ פּוֹתְרִין פַּדַּן אֲרָם כְּמוֹ שְׂדֵה אֲרָם, שֶׁבִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל קוֹרִין לְשָׂדֶה פַדַּן: 25:21 — ויעתר.: הִרְבָּה וְהִפְצִיר בִּתְפִלָּה: 25:21 — ויעתר לו.: נִתְפַּצֵּר וְנִתְפַּיֵּס וְנִתְפַּתָּה לוֹ. וְאוֹמֵר אֲנִי, כָּל לְשׁוֹן עֶתֶר לְשׁוֹן הַפְצָרָה וְרִבּוּי הוּא, וְכֵן וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת (יחז’ ח’) – מַרְבִּית עֲלִיַּת הֶעָשָׁן, וְכֵן וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם (שם ל”ה), וְכֵן וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כ”ז) – דּוֹמוֹת לִמְרֻבּוֹת וְהִנָּם לְמַשָּׂא; אנקרי”שרא בלע”ז: 25:21 — לנכח אשתו.: זֶה עוֹמֵד בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֵּל וְזוֹ עוֹמֶדֶת בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֶּלֶת: 25:21 — ויעתר לו.: לוֹ וְלֹא לָהּ, שֶׁאֵין דּוֹמָה תְפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע, לְפִיכָךְ לוֹ וְלֹא לָהּ (יבמות ס”ד): 25:22 — ויתרוצצו.: עַ”כָּ הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, שֶׁסָּתַם מַה הִיא רְצִיצָה זוֹ וְכָתַב אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן רִיצָה; כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי תּוֹרָה שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת, עוֹבֶרֶת עַל פֶּתַח עֲבוֹדַת אֱלִילִים, עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת. דָּבָר אַחֵר מִתְרוֹצְצִים זֶה עִם זֶה וּמְרִיבִים בְּנַחֲלַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. 25:22 — ותאמר אם כן.: גָּדוֹל צַעַר הָעִבּוּר. 25:22 — למה זה אנכי.: מִתְאַוָּה וּמִתְפַּלֶּלֶת עַל הֵרָיוֹן: 25:22 — ותלך לדרוש.: לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם: 25:22 — לדרוש את ה’.: שֶׁיַּגִּיד לָהּ מַה תְּהֵא בְּסוֹפָהּ: 25:23 — ויאמר ה’ לה.: עַל יְדֵי שָׁלִיחַ; לְשֵׁם נֶאֱמַר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהוּא אָמַר לָהּ (בראשית רבה): 25:23 — שני גוים בבטנך.: גיים כְּתִיב; אֵלּוּ אַנְטוֹנִינוּס וְרַבִּי, שֶׁלֹּא פָסְקוּ מֵעַל שֻׁלְחָנָם לֹא צְנוֹן וְלֹא חֲזֶרֶת לֹא בִימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים (עבודה זרה י”א): 25:23 — ושני לאמים.: אֵין לְאֹם אֶלָּא מַלְכוּת: 25:23 — ממעיך יפרדו.: מִן הַמֵּעַיִם הֵם נִפְרָדִים זֶה לְרִשְׁעוֹ וְזֶה לְתֻמּוֹ: 25:23 — מלאם יאמץ.: לֹא יִשְׁווּ בִּגְדֻלָּה, כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כ”ו), לֹא נִתְמַלְּאָה צוֹר אֶלָּא מֵחֻרְבָּנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם: 25:24 — וימלאו ימיה.: אֲבָל בְּתָמָר כְּתִיב וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ (בראשית ל״ח:כ״ז), שֶׁלֹּא מָלְאוּ יָמֶיהָ, כִּי לְז’ חֳדָשִׁים יְלָדָתַם: 25:24 — והנה תומם.: חָסֵר, וּבְתָמָר תְּאוֹמִים מָלֵא, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם צַדִּיקִים; אֲבָל כָּאן אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע: 25:25 — אדמוני.: סִימָן הוּא שֶׁיְּהֵא שׁוֹפֵךְ דָּמִים (בראשית רבה): 25:25 — כלו כאדרת שער.: מָלֵא שֵׂעָר כְּטַלִּית שֶׁל צֶמֶר הַמְלֵאָה שֵׂעָר, פלוקי”דא בלע”ז: 25:25 — ויקראו שמו עשו.: הַכֹּל קָרְאוּ לוֹ כֵן, לְפִי שֶׁהָיָה נַעֲשֶׂה וְנִגְמָר בִּשְׂעָרוֹ כְבֶן שָׁנִים הַרְבֵּה: 25:26 — ואחרי כן יצא אחיו וגו’.: שָׁמַעְתִּי מִ”אַ הַדּוֹרְשׁוֹ לְפִי פְּשׁוּטוֹ, בְּדִין הָיָה אוֹחֵז בּוֹ לְעַכְּבוֹ, יַעֲקֹב נוֹצַר מִטִּפָּה רִאשׁוֹנָה וְעֵשָׂו מִן הַשְּׁנִיָּה; צֵא וּלְמַד מִשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁפִּיהָ קְצָרָה, תֵּן לָהּ שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ אַחַר זוֹ – הַנִּכְנֶסֶת רִאשׁוֹנָה תֵּצֵא אַחֲרוֹנָה וְהַנִּכְנֶסֶת אַחֲרוֹנָה תֵּצֵא רִאשׁוֹנָה; נִמְצָא עֵשָׂו הַנּוֹצָר בָּאַחֲרוֹנָה יָצָא רִאשׁוֹן וְיַעֲקֹב שֶׁנּוֹצַר רִאשׁוֹנָה יָצָא אַחֲרוֹן, וְיַעֲקֹב בָּא לְעַכְּבוֹ, שֶׁיְּהֵא רִאשׁוֹן לְלֵדָה כְּרִאשׁוֹן לִיצִירָה, וְיִפְטֹר אֶת רַחְמָהּ וְיִטֹּל אֶת הַבְּכוֹרָה מִן הַדִּין: 25:26 — בעקב עשו.: סִימָן שֶׁאֵין זֶה מַסְפִּיק לִגְמֹר מַלְכוּתוֹ עַד שֶׁזֶּה עוֹמֵד וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ: 25:26 — ויקרא שמו יעקב.: הַקָּבָּ”ה; דָּ”אַ אָבִיו קָרָא לוֹ יַעֲקֹב עַל שֵׁם אֲחִיזַת הֶעָקֵב: 25:26 — בן ששים שנה.: י’ שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י”ג שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְי’ שָׁנִים הַלָּלוּ צָפָה וְהִִמְתִּין לָהּ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה; כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה, וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ (יבמות ס”ד), וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִשָּׂא, לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה: 25:27 — ויגדלו … ויהי עשו.: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לַעֲ”זָ: 25:27 — ידע ציד.: לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הַאֵיךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת (תנחומא): 25:27 — איש שדה.: כְּמַשְׁמָעוֹ, אָדָם בָּטֵל וְצוֹדֶה בְקַשְׁתּוֹ חַיּוֹת וְעוֹפוֹת: 25:27 — תם.: אֵינוֹ בָקִי בְכָל אֵלֶּה, כְּלִבּוֹ כֵּן פִּיו, מִי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת קָרוּי תָּם: 25:27 — ישב אהלים.: אָהֳלוֹ שֶׁל שֵׁם וְאָהֳלוֹ שֶׁל עֵבֶר: 25:28 — בפיו.: כְּתַרְגּוּמוֹ בְּפִיו שֶׁל יִצְחָק. וּמִדְרָשׁוֹ בְּפִיו שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁהָיָה צָד אוֹתוֹ וּמְרַמֵּהוּ בִדְבָרָיו: 25:29 — ויזד.: לְשׁוֹן בִּשּׁוּל, כְּתַרְגּוּמוֹ: 25:29 — והוא עיף.: בִּרְצִיחָה, כְּמָה דְּתֵימָא כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים (ירמיהו ד’) (בראשית רבה): 25:30 — הלעיטני.: אֶפְתַּח פִּי וּשְׁפֹךְ הַרְבֵּה לְתוֹכָהּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל אֲבָל מַלְעִיטִין אוֹתוֹ: 25:30 — מן האדם האדם.: עֲדָשִׁים אֲדֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּבָּ”ה; לְפִיכָךְ קִצֵּר הַקָּבָּ”ה ה’ שָׁנִים מִשְּׁנוֹתָיו, שֶׁיִּצְחָק חַי ק”פ שָׁנָה וְזֶה קע”ה, וּבִשֵּׁל יַעֲקֹב עֲדָשִׁים לְהַבְרוֹת אֶת הָאָבֵל. וְלָמָּה עֲדָשִׁים? שֶׁדּוֹמוֹת לְגַלְגַּל, שֶׁהָאֲבֵלוּת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם (וְעוֹד מָה עֲדָשִׁים אֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ הָאָבֵל אֵין לוֹ פֶה, שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר, וּלְפִיכָךְ הַמִּנְהָג לְהַבְרוֹת הָאָבֵל בִּתְחִלַּת מַאֲכָלוֹ בֵּיצִים, שֶׁהֵם עֲגֻלִּים וְאֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ אָבֵל אֵין לוֹ פֶה, כִּדְאָמְרִינַן בְּמוֹעֵד קָטָן (מועד קטן כא:) אָבֵל כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוֹ מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם וְכָ”שֶׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל בַּתְּחִלָּה, מִג’ וְעַד ז’ מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל וְכוּ’; בְּרַשִׁ”י יָשָׁן): 25:31 — מכרה כיום.: כְּתַרְגּוּמוֹ כְּיוֹם דִּלְהֵן, כַּיּוֹם שֶׁהוּא בָרוּר, כָךְ מְכֹר לִי מְכִירָה בְרוּרָה: 25:31 — בכרתך.: לְפִי שֶׁהָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, אָמַר יַעֲקֹב אֵין רָשָׁע זֶה כְדַאי שֶׁיַּקְרִיב לְהַקָּבָּ”ה: 25:32 — הנה אנכי הולך למות.: (מִתְנוֹדֶדֶת וְהוֹלֶכֶת הִיא הַבְּכוֹרָה שֶׁלֹּא תְהֵא כָל עֵת הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, כִּי שֵׁבֶט לֵוִי יִטֹּל אוֹתָהּ, וְעוֹד) אָמַר עֵשָׂו: מַה טִּיבָהּ שֶׁל עֲבוֹדָה זוֹ? אָמַר לוֹ: כַּמָּה אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין וּמִיתוֹת תְּלוּיִין בָּהּ כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ, אֵלּוּ הֵן שֶׁבְּמִיתָה: שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ; אָמַר: אֲנִי הוֹלֵךְ לָמוּת עַל יָדָהּ, אִם כֵּן מַה חֵפֶץ לִי בָהּ? 25:34 — ויבז עשו.: הֵעִיד הַכָּתוּב עַל רִשְׁעוֹ שֶׁבִּזָּה עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל מָקוֹם: 26:2 — אל תרד מצרימה.: שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ: 26:3 — האל.: כְּמוֹ הָאֵלֶּה: 26:4 — והתברכו בזרעך.: אָדָם אוֹמֵר לִבְנוֹ יְהֵא זַרְעֲךָ כְּזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק, וְכֵן בְּכָל הַמִּקְרָא, וְזֶה אָב לְכֻלָּן בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ וְגוֹ’ (בראשית מ״ח:כ׳); וְאַף לְעִנְיַן הַקְּלָלָה מָצִינוּ כֵן וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה (במדבר ה’), שֶׁהַמְקַלֵּל שׂוֹנְאוֹ אוֹמֵר תְּהֵא כִּפְלוֹנִית, וְכֵן וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי (ישעיהו ס”ה), שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹמֵר אֱהֵא כִפְלוֹנִי אִם עָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ: 26:5 — שמע אברהם בקולי.: כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ: 26:5 — וישמר משמרתי.: גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ”א): 26:5 — מצותי.: דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִן הֵם לְהִצְטַוּוֹת, כְּגוֹן גֶּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים: 26:5 — חקותי.: דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר, אֶלָּא גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְחֻקּוֹתָיו עַל עֲבָדָיו: 26:5 — ותורתי.: לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (בראשית רבה): 26:7 — לאשתו.: עַל אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ׳:י״ג): 26:8 — כי ארכו.: אָמַר, מֵעַתָּה אֵין לִי לִדְאֹג, מֵאַחַר שֶׁלֹּא אֲנָסוּהָ עַד עַכְשָׁו, וְלֹא נִזְהַר לִהְיוֹת נִשְׁמָר: 26:8 — וישקף אבימלך וגומר.: רָאָהוּ מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ: 26:10 — אחד העם.: הַמְיֻחָד בָּעָם, זֶה הַמֶּלֶךְ: 26:10 — והבאת עלינו אשם.: אִם שָׁכַב כְּבָר, הֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: 26:12 — בארץ ההוא.: אַעַ”פִּ שֶׁאֵינוֹ חֲשׁוּבָה כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ, כְּאֶרֶץ שִׁבְעָה גוֹיִם (בראשית רבה): 26:12 — בשנה ההיא.: אַעַ”פִּ שֶׁאֵינָהּ כְּתִקְנָהּ, שֶׁהָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן (בראשית רבה): 26:12 — בארץ ההיא בשנה ההיא.: שְׁנֵיהֶם לָמָּה? לוֹמַר, שֶׁהָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה: 26:12 — מאה שערים.: שֶׁאֲמָדוּהָ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְעָשְׂתָה עַל אַחַת שֶׁאֲמָדוּהָ מֵאָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֹמֶד זֶה לְמַעַשְׂרוֹת הָיָה: 26:13 — כי גדל מאוד.: שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים זֶבֶל פִּרְדּוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק וְלֹא כַסְפּוֹ וּזְהָבוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ (בראשית רבה): 26:14 — ועבדה רבה.: פְּעֻלָּה רַבָּה בִּלְשׁוֹן לע”ז אוברי”נא, עֲבוֹדָה מַשְׁמָע עֲבוֹדָה אַחַת; עֲבֻדָּה מַשְׁמָע פְּעֻלָּה רַבָּה: 26:15 — סתמום פלשתים.: מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ תַּקָּלָה הֵם לָנוּ מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ, טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי לְשׁוֹן סְתִימָה, וּבִלְשׁוֹן הַתַּלְמוּד מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב: 26:17 — בנחל גרר.: רָחוֹק מִן הָעִיר: 26:18 — וישב ויחפר.: הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וּפְלִשְׁתִּים סִתְּמוּם, מִקֹּדֶם שֶׁנָּסַע יִצְחָק מִגְּרָר, חָזַר וַחֲפָרָן: 26:20 — עשק.: עִרְעוּר: 26:20 — כי התעשקו עמו.: נִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ עָלֶיהָ בִּמְרִיבָה וְעִרְעוּר: 26:21 — שטנה.: נושימנ”ט: 26:22 — ופרינו בארץ.: כְּתַרְגּוּמוֹ וְנֵיפוּשׁ בְּאַרְעָא: 26:26 — ואחזת מרעהו.: כְּתַרְגּוּמוֹ וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי, סִיעַת מֵאוֹהֲבָיו. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין מֵרֵעֵהוּ מ’ מִיסוֹד הַתֵּבָה, כְּמוֹ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים דְּשִׁמְשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תֵּבַת וַאֲחֻזַּת דְּבוּקָה; אֲבָל אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְדַבֵּר עַל הַמַּלְכוּת כֵּן, סִיעַת אוֹהֲבָיו, שֶׁאִם כֵּן, כָּל סִיעַת אוֹהֲבָיו הוֹלִיךְ עִמּוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא סִיעָה אַחַת שֶׁל אוֹהֲבִים – לָכֵן יֵשׁ לְפָתְרוֹ בַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן; וְאַל תִּתְמַהּ עַל תָּי”ו שֶׁל אֲחֻזַּת וְאַעַ”פִּ שֶׁאֵין תֵּבָה סְמוּכָה, יֵשׁ דֻּגְמָתָהּ בַּמִּקְרָא עֶזְרָת מִצָּר (תהילים ס’), וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיהו נ”א): 26:26 — אחזת.: לְשׁוֹן קְבִיצָה וַאֲגֻדָּה שֶׁנֶּאֱחָזִין יַחַד: 26:28 — ראו ראינו.: רָאִינוּ בְאָבִיךָ, רָאִינוּ בְךָ: 26:28 — תהי נא אלה בינותינו וגו’.: הָאָלָה אֲשֶׁר בֵּינוֹתֵינוּ מִימֵי אָבִיךָ תְּהִי גַּם עַתָּה בינינו וביניך: 26:29 — לא נגענוך.: כְּשֶׁאָמַרְנוּ לֵךְ לְךָ מֵעִמָּנוּ: 26:29 — אתה.: גַּם אַתָּה עֲשֵׂה לָנוּ כְּמוֹ כֵן: 26:33 — שבעה.: עַל שֵׁם הַבְּרִית: 26:34 — בן ארבעים שנה.: עֵשָׂו הָיָה נִמְשָׁל לַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהילים פ’), הַחֲזִיר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, פּוֹשֵׁט טְלָפָיו, לוֹמַר רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר; כָּךְ אֵלּוּ גּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וּמַרְאִים עַצְמָם כְּשֵׁרִים; כָּל מ’ שָׁנָה הָיָה עֵשָׂו צָד נָשִׁים מִתַּחַת בַּעֲלֵיהֶן וּמְעַנֶּה אוֹתָם, כְּשֶׁהָיָה בֶּן מ’ אָמַר אַבָּא בֶּן מ’ שָׁנָה נָשָׂא אִשָּׁה, אַף אֲנִי כֵן: 26:35 — מרת רוח.: לְשׁוֹן הַמְרָאוֹת רוּחַ, כְּמוֹ מַמְרִים הֱיִיתֶם, כָּל מַעֲשֵׂיהֶן הָיוּ לְהַכְעִיס וּלְעִצָּבוֹן: 26:35 — ליצחק ולרבקה.: שֶׁהָיוּ עוֹבְדוֹת עֲ”זָ (בראשית רבה): 27:1 — ותכהין.: בַּעֲשָׁנָן שֶׁל אֵלּוּ. דָּ”אַ כְּשֶׁנֶּעֱקַד עַ”גַּ הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה אָבִיו רוֹצֶה לְשָׁחֳטוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְרָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהָיוּ בוֹכִים, וְיָרְדוּ דִמְעוֹתֵיהֶם וְנָפְלוּ עַל עֵינָיו, לְפִיכָךְ כָּהוּ עֵינָיו. דָּ”אַ כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת: 27:2 — לא ידעתי יום מותי.: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אִם מַגִּיעַ אָדָם לְפֶרֶק אֲבוֹתָיו יִדְאַג חָמֵשׁ שָׁנִים לִפְנֵיהֶן וְחָמֵשׁ לְאַחַר כֵּן; וְיִצְחָק הָיָה בֶּן קכ”ג, אָמַר שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי אֲנִי מַגִּיעַ וְהִיא מֵתָה בַּת קכ”ז וַהֲרֵינִי בֶן ה’ שָׁנִים סָמוּךְ לְפִרְקָהּ; לְפִיכָךְ לא ידעתי יום מותי, שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי, שֶׁמָּא לְפֶרֶק אַבָּא: 27:3 — שא נא.: לְשׁוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ (ביצה כ”ח), חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה (בראשית רבה): 27:3 — תליך.: חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ: 27:3 — וצודה לי.: מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל: 27:5 — לצוד ציד להביא.: מַהוּ לְהָבִיא? אִם לֹא יִמְצָא צַיִד יָבִיא מִן הַגֶּזֶל: 27:7 — לפני ה’.: בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁיַּסְכִּים עַל יָדִי: 27:9 — וקח לי.: מִשֶּׁלִּי הֵם וְאֵינָם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ יִצְחָק בִּכְתֻבָּתָהּ לִטֹּל שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים בְּכָל יוֹם (בראשית רבה): 27:9 — שני גדיי עזים.: וְכִי שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים הָיָה מַאֲכָל שֶׁל יִצְחָק? אֶלָּא הָאֶחָד הִקְרִיב לְפִסְחוֹ וְהָאֶחָד עָשָׂה מַטְעַמִּים; בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: 27:9 — כאשר אהב.: כִּי טַעַם הַגְּדִי כְּטַעַם הַצְּבִי: 27:11 — איש שעיר.: בַּעַל שֵׂעָר: 27:12 — ימשני.: כְּמוֹ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם: 27:15 — החמדת.: הַנְּקִיּוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ דָּכְיָתָא, דָּ”אַ שֶׁחָמַד אוֹתָן מִן נִמְרוֹד: 27:15 — אשר אתה בבית.: וַהֲלֹא כַמָּה נָשִׁים הָיוּ לוֹ, וְהוּא מַפְקִיד אֵצֶל אִמּוֹ? אֶלָּא שֶׁהָיָה בָקִי בְמַעֲשֵׂיהֶן וְחוֹשְׁדָן: 27:19 — אנכי עשו בכורך.: אָנֹכִי הַמֵּבִיא לְךָ וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ: 27:19 — עשיתי.: כַמָּה דְבָרִים כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלַי: 27:19 — שבה.: לְשׁוֹן מֵסֵב עַל הַשֻּׁלְחָן, לְכָךְ מְתֻרְגָּם אִסְתָּחַר: 27:21 — גשה נא ואמשך.: אָמַר יִצְחָק בְּלִבּוֹ אֵין דֶּרֶךְ עֵשָׂו לִהְיוֹת שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו, וְזֶה אָמַר כִּי הִקְרָה ה’ אֱלֹהֶיךָ: 27:22 — קול יעקב.: שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים קוּם נָא, אֲבָל עֵשָׂו קִנְטוּרְיָא דִּבֵּר יָקֻם אָבִי: 27:24 — ויאמר אני.: לֹא אָמַר אֲנִי עֵשָׂו אֶלָּא אָנִי: 27:27 — וירח וגו’.: וַהֲלֹא אֵין רֵיחַ רַע יוֹתֵר מִשֶּׁטֶף הָעִזִּים? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסָה עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן; 27:27 — כריח שדה אשר ברכו ה’.: שֶׁנָּתַן בּוֹ רֵיחַ טוֹב וְזֶהוּ שְׂדֵה תַּפּוּחִים, כָּךְ דָּרְשׁוּ רַזִ”לִ: 27:28 — ויתן לך.: יִתֵּן וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן (בראשית רבה). וּלְפִי פְשׁוּטוֹ מוּסָב לְעִנְיָן הָרִאשׁוֹן: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּבָּ”ה כְּרֵיחַ שָׂדֶה וְגוֹ’ וְעוֹד יִתֵּן לְךָ מִטַּל הַשָּׁמַיִם וְגוֹ’: 27:28 — מטל השמים.: כְּמַשְׁמָעוֹ; וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה יֵשׁ לְהַרְבֵּה פָנִים: 27:28 — האלהים.: מַהוּ הָאֱלֹהִים? בַּדִּין; אִם רָאוּי לְךָ יִתֵּן לְךָ וְאִם לָאו לֹא יִתֵּן לְךָ, אֲבָל לְעֵשָׂו אָמַר מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, בֵּין צַדִּיק בֵּין רָשָׁע יִתֵּן לְךָ; וּמִמֶּנּוּ לָמַד שְׁלֹמֹה, כְּשֶׁעָשָׂה הַבַּיִת סִדֵּר תְּפִלָּתוֹ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בַעַל אֱמוּנָה וּמַצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין לֹא יִקְרָא עָלֶיךָ תִּגָּר, לְפִיכָךְ וְנָתַתָּ לָאִישׁ בְכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ (מלכים א, ח’), אֲבָל נָכְרִי מְחֻסַּר אֲמָנָה, לְפִיכָךְ אָמַר אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי (שם), בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי תֵּן לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָא עָלֶיךָ תִּגָּר: 27:29 — בני אמך.: וְיַעֲקֹב אָמַר לִיהוּדָה בְּנֵי אָבִיךָ, לְפִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים מִכַּמָּה אִמָּהוֹת, וְכָאן, שֶׁלֹּא נָשָׂא אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת, אוֹמֵר בְּנֵי אִמֶּךָ (בראשית רבה): 27:29 — ארריך ארור ומברכיך ברוך.: וּבְבִלְעָם הוּא אוֹמֵר מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר? הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּתָם יִסּוּרִים וְסוֹפָן שַׁלְוָה וְאוֹרְרֵיהֶם וּמְצָעֲרֵיהֶם קוֹדְמִים לִמְבָרְכֵיהֶם, לְפִיכָךְ יִצְחָק הִקְדִּים קִלְלַת אוֹרְרִים לְבִרְכַת מְבָרְכִים; הָרְשָׁעִים תְּחִלָּתָן שַׁלְוָה וְסוֹפָן יִסּוּרִין, לְפִיכָךְ בִּלְעָם הִקְדִּים בְּרָכָה לִקְלָלָה (בראשית רבה): 27:30 — יצא יצא.: זֶה יוֹצֵא וְזֶה בָא: 27:33 — ויחרד.: כְּתַרְגּוּמוֹ וּתְוַהּ, לְשׁוֹן תְּמִיהָ. וּמִדְרָשׁוֹ רָאָה גֵּיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו: 27:33 — מי אפוא.: לָשׁוֹן לְעַצְמוֹ מְשַׁמֵּשׁ עִם כַּמָּה דְבָרִים; אֵיפֹה – אַיֵּה פֹה, מִי הוּא וְאֵיפֹה הוּא הַצָּד צַיִד? 27:33 — ואכל מכל.: מִכָּל טְעָמִים שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִטְעֹם, טָעַמְתִּי בוֹ (בראשית רבה): 27:33 — גם ברוך יהיה.: שֶׁלֹּא תֹאמַר אִלּוּלֵי שֶׁרִמָּה יַעֲקֹב לְאָבִיו לֹא נָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת, לְכָךְ הִסְכִּים וּבֵרְכוֹ מִדַּעְתּוֹ (בראשית רבה): 27:35 — במרמה.: בְּחָכְמָה: 27:36 — הכי קרא שמו.: לְשׁוֹן תֵּמַהּ הוּא, כְּמוֹ הֲכִי אָחִי אַתָּה, שֶׁמָּא לְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב עַל שֵׁם סוֹפוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְעָקְבֵנִי? תַּנְחוּמָא. לָמָּה חָרַד יִצְחָק? אָמַר שֶׁמָּא עָוֹן יֵשׁ בִּי שֶׁבֵּרַכְתִּי קָטָן לִפְנֵי גָּדוֹל וְשִׁנִּיתִי סֵדֶר הַיַּחַס, הִתְחִיל עֵשָׂו מְצָעֵק וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אָמַר לוֹ אָבִיו מֶה עָשָׂה לְךָ? אָמַר לוֹ אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, אָמַר בְּכָךְ הָיִיתִי מֵצֵר וְחָרֵד שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל שׁוּרַת הַדִּין, עַכְשָׁו לַבְּכוֹר בֵּרַכְתִּי, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: 27:36 — ויעקבני.: כְּתַרְגּוּמוֹ וּכְמַנִי – אֲרָבַנִי; וְאָרַב – וּכְמַן. וְיֵשׁ מְתַרְגְּמִין וְחַכְּמַנִי, נִתְחַכֵּם לִי: 27:36 — אצלת.: לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה כְּמוֹ וַיָּאצֶל: 27:37 — הן גביר.: בְּרָכָה זוֹ שְׁבִיעִית הִיא, וְהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ רִאשׁוֹנָה? אֶלָּא אָמַר לוֹ מַה תּוֹעֶלֶת לְךָ בַּבְּרָכָה? אִם תִּקְנֶה נְכָסִים, שֶׁלּוֹ הֵם, שֶׁהֲרֵי גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ, וּמַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ: 27:37 — ולכה אפא מה אעשה.: אַיֵּה אֵיפֹא אֲבַקֵּשׁ מַה לַּעֲשׂוֹת לְךָ: 27:38 — הברכה אחת.: הֵ”א זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת לְשׁוֹן תְּמִיהָ, כְּמוֹ הַבְּמַחֲנִים? הַשְּׁמֵנָה הִיא? הַכְּמוֹת נָבָל? 27:39 — משמני ארץ וגו’.: זוֹ אִיטָלִיאָה שֶׁל יָוָן: 27:40 — ועל חרבך.: כְּמוֹ בְּחַרְבְּךָ, יֵשׁ עַל בִּמְקוֹם בְּ’, כְּמוֹ עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם – בְּחַרְבְּכֶם; עַל צִבְאֹתָם – בְּצִבְאֹתָם: 27:40 — תריד.: לְשׁוֹן צַעַר כְּמוֹ אָרִיד בְּשִׂיחִי, כְּלוֹמַר, כְּשֶׁיַּעַבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַתּוֹרָה וְיִהְיֶה לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִצְטַעֵר עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּטַל, ופרקת עלו וגומר: 27:41 — יקרבו ימי אבל אבי.: כְּמִשְׁמָעוֹ, שֶׁלֹּא אֲצָעֵר אֶת אַבָּא, וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה לְכַמָּה פָנִים יֵשׁ: 27:42 — ויגד לרבקה.: בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֻגַּד לָהּ מַה שֶּׁעֵשָׂו מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ: 27:42 — מתנחם לך.: נִחָם עַל הָאַחְוָה לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת לְהִתְנַכֵּר לְךָ וּלְהָרְגְּךָ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה כְּבָר אַתָּה מֵת בְּעֵינָיו וְשָׁתָה עָלֶיךָ כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִים. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ לְשׁוֹן תַּנְחוּמִים, מִתְנַחֵם הוּא עַל הַבְּרָכוֹת בַּהֲרִיגָתְךָ: 27:44 — אחדים.: מֻעָטִים: 27:45 — למה אשכל.: אֶהְיֶה שַׁכּוּלָה מִשְּׁנֵיכֶם. הַקּוֹבֵר אֶת בָּנָיו קָרוּי שַׁכּוּל, וְכֵן בְּיַעֲקֹב אָמַר כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: 27:45 — גם שניכם.: אִם יָקוּם עָלֶיךָ וְאַתָּה תַּהַרְגֶנּוּ יַעַמְדוּ בָנָיו וְיַהַרְגוּךָ; וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בָהּ וְנִתְנַבְּאָה שֶׁבְּיוֹם א’ יָמוּתוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפֶרֶק הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ: 27:46 — קצתי בחיי.: מָאַסְתִּי בְחַיַּי: 28:2 — פדנה.: כְּמוֹ לְפַדָּן: 28:2 — ביתה בתואל.: לְבֵית בְּתוּאֵל, כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ”ד בִּתְחִלָּתָהּ הֵטִיל לָהּ הֵ”א בְּסוֹפָהּ (יבמות י”ג): 28:3 — ואל שדי.: מִי שֶׁדַּי בְּבִרְכוֹתָיו לַמִּתְבָּרְכִין מִפִּיו, יברך אותך: 28:4 — את ברכת אברהם.: שֶׁאָמַר לוֹ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ יִהְיוּ אוֹתָן בְּרָכוֹת אֲמוּרוֹת בִּשְׁבִילְךָ – מִמְּךָ יֵצֵא אוֹתוֹ הַגּוֹי וְאוֹתוֹ הַזֶּרַע הַמְבֹרָךְ: 28:5 — אם יעקב ועשו.: אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ: 28:7 — וישמע יעקב.: מְחֻבָּר לָעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק וְגוֹ’ וְכִי שִׁלַּח אוֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם, וְכִי שָׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְהָלַךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, וְכִי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנַעַן, וְהָלַךְ גַּם הוּא אֶל יִשְׁמָעֵאל: 28:9 — אחות נביות.: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר בַּת יִשְׁמָעֵאל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אֲחוֹת נְבָיוֹת? אֶלָּא לָמַדְנוּ שֶׁמֵּת יִשְׁמָעֵאל מִשֶּׁיְּעָדָהּ לְעֵשָׂו קֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ וְהִשִּׂיאָהּ נְבָיוֹת אָחִיהָ, וְלָמַדְנוּ שֶׁהָיָה יַעֲקֹב בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק בֶּן ס”ג שָׁנִים, שֶׁהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל בֶּן ע”ד שָׁנִים הָיָה כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב, י”ד שָׁנָה הָיָה גָדוֹל יִשְׁמָעֵאל מִיִּצְחָק, וְיִצְחָק בֶּן ס’ שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם הֲרֵי ע”ד, וּשְׁנוֹתָיו הָיוּ קל”ז, שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל וְגוֹ’, נִמְצָא יַעֲקֹב כְּשֶׁמֵּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן ס”ג שָׁנִים הָיָה, וְלָמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁנִּטְמַן בְּבֵית עֵבֶר י”ד שָׁנָה וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ לְחָרָן, שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁהָה בְּבֵית לָבָן לִפְנֵי לֵדָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֶלָּא י”ד שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, וּשְׂכַר הַצֹּאן מִשֶּׁנּוֹלַד יוֹסֵף הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגוֹ’; וְיוֹסֵף בֶּן ל’ שָׁנָה הָיָה כְּשֶׁמָּלַךְ, וּמִשָּׁם עַד שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם ט’ שָׁנִים, ז’ שֶׁל שָׂבָע וּב’ שֶׁל רָעָב, וְיַעֲקֹב אָמַר לְפַרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה – צֵא וַחֲשֹׁב י”ד שֶׁלִּפְנֵי לֵדַת יוֹסֵף וּשְׁלֹשִׁים שֶׁל יוֹסֵף וְתֵשַׁע מִשֶּׁמָּלַךְ עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב, הֲרֵי נ”ג, וּכְשֶׁפֵּרֵשׁ מֵאָבִיו הָיָה בֶּן ס”ג, הֲרֵי קי”ו, וְהוּא אוֹמֵר שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, הֲרֵי חֲסֵרִים י”ד שָׁנִים, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאַחַר שֶׁקִּבֵּל הַבְּרָכוֹת נִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר י”ד שָׁנִים, אֲבָל לֹא נֶעֱנַשׁ בִּזְכוּת הַתּוֹרָה; שֶׁהֲרֵי לֹא פֵּרֵשׁ יוֹסֵף מֵאָבִיו אֶלָּא כ”ב שָׁנָה, דְּהַיְנוּ מִי”ז עַד ל”ט, כְּנֶגֶד כ”ב שֶׁפֵּרֵשׁ יַעֲקֹב מֵאָבִיו וְלֹא כִבְּדוֹ, וְהֵם כ’ שָׁנִים בְּבֵית לָבָן וּשְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁשָּׁהָה בַדֶּרֶךְ, כְּדִכְתִיב וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, וּפֵר’ רַזִ”לִ מִזֶּה הַפָּסוּק שֶׁשָּׁהָה י”ח חֳדָשִׁים בַּדֶּרֶךְ – דְּבַיִת הֲוָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְסֻכֹּת הֲווּ בִּימוֹת הַחַמָּה – וּלְחֶשְׁבּוֹן הַפְּסוּקִים שֶׁחָשַׁבְנוּ לְעֵיל מִשֶּׁפֵּרֵשׁ מֵאָבִיו עַד שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם שֶׁהָיָה בֶּן ק”ל שָׁנִים, שֶׁשָּׁם אָנוּ מוֹצְאִים עוֹד י”ד שָׁנִים – אֶלָּא וַדַּאי נִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר בַּהֲלִיכָתוֹ לְבֵית לָבָן לִלְמֹד תּוֹרָה מִמֶּנּוּ, וּבִשְׁבִיל זְכוּת הַתּוֹרָה לֹא נֶעֱנַשׁ עֲלֵיהֶם וְלֹא פֵּרֵשׁ יוֹסֵף מִמֶּנּוּ אֶלָּא כ”ב שָׁנָה – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה – עַ”כַּ בְּרַשִׁ”י יָשָׁן: 28:9 — על נשיו.: הוֹסִיף רִשְׁעָה עַל רִשְׁעָתוֹ, שֶׁלֹּא גֵרֵשׁ אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת: 28:10 — ויצא יעקב.: עַל יְדֵי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁרָעוֹת בְּנוֹת כְּנַעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו הָלַךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, הִפְסִיק הָעִנְיָן בְּפָרָשָׁתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וּכְתִיב וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וְגוֹ’, וּמִשֶּׁגָּמַר חָזַר לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן: 28:10 — ויצא.: לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה, וְלָמָּה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשָׂה רֹשֶׁם, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת (רות א’): 28:10 — וילך חרנה.: יָצָא לָלֶכֶת לְחָרָן: 28:11 — ויפגע במקום.: לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב בְּאֵיזֶה מָקוֹם אֶלָּא בַּמָּקוֹם – הַנִּזְכָּר בְּמָקוֹם אַחֵר, הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: 28:11 — ויפגע.: כְּמוֹ וּפָגַע בִּירִיחוֹ וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת (יהושע ט”ז וי”ט) וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ לְשׁוֹן תְּפִלָּה (ברכות כ”ו), כְּמוֹ וְאַל תִּפְגַּע בִּי (ירמיהו ז’), וְלָמַדְנוּ שֶׁתִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית. וְשִׁנָּה הַכָּתוּב וְלֹא כָּתַב וַיִּתְפַּלֵּל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה (חולין צ”א): 28:11 — כי בא השמש.: הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וַיָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁמַע שֶׁשָּׁקְעָה לוֹ חַמָּה פִּתְאוֹם, שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ, כְּדֵי שֶׁיָּלִין שָׁם: 28:11 — וישם מראשותיו.: עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ, שֶׁיָּרֵא מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת; הִתְחִילוּ מְרִיבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, זֹאת אוֹמֶרֶת עָלַי יָנִיחַ צַדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ וְזֹאת אוֹמֶרֶת עָלַי יָנִיחַ; מִיָּד עֲשָׂאָן הַקָּבָּ”ה אֶבֶן אַחַת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו: 28:11 — וישכב במקום ההוא.: לְשׁוֹן מִעוּט; בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שָׁכַב אֲבָל י”ד שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּבֵית עֵבֶר לֹא שָׁכַב בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה: 28:12 — עולים וירדים.: עוֹלִים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יוֹרְדִים? מַלְאָכִים שֶׁלִּוּוּהוּ בָּאָרֶץ אֵין יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ, וְעָלוּ לָרָקִיעַ וְיָרְדוּ מַלְאֲכֵי חוּצָה לָאָרֶץ לְלַוּוֹתוֹ: 28:13 — נצב עליו.: לְשָׁמְרוֹ: 28:13 — ואלהי יצחק.: אַעַ”פִּ שֶׁלֹּא מָצִינוּ בַּמִּקְרָא שֶׁיִּחֵד הַקָּבָּ”ה שְׁמוֹ עַל הַצַּדִּיקִים בְּחַיֵּיהֶם לִכְתֹּב אֱלֹהֵי פְּלוֹנִי, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין (איוב ט”ו), כָּאן יִחֵד שְׁמוֹ עַל יִצְחָק, לְפִי שֶׁכָּהוּ עֵינָיו וְכָלוּא בַבַּיִת, וַהֲרֵי הוּא כְמֵת וְיֵצֶר הָרָע פָּסַק מִמֶּנּוּ, תַּנְחוּמָא: 28:13 — שכב עליה.: קִפֵּל הַקָּבָּ”ה כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תַּחְתָּיו, רָמַז לוֹ שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו כְּד’ אַמּוֹת שֶׁזֶּה מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם (חולין שם): 28:14 — ופרצת.: וְחָזַקְתָּ, כְּמוֹ וְכֵן יִפְרֹץ: 28:15 — אנכי עמך.: לְפִי שֶׁהָיָה יָרֵא מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן: 28:15 — עד אשר אם עשיתי.: אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כִּי (גיטין צ’): 28:15 — דברתי לך.: לְצָרְכְּךָ וְעָלֶיךָ; מַה שֶּׁהִבְטַחְתִּי לְאַבְרָהָם עַל זַרְעוֹ, לְךָ הִבְטַחְתִּיו וְלֹא לְעֵשָׂו, שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי לוֹ כִּי יִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע אֶלָּא כִּי בְיִצְחָק, וְלֹא כָּל יִצְחָק, וְכֵן כָּל לִי וּלְךָ וְלוֹ וְלָהֶם הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר מְשַׁמְּשִׁים לְשוֹן עַל, וְזֶה יוֹכִיחַ, שֶׁהֲרֵי עִם יַעֲקֹב לֹא דִבֵּר קֹדֶם לָכֵן: 28:16 — ואנכי לא ידעתי.: שֶׁאִם יָדַעְתִּי, לֹא יָשַׁנְתִּי בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כָּזֶה: 28:17 — כי אם בית אלהים.: אָ”רַ אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא, הַסֻּלָּם הַזֶּה עוֹמֵד בִּבְאֵר שֶׁבַע וְאֶמְצַע שִׁפּוּעוֹ מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָשׁ, שֶׁבְּאֵר שֶׁבַע עוֹמֵד בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל יְהוּדָה, וִירוּשָׁלַיִם בִּצְפוֹנָהּ, בַּגְּבוּל שֶׁבֵּין יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, וּבֵית אֵל הָיָה בַּצָּפוֹן שֶׁל נַחֲלַת בִּנְיָמִין, בַּגְּבוּל שֶׁבֵּין בִּנְיָמִין וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף; נִמְצָא סֻלָּם שֶׁרַגְלָיו בִּבְאֵר שֶׁבַע וְרֹאשׁוֹ בְּבֵית אֵל מַגִּיעַ אֶמְצַע שִׁפּוּעוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם; וּכְלַפֵּי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמַר הַקָּבָּ”ה צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה, וְאָמְרוּ יַעֲקֹב קְרָאָהּ לִירוּשָׁלַיִם בֵּית אֵל וְזוֹ לוּז הִיא וְלֹא יְרוּשָׁלַיִם, וּמֵהֵיכָן לָמְדוּ לוֹמַר כֵּן? אֲנִי אוֹמֵר שֶׁנֶּעֱקַר הַר הַמּוֹרִיָה וּבָא לְכָאן, וְזוֹ הִיא קְפִיצַת הָאָרֶץ הָאֲמוּרָה בִּשְׁחִיטַת חֻלִּין, שֶׁבָּא בֵּית הַמִּקְדָשׁ לִקְרָאתוֹ עַד בֵּית אֵל, וְזֶהוּ וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. וְאִם תֹּאמַר כְּשֶׁעָבַר יַעֲקֹב עַל בֵּית הַמִּקְדָשׁ, מַדּוּעַ לֹא עִכְּבוֹ שָׁם? אִיהוּ לָא יְהַב לִבֵּיהּ לְהִתְפַּלֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ אֲבוֹתָיו, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְעַכְּבוּהוּ? אִיהוּ עַד חָרָן אֲזַל, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה; וּקְרָא מוֹכִיחַ וַיֵּלֶךְ חָרָנָה; כִּי מְטָא לְחָרָן אָמַר, אֶפְשָׁר שֶׁעָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ אֲבוֹתַי וְלֹא הִתְפַּלַּלְתִּי בּוֹ? יְהַב דַּעְתֵּיהּ לְמֶהֱדַר וְחָזַר עַד בֵּית אֵל וְקָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ. הַאי בֵּית אֵל לֹא הַסָּמוּךְ לָעַי אֶלָּא לִירוּשָׁלַיִם, וְעַל שֵׁם יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים קְרָאוֹ בֵּית אֵל, וְהוּא הַר הַמּוֹרִיָה שֶׁהִתְפַּלֵּל בּוֹ אַבְרָהָם, וְהוּא שָׂדֶה שֶׁהִתְפַּלֵּל בּוֹ יִצְחָק, כְּדִכְתִיב לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה; דְּהָכִי אָמְרִינַן בִּפְסָחִים “אֶל הַר ד’ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב” – מַאי שְׁנָא יַעֲקֹב? אֶלָּא לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁקְּרָאוֹ הַר, דִּכְתִיב בְּהַר ד’ יֵרָאֶה, וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁקְּרָאוֹ שָׂדֶה, דִּכְתִיב לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ בַּיִת (עַ”כַּ פֵּרַשִׁ”י מְדֻיָּק): 28:17 — מה נורא.: תַּרְגּוּם מַה דְּחִילוּ אַתְרָא הָדֵין, דְּחִילוּ שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ סוּכְלְתָנוּ וּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ: 28:17 — וזה שער השמים.: מְקוֹם תְּפִלָּה לַעֲלוֹת תְּפִלָּתָם הַשָּׁמַיְמָה. וּמִדְרָשׁוֹ, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ שֶׁל מַעְלָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָשׁ שֶׁל מַטָּה: 28:20 — אם יהיה אלהים עמדי.: אִם יִשְׁמֹר לִי הַבְטָחוֹת הַלָּלוּ שֶׁהִבְטִיחַנִי לִהְיוֹת עִמָּדִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ: 28:20 — ושמרני.: כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: 28:20 — ונתן לי לחם לאכל.: כְּמוֹ שֶׁאָמַר כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ, וְהַמְבַקֵּשׁ לֶחֶם הוּא קָרוּי נֶעֱזָב, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם (תהילים ל”ז): 28:21 — ושבתי.: כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה: 28:21 — בשלום.: שָׁלֵם מִן הַחֵטְא, שֶׁלֹּא אֶלְמַד מִדַּרְכֵי לָבָן: 28:21 — והיה ה’ לי לאלהים.: שֶׁיָּחוּל שְׁמוֹ עָלַי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא פְּסוּל בְּזַרְעִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ; וְהַבְטָחָה זוֹ הִבְטִיחַ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית י״ז:ז׳): 28:22 — והאבן הזאת.: כָּךְ תְּפָרֵשׁ וָי”ו זוֹ שֶׁל וְהָאֶבֶן: אִם תַּעֲשֶׂה לִי אֶת אֵלֶּה, אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת: 28:22 — והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו’.: כְּתַרְגּוּמוֹ אֱהִי פָלַח עֲלָהּ קֳדָם ה’, וְכֵן עָשָׂה בְשׁוּבוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; כְּשֶׁאָמַר לוֹ קוּם עֲלֵה בֵית אֵל (שם ל”ה י”ד) מַה נֶּאֱמַר שָׁם? וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ: 29:1 — וישא יעקב רגליו.: מִשֶּׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה שֶׁהֻבְטַח בִּשְׁמִירָה נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו וְנַעֲשָׂה קַל לָלֶכֶת, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּבְ”רַ: 29:2 — ישקו העדרים.: מַשְׁקִים הָרוֹעִים אֶת הָעֲדָרִים, וְהַמִּקְרָא דִבֵּר בְּלָשׁוֹן קְצָרָה: 29:3 — ונאספו.: רְגִילִים הָיוּ לְהֵאָסֵף, לְפִי שֶׁהָיְתָה הָאֶבֶן גְּדוֹלָה: 29:3 — וגללו.: וְגוֹלְלִים, וְתַרְגּוּמוֹ וּמְגַנְדְּרִין, כָּל לְשׁוֹן הוֹוֶה מִשְׁתַּנֶּה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד וּבִלְשׁוֹן עָבָר, לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר הַהוֹוֶה תָּמִיד כְּבָר הָיָה וְעָתִיד לִהְיוֹת: 29:3 — והשיבו.: תַּרְגּוּמוֹ וּמְתִיבִין: 29:6 — באה עם הצאן.: הַטַּעַם בָּאָלֶ”ף וְתַרְגּוּמוֹ אָתְיָא; וְרָחֵל בָּאָה – הַטַּעַם לְמַעְלָה בַּבֵּי”ת וְתַרְגּוּמוֹ אֲתָת; הָרִאשׁוֹן לְשׁוֹן עוֹשָׂה וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן עָשְׂתָה: 29:7 — הן עוד היום גדול.: לְפִי שֶׁרָאָה אוֹתָם רוֹבְצִים, כַּסָּבוּר שֶׁרוֹצִים לֶאֱסֹף הַמִּקְנֶה הַבַּיְתָה וְלֹא יִרְעוּ עוֹד, אָמַר לָהֶן הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, כְּלוֹמַר אִם שְׂכִירִים אַתֶּם לֹא שִׁלַּמְתֶּם פְּעֻלַּת הַיּוֹם, וְאִם הַבְּהֵמוֹת שֶׁלָּכֶם אַעַ”פִּ כֵן לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה וְגו’ (בראשית רבה): 29:8 — לא נוכל.: לְהַשְׁקוֹת, לְפִי שֶׁהָאֶבֶן גְּדוֹלָה: 29:8 — וגללו.: זֶה מְתֻרְגָּם וִיגַנְדְּרוּן, לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עָתִיד: 29:10 — ויגש יעקב ויגל.: כְּמִי שֶׁמַּעֲבִיר אֶת הַפְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית; לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכֹּחוֹ גָּדוֹל (בראשית רבה): 29:11 — ויבך.: לְפִי שֶׁצָּפָה בְרוּח הַקֹּדֶש שֶאֵינָהּ נִכְנֶסֶת עִמּוֹ לִקְבוּרָה. דָּ”אַ לְפִי שֶׁבָּא בְּיָדַיִם רֵקָנִיּוֹת; אָמַר, אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אֲבִי אַבָּא הָיוּ בְיָדָיו נְזָמִים וּצְמִידִים וּמִגְדָּנוֹת וַאֲנִי אֵין בְּיָדִי כְלוּם; לְפִי שֶׁרָדַף אֶלִיפַז בֶּן עֵשָׂו בְּמִצְוַת אָבִיו אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ וְהִשִּׂיגוֹ, וּלְפִי שֶׁגָּדַל אֶלִיפַז בְּחֵיקוֹ שֶׁל יִצְחָק, מָשַׁךְ יָדָיו. אָמַר לוֹ מָה אֱעֱשֶׂה לַצִּוּוּי שֶׁל אַבָּא? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב טֹל מַה שֶּׁבְּיָדִי, וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת: 29:12 — כי אחי אביה הוא.: קָרוֹב לְאָבִיהָ, כְּמוֹ אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. וּמִדְרָשׁוֹ, אִם לְרַמָּאוּת הוּא בָא, גַם אֲנִי אָחִיו בְּרַמָּאוּת, וְאִם אָדָם כָּשֵׁר הוּא, גַּם אֲנִי בֶן רִבְקָה אֲחוֹתוֹ הַכְּשֵׁרָה: 29:12 — ותגד לאביה.: לְפִי שֶׁאִמָּהּ מֵתָה, וְלֹא הָיָה לָהּ לְהַגִּיד אֶלָּא לוֹ (בראשית רבה): 29:13 — וירץ לקראתו.: כַּסָּבוּר מָמוֹן הוּא טָעוּן, שֶׁהֲרֵי עֶבֶד הַבַּית בָּא לְכָאן בַּעֲשָׂרָה גְמַלִּים טְעוּנִים: 29:13 — ויחבק.: כְּשֶׁלֹּא רָאָה עִמּוֹ כְלוּם, אָמַר שֶׁמָּא זְהוּבִים הֵבִיא וְהִנָּם בְּחֵיקוֹ: 29:13 — וינשק לו.: אָמַר שֶׁמָּא מַרְגָּלִיוֹת הֵבִיא וְהֵם בְּפִיו, בְּ”רַ: 29:13 — ויספר ללבן.: שֶׁלֹּא בָא אֶלָּא מִתּוֹך אֹנֶס אָחִיו, וְשֶׁנָּטְלוּ מָמוֹנוֹ מִמֶּנּוּ: 29:14 — אך עצמי ובשרי.: מֵעַתָּה אֵין לִי לְאָסְפְּךָ הַבַּיְתָה, הוֹאִיל וְאֵין בְּיָדְךָ כְלוּם, אֶלָּא מִפְּנֵי קוּרְבָה אֲטַפֵּל בְּךָ חֹדֶש יָמִים, וְכֵן עָשָׂה, וְאַף זוֹ לֹא לְחִנָּם, שֶׁהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ: 29:15 — הכי אחי אתה.: לְשׁוֹן תֵּמַהּ, וְכִי בִּשְׁבִיל שֶׁאָחִי אַתָּה תַּעַבְדֵנִי חִנָּם: 29:15 — ועבדתני.: כְּמוֹ וְתַעַבְדֵנִי; וְכֵן כָּל תֵּבָה שֶׁהִיא לְשׁוֹן עָבָר הוֹסִיף וָי”ו בְּרֹאשָׁהּ, וְהִיא הוֹפֶכֶת הַתֵּבָה לְהַבָּא: 29:17 — רכות.: שֶׁהָיְתָה סְבוּרָה לַעֲלוֹת בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל עֵשָׂו וּבוֹכָה, שֶׁהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים שְׁנֵי בָנִים לְרִבְקָה וּשְׁתֵּי בָנוֹת לְלָבָן, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן (בבא בתרא קכ”ג): 29:17 — תאר.: הוּא צוּרַת הַפַּרְצוּף, לְשׁוֹן יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד: (ישעיהו מ”ד, י”ג), קונ”פאש בלע”ז: 29:17 — מראה.: הוּא זִיו קְלַסְתֵּר: 29:18 — אעבדך שבע שנים.: הֵם יָמִים אֲחָדִים שֶׁאָמְרָה לוֹ אִמּוֹ וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים (בראשית רבה); וְתֵדַע שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁהֲרֵי כְתִיב וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים (בראשית כ”ט): 29:18 — ברחל בתך הקטנה.: כָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ לָמָּה? לְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא רַמַּאי, אָמַר לוֹ, אֶעֱבָדְךָ בְרָחֵל, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר רָחֵל אֲחֶרֶת מִן הַשּׁוּק, תַּלְמוּד לוֹמַר בִּתְּךָ, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אַחֲלִיף לְלֵאָה שְׁמָהּ וְאֶקְרָא שְׁמָהּ רָחֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר הַקְּטַנָּה; וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִיל, שֶׁהֲרֵי רִמָּהוּ: 29:21 — מלאו ימי.: שֶׁאָמְרָה לִי אִמִּי, וְעוֹד מָלְאוּ יָמַי, שֶׁהֲרֵי אֲנִי בֶן פ”ד שָׁנָה וְאֵימָתַי אַעֲמִיד י”ב שְׁבָטִים? וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ, וְהֲלֹא קַל שֶׁבַּקַּלִּים אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן? אֶלָּא לְהוֹלִיד תּוֹלָדוֹת אָמַר כֵּן: 29:25 — ויהי בבקר והנה היא לאה.: אֲבָל בַּלַּיְלָה לֹא הָיְתָה לֵאָה, לְפִי שֶׁמָּסַר יַעֲקֹב סִימָנִים לְרָחֵל, וּכְשֶׁרָאֲתָה רָחֵל שֶׁמַּכְנִיסִין לוֹ לֵאָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי, עָמְדָה וּמָסְרָה לָהּ אוֹתָן סִימָנִים (מגילה י”ג): 29:27 — מלא שבע זאת.: דָּבוּק הוּא, שֶׁהֲרֵי נָקוּד בַּחֲטָף, שָׁבוּעַ שֶׁל זֹאת, וְהֵן שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, בְּתַלְמוּד יְרוּשׁ’ בְּמוֹעֵד קָטָן (וְאִ”אֶ לוֹמַר שָׁבוּעַ מַמָּשׁ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה צָרִיךְ לְהִנָּקֵד בְּפַתָּח הַשִּׁי”ן; וְעוֹד שֶׁשָּׁבוּעַ לְשׁוֹן זָכָר, כְּדִכְתִיב שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁמַע שָׁבוּעַ אֶלָּא שִׁבְעָה, שטיי”נא בְּלַעַז): 29:27 — ונתנה לך.: לְשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ נֵרְדָה וְנָבְלָה וְנִשְׂרְפָה (בראשית י”א), אַף זֶה לְשׁוֹן וְנִתֵּן: 29:27 — גם את זאת.: מִיָּד לְאַחַר שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְתַעֲבֹד לְאַחַר נִשּׂוּאֶיהָ: 29:30 — עוד שבע שנים אחרות.: אֲחֵרוֹת הִקִּישָׁן לָרִאשׁוֹנוֹת, מָה רִאשׁוֹנוֹת בֶּאֱמוּנָה אַף הָאַחֲרוֹנוֹת בֶּאֱמוּנָה, וְאַעַ”פִּ שֶׁבְּרַמָּאוּת בָּא עָלָיו (בראשית רבה): 29:32 — (ותקרא שמו ראובן רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ, אָמְרָה רְאוּ מַה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי שֶׁמָּכַר הַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב, וְזֶה לֹא מְכָרָהּ לְיוֹסֵף וְלֹא עִרְעֵר עָלָיו, וְלֹא עוֹד שֶׁלֹּא עִרְעֵר עָלָיו אֶלָּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְהוֹצִיאוֹ מִן הַבּוֹר) (ברכות ז’): 29:34 — הפעם ילוה אישי.: לְפִי שֶׁהָאִמָּהוֹת נְבִיאוֹת הָיוּ, וְיוֹדְעוֹת שֶׁי”ב שְׁבָטִים יוֹצְאִים מִיַּעֲקֹב וְד’ נָשִׁים יִשָּׂא, אָמְרָה, מֵעַתָּה אֵין לוֹ פִתְחוֹן פֶּה עָלַי, שֶׁהֲרֵי נָטַלְתִּי כָּל חֶלְקִי בַּבָּנִים (ברבות ס’): 29:34 — על כן.: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עַל כֵּן מְרֻבֶּה בְּאֻכְלוֹסִין, חוּץ מִלֵּוִי שֶׁהָאָרוֹן הָיָה מְכַלֶּה בָּהֶם: 29:34 — קרא שמו לוי.: בְּכֻלָּם כְּתִיב וַתִּקְרָא, וְזֶה כָתַב בּוֹ קָרָא, וְיֵשׁ מִ”אַ בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה שֶׁשָּׁלַח הַקָּבָּ”ה גַּבְרִיאֵל וֶהֱבִיאוֹ לְפָנָיו וְקָרָא לוֹ שֵׁם זֶה, וְנָתַן לוֹ כ”ד מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, וְעַל שֵׁם שֶׁלִּוָּהוּ בְמַתָּנוֹת קְרָאוֹ לֵוִי: 29:35 — הפעם אודה.: שֶׁנָּטַלְתִּי יוֹתֵר מֵחֶלְקִי, מֵעַתָּה יֵשׁ לִי לְהוֹדוֹת: 30:1 — ותקנא רחל באחותה.: קִנְּאָה בְמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים, אָמְרָה אִלּוּלֵי שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנִּי לֹא זָכְתָה לְבָנִים (בראשית רבה): 30:1 — הבה לי.: וְכִי כָּךְ עָשָׂה אָבִיךָ לְאִמְּךָ? וְהֲלֹא הִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ: 30:1 — מתה אנכי.: מִכָּאן לְמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים שֶׁחָשׁוּב כַּמֵּת (בראשית רבה): 30:2 — התחת.: וְכִי בִמְקוֹמוֹ אֲנִי? 30:2 — אשר מנע ממך.: אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֶעֱשֶׂה כְאַבָּא, אֲנִי אֵינִי כְּאַבָּא, אַבָּא לֹא הָיוּ לוֹ בָנִים, אֲנִי יֵשׁ לִי בָּנִים; מִמֵּךְ מָנַע וְלֹא מִמֶּנִּי: 30:3 — על ברכי.: כְּתַרְגּוּמוֹ וַאֲנָא אֱרַבֵּי: 30:3 — ואבנה גם אנכי.: מַהוּ גַּם? אָמְרָה לוֹ זְקֶנְךָ אַבְרָהָם הָיוּ לוֹ בָנִים מֵהָגָר וְחָגַר מָתְנָיו כְּנֶגֶד שָׂרָה, אָמַר לָהּ זְקֵנָתִי הִכְנִיסָה צָרָתָהּ לְבֵיתָהּ, אָמְרָה לוֹ אִם הַדָּבָר הַזֶּה מְעַכֵּב, הִנֵּה אֲמָתִי: 30:3 — ואבנה גם אנכי.: כְּשָׂרָה: 30:6 — דנני אלהים.: דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִי וְזִכַּנִי (בראשית רבה): 30:8 — נפתולי אלהים.: מְנַחֵם בֶּן סָרוּק פֵּרְשׁוֹ בְּמַחְבֶּרֶת צָמִיד פָּתִיל, חִבּוּרִים מֵאֵת הַמָּקוֹם נִתְחַבַּרְתִּי עִם אֲחוֹתִי לִזְכּוֹת לְבָנִים. וַאֲנִי מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל (דברים ל”ב) – נִתְעַקַּשְׁתִּי וְהִפְצַרְתִּי פְצִירוֹת וְנַפְתּוּלִים הַרְבֵּה לַמָּקוֹם, לִהְיוֹת שָׁוָה לַאֲחוֹתִי: 30:8 — גם יכלתי.: הִסְכִּים עַל יָדִי; וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן תְּפִלָּה, כְּמוֹ נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִתְפַּלְתִּי בַּקָּשׁוֹת הַחֲבִיבוֹת לְפָנָיו; נִתְקַבַּלְתִּי, וְנֶעֱתַרְתִּי כַאֲחוֹתִי: 30:8 — נפתלתי.: נִתְקַבְּלָה תְפִלָּתִי, וּמִ”אַ יֵשׁ רַבִּים בִּלְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן: 30:10 — ותלד זלפה.: בְּכֻלָּן נֶאֱמַר הֵרָיוֹן חוּץ מִזִּלְפָּה, לְפִי שֶׁהָיְתָה בַחוּרָה מִכֻּלָּן וְתִינֹקֶת בְּשָׁנִים וְאֵין הֵרָיוֹן נִכָּר בָּהּ; וּכְדֵי לְרַמּוֹת לְיַעֲקֹב, נְתָנָהּ לָבָן לְלֵאָה, שֶׁלֹּא יָבִין שֶׁמַּכְנִיסִין לוֹ אֶת לֵאָה, שֶׁכָּךְ מִנְהָג לִתֵּן שִׁפְחָה הַגְּדוֹלָה לַגְּדוֹלָה וּקְטַנָּה לַקְּטַנָּה: 30:11 — בא גד.: בָּא מַזָּל טוֹב, כְּמוֹ גַּד גַּדִּי וְסָנוּק לָא (שבת ס”ז), וְדוֹמֶה לוֹ הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיהו ס”ה), וּמִ”אַ שֶׁנּוֹלַד מָהוּל, כְּמוֹ גֹּדּוּ אִילָנָא (דניאל ד’), וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מָה נִכְתְּבָה תֵּבָה אַחַת; דָּ”אַ לָמָּה נִקְרֵאת תֵּבָה אַחַת בָּגָד, כְּמוֹ בָּגַדְתָּ בִּי, כְּשֶׁבָּאתָ אֶל שִׁפְחָתִי, כְּאִישׁ שֶׁבָּגַד בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים: 30:14 — בימי קציר חטים.: לְהַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁל שְׁבָטִים; שְׁעַת הַקָּצִיר הָיָה וְלֹא פָשַׁט יָדוֹ בַגֶּזֶל לְהָבִיא חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, אֶלָּא דְּבַר הַהֶפְקֵר, שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד בּוֹ: 30:14 — דודאים.: סִיגְלִי, עֵשֶׂב הוּא (סנהדרין צ”ט), וּבִלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל יַסְמִי”ן: 30:15 — ולקחת גם את דודאי בני.: בִּתְמִיהָ, וְלַעֲשׂוֹת עוֹד זֹאת לִקַּח גַם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי; וְתַרְגּוּמוֹ וּלְמֵיסַב: 30:15 — לכן ישכב עמך הלילה.: שֶׁלִּי הָיְתָה שְׁכִיבַת לַיְלָה זוֹ, וַאֲנִי נוֹתְנָה לָךְ תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ, וּלְפִי שֶׁזִּלְזְלָה בְּמִשְׁכַּב הַצַּדִּיק לֹא זָכְתָה לְהִקָּבֵר עִמּוֹ (נדה ל”א): 30:16 — שכר שכרתיך.: נָתַתִּי לְרָחֵל שְׂכָרָהּ: 30:16 — בלילה הוא.: הַקָּבָּ”ה סִיְּעוֹ, שֶׁיָּצָא מִשָּׁם יִשָּׂשכָר (בראשית רבה): 30:17 — וישמע אלהים אל לאה.: שֶׁהָיְתָה מִתְאַוָּה וּמְחַזֶּרֶת לְהַרְבּוֹת שְׁבָטִים: 30:20 — זבד טוב.: כְּתַרְגּוּמוֹ: 30:20 — יזבלני.: לְ’ בֵּית זְבֻל (מלכים א ח’ י”ג), הירבריי”א בְּלַעַז, בֵּית מָדוֹר, מֵעַתָּה לֹא תְהֵא עִקַּר דִּירָתוֹ אֶלָּא עִמִּי שֶׁיֵּשׁ לִי בָנִים כְּנֶגֶד כָּל נָשָׁיו: 30:21 — דינה.: פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ, אִם זֶה זָכָר לֹא תְהֵא רָחֵל אֲחוֹתִי כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת, וְהִתְפַּלְּלָה עָלָיו וְנֶהְפַּךְ לִנְקֵבָה (ברכות ס’): 30:22 — ויזכור אלהים את רחל.: זָכַר לָהּ שֶׁמָּסְרָה סִימָנֶיהָ לַאֲחוֹתָהּ וְשֶׁהָיְתָה מְצֵרָה שֶׁמָּא תַּעֲלֶה בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה יַעֲקֹב לְפִי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, וְאַף עֵשָׂו הָרָשָׁע כָּךְ עָלָה בְּלִבּוֹ כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים; הוּא שֶׁיִּסֵּד הַפַּיָּט הָאַדְמוֹן כְּבָט שֶׁלֹּא חָלָה, צָבָה לְקַחְתָּהּ לוֹ וְנִתְבֶּהָלָה: 30:23 — אסף.: הִכְנִיסָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תֵרָאֶה, וְכֵן אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ (ישעיהו ד’), וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיתָה (שמות ט’), אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד’), וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (ישעיהו ס’) – לֹא יִטָּמֵן: 30:23 — חרפתי.: שֶׁהָיִיתִי לְחֶרְפָּה שֶׁאֲנִי עֲקָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים עָלַי שֶׁאֱעֶלֶה לְחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע. וְאַגָּדָה: כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָאִשָּׁה בֵּן, אֵין לָהּ בְּמִי לִתְלוֹת סִרְחוֹנָהּ, מִשֶּׁיֵשׁ לָהּ בֵּן תּוֹלָה בוֹ: מִי שִׁבֵּר כְּלִי זֶה? בִּנְךָ. מִי אָכַל תְּאֵנִים אֵלּוּ? בִּנְךָ: 30:24 — יסף ה’ לי בן אחר.: יוֹדַעַת הָיְתָה בִנְבוּאָה שֶׁאֵין יַעֲקֹב עָתִיד לְהַעֲמִיד אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אָמְרָה יְהִי רָצוֹן שֶׁאוֹתוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד יְהֵא מִמֶּנִּי, לְכָךְ לֹא נִתְפַּלְּלָה אֶלָּא עַל בֵּן אַחֵר: 30:25 — כאשר ילדה רחל את יוסף.: מִשֶּׁנּוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א’), אֵשׁ בְּלֹא לֶהָבָה אֵינוֹ שׁוֹלֵט לְמֵרָחוֹק, מִשֶּׁנּוֹלַד יוֹסֵף בָּטַח יַעֲקֹב בְּהַקָּבָּ”ה וְרָצָה לָשׁוּב: 30:26 — תנה את נשי וגו’.: אֵינִי רוֹצֶה לָצֵאת כִּי אִם בִּרְשׁוּת: 30:27 — נחשתי.: מְנַחֵשׁ הָיָה, נִסִּיתִי בְּנִחוּשׁ שֶׁלִּי שֶׁעַל יָדְךָ בָּאָה לִי בְרָכָה; כְּשֶׁבָּאתָ לְכָאן לֹא הָיוּ לִי בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ״ט:ו׳), אֶפְשַׁר יֵשׁ לוֹ בָנִים וְהוּא שׁוֹלֵחַ בִתּוֹ אֵצֶל הָרוֹעִים? עַכְשָׁיו הָיוּ לוֹ בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (שם ל”א): 30:28 — נקבה.: כְּתַרְגּוּמוֹ פָּרֵשׁ אַגְרָךְ: 30:29 — ואת אשר היה מקנך אתי.: אֶת חֶשְׁבּוֹן מִעוּט מִקְנְךָ שֶׁבָּא לְיָדִי מִתְּחִלָּה, כַּמָּה הָיוּ: 30:30 — לרגלי.: עִם רַגְלִי, בִּשְׁבִיל בִּיאַת רַגְלִי בָּאת אֶצְלְךָ הַבְּרָכָה, כְּמוֹ הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ (שמות י”א), לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי (שופטים ח’) – הַבָּאִים עִמִּי: 30:30 — גם אנכי לביתי.: לְצֹרֶךְ בֵּיתִי; עַכְשָׁו אֵין עוֹשִׂין לְצָרְכִּי אֶלָּא בָּנַי וְצָרִיךְ אֲנִי לִהְיוֹת עוֹשֶׂה גַּם אֲנִי עִמָּהֶם לְסָמְכָן, וְזֶהוּ גַּם: 30:32 — נקד.: מְנֻמָּר בַּחֲבַרְבּוּרוֹת דַּקּוֹת כּמוֹ נְקֻדּוֹת, פיונטור”א בְּלַעַז: 30:32 — וטלוא.: לְשׁוֹן טְלָאִים – חֲבַרְבּוּרוֹת רְחָבוֹת: 30:32 — חום.: שָׁחוּם, דּוֹמֶה לְאָדֹם, רו”ש בְּלַעַז; לְשׁוֹן מִשְׁנָה שַׁחֲמָתִית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְעִנְיַן הַתְּבוּאָה: 30:32 — והיה שכרי.: אוֹתָן שֶׁיִּוָּלְדוּ מִכָּאן וּלְהַבָּא נְקֻדִּים וּטְלוּאִים בָּעִזִּים וּשְׁחוּמִים בַּכְּשָׂבִים, יִהְיוּ שֶׁלִּי, וְאוֹתָן שֶׁיֶּשְׁנָן עַכְשָׁו, הַפְרֵשׁ מֵהֶם וְהַפְקִידֵם בְּיַד בָּנֶיךָ, שֶׁלֹּא תֹאמַר לִי עַל הַנּוֹלָדִים מֵעַתָּה אֵלּוּ הָיוּ שָׁם מִתְּחִלָּה, וְעוֹד, שֶׁלֹּא תֹאמַר לִי, עַל יְדֵי הַזְּכָרִים שֶׁהֵן נְקֻדִּים וּטְלוּאִים תֵּלַדְנָה הַנְּקֵבוֹת דֻּגְמָתָן מִכָּאן וָאֵילָךְ: 30:33 — וענתה בי וגו’.: אִם תַּחְשְׁדֵנִי שֶׁאֲנִי נוֹטֵל מִשֶּׁלְּךָ כְּלוּם, תַּעֲנֶה בִי צִדְקָתִי כִּי תָבֹא צִדְקָתִי וְתָעִיד עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִמְצָא בְעֶדְרִי כִּי אִם נְקֻדִּים וּטְלוּאִים, וְכָל שֶׁתִּמְצָא בָהֶן שֶׁאֵינוֹ נָקֹד אוֹ טָלוּא אוֹ חוּם, בְּיָדוּעַ שֶׁגְּנַבְתִּיו לְךָ וּבִגְנֵבָה הוּא שָׁרוּי אֶצְלִי: 30:34 — הן.: לְ’ קַבָּלַת דְּבָרִים: 30:34 — לו יהי כדברך.: הַלְוַאי שֶׁתַּחְפֹּץ בְּכָךְ: 30:35 — ויסר.: לָבָן ביום ההוא: 30:35 — את התישים.: עִזִּים זְכָרִים: 30:35 — כל אשר לבן בו.: כָּל אֲשֶׁר הָיְתָה בוֹ חֲבַרְבּוּרִית לְבָנָה: 30:35 — ויתן.: לָבָן ביד בניו: 30:36 — הנותרות.: הָרְעוּעוֹת שֶׁבָּהֶן, הַחוֹלוֹת וְהָעֲקָרוֹת שֶׁאֵינָן אֶלָּא שִׁירַיִם, אוֹתָן מָסַר לוֹ: 30:37 — מקל לבנה.: עֵץ הוּא, וּשְׁמוֹ לִבְנֶה, כְּמָא דְתֵימָא תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה (הושע ד’), וְאוֹמֵר אֲנִי הוּא שֶׁקּוֹרִין טרינבל”א בְּלַעַ”ז, שֶׁהוּא לָבָן: 30:37 — לח.: כְּשֶׁהוּא רָטֹב: 30:37 — לוז.: וְעוֹד לָקַח מַקַּל לוּז, עֵץ שֶׁגְּדֵלִין בּוֹ אֱגוֹזִים דַּקִּים, קולדו”י בְּלַעַז: 30:37 — וערמון.: קשטני”יר בְּלַעַז: 30:37 — פצלות.: קִלּוּפִים קִלּוּפִים, שֶׁהָיָה עוֹשֵׂהוּ מְנֻמָּר: 30:37 — מחשוף הלבן.: גִּלּוּי לֹבֶן שֶׁל מַקֵּל, כְּשֶׁהָיָה קוֹלְפוֹ הָיָה נִרְאֶה וְנִגְלֶה לֹבֶן שֶׁלּוֹ בַּמָּקוֹם הַקָּלוּף: 30:38 — ויצג.: תַּרְגּוּמוֹ וְדָעִיץ, לְשׁוֹן תְּחִיבָה וּנְעִיצָה הוּא בִלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּתַּלְמוּד דָּצָהּ וּשְׁלָפָהּ, דָּץ בֵּיהּ מִידֵי, דָּצָהּ כְּמוֹ דְעָצָהּ, אֶלָּא שֶׁמְּקַצֵּר אֶת לְשׁוֹנוֹ: 30:38 — ברהטים.: בִּמְרוּצוֹת הַמַּיִם, בַּבְּרֵכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ לְהַשְׁקוֹת שָׁם הַצֹּאן: 30:38 — אשר תבאן וגו’.: בָּרְהָטִים אֲשֶׁר תָּבֹאנָה הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת שָׁם הִצִּיג הַמַּקְלוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן: 30:38 — ויחמנה.: הַבְּהֵמָה רוֹאָה אֶת הַמַּקְלוֹת וְהִיא נִרְתַּעַת לַאֲחוֹרֶיהָ וְהַזָּכָר רוֹבְעָהּ וְיוֹלֶדֶת כַּיּוֹצֵא בוֹ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אוֹמֵר, הַמַּיִם נַעֲשִׂין זֶרַע בִּמְעֵיהֶן וְלֹא הָיוּ צְרִיכוֹת לְזָכָר, וְזֶהוּ וַיֵּחַמְנָה וְגוֹ’ (בראשית רבה): 30:39 — אל המקלות.: אֶל מַרְאוֹת הַמַּקְלוֹת: 30:39 — עקדים.: מְשֻׁנִּים בִּמְקוֹם עֲקִידָתָם, הֵם קַרְסֻלֵּי יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם: 30:40 — והכשבים הפריד יעקב.: הַנּוֹלָדִים עֲקוּדִים נְקֻדִּים הִבְדִיל וְהִפְרִישׁ לְעַצְמָן וְעָשָׂה אוֹתָן עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ הָעֵדֶר הָעָקוּד לִפְנֵי הַצֹּאן, וּפְנֵי הַצֹּאן הַהוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם צוֹפוֹת אֲלֵיהֶם; וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד, שֶׁהָיוּ פְנֵי הַצֹּאן אֶל הָעֲקוּדִים, וְאֶל כָּל חוּם שֶׁמָּצָא בְּצֹאן לָבָן: 30:40 — וישת לו עדרים.: כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי: 30:41 — המקשרות.: כְּתַרְגּוּמוֹ הַבַּכִּירוֹת, וְאֵין לִי עֵד בַּמִּקְרָא; וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים (שמואל ב ט”ו), וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ (שם), אוֹתָן הַמִּתְקַשְּׁרוֹת יַחַד לְמַהֵר עִבּוּרָן: 30:42 — ובהעטיף.: לְשׁוֹן אִחוּר, כְּתַרְגּוּמוֹ וּבְלַקִּישׁוּת. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת (ישעיהו ג’), לְשׁוֹן עֲטִיפַת כְּסוּת, כְּלוֹמַר מִתְעַטְּפוֹת בְּעוֹרָן וְצַמְרָן וְאֵינָן מִתְאַוּוֹת לְהִתְיַחֵם עַ”יְ הַזְּכָרִים: 30:43 — צאן רבות.: פָּרוֹת וְרָבוֹת מִשְּׁאָר צֹאן: 30:43 — ושפחות ועבדים.: מוֹכֵר צֹאנוֹ בְדָמִים יְקָרִים וְלוֹקֵחַ לוֹ כָּל אֵלֶּה: 31:1 — עשה.: כָּנַס, כְּמוֹ וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק (שמואל א י”ד): 31:3 — שוב אל ארץ אבותיך.: וְשָׁם אהיה עמך, אֲבָל בְּעוֹדְךָ מְחֻבָּר לַטָּמֵא אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתִי עָלֶיךָ (בראשית רבה): 31:4 — ויקרא לרחל וללאה.: לְרָחֵל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְלֵאָה, שֶׁהִיא הָיְתָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִזְדַּוֵּג יַעֲקֹב עִם לָבָן, וְאַף בָּנֶיהָ שֶׁל לֵאָה מוֹדִים בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי בֹּעַז וּבֵית דִּינוֹ מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה אוֹמְרִים כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם וְגוֹ’ – הִקְדִּימוּ רָחֵל לְלֵאָה: 31:7 — עשרת מנים.: אֵין מוֹנִים פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה: 31:7 — מנים.: לְשׁוֹן סְכוּם, כְּלַל הַחֶשְׁבּוֹן וְהֵן עֲשִׂירִיּוֹת; לָמַדְנוּ שֶׁהֶחֱלִיף תְּנָאוֹ ק’ פְּעָמִים: 31:10 — והנה העתדים.: אַעַ”פִּ שֶׁהִבְדִּילָם לָבָן כֻּלָּם שֶׁלֹּא יִתְעַבְּרוּ הַצֹּאן דֻּגְמָתָן, הָיוּ הַמַּלְאָכִים מְבִיאִין אוֹתָן מֵעֵדֶר הַמָּסוּר בְּיַד בְּנֵי לָבָן לָעֵדֶר שֶׁבְּיַד יַעֲקֹב (בראשית רבה): 31:10 — וברדים.: כְּתַרְגּוּמוֹ וּפַצִּיחִין, פייש”יר בְּלַעַ”ז, חוּט שֶׁל לָבָן מַקִּיף אֶת גּוּפוֹ סָבִיב, חֲבַרְבּוּרוֹת שֶׁלּוֹ פְתוּחָה וּמְפֻלֶּשֶׁת מִזּוֹ אֶל זוֹ; וְאֵין לְהָבִיא עֵד מִן הַמִּקְרָא: 31:13 — האל בית אל.: כְּמוֹ אֵל בֵּית אֵל, הַהֵ”א יְתֵרָה, וְדֶרֶךְ מִקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן (במדבר ל”ד): 31:13 — משחת שם.: לְ’ רִבּוּי וּגְדֻלָּה כְּשֶׁנִּמְשָׁח לַמַּלְכוּת, כָּךְ וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ – לִהְיוֹת מְשׁוּחָה לְמִזְבֵּחַ: 31:13 — אשר נדרת לי.: וְצָרִיךְ אַתָּה לְשַׁלְּמוֹ, שֶׁאָמַרְתָּ יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, שֶׁתַּקְרִיב שָׁם קָרְבָּנוֹת: 31:14 — העוד לנו.: לָמָּה נְעַכֵּב עַל יָדְךָ מִלָּשׁוּב? כְּלוּם אָנוּ מְיַחֲלוֹת לִירַשׁ מִנִּכְסֵי אָבִינוּ כְּלוּם בֵּין הַזְּכָרִים: 31:15 — הלא נכריות נחשבנו לו.: אֲפִלּוּ בְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָתֵת נְדוּנְיָה לִבְנוֹתָיו – בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין – נָהַג עִמָּנוּ כְּנָכְרִיּוֹת, כִּי מְכָרָנוּ לְךָ בִּשְׂכַר הַפְּעֻלָּה: 31:15 — את כספנו.: שֶׁעִכֵּב דְּמֵי שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ: 31:16 — כי כל העשר.: כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא; כְּלוֹמַר, מִשֶּׁל אָבִינוּ אֵין לָנוּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁהִצִּיל הַקָּבָּ”ה מֵאָבִינוּ שֶׁלָּנוּ הוּא: 31:16 — הציל.: לְשׁוֹן הִפְרִישׁ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן הַצָּלָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, שֶׁמַּפְרִישׁוֹ מִן הָרָעָה וּמִן הָאוֹיֵב: 31:17 — את בניו ואת נשיו.: הִקְדִּים זְכָרִים לִנְקֵבוֹת, וְעֵשָׂו הִקְדִּים נְקֵבוֹת לִזְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְגוֹמֵר: 31:18 — מקנה קנינו.: מַה שֶּׁקָּנָה מִצֹּאנוֹ, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּגְמַלִּים וַחֲמוֹרִים: 31:19 — לגזוז את צאנו.: שֶׁנָּתַן בְּיַד בָּנָיו דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב: 31:19 — ותגנב רחל את התרפים.: לְהַפְרִישׁ אֶת אָבִיהָ מֵעֲ”זָ נִתְכַּוְּנָה (בראשית רבה): 31:22 — ביום השלישי.: שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָיָה בֵינֵיהֶם: 31:23 — את אחיו.: קְרוֹבָיו: 31:23 — דרך שבעת ימים.: כָּל אוֹתָן ג’ יָמִים שֶׁהָלַךְ הַמַּגִּיד לְהַגִּיד לְלָבָן הָלַךְ יַעֲקֹב לְדַרְכּוֹ, נִמְצָא, יַעֲקֹב רָחוֹק מִלָּבָן שִׁשָּׁה יָמִים, וּבַשְּׁבִיעִי הִשִּׂיגוֹ לָבָן. לָמַדְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָלַךְ יַעֲקֹב בְּשִׁבְעָה יָמִים הָלַךְ לָבָן בְּיוֹם אֶחָד (שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא נֶאֱמַר וַיִרְדֹּף אַחֲרָיו שִׁבְעַת יָמִים): 31:24 — מטוב עד רע.: כָּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים רָעָה הִיא אֵצֶל הַצַּדִּיקִים (יבמות ק”ג): 31:26 — כשביות חרב.: כָּל חַיִל הַבָּא לַמִּלְחָמָה קָרוּי חֶרֶב: 31:27 — ותגנב אתי.: גָּנַבְתָּ אֶת דַּעְתִּי: 31:29 — יש לאל ידי.: יֵשׁ כֹּחַ וְחַיִל בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רַע, וְכָל אֵל שֶׁהוּא לְ’ קֹדֶש עַל שֵׁם עִזּוּז וְרֹב אוֹנִים הוּא: 31:30 — נכספתה.: חָמַדְתָּ, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא, נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהילים פ”ד), לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב י”ד): 31:31 — כי יראתי וגו’.: הֱשִׁיבוֹ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, שֶׁאָמַר לוֹ, וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי וְגוֹ’: 31:32 — לא יחיה.: וּמֵאוֹתָהּ קְלָלָה מֵתָה רָחֵל בַּדֶּרֶךְ (בראשית רבה) 31:32 — מה עמדי.: מִשֶּׁלְּךָ: 31:33 — באהל יעקב.: הוּא אֹהֶל רָחֵל, שֶׁהָיָה יַעֲקֹב תָּדִיר אֶצְלָהּ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב וּבְכֻלָּן לֹא נֶאֱמַר אֵשֶׁת יַעֲקֹב: 31:33 — ויבא באהל רחל.: כְּשֶׁיָּצָא מֵאֹהֶל לֵאָה חָזַר לוֹ לְאֹהֶל רָחֵל קֹדֶם שֶׁיְּחַפֵּשׂ בְּאֹהֶל הָאֲמָהוֹת, וְכָל כָּךְ לָמָּה? שֶׁהָיָה מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא מַשְׁמְשָׁנִית: 31:34 — בכר הגמל.: לְשׁוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא, וְהִיא מַרְדַּעַת הָעֲשׂוּיָה כְּמִין כַּר; וּבְעֵרוּבִין (דף ט”ז) שָׁנִינוּ הִקִּיפוּהָ בַּעֲבִיטִין, וְהֵן עֲבִיטֵי גְמַלִּים, בשט”ו בְּלַעַז: 31:36 — דלקת.: רָדַפְתָּ, כְּמוֹ עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ (איכה ד’), וּכְמוֹ מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים (שמואל א י”ז): 31:37 — ויוכיחו.: וִיבָרְרוּ עִם מִי הַדִּין, אפרובי”ר בְּלַעַז: 31:38 — לא שכלו.: לֹא הִפִּילוּ עִבּוּרָם, כְּמוֹ רֶחֶם מַשְׁכִּיל (הושע ט’), תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל (איוב כ”א): 31:38 — ואילי צאנך.: מִכָּאן אָמְרוּ אַיִל בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי אַיִל, שֶׁאִם לֹא כֵן, מַה שִּׁבְחוֹ? אֵלִים לֹא אָכַל, אֲבָל כְּבָשִׂים אָכַל, אִם כֵּן גַּזְלָן הוּא (בבא קמא ס”ה): 31:39 — טרפה.: עַל יְדֵי אֲרִי וּזְאֵב: 31:39 — אנכי אחטנה.: לְשׁוֹן קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ’), אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים (מלכים א א’) – חֲסֵרִים, אָנֹכִי אַחְסְרֶנָּה, אִם חָסְרָה חָסְרָה לִי, שֶׁמִּיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה: 31:39 — (אנכי אחטנה תַּרְגּוּמוֹ דַּהַוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא, שֶׁהָיְתָה נִפְקֶדֶת וּמְחֻסֶּרֶת, כְּמוֹ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ (במדבר ל”א), תַּרְגּוּמוֹ לָא שְׁגָא): 31:39 — גנבתי יום וגנבתי לילה.: גְנוּבַת יוֹם אוֹ גְנוּבַת לַיְלָה, הַכֹּל שִׁלַּמְתִּי: 31:39 — גנבתי.: כְּמוֹ רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת (איכה א’), מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיהו א’) אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ (הושע י’): 31:40 — אכלני חרב.: לְשׁוֹן אֵשׁ אֹכְלָה: 31:40 — וקרח.: כְּמוֹ מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ (תהילים קמ”ז), תַּרְגּוּמוֹ גְּלִידָא: 31:40 — שנתי.: לְשׁוֹן שֵׁנָה: 31:41 — ותחלף את משכרתי.: הָיִיתָ מְשַׁנֶּה תְּנַאי שֶׁבֵּינֵינוּ, מִנָּקֹד לְטָלוּא, וּמֵעֲקוּדִים לִבְרֻדִּים: 31:42 — ופחד יצחק.: לֹא רָצָה לוֹמַר אֱלֹהֵי יִצְחָק, שֶׁאֵין הַקָּבָּ”ה מְיַחֵד שְׁמוֹ עַל הַצַּדִּיקִים בְּחַיֵּיהֶם, וְאַעַ”פִּ שֶׁאָמַר לוֹ בְּצֵאתוֹ מִבְּאֵר שֶׁבַע אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, בִּשְׁבִיל שֶׁכָּהוּ עֵינָיו, וַהֲרֵי הוּא כַּמֵּת; יַעֲקֹב נִתְיָרֵא לוֹמַר אֱלֹהֵי, וְאָמַר וּפַחַד: 31:42 — ויוכח.: לְשׁוֹן תּוֹכָחָה הוּא וְלֹא לְשׁוֹן הוֹכָחָה: 31:43 — מה אעשה לאלה.: אֵיךְ תַּעֲלֶה עַל לִבִּי לְהָרַע לָהֶן: 31:44 — והיה לעד.: הַקָּבָּ”ה: 31:46 — לאחיו.: הֵם בָּנָיו שֶׁהָיוּ לוֹ אַחִים, נִגָּשִׁים אֵלָיו לְצָרָה וּלְמִלְחָמָה (בראשית רבה): 31:47 — יגר שהדותא.: תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל גַּלְעֵד: 31:47 — גלעד.: גַּל עֵד: 31:49 — והמצפה אשר אמר וגו’.: וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר בְּהַר הַגִּלְעָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד (שופטים י”א), וְלָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ מִצְפָּה? לְפִי שֶׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ, יִצֶף ה’ בֵּינִי וּבֵינֶךָ אִם תַּעֲבֹר אֶת הַבְּרִית: 31:49 — כי נסתר.: וְלֹא נִרְאֶה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ: 31:50 — בנתי, בנתי.: שְׁתֵּי פְעָמִים, אַף בִּלְהָה וְזִלְפָּה בְּנוֹתָיו הָיוּ מִפִּילֶגֶשׁ: 31:50 — אם תענה את בנתי.: לִמְנֹע מֵהֶן עוֹנַת תַּשְׁמִישׁ (יומא ע”ז): 31:51 — יריתי.: כְּמוֹ יָרָה בַיָּם, כְּזֶה שֶׁהוּא יוֹרֶה הַחֵץ: 31:52 — אם אני.: הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, כְּמוֹ עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי: 31:52 — לרעה.: לְרָעָה אִי אַתָּה עוֹבֵר, אַבָל אַתָּה עוֹבֵר לִפְרַקְמַטְיָה: 31:53 — אלהי אברהם.: קֹדֶשׁ (בראשית רבה): 31:53 — ואלהי נחור.: חֹל: 31:53 — אלהי אביהם.: חֹל: 31:54 — ויזבח יעקב זבח.: שָׁחַט בְּהֵמוֹת לְמִשְׁתֶּה: 31:54 — לאחיו.: לְאוֹהֲבָיו שֶׁעִם לָבָן: 31:54 — לאכל לחם.: כָּל דְּבַר מַאֲכָל קָרוּי לֶחֶם, כְּמוֹ עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה’), נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיהו י”א): 32:2 — ויפגעו בו מלאכי אלהים.: מַלְאָכִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ לִקְרָאתוֹ לְלַוּוֹתוֹ לָאָרֶץ: 32:3 — מחנים.: שְׁתֵּי מַחֲנוֹת, שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ עִמּוֹ עַד כָּאן וְשֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לִקְרָאתוֹ (ע’ תנחומא פ’ וישלח): 32:4 — וישלח יעקב מלאכים.: מַלְאָכִים מַמָּשׁ (בראשית רבה): 32:4 — ארצה שעיר.: לְאֶרֶץ שֵׂעִיר כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ”ד בִּתְּחִלָּתָהּ הֵטִיל לָהּ הַכָּתוּב הֵ”א בְּסוֹפָהּ: 32:5 — גרתי.: לֹא נַעֲשֵׂיתִי שַׂר וְחָשׁוּב אֶלָּא גֵּר, אֵינְךָ כְּדַאי לִשְׂנֹא אוֹתִי עַל בִּרְכַּת אָבִיךָ שֶׁבֵּרְכַנִי הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיְּמָה בִי. דָּ”אַ גַּרְתִּי בְּגִימַטְרִיָּא תרי”ג, כְּלוֹמַר, עִם לָבָן גַּרְתִּי וְתַרְיַ”ג מִצְוֹת שָׁמַרְתִּי וְלֹא לָמַדְתִּי מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים: 32:6 — ויהי לי שור וחמור.: אַבָּא אָמַר לִי מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, זוֹ אֵינָהּ לֹא מִן הַשָּׁמַיִם וְלֹא מִן הָאָרֶץ: 32:6 — שור וחמור.: דֶּרֶךְ אֶרֶץ לוֹמַר עַל שְׁוָרִים הַרְבֵּה שׁוֹר – אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בַּלַּיְלָה קָרָא הַתַּרְנְגוֹל וְאֵינוֹ אוֹמֵר קָרְאוּ הַתַּרְנְגוֹלִים: 32:6 — ואשלחה להגיד לאדני.: לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲנִי בָא אֵלֶיךָ: 32:6 — למצא חן בעיניך.: שֶׁאֲנִי שָׁלֵם עִמְּךָ וּמְבַקֵּשׁ אַהֲבָתְךָ: 32:7 — באנו אל אחיך אל עשו.: שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר אָחִי הוּא, אֲבָל הוּא נוֹהֵג עִמְּךָ כְּעֵשָׂו הָרָשָׁע, עוֹדֶנּוּ בְּשִׂנְאָתוֹ (בראשית רבה פ’): 32:8 — ויירא ויצר.: וַיִּירָא שֶׁמָּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים (בראשית רבה ותנחומא): 32:9 — המחנה האחת והכהו.: מַחֲנֶה מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כ”ז), הֲרֵי נְקֵבָה, הַמַּחֲנֶה הַזֶּה (בראשית ל”ג), זָכָר, וְכֵן יֵשׁ שְׁאָר דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית י״ט:כ״ג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים י”ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר; וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים ב ג’), הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן רוּחַ, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה, הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (איוב א’), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים א’ י”ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן אֵשׁ, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה’ (במדבר ט”ז), לְשׁוֹן נְקֵבָה, אֵשׁ לֹהֵט (תהילים ק”ד), לְשׁוֹן זָכָר: 32:9 — והיה המחנה הנשאר לפליטה.: עַל כָּרְחוֹ, כִּי אֶלָּחֵם עִמּוֹ. הִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לְדוֹרוֹן, לִתְפִלָּה וּלְמִלְחָמָה. לְדוֹרוֹן, וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו; לִתְפִלָּה, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם; לְמִלְחָמָה, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: 32:10 — ואלהי אבי יצחק.: וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וּפַחַד יִצְחָק? וְעוֹד וּמַהוּ שֶׁחָזַר וְהִזְכִּיר שֵׁם הַמְיֻחָד? הָיָה לוֹ לִכְתֹּב הָאוֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וְגוֹ’. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּבָּ”ה, שְׁתֵּי הַבְטָחוֹת הִבְטַחְתַּנִי, אַחַת בְּצֵאתִי מִבֵּית אָבִי מִבְּאֵר שֶׁבַע, שֶׁאָמַרְתָּ לִי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, וְשָׁם אָמַרְתָּ לִי וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וּבְבֵית לָבָן אָמַרְתָּ לִי (בראשית ל”א) שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ, וְשָׁם נִגְלֵיתָ אֵלַי בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד לְבַדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וְגוֹ’, בִּשְׁתֵּי הַבְטָחוֹת אֵלּוּ אֲנִי בָא לְפָנֶיךָ: 32:11 — קטנתי מכל החסדים.: נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי, לְכָךְ אֲנִי יָרֵא, שֶׁמָּא מִשֶּׁהִבְטַחְתַּנִי נִתְקַלְקַלְתִּי בְחֵטְא וְיִגְרֹם לִי לְהִמָּסֵר בְּיַד עֵשָׂו (שבת ל”ב): 32:11 — ומכל האמת.: אֲמִתַּת דְּבָרֶיךָ, שֶׁשָּׁמַרְתָּ לִי כָּל הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטַחְתַּנִי: 32:11 — כי במקלי.: לֹא הָיָה עִמִּי לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא מִקְנֶה אֶלָּא מַקְלִי לְבַדּוֹ. וּמִ”אַ נָתַן מַקְלוֹ בַּיַּרְדֵּן וְנִבְקַע הַיַּרְדֵּן: 32:12 — מיד אחי מיד עשו.: מִיַּד אָחִי שֶׁאֵין נוֹהֵג עִמִּי כְאָח אֶלָּא כְעֵשָׂו הָרָשָׁע: 32:13 — היטב איטיב.: הֵיטֵב בִּזְכוּתְךָ, אֵיטִיב בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ (בראשית רבה): 32:13 — ושמתי את זרעך כחול הים.: וְהֵיכָן אָ”לֹ כֵן, וַהֲלֹא לֹא אָ”לֹ אֶלָּא וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (שם כ”ח)? אֶלָּא שֶׁאָ”לֹ כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (שם), וּלְאַבְרָהָם אָמַר וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: 32:14 — הבא בידו.: בִּרְשׁוּתוֹ, וְכֵן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ (במדבר כ”א). וּמִ”אַ מִן הַבָּא בְיָדוֹ – אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָלִיּוֹת, שֶׁאָדָם צָר בִּצְרוֹר וְנוֹשְׂאָם בְּיָדוֹ (דָּ”אַ מִן הַבָּא בְיָדוֹ, מִן הַחֻלִּין, שֶׁנָּטַל מַעֲשֵׂר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, וַהֲדַר לָקַח מִנְחָה): 32:15 — עזים מאתים ותישים עשרים.: מָאתַיִם עִזִּים צְרִיכוֹת עֶשְׂרִים תְּיָשִׁים, וְכֵן כֻּלָּם, הַזְּכָרִים כְּדֵי צֹרֶךְ הַנְּקֵבוֹת; וּבִבְ”רַ דּוֹרֵשׁ מִכָּאן לָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, הַטַּיָּלִים בְּכָל יוֹם, הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת, הַחַמָּרִים אַחַת בְּשַׁבָּת, הַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה בְּכִוּוּן, אַךְ נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁלָּמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁאֵין הָעוֹנָה שָׁוָה בְּכָל אָדָם אֶלָּא לְפִי טֹרַח הַמֻּטָּל עָלָיו, שֶׁמָּצִינוּ כָּאן שֶׁמָּסַר לְכָל תַּיִשׁ עֶשֶׂר עִזִּים וְכֵן לְכָל אַיִל; לְפִי שֶׁהֵם פְּנוּיִים מִמְּלָאכָה דַּרְכָּם לְהַרְבּוֹת תַּשְׁמִישׁ וּלְעַבֵּר עֶשֶׂר נְקֵבוֹת, וּבְהֵמָה מִשֶּׁנִּתְעַבְּרָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת זָכָר, וּפָרִים שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלָאכָה, לֹא מָסַר לְזָכָר אֶלָּא אַרְבַּע נְקֵבוֹת, וְלַחֲמוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת לְזָכָר, וְלַגְּמַלִּים שֶׁהוֹלְכִים דֶּרֶךְ יוֹתֵר רְחוֹקָה נְקֵבָה אַחַת לְזָכָר: 32:16 — גמלים מיניקות שלשים, ובניהם.: עִמָּהֶם: וּמִ”אַ: וּבְנֵיהֶם – בַּנָּאֵיהֶם, זָכָר כְּנֶגֶד נְקֵבָה, וּלְפִי שֶׁצָּנוּעַ בְּתַשְׁמִישׁ לֹא פִרְסְמוֹ הַכָּתוּב (בראשית רבה): 32:16 — ועירם.: חֲמוֹרִים זְכָרִים: 32:17 — עדר עדר לבדו.: כָּל מִין וָמִין לְעַצְמוֹ: 32:17 — עברו לפני.: דֶּרֶךְ יוֹם אוֹ פָּחוֹת וַאֲנִי אָבֹא אַחֲרֵיכֶם: 32:17 — ורוח תשימו.: עֵדֶר לִפְנֵי חֲבֵרוֹ מְלֹא עַיִן, כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וּלְתַוֵּהוּ עַל רִבּוּי הַדּוֹרוֹן: 32:18 — למי אתה.: שֶׁל מִי אַתָּה, מִי שׁוֹלְחֲךָ, וְתַרְגּוּם דְּמָאן אַתְּ? 32:18 — ולמי אלה לפניך.: וְאֵלֶּה שֶׁלְּפָנֶיךָ שֶׁל מִי הֵם; לְמִי הַמִּנְחָה הַזֹּאת שְׁלוּחָה? לָמֶ”ד מְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה בִּמְקוֹם שֶׁל, כְּמוֹ: וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא (בראשית ל״א:מ״ג) – שֶׁלִּי הוּא; לַה’ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהילים כ”ד) – שֶׁל ה’: 32:19 — ואמרת לעבדך ליעקב.: עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן; שֶׁשָּׁאַלְתָּ לְמִי אַתָּה? לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב אֲנִי – וְתַרְגּוּמוֹ דְּעַבְדָּךְ דְּיַעֲקֹב – וְשֶׁשָּׁאַלְתָּ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ, מִנְחָה הִיא שְׁלוּחָה וְגוֹ’: 32:19 — והנה גם הוא.: יַעֲקֹב: 32:21 — אכפרה פניו.: אֲבַטֵּל רָגְזוֹ; וְכֵן וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת (ישעיהו כ”ח), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (שם מ”ז). וְנִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁכָּל כַּפָּרָה שֶׁאֵצֶל עָוֹן וְחֵטְא וְאֵצֶל פָּנִים כֻּלָּן לְשׁוֹן קִנּוּחַ וְהַעֲבָרָה הֵן, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, וְהַרְבֵּה בַּתַּלְמוּד וְכַפֵּר יְדֵיהּ, בָּעֵי לְכַפּוּרֵי יְדֵי בְּהַהוּא גַבְרָא, וְגַם בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא נִקְרָאִים הַמִּזְרָקִים שֶׁל קֹדֶשׁ כְּפוֹרֵי זָהָב (עזרא א’), עַל שֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן מְקַנֵּחַ יָדָיו בָּהֶן בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק: 32:22 — על פניו.: כְּמוֹ לְפָנָיו, וְכֵן חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד (ירמיהו ו’), וְכֵן הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי (ישעיהו ס”ה); וּמִ”אַ עַל פָּנָיו, אַף הוּא שָׁרוּי בְּכַעַס, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְכָל זֶה (בראשית רבה): 32:23 — ואת אחד עשר ילדיו.: וְדִינָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יִתֵּן בָּהּ עֵשָׂו עֵינָיו, וּלְכָךְ נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב שֶׁמְּנָעָהּ מֵאָחִיו, שֶׁמָּא תַּחֲזִירֶנּוּ לַמּוּטָב, וְנָפְלָה בְּיַד שְׁכֶם (בראשית רבה): 32:23 — יבק.: שֵׁם הַנָּהָר: 32:24 — את אשר לו.: הַבְּהֵמָה וְהַמִּטַּלְטְלִים; עָשָׂה עַצְמוֹ כְּגַשָּׁר נוֹטֵל מִכָּאן וּמַנִּיחַ כָּאן (בראשית רבה): 32:25 — ויותר יעקב.: שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם (חולין צ”א): 32:25 — ויאבק איש.: מְנַחֵם פֵּי’ וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ, לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַ”י נִעְנוּעָם. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן וַיִּתְקַשֵּׁר, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ, וַאֲבֵיק לֵיהּ מֵיבַק – לְשׁוֹן עֲנִיבָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שְׁנַיִם שֶׁמִּתְעַצְּמִים לְהַפִּיל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שֶׁחוֹבְקוֹ וְאוֹבְקוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו. וּפֵרְשׁוּ רַזִ”לִ שֶׁהוּא שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית רבה): 32:26 — ויגע בכף ירכו.: קוּלִית הַיָּרֵךְ הַתָּקוּעַ בְּקַּלְבּוּסִית קָרוּי כַּף, עַ”שֵׁ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁעָלֶיהָ כְּמִין כַּף שֶׁל קְדֵרָה: 32:26 — ותקע.: נִתְקַעְקְעָה מִמְּקוֹם מַחְבַּרְתָּהּ, וְדוֹמֶה לוֹ פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ (ירמיהו ו’), לְשׁוֹן הֲסָרָה. וּבְמִשְׁנָה לְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן – לְשָׁרֵשׁ שָׁרְשֵׁיהֶן: 32:27 — כי עלה השחר.: וְצָרִיךְ אֲנִי לוֹמַר שִׁירָה בַּיּוֹם (חולין צ”א): 32:27 — ברכתני.: הוֹדֵה לִי עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכַנִי אָבִי, שֶׁעֵשָׂו מְעַרְעֵר עֲלֵיהֶן: 32:29 — לא יעקב.: לֹא יֵאָמֵר עוֹד שֶׁהַבְּרָכוֹת בָּאוּ לְךָ בְעָקְבָּה וּרְמִיָּה כִּי אִם בִשְׂרָרָה וְגִלּוּי פָּנִים, וְסוֹפְךָ שֶׁהַקָּבָּ”ה נִגְלֶה אֵלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּמַחֲלִיף שִׁמְךָ וְשָׁם הוּא מְבָרֶכְךָ, וַאֲנִי שָׁם אֶהְיֶה וְאוֹדֶה לְךָ עֲלֵיהֶן, וְזֶה שֶׁכָּתוּב וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ (הושע י”ב) – בָּכָה הַמַּלְאָךְ וַיִּתְחַנֶּן לוֹ, וּמַה נִּתְחַנֵּן לוֹ? בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיְּדַבֵּר עִמָּנוּ שָׁם; וְלֹא רָצָה יַעֲקֹב, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה לוֹ עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, שֶׁהָיָה מִתְחַנֵּן לְהַמְתִּין לוֹ וְלֹא רָצָה: 32:29 — ועם אנשים.: עֵשָׂו וְלָבָן: 32:29 — ותוכל.: לָהֶם: 32:30 — למה זה תשאל.: אֵין לָנוּ שֵׁם קָבוּעַ, מִשְׁתַּנִּים שְׁמוֹתֵנוּ, הַכֹּל לְפִי מִצְוַת עֲבוֹדַת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּלְּחִים (בראשית רבה): 32:32 — ויזרח לו השמש.: לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הוּא כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֵאִיר לָנוּ הַשַּׁחַר, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ; וּמִ”אַ ויזרח לו לְצָרְכּוֹ – לְרַפְּאוֹת אֶת צָלַעְתּוֹ, כְּמָה דְּתֵימָא שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג’); וְאוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁמִּהֲרָה לִשְׁקֹעַ בִּשְׁבִילוֹ כְּשֶׁיָּצָא מִבְּאֵר שֶׁבַע מִהֲרָה לִזְרֹחַ בִּשְׁבִילוֹ: 32:32 — והוא צלע.: הָיָה צוֹלֵעַ כְּשֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ: 32:33 — גיד הנשה.: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה? לְפִי שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה, וְהוּא לְשׁוֹן קְפִיצָה, וְכֵן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיהו נ”א), וְכֵן כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מ”א): 33:2 — ואת לאה וילדיה אחרנים.: אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב: 33:3 — עבר לפניהם.: אָמַר אִם יָבֹא אוֹתוֹ רָשָׁע לְהִלָּחֵם יִלָּחֵם בִּי תְּחִלָּה: 33:4 — ויחבקהו.: נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו, כְּשֶׁרָאָהוּ מִשְׁתַּחֲוֶה כָּל הִשְׁתַּחֲוָאוֹת הַלָּלוּ: 33:4 — וישקהו.: נָקוּד עָלָיו; וְיֵשׁ חוֹלְקִין בַּדָּבָר הַזֶּה בַּבָּרַיְתָא דְּסִפְרֵי, יֵשׁ שֶׁדָּרְשׁוּ נְקֻדָּה זוֹ שֶׁלֹּא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, הֲלָכָה הִיא בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב, אֶלָּא שֶׁנִּכְמְרוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ (ספרי במדבר): 33:5 — מי אלה לך.: מִי אֵלֶּה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ: 33:7 — נגש יוסף ורחל.: בְּכֻלָּן הָאִמָּהוֹת נִגָּשׁוֹת לִפְנֵי הַבָּנִים, אֲבָל בְּרָחֵל יוֹסֵף נִגַּשׁ לְפָנֶיהָ, אָמַר אִמִּי יְפַת תֹּאַר, שֶׁמָּא יִתְלֶה בָהּ עֵינָיו אוֹתוֹ רָשָׁע, אֶעֱמֹד כְּנֶגְדָהּ וַאֲעַכְּבֶנּוּ מִלְּהִסְתַּכֵּל בָּהּ; מִכָּאן זָכָה יוֹסֵף לְבִרְכַּת עֲלֵי עַיִן: 33:8 — מי לך כל המחנה.: מִי כָּל הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר פָּגַשְׁתִּי, שֶׁהוּא שֶׁלְּךָ? כְּלוֹמַר לָמָּה הוּא לְךָ? פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא עַל מוֹלִיכֵי הַמִּנְחָה, וּמִדְרָשׁוֹ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאָכִים פָּגַע, שֶׁהָיוּ דּוֹחֲפִין אוֹתוֹ וְאֶת אֲנָשָׁיו וְאוֹמְרִים לָהֶם שֶׁל מִי אַתֶּם? וְהֵם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁל עֵשָׂו, וְהֵם אוֹמְרִים הַכּוּ, הַכּוּ, וְאֵלּוּ אוֹמְרִים הַנִּיחוּ, בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק הוּא, וְלֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו; בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הוּא, וְלֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִין; אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב הוּא, אוֹמְרִים לָהֶם אִם כֵּן, מִשֶּׁלָּנוּ אַתֶּם: 33:9 — יהי לך אשר לך.: כָּאן הוֹדָה לוֹ עַל הַבְּרָכוֹת (בראשית רבה): 33:10 — אל נא.: אַל נָא תֹאמַר לִי כֵּן: 33:10 — אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו’.: כִּי כְּדַאי וְהָגוּן לְךָ שֶׁתְּקַבֵּל מִנְחָתִי עַל אֲשֶׁר רָאִיתִי פָנֶיךָ, וְהֵן חֲשׁוּבִין לִי כִּרְאִיַּת פְּנֵי הַמַּלְאָךְ, שֶׁרָאִיתִי שַׂר שֶׁלְּךָ, וְעוֹד עַל שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לִמְחֹל עַל סֻרְחָנִי. וְלָמָּה הִזְכִּיר לוֹ רְאִיַּת הַמַּלְאָךְ? כְּדֵי שֶׁיִּתְיָרֵא הֵימֶנּוּ וְיֹאמַר רָאָה מַלְאָכִים וְנִצַּל, אֵינִי יָכוֹל לוֹ מֵעַתָּה: 33:10 — ותרצני.: נִתְפַּיַּסְתָּ לִי, וְכֵן כָּל רָצוֹן שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן פִּיּוּס, אפייצימנ”טו בְּלַעַז, כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כ”ב) – הַקָּרְבָּנוֹת בָּאוֹת לְפַיֵּס וּלְרַצּוֹת, וְכֵן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י’) – יוֹדְעִים לְפַיֵּס וּלְרַצּוֹת: 33:11 — ברכתי.: מִנְחָתִי, מִנְחָה זוֹ הַבָּאָה עַל רְאִיַּת פָּנִים וְלִפְרָקִים אֵינָה בָאָה אֶלָּא לִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם, וְכָל בְּרָכָה שֶׁהִיא לִרְאִיַּת פָּנִים – כְּגוֹן וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:ז׳), עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה דְּסַנְחֵרִיב (מלכים ב י”ח), וְכֵן לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ דְּתֹעִי מֶלֶךְ חֲמָת (שמואל ב ח’) – כֻּלָּם לְשׁוֹן בִּרְכַּת שָׁלוֹם הֵן, שֶׁקּוֹרִין בְּלַעַז שלו”איר, אַף זוֹ בִּרְכָתִי מו”ן שלו”ד: 33:11 — אשר הבאת לך.: לֹא טָרַחְתָּ בָּהּ וַאֲנִי יָגַעְתִּי לְהַגִּיעָהּ עַד שֶׁבָּאָה לְיָדְךָ (בראשית רבה): 33:11 — חנני.: נוּ”ן רִאשׁוֹנָה מֻדְגֶּשֶׁת, לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקוֹם שְׁתֵּי נוּנִי”ן, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר חֲנָנַנִי, שֶׁאֵין חָנֹן בְּלֹא שְׁתֵּי נוּנִי”ן, וְהַשְּׁלִישִׁית לְשִׁמּוּשׁ, כְּמוֹ עָשַׂנִי, זְבָדַנִי: 33:11 — יש לי כל.: כָּל סִפּוּקִי; וְעֵשָׂו דִּבֵּר בִּלְשׁוֹן גַּאֲוָה יֶשׁ לִי רָב, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִכְּדֵי צָרְכִּי: 33:12 — נסעה.: כְּמוֹ שִׁמְעָה, סִלְחָה, שֶׁהוּא כְּמוֹ שְׁמַע, סְלַח, אַף כָּאן נִסְעָה כְּמוֹ נְסַע, וְהַנּוּ”ן יְסוֹד בַּתֵּבָה, וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס טוּל וּנְהָךְ, עֵשָׂו אָמַר לְיַעֲקֹב נְסַע מִכָּאן וְנֵלֵךְ: 33:12 — ואלכה לנגדך.: בְּשָׁוֶה לְךָ; טוֹבָה זוֹ אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַאֲרִיךְ יְמֵי מַהֲלַכְתִּי, לָלֶכֶת לְאַט כַּאֲשֶׁר אַתָּה צָרִיךְ, וְזֶהוּ לְנֶגְדֶּךָ – בְּשָׁוֶה לְךָ: 33:13 — עלות עלי.: הַצֹּאן וְהַבָּקָר, שֶׁהֵן עָלוֹת, מֻטָּלוֹת עָלַי לְנַהֲלָן לְאַט: 33:13 — עלות.: מְגַדְּלוֹת עוֹלְלֵיהֶן, לְשׁוֹן עוֹלֵל וְיוֹנֵק (איכה ב’), עוּל יָמִים (ישעיהו ס”ה), וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת (שמואל א ו’) וּבְלַעַז אנפנטיי”ש: 33:13 — ודפקום יום אחד.: לְיַגְּעָם בַּדֶּרֶךְ בִּמְרוּצָה ומתו כל הצאן: 33:13 — ודפקום.: כְּמוֹ קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק (שיר השירים), נוֹקֵשׁ בַּדֶּלֶת: 33:14 — יעבר נא אדני.: אַל נָא תַאֲרִיךְ יְמֵי הֲלִיכָתְךָ, עֲבֹר כְּפִי דַּרְכְּךָ וְאַף אִם תִּתְרַחֵק: 33:14 — אתנהלה.: אֶתְנַהֵל, הֵ”א יְתֵירָה, כְּמוֹ אֵרְדָה, אֶשְׁמְעָה: 33:14 — לאטי.: לְאַט שֶׁלִּי, לְשׁוֹן נַחַת, הַהוֹלְכִים לְאַט, לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל ב י”ח). לְאִטִּי הַלָּמֶ”ד מִן הַיְסוֹד, וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת – אֶתְנַהֵל נַחַת שֶׁלִּי: 33:14 — לרגל המלאכה.: לְפִי צֹרֶךְ הֲלִיכַת רַגְלֵי הַמְּלָאכָה הַמֻּטֶּלֶת עָלַי לְהוֹלִיךְ: 33:14 — ולרגל הילדים.: לְפִי רַגְלֵיהֶם שֶׁהֵם יְכוֹלִים לֵילֵךְ: 33:14 — עד אשר אבא אל אדני שעירה.: הִרְחִיב לוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא הָיָה דַעְתּוֹ לָלֶכֶת אֶלָּא עַד סֻכּוֹת; אָמַר אִם דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה, יַמְתִּין עַד בּוֹאִי אֶצְלוֹ, וְהוּא לֹא הָלַךְ; וְאֵימָתַי יֵלֵךְ? בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א’); וּמִ”אַ יֵשׁ לְפָרָשָׁה זוֹ רַבִּים: 33:15 — ויאמר למה זה.: תַעֲשֶׂה לִי טוֹבָה זוֹ שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לָהּ: 33:15 — אמצא חן בעיני אדני.: וְלֹא תְשַׁלֵּם לִי עַתָּה שׁוּם גְּמוּל: 33:16 — וישב ביום ההוא עשו לדרכו.: עֵשָׂו לְבַדּוֹ, וְד’ מֵאוֹת אִישׁ שֶׁהָלְכוּ עִמּוֹ נִשְׁמְטוּ מֵאֶצְלוֹ אֶחָד אֶחָד, וְהֵיכָן פָּרַע לָהֶם הַקָּבָּ”ה? בִּימֵי דָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים (שמואל א ל’) (בראשית רבה): 33:17 — ויבן לו בית.: שָׁהָה שָׁם י”ח חֹדֶשׁ, קַיִץ וְחֹרֶף וְקַיִץ (מגילה י”ז), סֻכּוֹת – קַיִץ; בַּיִת – חֹרֶף, סֻכּוֹת – קַיִץ: 33:18 — שלם.: שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, שֶׁנִּתְרַפֵּא מִצָּלַעְתּוֹ; שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁלֹּא חָסַר כְּלוּם מִכָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן; שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ, שֶׁלֹּא שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ בְּבֵית לָבָן (שבת ל”ג): 33:18 — עיר שכם.: כְּמוֹ לְעִיר, וְכָמוֹהוּ עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א’): 33:18 — בבאו מפדן ארם.: כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת וּבָא שָׁלֵם, אַף כָּאן וַיָּבֹא שָׁלֵם מִפַּדַּן אֲרָם, מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו שֶׁנִזְדַּוְּגוּ לוֹ בַּדֶּרֶךְ: 33:19 — קשיטה.: מָעָה. אָרַ”עֲ כְּשֶׁהָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם הָיוּ קוֹרִין לְמָעָה קְשִׂיטָה (וְתַרְגּוּמוֹ חוּרְפָן – טוֹבִים, חֲרִיפִים בְּכָל מָקוֹם, כְּגוֹן עוֹבֵר לַסּוֹחֵר): 33:20 — ויקרא לו אל אלהי ישראל.: לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל שֵׁם שֶׁהָיָה הַקָּבָּ”ה עִמּוֹ וְהִצִּילוֹ קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ עַל שֵׁם הַנֵּס, לִהְיוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם נִזְכָּר בִּקְרִיאַת הַשֵּׁם, כְּלוֹמַר מִי שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַקָּבָּ”ה, הוּא לֵאלֹהִים לִי, שֶׁשְּׁמִי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה’ נִסִּי (שמות י”ז), לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי ה’, אֶלָּא עַל שֵׁם הַנֵּס קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ לְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ה’ הוּא נִסִּי. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ שֶׁהַקָּבָּ”ה קְרָאוֹ לְיַעֲקֹב אֵל (מגילה י”ח); וְדִבְרֵי תוֹרָה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ע’ שבת פ”ח) – מִתְחַלְּקִים לְכַמָּה טְעָמִים, וַאֲנִי לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא בָּאתִי: 34:1 — בת לאה.: וְלֹא בַת יַעֲקֹב? אֶלָּא עַל שֵׁם יְצִיאָתָהּ נִקְרֵאת בַּת לֵאָה, שֶׁאַף הִיא יַצְאָנִית הָיְתָה (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּצֶא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (וְעָלֶיהָ מָשְׁלוּ הַמָּשָׁל כְּאִמָּהּ כְּבִתָּהּ): 34:2 — וישכב אתה.: כְּדַרְכָּהּ: 34:2 — ויענה.: שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ (בראשית רבה): 34:3 — על לב הנערה.: דְּבָרִים הַמִּתְיַשְּׁבִים עַל הַלֵּב; רְאִי, אָבִיךְ בְּחֶלְקַת שָׂדֶה קְטַנָּה כַּמָּה מָמוֹן בִּזְבֵּז, אֲנִי אַשִּׂיאֵךְ וְתִקְנֶה הָעִיר וְכָל שְׂדוֹתֶיהָ: 34:7 — וכן לא יעשה.: לְעַנּוֹת אֶת הַבְּתוּלוֹת, שֶׁהָאֻמּוֹת גָּדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֲרָיוֹת עַל יְדֵי הַמַּבּוּל (בראשית רבה): 34:8 — חשקה.: חָפְצָה: 34:12 — מהר.: כְּתֻבָּה: 34:13 — במרמה.: בְּחָכְמָה: 34:13 — אשר טמא.: הַכָּתוּב אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיְתָה רְמִיָּה, שֶׁהֲרֵי טִמֵּא אֶת דִּינָה אֲחֹתָם (בראשית רבה): 34:14 — חרפה הוא.: שֶׁמֶץ פְּסוּל הוּא אֶצְלֵנוּ; הַבָּא לְחָרֵף חֲבֵרוֹ הוּא אוֹמֵר לוֹ עָרֵל אַתָּה אוֹ בֶּן עָרֵל. חֶרְפָּה בְּכָל מָקוֹם גִּדּוּף: 34:15 — נאות לכם.: נִתְרַצֶּה לָכֶם, לְשׁוֹן וַיֵּאֹתוּ (מלכים ב י”ב): 34:15 — להמול.: לִהְיוֹת נִמּוֹל. אֵינוֹ לְשׁוֹן לִפְעֹל אֶלָּא לְשׁוֹן לְהִפָּעֵל: 34:16 — ונתנו.: נוּ”ן שְׁנִיָּה מֻדְגֶּשֶׁת לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקוֹם שְׁתֵּי נוּנִי”ן, וְנָתַנְנוּ: 34:16 — ואת בנתיכם נקח לנו.: אַתָּה מוֹצֵא בַּתְּנַאי שֶׁאָמַר חֲמוֹר לְיַעֲקֹב וּבִתְשׁוּבַת בְּנֵי יַעֲקֹב לַחֲמוֹר, שֶׁתָּלוּ הַחֲשִׁיבוּת בִּבְנֵי יַעֲקֹב לִקַּח בְּנוֹת שְׁכֶם אֶת שֶׁיִּבְחֲרוּ לָהֶם, וּבְנוֹתֵיהֶם יִתְּנוּ לָהֶם לְפִי דַעְתָּם, דִּכְתִיב וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ – לְפִי דַעְתֵּנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ – כְּכָל אֲשֶׁר נַחְפֹּץ; וּכְשֶׁדִּבְּרוּ חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל יוֹשְׁבֵי עִירָם הָפְכוּ הַדְּבָרִים, אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם, כְּדֵי לְרַצּוֹתָם שֶׁיֵּאוֹתוּ לְהִמּוֹל: 34:21 — שלמים.: בְּשָׁלוֹם וּבְלֵב שָׁלֵם: 34:21 — והארץ הנה רחבת ידים.: כְּאָדָם שֶׁיָּדוֹ רְחָבָה וּוַתְרָנִית; כְּלוֹמַר, אַל תַּפְסִידוּ כְּלוּם – פְּרַקְמַטְיָא הַרְבֵּה בָּאָה לְכָאן וְאֵין לָהּ קוֹנִים: 34:22 — בהמול.: בִּהְיוֹת נִמּוֹל: 34:23 — אך נאותה להם.: לְדָבָר זֶה, וְעַל יְדֵי כֵן יֵשְׁבוּ אִתָּנוּ: 34:25 — שני בני יעקב.: בָּנָיו הָיוּ, וְאַעַ”פִּ כֵן נָהֲגוּ עַצְמָן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כִּשְׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּנָיו, שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה הֵימֶנּוּ (בראשית רבה): 34:25 — אחי דינה.: לְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן עָלֶיהָ נִקְרְאוּ אַחֶיהָ: 34:25 — בטח.: שֶׁהָיוּ כוֹאֲבִים וּמִ”אַ בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן (בראשית רבה): 34:27 — על החללים.: לְפַשֵּׁט הַחֲלָלִים: 34:29 — חילם.: מָמוֹנָם וְכֵן עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח’), וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל (במדבר כ”ד), וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם (תהילים מ”ט): 34:29 — שבו.: לְשׁוֹן שְׁבִיָּה, לְפִיכָךְ טַעֲמוֹ מִלְּרָע: 34:30 — עכרתם.: לְשׁוֹן מַיִם עֲכוּרִים, אֵין דַּעְתִּי צְלוּלָה עַכְשָׁו (ברכות כ”ה). וְאַגָּדָה, צְלוּלָה הָיְתָה הֶחָבִית וַעֲכַרְתֶּם אוֹתָהּ (בראשית רבה) – מָסֹרֶת הָיְתָה בְּיַד כְּנַעֲנִים שֶׁיִּפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי יַעֲקֹב, אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ (שמות כ”ג), לְפִיכָךְ הָיוּ שׁוֹתְקִין: 34:30 — מתי מספר.: אֲנָשִׁים מוּעָטִים: 34:31 — הכזונה.: הֶפְקֵר: 34:31 — את אחותנו.: יָת אֲחָתָנָא: 35:1 — קום עלה.: לְפִי שֶׁאֵחַרְתָּ בַּדֶּרֶךְ נֶעֱנַשְׁתָּ וּבָא לְךָ זֹאת מִבִּתְּךָ (תנחומא): 35:2 — הנכר.: שֶׁיֵּשׁ בְּיֶדְכֶם מִשָּׁלָל שֶׁל שְׁכֶם: 35:2 — והטהרו.: מֵעֲ”זָ: 35:2 — והחליפו שמלתיכם.: שֶׁמָּא יֵשׁ בְּיֶדְכֶם כְּסוּת שֶׁל עֲ”זָ: 35:4 — האלה.: מִין אִילַן סְרָק: 35:4 — עם שכם.: אֵצֶל שְׁכֶם: 35:5 — חתת.: פַּחַד: 35:7 — אל בית אל.: הַקָּבָּ”ה בְּבֵית אֵל, גִּלּוּי שְׁכִינָתוֹ בְּבֵית אֵל. יֵשׁ תֵּבָה חֲסֵרָה בֵּי”ת הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשָׁהּ, כְּמוֹ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל (שמואל ב ט’) – כְּמוֹ בְּבֵית מָכִיר; בֵּית אָבִיךְ (בראשית ל״ח:י״א) – כְּמוֹ בְּבֵית אָבִיךְ: 35:7 — נגלו אליו האלהים.: בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ שֵׁם אֱלֹהוּת וְאַדְנוּת בִּלְשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ אֲדֹנֵי יוֹסֵף (שם ל”ט), אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ (שמות כ’), וְלֹא נֶאֱמַר בַּעֲלוֹ, וְכֵן אֱלֹהוּת שֶׁהוּא לְשׁוֹן שׁוֹפֵט וּמָרוּת נִזְכָּר בִּלְשׁוֹן רַבִּים, אֲבָל אֶחָד מִכָּל שְׁאָר הַשֵּׁמוֹת לֹא תִמְצָא בִּלְשׁוֹן רַבִּים: 35:8 — ותמת דבורה.: מָה עִנְיַן דְּבוֹרָה בְּבֵית יַעֲקֹב? אֶלָּא לְפִי שֶׁאָמְרָה רִבְקָה לְיַעֲקֹב וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם, שָׁלְחָה דְבוֹרָה אֶצְלוֹ לְפַדַּן אֲרָם לָצֵאת מִשָּׁם, וּמֵתָה בַדֶּרֶךְ; מִדִּבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְמַדְתִּיהָ: 35:8 — מתחת לבית אל.: הָעִיר יוֹשֶׁבֶת בָּהָר וְנִקְבְּרָה בְּרַגְלֵי הָהָר: 35:8 — תחת האלון.: בְּשִׁפּוּלֵי מֵישְׁרָא, שֶׁהָיָה מִישׁוֹר מִלְמַעְלָה בְּשִׁפּוּעַ הָהָר וְהַקְּבוּרָה מִלְּמַטָּה, וּמִישׁוֹר שֶׁל בֵּית אֵל הָיוּ קוֹרִין לוֹ אַלּוֹן. וְאַגָּדָה, נִתְבַּשֵּׂר שָׁם בְּאֵבֶל שֵׁנִי, שֶׁהֻגַּד לוֹ עַל אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה (בראשית רבה), וְאַלּוֹן בִּלְשׁוֹן יְוָנִי אַחֵר, וּלְפִי שֶׁהֶעֱלִימוּ אֶת יוֹם מוֹתָהּ שֶׁלֹּא יְקַלְּלוּ הַבְּרִיּוֹת כֶּרֶס שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו, אַף הַכָּתוּב לֹא פִרְסְמָהּ: 35:9 — עוד.: פַּעַם שֵׁנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֶחָד בְּלֶכְתּוֹ וְאֶחָד בְּשׁוּבוֹ: 35:9 — ויברך אתו.: בִּרְכַּת אֲבֵלִים (בראשית רבה): 35:10 — לא יקרא שמך עוד יעקב.: לְשׁוֹן אָדָם הַבָּא בְּמַאֲרָב וְעָקְבָּה, אֶלָּא לְשׁוֹן שַׂר וְנָגִיד: 35:11 — אני אל שדי.: שֶׁאֲנִי כְדַי לְבָרֵךְ, שֶׁהַבְּרָכוֹת שֶׁלִּי: 35:11 — פרה ורבה.: עַל שֵׁם שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ: 35:11 — גוי.: בִּנְיָמִין: 35:11 — גוים.: מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִיּוֹסֵף, וְהֵם בְּמִנְיַן הַשְּׁבָטִים (בראשית רבה): 35:11 — ומלכים.: שָׁאוּל וְאִישׁ בֹּשֶׁת, שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין (בראשית רבה), שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ (וּפָסוּק זֶה דְּרָשׁוֹ אַבְנֵר כְּשֶׁהִמְלִיךְ אִישׁ בֹּשֶׁת, וְאַף הַשְּׁבָטִים דְּרָשׁוּהוּ וְקֵרְבוּ בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן אֶת בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה (שופטים כ”א), וְחָזְרוּ וְאָמְרוּ אִלְמָלֵא הָיָה עוֹלֶה מִן הַשְּׁבָטִים לֹא הָיָה הַקָּבָּ”ה אוֹמֵר לְיַעֲקֹב וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: 35:11 — גוי וקהל גוים.: שֶׁגּוֹיִם עֲתִידִים בָּנָיו לְהֵעָשׂוֹת כְּמִנְיַן הַגּוֹיִם, שֶׁהֵם ע’ אֻמּוֹת, וְכֵן כָּל הַסַּנְהֶדְרִין שִׁבְעִים; דָּבָר אַחֵר שֶׁעֲתִידִים בָּנָיו לְהַקְרִיב בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת כַּגּוֹיִם בִּימֵי אֵלִיָּהוּ): 35:13 — במקום אשר דבר אתו.: אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ: 35:16 — כברת הארץ.: מְנַחֵם פֵּרֵשׁ לְשׁוֹן כַּבִּיר, רִבּוּי, מַהֲלָךְ רַב. וְאַגָּדָה, בִּזְמַן שֶׁהָאָרֶץ חֲלוּלָה וּמְנֻקֶּבֶת כִּכְבָרָה (בראשית רבה), שֶׁהַנִּיר מָצוּי, הַסְּתָו עָבַר וְהַשָּׁרָב עֲדַיִן לֹא בָא (שם ז), וְאֵין זֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, שֶׁהֲרֵי בְּנַעֲמָן מָצִינוּ וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ (מלכים ב ה’). וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא שֵׁם מִדַּת קַרְקַע, כְּמוֹ מַהֲלַךְ פַּרְסָה אוֹ יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר צֶמֶד כֶּרֶם (ישעיהו ה’), חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית ל”ג), כָּךְ בְּמַהֲלַךְ אָדָם נוֹתֵן שֵׁם מִדָּה כִּבְרַת אֶרֶץ: 35:17 — כי גם זה.: נוֹסַף לְךָ עַל יוֹסֵף; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: עִם כָּל שֵׁבֶט נוֹלְדָה תְּאוֹמָה, וְעִם בִּנְיָמִין נוֹלְדָה תְאוֹמָה יְתֵרָה: 35:18 — בן אוני.: בֶּן צַעֲרִי: 35:18 — בנימין.: נִרְאֶה בְעֵינַי, לְפִי שֶׁהוּא לְבַדּוֹ נוֹלַד בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁהוּא בַּנֶּגֶב כְּשֶׁאָדָם בָּא מֵאֲרַם נַהֲרַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (במדבר ל”ג), הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה (בראשית י”ב): 35:18 — בנימין.: בֶּן יָמִין, לְשׁוֹן צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם (תהילים פ”ט), לְפִיכָךְ הוּא מָלֵא: 35:22 — בשכן ישראל בארץ ההיא.: עַד שֶׁלֹּא בָא לְחֶבְרוֹן אֵצֶל יִצְחָק אֵרְעוּהוּ כָל אֵלֶּה: 35:22 — וישכב.: מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ; וְלָמָּה בִלְבֵּל וְחִלֵּל יְצוּעָיו? שֶׁכְּשֶׁמֵּתָה רָחֵל נָטַל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה תָּדִיר בְּאֹהֶל רָחֵל וְלֹא בִּשְׁאָר אֹהָלִים, וּנְתָנָהּ בְּאֹהֶל בִּלְהָה; בָּא רְאוּבֵן וְתָבַע עֶלְבּוֹן אִמּוֹ, אָמַר אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? לְכָךְ בִּלְבֵּל (שבת נ”ה): 35:22 — ויהיו בני יעקב שנים עשר.: מַתְחִיל לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, מִשֶּׁנּוֹלַד בִּנְיָמִין נִשְׁלְמָה הַמִּטָּה וּמֵעַתָּה רְאוּיִים לְהִמָּנוֹת, וּמְנָאָן; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, לְלַמְּדֵנוּ בָא, שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין וְכֻלָּן צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא חָטָא רְאוּבֵן: 35:23 — בכור יעקב.: אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה קְרָאוֹ בְּכוֹר: 35:23 — בכור יעקב.: בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לָעֲבוֹדָה, בְּכוֹר לְמִנְיָן, וְלֹא נִתְּנָה בְכוֹרָה לְיוֹסֵף אֶלָּא לְעִנְיַן הַשְּׁבָטִים – שֶׁנַּעֲשָׂה לִשְׁנֵי שְׁבָטִים: 35:27 — ממרא.: שֵׁם הַמִּישׁוֹר: 35:27 — קרית הארבע.: שֵׁם הָעִיר: 35:27 — ממרא קרית הארבע.: אֶל מִישׁוֹר שֶׁל קִרְיַת אַרְבַּע. וְאִ”תֹּ הָיָה לוֹ לִכְתּוֹב מַמְרֵא הַקִּרְיַת אַרְבַּע? כֵּן דֶּרֶךְ הַמִּקְרָא בְּכָל דָּבָר שֶׁשְּׁמוֹ כָּפוּל, כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן בֵּית לֶחֶם, אֲבִי עֶזֶר, בֵּית אֵל, אִם הֻצְרַךְ לְהַטִּיל בּוֹ הֵ”א, נוֹתְנָהּ בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה הַשְּׁנִיָּה – בֵּית הַלַּחְמִי (שמואל א ט”ז), בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו’), בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מלכים א ט”ז):

מלבי”ם

17:19 — ויאמר אלהים. השיב לו, לא כמו שאתה חושב שאני עושה נס זה יען שישמעאל ימות, רק מפני ששרה אשתך יולדת לך בן, מפני שהזרע המיועד צריך להיות משרה שהיא מיועדת לכך, שמצד שהיא אשתך תלד בן הראוי לך, שיהיה לב וסגולה, שאין הגר ראויה שיצא ממנה זרע כמוהו, וקראת את שמו יצחק ע”ש הצחוק, כי יולד באמת בדרך נס ופליאה, וזאת אני רוצה שיצחקו כולם ויתפלאו על לידתו, והקימותי, ואתו אקים את בריתי לא עם ישמעאל וזרעו שזרע ישמעאל אינם בכלל הברית אשר כרתי עמך: 17:20 — ולישמעאל. אבל מה שנוגעלישמעאל שמעתיך לברכו ברבוי עםויוליד שנים עשר נשיאים לא מלכים, ויהיה לגוי גדול לא גוים ושבטים מחולקים, ואת בריתי לא אקים אתו רק את יצחק: 17:22 — ויעל אלהים. פי’ הר”ן מפני שמדרך הנבואה שגם בכלות הדבור לא יעלה האור תיכף, רק בכאן נסתלק תיכף כדי שיקיים המצוה, וע”כ ויקח אברהםוכו’ וימל בעצם היום הזה, ולמד שמלן כולם ביום אחד שלא לאחר המצוה אפילו יום אחד, הגם שזה היה כל זכר הנמצא באנשי בית אברהם וזולת זה לא היו זכרים בביתו ויש סכנה מפני שכניהם שיפלו עליהם בהיותם כואבים ויהרגום, בטח לבו בה’: 17:24 — ואברהם. הגם שהיה זקן בן צ”ט וישמעאל בן י”ג לא עכב ישמעאל בעדו הגם שכחו חזק ונמול עמו ביום ההוא, ויודיע שרק אברהם נמול מצד עצם המצוה כי הוא שנכרת עמו הברית, אבל ישמעאל וכל אנשי ביתו רק נמולו אתו, שאם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם: 18:1 — שאלות: מה היה ענין המראה הזאת שלא דבר עמו כלל. ולמה הודיע שהיה באלוני ממרא ושהיה יושב פתח האהל כחום היום. מה ענין השלשה אנשים. אם הכירם שהם מלאכים איך האכיל אותם ואם לא הכירם איך האמין לבשורתם. ולמה אמר ב”פ וירא. ואמר נצבים עליו וירץ לקראתם והם דברים סותרים. ואיך אמר להם אדני שהוא שם קדש לדברי חז”ל. מ”ש תעבור בלשון יחיד ואח”כ אמר בלשון רבים. מ”ש כי על כן עברתם הוא לשון בזיון כאילו עברו כדי לאכול: וירא. לדעת הרשב”ם הראיה הזאת היתה ראית המלאכים, עפ”י מדת ר’ אליעזר בנו של ריה”ג שכל כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ור”ל וירא אליו ה’ ומפרש שראה שלשה אנשים שהיו מלאכים, אבל הגם שמצאנו בהרבה מקומות שידבר על ראית המלאך בלשון שכינה, עפ”י רוב היה שליח שאדוניו אתו, כמו שיתבאר אצלי בכ”מ, והמלאך היה תמיד ממוצע בראית הנבואה ונראה לרוב לפני הדבור להכינהו אל הדבור, כמו מלאך שנראה אל יהושע שאחריו בא הדבור, וכן מלאך שנראה אל גדעון כמש”פ במקומות אלה, ובכ”מ שנראה ה’ אל נביאיו בא הוא וקדושיו עמו, וכן חז”ל פירשו פה שנראה אליו ה’ הגם שלא דבר אליו דבור כלל, היה זה לכבדו כמו שהיה במשכן, כמ”ש ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם, ואמר במדרש מה שם שהקריבו שור ואיל לשלמים כתיב וירא כבוד ה’ אל כל העם אברהם שמל א”ע לשמי עאכ”ו. ואמרו חז”ל שבא לבקר את החולה, ואתו באו מלאכיו עושי רצונו, א’ לרפאותו מחליו, שתיכף נאזר בגבורה ונתרפא, ולבשרו בבן הנולד שהמבשר החזיר את שרה לימי נעוריה כמו שאפרש, וגם באשר רצה להודיעו במראה זה מהפיכת סדום כמ”ש המכסה אני מאברהם, שהיה ג”כ במראה זאת, בא גם המלאך הממונה להפך את סדום ולהציל את לוט. כי כל מעשה ה’ יעשה ע”י מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ולכבוד אברהם ומטעמים שאבאר נתגלמו ונתראו כאנשים, עד שראית ה’ ואת מלאכיו הכל היה שייך אל המראה הנשגבה הזאת, וספר שנתעלה אחר המילה בענין השגת הנבואה בעלוי רב על מדרגת נבואתו בעוד שהיה ערל. א] וירא אליו ה’. שכבר בארתי באילת השחר (כלל קפ”ז) שכ”מ שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעל כמו אותי עליו לו אליו, לפעמים יקדים שם הפועל ולפעמים יקדים את המלה, כמו וירא אליו ה’, וירא ה’ אליו, וכ”מ שמקדים את המלה בא לדייק את המלה לאיזה דיוק עיי”ש, ור”ל שהוא היה מצד עצמו מוכן אל הדבור ואליו נתראה מצד זכותו והכנתו בעצמו, משא”כ קודם המילה היה צריך לזה עזר ממרומים. ב] הגם שהיה באלוני ממרא רחוק ממקום המזבח ובית תפלתו (כי שם מל א”ע כדי שממרא וב”ב ישמשוהו בחליו וישמרוהו בהיותם כואבים) ולא היה המקום מוכן לזה. ג] והוא יושב ולא נפל על פניו כמו קודם המילה וגם לא עמד כמ”ש חז”ל שהקב”ה א”ל שב לכבדו. ד] הגם שהיה פתח האהל שאינו מקום התבודדות כי שם בני הבית מצוים. ה] הגם שהיה כחם היום שהוא עיף ויגע מחום השמש והנבואה צריכה מנוחת הגוף ושמחה ושלוה והשקט: 18:2 — וישא. (העלוי הו’), שתחלה נראה אליו ה’ ואחר כך נתגלו לו מלאכיו וקדושיו, שכל הנביאים יראו את המלאך תחלה ואח”כ יגלה להם כבוד ה’, וה’ הראה אהבתו אליו שתחלה נראה אליו המלך ואח”כ צבא משרתיו עושי רצונו,וישא עיניו ויראתחלה ראה את המלאכים בעין הנבואיי בעודם ברוחניותם וראה אותם מעופפים למעלה והתחקה המראה בנבואתו כי שלשה אנשים נצבים עליו, ר”ל שנצבים ברום עולם שעז”א נצבים עליו למעלה, ואח”כ נתגלמו בגולם ולבוש גשמי ועבר המראה מן עין הנבואיי אל עין החושיי, שעז”א שנית וירא. שראה אותם בעיניו הגשמיים שעומדים על הארץ כעוברי אורח, וכאשר ראה אותם עוברים בצד האהל כרוצים לעבור לדרכם,רץ לקראתםלעכבם שיסורו אל ביתו, ובמדרש אהל של א”א מפולש היה, דייקו ממלת לקראתם שרץ מפתח זה אל פתח האהל שכנגדו ושם בא לקראתם, כי אם רץ מפתח שהיה יושב שם היה צ”ל וירץ אליהם,וישתחו ארצה: 18:3 — ויאמר אדני. שם זה קדש (כמ”ש הרמב”ם פ”ו מה’ יסוה”ת ה”ט) שאמר כן אל השכינה, וכן מ”ש וישתחו ארצה היה אל השכינה, כי הם אחר שנתגלמו בדמות אנשים נהג עמם כאלו הם אנשים עוברי אורח, וכשרץ לקראתם לא סר מראות ה’ מעליו, ובקש שלא יעבור ממנו עד יקיים מצות הכנסת אורחים, וכמ”ש חז”ל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, והיה מדרך השלמים הדבקים אל ה’ שגם בדברם אל אנשים ואל מלכי הארץ היה עקר דבורם אל ה’, ודברו דבור כעל שתי פנים, כמ”ש (נחמיה ב׳:ד׳-ה׳) ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך, שהדבור שדבר למלך היה עקר כוונתו תפלה לה’, שמ”ש אם על המלך טוב, היה כונתו תפלה למלך העליון אלהי השמים שהוא ישלחהו אל יהודה, והמלך חשב שאליו הוא מדבר, וכן אברהם השתחוה ודבר זאת אל האורחים, וכונתו היה בין בהשתחויה בין בדבורו אל ה’ הנראה אליו, וע”כ אמר שם קדש, כי היה כוונתו אל ה’: אולםבאיזה אופן נתגלמו המלאכים עד שהיו לאנשים עוברי דרך וישענו תחת העץ ויאכלו, אמרו המקובלים שמלאכי עליון ברדתם למטה יתלבשו גוף ובשר והצופים יראום בתמונה זאת בהשגה חושיית וקראו זאת גלוי עינים, ומעין זה היה המלאך שנראה להגר ולמנוח וליעקב בהאבק איש עמו וכן לאברהם וללוט במראה זו, והרי”א שאל על התלבשות הזה כמה שאלות, מאין יתהוה גוף הזה, ומה יהיה ממנו אחרי שישובו המלאכים למרומים, ומדוע לא יראוהו רק החוזים ולא כל בני אדם אחרי שנעשה גוף מוגשם, וע”כ דעתו שהצורות האלה לא היו במציאות, רק השם יראה להם צורות האלה שיראו אותם בעיניהם כל מי שירצה ה’ שיראה צורות האלה, ויראו כן על דרך הפלא, ואין זה מפעל הדמיון כמראות שיראו המוקדחים והנכפים, כי מוחשות היו באמת הצורות לעיניהם. ודבריו לא ירוו נפש שוקקה, שא”כ מה בינו לצורות שיראו מוכי חולי הדמיון, אחר שגם צורות אלה לא נמצאו בפועל, ומה אם נמצאו בדמיון הנכפה, או בעין החולה בחולי עינים, או בעין החוזה שיראה ג”כ דבר שאינו נמצא, והכתובים כפי פשוטם מעידים שראו מלאכים ממש נמצאים חוץ מנפש הנביא, לא מדומים או מצטיירים במחזה, והם אכלו חמאה וחלב ובן הבקר והמאכלים נסתלקו מן השולחן בפועל ממש לא בנפש החוזה לבד. אולם זה שהמלאכים יתגלמו ברדתם למטה הוא זר לפי דעת הפילוסופיא שהמלאכים הם שכליים מפשטים מחומר לגמרי, אבל דעת המקובלים ועמהם גם חבל נביאים מפילוסופי בני עמנו שהמלאכים מרכבים מחומר וצורה, ויש שחמרם מיסוד האש הדקה ויש שחמרם מיסוד הרוח הדקה, כמו שכן דעת הראב”ע והכוזרי ור’ שלמה בן גבירול ורבים וכן שלמים עם היות ביניהם דעות באיכות חמרם, ואם כולם בעלי גשם, עכ”פ לא יפלא לנו אם נאמר למשל שהמלאכים שנשתלחו לאברהם היה גופם מיסוד הרוח הדק, הנה יסוד הרוח שלנו דק חלק שמונה מאות מן המים, וגם אם תאמר שיסוד הרוח של גוף המלאכיי דק חלק אלף מיסוד הרוח שלנו, הנה יסוד הרוח בטבעו להתקמץ ולהתפשט כנודע, א”כ כשיתקמץ גוף המלאך הגדול אל גוף קטן כתבנית אדם חלק שמונה מאות אלף מגוף המלאך, כבר יתגלם כמים, ואם גוף המלאך יותר גדול כפי שאמרו חז”ל על וגויתו כתרשיש יהיה גופו מוקשה כזהב ויותר ממנו, ואחר שהמלאכים דמות פניהם כפני אדם, כשירדו לעוה”ז ויתקמצו ויתגלמו כתבנית אדם שלנו, יהיה בם ממש כגשם מוקשה ויתראה לעין בשר, ומה שהקשה מדוע לא ראו כל אדם, באמת מלאכי אברהם נראו לכל, וכל אנשי סדום ראום וחשבו שהם אנשים, והמראה של דניאל שאמר והאנשים אשר עמי לא ראו את המראה, שם ראהו ברוחניותו וגויתו כתרשיש, שזה לא יושג בעין בשר רק בעין הנבואיי, וכן תוכל לצייר לך איכות ההתגלמות הזה בפנים אחרים. כי אין לנו חוש ששי אשר בו נוכל לדעת דברים שלא נוכל להשיג בחמשה חושים שלנו. וכאשר יסמוך העור על עדות הפקח בענין המראות כן צריכים אנו לסמוך על עדות התורה בענינים הנבואיים האלה, וצדיק באמונתו יחיה: 18:4 — יקח נא מעט מים. אחר שראה אותם בדמות אנשים התנהג עמהם כמנהג עם עוברי ארח, ואשר מדת אברהם היה מדת החסד להכניס אורחים ולהאכילם וללמדם ג”כ לברך את שם ה’. להיטיב עם כל בני אדם בגשמיות וברוחניות וזה היה כל מגמתו, לא יכול להתאפק מלבקש את האורחים האלה שהיה דעתם לעבור לדרכם שינוחו אצלו קצת, ובזה נבדל ממי שיתן צדקה לעניים מצד מדת הרחמים, שזה לא יתן רק לעני הרעב ללחם, ורק לעני השואל ומבקש, לא למי שאינו צריך ואינו מבקש וכ”ש הבלתי רוצה להתעכב, וכ”ש שלא ישתחוה ויחנן לו שיבא אל ביתו, שזה מורה רב טובו וחסדו שהיה זה בעיניו כאלו העובר אורח מהנהו ומטיב עמו במה שיאכל מפתו, ופייס דעתם שאינו רוצה לעכבם הרבה רק שירחצו רגליהם וינוחו מעט תחת העץ, שזה יעשו גם בדרך כשימצאו מעין מים וחורש מצל: 18:5 — ואקחה. ואני לא אקח רק פת לחםלבד, ותפס לשון ואקחה כאלו הוא יקח מידם מתנה בזה. אחר תעברו כי על כן עברתם. ר”ל אחר שראיתי שעברתם על עבדכם, ר”ל שעברתם את ביתי ולא נכנסתם אל ביתי באשר אתם נחוצים לדרככם, לכן לא אעכב אתכם יותר מזה: 18:6 — וימהר. ספר איך חרד אל המצוה במהירות ואיך זרז בזה כל ב”ב, שצוה לשרה שהיא בעצמה תלוש ותעשה העוגות, וצוה שתקח שלש סאים קמח להוציא מהם הסולת: 18:7 — ואל הבקר רץ, בעצמו. ולפי פשוטו מ”ש ויקח מוסב על הנער, שהנער לקח חמאה וחלב ונתן לפניהם תחלה, ואחר שנצלה הבשר הביא בן הבקר, והוא ר”ל אברהם, היה עומד תחת העץ שלא ישבו לבדם. ויש לחז”ל שבן הבקר רץ מלפני אברהם ואברהם ברא אחר ע”י ספר יצירה, שעז”א וימהר לעשות אתו שעשה אותו ע”י ספר יצירה. נראה שרצו לתרץ בזה איך האכיל להמלאכים בב”ח, ואמרו שהיה בשר שנברא ע”י ספר יצירה שאין לו דין בשר, וז”ש שלקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ר”ל יען שעשאו ע”י ספר יצירה היו יכולים לאכלו עם חלב. אבל בפשוט לא קשה כי נתן לפניהם תחלה חמאה וחלב ואכלו ואח”כ שעשה בן הבקר נתן לפניהם הבשר, ויאכלו ענין האכילה יצדק בכל דבר שהוא מתקיים על ידו, האש תאכל את העצים, שע”י אכילת העצים תתקיים האש, לחם הנפש ומאכלה הוא כל מוצא פי ה’, כמו לכו לחמו בלחמי, והקרבנות נקראו לחם ה’ שע”י נתקיים השראת השכינה למטה, והמן הרוחני נקרא לחם שמה”ש אוכלים אותו, והמלאכים האלה באו אל אברהם בזכות מצות גמ”ח שאחז בה כל ימיו, ומכל מצוה נברא מלאך, שהוא שליח ההשגחה לגמול לו טוב כגמול ידיו, ומלאכים אלה היו מלאכי חסד, שנשלחו או שנבראו ע”י זכות מצות גמ”ח והכנסת אורחים של א”א, ובמצוה זו נתרפאה שרה להוליד ונגלה ה’ אל אברהם, וניצול לוט, וסדום שעשו מעשים רעים הפך מדת החסד היה מלאך מדת החסד שליח לשחת אותם, וא”כ המאכל שנתן א”א להאורחים זה היה חיותם וקיומם של המלאכים האלה, וזה היה להם מאכל ולחם אבירים להחיותם ולקיימם: 18:9 — ויאמרו אליו איה שרה אשתך. כי שרה עסקה תמיד במצות הכנסת אורחים, רק עתה פרסה נדה, כמ”ש חז”ל שלכן לא הביא לחם כי בעת הלישה היה לה עדנה כי אז נתרפאה ושבה לנערותה, ולא יכלה למוש מן האוהל בעת נדותה, ועז”א הנה באהל, ר”ל א”א לה לצאת מן האהל: 18:10 — ויאמר. ע”ז השיב המלאך שמה שהיא באהל וחזרה לנערותה, כי מוכנת שתתעבר עד שבשובו אליךוהיא תהיה חיה ובריאה כעת ולא יזיק לה הלידה, וחזרת הוסת היא האות כי בןלשרה אשתך, ובאר שהגם שעקר ביאת המלאך היה לבשר את שרה, כי אברהם כבר נתבשר מה’ ולמה אמר זה לאברהם, משיב ששרה שומעת כי המלאך עמד אחרי הפתח כדי שתשמע: 18:11 — ואברהם. ובעת ההיא כבר היו אברהם ושרה זקנים, וסבת הזקנה הי’ע”י הימים ולא כמי שיזקן קודם זמנו. ושרהכבר חדל להיות לה ארח כנשים, ויש הבדל בין דרךובין אורח, שדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ואורח הוא האורח הקטן שיתפרד מן הדרך הגדול אל הצד ואינו קבוע כ”כ, וע”כ רחל אמרה כי דרך נשים לה כי היתה ילדה והיה לה הוסת הקבוע לכל הנשים, ובשרה אמר שלא לבד שלא היה לה דרך נשים שהוא הוסת הקבוע בנערותה, כי חדל גם האורח שהוא הוסת הבלתי קבוע שיבא גם בנשים זקנות, כי פסקו הדמים בכלל מרוב ימים, וע”כ מה שעתה חזר הוסת ופרסה נדה היה סמן בדוק שחזרה לנערותה ונעשה שנוי בטבעה: 18:12 — שאלות: למה צחקה שרה ולא האמינה לדברי המלאך, ואיך כחשה לאמר לא צחקתי. שרה אמרה ואדוני זקן וה’ אמר ואני זקנתי: ותצחק שרה. עי”כ צחקה שרה ושמחה מאד לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, כי כבר שמעה מפי אברהם שהבטיח ה’ שתלד בן וששנה שמה להקרא שרה, ובודאי האמינה לדברי ה’, רק שבאשר עד עתה לא היה לה וסת, וכפי הטבע א”א שתתעבר כי מזון הולד הוא מן הדמים, ואשה שפסקו דמיה א”א שתתעבר אם לא עפ”י נס גדול כבריאה חדשה, וכל העושים לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי מי שיצטרך ה’ לשנות עבורו סדרי בראשית יחקרו אחר מעשיו, וגם אם ימצא ראוי לזה ינוכה לו משכרו, משא”כ עתה שאחרי בלותי היתה לי עדנה וחזרתי לימי עלומי, שיהיה לי וסת הדמים שמעתה אוכל להתעבר כפי הטבע, וע”ז שמחה מאד כי לא ינוכה מזכיותיה. אולם אדוני זקן, הוא לא חזר לימי עלומיו ואצלו יצטרך ה’ לעשות חדשות ולהפליא פליאות וינוכה מזכיותיו, והיה הצחוק והשמחה מה שהיא לא תצטרך לנס גדול: 18:13 — ויאמר ה’ אל אברהם למה זה צחקה שרה. לשמחה מה זו עושה, היא חושבת לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, שבדרך הטבע א”א שתלד בעודה בזקנותה מסולקת דמים, ולא יהיה זה רק עפ”י נס, וע”ז שמחה מה שאינה זקנה עוד שלא תצטרך לנס: 18:14 — היפלא מה’ דבר. הודיע לו שיש הבדל בזה בין דבר שיעשה ה’ ע”י מלאך ושליח ובין דבר שיעשה ה’ בעצמו שלא ע”י שליח, כי מה שיעשה ע”י שליח והוא יצטרך לשדד הטבע שהוא ג”כ שליח הבורא (כמ”ש חז”ל בגינאי נהרא, שהשיב, אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני) שאז יצטרך זכות גדול שעל פיו יכריע לשדד את הטבע, אבל דבר שיעשה ה’ בעצמו שלא ע”י שליח, אינו קרוי פלא כלל, כי הוא אשר צוה אל הטבע ודרכיה והיא המצוה אל הפך הטבע, ועז”א היפלא מה’ דבר, אחר שהכל תלוי בדברו ובגזרתו, והנה מפתח של חיה לא נמסר לשליח כמ”ש חז”ל, וע”ז פירש לה שמה שאמר המלאך שוב אשוב אליך והנה בן וגו’, לא אמר זה בשם עצמו כי מפתח של חיה אינו ברשותו רק אמר כן בשם ה’ הדובר בו, (כי לא מצאנו שהיה המלאך שנית בבית אברהם רק כתיב וה’ פקד את שרה), ועז”א למועד אשוב אליך, שאני אשוב אליך וא”כ היה השמחה בחנם כי אצלי לא נמצא נס ופלא כלל: 18:15 — ותכחש שרה. באשר לשון צחוק יבא לרוב על לשון לעג, וכשאמר ה’ למה זה צחקה שרה שמשמעו שלעגה על דברי המלאך, השיבה לא צחקתי, כי היה זה שמחה וגיל אצלה לא צחוק,כי יראה שהלשון משמע שלא האמינה ולעגה, ויאמר לא, ר”ל אין כוונתי שלעגת רק כי צחקת דרך שמחה: 18:16 — ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום. ר”ל שכאשר ראו גודל מדת הגמלת חסד הנעשה בבית אברהם כן גדל לפי ערך זה עון סדום שנהגו בזה בהפך, וז”ש שמשם השקיפו השקפה לרעה על פני סדום, ואברהם הולך עמם באשר לא ידע אברהם ע”מ הם הולכים בדרך סדום וידע שאנשי סדום ישחיתו לעוברי אורח, הלך עמם לשלחם לשמרם בדרך מאנשי סדום: 18:17 — שאלות: מה הטעמים שנתן שלא יכסה מאברהם מפני שיהיה לגוי גדול. ומ”ש כי ידעתיו וכו’ שנתקשו המפרשים בהתכת הכתובים. אחר שאמר ה’ זעקת סדום ועמורה כי רבה א”כ החליט שהם חייבים ולמה ירד לראות. ומהו הירידה הזאת. ולמה הלכו המלאכים לסדום הלא היה יכול להמטיר עליהם גפרית ואש בלעדם: וה’ אמר. אז אמר ה’ אל מלאכיו שאין ראוי לכסות הדבר מאברהם באשר אברהם יהיה לגוי גדול, אין ראוי לכסות הדבר ממנו מפני ג’ טעמים. א] אחר שנברכו בו כל גויי הארץ: 18:19 — כי ידעתיו. שעל ידי שידעתיו ובו דבקה ידיעתי והשגחתי הפרטיית, עי”כ נעשה הוא הצינור שע”י תבא הברכה לכל גויי הארץ, שלולא אברהם סר אז השגחת ה’ מן העולם ונמסרה הנהגתם אל המערכת והטבע, ועל ידי אברהם שדבקה בו השגחת ה’ התחילה ההנהגה ההשגחיית על כלל העולם, וכמ”ש חז”ל בחידתם שקודם א”א סלק הקב”ה שכינתו מכל הרקיעים ואברהם היה המתחיל להוריד את השכינה לארץ, ועי”ז נסתבב ג”כ משפט סדום וענשם שהיה השגחיי, וא”כ יחויב שאודיע אותו ממשפט סדום אשר לפי מעשיהם ראוים לקללה ולא לברכה, וגם כדי שיתפלל עליהם ויבקש עליהם זכות כי ע”י יבורכו גויי הארצות, זאת שנית למען אשר יצוה את בניו ואת ביתואחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, אחר שיהיה לגוי גדול ועצום ראוי שאודיע אותו כדי שידע שדרכי ה’ הם במשפט לפי המעשה, ושהעונש בעונש של כליה להעם אשר הפכו ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו, והענישם במשפט צדק, וכ”ז יודיע לבניו למען ילמדו ללכת בדרכי ה’ במשפט וצדקה (הטעם הג’) למען הביא ה’ כי באשר סדום וערי הככר הם מן הארץ שנשבע ה’ לאברהם לתת לזרעו, וכשישחית את סדום לא יוכללהביא על אברהם את אשר דבר עליו, מוכרח אני להודיעו אולי ימצא להם זכות שלא ישחתו הערים ואוכל לקיים הבטחתי, ור”ל שממ”נ אם יסכים שהם ראוים לכליה והשחתה יצוה את בניו ושמרו דרך ה’ וכו’, ואם לא יסכים לזה כי ימצא להם זכות ויעביר הגזרה, אוכל לקיים מה שדברתי עליו שהארץ הזאת תהיה לזרעו, וגם לזה הקדים מ”ש שאברהם יהיה לגוי גדול (שהוא הקדמה לכל הג’ טעמים) שעי”ז יצטרכו לארץ רחבת ידים והשחתת ערי הככר יגרע נחלתם שנשבעתי להם: 18:20 — ויאמר ה’ עפ”ז אמר למלאכיו במעמד אברהם שישמע משפט ה’ וטעם גזר דינו, א] זעקת סדום ר”ל שהם חטאו חטאים רבים בין אדם לחבירו שע”ז עולה צעקת הדלים והנעשקים וה’ עושה משפט לעשוקים. ב] חטאתם ביתר ענינים כבדה מאד באיכות החטא ע”ז וג”ע, בענין שיש רבוי הכמות ורבוי האיכות: 18:21 — ארדה נא. בכל זה עדן לא נחתם גזר דינם עד שאשלח מלאכי לראות את מעשיהם שם במקום הרשע, כי בזה נעלה משפט ה’ ממשפט בני אדם, כמ”ש ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם, ר”ל שמשפט ה’ נבדל ממשפט בני אדם תחת השמש, שבמשפט בני אדם לא יביטו רק על המעשה לבדה, וכפי המעשה יחרצו את הדין, וז”ש שתחת השמש גם במקום המשפט לא יביטו רק על הרשע, וכפי שהרשיע כן יחרצו משפטו, וכן גם במקום הצדק לא יביטו על ענין אחר רק על רשע של המעשה, אבל במשפט האלהים יביט על הצדיק ועל הרשע, ר”ל יבחן את הפועל את הרשע ותכונתו, וגם יבחן את העת באיזה עת הרשיע וענין החפץ של הפועל שעז”א כי עת לכל חפץ, וגם יביט על כל המעשה בכללו, ובצרוף המקום שנעשה המעשה שעז”א ועל כל המעשה שם, למשל במשפט של סדום שכלאו רגל עובר אורח מארצם וענו את העוברים בתועבת רצח, ויד עני ואביון לא החזיקו, לפי מה שעלה זעקת הנעשקים למרום היו חייבים כליה, אבל ברדת השופט העליון למטה להשקיף על תכונת נפש הפועל, יביט אם הם בטבעם כיליים שלא השליטם האלהים לאכול מעשרם ועי”כ קפצו ידם מתת לדל, או אם רבו אורחים עניים כארבה לרוב, או אם הוא עת רעב, או אם הוא עת מלחמה שאז יקפידו שלא יעברו זרים לרגל את ארצם, או שמה שיענו את האורחים במשכב תועבה הוא מפני תאותם כמו שהיו בגבעה, או שלא יכלאו רק רגלי אורחים עניים לא רגלי אורחים עשירים שאין שואלים מהם מאומה, וכדומה, שכ”ז יקל ענשם וכמו שפירש זאת (יחזקאל יז, מט נ) הנה זה היה עון סדום גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי, באר שלא היה זה מפני רעב, שהיה לה שבעת לחם, ולא מפני הכילות, כי הי”ל גאון שבעת לחם, ולא מפני מלחמה, כי השקט הי”ל, ולא מפני שהאורחים רבו עליה, שהי”ל שלוה, שמורה שלוה פנימית, וכן מה שעשתה תועבה מ”ש הוציאם אלינו ונדעה אותם לא היה מפני התאווה רק מפני גבהות הלב להבזות את האורחים ולענותם, לכן ואסיר אתהן כאשר ראיתי, רומז עמ”ש ארדה נא ואראה, שכ”ז ראו המלאכים בבואם לסדום כמו שיתבאר בפרשה הבאה, שהשקיפו על כל הפרטים האלה, ועז”א ארדה נא ואראה ואז כשאביט על תכונת הפועלים והעת ויתר ענינים ואראה שכצעקתה הבאה אלי עשו שגם למטה נמצאו כל אלה לרוע, אז כלה היה הפקודה שיעשו כלה ויהפכו משרש ערים, ואם לא אם למטה ימצאו ענינים המקטינים רשעתם לפי תכונת העושים ומקומם וזמנם ויתר פרטים, אז אדעה ואשגיח איך להענישם ולא אעשה כלה: 18:22 — ויפנו משם. לא נמצא בשום מקום בתנ”ך שיקשר מלת פנה עם מ”ם, כי פנה מציין המקום שלשם מחזיר פניו, וזה יצוין במלת אל, ומה יפה דקדק מזה במדרש הדא אמרת אין עורף למלאכים,ואברהם עודנו עומד לפני ה’, ראה שאין ה’ הולך עמהם רק שלחם בשליחות להשחית, וע”כ נגש להתפלל: 18:23 — שאלות: טענת אברהם היה שלא יספה צדיק עם רשע. ואיך שאל עי”ז שינצלו כל אנשי המקום בעבורם הלא די שינצלו הצדיקים לבד: על שאלה של ארבעים וחמשה ושל עשרים אמר הנה נא הואלתי לדבר. ועל השאלה של שלשים ושל עשרה אמר אל יחר לאדני ועל שאלה של ארבעים אמר סתם; על שאלה של מ”ה ושל עשרים ועשרה אמר לא אשחית ועל ארבעים ושלשים אמר לא אעשה: האף תספה צדיק עם רשע. כי כ”מ שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, וע”כ כשעבר ה’ לנגוף את מצרים כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף וכו’ כמ”ש חז”ל, כי אחר שהיה צריך לפסוח על בתי ב”י, וזאת לא יעשה המשחית שאינו מבחין בין טוב לרע, ותחלה חשב אברהם שה’ ילך אתם ופסח על בתי הצדיקים, אבל כשראה שהוא עודנו עומד לפני ה’ והם הלכו לבדם, והם ישחיתו את הצדיקים ג”כ לכן טען על זה: 18:24 — אולי יש. כי בזה שאין המשחית מבחין בין טוב ורע, בארו חז”ל שדוקא בין צדיק שאינו גמור ובין רשע אינו מבחין, אבל צדיקים גמורים יבחין גם המשחית. ואהרן עמד בין החיים ובין המתים ועצר המגפה. וכבר פירשו המפרשים מ”ש בסורא הוה דברא בשבבותיה דרב לא הוה דברא, סברי כ”ע משום כבודו דרב הוא, אתחזי להו בחלמא, זכותיה דרב נפיש רק משום האי גברא דהוה משאיל מרא וחצינא לבה”ק, כי כשחשבו שהוא בעבור רב חשבו שרב הוא צדיק שאינו גמור שלכן מוכרח להציל כל השכונה, כי המשחית לא יבחין אותו באשר הוא צדיק שאינו גמור, והודיעו בחלום, שזכותיה דרב נפיש ולא היה צריך להציל כל השכונה, כי גם המשחית לא היה נוגע בו באשר הוא צדיק גמור, ורק משום האי גברא דהוה שאיל מרא וחצינא, שהוא לא היה צדיק גמור והמשחית לא היה מבחין להצילו, הוכרח להציל את כל השכונה. וע”ז טען אברהם אולי יש חמשים צדיקים שאינם צדיקים גמורים רק שהם צדיקים בתוך העיר הזאת, שלפי ערך אנשי סדום הם צדיקים, ואותם לא יבחין המשחית להצילם, אחר שאינם צ”ג, וא”כ האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה, ר”ל שהם רק צדיקים בקרבה לפי ערך אנשי סדום* בזה תבין מ”ש בשבת מעולם לא יצאה טובה מפי הקב”ה וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה שנא’ (יחזקאל ט׳:ד׳) ויאמר ה’ אליו עבור בתוך העיר, א”ל הקב”ה לגבריאל לך ורשום על מצחם של צדיקים תיו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה, אמרה מדה”ד רבש”ע מה נשתנו אלו מאלו א”ל הללו צדיקים גמורים הם, א”ל היה בידם למחות ולא מיחו, ויפלא הלא אמר לו רשום על מצחם של צדיקים ועל מצחם של רשעים וידע שהם צדיקים, וגם למה לא אמר תיכף שהיה בידם למחות, רק שתחלה חשב שהם צדיקים שאינם גמורים וצדיק שאינו גמור אינו יכול למחות ולהוכיח כי יאמרו לו טול קיסם מבין עיניך, רק ששאל אחר שאינם צדיקים גמורים מה נשתנו אלו מאלו, כי המשחית אינו מבחין בין רשע ובין צדיק שאינו גמור, וכאשר השיב לו שהם צדיקים גמורים שזה מבחין גם המשחית, אז אמר היה בידם למחות כי צדיק גמור לו נאה להוכיח:: 18:25 — חללה לך. ר”ל הלא אתה השופט משפט הכלל, וצריך אתה לדון מעשה הרשע לפי מקומו באשר הוא שם, שמי שהוא צדיק בערך אנשי מקומו כבר יחשב שם לצדיק הגם שבמקום אחר בין אנשים צדיקים יהיה רשע, וא”כ חלילה להמית מי שהואצדיק עם רשע, ר”ל שהוא צדיק בערך הרשע, הגם שוהיה כצדיק כרשע, הגם שהצדיק הזה יהיה כרשע, שבמקום אחר יחשב ג”כ לרשע, אבל חלילה לך השופט כל הארץ הלא אתה שופט את הכלל, וצריך אתה להשקיף עליו שבערך שכניו ואנשי עירו הוא צדיק ואינו מן הדין שיספה עמהם אחר שהוא צדיק בערכם: 18:26 — ויאמר ה’. הודה לו שאם אמצא בסדום חמשים צדיקים, אפילו שלא יהיו צדיקים גמורים רק יהיו צדיקים בתוך העיר בערך אנשי סדום ישא לכל המקוםשכולל לכל ערי הככר: 18:27 — ויען. הנה מה שתפס אברהם מספר חמשים הוא כדי שיגיע לכל עיר מערי הככר עשרה צדיקים שהם עדה שאין עדה פחות מעשרה, ונחשב כאלו נגד עדה הרשעה יש עדת צדיקים, אולם באשר הוא היה המתחיל לדבר והוא קצב המספר הזה, חשב בלבו הלא יוכל להיות שדי בפחות ממספר הזה, וז”ש הנה נא הואלתי לדבר הלא אני הייתי המתחיל בדבור ואנכי עפר ואפרואיך דעת קדושים אדע, ויוכל להיות שהפרזתי על המדה וא”צ דוקא חמשים, ועפ”ז אוכל לשאול על פחות ממספר זה: 18:28 — אולי יחסרון. הלא יכול להיות שבין החמשים הצדיקים ימצאו חמשה שהם טובים מאנשי סדום ובכ”ז הם רעים לערך הארבעים וחמשה האחרים, עד שאם תרצה לצרף אותם אל מספר החמשים, יחסרון ע”י החמשים, שלערך מעשה החמשים הם חסרים בערכם עד שהחמשים יחסרון חמשה שלא יהיו שוים עמהם, וכי תשחית בעבור זה את כל העיר, ויאמר השיב לו שאינו צריך כלל אל החמשה שהם חסרים בצדקתם נגד רעיהם, כי די לו אם יהיו רק ארבעים וחמשה, והיל”ל לא אעשה כמו שיתבאר רק תפס הלשון שאמר אברהם התשחית, א”ל לא אשחית: 18:29 — ויוסף עוד. הוא תוספות דבור הקודם שאחר ששמע שדי בארבעים וחמשה, וזאת ידע שהחמשה הנוספים על ארבעים הם כמו שאינם אחר שאינם עדה, וע”כ שאם ימצאו ארבע ערים שי”ל עדה של צדיקים די בזה, וע”כ אמראולי ימצאון שם ארבעים אחר שהחמשה לא יועילו כלל, והודה לו ה’ ואמר לא אעשה, ר”ל שאף בהעיר שאין בה עדת צדיקים לא אעשה דבר כי הרוב יגינו על המעט: 18:30 — ויאמר אל נא יחר לאדני. ר”ל הלא ממה שאמרת שהרוב יגינו על המעט אין חלוק אם הרוב הוא ארבע ערים או שלש ששלש הוא ג”כ רוב נגד שתים, ונשמע מדברך שה”ה ששלשים די רק שאני רוצה לדבר ולפרש זה בפירוש ואל יחר לאדני מה שאדברה ואפרש דבריך אולי ימצאון שם שלשים, והשיב לו שהבין דבריו כהוגן וה”ה אם אמצא שם שלשים לא אעשהשום מעשה, ואף שתי הערים שאין בהם עדת צדיקים ינצלו: 18:31 — ויאמר. הנה עתה בא בשאלה חדשה, כי זאת ידע שא”א שאם יהיו עשרים יועיל, כי שתי ערים שיהיו בם עדת צדיקים לא יוכלו להציל את השלשה שאין בהם שהם הרוב, אבל השאלה היא אם עכ”פ יצילו שתי הערים את עצמם, אחר שיש בכ”א עדת צדיקים. או נאמר שגם לרעה נלך אחר הרוב ויספו בעון השלש שהם הרוב, ועז”א הנה נא הואלתי כי זה התחלת דבור חדש, שהגם שממה שא”ל תחלה שהרוב מכריע את המועט לטובה, משמע שה”ה שהרוב מכריע את המועט לרעה, אני מבקש שיהיה כאלו לא דברנו עדיין כלל, וזה התחלת דבורי אולי ימצאון שם עשרים, אם אז ינצלו שתי הערים, וע”ז השיב לא אשחית, ולא אמר לא אעשה, כי אז יעשה משפט בשלש ערים שאין בהם צדיקים, רק שלא ישחית את הככר דרך השחתה להפך את כל הככר שאז יספו גם השתי ערים, רק יעשה משפט אחר שימותו אנשי שלש הערים, והככר עם שני ערים שיש בהם צדיקים ישארו: 18:32 — ויאמר אל נא יחר לאדני. אחר שהודה לו ה’ שלרעה לא ילך אחר רוב הערים רק אם שני ערים יהיו בהם עדת צדיקים ינצלו הם והככר, ה”ה שזה בעיר אחת שיש בה עשרה צדיקים, רק שאני רוצה לפרש זה, ואל יחר לאדני מה שאני מדבר ומפרש, וע”כ אמר ג”כ לא אשחית, ר”ל שלא יושחת הככר רק יכלה יושבי ארבע הערים במגפה והעיר והככר לא יושחתו, וילך ה’ כי מעתה אין עוד לבקש: 19:1 — שאלות: למה האריך בספור איך באו אל בית לוט שהיה ע”י הפצרה. מה ההבדל בין חטאת סדום ובין חטאת אנשי הגבעה שהיה כמעשה זו ממש. מ”ש כי על כן באו בצל קורתי מלת על כן לא יצדק פה. מ”ש האחד בא לגור וישפט שפוט הלא לא שפט רק התחנן אליהם: ויבאו. כבר בארתי בפ’ שופטים סי’ י”ט מטעם חקרי לב, ההבדל שבין בעלי הגבעה ובין אנשי סדום, שאנשי הגבעה לא היה זה אצלם לנימוס ולחק שלא יעבור זר בעירם, רק מה שלא אספו את האורח הביתה היה מפני שהיו כילים וצרי עין, ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד, אבל אנשי סדום חקקו להם חוקי און והיה זה אצלם לנימוס קבוע, שמי שיחונן עני ואביון או דלתו לאדם יפתח ענוש יענש, והאורח העובר דרך ארצם יענו אותו דרך עונש כדי לכלא רגל זרים מארצם, בענין שחטאם היה מצד השכל כי חקקו להם חקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדינית, וקבלו אותם עליהם ועל זרעם כחקים טובים ומשפטים צדיקים, עד ששכלם היה במעל הזה וחוטא כזה לא ירפא לעולם, וספר פה כי בשלוח ה’ מלאכיו לדקדק על שרש חטאם, באו סדומה בערב, כי אם היו באים ביום היה להם טענה עליהם שעברו על חוקי סדום שלא ילין גר בעירם, אבל כשבאו בלילה עוברים דרך העיר לנסוע הלאה והלילה עכבם מלכת לא עברו חק כי אנוסים הם. ב] כי לוט היה יושב בשער סדום שהיה שופט עליהם, שהשופט היה יושב בשער העיר, ואחר שהשופט קבלם אל ביתו לא עברו חק, כי הממונה על חוקי המדינה הוא התיר להם לינה זאת. ג] שהם לא התקרבו אל לוט שיראה כאלו מבקשים שיתן להם אכסניא, רק הוא ראה אותם מרחוק ויקם לקראתם: 19:2 — ויאמר. ד] שלא הולכים בשוקים וברחובות כפורץ גדר המדינה בפרהסיא, רק אמר סורו נא אל בית עבדכם, ובמדרש עקמו את הדרך לעבור באפלה במקום אין רואים. ה] שאמר שילינו ואח”כ ירחצו רגלם באופן שיהיו מזומנים לדרך באבק רגליהם ולא ירחצו רק בהליכתם, שיחשב כאלו עודם בדרך (וכוונת לוט היה להעלים מבני העיר ושבאם יראום יאמר שזה מקרוב באו). ו] שהתנה שילכו לדרכם בהשכמה. ז] שהם לא רצו לסור אל ביתו ויאמרו כי ברחוב נלין בל יעברו את חוקי המדינה: 19:3 — ויפצר. ולא סרו אל ביתו עד אחר ההפצרה, לפ”ז לא חטאו האורחים מאומה, וכן מה שעשה להם משתה זה היה אחר שהיו בביתו שאז היו מוכרחים לאכול, שכל מה שיאמר בע”ה עשה, ואנשי סדום לא נודע להם שהאכיל אותם כמ”ש: 19:4 — טרם ישכבו. שלא באו לשם בעת האוכל רק לפני שכיבתם, ולא ידעו כלל שעברו על תקנתם לאכול שם. ח] ואנשי העיר אנשי סדום מה שנסבו את הבית היה מפני שהם אנשי סדום ובאו לעשות נקמה על שעברו על נימוסי סדום לעבור דרך עירם. ט] נסבו על הביתבפלגש בגבעה כתיב נסבו את הבית, ופה כתיב על הבית שמורה שבאו דרך מצור ומלחמה. י] שם כתיב ואנשי העיר אנשי בליעל נסבו את הבית שרק אנשי בליעל עשו זאת ופה כתיב מנער ועד זקן, שלא נשאר איש בעיר שלא השתתף בנבלה ההיא, כמ”ש כל העם מקצה, בענין שלא נמצא אף צדיק א’ שיהיה צדיק עכ”פ בערך אנשי סדום: 19:5 — ויקראו. יא] מה שקראו אל לוט שיוציאם לתועבה הזאת ולא עשו זה מתאוה רק להבזות האנשים וכמו שיבאר: 19:6 — ויצא. והדלת סגר אחריו גם בזה נבדל ממעשה הגבעה ששם יצא בעה”ב אליהם ולא סגר הדלת, אבל לוט ידע כי באו דרך רצח, ושם אמר להם אל תעשו את דבר הנבלה הזאת, כי היה שכלם שלם לדעת שהיא נבלה רק תאותם גברה על שכלם, לא כן בסדום שלא עשו זה מצד התאוה: 19:7 — ויאמר. אמר להם אם כונתכם להרע לאנשים אבקש אל תרעו להם, ואם כונתכם מצד התאוה הנה נא לי שתי בנות וכו’ רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי, אמר להם שמה שבאו לביתי הוא בשביל שרוצים לקחת בנותי לנשים, וא”כ במה שתבזו את בנותי המיועדות להם לנשים די להם עונש: 19:9 — ויאמרו גש הלאה. לא התרצו בכך כי לא היה זה מצד תאותם רק מצד נמוסיהם הנשחתות שלא כמו בגבעה שהיה רק מצד התאוה ונתרצו בפלגשו, ויאמרו האחד בא לגור, אמרו לו, הנה הגר שמניחים אותו לגור במדינה והוא עובר על חוקי המדינה ענשו יותר גדול מן האזרח העובר על חוקי הארץ, בפרט במקום שאין מניחים לשום גר להתאחז בתוכם ואחד השיג רשיון לגור בתוכם ועבר חק ונימוס שענשו כבד יותר, וז”ש האחד בא לגור. זאת שנית השופט העובר על נמוסי המדינה ענשו יותר קשה מן ההדיוט העובר, כי הוא ממונה להשגיח על החקים בל יפרו, וכ”ש אתה שאתה הגר האחד שהשיג רשיון לגור, וגם אתה שופט כמ”שוישפוט שפוט, ועתה נרע לך מהם, כי מגיע לך עונש כבד, וע”כ ויפצרו באיש בלוט, התחילו להפציר דברים על לוט ולא היה עוד בעיניהם כשר ושופט רק כאיש הדיוט, שעז”א באיש בלוט, וגם דחפוהו ממקומו שעמד אצל הדלת ויגשו לשבור הדלת: 19:10 — וישלחו. אז הביאו את לוט הביתה להצילו מרעתם וסגרו הדלת, והכו את האנשים בסנורים, אינו עורון רק חולי של ערבוב שראות עינו לא יראה כראוי, למשל הפתח שהיה בצד צפון ראוהו כאלו הוא בצד דרום, וכל מי שקרב אל הפתח הוכה בסנורים והלך משם ואז קרבו האחרים והוכו גם הם עד שהוכו מקטן ועד גדול, כי הם באו מנער ועד זקן ועמדו הנערים סמוך אל הבית והוכו תחלה וכשהלכו קרבו הזקנים והוכו גם הם, ומזה נודע כי כלם השתתפו במעשה זו אחר שכלם לקו בסנורים: 19:12 — עוד מי לך פה. כי חוץ משתי בנותיו היו לו בנות נשואות שכבר היו להם בנים ובנות, ואמרו לו שיוכל להציל חתניו ובני בנותיו שהם כבניו ובנותיו הנשואות ובנותיהם וצוו שיוציאם מן המקום: 19:13 — כי משחיתים אנחנו. אמרו לשון הוה שדומה כאלו אנו עוסקים כבר בהשחתה. כי א”א כלל שתשונה הגזרה, שזה לא יצוייר רק בא’ משתי פנים. א] אם עדיין לא נחתם הג”ד. ב] אפי’ אחר גמ”ד יצוייר שינחם ה’ על הרעה בעבירות שבין אדם למקום, אבל במקום שעושה משפט לעשוקים שהנעשקים זעקו אל ה’ וה’ שמע בקולם וחתם גז”ד א”א לחזור כי צעקת הנעשקים מעכב, וז”ש א] כי גדלה צעקתם את פני ה’ והיינו מה שצועקים עליהם (כי הכינוי יבא עם הפועל והפעול כמו ושמחתים בבית תפלתי, ואני תפלתי לך ה’). ב] וישלחנו ה’ לשחתה שכבר נחתם גז”ד וא”א כלל שתשונה הגזרה, ומ”ש משחיתים אנחנו אף למ”ש חז”ל שרק מלאך אחד היה שליח להפך את סדום, כבר כתב הר”ן שהמסיר דבר המעכב הפעולה יחשב כעושה הפעולה, כמו המסיר העמודים שהבית נשען עליהם נקרא שהפיל את הבית, וכיון שהצלת לוט היתה מעכבת ההשחתה, המלאך המציל את לוט נקרא ג”כ משחית העיר: 19:14 — וידבר אל חתניו לקחי בנותיו. ר”ל שדבר עליהם מצד שהם לוקחי בנותיו, וכשלא יצאו מן העיר גם בנותיו לא יצאו, והיה חס על בנותיו ונכדיו: 19:15 — וכמו השחר עלה. אז הגיע העת המוגבל להשחית את העיר, ולכן האיצו ודחקו עליו שיציל בנותיו הנמצאות בביתו, והנשואות יאבדו שאל”כ יספה בעון העיר, וכשהתמהמה עוד היה ראוי שיאבד עם אנשי העיר כי הגיע עת ההשחתה, והחזיקו האנשים בידו והוציאוהו בדרך הפלא עד שברגע היהחוץ לעיר, וזה היה בחמלת ה’ עליו, כי לא היה ראוי לנס זה: 19:17 — שאלות: ממ”ש כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה משמע שלא הוחל הנגף עד בואו לצוער, וא”כ למה אמר אל תביט אחריך ולמה נעשית אשתו נציב מלח, ולמה הזכיר שהשכים אברהם שמשמע שבעת ההיא כבר היה לוט בצוער דהא ראה שעלה קיטור הארץ, וא”כ לא ניצול לוט ע”י תפלת אברהם, ולמה אומר ויזכור אלהים את אברהם: ויהי כהוציאם אותם החוצה. אז התחילה מהפכת הערים וירידת אש וגפרית על העיר, רק שבמקום שהלך לוט לא היה המהפכה, לכן א”ל המלאך המציל (לבד, כי המלאך השני שנשלח להשחית כבר היה עוסק בשליחותו), שימלט על נפשו כי הרעה הולכת אחריו, ולכן צוה לו. א] אל תביט אחריך, וזה או כהרמב”ן שהמביט על הדבר והנגף יוזק כענין המצורע ונשוכי כלב שוטה, או כחז”ל שיען שלא ניצול בזכותו אין לו להביט בשלומת רשעים, ואל תעמד בכל הככר כי הרעה הולכת אחריו וכשיעמוד תדבקהו רעה, ומכ”ז מבואר שלא כדעת המפרשים שלא התחילה המהפכה עד שבא לוט לצוער, כי עיר סדום נהפכה תיכף כשיצא משם, וכ”ה בזהר שהתחיל תיכף רק שבדרך שהלך לוט הלך הנגף אחריו ולא השיגתהו. ההרה המלט כי שם תעמוד שלא תגיע המהפכה לשם: 19:18 — ויאמר אל נא אדני. אמר כן דרך תפלה לה’ (ששם זה קדש) הנה מצא עבדך חן, ר”ל אני אינני ראוי מצד מעשי רק ע”י מציאת חן וחנינה. וחוץ מזה ותגדל חסדך עמדי להחיות את נפשי, שמה שיצאתי כרגע מן העיר היה בנס ע”י המלאך (כמ”ש בפסוק טז) וזה נקרא חסד שמציין הנס כמ”ש בפי’ תהלות (סי’ פט) ובכ”מ. ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, באשר הדרך לההר רחוק וכחי חלוש, ופן תדבקני הרעה, כי הרעה הולכת אחרי עקבי: 19:20 — הנה נא העיר הזאת קרובה והיא מצער, שיש בה מעט אנשים וגם אינה עתיקה בשנים ועוד לא נתמלאה סאתה, והגם שנגזר עליה להשחת עם כלל הככר, כשאמלט שמה תועיל זכות הצלתי שתנצל העיר הזאת לפי שעה עד שאוכל לצאת משם בכלות הנגף: 19:21 — ויאמר הנה נשאתי פניך וכו’, רק מהר המלט שמה, כי הנגף העתיק א”ע ממקום למקום אחרי עקבות לוט, וכשהיה הולך אל ההר כפי מהלך אדם בינוני לא היה הנגף משיגו שהעתקת הנגף ולכתו היה ג”כ כשעור מהלך אדם בינוני, אבל צוער עמדה מן הצד, ועד שהגיע לוט אל הצד במהלך בינוני, כבר יהי’ שם הנגף, שהוא הלך בכל השטח מצפון לדרום, וצוער הי’ מן הצד במזרח או במערב, ועל כן צריך שתמהר מהלכך יותר משיעור מהלך אדם בינוני כדי שתגיע לשם קודם הגעת הנגף, וכן פירשו חז”ל בירושלמי פ”ק דברכות שהשעור מסדום לצוער היה יותר מן השעור שילך אדם בינוני מעלות השחר עד הנץ החמה, ועז”א מהר המלט שמה, ולא תאמר שהלא אוכל לעכב את ההשחתה מן עיר צוער אף קודם שתגיע לשם ולא תצטרך לרוץ במהירות, עז”אכי לא אוכל לעשות דבר, ר”ל דבר זה שלא יהיה הנגף וההשחתה בצוער, זאת לא אוכל לעשות עד בואך שמה, שאם תבא שמה קודם שתגיע שם המהפכה, אז אוכל לעכב את המהפכה שלא תשלוט בצוער אחר שאתה שם, אבל אם לא תמהר מהלכך ותגיע המהפכה במהלכה עד צוער קודם שתהיה שם, לא אוכל לעשות דבר זה לעכב אותה, כי הגזרה נגזרה על כל הככר וצוער בכלל, ואיני יכול לעכב ההשחתה רק ממקום שאתה נמצא שם. על כן קרא שם העיר צוער, כי שמה תחלה היה בלע כמ”ש ומלך בלע היא צוער: 19:23 — השמש יצא, בעת שבא לוט לצוער יצא השמש על הארץ. וזה האות שהלך במרצה שלא כדרך הרגיל וכמ”ש חז”ל, וה’ המטיר ר”ל וכבר המטיר ה’, כי מעת שעלה השחר שאז הוציאו את לוט ויניחהו מחוץ לעיר התחיל המהפכה בסדום (והתבאר אצלי בפי’ התנ”ך בכ”מ שבמאמר המסודר יקדים הפעל אל השם, וכ”מ שהקדים את השם אל הפעל מורה שהיה המעשה הזו קודם לכן, כמ”ש רש”י והאדם ידע קודם לכן, וה’ פקד את שרה קודם לכן, וכן במקומות הרבה, וכן ממה שלא אמר וימטר ה’ וכתיב וה’ המטיר, ר”ל וכבר המטיר ה’ גפרית ואש, ר”ל קודם שעלה השמש, כי תיכף שהוציאו את לוט מן העיר התחילה המהפכה) ובאר שלא היה מכה טבעיית שלפעמים יתקבצו עננים שיש בתוכם חלקי גפרית ואדים אשיים, כי השמש היה אז על הארץ, ועננים גפריתים עפרורים כאלה הם עבים שחורים מאפילים אור השמש, וכן לא היה איזה שנוי בהאויר שהרה חלקים זרים כאלה בקרבו, כי לוט בא צערה, ואויר רע ומופסד כזה א”א לבע”ח לעבור בו, ולא תאמר שהיה זה מן האדמה כמו שיקרה שיעלו אדים כאלה מן האדמה המלאה גפרית או ע”י הרים הפותחים את לועם ויריקו גפרית וזפת בוערה, כי וה’ המטיר, שהיה מטר היורד מלמעלה למטה, ומזה מבואר שהיה מאת ה’ מן השמים, שלא היה ענין טבעיי רק השגחיי: 19:25 — ויהפך, וחוץ ממה שהמטיר מלמעלה גפרית ועליו אש, שזה לא היה רק על סדום ועמורה לבד, חוץ מזה נעשה רעש הארץ, ארץ ממנה יצא לחם תחתיה נהפך כמו אש, שלח בחלמיש ידו הפך משורש ערים, ואז שקעה הארץ שהיה שם עמק השדים לתחת, ומי הירדן שהיה דרכו להשקות אל כל הככר כמו נהר נילוס שמשקה את מצרים, והי’ אז מלא על כל גדותיו כי היה בחג הפסח, ירדו אל העמק ההוא שתחתיה אש בוערת תמיד מתחתיות ארץ, ונעשה ממנו ים המלח שהוא מלא זפת והים מלא עשן לעתים ומימיו מלוחים במלח סדומית, שאי אפשר לטעום ממנו אפילו טפה אחת, ושום בעל חי לא יתקיים בו, וסביבותיו מלא מלח מעשן הים, כמו שיעידו הנוסעים עד היום, ועל זה אמר ויהפך את הערים האל ואת כל הככר, ושלט בין בדומם שעל זה אמר את הערים, בין בבעלי חיים ומדבר שעל זה אמר ואת כל יושבי הערים, בין בצומח שע”ז אמרוצמח האדמה, 19:26 — ותבט, ואשתו של לוט שהלכה מאחריו של לוט, לא האמינה לדברי המלאך שאמר אל תביט אחריך, והביטה לראות את המהפכה, ונדבק בה הנגף וגופה נהפך לנציב מלח להיות לאות על רשעתה, כי היו מעשיה כמעשה אנשי סדום כמ”ש חז”ל: 19:27 — וישכם אברהם. ספר כי לוט לא היה ראוי להצלה. שאחר שהתמהמה עד זמן שהוחל הנגף היה ראוי שתשיגנו הרעה בדרכו שהלך עד צוער, רק שבעת ההיא השכים אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם להתפלל תפלת שחרית, והיה מתפלל תמיד עם הנץ החמה, ועתה השכים תיכף כעלות שחר, וראה שעלה קיטור הארץ, כי בעת ההיא הוחלה המהפכה, ועז”א: 19:29 — ויהי, ר”ל והשכמת אברהם היה בשחת אלהים את ערי הככר, ר”ל אחר עלות השחר שאז כבר התחיל לשחת את ערי הככר שסדום ועמורה נשחתו תיכף בעלות השחר, הגם שהככר עצמו לא נשחת תיכף, ואז התפלל. אברהם על הצלת לוט, וה’ זכר חסדי אברהם וישלח את לוט בהפוך את הערים, הגם שכבר התחיל אז הפיכת הערים שלוט ישב בהן, והיה ראוי שיושחת גם הוא שלא היה ראוי מצד עצמו, לא היה ראוי להצלה רק אם היה בורח באמצע הלילה תיכף כשאמר לו המלאך שאז לא התחילה המהפכה, לא כן אחר שהתמהמה עד שהוחל הפיכת הערים, שניצל ע”י נסים גלוים וצוער נצולה בשבילו, לזה לא היה ראוי רק שזה נעשה ע”י תפלת אברהם וזכותו: 19:30 — ויעל לוט מצוער, כי חשב שצוער לא נצולה רק לפי שעה כי גם היא היתה בכלל הגזרה, ואפשר שאנשי צוער מתו בדבר, ולכן ישב בהר, ובאשר לא היה לו אהל למחסה ולמסתור, ישב במערה שמצא שם, ואמר שנית הוא ושתי בנותיו, שע”י שישבו כאחד במערה ואין איש אתם באו לידי כך, וכמ”ש במדרש שלוט נתאוה לבנותיו: 19:31 — ותאמר הבכירה אבינו זקן, ולא יוכל ללכת אל מדינה אחרת לגור שם, וגם אנחנו א”י לעזבו מפני זקנתו, ופהאין איש לבוא עלינו, ובזה חששו שיכחד שם אביהן ע”י שלא יהיו לו בנים וילך ערירי וכמ”ש חז”ל שלש”ש נתכונו, וכ”ש למפרשים שחשבו שנעשה כליה בכל העולם והיה כונתם להקים מוסדות תבל: 19:32 — לכה נשקה את אבינו יין, שהביאו עמהם מצוער או שמצאו במערה כדברי חז”ל,ונשכבה עמו כי ע”פ דין ב”נ מותר בבתו כמ”ש הרמב”ם בה’ מלכים: 19:33 — ותשקין את אביהן יין בלילה הוא, ואחר כך כתיב ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין, שכלל אצלי שדרך בעל הלשון להקדים את מה שהוא עקר בכוונתו (כמ”ש באילת השחר פרק כב), ובלילה הראשונה היה העקר להשקות את אביהן יין ולא קפדו על הזמן באיזה לילה יהיה. וע”כ. כתיב בלילה הוא בלא ה”א הידיעה, ר”ל באיזה לילה שנזדמן להם. והקדים שהשקו אותו יין, אבל בלילה השניה היה נקל להם להשקותו כיון שכבר התחיל בזה, רק היה העקר בעיניהם שיהיה בלילה ההוא דווקא, כדי שיתעברו בבת אחת ושיהיה טרם שירגיש ע”י עבורה מה שעשו, וע”ז כתב בלילה ההוא בה”א הידיעה, והקדים בלילה ההוא שזה העקר בכוונתם: והנה בבכירה כתיב ותשכב את אביה ובצעירה כתיב ותשכב עמו, וכן בבכירה כתיב ותבא ותשכב ובצעירה כתיב ותקם ותשכב, שכבר בארתי בספרי התו”ה מצורע סי’ קס”ו) שיש הבדל בין שכב אותה ובין שכב עמה, ששכב אותה מציין רק שכיבה כדרכה, ושכב עמה כולל אף שכיבה שלא כדרכה, ובכ”מ שמדבר דרך צניעות יאמר שכב עם עיי”ש באורך, ולכן בבכירה שהיא חדשה זאת ואצלה לא היה בדבר הזה שום בושה כי קראה שם הילד בגלוי ע”ש אביה, לזה כתוב ותבא כאשה הבאה אל אישה, וכתיב ותשכב את אביה שלא העלימה הדבר מלבה כלל, אבל הצעירה שבושה בדבר, שע”כ כסתה הדבר, בקריאת שם הילד בן עמי, כתיב ותקם וכתיב עמו, כי היה בהסתר וכנגד טבעה: 19:34 — ותאמר הבכירה, למ”ש שהיה עקר כוונתם להעמיד תולדות לקיום העולם היה כוונתה טובה גם בזה מה שהסיתה גם את הצעירה למעשה זו, כי ב”נ מותר בבתו ולוט היה מותר בשתיהן, אבל ב”נ אסור באמו ובאחותו מן האב, וא”כ אם לא היה שוכב רק עם הבכירה אף שיולד לה בן ובת לא יוכלו לישא זה את זה כי יהיה אחותו מן האם, וא”ת שהבן הנולד לה יקח את הצעירה, חששה שעד שיגדל תהיה הצעירה זקנה ולא תהיה בת בנים, אבל אם תתעברנה שתיהן וא’ תוליד בן וא’ בת, יוכלו לישא זא”ז. כי אחותו מן האב מותר לב”נ, ועז”א ונחיה מאבינו זרע, שהעיקר שיוכל להיות זרע בעתיד: 19:36 — ותהרין. הנה הריון זה היה כנגד הטבע שקלטו הריון מביאה ראשונה, ובפרט למ”ש חכמי הטבע שבעת שכרון א”א שיתעברו, רק שהיה בהשגחה מפני שהיה עתיד לצאת מהן שתי אומות גדולות, וז”ש שלכן נתעברו מפני שהוא אבי מואב אומה שקיימת עד היום: 19:38 — והצעירה, יספר שלא היה כמחשבתן שאחת תוליד בן והשניה בת וישאו זא”ז, כי הצעירה גם היא ילדה בן לא בת, וע”כ קראה שמו בן עמי לא מואב, כי הוא למותר שלא יקים לאב זרע, והכתוב אומר כי עקר ההשגחה בהריון זה היה מפני שהוא אבי בני עמון שיצא ממנו אומה גדולה שקיימת עד היום, וכן לא נתקיים כמחשבתן שיקראו ע”ש לוט, כבני עשו שנקראו בשם עשו או אדום. והם נקראו בשמות בפ”ע מואב ועמון, ונקראו בשם בני לוט לא בשם לוט, כי היו אומות מפורדות בשם פרטי בפ”ע: 20:1 — שאלות: למה נסע משם. מ”ש הגוי תהרג והשם לא אמר לו רק שהוא ימות לא הגוי כולו. למה כפל והיא גם היא, למה כפל בתם לבבי ובנקיון כפי וה’ א”ל בתם לבבך ולא אמר בנקיון כפך. למה א”ל כי נביא הוא ולמה הוצרך שיתפלל בעדו אחר שלא נגע בה, ולמה עצר כל פטר רחם אחר שלא חטא: למה חלק אבימלך טענותיו לשתי אמירות, ומ”ש אברהם רק אין יראת אלהים מלת רק אין לו באור, פסוק ולשרה אמר וכו’ נלחצו בו המבארים, מנין ידעו שעצר בעד כל רחם, אחר שתיכף השיב את שרה: ויסע משם, התורה לא בארה סבת הנסיעה, וחז”ל נתנו בו טעם מפני שם רע של לוט, או כמ”ש המדרש שחדלו עוברי דרכים ע”י חורבן סדום ולא יכול לקיים הכנסת אורחים, או כמ”ש הע”י ששם קראו אותו הכל אברם ושרי, ובמקום שלא הכירוהו החזיק שמו אברהם ושרה במצות השם, והעיקר כי ידע רצון ה’ שלא ישב במק”א רק הלוך ונסוע לפרסם אמונת ה’, ולהיות גר בארץ כאורח נטה ללון, ולאות כי חיי העוה”ז אינם עקרים וימי האדם כצל, ואל מקומו ישאף לאור באור החיים כמ”ש כי גרים אנחנו לפניך, ונסיעתו היה הנגבה, וישב תחלה בין קדש ובין ברד עם באר לחי ראי ואח”כ גר בגרר: 20:2 — ויאמר אברהם אל שרה אשתו, יודיע כי שרה אחרי בלותה היתה לה עדנה עד שירא לאמר אשתי הגם שהיתה בת תשעים, ושאבימלך לקח אותה, כי היה מחוקי המלכים אז שיכול לקחת נשים פנויות בחזקה כמ”ש את בנותיכם יקח: 20:3 — ויבא אלהים, החלום שראה היה מאת ה’ ומציין זה במ”ש ויבא אלהים, כמו בלבן ובלעם, ואינו מענין נבואה, רק ציון לחלומות הצודקים,ויאמר לו הנך מת, שהיה חייב מיתה משני טעמים. א) מדין גזל כמ”ש הרמב”ם בפ”י מה’ מלכים, שכולל גם גונב נפש, שלכן נתחייבו אנשי שכם הריגה וזה אפילו בפנויה. ב) מצד שהיא א”א, וז”ש על האשה אשר לקחת, ר”ל שלקחת בחזקה והיא גזל, ועוד שהיא בעולת בעל: 20:4 — ואבימלך, אבל מצד שלא קרב אליה, טען, הגוי[תהרג] גם צדיק תהרג, שעל גזל קרא א”ע שהוא הגוי, כי המלך כחו ככח כל הגוי כולו וכל קניני הגוי ובנותיהם הפנויות שייכים לו מחוקי המלוכה ואינו גזל, ומצד שהיא א”א טען שהוא צדיק בזה, כי 20:5 — הלא הוא אמר לי אחותי היא, וב”נ אינו חייב על השוגג כמ”ש הרמב”ם, והגם ששרה גלתה לו שהיא א”א, וז”ש והיא, ר”ל גם היא שאמרה לו שהיא א”א, הלא תחלה גם היא אמרה אחי הוא, והוחזקה לפנויה, ואינה נאמנת להחזיק עצמה לא”א, וגם שלפי הדין בב”נ כשאחד מהם אמר אין את אשתי נעשית פנויה כי א”צ גט כריתות, וכשאמר אחותי היא נעשית פנויה, וא”כ בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, שלא חטאתי לא במחשבה כי חשבתי שהיא פנויה, ולא במעשה אחר שלא באתי עליה: 20:6 — ויאמר אליו גם אנכי ידעתי, מה שאתה אומר שהיה בתם לבבך שהיית שוגג, זאת ידעתי גם אני, ולכן ואחשך, ר”ל כי הבחירה חפשיית, ובכ”ז אם האדם מתכוין לטובה יעזרהו ה’ בל יכשל, כי לעומת מחשבתו הטובה תבא לו עזר ממרום למנוע אותו מחטא, אמנם לא היה בנקיון כפים, כי אתה היית מוכן לחטוא רק אנכי חשכתי בעדך, ולא עכבתי רק מחטוא לי, שהוא מאיסור א”א שהוא חטא נגד המקום, אמנם מחטא גזל שהוא נגד אברהם לא נקית, כי תיכף שלקחת אותה בחזקה נתחייבת מיתה, ואין היתר למלך לקחת נשים בחזקה, וא”כ לא נקית לא מאיסור גזל, שמה שאתה חושב שהמלך רשות בידו לעשות זאת הוא טעות, ולא מאיסור א”א כי היית מוכן לחטוא, לפ”ז היה בתם לבבךלא בנקיון כפיך: 20:7 — ועתה השב אשת האיש, כי אינה פנויה, ואל תחשוב שלא ירצה לקחתה בחזרה אחרי אשר הוטמאה, כי נביא הוא ויודע האמת, וגם הוא טעם על שהיא א”א כי נביא הוא ולו דין אחר מדין ב”נ. ובמ”ש אחותי היא לא נתגרשה ממנו,ויתפלל בעדך וחיה, אחר שבאמת חטאת רק אני עצרתי בעדך ע”י עצירת הנקבים ולולא זה היית חוטא א”א שתחיה מחולי זאת רק ע”י תפלתו, ואם אינך משיב דע כי מות תמות. נתחייבת שתי מיתות על גזל ועל א”א,וגם אתה וכל אשר לך. כי מצד הגזל נתחייבו כל העם כי ב”נ מצווים על הדינים, שלכן נתחייבו כל בעלי שכם מיתה מפני שלא מיחו בשכם כמ”ש הרמב”ם: 20:9 — מה עשית לנו. ר”ל כי העושה מעשה כזה לא ימלט מאחד משנים, או שיעשה זה לנקמה, או שיעשהו לצורך עצמו, והוא או לתועלת, או להנצל מאיזה נזק. ותחלה דן עמו אם עשה זה לנקמה, ועז”א מה עשית לנו ומה חטאתי לך. שמי שירצה להנקם מחברו ע”כ שחברו עשה לו איזה רעה, וגם כשעשה לו רעה ע”כ יעריך הנקמה לערך הרעה שעשה לו. שאם הרע לו בדבר קטן, לא ינקום ממנו נקמה גדולה, וכ”ש שאם הרע לו איש אחד, לא יעשה נקמה להרע בעבור זה לאנשים רבים, עז”א בוא ונעשה חשבון מה עשית לנו ומה חטאתי לך. נחשוב מה שעשית לנו לעומת מה שחטאתי לך, הנה אני לא חטאתי לך כל מאומה, אבל לעומת זה הנקמה גדולה מאד. א) מצד שכולל אנשים רבים, שעז”א כי הבאת עלי ועל ממלכתי, שחטא המלך וענשו נוגע לכל הממלכה. ב) מצד החטא בעצמו שהוא חטאה גדולה. ג) מצד שהוא עצמו נלכד בחטא זה, אם במה שהיה סבה לו שבהכרח יענש גם הוא כמחטיא את הרבים, אם במה שמסר את אשתו לקלון. וז”ש מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי, שגם אתה עשית מעשי זרה ורעה ואתה שותף ברעה, וזה לא יעשה אלא מי שעשו לו רעה גדולה, אשר יאמר תמות נפשי עם פלשתים: 20:10 — ויאמר אבימלך. עתה אמר אליו אמירה שניה, על הצד שעשית זאת בעבור תועלת או מניעת ההיזק, אני שואל אותך מה ראית כי עשית את הדבר הזה. וגם שלעומת שי”ל שיראת לומר אשתי פן יהרגוך על דבר אשתך, מה ראית פה במדינה שעלה מורא כזו על לבבך, וכי ראית שהם שופכי דמים או גוזלים נשים מבעליהם: 20:11 — ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל א”ע במדות טובות ע”פ עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל עפ”י עצת שכלו, בכ”ז לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע, רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלהים, עת תמלא הנפש מיראת אלהים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה אל כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע, וכמ”ש יראת ה’ מוסר חכמה, יראת ה’ ראשית דעת, וכמו שהתבאר אצלי בפרטות בספר משלי, ועז”א, כי אמרתי הגם שראיתי עמך שהם בעלי מדות טובות עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בם שום דופי, רק חסרון אחד שאין יראת אלהים במקום הזה [כי א”א שיהיה בם יראת אלהים, רק אם מאמינים בהשגחה פרטית, שה’ רואה ויודע ומשגיח על כל עלילות מצעדי גבר, לא אם יאמרו שהעולם קדמון ומתנהג בדרך הטבע]. והרגוני על דבר אשתי. לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם ויהרגו אותי, אחר שלא יראו אלהים, השכל לבדו ונמוסים השכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה: 20:12 — וגם אמנה. זאת שנית שמה שאמרתי שהיא אחותי לא אמרתי בזה שאינה אשתי, כי היא גם אשתי גם אחותי, ולא תשאל איך לקחתי אותה לאשה, כי היא אחותי בת אבי אך לא בת אמי. לכןותהי לי לאשה, כי אחותו מן האב מותרת לב”נ: 20:13 — ויהי. זאת שלישית, שלא תחשוב שעשיתי זאת רק במקום הזה מפני שחשבתים לאנשים רעים וחטאים,כי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי, שה’ צוני לצאת מבית אבי וצוני שאתהלך בארץ ממקום למקום, כתועה בדרך שאין לו מקום מיוחד, כן אני מוכן תמיד לשנות מקומי ע”פ פקודת ה’, ובאשר יש גם מקומות שאנשיהם רעים וחטאים אמרתי לה, שבכל מקום אשר נבוא שמה, בעת שנבוא במקום חדש, טרם נכיר תכונת אנשי המקום ומדותיהם, תאמרי עלי אחי הוא, נמצא שבזה לא נתתי מגרעת לארץ הזאת מזולתה, כי כן אני נוהג תמיד: 20:14 — ויקח. השיב את הגזלה שהיא שרה אשתו, וגם פייסו במתנות רבות, שימחול לו על צערו ובשתו וכדי שיתפלל בעדו: 20:15 — ויאמר אבימלך. כבר באר הרי”א, שבזה הראה לכל שלא נגע בה, כי האשה שהשתמש בה המלך יזהרו משישתמש בה הדיוט, וכמו שנראה ממעשה דאבישג, ופרעה שלקחה אל ביתו ע”מ שיקחנה לאשה אמר קח ולך, צוה שילך מארצו, וממ”ש הנה ארצי לפניך, ידעו כלם שלא נגע בה: 20:16 — ולשרה אמר. שחוץ מזהנתתי אלף כסף לאחיך, הרי פייסתי אותו בהון רב ועצום, וזה לך כסות עינים ונוכחת, פי’ שהדבר שיש עליו חשד ולזות שפתים ורוצים להסיר החשד והלזות, הנה ההמון הבלתי משכילים יסירו החשד מלבם ע”י כסות עינים, היינו ע”י שיראו בעיניהם דברים שהם הפך החשד, כמ”ש כי האדם יראה לעינים, וצריך לכסות עיניהם באיזה דבר שלא יראו את החשד, ולהמשכילים צריך להביא הוכחה עפ”י השכל להסיר הדבר מלבם. והמתנות הגדולות שנתתי לאחיך, יהיו בין כסות עינים לפני ההמון הרואים לעינים, בין נוכחת שהיא הוכחה וברור לפני המשכילים, שממה שהתרפסתי בהון עצום עד שמחל לי, נודע כי אלהים רב ריבו ולא נתנני לנגוע בה, ושהוא איש אלהים. וזה בין לכל אשר אתך בין את כל, ר”ל שיועיל בין נגד האנשים אשר אתך שהם בני ביתך, בין את כל, שהוא לכל בני העולם: 20:17 — ויתפלל כי עצר עצר. חז”ל פי’ שנסתמו נקביהם, בין לאבימלך, שעם סתימת נקבי הזרע נסתם נקבי השתן, וכן להנקבה נעצר ונסתם נקבי השתן, והיה כדי שיסתם גם הרחם מלקבל זרע ומלהוליד, וע”י תפלת אברהם נרפאו, לא לבד שנפתחו נקבי השתן, כי גם לא נשאר רושם כלל, והיו ראוים גם להולדה וילדו: 21:1 — שאלות: הכפל וה’ פקד וגו’ ויעש ה’ וגו’. שאלת הר”ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ”ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ”ט. מ”ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ”ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה: וה’ פקד את שרה. כבר בארתי באילת השחר שבמקום שיקדים השם אל הפעל יורה שהיה הדבר קודם לכן. ור”ל שעוד קודם שלקחה אבימלך כבר נתעברה מאברהם, וזה כדעת ר’ חמא במד’ שילדה לשבעה מקוטעין, כי ע”כ בעת שלקחה אבימלך לא נכר עוברה, ואם ילדה לתשעה יאמרו שמאבימלך נתעברה וילדה לז’ מקוטעין, ומ”ד שילדה לתשעה ס”ל שה’ פקד את שרה אחר מעשה דאבימלך, ומעשה דאבימלך היה עשרה או י”א חדשים קודם לדתה, וידעו ג”כ שלא נתעברה מאבימלך. ומה שהקדים השם אל הפעל בא להורות קשור המעשה, שע”י שהתפלל על אבימלך ה’ פקד את שרה, כענין מ”ש המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה.וה’ פקד, יש הבדל בין אמירה ובין דבור כמ”ש באורך בס’ התו”ה (ויקרא סי’ ג’) שהדבור יציין גם פירוש הדברים, ויש הבדל בין זכר ובין פקד, שהפקודה היא תמיד לעשות לו איזה דבר, ותחלה אמר ה’ בפ’ לך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וזה קרא אמירה, וזה נתקיים בעת שפקדה ליתן לה הריון, ואח”כ דבר ופירש ע”י המלאך וגבל את הזמן למועד אשוב אליך, שיהיה בפסח בשנה הבאה, ועז”א פויעש ה’ לשרה כאשר דבר: 21:2 — ותהר. פסוק זה מפרש את הפסוק הקודם, מ”ש וה’ פקד את שרה כאשר אמר, כי ותהר ותלד שרה, ומ”ש ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, כי היה למועד אשר דבר אותו אלהים, וכן אמר במד’ אני ה’ דברתי ועשיתי היכן דבר למועד אשוב אליך, ועשיתי הה”ד ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, ואתיא כר”י וה’ פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה הוא באמירה, ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, מה שדבר לה ע”י מלאך: 21:3 — ויקרא. הנה ה’ צוה לאברהם שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, וזה היה לו לקיים תיכף ביום שנולד, וצוהו למול אותו ביום השמיני, וכן קיים אברהם ויקרא שם בנו תיכף, וימל בן שמונת ימים, ועל שניהם אמרכאשר צוה אותו אלהים, ואמר הנולד לו אשר ילדה לו שרה, כמ”ש שרי אשתך יולדת לך בן, היינו בן שיהיה לב וסגולה שיתיחס לך, שזה לא יהיה רק משרה הצדקת: 21:5 — ואברהם בן מאת שנה. מפני שבעת שנתבשר אברהם שיוליד בן נפל על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, והיה צחוק של שמחה על הנס שיעשה לו, וה’ אמר לו שיקרא שמו יצחק ע”ש הצחוק הזה, ואח”כ כאשר שמעה שרה מהבשורה, צחקה ג”כ מחמת שמחה, שהיא חזרה לנערותיה ויולד הילד כפי דרך הטבע, ואברהם נשאר בזקנותו ויצטרך לנס וכמ”ש בפי’ שם, עפ”ז יאמר שמה שקרא אברהם שם בנו יצחק, הוא מפני שאברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו, שע”ז צחק ושמח, הלבן מאה שנה יולד, ועפ”ז נצטוה לקראו יצחק. וע”ז אמרה שרה שעקר הצחוק והנס עשה לי אלהים, שלי עשה נס יותר גדול, עד שכל השומע לא יצחק על נס של אברהם, רק יצחק לי על הנס שנעשה לי. ופרשה הדבר, שהגם שאני חזרתי לנערותי ולפ”ז היה הלידה בדרך הטבע, אבל 21:7 — מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה. שמה שהוליד אברהם בזקנותו על זה הובטח מה’, וה’ אמר לו שיוליד ממני בן, ואין זה פלא שנתקיים דבר ה’, אבל מה שאני מניק בנים ויש לי חלב להניק, על זה לא הובטח מאת ה’ כלל, מי מלל ויעד נס זה, הלא זה לא נתבשר לא מאת ה’ ולא מאת המלאך, ולמה נעשה הנס הזה אחר שכבר ילדתי בן לזקוניו וכבר נתקיימה הבטחת ה’, ולמה ימשך הנס הזה גם אחרי הלידה שיהיה לזקנה חלב בדדיה להניק בנים, שנס זה הוא למותר כי יכלתי לתתו למינקת, וא”כ עשה ה’ נס זה רק לצחוק ולשמחה, שכל העולם יצחקו וישמחו על נס זה: 21:8 — ויגדל הילד. בל תאמר שנולד חלוש בדרך הנולד מן הזקנים, כי גדל, ולא תאמר שנגמל מפני שלא היה לה חלב כדי להניק,כי לא נגמל עד שגדל, כי הנס של החלב נמשך עד שגדל כגמול עלי אמו. ויעש אברהם משתה גדול. בעת המילה לא עשה משתה, כי המילה היתה מצוה מיוחדת לו ולבני ביתו הנמולים ועשה לפניהם משתה קטן, אבל בעת הגמל עשה משתה גדול לגדולי הדור כמ”ש חז”ל: 21:9 — שאלות: למה בקשה שרה שיגרש את ישמעאל, וביחוד מה חטאה האמה ואיך הסכים השם לזה יען כי ביצחק יקרא לך זרע ולמה יגרשו בעבור זה, מ”ש ותשב מנגד ב”פ. מ”ש באשר הוא שם א”ל באור: ותרא. ואז בעת המשתה ראתה שרה שישמעאל מצחק ומתלוצץ על המשתה הזה, ולא פירש מה היה הצחוק רק ברמז מ”ש אשר ילדה לאברהם, שאמר כמו לצני הדור שמאבימלך נתעברה שרה, ורק הוא נולד מאברהם, ושרה הכירה שלצחוק זה הסיתו אמו, שהורע בעיניה מה שמבכר בן שרה על בנה, וע”ז קראו בן הגר המצרית ולא קראו בשם ישמעאל, כי ראתה שאמו הסיתה אותו לזה: 21:10 — ותאמר. לכן בקשהשיגרש את האמה שהסיתה אותו, ועמה יגרש גם את בנה, אחר שהיא חושבת כי הוא יירש בשוה עם יצחק, או שיש לו מעלה על יצחק כפי הלצנות שלה, והאמת שלא יירש, מצד שהוא בן האמהשולד שפחה כמוה, ולא יירש עמו מצד שהוא בנובן הגבירה, ומצד שהוא יצחק שנולד בנס והוא הלב והסגולה: 21:11 — וירע. שרה הקדימה שיגרש את האמה, כי חשבה שעקר אהבת אברהם הוא לפילגשו ועמה יאהב גם את הבן, והכתוב מעיד, שעיקר מה שהורע בעיני אברהם, היה על אודת בנו: 21:12 — ויאמר. עפ”ז אמר אלהים אליו אל ירע בעיניך על הנער ואל אמתך, אחר שעקר מה שהורע בעיניך הוא על הנער, ועל ידו ירע בעיניך גם על אמתך שהיא אם הנער, מזה מבואר שאתה חושב אותו כבנך, לכן שמע בקול שרה (מבואר אצלי ששמיעה בקול היינו שעושה כדבריה), שאם אתה חושב כי הוא בנך היורש אותך כמו יצחק, הוא טעות, כי רק ביצחק יקרא לך זרע, שהלב והסגולה יש רק ביצחק, היינו ביעקב שיולד ממנו, ואמרו חז”ל ביצחק ולא כל יצחק, ואמרו שהנודר מזרע אברהם מותר בזרע ישמעאל ועשו, שלא נקראו ע”ש אברהם רק ע”ש ישמעאל ועשו, ואם אתה חושש לשלחו מאתך פן ימות ברעב וכדומה, אני מבטיח אותך, הגם שהואבן האמה ואינו מתיחס אליך רק אליה, בכ”ז לגוי אשימנו, מצד כי זרעך הוא: 21:14 — וישכם. מספר צדקת אברהם: שהשכים בבקר לקיים מצות ה’. שלא נתן בידה כסף וזהב רק ויקח לחם, כי שרה אמרה גרש האמה הזאת, ויש הבדל בין גרש ובין שלח, בשלוח עבדים כתיב לא תשלחנו ריקם, כי השלוח הוא בטוב והגרוש הוא ביד חזקה ובכעס. ויתן בעצמו אל הגר, לא ע”י שליח כי לא נכמרו רחמיו כלל. שם על שכמה, שלא הניחה שתאכל בביתו ואחר תלך, רק שם על שכמה, ואת הילד, אחר ששם על שכמה שלח אתה את הילד, להראות לה שעיקר הוא מגרש אותה מפני שהסיתה את הילד לצחק ועל ידה שולח גם הילד, וזה עשה שלא ימאס הילד בעיניה. ותלך ותתע, שלא שלח עמה א’ מעבדיו להורות לה הדרך, ושלח אותה בלי לויה שלא כדרכו אף עם אורחים נכריים, שהיה הולך עמם לשלחם כי שמר מצות ה’: 21:15 — ותשלך. מענין עזיבה ויאוש כמו כי נשאתני ותשליכני, ומפרש ההשלכה ותלך ותשב לה מנגד. ואחר שגם שם שמעה קול הילד צועק, ותשב מנגד עוד רחוק יותר: 21:17 — וישמע. ע”ד כי אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני. כי שמע אלהים אל קול הנער, (היינו שקבל תפלתו שזה גדר שמיעה שאחריו אל) באשר הוא שם, ר”ל שבמקום שהנער שם, שם נמצא באר מים, גם יל”פ שר”ל באשר ה’ נמצא, שם משגיח עליו ומזומן להושיעו: 21:18 — קומי. לכן קומי שאי את הנער, בעודו חולה ואח”כ החזיקי את ידך בו, ויהא חוטרא לידא ומרא לקבורה: 21:19 — ויפקח. גדר פעל פקח הוא הגלות ידיעה מה שלא ידע קודם כמ”ש הרמב”ם במורה, שגם תחלה היה הבאר שם, רק שלא שמה לב לראותו ועתה ראתה אותו: 21:20 — ויהי אלהים. השגחת ה’ היה עליו שיגדל, והצילו מסכנת המדבר וחיות רעות,וישב במדבר, נתקיים בו מ”ש והוא יהיה פרא אדם שהיה מדברי. ויהי רבה קשת, ונתקיים מ”ש ידו בכל וכו’. ישב במדבר פארן, ונתקיים מ”ש ועל פני כל אחיו ישכון, שנד ממדבר למדבר וטבע השורש נשתל אח”כ בבניו.ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים, כל עורב למינו: 21:22 — אלהים עמך. באשר כמו זר נחשב דבר זה, איך מלך הארץ ושריו יבקשו מאיש גר מתגורר בארצם שישבע להם בל ירע להם, ושיבואו עוד לביתו לבקש מאתו כזאת, ע”ז הקדימו, שלכן יראים מפניו באשר אלהים אתו, כמו שראו במלחמת המלכים ולקיחת שרה ולדת בן לזקוניו, אך שהלא אחר שכל מעשיו יעשה רק עפ”י אלהים ובפקודתו, מה תועיל השבועה, אם ה’ יצוהו הפך הברית מה יעשה, עז”א אלהים עמך בכל אשר אתה עשה, ר”ל שאין מעשיך נמשכים אל גזרת האלהים, רק רצון האלהים נמשך אחר מעשיך, וכשתכרות עמנו ברית יסכים אלהים ע”ז. זאת שנית בל יהיה נראה כחושדין אותו שימרוד במלך וישקור בנמוסי ארץ שהוא דבר רע ועול, ע”ז הקדימו, שאלהים עמו בכל מעשהו וכל מעשיו מתכונים למצות ה’, ורצו לכלול בשבועה זאת, שגם אם יהיה זה לכבוד ה’ שילחם אתם בעבור כבוד השם, תמנעהו שבועת ה’ מזאת, שמטעם זה שמרו בני ישראל השבועה הזאת ולא הורישו את היבוסי יושב ירושלים, הגם שהיו ממלאים בזה מצות ה’: 21:23 — ועתה. לכן רצה להשביעו עתה בעוד לא נמצא סבה שתעשה עמנו רעה לכבוד ה’, בענין שאם אח”כ יתחדש ענין כזה ללחום עמנו מצד מצות ה’, לא תוכל לעשות זאת מצד השבועה שקדמה להמצוה, זאת שנית השבעה לי, היינו על דעתי, שהנשבע ע”ד חברו אין לו התרה, וכן היה השבועה בשביל טובה, כמ”ש כחסד אשר עשיתי עמך, והנשבע בשביל טובה, אין לו התרה. השבעה באלהים, שהנשבע בשם, חמור יותר. השבעה הנה, ר”ל פה בביתך, שאם הייתי משביע אותך בביתי היית אומר שהיתה שבועת אונס שיראת מפני בהיותך בביתי, לא כן פה בביתך.כחסד אשר עשיתי, ר”ל שמי שעשה לחברו טובות בעבור טובות שקבל ממנו בעבר, או בעבור שמצפה ממנו גמול בעתיד, די אם שלם לו טובה תחת טובה, אבל מי שעשה לחברו חסד שהוא שלא בעבור טובה קדומה או עתידה רק מצד החסד, צריך גם הוא לשמור חסדו, והחסד הוא דבר שאינו נפסק לעולם, ועז”א שאני מבקש, כי כחסד שעשיתי עמך תעשה עמדי, ובזה כלל ג”כ שאם אתה תהיה מלך הארץ ואנו נהיה גרים, תתנהג עמנו כמו שנהגנו עמך, שאמרתי לך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב: 21:24 — ויאמר אברהם. אברהם רצה שתהיה שבועת ה’ בין שניהם, וכמו שהוא יתחייב בשבועה, כן יתחייב אבימלך לשמור לו חסדו ובריתו תהיה נאמנת לו, ובאשר יאמר אבימלך, למה אני צריך להשביע הלא ראית כי עשיתי לך חסדים בלא שבועה, לכן בא לברר לאבימלך שגם מצדו צריך שבועה, כי עבדיו עשו עול נגדו בגזלת הבאר, וז”ש ויאמר אברהם אנכי מצדי אשבע, אבל השבעה גם עתה מצדך.והוכיח את אבימלך, וברר לו מן באר המים שגזלו עבדי אבימלך, שמזה מבואר שגם אבימלך צריך לכנוס בברית, ושיהיה תנאי ביניהם שאם אחד מהם יבגוד בברית, גם השני פטור מן השבועה, שמטעם זה יכול דוד לכבוש את היבוסי מפני שהם הפרו את השבועה תחלה כמ”ש חז”ל: 21:26 — ויאמר אבימלך. השיב לו, הן לא תוכל לאמר שהגיע לך עול מצדי רק בא’ מג’ פנים. אם היה זה נעשה בפקודתי, אבל אני לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, ואם היה זה על ידי הייתי יודע את מי שלחתי. אם אתה בקשת דין ומשפט ע”ז ואני לא שפטתי במשפטך להשיב את הגזילה, אבל גם אתה לא הגדת לי. אם הייתי שומע מפי אחרים, ולא עשיתי משפט בעצמי כראוי למלך הארץ, אבלגם אנכי לא שמעתי בלתי היום: 21:27 — ויקח אברהם. באשר רצה אברהם שתהיה הברית משני הצדדים, רצה לשלם לו את חלקת השדה ששם חפרו את הבאר בכסף מלא, כי רצה ליטע שם אילנות, כמ”ש ויטע אשל בבאר שבע, שיהיה שם אהלו ובית מדרשו, ושע”ז יכרות אתו ברית, שלא יגע איש בנחלתו אשר קנה מאתו, וע”כ נתן לו צאן ובקר הרבה, ושניהם כרתו ברית, עד שגם אבימלך נשבע בשבועת האלה: 21:28 — ויצב. חוץ מזה הציב אברהם שבע כבשות הצאן לבדנה, כי מספר השביעי היה קדוש בעיני הקדמונים שהיו מאמינים ששבעה כוכבי לכת הם פועלים בעולם השפל, ומזה נגזר שם שבועה, כי בשבועתם היו מצרפים מספר השבעה שהיה קדוש אצלם, וע”כ הציב אברהם שבע כבשות, כי הגם שאברהם יצא מן האצטגנינות וידע שהוא למעלה מהוראת הכוכבים, אצלו היה מספר השבעה קדוש מטעם גבוה ונעלה מזה, משבעה מקורות העליונים המזילים מי החסד מדלים לבאר שבע שרמז במ”ש כי חפרתי את הבאר הזאת, כמ”ש בזאת אני בוטח, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, וכאשר שאל אבימלך על מה רומזים שבע כבשות האלה, השיב שיקח מידו שבעה כבשות לעדה כי חפר את הבאר הזאת, ושגם זה נכלל בשבועתם: 21:31 — על כן קרא למקום ההוא, שתחלה היה למקום ההוא שם אחר וע”כ הוסיף שם באר שבע (שזה גדר קריאת השם שאחריו למ”ד הוא שם נוסף על הראשון כמ”ש בכ”מ) והשם היה לזכרון ששניהם נשבעו, ואז כרתו ברית משני הצדדים גם על הבארות, ונעשה מקום זה רשות אברהם וארצו, ואבימלך שב אל ארץ פלשתים, כאלו באר שבע יצא מכלל ארץ פלשתים: 21:33 — ויטע. אחר שנעשית קנין אברהם, נטע שם מיני אילנות גנות ופרדסים ולשם התאספו אליו הצמאים ללמוד דרכי ה’,ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, כי אחר המילה השיג יותר שאין עוד מלבדו ושאין שום כח מושל בעולם רק ה’ לבדו, וזה קרא ופרסם לרבים: 21:34 — ויגר. ובכ”ז לא ישב בבאר שבע בקביעות, רק היה כגר בארץ פלשתים, מתהלך בארץ לארכה ולרחבה כגר, לפרסם שם ה’ ולקיים כי גר יהיה זרעך שהתחיל מלידת יצחק: 22:1 — שאלות: מה ענין הנסיון בכללו שהרבו חכמי לב בזה כמה פליאות. למה לא אמר בשום א’ מעשרה נסיונות שהאלהים נסה את אברהם רק בנסיון זה. למה האריך את בנך את יחידך אשר אהבת ודי לאמר את יצחק. מ”ש אשר אומר אליך ולא מצאנו שאמר לו איזה הר רק אברהם בעצמו ראה את המקום מרחוק, וחז”ל אמרו אשר לא עלתה על לבי זה עקדת יצחק והלא אמר והעלהו שם לעולה. למה ספר שחבש חמורו ולקח נעריו ובקע עצי עולה. למה צוה להנערים לשבת פה וטוב שדבר גדול כזה יהיה בקהל רב לקדש את השם: ויהי אחר הדברים האלה. מוסב על כל הדברים שספר מענין אברהם שכולם היו נסיונות, שיש הבדל בין נסיון לבחינה, הבחינה היא שבוחן אם נמצא בדבר מה, מה שיחויב שימצא בו מצד טבעו, למשל הבוחן את הזהב אם הוא זהב ולא סיג, והמנסה ינסה אם נמצא בדבר כח מה שאינו ידוע בטבעו, למשל אם יש בזהב כח המשיכה וכדומה, וכן הבחינה באדם הוא, אם הוא שלם עם ה’ כפי טבע רוב בני אדם. ונסיון הוא אם יעמוד בצדקתו בדברים שהם למעלה מטבע הבשר, והנסיון אין לו שיעור שאברהם נתנסה בעשר נסיונות, שכל נסיון הוא למעלה מהקודם אליו, וכמ”ש במדרש נתתי ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון, דגלין אחר דגלין בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה, שלפ”ז יפורש בצד אחד אחרי הדברים והאלהים כבר נסה את אברהם בתשעה נסיונות, אז ויאמר אליו, זה הנסיון האחרון שהוא למעלה מכל ציור בטבע האדם, ובפשוט יאמר והאלהים נסה, על נסיון זה האחרון לבד, שלא היה הצווי רק משום נסיון לא לעשות המעשה ההוא, שאחרי הדברים הקודמים שבהם עלה אברהם בנסיונותיו מדרגה אחר מדרגה, בא לנסותו בנסיון היותר גדול, שבו נתראה איך גדלה יראת ה’ ואהבתו אצלו בתכלית מה שאפשר לצייר, והנה הנסיון יהיה, או לצורך המנסה או לצורך המנוסה או לצורך הרואים, ופה היו שלשתם יחד, כמ”ש במד’ ע”ז שלשה משלים. א] מי שיודע שפשתנו יפה מקיש עליו, שהוא לצורך המנוסה להשביחו ותקנו. ב] משל לפרה שכחה יפה שנותן עליה העול, שהיא לצורך המנסה ועבודתו. ג] משל מי שקנקניו יפים מקיש עליהם הוא לצורך הקונים והרואים שיראו שהסחורה טובה, שמה שחקרו על צד שהוא לצורך המנסה, שהלא ה’ יודע הכל ומה צורך לו לנסיון, אינה שאלה, שע”ז אמר ה’ חקרתני ותדע, ר”ל אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם ובכ”ז נמצאו שתיהן אצלך. א] מצד הידיעה הקדומה שיודע את העתיד בידיעה חלוטה, ועז”א ותדע מכבר. ב] שעם כ”ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיות חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר נמצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריו טבע האפשר, שזה ענין מופלא ונעלם מהשגת האדם, ומצאנו שהכתובים ישמשו בלשון כאלו יש חדוש ידיעה, כי ענין זה מקושר עם שאלת הידיעה והבחירה, שכלל בידינו שהכל צפוי והרשות נתונה, ואין אנו יודעים ענין ידיעתו כמו שאין אנו יודעים את עצמותו, כי ידיעתו היא עצמותו, והכתובים ידברו לפי הבנתנו שאנו משערים הידיעה כפי הידיעה שלנו, ויאמר, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואם לא אדעה, וירא וידע אלהים, שיסביר הדבר לשבר את האוזן שהאדם חפשי ובעת שיבחר אז תתחדש הידיעה, והמקובלים יאמרו כי הידיעה הקדומה הוא רק בא”ס, ושם לא נמצא דין ורחמים ושום מדה, אולם מהנאצלים שהם המדות ששם יתחיל הדין והשכר והעונש, שם אין שום ידיעה קדומה, ונכון אמרו כי עתה ידעתי, והידיעה אשר בא”ס נעלם מכל שכל, ולא נמצא ממנו דבר בתנ”ך, והמדות וההנהגה האלהית באצילות שמהם ידברו הכתובים, מתנהגת לפי הידיעה הנודעה אצלנו, וע”ז אמר במד’ כי עתה ידעתי הודעתי, ר”ל לפי הידיעה שהודעתי לבאי עולם, לא לפי הידיעה שנמצא בא”ס. ועוד יתבאר בדבריו איך היה לצורך המנוסה והרואים. ויאמר אליו אברהם. בכל הקריאות כפל השם אברהם אברהם, יעקב יעקב, ופי’ בת”כ שהוא לשון חבה לשון זירוז, ר”ל קריאת השם הוא לשון חבה וכפל הקריאה הוא לזרז, ופה לא רצה לזרזו כמ”ש במד’ שלא יאמרו הממו וערבבו, וע”כ אמר רק אברהם, ועוד יש טעם כי כפילת הקריאה באו אל שני חלקיו, אל הגוף ואל הנפש, שתחלה קרא אל הגוף שיתפשט מחומריותו ויוכן אל הנבואה, ואז יקרא אל חלק השמים ממעל שהיא הנפש, אבל קריאה זו היה לצורך מעשה, שמי שעדיין לא התפשט מן החומר לגמרי, לא יצוייר שיעשה כזאת, ולכן קרא רק פעם אחת אל הנפש, שכבר התפשט החומר מעליה ותלבש מחלצות, ואברהם השיב הנני שמוכן ומזומן על אופן זה: 22:2 — ויאמר קח נא את בנך. הנה עקר הנסיון היה אם גדלה בלבו אהבת ה’, באופן שכל האהבות שי”ל יהיו בטלים נגד אהבה זו, וכל שהדבר נאהב אצלו יותר והוא מקריבו לה’ וכל שישים יותר על לבו מעלות יצחק ואהבתו אליו ובכ”ז יבוטלו כל רגשות האהבה העזה שיש לו אל בנו יחידו נגד האהבה היותר גדולה רשפי אש שלהבת יה אהבת הבורא כן יבחן אהבתו לאלהיו, וע”כ צוהו שבעת יקחהו לקרבן לא ישכח מלבו שהוא בנו, רק קח נא את בנךולא יסיח מדעתו שהוא יחידו ויחשוב הלא עדיין י”ל בן שני שהוא ישמעאל, ועז”א את יחידך, ולא יסיח מדעתו שהוא אוהבו ונפשו קשורה בנפשו, עז”א אשר אהבת, ולא יסיח מדעתו מעלותיו שהוא בן חכם וצדיק, עז”א את יצחק, שבעת תקריבהו, תזכור היטב כל אלה המעלות שי”ל, ובכ”ז תקריבהו בשמחה ותשמח כי יש לך קרבן מובחר קדוש מרחם משחר יחיד ונאהב לתתו מנחה לה’ שאהבתו שקולה כנגד כל האהבות, כמשל מי שנותן כלי יקרה מתנה למלך, שכל שיצייר בלבו יותר יקרת הכלי, כן תגדל שמחתו שכבד את המלך במנחה יקרה כזאת. והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך, כבר אמרו אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי זה עקדת יצחק. והלא צוהו והעלהו שם לעולה, וגם איך צוה וחזר בו, אמנם אם היה אברהם מדקדק היטב, היה מבין שלא כוון ה’ כלל שיצחק יהיה עולה, כי לפי הפשט שיעלה את יצחק לעולה על אחד ההרים שיאמר אליו איזה הר, יקשה הלא לא בא לכלל אמירה שניה מאת ה’ שיודיעהו את ההר, רק כתיב וירא את המקום מרחוק, מבואר שהיה מכיר את ההר, כי פה אמר אל ארץ המוריה, ובד”ה אומר בהר המוריה, מבואר שהר אחד היה שם שנקרא הר המוריה שגדל שם המור, או מיתר טעמים שנמצא בדברי חז”ל ומפ’, וכל הארץ נקרא ארץ המוריה מפני ההר הזה, ר”ל ארץ שנמצא בו הר המוריה, וכיון שאמר לו על אחד ההרים, כבר הודיעו מי הוא ההר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין אחד שבא בסמיכות אל ה”א הידיעה, שאז יבוא אל האחד הנודע, כמו כמעט שכב אחד העם זה המלך, וכן אחד ההרים היינו ההר הנודע, שאל”כ הי”ל אחד מההרים [כמ”ש בחבורי התו”ה תזריע סי’ מ”ג], א”כ ידע שהוא הר המוריה שכל הארץ נקראת ע”ש. וע”כ כתיב וירא את המקום מרחוק שהכיר את המקום מעצמו, ואף לחז”ל שראה ענן קשור על ההר לא היה לו לומר אשר אומר אליך רק על אחד ההרים אשר אראך, כיון שלא באה אמירה מיוחדת ע”ז, וכן אמר ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים, שע”כ פירושו שבמ”ש לו אחד ההרים היינו ההר המיוחד, אמר לו המקום וציין אותו בסימניו, ומזה מוכרח שמ”ש אשר אומר אליך, אינו מוסב על ההר רק על והעלהו שם, ר”ל העלה את מי שאומר אליך דהיינו את האיל, שע”ז באה אמירה שניה אל תשלח ידך אל הנער, ובא הכנוי עם הפעול, כמו הנני מאכילם את העם הזה לענה, ותראהו את הילד, וכן רבים כמ”ש באילת השחר כלל ר”י, ועוד התבאר אצלי בס’ התו”ה (מצורע סי’ ס”א) שלא השתמש בספר התורה על הקרבת העולה בשום מקום בלשון העלאה רק אם מדבר בבמה או בפעם הראשון שחנכו המזבח, אבל בהקרבה על מזבח שבמקדש, יזכיר תמיד לשון עשיה או הקרבה או הקטרה, ומזה הוכיחו חז”ל שמש”ש והעלה הכהן את העולה, מדבר בעולה שנשחטה שלא לשמה, שעיקר הרבותא שיעלה אותה, שאם הוא כבר על המזבח אין זה חידוש דכל הפסולים אם עלו לא ירדו, וכיון שפה כתוב ויבן שם אברהם את המזבח שהוא מזבח הידוע שבירושלים שעליו הקריב אדם הראשון וקין והבל ונח כמ”ש חז”ל, ולא היה לא במה ולא פעם הראשון שהקריבו עליו, לא יצדק עליו לשון עליה, והיל”ל והקריבהו או ועשהו שם לעולה, ומזה הי”ל להבין שהכוונה רק שיעלה אותו ואל יעש לו מאומה, וכן גם במקום שבא לשון העלאה בעולה לא בא בשום מקום בלמ”ד, רק אשר יעלה עולה בלא למ”ד, כי הלמ”ד מורה על ההקדש לבד לא על גוף המעשה, ומכ”ז הי”ל לדעת האמת, רק שה’ אמר לו לשון שיטעה בו שיצחק עצמו יוקרב לעולה, ומרוב אהבתו לאלהים ומרוב חשקו לקיים מצותיו ומרוב שמחתו שזכה שבנו יהיה עולה לה’ לריח ניחוח, לא חקר כלל ולא העמיק בדברים, ורץ כצבי למהר לעשות מצותיו, עד שהוצרך המלאך לעכבו: 22:3 — וישכם. לפי הפשט יספר איך עמד בנסיון הזה בכל פרטיו, אם מצד הזריזות שהשכים בבקר, ולא נתעכב בדבר, ואם מצד מה שלקח עמו החמור ולא הלך רגלי כדי שע”י איחור העשיה וההליכה יוכל להיות שינחם ה’ ויבטל הגזירה, ואם ממה שחבש את החמור, בעצמו בחשקו לקיים מצות ה’ בעצמו, ואם במה שלקח נעריו אתו ולא הלך לבדו כדי שיוכל יצחק לעכב בידו או לברוח ויפטר ממצוה זו כי יצחק לא נצטוה, ואם במה שהכין עצי עולה ואש ומאכלת שלא יהיה לו שום עכוב.ויבקע עצי עלה, הכשרים למערכה בדוקים מתולעים ובקע העצים בעצמו, ובעקדה כתב שהחמור היה רמז לכבישת החומר והיצר, ועז”א חז”ל שהוא החמור שרכב עליו משה, ושעתיד המלך המשיח לרכב עליו, ונראה כי הצדיקים ישימו להם סימנים וציונים בכלי תשמישיהם ובמשרתיהם שעל ידם יזכרו בכל רגע עניני עבודתם ודרכם בקודש, והיה אצלם החמור ושני הנערים מזכרת אל החמור הקרוב אל האדם שהוא הגוף הבהמי שהנפש רוכבת עליו ומנהגת אותו, ובחבישת החמור זכרו שכן צריכים לחבוש את החמור השני במתג ורסן עדיו לבלום בל יזיק את הנפש, ושני הנערים המשרתים היה אצלם ציון לשני הנערים המשרתים את הנפש, שהוא הכח הדמיוני והמתעורר המשרתים את פני השכל, ואברהם לקחם אתו להכניעם אל הנפש, אולם בעת שרצה לגמור המעשה אמר שבו לכם פה עם החמור, שלא התערב במעשה זה שום כח ושום פניה גופנית, רק השכל לבדו אשר עמד את פני ה’: 22:5 — שבו לכם פה עם החמור. יספר בזה כי נבדל הנסיון הזה מכל מה שעשה אברהם עד הנה, שכל מה שהלך עד הנה בדרכי ה’ וישמור משמרתו ומצותיו, היו מצות שלא היו נגד שכלו, וכל מצוה שעשה היה עושה בפרהסיא לעיני רואים למען דעת כל עמי הארץ את ה’ ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט. לא כן מצוה זו שהיה נגד שכלו שעד הנה דרש ויוכח נגד ע”ז שהיו מקריבים זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה’ בתועבות כאלה, וכי אין תועבה גדולה בעיני ה’ כשפיכת דם, כמ”ש כי כל תועבת ה’ אשר שנא עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם וכו’ ישרפו באש לאלהיהם, ועתה כאשר הגיעתהו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה’ הטובים, לא רצה לעשות מעשה זאת לעיני נעריו, [שלפי דעת חז”ל היו אליעזר וישמעאל], כי בוש מלפניהם לעשות מעשה שעד עתה היה זה תועבה בעיניו, ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, וע”כ הסתיר הדבר מהם ונשתחוה ונשובה אליכם, וזה היה שרש גדול בנסיון הזה שעשה מצות ה’, שהוא נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה’ הטובים, ובכ”ז לא הרהר אחרי ה’. והנה אברהם קיים התורה עד שלא נתנה כי נפשו היתה מלוטשת כמראת הצובאת נוכח האור העליון, עד שהביט בצורת נפשו באספקלריא המאירה כל פרטי המצות, אשר שרשם בהחכמה העליונה, שהיתה כשמש זורח ומגיה אור נפשו וקרנים מידה בסתרי לבבו הטהור, ומצד זה לא עמד שום כח מכחות החומר לעכב עליו שום מצוה כי אור הנפש גבר על חשכת החומר, אבל מעשה זה שבאמת לא רצה ה’ בו, ואם היה שוחט את יצחק, היה זה מעשה רצח ותועבת ה’ אשר שנא, הנה גם נפשו הרוחניית הצופה מסתרי החכמה העליונה היתה מתנגדת למעשה זאת, עד שלכן בוש מלעשות זאת נגד נעריו, כאשר יבוש אדם לעשות מעשה תועבה במקום רואים, ובכ”ז האמונה בה’ ואהבתו ויראתו גברו על כל אלה, ולא מנע מלקיים דבר ה’, שהוא נגד השכל והיושר וחרפה לו נגד בני אדם, ובכ”ז אהבת ה’ גברה על כל אלה ונתנסה וימצא תמים: 22:6 — וילכו שניהם יחדו. ר”ל שהגם שאברהם ידע שהולך לשחוט את בנו ויצחק חשב שיהיה השה לעולה, בכ”ז היו שוים בשמחת לבם לקיים מצות ה’, ואחר שגלה אברהם ליצחק שהוא השה לעולה, אמר שנית וילכו שניהם יחדיו, ללמד שבכ”ז הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמ”ש במדרש זה לשחוט וזה להשחט: 22:7 — למה לא שאל יצחק עד הנה איה השה לעולה, ומשמע ששאל מן האש והעצים על השה, ולמה לא גלה לו תיכף שהוא הנבחר לקרבן, ולמה אמר ב”פ וילכו שניהם יחדו. למה נאמר והאלהים נסה את אברהם והלא עקר הנסיון היה ביצחק שמסר א”ע לקרבן, ולמה תחלה נאמר שם אלהים, ומעת העקדה נאמר שם הויה ב”ה: למה קרא אליו המלאך שני פעמים ולא אמר לו בפעם הראשון כל הענין, ולמה אמר ה’ יראה והיל”ל ה’ ראה, ואם ה’ אמר לו תחלה שיעלהו לעולה איך חזר ואמר אל תשלח ולא איש אל ויתנחם: ויאמר הנה האש והעצים וכו’, פי’ המפ’ ששאלו ממ”נ אם דעתך לבא לעיר מושב ששם תמצא שה לעולה, הלא שם תמצא גם אש ועצים, ואם לקחת אש ועצים כי לא תבא בעיר מושב, א”כ איה השה לעולה. וי”ל עוד ששאל אותו בין מן האש בין מן העצים, אם מן האש, שיצחק חשב בלבו שהוא יהיה השה לעלה, אבל הלא אז ראוי שתרד אש מן השמים ותאכל את העולה לא שישרף באש של חול, וע”כ שאל הנה האש של חול וא”כ איה השה לעולה, ואם מן העצים ששם על שכמו, שמזה מבואר שהוא אינו עולה, דא”כ איך עביד עבודה בקדשים וכמ”ש בפסחים דף ס”ו, והשיב לו שעדיין אין הדבר ברור מי יהיה השה, אם שה אם יצחק, שזה תלוי לפי שיראה אלהים ויבחר, וזה תשובה לשתיהן שלכן לקח אש הדיוט, כי יוכל להיות שהקרבן יהיה שה לא יצחק, וכן לכן שם עליו את העצים שעדיין לא הוקדש לעולה, וכמ”ש בפסחים שם על מה ששאל עמש”ש שתחבו הסכין בצמר הפסחים איך עביד עבודה בקדשים, והשיבו דעביד כהלל שלא הקדישו עד שבאו לעזרה: 22:9 — ויבאו אל המקום. ספר הכתוב שאחר שידע יצחק שיש סברה שהוא יהיה השה וראה שבאו אל המקום ושם בנה מזבח וערך עצים הוא לבדו ולא שתף את יצחק לעזרו במעשים אלה, מזה ידע בברור שהוא נבחר לקרבן שע”כ לא יעבוד בו שום עבודה, ובזה אם לא היה מסכים אל המעשה, לא היה מניח שיעקדנו אביו אחר שידע בברור שעקדו ע”מ לשחטו, והוא היה בן ל”ז ואברהם איש זקן, בכ”ז מסר א”ע ברצונו לקרבן, ובזה נשלם הנסיון גם מצד יצחק, שהגם שכתוב והאלהים נסה את אברהם, כי אצל אברהם לא היה תכלית אחר במעשה זו רק לנסיון, אם מצד המנסה כמ”ש בפסוק א’, אם מצד המנוסה, שיש הבדל בין השלמות שהוא בכח ובין השלמות שיוצא מכח אל הפועל שנעשה קנין בנפש, ואם לצורך הרואים שידעו שלא על חנם כרת ה’ עמו הברית ונעשה אב המון גוים, ושידעו מעלת הנבואה ואמתתה, שאם היה לאברהם צד ספק באמתת הנבואה, לא היה עושה הפועל הזה, וגם שבזה נתברר לכל העולם אמונת השארת הנפש, שאל”כ לא היה עושה מעשה כזה אם לא ידע בברור כי חיי הגוף מאפס ותהו נחשבו נגד החיים הנצחיים וכמ”ש הרי”א באורך. אבל אצל יצחק היה בזה כוונה אחרת, כי באשר לפי הסדור השמיימי לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, אם מצד שראה באצטגנינות שאינו מוליד והיה לדתו נגד המחויב מצד המערכה, ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה ענין נסיי נגד הטבע, וידוע שהנס לא ימשך רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, וא”כ בעת שבניו לא יהיו ראוים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלט בהם הטבע והמערכה להומם ולאבדם, וע”כ צוה ה’ שיעלהו כליל לעולה, ויצחק הסכים אל המעשה ומסר א”ע להיות עולה וכליל ושגופו שהמערכה מתנגדת לו יתהוה עפר ואפר, והפועל הזה היה כאלו נגמר, כי כבר היה חרב חדה מונחת על צוארו לולא שעכבו המלאך, וחז”ל אמר במד’ שיצאה נשמתו, וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה, רק יצחק אחר מוקדש לה’ שאין לו עסק עם המערכה, שהיתה מתנגדת אל יצחק הקודם, שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאלו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ופלא מתמיד, שע”ז הבטיחו שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל רבוי זרעו, וע”כ בכל מעשה העקדה עד ויקח את המאכלת נזכר שם אלהים ומשם והלאה נזכר שם הוי”ה, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלהים שהוא המנהיג ההנהגה הטבעיית, [שבכל פרשת מעשה בראשית נז’ שם אלהים כי הוא יסוד לכל כחות משטרי שמים וארץ], ושם זה היה מתנגד אל הוית יצחק וזרעו בעולם, ואחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי”ה והשגחתו הפרטיית שיחול על זרע יצחק באין מסטין ומקטרג, וחכמי חרשים יאמרו שיצחק הוא מדת הדין הקשה וע”י העקדה נכלל ברחמים, כי קיומו קודם העקדה היה מצד הנס נגד הטבע, שבזה ידקדק ה’ במדה”ד בכל רגע אם ראוי לנס ולשדוד הטבע, ואחר העקדה היה ראוי לחיות ולהתקיים כפי טבע העה”ז שאינו מתנהג במדה”ד, כמ”ש שראה שאין העולם מתקיים במדה”ד והקדים מדה”ר ושתפו למדה”ד, ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי”ה: 22:11 — ויקרא אליו מלאך ה’. הנה הדבור קח נא את בנך היה ע”י ה’ בעצמו, והקריאה אל תשלח היה ע”י מלאך ולמה לא עכבו ה’ בעצמו. הנה מלבד מה שיתבאר שהיה נסיון גם בזה, י”ל עפ”י מ”ש חז”ל שמכל מצוה יולד מלאך שליח ה’ לגמלו טוב בעד המצוה ההיא כמ”ש שכר מצוה מצוה, שהמצוה עצמה תגמלהו שכרו, והנה מצוה הגדולה הזאת נגמרה עתה בשלמות בכל פרטיה ונברא ממנה מלאך ה’, אבל אם היה אברהם שוחט את יצחק, אז היה נחשב כרוצח, כי לא היה רצון ה’ רק שיעלהו לא שישחטהו, וע”כ קרא אליו מלאך הזה בעצמו לעכבו מן המעשה שבה תלוי מציאותו וקיומו, וע”כ אמר במד’ שהמלאכים בכו כשרצה אברהם לשחוט את יצחק, רצו שהמלאכים שנבראו מן המצוה הזאת שהיה בה כמה חלקים, הקיחה וההליכה ובנין המזבח ועריכת העצים והעקדה והעליה על המזבח, שמכ”א נברא מלאך, וחיות המלאך וקיומו הוא מן המצוה הזאת, ואם היה שוחט אותו היו כל המעשים הקודמים הכנה אל רצח ותועבת ה’, וע”כ בכו מלאכים אלה כי יהיו כאין וכאפס. וז”ש לו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת וכו’ ממני, שעורו כי עתה ידעתי ממני כי ירא אלהים אתה, שממני ר”ל מה שנבראתי מן המצוה הזאת ואני חי וקיים ידעתי כי עתה ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך, ר”ל שעתה נגמרה המצוה שהיה תכליתה לידע שאתה ירא אלהים ולא חשכת את בנך, וכ”ז ידעתי עתה והשחיטה היא למותר ויהי’ רצח ותועבה: 22:12 — ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. פי’ חז”ל שרצה עכ”פ לעשות בו איזה רושם וחבלה שיוציא ממנו דמים, לכן הוסיף אזהרה שניה ואל תעש לו מאומה. כי עתה ידעתי, שעתה נגמר תכלית המצוה עד שאדע ואודיע לכל שאתה ירא אלהים וגם המעשה עצמה שלא חשכת את בנך, כי נחשב כאלו הקרבתיו עולה כליל. ובדרושי ארצות השלום כתבתי בזה כי עקר הנסיון היה אם יעשה המצוה לשם ה’ בלבד בלא תערובות איזה פניה וכוונה זרה. והנה היה בזה שתי מצות, שתחלה כשהעלהו קיים מצות ה’ שצוה והעלהו שם לעולה, ועתה שהורידהו קיים שנית מצות ה’ שאמר אל תשלח ידך, ומה שקיים מצוה הראשונה בלא שום פניה זרה, אין זה חדוש, כי מה היה יכול לקוות לעצמו איזה תועלת מהקרבת בנו יחידו, ובודאי עשה זאת רק לש”ש, אבל במצוה השנית שצוה להורידו זה היה קשה מאד שיעשה לשם ה’ בלבד, כי הלא היה נגד עיניו תועלת עצמו מה שמציל בנו יחידו מן המות, אבל ה’ היודע תעלומות לב ידע כי כמו שעשה מצוה הראשונה רק לשם ה’ בלבד כן גם במצוה השניה לא שמח על הורדתו משמחת עצמו בעבור שניצול בנו יחידו רק שמח שזכה לקיים שנית מצות בוראו, והראיה שהיה קשה בעיניו הורדתו ורצה לעשות בו עכ”פ איזה מום עד שהוצרך להזהירו ע”ז, וע”ז אמר כי עתה, מן המצוה השניה שקיימת, ידעתי כי ירא אלהים אתה כי לא חשכת, ר”ל מה שחשכת אותו מן המות, לא היה בו איזה כוונה ומחשבה חיצונית, שיעלה על לבך שחשכת ממות את בנך מצד שהוא בנך יחידך, לא על כוונה זאת חשכת אותו, רק ממני עשית זאת, רק למלאות צווי בלא כוונה אחרת זרה: 22:13 — וישא אברהם. הנה עתה התחיל אברהם לחקור על דברי ה’ שאמר והעלהו שם לעולה ואיך יצוה עתה בהפך ונצח ישראל לא ינחם. והבין האמת שמ”ש אשר אומר אליך מוסב על והעלהו, העלה את אשר אומר אליך להעלותו, ובהיותו משוטט במחשבתו את מי יצוה ה’ להעלות, ראה פתאום והנה איל שלא היה שם מקודם, ואחר, ר”ל תיכף אחר זה ראה שהאיל נאחז בקרניו בסבך של האילנות וידע שהאיל הוא הנשלח לקרבן תמורת יצחק ועליו כוון במ”ש אשר אומר אליך, לכן העלהו לעולה תחת בנו. והנה עיקר ענין העקדה ומ”ש בתד”א דכל מי שאומר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה הקב”ה זוכר עקדת יצחק, ומה שקבע בש”ע לומר בכל יום פ’ העקדה קודם פרשת הקרבנות, בארתי בחבורי ארצות החיים סי’ אל”ף באורך, כי לפי הראוי היה שהאדם יקריב א”ע לקרבן אשה לה’, רק ה’ ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אחר שמצד הגוף אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, אבל הלא באדם נמצא נפש המשכלת שלא נמצא תמורתו בגוף הבהמה, וע”ז השם מקבל מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן כאלו אני נשחט כאלו אני נקרב והשם מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע להגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. וע”ז אמרו בחגיגה זבול בו מזבח בנוי ומיכאל עומד ומקריב עליו קרבן, וכתבו התוס’ במד’ יש שמיכאל עומד ומקריב נשמותיהם של צדיקים ע”ג המזבח, ר”ל שהקרבת גוף הבהמה תחת גוף האדם יקריב הכהן על מזבח של מטה, אבל מי מקריב את הנשמה שהיא נקרבת ע”י המחשבה של מסירת נפש, ע”ז מזבח בנוי למעלה ומיכאל כהן שם ומקריב נשמותיהם על גבי המזבח. וזה היה ענין העקדה, שבעת העלה את יצחק ע”ג המזבח ויצחק מסר א”ע להשחט על כבוד שמו, היה מחשבה זו כמעשה, ומיכאל הקריב נשמתו ע”ג המזבח של מעלה. (ויש לרמז במ”ש ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח אשר הוא ממעל לעצים, ר”ל שאז שם אותו לקרבן על מזבח של מעלה שהוא ממעל לעצים, וכן אמר במד’ תנחומא מהו ממעל שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד שנא’ שרפים עומדים ממעל לו, ר”ל שיש הבדל בין מעל ובין ממעל, מעל הוא על גב הדבר וממעל הוא למעלה מן גב הדבר והיל”ל מעל העצים ומ”ש ממעל לעצים מורה שהמזבח הוא למעלה למעלה). וה’ צוהו על העקדה שיהיה זה הכנה לזרעו שיצטוו על הקרבנות וה’ יקבל מחשבה זו של מסירת נפש כמעשה ממש, לכן הקדים זה ביצחק שהוא השרש לכל זרע ישראל שהוא הקריב א”א בפועל, ומאז כשאחד מבניו ימסור נפשו במחשבה יזכור עקדת יצחק ששם הי’ גם נשמת זרעו בכח, ויקבל זה כמעשה ממש, וז”ש: 22:14 — ויקרא אברהם שם המקום, שאז השיג אברהם את הענין הזה, שלעתיד יהיה שם מזבח בנוי, ואת אשר נעשה בעקדת יצחק יראה ה’ תמיד בכל קרבן שיביאו, שיהיה האיל כאיל יצחק ומסירת נפש במחשבה כמסירת נפש של יצחק, ועז”א אשר יאמר היום, שזה הנאמר גם היום שבהר ה’ יראה תמיד אפרו של יצחק כאלו נשרף עולה כליל: אמנם מדברי חז”ל נראה שאברהם לא הוריד את יצחק מן המזבח תיכף, וכמ”ש בפסיקתא הובא בילקוט שאברהם אמר למלאך מי אתה א”ל מלאך, א”ל כשאמר לי הקב”ה לשחטו בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שהוא יאמר לי, מיד פתח הקב”ה את הרקיע ואמר בי נשבעתי. ר”ל שכל דבר ששמע הנביא מפי הקב”ה בעצמו אין לו לשמוע כשיאמר לו נביא שנצטוה בהפך עד שישמע מפי ה’ בעצמו, שלכן נענש הנביא בבית אל אף שאמר לו אף אני נביא כמוך, ושכיון ששמע האזהרה מפי ה’ בעצמו אין לו לקבל פקודה אחרת עד יאמר לו ה’ בעצמו, וכן אברהם ששמע מפי ה’ בעצמו שיעלהו לעולה, לא רצה להורידו עד שישמע מן ה’ בעצמו, ועל כן המתין על דבור ה’ ולא הורידו מן המזבח, וכאשר ראה את האיל, לקח אותו והקריבו תחת בנו, ר”ל שבנו לא ירד מן המזבח והיה מונח במקומו רק אברהם הקריב את האיל למטה, ומלת תחת ישמש ג”כ על המקום כמו והשענו תחת העץ, וקרא שם המקום ה’ יראה, ר”ל ה’ בעצמו יבחר מי יהיה הקרבן העקרי אם בני שהוא על המזבח למעלה אם האיל הקרב למטה, והוסיף שאשר יאמר היום בהר ה’ יראה, שמזה נשאר שם המקום עד היום ששם יראה ה’ בעצמו בבית הבחירה, לא ע”י מלאך ושליח רק בכבודו ובעצמו: 22:15 — ויקרא ויאמר בי נשבעתי. נגד מה שאברהם לא רצה להוריד אותו מן המזבח עד שישמע הדבור מפי ה’ בעצמו, א”ל בי נשבעתי נאם ה’, ושעורונשבעתי, בי נאם ה’, אני נשבע לך שאיני שליח שאין אדוניו אתו, רק בי נמצא נאם ה’, הדבור שדברתי לך הוא דבור של ה’ בעצמו שהוא הדובר בי, ויען אשר עשית את הדבר הזה, הודיע שבמעשה זה שלא רצה עתה להורידו מעל המזבח נשלם הנסיון ונגלה צדקתו ביתר שאת ויתר עז, למשל מלך אחד בא אל בית אוהבו ביום השלג והמלך נצטנן מן הקור ולא היה לאוהבו עצים לבער להחם את המלך ולקח כלים יקרים שהיו לו ויבקיעם לעצי מוקדה להחם את המלך, ופעם אחר בא אצל אוהבו השני ביום השלג והוא היה לו עצים לבער, רק אמר שלכבוד המלך לא אעשה המוקד מעצים פשוטים, ולקח כלים יקרים שלו ויעשה מהם מוקד לחמם, מבואר כי גדול ונעלה מאד מעשה השני על מעשה הראשון, שהראשון שלא היה לו עצים היה מוכרח להשחית כליו להציל את המלך מצנת שלג וקור, אבל זה השני שהיה לו עצים הוא הראה גודל אהבתו איך יקר כבוד המלך בעיניו וכל הון ביתו יתן באהבת המלך. כן הדבר הזה, שבפעם הראשון שאמר לו ה’ קח את בנך והעלהו שם לעולה שחשב אברהם שה’ אינו רוצה בעולות אילים רק בבנו שיהיה לעולה, א”כ היה מוכרח להעלות את בנו, אחר שה’ רוצה קרבן ואינו מקבל דבר אחר רק נפש בנו. אבל בפעם הזאת שהזמינו לפניו את האיל להקריב אותו לקרבן, הלא ראה שה’ מקבל גם בהמה לקרבן ואינו נחוץ שיקריב דוקא את בנו יחידו, ובכ”ז מרוב אהבתו אל ה’ לא רצה להורידו כי חשב בלבו שלכבוד המלך העליון רוצה להביא את בנו היקר מכל הון. אך בזה הראה את גודל אהבתו. וז”ש יען אשר עשית את הדבר הזה, ר”ל מה שהקרבת את האיל שבזה הראית לדעת שה’ מקבל גם קרבן איל וא”צ לבנך דוקא, ובכ”ז ולא חשכת את בנך את יחידך, ורצית שהוא דוקא יעלה לעולה לכבודי, לכן כי ברך אברכך: 22:17 — כי ברך אברכך, תוספות המקור על הפעל מורה התמדת הברכה, שבכל עת יברכהו בברכות חדשות וכןהרבה ארבה, וכבר בארתי שקודם העקדה היה הסדור השמיימי מתנגד על קיום זרע יצחק והוצרכו לנס תמיד, שהנס לא יתמיד רק עם טוב המעשים, ואחר העקדה יתברך ויתרבה גם כפי הטבע, ועז”אככוכבי השמים, וגם שהרבוי כולל גם הגדולה שיהיו בבניך צדיקים שכל אחד יהיה עולם מלא בפ”ע כמו שכל כוכב עולם בפ”ע, וגם יהיה רבוי הכמות כחול, ואמר כחול אשר על שפת הים, שהוא השם גבול לים כמ”ש אשר שמתי חול גבול לים סביב והמו גליו ולא יעברנהו, כן המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון לא יוכלו לעבור הגבול הזה ולכלות את ישראל, ולבסוף יתגברו עליהם. וירש זרעך את שער איביו, וכתב הרי”א שמפני שע”י העקדה היה מפסיד ברכת הזרע, אמר והרבה ארבה את זרעך, שנית היה מפסיד ירושת הארץ אמר וירש זרעך, שלישית היו האומות מקללים אותו שרצח את בנו יחידו, אמר והתברכו בזרעך, וכ”ז יהיה לך לשכר על ששמעת בקולי בכל העשרה נסיונות: 22:19 — וישב אברהם. לפי הפשט ישב אברהם בעת ההיא בבאר שבע שהיתה שייכה אז לארץ פלשתים כדעת רש”י, והגם שאח”כ היתה בנחלת שמעון, אז משלו פלשתים שם כי הוא קרוב לארץ פלשתים, ושרה ישבה בעת ההיא בחברון, ובשוב אברהם מן העקדה שלח את יצחק לחברון לבשר לאמו כי חי הוא ועמד בנסיון, וע”כ כתיב וישב אברהם לבדו, והם הלכו לבאר שבע ויצחק הלך לחברון, וע”כ לא נזכר שיצחק בא לספוד לשרה כי היה שם בחברון: 22:20 — ויהי אחרי. גם מלכה לא נפקדה בבנים ונפקדה לעת זקנותה בזכות אברהם, ונודע לאברהם שיוכל לקחת אשה לבנו ממשפחתו, ועקר הספור בשביל רבקה ואגב יודיע משפחתה, ושנולד לנחור י”ב בנים, כמו שנולדו ליעקב שמונה בני גבירה וד’ בני פילגשים, בענין שגם משפחת אברהם נתברכו בזכותו: 23:1 — שאלות: למה חזר שנית שני חיי שרה. למה נתן ג’ סימנים קרית ארבע היא חברון בארץ כנען: למה דבר אל בני חת ולא אל עפרון בעצמו. ולמה אמר גר ותושב אנכי עמכם. ואחרי שאמרו במבחר קברינו קבור מה בקש עוד יותר. למה הוא בקש המערה לבד ועפרון נתן השדה. ולמה האריך ויתן לי את מערת המכפלה, יתננה לי. וגם ויתן משמע מתנה ואיך אמר בכסף מלא. ומ”ש שענה באזני בני חת הוא למותר. ואם עפרון נתן לו הכל במתנה למה בקש שנית שיקח מאתו כסף: ויהיו חיי שרה וגו’ שני חיי שרה. שעקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, וע”כ אמר שכלם היו שנות חיים, ויען שזה לא יודע רק בעת המות, שאז יודע סוף האדם וכללות ימי חייו, כי בעודו בחיים אינו בטוח פן יקלקל מעשיו ויפסיד גם העבר, כמ”ש כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו ביום פשעו, לז”א שעתה נודע כי היו חייה קכ”ז שנים וכלם היו שני חיי שרה חיי הצדקת, וכמ”ש חז”ל שכלם שוים לטובה. ואמרו במד’ הה”ד יודע ה’ ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, שהקב”ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום אל יום כמ”ש בר”ה, ועז”א שני חיי שרה שלא מתה קודם זמנה, שמ”ש בר”ה ששרה מתה קודם זמנה ע”י שמסרה דין על אברהם לאמר חמסי עליך, כוונתם עפמ”ש בחגיגה יש נספה בלא משפט, שמי שמת קודם זמנו נותנים שנותיו לצורבא מרבנן דמוותר במליו, ואם היתה מוותרת על מדותיה ולא מסרה דין היו מוסיפים לה שנים, ועי”כ לא חיתה רק השנים הקצובות לה: 23:2 — ותמת שרה. והגם שאברהם ישב בבאר שבע נזדמן ששרה תהיה בעת מיתתה בחברון מצד ג’ טעמים, א] בקרית ארבע, שהיא מוכנת לקבורת הד’ זוגות. ב] שהיא חברון, ששם יתחברו הרוח עם הגוף עולם העליון והתחתון. ג] בארץ כנען הקדושה ורגלוהי דבר אינש אינון ערבין לי’ שבאה למות כדי שתקבר שם. ויבא אברהם מבאר שבע, לספד לשרה ולבכותה, הבכי הוא קודם ההספד כמ”ש חז”ל ג”י לבכי ואח”כ להספד, אך זה בשאר כל אדם שתחלה יעוררו בכיה על החסרון וההעדר שקרה להנפטר ולמשפחתו ואח”כ יעוררו הספד, אבל בשרה היה ההספד עקר על מעשיה ושלמותה וע”י ההספד עוררו בכי: 23:4 — גר ותושב אנכי עמכם. אברהם רצה דוקא אחוזת קבר שהוא בית קברות מיוחד אל כל המשפחה. והנה הגר לא ישאל אחוזת קבר אחר שאין דעתו לישב שם בקבע הוא ובני ביתו, והתושב לא יצטרך לשאול אחוזת קבר באשר י”ל שם שדה ונחלה שיכול להקצות ממנה מקום לאחוזת קבר, אבל אנכי גר עד עתה ואין לי פה שדה ואחוזה מכבר, ועתה אני רוצה להיות תושב לשבת פה בקביעות עם בני ביתי, לכן אבקש תנו לי אחוזת קבר עמכם, שיהיה מיוחד לכל בני ביתי, ואקברה מתי מלפני, דקדק במלת לפני, שלא תנוח דעתי בקבורתה רק באופן זה שאדע שמקום זה הוא אחוזת קבר לכל המשפחה, ואם לא יהיה נחשב בעיני כאלו לא קברתיה כראוי, כי רצה מצד אמונתו שכל המשפחה יקברו במקום אחד, כענין ושכבתי עם אבותי: 23:5 — ויענו בני חת שמענו אדוני. מבואר מענין הפרשה כמ”ש הרמב”ן שהיה חק ונמוס לבני חת שלא ליתן אחוזת קבר לגר הבא לגור בארצם, ולא היה אחוזת קבר רק לתושבי הארץ והגדולים שבהם, ולדלת העם וכן לגרים הבאים לגור היה בית הקברות כולל, והיה תקנה ביניהם שלא לתת לגר מארץ אחרת אחוזת קבר, ועפ”ז השיבו לו שלא יוכלו למלאות שאלתו לעבור על נמוסיהם לתת לו אחוזת קבר, וע”כ אמרו שמענו אדוני והבן דברינו, והקדימו לאמר בל תחשוב שמה שלא נמלא שאלתך הוא מפני שכבודך קל בעינינו, לא כן כי נשיא אלהים אתה בתוכנו ורק הנמוס ותקנת המדינה מעכב בידנו, אבל יש לך ברירה, במבחר קברינו קבר את מתך, אם תרצה לקבור בבית הקברות הכולל תוכל לבחור לך הקבר המובחר הנמצא שם, ואם תרצה לקברה בקבר של יחיד, אז איש ממנו גם את קברו המיוחד לו לא יכלה ממך, וזה יעשה אם בעבורך, שעז”א ממך או משום כבוד המת, שעז”א מקבר מתך, אבל על בקשתו לתת לו אחוזת קבר לא הסכימו, ובודאי ספרו לו כי יש תקנה בעיר שלא לתת לאיש זר אחוזת קבר: 23:8 — וידבר אתם לאמר. אברהם נתן להם עצה שיוכלו למלאות שאלתו, ועז”א אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני, שבאר להם שנית שאם לא יהיה לו אחוזת קבר, יהיה נחשב אצלו שלא קברה כראוי, והעצה היה באופן זה, כי תקנה הזאת שלא לתת אחוזת קבר לאיש נכרי, יש לומר בה שני טעמים. א] י”ל שהיא תקנה כללית שזר לא יהיה לו אחוזה בתוכם, וכמ”ש גבי שכם והאחזו בה, שסתם גר אינו יכול להאחז לקנות שם אחוזה, וזה מפני שהאזרחים קודמים לקנות, ובזה י”ל שהיתה התקנה רק על המכר לא על המתנה, שבמכר י”ל שהאזרח קודם ובר מצרא, אבל במתנה הלא כל אחד יכול לעשות בשדהו מה שירצה, ואין שייך לומר תנהו במתנה לאזרח הארץ, שהמתנה הוא בשביל שהאיש ההוא מצא חן בעיניו. ב] י”ל שהתקנה היא רק על אחוזת קבר מפני שאין רוצים שאיש נכרי יהיה לו הכבוד הזה, שי”ל בית קברות מיוחד למשפחתו, שזה לא ניתן רק לגדולי הארץ, ובצד זה אחוזה אחרת יוכל לקנות גם הגר, ואחוזת קבר אין לתת לו גם במתנה, ואחר שיש ספק בתקנה זאת איך היתה, יש רשות ביד מושל הארץ שהוא ממונה על חוקי המדינה לעשות פירוש לתקנה זו כטוב בעיניו, לכן אמרשמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר, שאחר שעפרון הוא השופט יוכל להסכים שהפי’ הוא כטעם הראשון, שהתקנה הוא מצד שהאזרח קודם לקנות, ובזה הצד יכול לתת לו אחוזת קבר במתנה כמו שיכול לתת לו שדה במתנה, וע”ז אמר: 23:9 — ויתן לי את מערת המכפלה. ר”ל שיתן אותה לי במתנה, ובפרט שהיא בקצה שדהו, ועקר טעם הנמוס שלא ימכור איש נחלתו לזרים לא שייך בזה, כי עקר השדה תשאר בידו והמערה היא רק זוית קטנה בקצה השדה, ואמר בכסף מלא, שר”ל שבינו לבין עצמו יקבל גם הוא ממנו מתנה כסף מלא בענין שלא יגיע הפסד לעפרון, אך יתננה לי בתוככם, שבפני העם יהיה בתורת מתנה שע”ז אינו מוזהר מן החק והנמוס, כדי שיהיה לאחזת קבר, כי כל שנעשה בדרך מתנה יכול לתת אחוזה, בפרט שהעם מסכימים ועפרון הוא המפרש את החק להיתר, שמה שיתן מעות יהיה דרך מתנה לא דרך מכר: 23:10 — ועפרון ישב בתוך בני חת, הוא טעם לדברי אברהם, שלכן אמר שיבקשו מעפרון, מפני שעפרון שופט הארץ ויושב בתוכם ובאמצעותם במקום מושב השופט, והוא יכול לפרש התקנה להיתר, וגם הוא טעם למה שיאמר שמפני שהיה שם במעמד ענה בעצמו, ואמר שענה באזני בני חת לכל באי שער עירו, ר”ל הגם שהייתי ממלא רצונך לפרש התקנה כחפצך אחר שבני חת מסכימים לזה, הלא חברון היא כרך ובאים לשם כל הסביבות ובזה א”א לשנות איזה תקנה אם לא בצירוף כל המדינה וזה א”א: 23:11 — לא אדוני. ר”ל אין הפירוש כדבריך, כי עיקר התקנה היא רק על אחוזת קבר שלא יתכבד בזה איש זר, ואין חילוק בין מתנה ובין מכר, וא”כ א”א שאתן לך המערה לבדה שבזה גלוי לכל שנתתי לך אחוזת קבר וזה נגד התקנה, רק יש עצה אחרת והיא השדה נתתי לך, שאני אתן לך את כל השדה שזה מותר למכור או ליתן נחלת שדה וכרם לזריעה ולנטוע, וממילא והמערה אשר בו לך נתתיה, כי המערה היא טפלה אל השדה, ולעיני בני עמי נתתיה לך, שכולם יסכימו בזה, באופן שהשדה יהיה שלך בלי ערעור עם המערה, ואח”כ קבר מתך, אחר שהיא שלך עשה מה שתרצה, אבל אני איני נותנה לך לאחוזת קבר רק לחרישה ולזריעה ולקבור מת אחד לפי שעה: 23:13 — וידבר אל עפרון, אך אם אתה לו שמעני, ר”ל אחר שאתה מפרש התקנה שלא היתה רק על אחוזת קבר לא על אחוזה אחרת, וא”כ השדה שאתה נותן לי לזריעה תוכל לתת בין במכר בין במתנה, א”כ א”צ כלל שיהיה דרך מתנה רק נתתי כסף השדה קח ממני, וגם זה השיב בחכמה, כי אחר שהוא נותן לו השדה לזריעה לא לאחוזת קבר, והוא ישנה אח”כ ויעשה ממנו אחוזת קבר, א”כ אם יהיה בדרך מתנה תבוטל המתנה כי אדעתא דהכי לא נתנה לו, משא”כ אם יהיה דרך מכר שאגב זוזי גמר ומקנה. וכן הדין אצלנו שמי שנתן מתנה לחבירו וידענו שהיה בלבו שאינו נותן לו רק על אופן זה אינו יכול לעשות דבר נגד רצון הנותן ואם לא בטלה המתנה אעפ”י שלא פירש אבל במכירה אמרינן אגב זוזי גמר ומקני (ח”מ סי’ ר”ז וסי’ רמ”א) ועז”א אחר שאני אשנה אח”כ רצונך ואעשה שם אחוזת קבר, אין עצה רק אם יהיה דרך מכר, ועז”אאך אם אתה, ר”ל אך באופן זה תתקיים בידי,ואקברה את מתי, ולא לאחוזת קבר רק קבורה למתי זה: 23:15 — אדני שמעני. כוון בזה שני ענינים, א] אחר שבין בני אדם כמותם הוא דבר קטן אין כדאי לדבר מזה אם יקח כסף או לא כי כספו כאין. ב] רמז לו שאף אם יתן כסף לא שייך בו אגב זוזי גמר ומקני, כי לפי ערכו הכסף הזה כאין ודינו כמתנה, ורק את מתך קבור לא לאחוזת קבר, ועז”א במד’ נבהל להון איש רע עין, זה עפרון שהיה נבהל להון ובקש ממנו הון רב יותר מן השווי ובכ”ז היה רע עין ולא רצה שתתקיים בידו אם יעשה ממנו אחוזת קבר* ובמדרש יש פלוגתא ר”ח אמר כל כסף האמור בתורה שקלים ובנביאים לטרין ובכתובים קנטרין, ור’ יודן אמר ששקלי עפרון היו קנטרין (שהם מאה סלעים בכל שקל) הה”ד נבהל להון איש רע עין, וע”כ עפרן חסר וא”ו שעז”א ולא ידע כי חסר יבואנו (ר”ל עפרן חסר גימ’ רע עין), נראה דפליגי בפלוגתא (שבעירובין דף נ”ג) אם היה בית ועליה או בית לפנים מבית, ולמ”ד שהיה בית ועליה היה המערה חמשים על חמשים, ולמ”ד בית לפנים מבית היה מאה על חמשים, ודוד נתן לארונה במקום בהמ”ק שהיה ת”ק אמה על ת”ק אמה שש מאות שקלים שהיו קנטרין, כי שקלים שבכתובים הם קנטרין, ובב”ק דף י’ מי שי”ל קרקע ואינו מוצא למכרה מאכילין אותו מעשר שני עד פלגא, דעד פלגא זילי נכסי יותר מזה לא, וא”כ ר”ח סובר שהיה המערה חמשים על חמשים, ולפי חשבון שנתן דוד בעד ת”ק על ת”ק שש מאות קנטרין שבת”ק על ת”ק יש מאה רצועות של חמשים על חמשים מגיע להמערה שש קנטרין ויוכל להיות שבימי עפרון זילי נכסי ולא היה שוה רק שלש קנטרין שהם שלש מאות שקלים ולכן עפרן חסר, ור’ יודן ס”ל שהיה המערה מאה על חמשים, ואף אם זילי נכסי היה שוה שש קנטרין שהם שש מאות שקל ולמה כתיב עפרן חסר, לכן אמר ששקלי עפרון היו קנטרין, ועז”א שם במד’ אשר במכפלה מלמד שנכפלו בעיני כאו”א, ד”א שכל מי שהוא קבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל, א”ר אבהו שכפף הקב”ה קומתו של אדה”ר וקברו בתוכה, שמ”ד מלמד שנכפלו ס”ל כמ”ד שהיה חמשים על חמשים ואז זילי ארעתא ולא היה שוה רק שלש מאות, ואח”כ יקרי ארעתא והיה שוה שש מאות שהוא הכפל, ומ”ד ששכרו כפול ס”ל כר’ יודן, ור’ אבהו ס”ל שהיה חמשים על חמשים ומפרש שכפפו הקב”ה לאדה”ר כי אדם היה מאה אמה ואיך נקבר במערה של חמשים, ע”כ שכפפו הקב”ה וקברו שם:: 23:16 — וישמע אברהם אל עפרון. עפרון אמר לו ואת מתך קבור, ר”ל שיתן לו המעות אח”כ ובזה לא היה אברהם קונה את השדה דצריך שיתן מעות תחלה ואח”כ שטר או חזקה לכן וישקל את המעות תיכף, ובזה נסתלק זכות עפרון, כפי הדין שאם לקח מעות מעכו”ם נעשה השדה הפקר, והיה המעות עובר לסוחר, שלא יכול לטעון איזה טענת אונאה: 23:17 — שאלות: למה כפל ויקם שדה עפרון וכו’ ובסוף חזר שנית ויקם השדה וכו’ וכל הענין כפול ומכופל. ולמה האריך בכל הספור הזה. מה יושיענו ספור זה לתורה ולתעודה: ויקם. אח”כ קם שדה עפרון לאברהם למקנה דהיינו שנתן לו שטר, ואז נקנית לאברהם בכסף ובשטר, ובשטר הזה ציינו מצרי השדה, שהוא במכפלה בצד האחד, ובצד השני הוא לפני ממרא, וגם ציינו פרטי הדברים שמכר לו, שהוא השדה והמערה וכל העץ, ובזה נתקיים לאברהם למקנה, לקנין גמור, לעיני בני חת, שלא ערער אדם בדבר ולא טען איש טענת בר מצרא: 23:19 — ואחרי כן קבר אברהם. והחזיק בה למקום קברות, והשדה לא נתיחדה לזריעה רק לשדה שלפני הקברות, ועז”א שדה עפרון אשר במכפלה, שהשדה נעשית טפלה אל המכפלה, ותחלה היה שמה קרית ארבע, ע”ש ארבע אבי הענק או ארבע ענקים שהיו שם, ואברהם שנה שמה לקראה בשם חברון על ששם יתחברו הזוגות הנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו: 23:20 — ויקם. ואח”כ הסכימו כל בני חת לשנות התקנה לכבוד אברהם שנעשה תושב בתוכם והי”ל רשות ליחד לו אחוזת קבר, עד שקם לאחוזת קבר גם מבני חת והסכמתם שכל בני חת הסכימו לזה* ובמדרש אמר ר’ אלעזר כמה דיות מושפכות כמה קולמוסין משתברין, כדי לכתוב עשרה פעמים בני חת, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאלו קיים עשרת הדברות, כי מה שהאריכה התורה בקניה זו ובפרטיה, הוא כי אברהם השתדל בזה לנטוע בלב העמים פנה גדולה מפנות הדת, שהיא האמונה בהשארת הנפש אחר המות ובגמול העתיד שיהיה בין לנפש בין לגוף, כי גם הגופים ישני אדמת עפר יקיצו ביום הדין הגדול, אלה לחיי עולם ואלה לדראון עולם, ועתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם היינו בגופים הגשמיים שהיו לבושים בהם בחיים הראשונים, וע”כ צריך להכין לגוף המת מקום שם קבר במקום נבחר, ובין בני משפחתו ואנשים צדיקים, ואין קוברים רשע אצל צדיק כמו שהיה במעשה דאלישע. וכ”ז היה כדבר זר לבני חת שחשבו כי מתים בל יחיו ואין עוד דין וחשבון בשאול, והקבורה אינה צריכה רק לפי שעה משום בזיון החיים ומשום הסרחון ואח”כ היו מפנים הקבר, וע”י מעשה זו שהיה בפרסום ואברהם נתן בעד המערה הון רב נתיסד אצלם אמונה, שברר להם שהשלמים אין להם מן העוה”ז אלא ד”א של קבורה, וכל חלקם בעה”ז המה מהבל יחד, ועז”א גר ותושב אנכי שהוא מכוון עם מ”ש כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, כי חיי העה”ז הם חיי הגר שאל מקומו שואף אזרח הוא שם, וע”כ תנו לי אחוזת קבר, ומה שאקברה מתי הוא רק מלפני, אבל באמת לא תחשב לקבורה רק כמי שגונז דבר יקר באוצר להיות שמור למועד ידוע אשר יוציאהו משם, ובני חת אשר לא האמינו בזה היה די להם הקבורה לפי שעה ואמרו במבחר קברינו קבור, למה לך אחוזת קבר, לכן הוסיף לבקש דוקא מערת המכפלה שהיה בית ועליה והוא ציון ומשל להוית האדם בעוה”ז במערה השפלה שיש ע”ג עליה הוא העולם העליון, וגם אחרי המות ינוח הגוף על משכבותיו, והרוח תחופף עליו מלמעלה בג”ע התחתון כמ”ש בספרי שירי הנפש בפסוק אחות לנו קטנה, והמערה הזאת היא בקצה השדה שהוא סוף האדם וסוף כלי מעשהו בשדה וכל יגיעו ועמלו, והודיע כי יקנה זאת בכסף מלא, כי כל חפצים לא ישוו אל ההשארה הזאת אשר היא אחרית האדם ותקותיו, וכבר באר בזוהר כי ארבע מאות שקל כסף ששקל היה רמז לת’ עלמין דכסופים שירש לעתיד בשכר עמלו תחת השמש, וכ”ז ברר אברהם בעת המקח הזה ולמד ודרש והקים פנות האמונה, וברר המקח הזה דומה כעשרת הדברות שבררו האמונה והשכר והעונש:: 24:1 — שאלות: למה הקדים שאברהם זקן ושה’ ברכו. למה השביע את העבד ולא ליצחק. ולמה השביעו במצות מילה. ולמה בחר בבנות חרן יותר על בנות הכנעני: ואברהם זקן. ספר מה שהגיע את אברהם להשביע את אליעזר שזה ע”י שאברהם זקן וה’ ברך, כי לפעמים ידחה אדם נשואי בנו בשיאמר עוד חזון למועד, אבל אברהם היה זקן (וכבר אמר ואברהם ושרה זקנים, אז היה תחלת ימי הזקנה, ועתה היה סוף ימי הזקנה שיתחילו ימי השיבה, וירא פן יקדימנו המות) ולפעמים ידחה אדם נשואי בנו עד יכין לו פרנסה כמ”ש הכן בחוץ מלאכתך וכו’ והדר ובנית ביתך, אבל אברהם היה מבורך בכל: 24:2 — ויאמר אברהם. ובאר הטעם שהשביע את העבד, באשר ידע כי במותו ישמע יצחק לעצתו בדבר זה, א] שהוא זקן ביתו וכולם מתנהגים בעצתו. ב] שמושל בכל אשר לו עד שיוכרח יצחק לשמוע לקולו, שים נא ידך באשר ע”י מצות מילה נתקדשו באות ברית וחלה האלהות עליהם כמ”ש להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, וזה תלוי בשישמרו יחוסם כמ”ש כשזרעך מיוחסים אחריך, וע”כ לא רצה שידבק זרעו בבנות כנען הארור שהם ערלי לב ולא יצליח הגפן רק כשיבריכוהו במינו לא ענבי הגפן בענבי הסנה, וע”כ הזכיר בשבועתו אות ברית: 24:3 — ואשביעך. כי ע”י מצות המילה נעשה אלהי הארץ,שזה היה כריתת הברית להיות לך לאלהים, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, שהיו מושחתים במדותיהם, וכבר כתב הר”ן שהמצות והעברות שבתורה הם על שני פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש במדות ובמעשים, ומהם שיעשו רושם רק בנפש באמונות, ואותם שיעשו רושם בגוף ובנפש, יעשו רשומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות והכילות והזמה ודומי’, שהם יעשו רושם בנפש מצד שהם עברות ובגוף לפי שהמדות יפעלו בליחות כמו שהליחות יעשו תכונה במדות, כי כמו שבאשר יהיה דם הלב רותח יהיה האדם כעסן, כן מי שיכעוס יעשה דם לבו רותח, ואותם המדות יחייבו המזגים הגופיים וזה ימשך לבנים, וזה רוע אנשי כנען, אמנם הדברים שעושים רושם בנפש לבד והם אמונות הכוזבות לא יתפשטו בבנים, לכן בחר באנשי בית אביו, הגם שהיו להם אמונות כוזבות, כמ”ש אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו, לא נשחתו במדות, ואמר אשר אנכי יושב בקרבו אפילו בעלי בריתו ענר אשכל וממרא שישב בקרבם, וגם שחשב אברהם שלכן שלחו ה’ אל הארץ הזאת לתקן מדותיהם, שכפי שראה ה’ השחתתם שלח את אברהם שישב ביניהם להשיבם למוטב, ומזה עצמו הוכיח שהם רעים מאד עד שהוצרך לשלחו שישב ביניהם בל יושחתו לגמרי: 24:4 — כי. אחר שהשביעו שלא יקח אשה מבנות כנען, השביעו עוד שמחויב ללכת אל ארצו ומולדתו ולהשתדל לקחת אשה, שתהיה ראויה אליו מצד שהוא בנו ויורש כל הברכות והמתנות האלהיות, ומצד שהוא יצחק והוא צדיק וקדוש גם בעצמו, ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים: השאלות מ”ש אולי לא תאבה ללכת אחרי היל”ל ללכת אל הארץ הזאת. ומז”ש ההשב אשיב והשבה לא יצדק רק במי שהיה שם ויצא וחזר. ולמה הזכיר לו מ”ש לו ה’ לזרעך אתן את הארץ. ומ”ש ואם לא תאבה ונקית משבועתי הוא דבר שא”צ לאמר כלל: מ”ש הקרה לא יצדק בדבר שנעשה לתכלית מועיל. ואיך עשה סימן הזה. ומה אם הנערה שיאמר לה הטי כדך ותעשה כן לא תהיה ממשפחת אברהם. ואיך נתן הנזם על אפה טרם ידע שהיא ממשפחת אברהם. ומ”ש והאיש משתאה לה מחריש. מה נתחדש לו חדשות הלא כבר ראה שהיא משקה לגמליו: 24:5 — ויאמר אליו אולי. ר”ל הלא בלכתי לשם יהיו שני ריעותות. א] שתלך עם עבד. ב] שתצא מבית אביה לארץ מרחקים, ועז”א אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. וזאת שנית שתלך אל הארץ הזאת, ובזה יהיה הפשר שיצחק יצא לשם, ושם ישא אותה לאשה וישב עמה כמה שנים, ואח”כ ישוב עמה לארץ הזאת כמו שהיה ביעקב, וז”ש ההשיב אשיב ר”ל שאשיב אותו לשם ע”מ שישוב אח”כ עם אשתו לא”י: 24:6 — השמר לך. הודיע שה’ שהוציא אותו מארץ מולדתו הוציא אותו ואת זרעו משם, וכאשר יתישב יצחק שם יהיה דומה כאלו היה שם, (כי היה בכח אביו ויצא בכח אביו) ויצא משם ושב לשם נגד רצון ה’ וכמו שיבאר: 24:7 — ה’ אלהי השמים. שה’ מצד שהוא אלהי השמים ומשדד מערכת השמים, מצד זה לקחני מבית אבי, ששם הייתי תחת המערכה ואברם אינו מוליד, ובא”י איני תחת מערכת השמים, כי היא ארץ אשר ה’ דורש אותה, והנה לקחני מבית אבי, ולא תאמר שרק אותי לקח משם לא את זרעי, כי אשר דבר ונשבע לזרעך אתן את הארץ הזאת, וא”כ גם להם נתיחדה הארץ, ואחר שכ”ז נעשה בהשגחתו, הוא ישלח מלאכו שליח ההשגחה שהיא תבא אל יצחק: 24:8 — ואם לא תאבה. ר”ל שאז א”א שהיא לא תרצה לצאת אל הארץ הזאת, כי כשהיא בת זוגו של יצחק בודאי תצא אל הארץ, רק שיוכל להיות שלא תאבה ללכת אחריך, שהגם שתאבה בארץ הזאת לא תרצה ללכת עם עבד, אז ונקית משבעתי זאת, ר”ל השבועה השנית מ”ש ולקחת אשה לבני (לאפוקי השבועה הראשונה שלא יקח מבנות הכנעני ממנה לא ינקה). רק את בני לא תשב שמה גם באופן זה, כי בתחלה אמר פן תשיב את בני שמה היינו שישאר שם איזה שנים, כי זה תשובה עמ”ש אליעזר שלא תרצה ללכת אל הארץ הזאת, שאז יצטרך יצחק לגור שם כמה שנים, ועתה שמדבר על אופן שתרצה לצאת אל הארץ הזאת רק שלא תאבה ללכת אחריך, שתרצה שיצחק יבא לקחת אותה לארץ כנען ולא יצטרך להיות שם רק יום אחד, הזהירו גם ע”ז רק את בני לא תשב שמה אף על יום אחד: 24:10 — ויקח העבד. הנה אברהם לא השביעו רק שילך אל ארצו ואל מולדתו ליקח אשה משם, היינו שיקח אשה מעיר חרן, ולא הקפיד שתהיה דוקא ממשפחתו, שעקר היה בעיניו שלא תהיה מבנות הכנעני, ובזה היה שליחות העבד שיחקור אחר אשה הראויה ליצחק, היינו שתהיה יפ”ת וטובה בשכלה ובמדותיה, ויותר מזה לא בקש כי אברהם לא רצה שיהיה אביה עשיר או שר וגדול, כי ה’ ברך אותו בכל, רק אליעזר ירא שלא תרצה האשה ללכת עם עבד ותרצה שבעלה יבא לקחת אותה לא ע”י עבד. והיה מחכמתו א] שלקח עשרה גמלים, וכל טוב אדוניו שיראה עשרו וכבודו, וכי הוא המושל בבית אדוניו שבזה תתרצה ללכת אתו: 24:11 — ויברך. זאת שנית הסכים שיקח אשה מבנות עניים, וע”כ הבריך הגמלים אצל הבאר שלשם יבואו השואבות, וזה מבואר שהעשירים אין שולחים את בנותיהם לשאוב מים כי יש להם עבדים ושפחות, ויש בכ”מ חוטבי עצים ושואבי מים בשכר, רק העניים שולחים את בנותיהם לשאוב ושיער כי מי ששולח בתו לשאוב מים ובפרט שהבאר חוץ לעיר הוא לא יחשוך את בתו מלכת לארץ אחרת לקחת איש עשיר וגדול כיצחק, ולא ירע בעיניו מה שהולכת עם עבד, אחר שאינה חוששת על כבוד והולכת לעת ערב בין משאבים, ואחר שאז אינו מבקש מן הנערה רק שתהיה יפת תואר וטובה במדות, ע”ז בקש מה’ שיופיע עזר ההשגחה לזה בסימן שעשה לעצמו בזה: 24:12 — ויאמר ה’ אלהי אדוני אברהם הקרה נא. המקרה הוא דבר הבלתי מחויב מסבות הרגילות, וזה ההבדל בין קורות ובין מוצאות, כמ”ש ויגידו לו את כל הקורות אותם, כי לא היה ראוי שיתנם למרגלים והיה זה מקרה, משא”כ במרגלי יהושע שהיה ראוי שיחשבו אותם למרגלים, אמר ויספרו לו את כל המוצאות אותם, וכן פה בבחינה שתצא הנערה שתשיב שתה וגם גמליך אשקה הוא מקרה בבחינת עצמו, אבל כל עומת זה יהיה זה אות נאמן שהוא השגחיי ושי”ל מקרה היינו שע”י שה’ אלהי אברהם ר”ל משגיח עליו בהשגחה מיוחדת יהיה הוא המקרה ומסבב מקרה זאת, וזה יבורר ע”י שני אותות. א] שיזמין המקרה הזאת לפני אליעזר שהוא שם זאת לסימן. ב] במה שזה יהיה היום, שעל ידי שתזמין מקרה זאת בעת הזאת ובמקום הזה שזה מציין במ”ש, לפני, היום, יתברר שאתה הזמנת מקרה זאת, ואם שידמה לנו שהוא מקרה הוא באמת פועל השגחיי, ובזהתעשה חסד עם אדני אברהם, שהחסד הוא ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע כמ”ש בפי’ התנ”ך בכ”מ: 24:13 — הנה אנכי. דעתו היה שבין הנערות הרבות שיתקבצו עתה לשאוב מים יבחר את היפה שבכולם ואליה יאמר שתשקהו מים, ואחר שיבחר מהן את היותר יפה בתואר ובמראה הלא יצטרך לדעת ג”כ טוב מדותיה, וזה יבורר ע”י שתאמר שתה וגם גמליך אשקה שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במדות בענוה ובנדיבות וברחמנות, וזה מצד ארבע בחינות. א] הנה אנכי נצב על עין המים וראוי שהנערה תאמר הלא אתה עומד על העין ולמה לא תשתה מן עין המים שלפניך. ב] שבנות אנשי העיר יוצאות, והלא תאמר למה תרצה דוקא שאשקך אנכי שכבר שמתי הכד על שכמי, לך אל נערה אחרת שעוד הכד בידה ותתן לך מים: 24:14 — והיה הנערה (ר”ל הנערה שתמצא חן בעיני מצד יפיה) אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה, זה. ג] שאשאל דוקא שהיא תטה הכד שזה טורח גדול שתצטרך להוריד הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותי, והלא ראוי שתכעס ע”ז ותאמר הט אתה את הכד שעל שכמי ושתה, שלא אצטרך להוריד הכד מעל שכמי. ד], שתאמר אלי שתה וגם גמליך אשקה, שזה סימן על חכמתה וטוב לבה, שאז ראוי שתחשוב בלבה האיש הזה בודאי יש לו איזה כאב בידיו, שלכן אינו יכול לשאוב מן העין ולא להטות הכד בעצמו, ועפ”ז תחשוב אם אין לו כח לשאוב מים לעצמו כ”ש שאין לו כח לשאוב להגמלים, ובזה תתעורר בנדבת לבה ובטובה שתחוס על צער בע”ח להשקות גם הגמלים. אותה הוכחת ר”ל מצד שאני עשיתי זאת לסימן ולהוכחה שהוא הזווג של יצחק, יתברר בהוכחה וברור שהיא זווג של יצחק, ובמה שזה עדות שהיא גומלת חסד בהכנסת אורחים שזו מדתו של אברהם, א”כ בה אדע כי עשית חסד עם אדני, להכניס בביתו אשה יראת ה’ עושה צדקה וחסד: 24:15 — ויהי. והיה בהשגחת ה’ שבאותו רגע הנה רבקה יוצאת מביתה לשאוב מים, והיה בזה ענין השגחיי, כי רבקה לא יצאה מימיה לשאוב מים, כי אביה היה עשיר ולו עבדים ושפחות שואבות מים, ועז”א והנה רבקה יוצאת, מלת הנה מורה על דבר חדש, וספר מה שיצאה עתה היה מצד אשר ילדה לבתואל, וע”כ עורר אותה מלאך ה’ שתצא כדי שיהיה זווג יצחק ממשפחתו, כי היא היתה משפחת יצחק, אם מצד אמו כי בתואל הי’ בן מלכה, שמלכה היתה אחות שרה, אם מצד אביו, כי היתה אשת נחור אחי אברהם, והחדוש השני היה, מה שהיה כדה על שכמה, שאף שיצאה עתה הפעם הראשון אל הבאר היה ראוי שתקח אתה אחת מנערותיה, שהם ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים, כי בתואל היה עשיר, והיא לקחה הכד על שכמה: 24:16 — והנערה טובת מראה. זה טעם שבחר בה אליעזר לבקש שתשקהו מים כי היתה היפה מכל הבנות שיצאו אז, וספר שעד עתהאיש לא ידעה, ויציאתה עתה היה השגחיי שמן השמים הכריחו אותה לצאת, ובבואה שמה לא שמה לב לשום דבר (הגם שזה פעם הראשון שבאת שמה והיה רק לטייל) רק ירדה העינה ותמלא כדה: 24:17 — וירץ. והנה נתקיים הסימן בכל פרטיו שהורידה כדה על ידה ולא א”ל שהוא ישתה מן הכד שעל שכמה, וכן שאמרה לשאוב גם לגמליו כנ”ל: 24:20 — ותמהר. הנה יש הבדל בין עין ובין באר. שהעין הוא המקום שמשם נוזלים המים מעומק האדמה, ולפני המעין יחפרו באר גדול שלשם יזלו מי המעין, והמים ששואבים לשתיה שואבין מן העין ששם המים צלולים וקרים יותר, ומה שישאב להשקות הבהמות, ישאבו מן הבאר שאין המים צלולים כ”כ, לכן כתוב ויברך הגמלים אל באר המים, והוא נצב על עין המים, שמשם שאבו מים לשתיה, וכן כתיב ותרד העינה, משא”כ לשתית הגמלים כתיב ותרץ אל הבאר: 24:21 — והאיש משתאה לה. שעדיין עלה בלבו שיוכל להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו מתן או אגורת כסף עבור טרחה, ובזה אין ראיה מזה שהיא נדיבה ובעלת חסד, שבהפך יהיה זה אות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה’ דרכו, שזה יראה בסוף מעשיה: 24:22 — ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה שאין מבקשת ממנו שום דבר, אז ויקח האיש נזם זהב וכו’, והמפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את, ולדרכי לא קשה מידי, כי אברהם לא צוה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, וע”כ נתן לה תיכף המתנות: 24:23 — ויאמר בת מי את. שאלה זאת לא היה לדעת אם היא ממשפחת אברהם, שלא עלה על לבו כלל שיזדמן שתצא בת ממשפחה זאת לשאוב מים, שידע שמשפחת אברהם הם עשירים ואין שולחים בנותיהם למים, רק שאל לדעת שם אביה וגם אם יוכל להתאכסן שם: 24:24 — ותאמר. על השאלה בת מי את, השיבה בת בתואל, ומפני שנחור הוליד גם מפילגשו אמרה בן מלכה, ר”ל בן הגבירה, ונגד השאלה הב’ אמרה גם תבן, וגו’: 24:27 — אשר לא עזב. כי חוץ ממה שנתקיים הסימן שעשה לו ראה שנזדמן מה שלא ביקש כלל, שנערה זו תהיה ממשפחת אברהם, ובפרט שיציאתה לשאוב מים היה שלא כדרך הרגיל רק ע”י השגחת ה’, וז”ש אנכי בדרך, שלא התכונתי כלל אל בית אחי אדוני ובעודי בדרך בלתי חושב כלל לבוא אל הבית הזה נחני ה’ לשם בהשגחתו: 24:30 — ויהי. ר”ל מה שרץ לבן היה מפני שני טעמים. א] ויהי, ר”ל זה היה ע”י שראה את הנזם: 24:31 — ב] כשמעו את דברי רבקה. שהוא עבד אחי אביו, וחשב שהעבד הוא שליח אברהם לתת מתנות גדולות למשפחתו, ואם לאחותו נתן מתנות כ”ש שיתן אליו, ויבא אל האיש, ר”ל שמה שלא הלך אחריה לאכסניה חשב שיוכל להיות מפני שרוצה ללכת מכאן לדרכו, אבל הלא מצא אותועומד על הגמלים, או מפני שחושב שאיש אחד יאספהו אל ביתו, ובזה היה צריך שיבא העיר ושם ימתין עד שיאספו אותו והוא עומד על העין, ולא נשאר לאמר רק שממתין שם עד יהיה להם עת לפנות הבית, לכן אמר ואנכי פניתי הבית: 24:32 — ויבא וכו’. יספר צדקתו. א] שהיו הגמלים זמומים שלא לרעות בשדה אחרים. ב] שלא אכל ואף לא רחץ רגליו עד שפתח הגמלים ונתן לפניהם לאכול, כמ”ש אסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו: 24:33 — לא אוכל. בא להראות להם שלא בא רק לעשות שליחותו, ואם לא ימלאו בקשתו לא ילחם במנעמיהם: 24:34 — עבד אברהם אנכי, ר”ל הגם שאברהם י”ל עבדים רבים, אני עבד המיוחד של אברהם העומד לפניו ומושל בכל אשר לו, וזה אמר להראות חשיבותו: 24:35 — וה’ ברך ברכה למעלה מן הטבע עז”א ברך מאד, ומפרש נגד ג’ דברים שהאדם מוצלח בהם, כמ”ש את כבוד עשרו ורוב בניו ואת אשר גדלו המלך, נגד הגדולה אמר ויגדל, נגד העושר אמר ויהי לו צאן ובקר, נגד הבנים אמר ותלד: 24:36 — ותלד. בא לספר חשיבות יצחק. א] שנולד מן הגבירה שעז”א שרה אשת אדוני. ב] שילדה בן המתיחס לאברהם בנוי ובחכמה ובטוב המדות, שעז”אבן לאדוני. ג] שנולד בנס שעז”א אחרי זקנתה,ומצד זה הוא חביב בעיניו מאד. ד] ויתן לו את כל אשר לו הן הברכה הן העושר: (לז – עד גמירא) הנה יש שנוים רבים בין ספור אליעזר ובין מה שהשביעו אברהם. וכן בהענין שהיה אצל הבאר כמו שבארתי בפנים. ולמה האריך בפרשה זו לכתוב שנית דברי העבד. וחז”ל אמרו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים, והוא פליאה רבה מאד, שכל האריכות הזה יראה לכאורה שאין בו צורך כלל: 24:37 — וישבעני אדני. הנה התורה האריכה לספר דברי אליעזר להראות איך דבר דבריו בחכמה ודעת ולהודיע בזה מעלת בית אברהם איך גם עבדו היה חכם ונבון דבר, וכמ”ש יפה שיחתן של עבדי אבות והוא שנה כמה דברים ממה שהיו כדי להוציא מגמתו אל הפועל. א] הנה אברהם לא הקפיד כלל שתהיה האשה ממשפחתו, רק שתהיה מארצו ומולדתו כמ”ש אל ארצי ואל מולדתי תלך. והיה עקר האזהרה שלא יקח מבנות הכנעני, אף שלא ימצא אשה בארצו כמ”ש למעלה, וזאת לא יכול להגיד להם, שלא היה הדבר נכנס באזניהם כלל, והיו שואלים וכי אפשר שלא נמצא אשה טובה אחת מאלף גם בארץ כנען ויש נשים רעות גם בארם נהרים, ולכן אמר להם שאברהם לא מאס כלל בבנות כנען, נהפוך הוא שבאם לא ימצא אשה ממשפחתו, יקח מבנות כנען שהיא ארצו עתה, רק שנותן הקדימה למשפחתו מצד אהבת הקרובים, וע”ז במ”ש שלא יקח אשה מבנות כנען לא אמר אשר אנכי יושב בקרבו, רק אשר אנכי יושב בארצו, שפירושו בהפך, אף שאני יושב בארצו ויש להם משפט הקדימה על בנות ארצות אחרות אף על בנות ארץ מולדתו, בכ”ז יש לבית אביו קדימה אליהם מצד הקירבה, וכן אברהם אמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, והוא אמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, ר”ל בית אבי קודמים, ואם לא ימצא בבית אביו יקח ממשפחתו, ולא אמר כי אל בית אבי תלך רק אם לא שהוא תנאי בשלילה הקודמת, שלא תקח אשה מבנות כנען אם לא תלך אל בית אבי, שאז יש לך רשות לקחת מבנות הכנעני: 24:39 — ואומר. גם בזה שנה מ”ש אל אברהם אולי לא תאבה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, שהם שני טעמים כנ”ל, והוא אמר רק ללכת אחרי, שאף שתאבה ללכת אל הארץ הזאת רק לא תאבה ללכת עם העבד פטור מן השבועה, וכן לא אמר ה’ אשר לקחני מבית אבי שנראה שמואס בבית אביו וארץ מולדתו וזה סותר למ”ש שרוצה אשה מהם, ור”ל שה’ ישלח מלאכו אתך עד שתהיה חשוב בעיניהם מפני מלאך ה’ אשר יתן אותך לחן ולחסד, וכפלאז תנקה מאלתי, והיית נקי מאלתי, ר”ל שבאם תבוא אל משפחתי תנקה מאלתי שהשבעתיך ללכת אל משפחתי, ואם לא יתנו לך והיית נקי מהשבועה השנית, שלא תקח אשה מבנות כנען, כי אז תוכל לקחת לו אשה מבנות כנען: 24:42 — ואבא היום. גם בספור זה שנה כמה דברים בחכמתו, שלפי מה שעשה הוא האות אין בו שום זרות, כי היה מוכן לקחת כל אשה שתשיב לו שתה וגם גמליך אשקה, כי לא הקפיד שיהיה ממשפחת אברהם, אבל לפי ספורו עליהם שלא היה לו רשות לקחת רק ממשפחת אברהם, א”כ הסימן שלו היה ענין נסיי, שרצה להבחין אם הזווג הוא מאת ה’ באם שהאשה שתאמר לו כן תהיה ממשפחת אברהם, והלא יוכל להיות שהאשה שידבר אליה ותאמר שתה אדוני אינה ממשפחת אברהם, וא”כ היו שני תנאים שיזדמן שתצא אשה ממשפחת אברהם, ושיבקש ממנה מים, ושהיא תאמר שתה אדוני שזה ענין השגחיי, וע”ז אמר אם ישך נא מצליח, ר”ל שזה הבחינה שהיא ענין השגחיי כראוי לאברהם, שכל עניניו מושגחים מה’, וע”כ לא אמר ובנות אנשי העיר יוצאות, כי לא הוצרך לבנות אנשי העיר רק למשפחת אברהם, ואמר והיה העלמה, שעלמה מציין בריאות הגוף והוא שם הכבוד יותר מנערה, שלא גלה להם שהיה רוצה בבנות עניים, ואמר היוצאת לשאוב, שזה יהיה סימן לו אם עלמה נכבדה תצא לשאוב, שאין דרך שעלמה תשאב מים שזה יעשו נערות הבזויות, ובזה יכיר שהיא מבית אברהם ויצאה בהשגחת ה’ ואליה יאמר, וידרוש הסימן שעשה לו, ולא אמר כי עשית חסד עם אדוני כי לפי דבריו אם לא יתכוין הסימן יקח מבנות כנען ששם יתחתנו עמו גדולי הארץ: 24:47 — ואשאל אותה. באמת נתן לה הנזם והצמידים קודם ששאל בת מי היא, כי לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם כנ”ל, אבל לפי מה שא”ל שרצה דוקא ממשפחת אברהם הוכרח לומר ששאל תחלה ואחר כך נתן: 24:48 — אשר הנחני בדרך אמת. בספור הראשון אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני, כי יש הבדל בין חסד ובין אמת, שדבר הנוהג מנהג הטבעי הוא בכלל אמת, כי זה כאלו הבטיח ה’ שיהיה כן, והדבר שהוא למעלה מן הטבע דבר הנסיי וההשגחיי, יתואר בשם חסד כמבואר אצלי בפי’ הנ”ך בכ”מ. והנה אברהם לא צוה לו שיקח אשה ממשפחתו דוקא, רק שתהיה האשה מארץ מולדתו, וכבר אמרו שזווג ראשון מכריזים עליו קודם יצירת הולד, והוא קצוב מאת המזל השולט בעת היצירה כמו שפי’ רש”י ז”ל בסוטה, ואברהם היה אצטגנין גדול וידע כי זווגו הוא בחרן, ואם היה לוקח אשה מחרן עפ”י עזר ה’ שימצא בת זוגו המוכן לו שם, הוא אמת, כי זה הובטח מראשית היצירה, אבל מה שראה שנזדמנה לו אשה ממשפחתו, שזה לא ידע אברהם ע”י אצטגנינות, א”כ הוא ענין נסיי והשגחיי, ע”ז אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו, כי נוסף אל האמת גם חסד, שהוא ענין נסיי למעלה מן המזל, ועז”א שם, אנכי בדרך נחני ה’ בית אחי אדוני, כי לא כוון בשליחותו לשם וכמש”ש, אולם לפניהם שאמר ששבועתו היתה שיקח דוקא ממשפחתו, א”כ ראה באצטגנינות שבת זוגו הוא ממשפחתו ואינו חסד למעלה מן המזל רק אמת שנקצב כן בעת יצירת הולד, אמר אשר הנחני בדרך אמת: 24:49 — ועתה. בכ”ז הגם שהדבר נכון מעת התולדה הלא האדם בעל בחירה ויכולים למחות בדבר ומצדם הוא חסד ואמת, אמת מצד שהוא גזרת ה’, וחסד מצד שלא יבטלו הדבר ע”י בחירתם, לכן אמר אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני, וגם שהחסד הוא מה שיתרצו לשלוח את רבקה ע”י העבד ולא ירצו שיצחק יבא לראותה תחלה, ובקש שיגידו תיכף הן או לאו, כי אם לא יתרצו תיכף, לא חל עליו השבועה כנ”ל, ובזה יפנה על ימין או על שמאל, ר”ל שאז רשות בידו לקחת אשה מבני ישמעאל או גם מבנות הכנעני כנ”ל: 24:50 — ויען לבן ובתואל ויאמרו מה’ יצא הדבר. אמרו לו אחר שדבר זה היה ענין השגחיי ובדרך נס, שנזדמן שתצא רבקה ושתשקה הגמלים כנ”ל, ואם כן הוא כולו השגחיי ולא כדבר התלוי במזל שלפעמים ישונה ע”י הבחירה, כי אין הבחירה שלטת נגד פעולת ה’ בהשגחה מיוחדת, א”כ הגם שלא היינו מסכימים ע”ז, לא נוכל לדבר רע, כי מוכרחים אנו לזה, וממילא לא נוכל גם לדבר טוב כי אנו מוכרחים לזה לא בחיריים, ומהראוי היה שיענה בתואל שהוא האב שתלוי ברצונו לקבל קדושי בתו ולאמר הן או לאו, אבל כפי דברו שאין תלוי בדעתו כלל, כי דבר זה נגמר ע”י ההשגחה, מספר רבותא, שגם לבן שהיה שואל בתרפים ולא היה מאמין, בכ”ז האמין בדבר הזה, ובכ”ז היה בזה גם רמאות כמו שיתבאר, שלכן הקדים לבן לענות קודם בתואל, ואמרו לו הנה רבקה לפניך שא”צ דעתנו כלל, והסכימו שהוא יקח אותה, מאחר שדבר ה’, ר”ל שנעשה ע”י דברו ופקודתו שאין יד אנוש שלטת לשנות דבר ה’: ויהי. ועפ”ז השתחוה לה’ לאל גומר עליו ולא נתן תודה לאביה אחר שאמרו שאין הדבר נעשה עפ”י רצונם רק עפ”י גזרת ה’, ולכן לא נתן מתנות לאביה כפי המנהג בימים ההם כמו שעשה יעקב ללבן, כי לא מידו נעשה הדבר רק מיד ה’, רק לרבקה נתן מתנות שהם היו במקום הקדושין, ולאחיה ולאמה לא נתן מתנות רק מגדנות ופרי מגדים מטוב א”י: 24:54 — ויאכלו. זה היה סעודת אירוסין, ופה אמר והאנשים אשר עמו ולמעלה אמר לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו, שמבואר אצלי תמיד שעמומורה על השווי ואתו מורה על הטפל, ותחלה אמר שהעבד היה עקר והאנשים טפלים לו כמ”ש עבד אברהם אנכי וכמש”ש, ופה ספר שבעת האכילה לא נהג שררה בעצמו נגד אנשיו ואכלו כולם בשוה, כמ”ש כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וכ”ש כאן: 24:55 — ויאמר אחיה ואמה, באשר חרה להם שלא נתן להם מתנות כאשר קוו תחלה רצו לעכב שלא תלך תיכף, והגם שתחלה אמר אביה קח ולך שמורה שמסכים שתלך תיכף, ולכן שתק אביה עתה, רצתה אמה לעכב כי אמה של כלה היא המכינה צרכי חופתה, וכמ”ש בכתובות (דף ד’) ומת אביו של חתן או אמה של כלה, ואחיה היה מליץ של אמה, ובפרט למ”ש חז”ל שאביה מת היה לאמה טענה שתתעכב עוד ימים, ר”ל ימים הרבה עד שתכין צרכיה, וחז”ל אמרו שימים היינו שנה ולמדו שנותנים לבתולה י”ב חודש. ובמדרש הביאו הרא”ם ימים אלו ז’ ימי אבלו של בתואל או עשור י”ב חודש, ר”ל אם היה כתוב ימים לבד הייתי מפרש ז’ ימי אבלות, אבל שכתוב או עשור מוכח שמ”ש ימים היינו שנה, והוא י”ב חודש, וכמוהו תמצא בספרא בכ”מ לפי פירושי, עמש”ש בפ’ צו בפסוק ומכנסי בד יהיו על בשרו ובפ’ אחרי על אל הקודש מבית לפרוכת, ובחנם נדחק הרא”ם בזה, והיה מערמתם שהגם שתחלה אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, כי שמעו מן העבד שאם לא תרצה ללכת אחריו יקח מבנות כנען, עתה שכבר נתקדשה, רצו שימתין פה איזה ימים עד שיכינו צרכי חופתה כמנהג: 24:56 — ויאמר אלהם אל תאחרו אתי. כבר התבאר אצלי בפי’ הנ”ך שהמאחר הוא המאחר זמן הקבוע וזה הבדלו מן מהמה, בושש, ר”ל אחר שה’ הצליח דרכי שתיכף בבואי נזדמנה רבקה לפני דרך נס, מבואר שלא לבד שגוף הזווג הוא מאת ה’ כי גם הזמן הוא קבוע מאת ה’ כמ”ש הקרה נא לפני היום וכמש”ש, ואם אתעכב פה הנכם מאחרים זמן הקבוע מאת ההשגחה: 24:57 — ויאמרו. ואז רצו לעשות עכוב ע”י רבקה בפרט לחז”ל שמת אביה וצריך לשאול פיה, והיה השאלה אם תלך עם העבד כי חשבו שתשוב שרוצה שאחיה ומשפחתה ילוו אותה, ובזה ימצאו עילה להתעכב עוד, ותאמר אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים (רש”י מדברי חז”ל במד’), וכבר פי’ המדקדקים שיש הבדל בין אלך ובין אלכה בה”א שאלכה בה”א מורה על עתיד בקשיי ואלך מורה עתיד החלטיי, אלך בכל אופן כמ”ש בזה במק”א: 24:59 — וישלחו. מעתה התחילו ללוות אותה, ותחלה הלכו כולם רגלי, והדין הוא כשהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב, מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל היא ברשות הבעל, ובעת יצאו ללוותה היתה עדיין ברשות האב, והלכה רבקה ומניקתה בצד אחד ואליעזר בצד אחר אחריה, כולם רגלי, והם לוו אותם והיתה עדיין ברשות האב: 24:60 — ויברכו. ואז ברכו אותה ברכה שקודם החופה כמ”ש חז”ל, וכבר ידעו מברכה שנתברך לאברהם בעת העקדה והרביתי את זרעך וכו’ וירש זרעך את שער אויביו, שברכה זו נמסרה ליצחק, אך אפשר שיקח עוד אשה אחרת, ע”ז אמר את היי שברכה זו תתקיים בה, וע”ז דייק מלת את: 24:61 — ותקם. ואז קמה ותרכבנה על הגמלים, והעבדים הלכו רגלי קודם להם, כי היתה עדיין ברשות האב, ולכן נקרא בשם איש, ואז מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל, שעז”א ויקח העבד את רבקה שלקחה לרשותו ומעתה נקרא בשם עבד, כי מעתה נכנסה לרשות יצחק שהוא אדוניו, כי אברהם נתן לו העבדים במתנה, ועז”א ויקח העבד את רבקה וילך: 24:62 — ויצחק. והנה נזדמן שבבואם קרוב אל בית יצחק יצא יצחק לקראתם, כי יצחק בא אז מדרכו שהיה רגיל לבוא בכל יום מבאר לחי ראי, כי באר לחי ראי היה בין קדש ובין ברד (כנ”ל ט”ז י”ד), ואמר (למעלה כ”א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור שהוא ברד (כמ”ש למעלה ט”ז ז’) על העין בדרך שור, ושם נתישב יצחק בארץ הנגב, ויען שהבאר הזה היה מקום קדוש בעת ההיא ע”י שנתראה שם המלאך היה יצחק הולך לשם בכל יום אחר חצות להתבודד שם, ולחז”ל התפלל שם בכל יום תפלת המנחה וישב לביתו, ועז”א ויצחק בא מבוא (ר”ל ממה שהיה רגיל לבא תמיד) באר לחי ראי, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ומ”ש והוא יושב בארץ הנגב ויצא יצחק הוא מאמר מוסגר לפרש מ”ש שהיה בא תמיד אל באר לחי ראי, שזה היה מפני שהוא יושב בארץ הנגב, שהבאר נמצא שם והיה יוצא תמיד לפנות ערב, ר”ל בעת תפלת המנחה לשוח בשדה, היינו להתבודד שם ולשפוך שיחו לפני ה’, שהתבאר אצלי כי שיח הם הדבוריים המחשביים הנפלטים מן הרעיון בעת המחשב, והונח גם על ההתבודדות, והגיון הרעיון של הנפש בעת התפלה, והיה שופך שיחו בשדה אצל הבאר וחוזר לביתו, וראה את הגמלים ואת העבדים, ראה כי הלכו רגלי אצל הגמלים: 24:64 — ותשא. אליעזר לא ראהו עדיין רק רבקה שישבה על הגמל שהוא גבוה ראתה אותו, ותפל נטתה א”ע לצד הארץ אל העבד שהלך אצל הגמל כתרגומו ואתרכינת כמו שפירש”י: 24:67 — ויבאה. ר”ל שבכ”ז לא לקחה תיכף לאשה עד שהביא אותה תחלה אל אהל שרה לראות איך תתנהג שם, וראה שם שהיא דומה לשרה אמו בצדקתה, ועז”א האהלה שרה שהסמיכות לא תבוא עם ה”א הידיעה, ובא לרמז שראה שהיא דוגמת שרה אמו וכפירש”י, וכן בת”א והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה, ואז לקחה ותהי לו לאשה: 25:1 — ויסף אברהם. כמו שהעץ יש בו עלין וקליפה וגרעינין ופרי, כן במין האנושי ימצא הלב והפרי שהוא מובחר האנושי שבעבורו נשתל כל האילן ובעבורו נקרא כל היצור, אבל הפרי מעטה נגד העלין והקליפות, שהם כלל בני אדם גוים ולאומים שצריכים בהכרח לחיות חיים הארציים ואגודתו על ארץ יסדה בעבור הפרי והלב והסגולה מבני אדם, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה, ושקול זה כנגד כל העולם כולו כמ”ש חז”ל בפ”ק דברכות, וריב”ז כשראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני, ובזה מספר שכן אברהם עם מה שהוליד את יצחק ונתן לו בת זוגו שמהם יצא הלב והסגולה, והוציא ג”כ עלים וקליפות שיהיו שומרים לפרי, ויש קליפה הקודמת לפרי כטבע התולדה שתחלה יצאו הסיגים ואח”כ הכסף הנקי, ולבעי רחמי אתכליא על עליא, ובערך זה היה ישמעאל שנולד קודם יצחק, ויש קליפה המאוחרת לפרי ובערך זה היו בני קטורה, ועז”א במדרש אשר פריו יתן בעתו זה יצחק, ועלהו לא יבול זה ישמעאל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, אולם יודיע כי אלה לא יתיחסו אל אברהם לעקר והיה רק תוספת אל העקר, וז”ש ויוסף אברהם: 25:2 — ותלד לו. מבארם בשמותם שנעשו גוים גדולים למלא פני האדמה להיות צוותא אל הלב והסגולה, אם בישוב הארץ אם לצורך המלאכה והאומניות, שעז”א ובני דדן היו אשורים ולטושים, שהוא ע”ש מלאכתם כמ”ש בפי’ ד”ה והיו י”ג ראשי אומות, שמספר י”ב או י”ג היה בכל אחד מבניו, וסיים כל אלה בני קטורה, ר”ל לא נתיחסו לאברהם רק היו בני קטורה: 25:5 — ויתן אברהם. באשר עקר תולדתו היה יצחק לכן הבדילו מיתר בניו. א] במה שנתן לו את כל אשר לו בין נכסיו בין הברכה והבכורה והצלחת הנפשיית,ולבני הפילגשים שהם בני הגר וקטורה נתן מתנות, וחז”ל דרשו ששם טומאה מסר להם, ר”ל שנתן דבר שאין ראוי להחזיקו רק לתתה לאחרים, כי ידע שהם יהיו תחת המערכת ומסר להם השמות המושלים על המערכה ומוציאים כח מן המזל והכוכב, וזאת שנית ששלחם מעל יצחק בנו שלא יהיה להם חלק בירושת הארץ, ושלא יעמדו אחרי מותו קטטות בינם ובין יצחק, והגם שנראה שישמעאל לא נשלח כמ”ש ויקברו אותו יצחק וישמעאל כבר פי’ הרי”א שע”י בני קטורה נכנע גם ישמעאל תחת יצחק כי הבין שאין לו יתרון על יתר בני הפילגשים: 25:7 — אשר חי. ר”ל כי השנים שאין עובדים את השי”ת אינם נקראים שנות חיים כי בם לא חי חיי האדם רק חיי הבהמה, ואברהם לא הכיר את בוראו תיכף ובעת ההיא לא חיה החיות האמתי ויודיע שאחר שהכיר את בוראו ושב בתשובה תיקן גם הימים הראשונים עד שנוכל לאמר שחי בכל ימי שני חייו, וכן אמר באדה”ר ויהיו כל ימי אדם אשר חי, להורות שכאשר שב בתשובה תיקן כל ימי חייו: 25:8 — ויגוע וימת. הגויעה מציין אפיסת כחות הגוף, והמיתה מציין פרוד הנפש מן הגוף, והאסף אל עמיו מציין שוב הנפש אל עמה ואל מקום מולדתה שהם הנפשות והשכליים הנפרדים אל צרור החיים, שנשתלחה מהם אל עם נכרי שהם עולם הגופים, ועתה יאספוה אל עמה, ואמרו חז”ל שגויעה ואסיפה לא נאמר רק בצדיקים הנאספים אל מחיצות הרוחנים, ובישמעאל נאמר ויאסף אל עמיו, כי עשה תשובה כמ”ש חז”ל ובא אל מחיצת הצדיקים: 25:11 — ויהי אחרי מות אברהם. שכ”ז שהיה אברהם חי היה הוא עקר הבית וכל עסקיו נקראו על שמו ומברכתו התברכו, אבל אחרי שמת נכנס יצחק במקומו בכל העסקים והוצרך לברכה מיוחדת, וכבר כתבתי (למעלה כ”ד ס”ב) שיצחק ישב אצל אברהם בארץ הנגב והיה הולך לבאר לחי ראי להתפלל שם, ועתה נתישב אצל הבאר שהיה מקום קדוש אצלו: 25:12 — ואלה תלדת. כי מישמעאל יצאו י”ב אומות ונשיאים עליהם, ואמר ואלה שמות בשמותם לתולדותם ואלה שמותם בחצריהם, שלרוב בעת שנעשו אומה שלמה ישנו שמם לשם אחר, אבל בני ישמעאל גם אחר שנתברכו וכ”א מבניו נעשה אומה בפ”ע ונשיא מושל עליהם לא שנו את שמם, עז”א ששמותם אלה היה לתולדותם, ר”ל שם הלידה, וכן אלה שמותם בחצריהם בעת שהתרבו וישבו בחצרות וטירות ובעת שנעשו שנים עשר נשיאים נשארו שמותם כמו שהיו: 25:19 — שאלות: מ”ש יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק הוא כפול מבואר, למה האריך בספור יחוס רבקה שכבר ידענוהו מפרשה הקודמת מאין ידע יצחק שהיא עקרה ולא הוא: ואלה תולדת. לעומת מה שאמר בתולדות ישמעאל אשר ילדה הגר שפחת שרה וכן בבני קטורה סיים כל אלה בני קטורה, ר”ל שלא היו סגולה ולב ופרי מתיחסים לאברהם, רק פסולת וקליפות מתיחסים לאמותיהם, ולא יקראו בשם בני אברהם כמ”ש הנודר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל וב”ק, אמר שתולדות יצחק הוא מצד שאברהם הוליד את יצחק, וכבר באר הכוזרי כי לב מין האנושי היה טמון ביחידי סגולה אדם שת אנוש וכו’ והשאר כקליפות, ועתה רצה ה’ להוציא לצורף כלי שדור שלם יהיה כולו לב וסגולה, הוצרך לזקק הזרע להסיר הבדיל והסיגים, והיה הזקוק הראשון בישמעאל ששאב הזוהמא ואחריו הזקוק השני בעשו, וכמו שזהב הנמצא באדמה נמצא עליו קליפת עפר וצונמא המקיף אותו והוא דבוק בו רק דבוק שכני, דוגמא זה היה ישמעאל וע”כ נולד מאשה אחרת, ונמצאו עוד סיגים שמתערבים בזהב ודבקים בו דבוק עצמי אשר לא יוסר רק בהתוך תוך כור כן היה עשו שסיגיו היו טמונים ביצחק ממוזג ומעורב, וסיגים האלה נצרפו ונזדקקו בבטן אחת: 25:20 — ויהי יצחק. אילן סרק ותפוח יערי גדלים בכ”מ ומבלי עבודה, אבל אילנות המובחרים נושאי פרי חמד צריכים עבודה ומקום נבחר ועת מיועד והכנות רבות, וכן טרם שיולד הפרי הנבחר מטתו של יעקב היה צריך הזמן שהמתין עד היותו בן ארבעים שנכבה רתיחת דמו ונשלם שכלו כדי שיוליד בדומה מצד צורתו הנשלמה ב] בקחתו את רבקה בת זוגו שהיתה מוכנת להולדת הזרע הנבחר. ג] שהיתה בת בתואל מפדן ארם ממשפחתו ומקום מולדתו, כמו שהצומח לא יפרה רק בארצו, ואם ישתלהו בארץ רחוקה עוד נשאר בו טבע ארצו, וכן אם ירכיבהו באינו מינו ישונה ענינו וטבעו, כן האדם לאדם, וע”כ הקפיד שיהיה ממשפחתו ומולדתו, והזכיר שהיתה אחות לבן, שגם זה היה השגחיי, שעי”כ ברח יעקב אל לבן לקחת בת זוגו משם, וחז”ל אמרו שספר שעמדה בין רשעים ולא למדה ממעשיהם, ור”ל שע”י ג’ דברים יושחת האדם. א] ע”י רוע אבותיו, עז”א בת בתואל. ב] ע”י רוע מקומו, עז”א מפדן ארם. ג] ע”י רוע החבורה, עז”א אחות לבן: 25:21 — ויעתר. הלידה בבני אדם שיוליד מינו שתולה בטבע כמו ששתול בטבע הצומח והחי להשאיר מינו, אולם שיוליד סגולה ושיצא פרי נבחר קדש הלולים, הוא נגד הטבע וצריך לזה עזר אלהי, וע”כ היו אמותינו עקרות כי שיצא מן הקליפה פרי קודש אין הטבע מוכנת מעצמה עד יופיע כח אלהי, שזה יתעורר ע”י התפלה להאציל נשמה קדושה בת אלהים אשר תעש חיל, והגם שיצחק כבר היה מוכן לזה מעת העקדה כמש”ש, רבקה לא היתה מוכנת לזה, ועז”א כי עקרה היא, וספר איך הוכנה ללידה זו. א] ע”י הרבות בתפלה שעז”א ויעתר שמורה על הרבוי. ב] שהיתה התפלה מיצחק שהוא כבר הובטח על בנים מעת העקדה והתפלל שהבנים יהיו ממנה, ג] לנכח אשתו שע”י שהמקבל עומד נוכח המשפיע, יוכן יותר לקבל ההשפעה, כמ”ש אמרתי אלי יצא יצא ועמד וקרא בשם ה’ אלהיו כמש”ש, וע”כויעתר לו ה’, וחז”ל אמרו שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו’: 25:22 — שאלות: מה היה הרצוץ הזה, ומהו א”כ למה זה אנכי שא”ל פירוש. מה התשובה שני גוים וכו’. וכי בעבור זה יחוייב הרצוץ: ויתרצצו הבנים בקרבה. כמו שהאדם נברא מורכב מגוף ונפש, כן ברצות ה’ להעלות את האדם למדרגה גבוהה יותר מכלל בני אדם שהוא חי מדבר, ורצה שתמצא אומה שתחול עליה נפש יותר נעלה וגבוה, שתהיה מוכן אל הנבואה והקדושה והדבוק האלהי, זה דור דורשיו כמ”ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, עד שהיה מין המדבר לערכה כערך החומר נגד הצורה כמו שהוא ערך החי נגד המדבר, לזה יצאו עשו ויעקב להיות דוגמא אל הכלל, זה לעומת החומר וזה לעומת הצורה, וכמו שראוי שהצורה תמשול על החומר מצד מעלתה וכן רב יעבד צעיר, וכמו שהחומר קודם לצורה בזמן ואחרון במחשבה, כן יצא עשיו קודם ליעקב ומוכן שיעקב ימשל בו, וכמו שבראשית ימי האדם ימשול החומר ואחר כך תמשול הנפש כן וידו אוחזת בעקב עשו, וכמו שהאדם לאדם אם יזכה תמשול הנפש על הגויה ובהפך ימשול הגוף על הנפש, כן אם יזכה יעקב ימשול על עשו ואם לא ימשול עשו, ולזה כמו שהנפש והגויה הם במריבה ונגוד תמיד מלדה ומבטן ומהריון, כן התרוצצו הבנים בעודם בבטן אמם. והר”ן בדרשותיו דרוש ג’ כתב שהיה ההתרוצצות מפני שעשו ויעקב היה טבע כל אחד מנגד לחברו לגמרי, שעשו היה אדמוני מורה על רתיחת דמו וכלו כאדרת שער מורה על רוב עשניותו והיה גובר בו האדומה והשחורה, וע”כ היה איש יודע ציד מצד האדומה, ואיש שדה בורח מן הישוב מצד השחורה, ויעקב הי’ בהפך לבן לא אדמוני ואיש חלק קרוב אל השווי בלחותיו, והדברים המתנגדים בטבעם כ”א יקומם נגד חברו, וע”כ היו מתרוצצים כי להתנגדות טבעיהם השקט לא יוכלו, והיה בזה זרות גדול לפי שהתאומים יתדמו תמיד בתארים ומדות ותכונות ומזגים לפי השתוות מולידיהם ובזמן ובמערכת תולדותם, וכ”ז מורה שלא היה זה מצד הטבע רק שחודש בזה רצון אלוה להורות על אשר יהיה באחרית הימים ששני האחים יתקוממו תמיד זה על זה, ואמר ויתרוצצו הבנים לבל נדמה שהיה ההתרוצצות מצד שלא נשלמה יצירתם היטב, לז”א שהיו בנים מוכנים להיות בני קיימא, כי כלל אצלנו שהעובר במעי אמו לא יקרא בשם בן כמ”ש בס’ התו”ה תזריע סי’ ד’, וכן הנפל לא יקרא בשם בן שמורה שהוא בן קיימא, ומצד זה אמר שם בנים להורות שהיו בני קיימא. וותאמר אם כן למה זה אנכי, רבקה שלא ידעה כי תאומים בבטנה חשבה שסבת הרצוץ הוא מצדה, שהגם שהוכנה ע”י רצון ה’ להוליד, מ”מ חסר בבטנה המקום להכיל את הולד. והנה הפעולה הנסיית תכין את החומר אל ענין חדש באופן שיסכים עם הטבע, ואם יפקוד העקרה להוליד, יכין חומרה אל טבע ההולדה והעץ היבש ירטיבהו וישימהו לח ורענן עד שיוכל להוציא פרי, אבל אם חסר הכלי להכיל הולד אז יצטרך לבריאה חדשה, וע”כ חשבה שאין תרופה למכתה, ועז”א וא”כ למה זה אנכי בעולם, ר”ל כי תכלית יצירת האשה הוא להוליד ולהשאיר המין וגם העקרה אין בריאתה לבטלה כי ברצות ה’ תפקד להוליד בנים, אבל אם גם אחר שהופיע הרצון שתוליד אין חמרה מוכן להכיל הולד א”כ כל בריאתה לבטלה, ולמה זה אנכי נמצא בעולם, וותלך לדרוש לדעת סבת הדבר: 25:23 — שני גוים בבטנך. השיב לה שהרצוץ אינו מצדה אך בא להורות את אשר יקרה לילדים האלה באחרית ובא להורות ד’ דברים. א] כי שני גוים בבטנך שכ”א יהיה גוי גדול והורה כאלו כבר צר להם המקום לשבת יחדו מפני רבוים. ב] ושני לאמים מבואר אצלי תמיד ההבדל בין גוי ולאום, שגוי מורה על הקבוץ הגדול, ולאום מורה שי”ל דת מיוחד ואמונה מיוחדת, שמלבד הרבוי לא יתאחדו מצד דתם שיתפרדו ע”י דתם זה לה’ וזה לעזאזל ופרוד זה כבר התחיל ממעיך שהוא קודם אל בטנך שהולד נקשר תחלה במעי האשה שמציין מקום ששם תצויר הטפה הזרעיית בביצת הרחם, כמ”ש (ישעיה מח), שמראשית יצירתם נכונים לדתות מפרדות זה מזה ואין שנאה כשנאת הדת, ור”ל שתחלה תיכף בלדתם יעמדו מהם שני גוים עצומים, ואח”כ ברבות הזמנים יתהוו שני לאומים, זרע יעקב קבלו דת האמת וזרע עשו קבלו דת עבודת אלילים. ג] אח”כ ולאם מלאם יאמץ, ר”ל חוזק כ”א יהיה נתלה בהחלשת כח השני, כמ”ש לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים, ובענין זה המריבה מוכרחת ביניהם כי לא יתקומם האחד אלא בנפול האחר, וזה היה אחר שירשו כ”א את ארצו, שתחלה היה אדום נכנע תחת יד ישראל, ואח”כ התגבר אדום וזה ימשך עד עת קץ ואז רב יעבד צעיר, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, וזה גורם ג”כ הפרוד שעבודת הרב להצעיר הוא נגד טבע העולם ולא יהיה זה מבלי ריב ומלחמה: 25:24 — וימלאו. ר”ל אעפ”י שתחלה התרוצצו זה בזה מ”מ אחר שמלאו ימיה ללדת היו תומיםולא התרוצצו עוד, וע”כ נכתב תומים חסר א’, ובא להורות שהרצון וההתנגדות הזה לא ימשך רק עד שיגיע זמן הלידה הכללית, שהיא עת הגאולה המכונה בכתבי הקודש בשם לידה, כמ”ש האני אשביר ולא אוליד, שבעת הגאולה יכנע עשו תחת יעקב לעולם: 25:25 — שאלות: למה היה עשו אדמוני ושעירי, ולמה אחזו בעקב, ולמה אהב יצחק את עשו ורבקה את יעקב: איך רמה יעקב את אחיו לקחת ממנו הבכורה בנזיד עדשים, ומז”ש ע”כ קרא שמו אדום, הלא נקרא כן בעבור שהיה אדמוני, ומז”ש הנה אנכי הולך למות: ויצא הראשון. יען שהיה צריך שיעקב יצא טהור ונקי מכל סיג קדוש לאלהיו, שאב עשו הזוהמא תחלה, באופן שעכירת הטפה וגשמיותה נצללה תחלה והיה חומר ומזון לעשו, וע”כ יצא ראשונה כי הקליפה קודמת לפרי, והזך והצלול נשאר ליעקב, וע”כ אמר במדרש שאב דם נדות של אמו, ועוד אומר שרחץ את הסרי’ ואת הזוהמא, ואמר שהיה אדמוני וכאדרת שער שאדמוני מורה על הכעס והקנאה וכל המדות הרעות ששרשם מצד האדומה, ומה שהיה כאדרת שער בא מן מותרות המוח שמורה על הפסד שכלו, באופן שהיה נפסד בדעותיו ומדותיו ולא היה מוכשר, לא לקבל האמונה האמתית הנתלה בכח השכל, ולא לעשות צדק ומישרים התלוים בתכונת הגוף וטוב מדותיו, ויקראו שמו באשר סימניו היו מפאת החומר שכבר נגמר בתכונותיו הרעים מלידה, קראו כולם שמו שהוא עשוי ונגמר מפאת חמרו, שעניני החומר יבינו כל: 25:26 — ואחרי כן וכו’וידו אחזת בעקב. כתב הרי”א שבא להורות ה’ דברים. א] שיעקב הוא הבכור ליצירה ולכן אחז בו ומנעו לצאת קודם שע”כ לקח ממנו אח”כ את הבכורה. ב] שיהיו תמיד קשורים זה בזה כשזה קם זה נופל. ג] שיעקב אוחז דברים שהם לאושר הנפש שעשו דש בעקביו. ד] שזרע יעקב יהיו משועבדים ימים רבים תחת עקבות זרע עשו. ה] שממשלת יעקב האמתית תהיה בכלות ממשלת עשו, ומ”ש ויצחק בן ששים שנה פי’ שבא להוציא בל יאמרו שהיה עשו אדומי ושחורי מצד מזג אביו, ע”כ יודיע שאביו כבר עברו ימי רתיחת דמו, כי היה בן ששים: 25:27 — ויגדלו הנערים, וכן פעל המזג שהיה בם מתולדה על הנהגתם, שעשומצד שהיה אדמוני היה יודע ציד, ומצד שהיה כאדרת שער שנשחת שכלו לא היה יושב אהלים לעסוק בעיון ומושכלות, ויעקב היה איש תם בלתי יודע לרמאות כדרך הצידים, שהצידה כולל גם הרמאות לצוד אנשים בנכליהם, ויושב אהלים להגות בעיון וזה הפך איש שדה: 25:28 — ויאהב יצחק. אם מפני שחשב שהוא הבכור והוא הראוי לירש המתנות האלהות והוא לא שמע שרב יעבד צעיר, ואם מפני כי ציד בפיו, שהיה מדבר תמיד מגבורותיו בציד, וגם שהיה מרמה אותו בפיו ופושט טלפיו כחזיר, או כחז”ל שהיה מביא לו מן הציד וחשב שמקיים מצות כבוד, כן כתב הרי”א, ורבקה ידעה שרב יעבד צעיר, והכירה יותר את מעשי הנערים, לכן היתה אוהבת את יעקב: 25:29 — ויזד יעקב. ענין הבכורה שהבכור היה נבדל לעבודת ה’ ויתר הבנים היו עוסקים בעניני העולם כמ”ש הרי”א, וגם על הבכור היה מוטל הנהגת הבית לפרנס את אביו ואמו וב”ב כמ”ש הר”ן, ויעקב לא נתאוה הבכורה בעבור שיירש פי שנים או בעבור הכבוד, רק שרצה שהוא יהיה היורש מהברכות האלהיות בענינים הנפשיים וכן בירושת הארץ, באשר ראה שעשו אינו ראוי לזה והוא עצמו התרחק מחיוב שמוטל על הבכור ומאס הבכורה, כמ”ש ויזד יעקב נזיד, שהנזיד למאכל בני הבית נזד יעקב, וזה היה מוטל על עשו ולא רצה להתעסק בה כי היה איש שדה, ובפרט לחז”ל שהיה סעודת הבראה על מות אברהם והוא לא חש להתאבל על מות זקנו רק בא מן השדה. ב] שבא עיף מן הרצח והשוד ואיך יהיה הוא הקדוש או המפרנס את הבית: 25:30 — ויאמר. ג] התגברות כח תאותו שלא נח מדרכו רק צוה שילעיטנו, ובולמוס רעבתנותו היה גדול כ”כ עד שלא שם לב להכיר המאכל רק קראו ע”ש צבעו שהיה אדום. ד] מ”ש האדום האדום שפי’ הלעיטני מן האדום אני האדום הזה, ר”ל הלעט את האדום הזה שכוון על עצמו שהוא אדום ואוהב דם ורצח וכל מראה אדומה, מן המאכל האדום הזה שנאות אל טבעי, ובזה מבואר איך התפאר במה שהוא אדום ושופך דם, ועז”א על כן קרא שמו אדוםשהוא עצמו קרא א”ע בשם אדום להתפאר שהוא שופך דם, ושעור הכתובים הלעיטני נא כי עיף אנכי, מן האדום האדום הזה על כן קרא שמו אדום: 25:31 — ויאמר יעקב. אחר שראה יעקב שאין הבכורה נאותה אליו, אמר מכרה כיום, ר”ל כפי שאתה מתנהג היום ואתה מבזה את הבכורה ואינך רוצה בה, מכרה אותה לי, והיה ראוי מכרה בקמץ חטף כי הוא מגזרת פעול, ואמר מכרה שהוא כעין שם, ר”ל שממילא היא נמכרת לי אחר שאינך מתנהג בה, וזה דומה כמי שרואה אחד שרוצה להשליך כיסו לים ומבקש שימכרהו לו בעד לחם ונזיד עדשים, שאין זה מרמה את חברו רק כמציל מן ההפקר: 25:32 — ויאמר עשו. השיב לו, הלא הבכורה היא דבר שלא ימצא אדם ממנה שום הנאה בעה”ז, רק אחר המות בעה”ב, עז”א בעת שאלך למות למה זה לי בכורה, ר”ל אני איני מאמין בעה”ב כלל, ודעתי שאלך למות ולא אחיה עוד בעוה”ב, וא”כ למה לי בכורה אשר זה לי בכורה, ר”ל שזה דהיינו המות ומה שאחריו יהיה בכורה, וכמ”ש חז”ל שכפר בתחית המתים: 25:33 — ויאמר השבעה לי. כי אין קנין חל על דבר שאין בו ממש ולכן רצה שישבע לו, וימכר י”מ שמכרו בכסף מלא, ויעקב נתן לעשו שמעתה הוטל על יעקב פרנסת הבית, וספר שעשו לא התחרט על מעשהו כלל, שגם אחר שאכל בזה את הבכורה, ומזה מבואר שלא מכר את הבכורה מפני שהיה רעב או תאב אל מאכל הזה, שא”כ היה מתחרט אחר שאכל ושתה ומלא רעבונו ותאותו, רק כי הבכורה היתה בזויה בעיניו ושמח על שלקחה יעקב ממנו: 26:1 — שאלות: מז”ש מלבד הרעב הראשון, ולמה הזהירו מרדת מצרים ולא הזהיר כן לאברהם, ולמה כפל שכן בארץ גור בארץ, והזכיר שני פעמים מתנת הארץ: ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. הנה מה שאברהם הוצרך לצאת למצרים מפני הרעב ולא הפליא ה’ חסדו עמדו כמו שעשה ליצחק, יש בזה כמה טעמים. א] שזה היה מן הנסיונות שנתנסה אברהם כמ”ש חז”ל, כי יען שאברהם הכיר את בוראו ע”י ההתפלספות והחקירה, וה’ רצה שיאמין בו אמונה שלמה הבלתי נתלית במחקר רק להמשך אחר רצונו בכל אופן, וע”כ נסהו בעשרה נסיונות לבחנו אם יהרהר אחר מדותיו, וירידתו למצרים היה א’ מן הנסיונות, אבל יצחק שכבר היתה אמונתו חזקה ע”י הקבלה שקבל מאביו לא הוצרך לנסיונות אלה, ויען שהרעב שהיה בימי אברהם היה תכליתו לנסות את אברהם, והרעב שהיה בימי יצחק היה תכליתו להפליא עם יצחק בהשגחה פרטית ולחיותו ברעב אומר, מלבד הרעב הראשון, זאת שנית שאברהם בעת שירד למצרים לא היה מוכן עדיין לנסים גלוים שימצא ברכה בשדותיו בעת רעב, וזה בין מצדו בין מצד הארץ, אם מצדו באשר לא נתנסה עדיין, ולא הגיע עדיין למדרגה זו שיעשה לו נסים גלוים וההשגחה עליו היתה מעוטפת אז בנסים נסתרים, וע”כ הוצרך לצאת למצרים, כי לא הגיע למדרגה זו עד אחר שכרת עמו הברית ונשבע לו בברית בין הבתרים ובעת המילה, ואם מצד הארץ כי בעת שיצא אברהם למצרים עדן לא נתנה הארץ אליו, רק שה’ הבטיח לו שיתננה לזרעו ולא חל עליה עדיין קדושת הארץ שתהיה תחת ההשגחה הפרטיית, רק אחרי שובו ממצרים ונפרד לוט מאתו א”ל ה’ קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, שאז קנה את א”י בחזקה כמ”ש חז”ל בב”ב, והבדל גדול יש בין א”י המתנהגת בהשגחה פרטית שאז הרעב הוא השגחיי ולא יכלול את הצדיקים שעליהם תופיע ההשגחה לתת להם טרף חוקם, אבל הרעב שיהיה בח”ל או קודם שנתקדשה א”י להשגחת ה’ שהוא הרעב הטבעי, הוא כולל גם את הצדיק, וע”כ אברהם הוצרך לצאת למצרים כי היה הרעב כפי דרכי הטבע, לא כן בימי יצחק שהיתה ההשגחה מיוחדת על יצחק ועל הארץ נתברך יצחק בעת הרעב, וכ”ז נכלל במ”ש מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. והנה מה שיצא אברהם מפני הרעב ומ”ש חז”ל רעב בעיר פזר רגליך ואמרו מאן דביש ליה בהאי מתא אזיל למתא אחריתא, אעפ”י שכתוב כי לא לאדם דרכו, נשאל ע”ז הרשב”א בתשובה והשיב שזה מפני שני דברים. א] שיוכל להיות שמזל המקום גורם, ר”ל שנגזר הרעב על כלל המקום, ובעוד האיש הפרטי במקום נכלל בגזרת המקום, וכשיוצא אל מקום אחד יצא מכלל הגזרה. ב] שיוכל להיות שאף שהיתה הגזרה עליו היה כדי שיוכרח לצאת כי נתחייב גלות וטלטול ובצאתו מבטל את הגזרה, עפ”י הדברים האלה יספר כי יצחק הלך אל אבימלך והעתיק ממקומו לבקש ארץ שאין שם רעב, ובאשר הרעב היה גם בארץ פלשתים, היה בדעתו ללכת למצרים כמו שעשה אביו: 26:2 — וירא אליו ה’. והזהירו שלא ירד למצרים, ונגד מה שחושב שבהיותו במקום הרעב הוא נכלל בגזרת המקום א”ל ה’ שכן בארץ אשר אמר אליך, ר”ל שאינך בכלל המקום רק תשכון בפ”ע בארץ, מצד שאומר אליך, והשגחתי דבוקה בך בפרטות, ונגד מה שיחשוב פן נתחייב גלות וטלטול ובפרט שבאמת נתחייבו גרות מלידת יצחק, עז”א: 26:3 — גור בארץ הזאת. הגרות שנתחייבת יהיה בארץ הזאת, כי הגרות יהיה או ע”י טלטול ממקום למקום, או ע”י מה שמחשיב עצמו כגר בארץ אף שיושב במקום אחד קבוע, ותוכל לקיים גרות גם בארץ הזאת, ואל תחוש אל הרעב הכולל כי אהיה עמך ואברכך בברכה פרטיית ע”י השגחתי שתדבק בך בפרטות, ואל תאמר הלא אברהם יצא למצרים בעת הרעב, כי יש הבדל בינך ובין אברהם. א] מצד הארץ כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, וחל עליהם קדושת הארץ עד שתדבק בה ההנהגה הנסיית, (כי יצחק לא כבש את הארץ והיה הנתינה רק לענין שתחול עליה הקדושה וההשגחה הפרטיית), וממילא הרעב הוא השגחיי ולא יחול עליך. ב] מצדך אחר שכבר נשבעתי לאברהם שתדבק בו ובזרעו ההשגחה הנסיית, והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, משא”כ יציאת אברהם למצרים היה קודם השבועה הזאת: 26:4 — והרבתי את זרעך. הנה הצדיק המושגח בהשגחה פרטיית דומה כצינור אשר על ידו יורק השפע לארץ, ובענין זה נאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, ואמרו חז”ל שכלם מתברכים בשביל ישראל, וה’ אמר ליצחק ואהיה עמך ואברכך ולא הבטיחו שע”י תבא הברכה לכל משפחות האדמה, השיב לו ה’ כי עתה א”א שיהיה זאת אם מצדו אם מצד הארץ, אם מצדו באשר הוא יחיד שרק לזרעו שיהיו קהל גדול יהיה להם הכח הזה שיתברכו גויי הארץ על ידיהם, ועז”א והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ר”ל כמו שהכוכבים פועלים בעולם השפל וכל ארץ יש לה כוכב מיוחד מריק עליה הברכה וההשפעה מאת המשפיע העליון, כן יהיה זרעך הרבים, אם מצד הארץ, שמה שנתתי לך את הארץ עדיין אינה בידך ע”י כבוש וחזקה, רק שהבטחתי לך שיהיה לזרעך בעתיד, אבל בעת שארבה את זרעך אז ונתתי לזרעך את כל הארצות האל שיהיה שלהם ע”י כבוש, ואז זכות זרעך וזכות הארץ שתדבק בם האלהות תגדל עד שיהיו הם הצינור להריק ברכה לכל העולם, ואז והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ולא יהיה כמו עתה שרק אתה לבד תתברך בעת הרעב, כי יתברכו כלם: 26:5 — עקב. סיים כי כל הזכות הזה בא לו בזכות אברהם, ובזה גדול כחו מן אברהם שלא קבל האמונה מאבותיו והוצרך לנסיונות. אבל אתה למדת דעת קדושים מאביך, וחושב שאברהם שמע בקולי בדברים שצויתי לו לפי שעה כמו העקדה והליכתו מבית אביו, וישמר משמרתי דברים שנצטוה להתנהג בהם תמיד, וחשב מצותי חקותי ותורתי, מצות הם אלה שנוכל לתת להם טעם שכלי, וחקים הם מצות שלא נדע להם טעם שכלי, ותורות הם האמונות, כמו אמונת ההשגחה והשכר והעונש וכדומה. והנה האומות שמנהגים עפ”י הטבע אין חייבים רק במצות מדעיות, אבל אברהם שהיתה הנהגתו ע”י ה’ בהשגחה פרטיית נתחייב במצות חקיות כמו המילה ואחריו לזרעו תרי”ג מצות: 26:6 — וישב יצחק בגרר. כפי שצוהו ה’ ויספר איך חופפה עליו השגחת ה’ באופן נשגב וחשב תחלה איך הציל אותו מרעת בעלי בחירה שלא נלקחה רבקה לבית אבימלך כמו שקרה לשרה, כי ה’ שמרהו: 26:7 — שאלות: למה אמר אחותי והלא לא היו חשודים על כך. מ”ש אבימלך מה זאת עשית לנו, הלא כבר א”ל כי אמרתי פן אמות עליה: וישאלו. ספר ג’ טעמים, מדוע אמר אחותי היא. א] כי שאלו אותו ע”ז, ולכן ראה כי יש מקום לחשוד אותם. ב] שכל אנשי המקום שאלו, וע”כ חשד את כל אנשי המקום. ג] ששאלו לאשתו היינו שגם אותה שאלו וזה פריצות, וע”כ הקדים הוא לענותם ויאמר אחותי כי ירא מכל אנשי המקום פן יהרגוהו: 26:8 — ויהי. ספר איך השגיח ה’ עליו ביחוד, שהגם שארכו לו שם הימים, לא קרה לו כמו לאברהם שיקחה אבימלך רק השקיף בעד החלון חוקר עליהם ולא ערב לבו לנגוע בה. ב] יספר איך נשמר בהשגחת ה’ מסכנה אחרת, שאחר שאמר אחותי היא ושהה שם ימים רבים הלא הוחזקה בחזקה שהיא אחותו ולא אשתו, (שכן הוא הדין שמי שבא לעיר אחרת ואמר זו אשתי ושהה שם שלשים יום סוקלים ושורפים על חזקה זו ואינו יכול לומר בהפך כמ”ש בקדושין) ועפ”ז היה יכול אבימלך להרגו אחר שהחזיק שהיא אחותו, וב”נ שבא על אחותו מן האם חייב מיתה, ונהרג בעד אחד ובדיין אחד בכ”ז לא נגע בו לרעה, וז”ש שהגם שארכו לו שם הימים היה בהשגחת ה’ שאבימלך החזיק את יצחק לצדיק: 26:9 — ויקרא ויאמר אך הנה אשתך היא, ר”ל אני מבטל החזקה שהחזקת אותה שהיא אחותך ואני מחזיק שאשתך היא ורק אשאלך איך אמרת אחותי היא, והנה אברהם התנצל בג’ טענות. א] שבאמת אחותו בת אביו היא וזה לא היה ביצחק. ב] שכן אומר בכ”מ בראשית בואו שאינו מכיר אנשי המקום, וזה לא יכול יצחק לומר ג”כ, כי כבר ארכו לו שם הימים, לא נשאר לפניו רק טענה הג’ כי אמרתי פן אמות עליה: 26:10 — ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו. ר”ל שיאמר איש שקר מפני חשש ספק סכנה הוא רק אם לא יירא שע”י השקר שלו יהיה סכנה ודאית, אבל הלא ע”י שקר זה היא סכנה ודאית, כי כמעט שכב אחד העם את אשתך שזה כדבר ודאי שעז”א כמעט, ואיך להנצל מספק נכנסת בודאי סכנה, ולא תאמר ששכיבת אחד לא יחשב בעיניך סכנת נפשות, הלא עי”כ והבאת עלינו אשםוהיית מביא אשם על הכלל שיקצוף ה’ עליהם, כמו שהיה ע”י לקיחת שרה שא”ל מות תמות אתה וכל אשר לך: 26:11 — ויצו בכ”ז היה מהשגחת ה’ שלא לבד שלא עשה עמו רעה בעבור זה, כי עוד צוה לכל עמו הנוגע באיש הזה להרע לו, או באשתו לאנסה מפני שהיא בחזקת פנויה, מות יומת, וגם לא שלחו מארצו רק, 26:12 — ויזרע יצחק. במ”ש שלא הרע לו ולא גרשו נתקיים מ”ש לו ואהיה עמך, ועתה יספר איך נתקיים מ”ש ואברכך, וספר שזרע בארץ ההיא הגם שהיתה שנת רעבון מצא מאה שערים, ויש שני מיני ברכות. א] שתתברך התבואה שעז”א וימצא מאה שערים. ב] שיתברך האיש ע”י שאוכל קמעא ומתברך במעיו כמ”ש (בפ’ בהר) על ואכלתם לחמכם לשובע, ועז”א ויברכהו ה’. ויש עוד ברכה שלישית שהיא שיבורך האיש בעצמו להיות איש מצליח בכל עסקיו במשא ובמתן ובחכמה וכבוד וגדולה (כמ”ש ויהי איש מצליח, וכל אשר הוא עושה ה’ מצליח בידו) ועז”א: 26:13 — ויגדל האיש. שתלה הברכה בהאיש עצמו לא בארץ ובתבואה. והנה יצליח האדם מצד ארבעה ענינים. א] על צד ההזדמנות שיקרה לו סבות מצליחות במקרה, שיבחר בעסק שיש בו ריוח או ימצא מציאה וכדומה, וזה לא יגדל תמיד שלפעמים יקרה שיפסיד ג”כ ולא יגדל רק ע”י שהעסקים שיש בהם ריוח יהיה יותר מהעסקים שאין בהם ריוח, ועז”א וילך הלוך וגדל שלא קרה לו הפסד בשום פעם, ומזה מבואר שלא היה על צד ההזדמנות. ב] יצליח מצד טוב המזל, אבל המזל יש לו גבול בעליה, שעת יעלה מזלו עד רום המעלה יתחיל לרדת מטה ותחת מסבות יתהפך, כמ”ש גלגלא דרקיע הוא דהדר, גלגל הוא שחוזר בעולם, ועז”א עד כי גדל מאד: 26:14 — ויהי לו. ג] יקרה שיצליח בעסק מיוחד אשר הוא בקי בו או בעסק שיתיגע בו מאד וישם בו כל מגמתו, עז”א שהיו לו עסקים מפורדים, צאן ובקר שהיא עסק המרעה,ועבדה רבה שהיא עסק עבודת האדמה, וידוע שעסק המרעה ועסק עבודת האדמה לא יתכנו באיש אחד, כי הם אומניות חלוקות, שהעובד אדמה צריך שישכון במקום אחד קבוע לזרוע ולהשביח את האדמה, עד שתהיה שדה תבואה, שזה לא יצלח אם נוסע ממקום למקום, משא”כ הרועה צריך ליסע תמיד ממרעה למרעה, וע”כ כתיב ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה, כי היו אומניות חלוקות, והאבות היו רועי צאן והמצרים היו עובדי אדמה, ותועבת מצרים כל רועי צאן, וא”כ ביצחק שהיה לו צאן ובקר וגם עבודה רבה בשדה היה זה למעלה מן הטבע. ד] יצליח האדם ע”י שיאהבו אותו כל העם ויסחרו אתו יקנה בזול וימכור ביוקר, וכדומה, וגם זה לא היה כי ויקנאו אותו פלשתים, ומבואר אצלי, כי קנאה שאחריה מלת את, מורה שהמקנא רוצה לעשות לו רעה, ובכ”ז הצליח, מבואר מכ”ז שהיה בהשגחת ה’: 26:15 — וכל. ספר שקנאת פלשתים היה בין מצד העם ובין מצד המלך, מצד העם שסתמו כל הבארות של מים שחפרו עבדי אביו, כדי שלא ימצא מים למקנהו ויוכרח לצאת, ובין מצד המלך: 26:16 — ויאמר אבימלך וגו’ לך מעמנו. כי אבימלך חשב שיצחק מגרע מאתם את השפע שהיה ראוי אליהם, ועז”א כי עצמת ממנו, ר”ל על ידינו עצמת, שאתה לוקח השפע הראוי אלינו, ולא ידע כי הצדיק דומה כלב בגוף האדם, שהוא מקבל חיות מכל האברים ע”י מרוצת הדם וחוזר ומשפיע החיות לכולם ובלעדיו לא תחי הגויה אף רגע אחד: 26:17 — שאלות: מ”ש שסתמו פלשתים הבארות משמע שהיה בגרר ואיך חפרו אותם אחר שהלך משם לא קודם בהיותו שם, ולמה קרא לבאר הראשון עשק ולשני שטנה, ולמה העתיק משם וקרא רחובות: מ”ש לו אל תירא ממי התירא, ולמה לא בנה מזבח עד עתה, ומה השיב אבימלך ראו ראינו כי היה ה’ עמך, הלא לפ”ז תגדל השאלה למה שלחו אותו, ומה שקרא שם העיר באר שבע, הלא כבר קראה אברהם בשם זה: וילך משם יצחק. הגם שהיה עצום ע”י רוב עבדיו והיה יכול לעמוד נגדו, לא רצה להשאר שם בחזקה, כי ה’ אמר לו גור בארץ הזאת דרך גרות: 26:18 — וישב יצחק. לדעתי הבארות שזכר בפסוק ט”ו היו בגרר עצמו, שלא סתמום פלשתים עד עתה כי היו צריכים להם, רק עתה סתמום כשראו שיצחק משתמש בהם כדי שיהיה יצחק מוכרח לצאת, ויצחק לא חפר אותם כי הוצרך לצאת משם, והבארות הנזכרות פה הן אותם שחפר אברהם בנחל גרר, עת יצא מפלשתים לבאר שבע, שעבר דרך נחל גרר ונתעכב בנחל גרר בדרכו כדרך הרועים, ואותן הבארות סתמו תיכף אחר מות אברהם ואלה הבארות חפר יצחק עתה, ומבואר במדרש שהיה לאברהם בבארות האלה גם ענין נעלם, כי כל מעשה האבות והליכתם בקודש ממדרגה למדרגה, עשו נגדם ציונים למטה בעולם התחתון, ובהורידם השפע הרוחניית מנהר היוצא מעדן אל נחלי עדנים, חפרו בארות למטה ויקראו להם שמות, מורים על דברים עליונים שנעשו בעולם העליון, וכמ”ש הרמב”ן, והפלשתים חשבו שע”י בארות אלה ממשיך השפעה משר שלהם וסתמו אותם, ויצחק משך מי החסד מדלים בכחו של אברהם, והחזיר צינורי הברכה למקומם, וחזה מפעלות אלהים ושם שמות בארץ כשמות אשר קרא להם אביו הקורא בשם ה’: 26:19 — ויחפרו עבדי יצחק בנחל. שאח”כ לא הספיקו בארות של אברהם כי היה מקנה יצחק רב ממקנה אברהם וחפרו שם עוד בארות ומצאו באר מים חיים, כי בארות אברהם היו מאוספים ממי גשמים: 26:20 — ויריבו רעי גרר. שע”י שהיה מים חיים שהמעין מקורו מן ההרים, היה להם טענה לאמר לנו המים. א] כי מי המעין יוצאים מן ההר שבגרר שהוא מגבול אבימלך. ב] שהיה מחוקי המלכות שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות, וא”כ מי תהומות הם של המלך ובני המדינה, ורועי יצחק היה להם טענה שהמים שבבטן הארץ הם הפקר, ושייך להם אחר שהם חפרו ומצאו אותו, וע”כ קרא שם הבאר עשק כי היה ביניהם עשק וטענות, שכ”א היה לו טענה לפי דעתו: 26:21 — ויחפרו באר אחרת. בכ”ז לא רצו להחזיק בו בחזקת היד, וחפרו באר אחרת למנוע א”ע מן הריב. ויריבו גם עליה, ובזה לא היה לרועי גרר שום טענה, אחר שהיה באר של מי גשמים שהם הפקר, וע”כ קרא שמה שטנה שלא היה בזה עשק וטענות רק שעמדו לשטן להם בלא שום טענה, ועוד שבריבם על הבאר הראשון היה מפני שגם הם היו צריכים למים והיה סבת הריב תועלת עצמם, אבל בריבם על הבאר הזה שלא היו צריכים לו אחר שהיה להם באר מים חיים אשר לא יכזבו מימיו, א”כ היה רק שטנה לשטן אל יצחק ולהפסידו לא בעבור צרכם אליו: 26:22 — ויעתק. לכן העתיק את מקנהו מן המקום ההוא, אחר שראה שעומדים לשטן לו וכבוד לאיש שבת מריב, התרחק מהם ושם חדלה המריבה. ויקרא שמה רחבות שמעתה לא יצר להם המקום, ואח”כ עלה באר שבע, כי כלתה המרעה של הצאן, וכן באשר מקום זה קנה אביו ויטע אשל: 26:24 — וירא אליו. הנה המקום ששם גר הצדיק והפיץ אור האמונה, קונה קדושה ומוכן להשראת השכינה, וע”כ בבאר שבע ששם קרא אברהם בשם ה’, נתקדש המקום וירא אליו ה’, והזכיר לו כי שם מוכן להשראת השכינה, מצד האלהות ששכן שם על אברהם שהיה מרכבה לשכינה, ובאשר אברהם קרא בשם ה’ ופרסם אמונת האלהות, ויצחק התירא מלפרסם אמונת ה’ ברבים, א”ל אל תירא, כי השגחת ה’ דבקה עמו ויוכח עליו מלכים, וזכות אברהם יעמוד גם לו, וע”כ בנה גם הוא מזבח ויקרא בשם ה’, וגם כרו שם באר. ויש הבדל בין כריה לחפירה, הכריה מציין התחלת החפירה, והחפירה מציין גמר החפירה, כמ”ש בפי’ תהלים בפסוק בור כרה ויחפרהו, ור”ל שהתחילו לכרות, ואח”כ אמר על אדות הבאר אשר חפרו: 26:27 — מדוע באתם אלי. ר”ל שבהכרח הביאה הוא או לשלום או למלחמה, ואם לשלום הלא אתם שנאתם אותי, ואם למלחמה הלא ותשלחוני מאתכם, ששם הייתי בידכם להרע לי ואתם שלחתם אותי ולא עשיתם לי רעה בהיותי אתכם, ואיך יתכן שתלחמו עמי בהיותי ברשות עצמי: 26:28 — ויאמרו ראו ראינו. ר”ל תחלה חשבנו שהצלחתך היא מצד הארץ ואתה ממעט את השפע שלנו, אבל עתה ראינו שהצלחתך היא מצד כי היה ה’ עמך,וזה אינו מגרע השפע שלנו, נהפוך הוא, שע”י השגחת ה’ וברכתו עליך נתברך גם אנחנו, וע”כ ונאמר תהי נא אלה בינותינו, ר”ל שאנחנו יש בינותינו אלה וכריתת ברית, היינו בין אבימלך ואחוזת מרעהו ופיכול שהיו כאחים יחדו, ורוצה אני שאלה הזאת תהיה גם ביני ובינך שגם אתה תהיה בכורתי ברית אחים יחדו, או שר”ל שאלה כבר יש בינותינו מן אברהם ואבימלך שהיה האלה גם על זרעם תתחדש ביני ובינך לחדש את האלה והברית שנית, ועז”א אתה עתה ברוך ה’, ר”ל שראינו שטעינו מה שחשבנו שאתה נתעשרת מארצנו ומגרע את השפע שלנו, שהלא ראינו שאתה גם עתה שאינך בינינו, אתה ברוך ה’ בפ”ע ואינך צריך אל ארצנו: 26:29 — אם תעשה עמנו רעה. ר”ל בל תאמר כי כריתת הברית שהיתה בין אברהם ובין אבימלך נבטל מצדנו על ששלחנו אותך, כי אין אנו מבקשים שתהיה כריתת הברית שאחד ייטיב ויעזור לחברו רק שנכרות ברית שלא ירע א’ לחברו, ובאופן זה היתה גם כריתת הברית של אברהם שאמר לו כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי, וכן אנו מבקשים ממך רק שלא תעשה עמנו רעה ואם לא עשינו רק טוב הזה שנשלחך בשלום ולא לקחנו את רכושך או חלק ממנו כמנהג המלכים בעת ההיא עם הגרים, היא טובה גדולה, כי מן השלוח לא היה לך שום הפסד אחר שאתה עתה ברוך ה’, וגם אמרו אמתלא על ששלחו אותו, באשר אז ראו כי ה’ עמו ורצו לכרות עמו ברית, אבל אם היו כורתים עמו ברית אז היתה הברית רק מצדנו לא מצדך, אחר שאתה היית מוכרח אל הברית הזאת בהיותך תחת ממשלתנו, ואנחנו רצינו שתהיה הברית בינינו ובינך, ר”ל שיהיה קיים משני הצדדים, ועוד שרצינו שתהיה הברית בשביל הטוב שעשינו עמך שהנחנו אותך להתעשר בגבולנו, וכ”ז שהיית עמנו לא נודעה הטובה הזאת כי המלך יניח לעבדיו להתעשר כי מה שקנה עבד קנה רבו, אבל אחר שעזבנו אותך ללכת מאתנו ולא נגענוך, א”כ נתברר שעשינו עמך רק טוב שלא ע”מ לעשות לך רע וליקח עשרך אח”כ, דהא שלחנוך בשלום ולא לקחנו מידך מאומה, ועתה נודע לך שאתה ברוך ה’, כי אין עליך ממשלת מלך ורשות אחרים רק אתה לבדך מושל על כל אשר לך: 26:32 — ויהי ביום ההוא. למעלה אמר ויכרו עבדי יצחק באר שהוא התחלת הכריה וביום שלאחריו הגידו לו שנגמר הכריה ביום א’, שעז”א אשר חפרו שהוא הגמר כנ”ל ושמצאו מים שהם מי מעין, וע”כ קרא שם הבאר שבעה שהיה הבאר השביעי שכרה, כי ג’ בארות של אברהם וג’ בארות שחפרו בנחל גרר וזה היה הבאר השביעית, והנה בימי אברהם קרא למקום ההוא באר שבע רק להמקום של הבאר והאשל, והעיר לא נקראת עדיין בשם זה, ועתה שיצחק קרא ג”כ בשם שבעה נעשה באר שבע שם כולל לכל העיר, ושם זה נשאר עד היום הזה: 26:34 — ויהי עשו הוא הצעה לספור שיבא מענין הברכות, שעשו לקח נשיו מבנות כנען ותהיין מורת רוח ליצחק ע”י מעשיהם הרעים, וזה עורר את יצחק בדבר הברכות, שהיה ענינם מפני שידע עי”כ שעשו אינו ראוי לברכות הנפשיות שהוא בברכת אברהם, ועי”כ רצה לברכו בברכת עוה”ז כמו שיבואר: 27:1 — שאלות: מה ראה יצחק לברך את עשו דוקא ולא את יעקב, וכי לא ידע שעשו איש שדה ויעקב איש תם, ומה ראתה רבקה להשתדל כל כך להסיר הברכה מעשו, ועוד הכי לא היה אפשר לברך את שני הבנים, ויעקב ברך את מנשה ואת אפרים ואת כל בניו, ואיך תחול הברכה על יעקב אחר שכוונת יצחק היה על עשו, וכל הענין הזה שלבש יעקב בגדי עשו ויצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שכפי הנראה מספור התורה היה ענין שנעשה בהשגחת ה’ יפלא מאד, ומדוע לא הגיע ליצחק הערה מאת ה’ שיברך את יעקב. מ”ש אולי ימושני אבי, למה לא חשש להכרת הקול, ומ”ש רבקה עלי קללתך, וכי יכול אדם לקחת על עצמו קללת חברו. יצחק אמר תחלה כמסתפק מי הוא ואמר הקול קול יעקב ויברכהו, ואח”כ חזר ושאל האתה זה בני עשו, ואמר שנית ויברכהו. למה ברכו בטובות גשמיות ולא בברכת אברהם כמו שברכו בשלח אותו פדנה ארם. בחרדה שחרד יצחק מי אפוא ולמה אמר גם ברוך יהיה. עשו שאל תחלה ברכני גם אני אבי ואח”כ אמר הלא אצלת לי ברכה ואח”כ אמר הברכה אחת היא לך אבי, ולא נודע מה חדש בכל שאלה, ולמה לא אמר לו יצחק תיכף מה שאמר לבסוף הן גביר שמתיו לך וכו’, ואחר שלבסוף ברך את עשו הנה משמני הארץ יהי’ מושבך, היה לו לברכו כן תיכף, ולא היה שנאה בין האחים כשהיה מברך את שניהם: ויהי כי זקן יצחק. הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת ה’ בארץ, כמ”ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא”א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ”ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות, וכאשר רצה ה’ שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלהי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלהים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה’ ופרי קודש, וא”א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת ה’, וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה’ הוא נחלתו והוא הקרב לאלהים כמ”ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב”י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה’ והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה”ז ובעה”ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש לה’ ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, וה’ ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה’ להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה’ את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה’, וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה’ להם לאלהים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו, רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה’, והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה’, ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע”י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה’ א”א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה’, וכמ”ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה’ כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח”כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח”כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה’ להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה’ שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ”ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש ה’ וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת ה’ לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה”ז כנ”ל: 27:3 — ועתה שא נא כליך. הטעם שצוה לעשות לו מטעמים, הוא, כי אחר שענין הברכה הוא שהמברך בכונתו יעלה בדבקות נפש אל המקור העליון, אשר שם צוה ה’ את הברכה, ויזיל מי הברכה מדליו על המתברך, וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ובזה צריך ג’ ענינים. א] שיכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ב] להכין את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג] שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך, ושלשת אלה רצה להכין עתה, וע”כ הקדים ויאמר בני שזה ההכנה מצדו, ויאמר הנני שזה ההכנה מצד עשו, ועל כן כדי שיהיה עשו מוכן לקבל הברכה צוהו במצות כבוד אב שהיא מצוה פרטית שיעדה התורה ע”ז אריכות ימים בעה”ז, שאחר ששלשה שותפים באדם הקב”ה ואביו ואמו, ה’ בורא הצורה ואביו ואמו מכינים את החומר, אם מקיים מצות כבוד מצד שהמציאו את החומר יארך חיי גופו בעה”ז, ובכבדו את ה’ בורא הנפש יקבל שכר נפשי בעה”ב, וע”כ כדי שיקבל ברכת העה”ז צוה במצות כבוד, ויען שהמצוה תהיה בשלמות יותר אם ירבה לעסוק בה ביגיעה והכנה רבה והשתדלות, לכן אמר שא נא כליך תליך וקשתך, כי דרך הציד שבצאתו לצוד עוף קל לא יקח עמו כל כלי הצידה, וע”כ צוהו שיקח כל כליו כהולך לצידה גדולה, וצא השדה אף אם יש אתך ציד חיה או עוף בבית, תצא השדה לצוד למעני ביחוד לשם מצות כבוד: 27:4 — ועשה, ונגד שיהיה התקשרות בין המברך להמתברך אמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי, שמצד שיהיו המטעמים עשוים באופן שאהבתי אותם, ומצד שאתה תביא לי שאתה תהיה המשפיע אותם ואני המקבל, יהיה התקשרות בינינו כדרך הנותן והמקבל, ואוכל לחזור להריק עליך הברכה שאהיה אני המשפיע ואתה המקבל, ונגד שיהיה המברך מוכן להוריד השפע אמר ואכלה בעבור תברכך נפשי, והוא כמ”ש מהר”י מינץ בדרשותיו, שבעבור שהנביא המגיד העתידות או המברך צריך להפשיט את נפשו מגופו ולהדביקה ברוחניות, היה צריך לתת שוחד אל הגוף תשורה או מתן מה שהגוף נהנה ממנו, בענין שגם הגוף יסכים אל ההפשטה הזאת שהיא נגד טבעו, ובענין זה היו התשורות שהביאו אל הנביאים כמ”ש ומה נביא לאיש האלהים, כי זה היה שוחד לכח החמרי שיתרצה להפשטת הנפש, עד שתוכל הנפש להתבודד בענינים האלהיים, ועז”א בעבור תברכך נפשי: 27:5 — ורבקה שמעת. הנה רבקה הבינה כל כונת יצחק (שעז”א ורבקה שומעת ר”ל מבינה דברי יצחק) איך רוצה לעשות התקשרות בין עשו ובין יעקב כהתקשרות יששכר וזבולון ושבט לוי וישראל שיעקב יעסוק בתורה ועשו יפרנס אותו, אבל היא ידעה היטב רשעת עשו ורוע תכונתו, שלא לבד שלא יהיה קליפה השומרת לפרי, כי כעש יאכל וכרקב יבלה את כל, והעושר שיתן לו אביו בברכתו יהי’ שמור לו וליעקב לרעתו, לכן ראתה כי טוב שיבורך יעקב גם בברכת עה”ז בעושר וממשלה, כי יש מקום אשר שניהם יכונו יחדו ההצלחה הגופיית עם הנפשיית ויוכל אדם לזכות לשני שלחנות, אם ישמש בהעושר וממשלה רק לצורך אושר הנפש, שמטעם זה לע”ל יהיה ללוים חלק בארץ, כי אז תמלא הארץ דעת ה’ ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא תשביתנו העושר מעבודת ה’, כי מסלת השלמים שתים המה, יש אשר יהיה ענין החומר עליו ויצרו יסיתהו לחטוא, רק הוא יתגבר על יצרו, וזה הנקרא כובש, ויש אשר כבר המית את יצרו ופסקה תאותו, וזה נקרא צדיק. והנה הראשון צריך להכניע את חמרו ושלא י”ל חלק ונחלה בעושר ונחלה בל ישבית אותו מעבודת ה’, אבל השני שגם כחותיו החמריים באו בברית בל יתאוו לדבר מלבד אשר תצוה הנפש להעזר בהצלחה הנפשיית, לא יחשיך אותו ההון והמשרה מעבודת ה’, וזה יהיה מדרגת ישראל לעתיד כמ”ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה’ תקראו, וחשבה רבקה שבענין זה יצלחו הבנים יותר, שגם ברכת העה”ז תהיה ליעקב, ועשו יעבוד אותו עבודת עבד, כי ימשול עליו יעקב בעוז ה’ ובכח נפשו כמו שהיה בעת שהצליחו ישראל וכבשו אדום תחתם והכניסו אותם בברית מילה וטבילה בימי הורדוס, וספר הכתוב כי רבקה שמעת בדבר יצחק וילך עשו לצוד ציד להביא, כי לולא ראתה שהלך תיכף לא היתה עושה הערמה הזאת רק היתה מדברת על לב יצחק שיסכים לדבריה, אבל ראתה שהזמן קצר כי הלך לצוד ציד ולא באופן שהיה הולך תמיד לצוד כי היה איש ציד כי עתה הלך להביא, ולכן הוכרחה אל הערמה הזאת: 27:6 — ורבקה אמרה הנה שמעתי וכו’. לא הגידה לו מ”ש שא כליך וצא השדה, שאז לא ירצה יעקב לילך באשר רצון אביו שיצא דוקא אל השדה, לכן אמרה שאינו מקפיד רק שיביא לו ציד אף שיהיה מציד שבבית, גם שנתה מ”ש ואברכך לפני מותי והיא אמרה לפני ה’, בל יאמר יעקב מה תועיל לי הברכה אחר שדעתו הוא על עשו, ומה בכך שיסמוך ידו עלי, הלא את עשו יברך בכל מקום שהוא, ע”ז אמרה ואברככה לפני ה’, ר”ל שאין הנביא פועל נבואתו והוא רק כלי לבד להגעת הרצון האלהי, ואין הדבר תלוי בכונתו כמו מי שנתכוין לזרוע חטים וזרע שעורים בטעות יצמחו שעורים, וכמ”ש הרי”א שהמברך הוא רק מכין להגעת העתידות כפי רצון ה’, ואם ה’ ישים בפיו לברך את יעקב לא יזיק מה שהוא יכוין על עשו, וז”ש ואברככה לפני ה’, כי ה’ יודע האמת שהוא יעקב ועליו יריק הברכה, ויצחק רק הצינור שדרך שם תעבור הודעת ה’ וברכתו: 27:8 — ועתה. אמנם לעומת שלש ההכנות הנז’ למעלה, אמרה נגד מה שיוכן המתברך ע”י מצות כבוד שזה א”א לך כי לא צוה אותך, הנה אני מצוה אותך ותקיים מצות כבוד אם, ונגד שיהיה התקשרות בין המברך ובין המתברך ע”י המטעמים,אני אעשה המטעמים כאשר אהב, ונגד שתכין נפש המברך להמשיך הברכה והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך, שיאכל כדי שיברכך שתהיה האכילה תמורת הברכה, שיהיה שוחד לגוף שלא יעכב את הנפש להתקשר במקור הברכה: 27:11 — ויאמר יעקב וגו’ הן עשו אחי. ר”ל שכבר יפול הטעות בין דברים בלתי שוים אבל לא יפול טעות בין דברים המתנגדים, ר”ל שיטעה אדם בין חום גדול וחום מעט בין השחור ובין השחור הדומה לתכלת, אבל לא יטעה בין החום והקור בין השחור והלבן, וכן אף שיעקב ועשו היו נכרים בקולם כמ”ש הקול קול יעקב, מ”מ לא היו משונים בזה מהפך אל הפך והיה באפשר לטעות ביניהם, לא כן במשוש, שעשו היה איש שעיר משונה מכל אדם כולו כאדרת שער, ויעקב איש חלק ג”כ משונה מכל אדם שאין לו שער כלל, וזה כשני הפכים שא”א בהם לטעות כלל: 27:12 — אולי ימשני אבי. ר”ל שעד עתה הגם שלא יברכני בברכת עה”ז מ”מ לא יקללני ג”כ ויוכל להיות שאשיג טוב העה”ז בלא ברכתו, וכן תהיה לי ברכה אחרת שהיא ברכת עה”ב, אבל אם ימושני וידוע לו שאני עושה השתדלות נמרץ להשיג עניני עוה”ז, ובזה אהיה בעיניו כמתעתע, ר”ל כי לדעת יצחק לא יכונו ברכת עוה”ז ועוה”ב יחדיו, וכשידע שאני רוצה עוה”ז יחשוב שאני ממאס בברכת עה”ב, ובזה אהיה בעיניו כמתעתע מן הדרך הנכונה, ובזה אפסיד בשתים. א] והבאתי עלי קללה, שלא לבד שלא יברכני בעניני עה”ז, עוד יקללני שלא יהיה לי עושר וכל חמדת עולם. ב] ולא ברכה, שגם הברכה שאשיג עתה שהיא ברכת עה”ב, אפסיד ג”כ אחר שיחשוב אותי כמתעתע מדרך ה’: 27:13 — בותאמר וגו’ עלי קללתך. ר”ל באם ירצה לקללך תאמר שאני צויתיך לעשות כן, ועלי יהיה החרון אף, וידע יצחק שלא עשית זאת בעבור שאתה רוצה ברכת עה”ז רק בעבור שצויתיך, ומהיותו יודע שאני לא אטה אותך מדרך הישרה לא יקלל אותך, וגם כי אחר שלה נאמר בנבואה שרב יעבוד צעיר, ראוי שעשו שנולד ראשונה יעבוד את יעקב, שאף שקנה ממנו הבכורה, לא קנה רק היתרון שיש לבכור לא ההפסד שיגיע לו ממנה, שלענין זה נשאר עשו בן הגדול, ועז”א עלי קללתך כי לי נאמר כן בנבואה, שברכת עה”ז ראוי לך, אך שמע בקלי, אחר שאני מודיעך דבר ה’ חייב אתה לשמוע: 27:15 — ותקח רבקה את בגדי עשו. ידוע שאם ילוה אל ההגדה הנבואיית מעשה בפועל, תתקיים הנבואה בכל אופן כמ”ש הרמב”ן, שכל מעשה שבא עם הנבואה, בא לחזק את הדבר בל ישתנה, ואחר שענין ברכת יצחק היה כעין הודעה שמימיית, רצתה שתלוה אליו מעשה פעלית מיוחס אל הדבר שיציינהו בפועל, וידוע כי טובות העה”ז העושר והמשרה נמשלו בכתבי הקודש בשם בגדים, שהם מלבושים חיצונים בלתי דבקים אל האדם ורק טפלים אליו, אבל המעלות הנפשיות הם עקר האדם בלתי נפרדים ממנו כגוף ונפש, ולפ”ז הבגדים החיצונים שהם טובות העה”ז היו ראוים לעשו ונקראים בגדי עשו, והקול שיצייר כח הדברי מנפש המדברת שהיא שלמות הנפשיי ראוי ליעקב, ורבקה שרצתה שגם בגדי עשו, ר”ל טובות עה”ז יהיו ליעקב, עשתה מעשה בפועל, רומז לזה במה שהלבישה את יעקב בגדי עשו, באופן שבקולו ופנימותו, יהיה יעקב, ומצד בגדיו החיצונים שהם טובות העה”ז, יהיה עשו: 27:16 — ואת ערת. וכדי שידמה לעשו גם במשוש גופו ושערותיו, הלבישה אותו את עורות גדיי העזים, באופן שחיצוניותו יהיה דומה לעשו ויקח את הברכות הראויות לו, ובכ”ז יהיה פנימותו יעקב, ועלה בידה שיצחק אמר כן באמת הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שהוא יעקב מצד קולו ועשו מצד בגדיו, בענין שיקח הברכה הרוחניית והגשמיית: 27:18 — ויאמר אבי. תחלה לא ערב לבו לאמר רק מלה אחת וכשראה שלא הכירהו אמר אנכי עשו בכרך, ועשו אמר אני בנך בכורך עשו, שכלל בלשון, שיקדים האדם בדבורו את הדבר שהוא עקר בעיניו, כמ”ש בכ”מ בפי’ התנ”ך, ואצל יעקב היה העקר שר”ל שהוא עשו, אבל מה שאמר שהוא בכור, בזה לא שנה טעמו, כי באמת היה הבכור, לכן הקדים בדבורו שהוא עשו ובכ”ז לא אמר שקר כי פרש דבריו אנכי עשו מצד שאני בכרך, אף שאני יעקב, אבל מצד שקניתי את הבכורה של עשו, איני יעקב רק עשו שהוא הבכור, ובעשו היה בהפך, שזה שהוא עשו אינו חדוש בדבורו כי כן האמת, רק מ”ש שהוא הבכור שזה היה הפך האמת, כי מכר את הבכורה. ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שכ”מ שיאמר אנכי, ר”ל אנכי בעצמי והוא דיוק על עצמותו של המדבר, וכ”מ שאומר אני, אינו מדייק זאת רק מייחס אל המדבר תארים או פעולות, לכן יעקב אמר אנכי, שהוא דיוק בעצמותו, ועשו לא עלה בלבו לדייק שהוא עשו רק שהוא הבכור שהוא תואר נוסף על עצמותו אמר אני. ומ”ש עשיתי כאשר דברת אלי, פירוש עשיתי כאלו דברת אלי, כי אתה כוונת לברך את הבכור ואני הבכור באמת, וא”כ היה הדבור אלי, וכלל בלשון שהה”א הנוספת בפעלים מורה על הבקשה, וע”כ אמר שבה ואכלה בלשון תחנונים: 27:20 — ויאמר וגו’ מה זה מהרת. שכבר כתבתי שיצחק צוה לו שיצא השדה דוקא, ושיקח עמו כל כליו כדי שיהיה לו טורח גדול במצוה זו, שבזה יוכן אל הברכה, וכאשר ראה ששב תיכף, הבין שלא יצא לדרך רחוק, עז”א מה זה מהרת למצא, הלא צויתיך שלא תמהר רק תלך למקום רחוק. ויאמר כי הקרה ה’ אלהיך לפני, אני באמת לא חשבתי לצוד במקום קרוב, רק ה’ הקרה לפני ציד, במקום שאין דרך שיהיה שם ציד חיה או עוף, ועז”א הקרה שבא דרך מקרה, וגם הקרהו לפני, שהצידה באה לפני כרומז אלי שהוא המוכן לזה מאת ה’, וזה ודאי בזכותך, שעז”א ה’ אלהיך עד שראיתי כי מאת ה’ הוא: 27:21 — ויאמר יצחק אל יעקב. תחלה נסתפק ורצה לבדקו בקול, ובמאמר הראשון לא הרגיש עדיין שהוא יעקב, וע”כ אמר ויאמר יצחק אל בנו, ואח”כ נתן לבו היטב אל קולו ואל דבריו שהיו דברי יראה ואמונה והכיר שהוא יעקב, עז”א ויאמר אל יעקב, ולכן נסה הדבר ע”י חוש המשוש שיברר יותר מן הקול: 27:22 — ויאמר הקל קול יעקב. כבר בארתי למעלה, שזה היה נסבה מאת ה’, שרק באופן זה יקבל יעקב ברכת העה”ז שמגיעים לעשו, באופן שהידים שהם כח הגבורה והגוף מגיעים לעשו והקול שהוא כח הנפשי מגיע ליעקב, וה’ סבב שיעקב יהיה לו גם ידי עשו, ר”ל חוזק הגוף ועניניו, וכן חלה עליו הברכה שקול יעקב וידי עשו יהיו לאחדים, היינו שע”י כח הנפשי שהוא קול יעקב, יהיה לו גם כח הגופיי גבורה ועושר וממשלה, באופן שטובות החיצוניות שיהיו לו, לא יהיה מצד הטבע רק מצד ההשגחה מצד קול יעקב ותורתו, ובעת יופסק קול יעקב ע”י התרשלו מתורת ה’ לא יהיה לו גם ידי עשו, ועז”א חז”ל בזמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות וכו’ אין הידים ידי עשו, ר”ל כי אז ידי עשו שייכים ליעקב, ובהפך הידים ידי עשו שייכים לעשו, כי יעקב לא ישיג ידים אלה רק ע”י קולו ותורתו: 27:23 — ויברכהו. ר”ל הכין א”ע אל הברכה, כי מה שאכל מצידו היה הכנה אל הברכה כנ”ל, ויתכן כי אכילת הצדיק ישוב ע”י כוונתו להיות כעין קרבן, כי כמו שהקרבן נאכל על המזבח ומן הרוחני אשר בדם הנפש תחול עליו נפש האלהית שהיא נפש המקריב וזוך כוונתו, וזה תהיה מרכבה להשראת השכינה כמ”ש הכוזרי, כן ע”י אכילת הצדיק וטוב כוונתו תחול האלהות על נפש המקודשת, וכמו שהיה באכילת הכהנים שעי”כ הבעלים מתכפרים, ועז”א חז”ל שהשני גדיי עזים היה אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, כי היה כעין קרבן, וכמו שענין הפסח הוא הוראה על שישראל יצאו מתחת ממשלת הכוכבים, כן היתה הוראת אכילה זאת לברך את יעקב שימשול בכח אלוה נעלה מן הטבע, וא”כ אכילת יצחק כבר היה התחלת הברכה: 27:24 — ויאמר האתה זה בני עשו. אחר שעד עתה היה מסתפק, בהכרח שבעת החל לכוון להמשיך עליו השפע ממקור הברכות, יפרש בבירור מי הוא ולמי יברך, ולתכלית זה היה השאלה הזאת ותשובתה: 27:25 — הגשה לי. כבר כתבו האלהיים לפרש בפירוש בכל דבר שבקדושה לתכלית מה ולאיזה כוונה הוא עושה כדי שתסכים האמירה עם המחשבה שבלב, ובפרט בקרבנות, כמ”ש לשם ששה דברים הזבח נזבח, עז”א ואכלה, על הכוונה לבעבור תברכך נפשי, ואמר שהביא לו יין כענין אכילת מזבח ונסכיו: 27:27 — ויגש וישק לו. הנשיקה היא התדבקות רוחא ברוחא כמ”ש בזהר, כדי להריק עליו הברכה ממעל.וירח את ריח בגדיו, כבר כתבתי שהבגדים הם משל על דברים שחוץ לגופו שהוא ציון אל העושר ועניני העה”ז, ובבגדים האלה אין בם ריח ודבר רוחני שהנשמה נהנית ממנו, אבל יצחק הרגיש כי גם בבגדיו יש ריח ורוחנית, שע”י יעשה צדקה וחסד ויהיה לו ריוח לעסוק בתורה. ועז”א ראה ריח בני כריח שדה, וחז”ל אמרו במליצתם כריח שדה של תפוחים, ר”ל אתרוגים, כמ”ש התוס’ (שבת דף פח) כי בכל פרי עץ העצים והקליפות הם טפלים לפרי ואין בם ריח, אבל האתרוג גם עצו ועליו יש בם ריח, וזה משל שגם קניניו החיצוניים והטפל אל הפרי שהם קניניו ועשרו יש בו ריח ורוחניות. ולעומת שהתחיל הברכה מטל השמים ומשמני הארץ אמר הנה הריח כריח שדה, וזה מורה שיתברך בשדי תבואה ורוב דגן ותירוש, ועז”א: 27:28 — ויתן לך. בוא”ו החבור, כריח שדה, וכן יתן לך ברכותיו. וברכו בשני ענינים. א] בעושר וקנינים. ב] בממשלה וכבוד. נגד העושר ברכו בג’ ענינים, כי יש ארץ שמנה בטבעה, רק שחסר לה שפע מעל מטל השמים, ויש שיש מגד שמים אך היא ארץ רזה וחסר לה ברכה מתהום רובצת תחת, לזה אמר מטל השמים ומשמני הארץ, ויש שיש בה כל אלה ואינה מצלחת לדגן ותירוש שהם עקר למחית האדם, עז”א ורב דגן ותירש: 27:29 — יעבדוך. ונגד המשרה והממשלה אמר יעבדוך עמים, ויש הבדל בין עמים ולאמים, שלאומים פורט עמים בעלי דת, וע”כ הוסיף וישתחוו לך לאמים, והם לא יעבדו למעלתם רק ישתחוו, הוה גביר לאחיך, שהם בני ישמעאל וב”ק, וישתחוו לך בני אמך, הם בני יעקב, ישתחוו לך מצד שאתה הבכור. ארריך ארור ומברכיך ברוך, ולמעלה אצל אברהם, וכן בברכת בלעם נאמר בהפך, כי שם יאמר, שישגיח ה’ בהשגחה פרטית על המברכים, וכל מי שלא יברך וכ”ש המקלל יהיה ארור, אבל יצחק בברכת עשו לא יכול לאמר כן שלא תחול השגחת ה’ רק על מברכי עשו, רק אמר בהפך שה’ ינקום מן המאררים, וממילא המברך יהיה ברוך מצד עצמו: 27:30 — ויהי כאשר כלה. מספר כי הי’ השגחת ה’ שעשו יבא באותו הרגע לא קודם ולא אח”כ, שאם היה בא קודם היה משבית את הברכה, ועז”א ויהי כאשר כלה, ואם היה בא אח”כ היה הפסק בין הברכה ובין הסכמת יצחק שאמר גם ברוך יהיה, ועז”א ויהי אך יצא יצא, שהיה השגחת ה’ שבתוך כדי דבור יקיים יצחק את הברכה ליעקב: 27:33 — ויחרד יצחק וגו’ ויאמר מי אפוא, ר”ל הלא נתקבצו בזה כמה פליאות עד שנראה בעליל כי דבר ה’ הוא. א] מי הוא הצד ציד, שלא נודע מי הוא, ב] אפוא, הוא שנתעלם מן העין פתאום ולא נודע איפה הלך, ג] הצד ציד, ואיך צד ציד בשעה קלה ואין יודע ציד בלתך, ד] ויבא לי, ואיך עלה בדעתו להביא ואני לא צויתיו. ה] ואכל מכל, הגם שאין דרכי לאכול הרבה מחלישת האצטומכא בפרט לחז”ל שטעם בו כל מעדנים שבעולם, ו] שכ”ז היה בטרם תבוא הצידה וההבאה והאכילה, ז] ואברכהו, מה שברכתיו ולא הרגשתי בקולו שהוא איש אחר, מבואר מכ”ז שה’ הסכים על ברכה זו, וא”כ גם ברוך יהיה, וקרוב לזה ברי”א: 27:34 — כשמע עשו, שאביו הסכים על הברכה, ויצעק ויאמר ברכני גם אני אבי, עשו לא עלה בדעתו שברכתו היה רק בעבור יעקב, וא”כ הלא האב יכול לברך כל בניו בעושר ובממשלה וכל טוב: 27:35 — ויאמר בא אחיך במרמה, הודיע לו כי ברכתו אין לה מקום רק כ”ז שלא נתברך יעקב, כי הלא ההון והעושר הגבורה והמשרה וכל מחמדי תבל אינם ברכות והם רק קנינים מדומים, ולא יקראו בשם ברכה רק כשהם עוזרים אל ההצלחה הנפשיית, ולפ”ז כ”ז שלא נתברך יעקב בברכות אלה והיה גורלו שיהיה דל וחלוש וחסר לחם, רק יתפרנס משלחנו של עשו שיכלכלהו לחם ומזון וישמרהו מכל צר ואויב כדי שיוכל לעסוק בתורה, ממילא היה ענין של עשו עם יעקב כענין זבולון עם יששכר, אז היה ברכתו של עשו ברכה, כי ע”י עשרו וגבורתו היה שומר לפרי ומחזיק ידי יעקב שיוכל לעסוק בתורה והיה לו עי”ז חלק לעה”ב, אבל אחר שיעקב לקח טובות עה”ז לעצמו ע”י הברכה ואינו צריך אל עשו, לא יוכל עוד לברך את עשו, כי מה יועיל לו העושר והממשלה אחר שיעקב אינו צריך לו והעושר יהיה לו לרעתו ולא יקרא בשם ברכה, וז”ש שאחיך לקח ברכתך, ר”ל ברכתך היא רק שתתמוך ביד יעקב שיעסוק בתורה, וזאת לקח לעצמו שהוא עצמו תמצא ידו לעסוק בתורה בלעדיך ואינו צריך לך, ודייק מ”ש בא במרמה, שרק הביאה היה במרמה, אבל הלקיחה לא היה במרמה, כי באמת מגיע לו גם ברכת עוה”ז שעם קנין החכמה כרוך ג”כ קנין העושר והמשרה כמ”ש בשמאלה עושר וכבוד בי מלכים ימלוכו, וברכות אלה הם שלו, כי גם ברכתך לא היה רק בשבילו ושלו לקח: 27:36 — ויאמר הכי קרא שמו יעקב. אמר הלא לכן נקרא בשם יעקב על שידו אוחזת בעקב עשו, וכבר התבאר שזה מורה שממשלת יעקב לא תהיה אלא באחרית הימים, שעשו ימשול בתחלה ויעקב בסוף, וא”כ איך לקח הברכה שיהי’ לו עושר וממשלה תיכף כאלו אין שמו יעקב מורה על שידו אוחזת בעקב עשו רק העקבה והרמאות שעתיד לעשות. וז”ש הכי, בעבור זה קרא שמו יעקב, להורות כי יעקבני זה פעמים, והלא שמו יעקב מורה שממשלתו תהיה בעקב ובסוף, ועוד טען איך עקבני זה פעמים, ששתי המרמות שעשה סותרים זא”ז, כי אחר שלקח את הבכורה הלא בחר להיות עובד אלהים שזה ענין הבכורה, וא”כ אין לו לעסוק בעניני עוה”ז שיהיו לו שדות וכרמים עושר וממשלה רק קדוש יהיה לאלהיו, ואיך לקח את הברכה של טובות העה”ז שזה סותר אל הבכורה, וז”ש את בכרתי לקח ואיך עתה לקח את ברכתי, הלא במה שלקח את הבכורה הקנה לי את העה”ז והוא בחר בברכת העה”ב, וכן אחר שנאמר בנבואה ורב יעבד צעיר, א”כ אחר שהוא לקח את הבכורה צריך שאני אהיה האדון והוא העבד כי הוא הרב והבכור, ואיך לקח ברכתי שיהיה הוא המושל ואני העבד. והוסיף לאמר שהגם שלעתיד תופסק ממשלת עשו, וישראל עושה חיל, שע”ז מורה שידו אוחזת בעקב עשו, שגדולת יעקב יהיה באחרית הימים, הלא אשאל איך עתה לקח ברכתי, הלא עתה הברכה הזאת מגעת לי. ויאמר הלא אצלת לי ברכה, עתה בא בטענה אחרת, שאף שהגדת לי שלא תוכל לתת לי ברכה רק בשביל יעקב, שבזה אזכה בברכתי שאשלים מה שיחסר ליעקב ואחלק עמו עי”כ בעה”ב, הלא בהכרח לא ברכת את יעקב בכל הדברים שבעולם, ונשאר איזה דבר שיחסר לו, למשל אם ברכתו בעושר ולא בגבורה, תברך אותי בגבורה ובזה אשלים חסרון של יעקב להיות לו למגן ועזר מצריו, או אם ברכתו בכל טוב וחסר לו דגן, תברך אותי שתהיה ארצי מבורכת בדגן ואתמוך בזה ידי יעקב ויהיה לי זכות בשבילו, וז”ש הלא אצלת לי ברכה, שלפי מה שחשבת שהוא עשו, בודאי הנחת איזה דבר גם לאח השני שלא יהיה צריך אלי בכל הדברים, וברכה זו שהשארת תברך אותי כי בזה יצטרך אלי: 27:37 — ויען יצחק ויאמר. הן לא נשאר שום דבר שיהיה יעקב צריך אליך שאם שלא ברכתיו בגבורה ויהיה צריך לגבורתך, הלא גביר שמתיו לך, ואם שלא ברכתיו בממשלה ואתה תלחם בעדו עם אויביו ותכניעם, גם זה אינו כי את כל אחיו נתתי לו לעבדים, ואם שלא ברכתיו שיהיה לו דגן או שיהיה לו תירוש, ובזה יצטרך לך הן דגן ותירוש סמכתיו, וא”כ לכה אפוא מה אעשה בני, הלא לא נשאר שום דבר שיחסר ליעקב שאברך אותך בזה שיצטרך לך: 27:38 — ויאמר עשו וגו’ הברכה אחת. השיב לו שכ”ז לפי דעתך שתלית ברכתי ביעקב שלא תוכל לברך אותי רק בשביל יעקב, כדי שאהיה אני התומך והמחזיק של יעקב עד שהברכה היא לך אחת, ר”ל שברכתי עם ברכת יעקב היא ברכה אחת שלא תוכל לברך אותי רק בדבר שלא ברכת את יעקב, ואני איני רוצה כלל בזה שיהיה ברכתי תלויה בברכת יעקב, אני רוצה בברכה בפ”ע. ברכני גם אני אבי, שאמצא עושר ומשרה בפני עצמי לטובת חיי העוה”ז, לא בשביל שאזכה עם יעקב לעוה”ב, כאב שמברך את כל בניו שיהיה לכל אחד עושר וגבורה בפני עצמו: 27:39 — ויען יצחק אביו. זה אמר לו מצד שהוא אביו כרחם אב על בנים, הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לעומת מ”ש ליעקב שיתן לו האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, שאצל יעקב יהיה מתנת אלהים ותלוי בהשגחת ה’ שהוא לפי המעשים אם יזכו, אמר לעשו שמעצמו יהיה מושבו במשמני הארץ בלתי תלוי בהשגחה, ולא ברכו רק בעושר, אבל לענין המשרה והממשלה, 27:40 — ואת אחיך תעבד. וזה יהיה לך לאושר הנפש, וזה תלוי בתנאי, אם יעקב יעסוק בתורה ויעבוד את ה’ שאז תכנע לפניו, אבל בזמן שירפו ידיו מעבודת ה’ אז תהיה אתה המקל והרצועה לרדות וליסר אתו, וז”ש והיה כאשר תריד, עת שאתה תרדה בו ע”י שלא יעבוד את ה’, אז ופרקת עלו, כמ”ש בזמן שאין הקול קול יעקב אז הידים ידי עשו, וכן היה באמת שכ”ז שעבדו ישראל את ה’ היה אדום למס עובד כמו שהיה בימי דוד ושלמה ומלכי ישראל הצדיקים, ועת חטאו ישראל כתיב בימיו פשע אדום וגו’ וימליכו עליהם מלך (מלכים ב ח׳:כ׳): 27:41 — וישטם עשו. המשטמה היא שמרוב השנאה חושב מחשבות להיות לשטן לו, והיה המשטמה על הברכה אשר ברכו אביו, וזה כולל גם משטמה על אביו על שקיים את הברכה. גם יל”פ על הברכה שברך יצחק לעשו שא”ל את אחיך תעבד ששעבד אותו אל יעקב, ויאמר עשו בלבו, לנקום בין מאביו בין מיעקב, ע”י שיהרוג את יעקב, ואביו יתאבל עליו, שעז”א יקרבו ימי אבל אבי, שבקרוב יתאבל אבי על יעקב: 27:42 — ותשלח ותקרא. יספר הטעמים שצותה שיברח, א] מצד שיעקב בנה הקטן, נגד עשו הגדול בגבורה ובכח נגד יעקב, ב] מצד שהוא מתנחם וחושב מחשבות להרגך, והוא אחיך שלא תוכל להשמר מפניו: 27:43 — ג] ועתה ברח לך אל לבן אחי, שתהיה בין משפחתך והוא ישמרך מכל רע, וגם אמרה ברח לך לטובתך כי שם תמצא בת זוגך. ד] וישבת עמו ימים אחדים, לא תצטרך לשבת זמן רב, עד אשר תשוב חמת אחיך, מבואר אצלי תמיד ההבדל בין חמה ובין אף, שהחמה הוא הכעס הפנימי בלב, והאף הוא בגלוי מה שרוצה להנקם, ולעשו היה חמה ואף, חמה בלב נגד יצחק ורבקה שגרמו שיקח ברכתו ולהם לא יכול להראות אף בפועל לעשות להם רע רק חמה בלב, והיה לו אף נגד יעקב להרוג אותו כדי שלא יצטרך להיות עבד, כמ”ש ואת אחיך תעבד, ולא היה לו חמה בלב כי יעקב עשה זאת לטובת עצמו, וע”כ תשב תחלה עד שתשוב חמתו מאביו, שעי”כ אמר יקרבו ימי אבל אבי, ואח”כ תמתין, 27:45 — עד שוב אף אחיך. שהאף הוא נגד יעקב, שעז”א ממך, ע”י שישכח את אשר עשית לו, ואז ושלחתי ולקחתיך משם, כי אם תאמר שתשאר פה ותלחם עמו למה אשכל גם שניכם: 27:46 — ותאמר רבקה. לא רצתה לגלות ליצחק שעשו רוצה להרוג את יעקב, פן יצטער ע”ז, וע”כ אמרה בחכמה שישלח אותו פדנה ארם לקחת אשה, ועז”א אם לקח יעקב אשה מבנות חת, או אף שלא תהיה מבנות חת רק מבנות הארץ, אם תהיה כאלה למה לי חיים, ובזה גלתה דעתה שאינה רוצה שיקח מבנות הארץ רק שילך אל בני משפחתו לקחת אשה משם: 28:1 — ויברך אתו. היו בכאן שתי ברכות ושני צוויים, א] ברך אותו בברכת עוה”ב והתנה תנאי שלא יקח אשה מבנות כנען, וזה מצות ל”ת, ב] צוהו מ”ע שילך פדנה ארם ויקח אשה מבנות לבן, וע”ז ברכו שנית: 28:3 — ואל שדי יברך אתך. שהוא מה שברכו שיהיה לקהל עמים, וגם שיתן לך ברכת אברהם, והוא שיהיה לו לאלהים וישרה שכינתו עליו, וזה יהיה לרשתך את ארץ מגריך, כי ברכת הזרע וברכת ירושת הארץ תלוים זה בזה ונזכרים תמיד זה אצל זה, וירושת הארץ תנאי אל שישרה שכינתו עליהם, כי היא מוכנת לקדושה ולהשראת שכינה, וכן תנאי אל שיפרו וירבו, כי השורק והגפן המובחר לא יצלח רק בקרן בן שמן, וברכת אברהם תלה מתנתו באלהים כי אינה ביד אדם כמ”ש למעלה: 28:5 — וילך וגו’ אל לבן. יצחק א”ל ביתה בתואל שהוא ינחהו בעצתו, ויעקב שירא מעשו הלך אל לבן שהיה גבור בארץ ויגן עליו מפני עשו: 28:6 — וירא עשו. כי ברך אותו שתי ברכות, א] שברך את יעקב בעת ששלח אותו פדנה ארם, ב] בברכו אתו, הברכה הראשונה, ויצו עליו, מצות לא תעשה, לא תקח אשה מבנות כנען, ויעקב שמע לדברי אביו בשני הצוויים, במה שהלך פדנה ארם, שממילא לא יקח מבנות כנען ויקח מבנות לבן: 28:8 — וירא. והגם שמזה ראה ביחוד שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, היה מרשעתו שלא לשמוע המצות ל”ת כי לא גרש בנות כנען, ולא לקיים המצות עשה לקחת מבנות לבן, כי תחת זה הלך אל ישמעאל, ובאר כי במה שהלך אל ישמעאל לקח אחות נביות, שהיה רשע והבנים הולכים אחר אחי האם, ולא קיים הלא תעשה כי לקח על נשיו, ולא גרש בנות כנען מאתו: 28:10 — שאלות: למה אמר שנית שיעקב יצא מבאר שבע, וכבר אמר וילך פדנה ארם, ולמה ספר מן הלינה ולקיחת אבני המקום, ומה היתה כוונת המראה הזאת שאין לה פירוש: ויצא יעקב. הנה נבואת האבות וכן נבואת כל הנביאים חוץ ממשה היה באספקלריא שאינה מאירה, והי’ בנבואת הנביאים כמה מדרגות כפי מעלת הנביא וכפי הכנתו, וספר פה כי המראה הזו שראה יעקב בחלומו, היה באספקלריא שאינה מאירה והיה במדרגה נמוכה, אם מצד הכנת הנביא, וזה מארבעה טעמים. א] כי לשלמות הנבואה צריך שיהיה במקום מקודש, כמ”ש שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ, ונבואה זו היתה בעת שיצא יעקב מבאר שבע והלך במהלכו לחרן, שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ כבר עשה תנועת ההעתק מא”י לחו”ל וזה מאפיל זוהר הנבואה: 28:11 — ויפגע. ב] מתנאי הנבואה שיהיה חכם גבור ועשיר כמ”ש חז”ל, שלעומת שצריך שהנביא יהיה אמיץ לבו בגבורים, הנה יעקב פגע במקום וילן שם מצד כי בא השמש, כי פחד ללכת בלילה לבא אל עיר מושב ולא היה בו רוח גבורה, ג] נגד מעלת העושר לקח מאבני המקום וישם מראשותיו, ולא היה בידו כר וכסת לשכב עליו, כי הלך מבית אביו במקלו מבלי מאומה, או לדברי חז”ל שאליפז לקח את כל אשר לו. ד] נגד מעלת החכמה שיכין א”ע בעיון ובמושכלות, והוא שכב במקום ההוא, ולא הכין א”ע לנבואה זו ע”י עסק התורה: 28:12 — ויחלם. עתה יספר ארבעה חסרונות שהיו בנבואה עצמה, כמו שחשב הרמב”ם בחבורו ה’ דעות ובס’ מו”נ בהבדלים שבין נבואת משה לנבואת יתר נביאים, [הבדל א’] שהנבואה הבלתי שלמה תהיה בחלום כמ”ש בשעפים מחזיונות לילה, ועז”א ויחלם. ב] שהנבואה הבלתי שלמה יבאו בה משלים וחידות, וכל שהמשל בלתי מובן, הוא סימן לגריעות הנבואה, וכמ”ש ואלי דבר יגונב ותקח אזני שמץ מנהו, ועז”א והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהוא משל וחידה ועדיין לא נודע פתרונה על נכון, ג] שהנבואה באספקלריא שאינה מאירה תבא ע”י מלאך, ועז”א והנה מלאכי אלהים עלים וירדים שהם המלאכים, שהגיעה נבואה זו אליו באמצעותם, ד] שהנבואה הבלתי שלמה יתערב בה כח המדמה ויראה מחזות ודמיונות, כמ”ש יעמוד ולא אכיר מראהו כמ”ש בפי’ איוב שם, ועז”א: 28:13 — והנה ה’ נצב עליו. שנדמה לו בדמיונו שה’ מתקומם במקום וכמ”ש אוי לי כי נדמיתי כי את המלך ה’ צבאות ראו עיני, והנה כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם. ופי’ בזהר וארא באל שדי דא אספקלריא דלא נהרא, ושמי ה’ לא נודעתי להם דא אספקלריא דנהרא, באספקלריא דלא נהרא כתיב בה ראיה, באספקלריא דנהרא כתיב בה ידיעה, ר”ל שהרואה באספקלריא המאירה לא יראה שום דמיון, וע”כ לא יחזה שום מראה ותמונה ולא יתכן בו לשון ראיה, כי אין רואה כל מאומה רק לשון ידיעה, וזה היה מדרגת משה. אבל הרואה באספקלריא שאינה מאירה יראה מחזה ודמיון, כמו יעקב שנדמה לו שה’ מתקומם במקום ונצב עליו, לכן כתיב ראיה, שעז”א וארא אל אברהם באל שדי, אבל בשמי ה’ שהוא באספקלריא המאירה שבו אין נמצא שום ראיה רק ידיעה לא נודעתי להם, לכן אמר נודעתי, וע”כ אמר יעקב אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ר”ל אחר שנדמה שיש ה’ במקום, ר”ל שה’ מתקומם במקום ונצב עליו, ר”ל על הסולם, א”כ אנכי לא ידעתי, לא הגעתי למדרגת ידיעה באספקלריא המאירה רק למדרגת ראיה באספקלריא שאינה מאירה: 28:14 — והיה. בכ”מ הסמיך ברכת הזרע אל ברכת הארץ, כי שניהם מצרנים ותנאיים זל”ז, שהנטיעה הטובה לא תצלח לעשות פרי קודש רק בארץ נבחרת, ואחר שיהיו זרעך רבים כעפר הארץ, ותפרוץלהתפשט על כל הארץ ימה וקדמה, כי כן היה בכבוש יהושע שתחלה כבשו בצד הדרומי כלו ממזרח למערב, והיה ימה וקדמה, ואח”כ התפשטו גם בצד הצפוני והיה צפונה ונגבה, ואז,ונברכו בך כל משפחות האדמה, שהיא הברכה שנאמר לאברהם בפעם ראשונה (למעלה יב ג): 28:15 — והנה. וע”כ אין לך לירא, לא פן תפסיד דבר מאושר הנפש, כי הנה אנכי עמך בחו”ל כמו בא”י, ולא שתירא מעשו ומלבן, כי ושמרתיך בכל אשר תלך,וגם והשבתיך אל האדמה, בשרו שישוב אל א”י, כי לא אעזבך עד שאעשה כל אשר דברתי בשבילך (שדבור שאחריו למ”ד פי’ בשבילו), שכל היעודים שיעדתי לאברהם וליצחק הכל היה בשבילך, ואני מוכרח לקיים היעודים האלה, וא”כ לא אוכל לעזוב אותך שאז יתבטלו היעודים וזה א”א: 28:16 — שאלות: מ”ש אכן יש ה’ ויירא ויאמר מה רצה בזה, ומ”ש ויקרא שם המקום בית אל ולקמן (ל”ה ט”ו) אמר שנית שקרא שם המקום בית אל: וייקץ וגו’ ויאמר. הנה הנבואה לא תחול על הנביא רק אם מכין א”ע אליה, אבל בבלי הכנה לא יצוייר שינבא רק מצד סגולת המקום, כמו שהיה בבהמ”ק שמשם שאבו רוח הקודש, וכמ”ש ושמואל שוכב בהיכל ה’ ויקרא ה’ אל שמואל, ויעקב לא היה מוכן בעת ההיא לנבואה, וגם לא הכין א”ע אליה כנ”ל, ומזה ידע שמה שחל עליו השפע הנבואיית היא מצד סגולת המקום. וז”ש אכן יש ה’ במקום הזה, שבהכרח קדושת המקום גורם כי אנכי לא ידעתי, ולא הכינותי א”ע לנבואה, ומזה ידע שמקום הזה יש בו קדושה יתרה מאד שגם בלי ידיעתו את מעלתה וקדושתה מלאה את כל בתי נפשו אורה: 28:17 — ויירא. על כן התירא מאד מקדושת המקום, ואמר מה נורא המקום הזה, ומזה ידע שהסולם רומז ג”כ למקום המקדש, כמ”ש חז”ל במד’, והוא המקום שהראה ההוא טעיא לרבב”ח תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי שהוא המקדש שהוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ושם אמר חזינא דעביד כוי כוי שהם חלוני שקופים אטומים, שהיו מוציאין את האור האלהי לחוץ על כל העולם, עד שמלאכי אלהים השלוחים מאתו לפרנס את העולם כולו עולים ויורדים בו, כי מערכת הרקיע עולה ויורד, שע”ז המליץ במאמר הזה מ”ש אזילנא ואנחנא לסלתאי ביני גלגלא אדמצלינא בעיתא ולא אשכחא א”ל מאי האי א”ל גלגלא דרקיעא הוא דהדר, ר”ל שנסה למצוא מזונותיו ע”י הגלגלים והמערכת, וראה שהגם שהתפלל על הפרנסה לא מצא פרנסתו, כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא, וא”ל הטעיא משום שהגלגל חזר במסבתו, כמ”ש גלגל הוא שחוזר בעולם, וכמ”ש שהקב”ה עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה, שהוא הסולם שע”י הגלגל והמערכת שהוא חוזר תמיד ועליונים יורדים למטה. אבל סולם של יעקב שהוא המקדש שבו נושקים ארעא ורקיעא אהדדי יתנהג ע”י מלאכי ה’ ושלוחיו ההשגחיים שהם עולים תחלה ע”י מעשה העבודה הנעשה בבית הנבחר, ומורידים אח”כ השפע למטה. וע”כ אמרמה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים ששם ישב אלהים על הארץ, ונגדו פתוח שער השמים שדרך שם יעלו התפלות והמע”ט לשמים להריק ברכת ה’* וכבר בארנו כמה פעמים שכל מה שאירע להאבות היה סימן לבניהם, כי כל מה שיקרה לענפים היה בכח בהשרש, וכמ”ש חז”ל להראות שכל מה שקרה להאבות היה מורה אל העתידות העתידים עורר לויתן או שמחה וגיל לבניהם, ואחרי שישראל היו מעותדים להיות בגולה בארצות אויביהם בג’ גליות. והגלות האחרון יחסו ליעקב כמ”ש הרמב”ן וחכמי לב, שנפשו משוטטת עם זרעו בגלותם, כמ”ש הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך כמ”ש חז”ל, נרשם גלות זה מראש צורים בגלותו אל פדן ארם. ורמז זה במ”ש ויצא יעקב וילן שם כי בא השמש. כי גלות זה היה לילה ארוכה ואפלה מנודח, כמ”ש אלי קורא משעיר שומר מה מלילה. ושם נפחה נפשה, באה שמש הצלחתה בעוד יומם, וכן שקעה לו חמה שלא בעונתה. וכן אמר במדרש ריב”ל פתר קריא בגלות ויצא יעקב הה”ד ויצא מבת ציון כל הדרה. ויען שגלות זה היה בעון שנאת חנם, ואי אפשר שיגאלו רק עד שיתאחדו לגוי אחד כמ”ש לקח עץ אחד וכו’ וקרב אותם אחד אל אחד וכו’, לזה עשה לו סימן אם יתאחדו האבנים אבני שבטי יה לאבן אחד. וישכב במקום ההוא לרמז שנשמת יעקב תהיה עמם בגלותם, והראו לו בחלומו בית השלישי נכון בראש ההרים עד שסולם ההשגחי יהיה עקרו בארץ, כמ”ש והתהלכתי בתוככם, ומלה”ש יקחו שפעם מן העולם התחתון, וע”ז מלאכי אלהים עולים תחלה אח”כ יורדים, וה’ נצב עליו בקביעות שלא יחרב עוד, והודיעו לו שהארץ הזאת תהיה מתנה עולמית מבלי הפסק, גם הודיע שתבא עת שיהיה זרעך כעפר הארץ, היינו שיהיו בתכלית השפלות, וזה יהיה לטובתם שע”י כן יתפזרו בכל רוחות העולם וכל משפחות האדמה יתברכו על ידם, שבעודם בארץ גלותם יודע לכל העמים על ידם אמונה האמתיית ויקראו כולם בשם ה’ אל עולם. והנה אנכי עמך ושמרתיך בל תכלה בין האומות, ולבסוף והשיבותיך אל האדמה הזאת כשתגיע עת דודים ותור הגאולה, וע”ז אמר יעקב, אכן יש ה’ במקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, לא כאברהם ויצחק שקראו לשני הבתים הראשונים הר ושדה על שעתידים ליחרב, כי זה נקרא בית כי יהיה מכון לשבתו עולמים, והוא יהיה שער השמים, ואז ראה שיתאחדו כל האבנים לאבן אחד, ועז”א ויקח את האבן:: 28:18 — ויקח את האבן. שהיה רומז על אחדות ישראל לזה הרימה מצבה ויצק שמן על ראשה, לרמז שעל ידי האחדות שיהיה ביניהם יצק עליהם שמן הטוב היורד על הראש שמן משחת קדש ההשפעה העליונה: 28:19 — ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. לדעתי העיר שהיתה קרובה אל המקום ההוא נקראת אז בשם לוז, ולא שנה עתה את שמה עד אח”כ בשובו מפדן ארם, ששם כתיב ויבא יעקב לוזה ויקרא שם המקום אל בית אל, ועתה קרא שם המקום ששכב עליו בשם בית אל, ואולם שם העיר נשאר בשם לוז לראשונה, היינו בפעם הראשון, עד שבפעם השני בשובו מפדן שאז שנה שם העיר: 28:20 — שאלות: מה שנדר אם יהיה אלהים עמדי משמע שנסתפק בהבטחת ה’, ומשמע שעבד על מנת לקבל פרס שאם ישמרהו וכו’ יהיה ה’ לו לאלהים ואם לאו לא יהיה: וידר יעקב נדר. הנה על כל הדברים שבקש הבטיחו הקב”ה, וכל עקר מה שחדש הוא התנאי שאמר בסוף והיה ה’ לי לאלהים, ר”ל אם יהיה ה’ לי לאלהים, אז והאבן הזאת יהיה בית אלהים, ר”ל זה ידעתי כי יהיה אלהים עמדי כמו שהבטיח לי והנה אנכי עמך, ושישמרני בדרך הזה כמ”ש ושמרתיך בכל אשר תלך, ונכלל בזה שיתן לי לחם לאכול שזה מכלל השמירה, וכן שאשוב אל בית אבי כמ”ש והשיבותיך אל האדמה, אבל הלא לא הבטיחני שיהיה לי לאלהים, היינו שיעבוד את ה’ וישאר בצדקתו, שזה תלוי בבחירתו כמ”ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וע”כ אני נודר שאם עם מה שיהיה אלהים עמדי וכו’ והיה ה’ לי לאלהים שאשאר בצדקתי, אז: 28:22 — והאבן. נגד מה שיהיה ה’ לי לאלהים, אשים את האבן מצבה, שיהיה מקום מוכן להשראת השכינה לעולם, ונגד מה שהבטיח שיהיה עמדי ושמרני, ונתן לי לחם ובגדים, כל אשר תתן לי עשר אעשרנו, כאומר אבל אם לא יהיה ה’ לי לאלהים היינו שאקלקל מעשי בבית לבן, אז כל הטוב יהיה לרעתי ולא אקיים את נדרי: 29:1 — שאלות: מה תועלת יוצא לנו בספור הזה של הבאר ושלשה עדרי צאן והאבן. הי”ל רק לספר שפגע שם את רחל: וישא יעקב רגליו. עד עתה הלך בע”כ, שעליו יאמר בדרך המליצה שרגליו נושאים אותו בע”כ, כענין יובילוה רגליה מרחוק לגור, ועתה שהובטח מה’ נשא הוא את רגליו: 29:2 — וירא והנה באר בשדה. יש בזה רמזים רבים בדברי המפ’, ואחשוב כי כאשר ראה יעקב את הבאר שם על לבו כי ירמזו לו על העתיד, והוא במ”ש במעשה דסבי דבי אתונא ששאלו את ר’ יהושע שיש להם באר בשדה איך יכניסוהו לעיר, והשיב להם שיעשו לו חבלים מן סובין ויכניס אותו, והכונה שהשפעת ה’ נקרא בשם באר מים חיים כמ”ש כי אותי עזבו מקור מים חיים, כי הוא מקור לא אכזב ומקור הטוב והאושר, וכ”ז שישראל בא”י הבאר הוא בעיר מושב, וכשהם בגלות והשכינה עמהם, הבאר היא בשדה, ובזה אמרו לר’ יהושע איך יצויר שיביאו את הבאר אל העיר, ושיחזיר שכינתו לציון, והשיב שזה אם יעשו חבלים מסובין, ר”ל שעקר הגלות הוא בעבור שנאת חנם וכל שישראל דומים כסובים ופסולת אין יכולים להתדבק לעשות חבל אחד. וז”ש שיעשו חבלים מסובין, וזה שראה יעקב שהבאר הזה הוא בשדה, שזה בעת הגלות וזה היה שלשה פעמים בגלות מצרים ובבל ואדום שגלו מא”י (כי בזמן היונים לא נדחו מא”י), וז”ש והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כי גם בגלותם רק מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שכל קיומם הוא ע”י השגחת ה’ ושפעו, רק שהאבן גדולה על פי הבאר,שהיצה”ר והעונות הם האבן המכסה את הבאר בל יזל מי הישועה מדליו, רק בעת שיתאספו שמה כל העדרים, שכל ישראל יתאחדו והיו לגוי אחד, ואז וגללו את האבן ויפתחו מקור השפע בכל פעם בגלותם רק שבכל פעם חזרו לחטוא, ועי”כ חזר האבן למקומה, עד שיגש יעקב, שבזכותו יבנה מקדש הג’, כמו שהראו לו הסולם ומלאכי אל ואת האבן שנתאחד מאבני מראשותיו, והוא יגל את האבן מעל פי הבאר, בעת תגיע העת שתקרב רחל עם צאן קדשים אל יעקב להשקות הצאן: 29:4 — מאין אתם. באשר רצה להוכיחם על שאין משקים הצאן, חשב תחלה אולי הם ממקום אחר רחוק מכאן ולכן אין משקים כי עיפים מהדרך, או שעד שישובו לביתם תבא השמש ולא יוכלו לרעות עוד היום, לכן שאל מאין אתם, וכשהשיבו לו מחרן אנחנו, היה דעתו להוכיחם רק שרצה תחלה לדעת שלום לבן: 29:5 — הידעתם את לבן. האיש יודע לכל, או מרוב עשרו או שלותו או מרוב עניו או בשהוא איש ריב ומדון, לכן כשאמרו ידענו, שאל השלום לו, ר”ל אם יודעים אותו מזה הצד ששלום לו בגופו ובממונו ועם כל אדם, והשיבו כי שלום, והראיה שרחל בתו באה עם הצאן לבדה, ואינה יראה מן הרועים כבנות יתרו: 29:7 — ויאמר. ר”ל הנה מה שאין הולכים לרעות יצויר או לעת ערב או בעת הצהרים שהחום גדול ואוספים הצאן למקום א’ שיש בו צל, נגד עת ערב אמר הן עוד היום גדול, ונגד עת הצהרים שהיא עת הרביצה, כמ”ש איכה תרביץ בצהרים, אמר לא עת האסף המקנה, וא”כ השקו הצאן: 29:9 — עודנו מדבר. ספר איך הזמין ה’ שתצא בת זוגו וימצא אותה על הבאר כיצחק ומשה, ואיך באו עמה ג”כ צאן לבן שמהם היה עתיד להתעשר. ואגב נדע מזה שלבן היה עני בעת ההיא אחר שבתו הקטנה רעה את כל צאנו, ועבדים לא היו לו וכל עשרו היה ע”י יעקב כמ”ש כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב: 29:10 — ויהי כאשר ראה. יספר איך התלהב יעקב מאהבת הקרובים ואיך חס על ממונם, ולבל נטעה שנתפעל מרחל באשר היתה יפ”ת, עז”א כאשר ראה את רחל נתפעל מאשר היא בת לבן אחי אמו, וכן נתפעל מן הצאן בעבור שהם צאן לבן אחי אמו, עד שלא נגש אל רחל כלל עד שהשקה את הצאן תחלה, וההתפעלות הזה עוררה בו רוח גבורה, ויגל את האבן, כמעביר הפקק מעל צלוחית כדברי חז”ל, [דייקו זה ממה שלא אמר ויגלל כמו שבארתי בס’ התו”ה שיש הבדל בפעלי הכפל בין אם בא בתשלומו שאז מורה על חוזק הפעולה, ואם לא בא בתשלומו מורה על קלות הפעולה] וספר שגם רגש זה היה מצד שהם צאן לבן אחי אמו, ואח”כ וישק לרחל ולא היה נשיקה של תפלות, כי נשא קולו ויבך: 29:12 — ויגד יעקב לרחל. א] שהוא קרוב לה, כי אחי אביה הוא. ב] שהוא בן רבקה, ר”ל בנה העיקרי היורש כל הברכות של רבקה, וחז”ל אמרו שא”ל שהוא אחי אביה ברמאות ובן רבקה בצדקות. ר”ל שספר לה כל קורותיו, ומזה ידעה שרמה את עשו שזה מעשה אביה, ושכונתו היה בעבור עבודת ה’ וזה מצד שהוא בן רבקה: 29:13 — ויספר ללבן. יש הבדל בין הגדה לספור. הגדה הוא בדבר שנוגע אליו וצריך לדעת אותו, וזה היה ברחל לכן כתיב ויגד לרחל, וספור הוא ספורי דברים שאין נוגעים אליו וזה היה בלבן שלא נגע אהבת הקרובים בלבו: 29:14 — אך עצמי ובשרי אתה. לעומת ששמע שעשו רודף אותו ואמו רק אותו אהבה, א”ל אל תירא כי רק אתה עצמי ובשרי לא עשו, כי אני אאהב את אשר תאהב רבקה, ואם יבא עשו לעשות לך רעה בחרב אצא לקראתו: 29:15 — הכי אחי אתה. ר”ל כי פועל העובד ולא התנה תחלה כמה יהיה שכרו ישלמו לו שכר פעולתו כפי מנהג המדינה לשלם לשכיר בשכרו. אבל אח העובד את אחיו אין על זה קצב ומנהג ותוכל אח”כ לתבוע שכר שאין לו קצבה. וז”ש הכי בעבור שאחי אתה תעבדני חנם, בודאי תבקש אח”כ שכר הרבה שאין לו שעור, לכן הגידה לי תיכף מה משכרתך שלא יהיה בינינו אח”כ טענות ודין ודברים: 29:16 — וללבן שתי בנות, יספר הטעם מה שיעקב התחייב תיכף בעבודה של שבע שנים, שלפי הסברא היה לבן מתרצה בעבודה של ג’ שנים, כמ”ש טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, ובאר שזה היה מד’ טעמים. א] כי ללבן שתי בנות,וירא יעקב פן ירצה דוקא שיקח שתיהן והוא לא רצה בלאה. ב] שם הגדלה לאה, ולא ירצה לתת הצעירה לפני הבכירה, או עכ”פ ירצה שימתין עד שלאה תהיה לאיש אחר: 29:17 — ג]ועיני לאה רכות, ובודאי יעשה לבן כל התחבולות שיקחה יעקב אחר שהיא בעלת חסרון. ד] מצדשרחל היתה יפת תאר ויעקב אהב אותה וידע שבעבור זה ירצה בעדה שכר הרבה: 29:18 — שאלות: למה הבטיח תיכף עבודת ז’ שנים והלא לבן היה מתרצה בפחות מזה כמ”ש טוב תתי אותה לך, ומה התשובה הסתומה טוב תתי אותה לך, ומ”ש שהיו בעיניו כימים אחדים והדרך הוא להפך שהחושק אצלו יום לשנה יחשב, ואיך אמר ואבואה אליה שלשון זה אינו מדרך הצניעות: ויאמר. מכל אלה הטעמים אמר אעבדך שבע שנים, למשל שחשב בדעתו שרחל מצד שהיא יפ”ת ושאוהב אותה צריך לעבוד ג’ שנים, וכדי שלא יתנה עמו שיקח גם את לאה עמה צריך עוד שתי שנים וכל זה נכלל במ”ש ברחל בתך, ומצד שיתן לו הצעירה לפני הבכירה ולא יצטרך להמתין יעבוד עוד שתי שנים ועז”א בתך הקטנה: 29:19 — ויאמר לבן, אחר שראה לבן שיעקב מתנה בפירוש שלא יתן לו רק את רחל ושבעבור זה יעבדנו שנים רבות, השיב בערמה אינך צריך לעבוד כלל תחת נשואי בתי כי טוב תתי אותה לך, ולא לבד שאיני רוצה עבודה בעבור זה, בהפך שבה עמדי, לא תעבוד כלל רק תשב ואני אכלכלך בעבור שתשא את בתי, ובזה השמיט א”ע מכל תנאים, שלפי”ז מה שיעקב שמר צאנו לא היה בתורת עבודה בעד בנותיו רק נדבה וחסד, וכשאמר אח”כ לא יעשה כן במקומנו, לא היה יכול יעקב לאמר הלא תנאי היה דברינו שאקח הצעירה קודם, כי לא היו תנאים ביניהם כלל: 29:20 — ויעבד יעקב, יעקב לא הבין ערמת לבן ועבד ברחל דוקא ושבע שנים מלאים, ותחת שלבן אמר שא”צ לעבוד אותו בעבור זה היה אצל יעקב בהפך, שמרוב אהבתו אותה היה בעיניו כימים אחדים, שחשב בדעתו שעבודת שבע שנים הם רק ימים אחדים לפי ערך יקרת רחל ששוה הרבה יותר מזה, גם יאמר שאהבתו את רחל לא היה אהבת החשק, שהחושק יום לשנה יחשב לו, כי אהב אותה מצד כשרון מעשיה, לא מצד החשק עד שהשנים היו בעיניו כימים. וע”ז אמר באהבתו אותה, כי אהבת החשק הוא אהבת עצמו, לא אהבת הדבר, אבל אהבת הטוב אוהב את הדבר הטוב, לא את עצמו, ועז”א באהבתו אותה, שלא היתה אהבה חוזרת, וע”כ היו בעיניו כימים אחדים: 29:21 — הבה את אשתי וגו’ ואבואה אליה. הוצרך לאמר כן, כי לא היה יכול לקדשה בשכר עבודה שעבד שבע שנים, דקי”ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והו”ל מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, וכמ”ש באה”ע סימן כ”ח סעיף ז’ וט”ו, ואף אם בעל אח”כ סתם אינם רק ספק קדושין כמש”ש סעיף ט”ז. ואחר שהדין הוא שבקטנה צריך אביה דוקא למסרה לקדושין כמש”ש סי’ ל”ז סעיף ז’ בהג”ה לכן היה צ”ל הבה את אשתי ושיקנה אותה בביאה: 29:22 — ויאסף לבן, אסף את אנשי המקום כדי שיסכימו על המנהג שלא לתת הצעירה לפני הבכירה, ושיבוש יעקב לגרש את לאה מפני הפרסום, ושלא יבדוק יעקב אם היא לאה או רחל, כי יסמוך שלא ירמה אותו בכזאת במעמד כל אנשי העיר: 29:24 — ויתן לבן, וזה היה ג”כ שלא ירגיש יעקב שהיא לאה כי זלפה הקטנה מבלהה היתה מוכנת לרחל: 29:25 — מה זאת עשית לי, שאלו שתי שאלות. א] הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה לא נתת לי את רחל, ב] ולמה רמיתני ונתת לי את לאה שאיני חפץ בה: 29:26 — ויאמר לבן. השיב לו, לא תחשוב שעשיתי זאת מפני שאני רוצה לשנות שלא לתת לך את רחל, או שאני רוצה להכריח אותך שתשא את לאה שלא כרצונך, שבהפך עשיתי זאת למען אוכל למלא את אשר הבטחתי לך לתת לך את רחל, ומנהג המקום מעכב, כילא יעשה כן במקומנו, ולא אוכל לתת לך את רחל עד שלאה תהיה לאיש, ואם אתן אותה לאיש אחר בשכר עבודת שבע שנים, תצטרך להמתין שבע שנים, כי לאחר לא אאמין לתת לו בהקפה שישא את לאה ואח”כ יעבוד, לכן הטבתי עמך מה שנתתי לך את לאה, שעי”כ תוכל לקחת תיכף את רחל, וכמו שיפרש: 29:27 — מלא שבע זאת. ר”ל עתה לא תמתין רק שבעה ימים שהם שבעת ימי המשתה של אשה זאת היינו לאה, ואז תוכל לקחת את רחל בשכר עבודה שעבדת בעדה שבע שנים כפי התנאי, ודע כי נתנה לך [נתנה הוא נפעל עבר] לאה נתנה לך בשכר עבודה שתעבוד עוד שבע שנים בעתיד, כי אני מאמין לך ונתתי לך גם את זאת, היינו לאה בהקפה ובאופן שעבודת שבע שנים שעברו היו בשביל רחל, ולאה נתנה לך בהקפה בעד עבודה שתעבוד בעתיד, וזה לטובתך שתוכל לקחת את רחל תיכף, ואם לא תחפוץ בלאה תצטרך להמתין ימים רבים עד שתנשא לאה לאיש אחר: 29:30 — שאלות: מ”ש ויאהב גם את רחל משמע שאהב גם את לאה, בשם ראובן אמרה כי עתה יאהבני, ובשם שמעון אמרה שנואה אנכי שהוא יותר מבלתי אהבה, וכן הראיה הוא יותר מן השמיעה, והי”ל לקרא הראשון שמעון והשני ראובן, למה שם לוי קרא יעקב ולא שם ראובן ושמעון: ויאהב גם את רחל מלאה. ר”ל שלא היתה אהבת החשק, שעת מלא חפצו תכובה האהבה, ולפעמים תהפך לשנאה, כמ”ש גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, רק הגם שבא עליה התמיד באהבתה, ועוד אומר שעוד גדלה האהבה ע”י לאה, כי יתרון הדבר נכר מפאת הפכו, וע”י ששנא את לאה גדלה עוד יותר מעלת רחל בעיניו והוסיף באהבתה: 29:31 — וירא ה’ כי שנואה לאה. האמהות היו כלם עקרות, כדי שיתפללו עליהן ושתהיה לידתן בדרך נס והשגחה, ואם לא היתה לאה שנואה היתה היא העקרה, אבל ע”י שראה ה’ כי שנואה לאה ורחל היא העיקר בעיניו ולא יתפלל על לאה רק על רחל, לכן פתח את רחמה, ורחל נשארה עקרה, ועז”א במד’ ורחל עקרה, שהיתה עיקרה של בית, ר”ל ע”י שהיתה עיקרה של בית לכן נשארה עקרה: 29:32 — כי ראה ה’ בעניי, כי שמע כי שנואה אנכי. ר”ל שלפעמים יאמר שראה ה’ ולפעמים יאמר ששמע ה’, והוא אם הנענה ידע מצרותיו והתפלל עליהם, יתואר בלשון שמיעה, ובמקום שאינו מרגיש בצרתו רק ה’ היודע תעלומות ראה בעניו ויוכח, יתואר בלשון ראיה, והנה לאה לא הרגישה תחלה שיעקב שנא אותה, ולא הרגישה רק חסרון אהבה לא שנאה, שאחר שעוד לא ילדה לא עלה בדעתה שישתעשע עמה כמו עם רחל אשר אהבה, וע”כ לא התפללה עדיין רק ה’ ראה בעניה, וע”כ קראה שמו ראובן ע”ש הראיה, ולא אמרה ששנאה רק אמרה כי עתה יאהבני אישי, אבל אחר שילדה בן שחשבה שעתה ראוי שתהיה חשובה בעיניו כרחל, וראתה שלא נשתנה ענינה אצלו, הרגישה ששנא אותה והתפללה, ועז”א כי שמע ה’ את תפלתי, כי שנואה אנכי: 29:34 — עתה הפעם. אחר שהשנאה שככה, ראוי שע”י הפעם הזאת ילוה אלי, ויעקב שמע דבריה והסכים לזה וקרא שמו לוי, ובבן הרביעי לא היה לה לחדש דבר מעניני אישה רק להודות לה’ כי טוב: 30:1 — ותרא רחל. רחל חשבה שמה שלא ילדה אינו בסבתה רק בסבת יעקב, עז”א כי לא ילדה ליעקב, שכבר כתבו חכמי הטבע שהאהבה היתירה תמנע ההולדה לפעמים, או שחשבה כפי מ”ש למעלה שהוא ענין השגחיי מסובב ג”כ מרוב האהבה, כמ”ש וירא ה’ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ולכן ותקנא רחל באחתה, כי חשבה טוב היה לה שתהיה היא השנואה בלבד שתלד בנים, וע”כ אמרה ליעקב הבה לי בנים כי בו הדבר תלוי: 30:2 — התחת אלהים אנכי. ר”ל המונע ממך פרי בטן הוא אלהים, ולא אני הסבה לזה רק אלהים מנע, ולא מסבתי רק ממך, וא”כ איך תעמיד אותי תחת אלהים להתרעם עלי התרעומות שיש לך על אלהים: 30:3 — ותאמר. רצתה עכ”פ שתלד אמתה, אם לבטל הוראת המזל, אם שהבן יחשב על שמה כנ”ל אצל הגר, וע”ז קרא מעתה בשם שפחה שהיא יותר מאמה, שמצד זה יחשבו הבנים ע”ש גברתה: 30:5 — ותלד ליעקב בן. כן נכתב תמיד אצל בני השפחות ללמד שיעקב קבלו כבן גמור המיוחס לו לא כבן שפחה, כי הוציאה לחירות, ובכ”מ יקדים מה שהוא עקר, וע”כ אמר ליעקב בן, משא”כ בפעם השני אמר בן שני ליעקב, שעקר החדוש שהיה בן שני, וכן יאמר בכל אחת מן השפחות: 30:6 — דנני אלהים. ר”ל מדה”ד שפטני ועצרני מלדת, ובכ”ז זכני קצת במה ששמע קול תפלתי במקצת ויתן לי בן: 30:8 — נפתולי אלהים. מלשון צמיד פתיל שהוא מענין כסוי וחותם, ר”ל הענינים שביני ובין אחותי מדוע ילדה היא ולא אנכי, יש בזה נפתולי אלהים היינו סודות אלהים ודברים נעלמים מכוסים מעין בשר אשר בם נפתל ונתכסה עניני כי מי יעמוד בסוד ה’, גם יכלתי ואסבול אותם בשמחה, כי צדיק ה’ וישר משפטיו: 30:11 — בגד. שב שנית מזלי ואקוה שאוליד עוד: 30:13 — באשרי. יש הבדל בין אושר ובין הצלחה. שההצלחה היא בעניני העולם, והאושר היא באושר הנפש, אמרה הגם שאיני מצלחת כי אישי לא יאהב אותי אני מאושרת, כי אשרוני בנות, הכל חושבים אותי למאושרת ובת עוה”ב ומאשרים את מעשי, ובזכות זה זכיתי לכך: 30:14 — וילך ראובן. יספר ראשונה צדקת ראובן שהלך בימי קציר חטים שאז השדות מלאים כל מגדים וכל טוב ולא לקח מאומה רק דודאים, ולא דודאי גנה שאינם הפקר רק דודאי שדה שהם הפקר, זאת שנית שהביא אותם אל לאה אמו, שהדודאים מסוגלים להולדה, ורצה שאמו תוליד עוד בנים הפך דרך העולם שירצו שיהיה יחיד לאמו, והוא רצה בתועלתה, שמטעם זה בלבל אח”כ יצועי אביו כמו שנפרש במקומו, עתה יספר ענין שתי האמהות, ואיך שלם ה’ לכל אחת כמפעלה, שלאה לא בטחה בסגולת הדודאים רק אל ה’, ורחל שעד עתה לא התפללה חשבה שע”י סגולת הדודאים תתעבר ותלד, ולכן אמרה תני נא לי מדודאי בנך: 30:15 — ותאמר לה המעט קחתך את אישי. שבמה שתשתדל שאישך יהיה אצלך בתמידות, כי יעקב נטע אהלו אצלה בקביעות, וזה פשע נגדי שמגרע העונה שמחויב לי, וגם שזה מורה שתבטח על הטבע שמרוב הבעילות תפקד בבנים, וזה מעט בעיניך כי תוסיף תחבולות טבעיות וסגולות לקחת גם את דודאי בני, ומן ה’ יסור לבך שטוב שתתפלל אליו ולא לבטוח על ענינים טבעיים, ורחל הבינה הדברים כפשטן ואמרה לכן ישכב עמך: 30:16 — ויבא יעקב. מגיד צדקת יעקב, שעבד באמונה ולא בא לביתו עד הערב.ותצא לאה לקראתו, פי’ ברי”א שהיה דרכו שבבואו היה סר אל אהל האשה שישכב עמה בלילה, והיה סועד שם, לכן יצאה לקראתו טרם שיכנס באהל רחל. ותאמר אלי תבא, וזה מורה שהיתה כוונתה לש”ש ולכן לא בושה לומר כן, כי לא עלה על לבה דבר תאוה, שאז היתה בושה מזה, והיה ענינה כאדם קודם החטא שהיו ערומים ולא יתבוששו. כי שכר שכרתיך, ר”ל בשכר שלא בטחתי על דודאים רק על ה’ יהיה שכרי שאוליד, וישכב עמה בלילה הוא, ר”ל שנחה דעתו מזה והוא בעצמו וברצונו שכב עמה לא כאנוס ממנה: 30:17 — וישמע אלהים. כי התפללה ע”ז, ותאמר נתן אלהים שכרי, ר”ל שרחל נתנה שפחתה בבטחה על סגולות טבעיות, ולכן לא הועיל לה, ואני שאיני סומך על הטבע כמו שהראיתי מענין הדודאים ונתתי שפחתי לטובתה לא בדרך סגולה נתן אלהים שכרי: 30:20 — זבדני. זה אינו בעבור שכר שפחתי, רק אותי בעצמי זבד זבד טוב, ועתה יקחני אישי אל זבולו ואהלו, כי אהלי צר מהכיל אותי כי ילדתי לו ששה בנים: 30:22 — ויזכר. את מעשיה הטובים, וישמע אליה, כי עתה התפללה: 30:25 — שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. ששם מקומי כי שם אבי ואמי, ושם ארץ מולדתי, ופה אני גר, ואם הייתי רוצה לצאת אל ארץ אחרת היית יכול לעכב בידי, אבל אחר ששם מקומי וארצי, לכן: 30:26 — תנה את נשי ואת ילדי. ואם היית נותן לי את בנותיך בחנם, היית יכול לאמר לא נתתים לך אדעתא דהכי שתוציאם מארצם, אבל הלא עבדתי אותך בהן, ודינם כקנין כספי שרשות בידי להוליכם לכל מקום אשר אחפוץ, ולבל תאמר שלא עבדתי אותך באמונה כפי התנאי, וע”כ תוכל לשנות את דבריך ולעכב את נשי, ועז”א כי אתה ידעת את אשר עבדתיך, וא”כ הם שכר עבודתי ואוכל ללכת עמהם כרצוני: 30:27 — ויאמר אליו לבן. לבן השיב שתי תשובות, תחלה השיב כפי שטתו, שהעבודה היתה בשביל הבנות, שעפ”ז טוען יעקב שנשותיו המה כקנין כספו שיכול להוציאם אל ארץ אחרת, עז”א נחשתי ויברכני ה’ בגללך, ר”ל ראיתי שכל ברכתי היא רק בגללך, ואם תצא מפה אשוב להיות דל ורש כבתחלה ויתגלה למפרע שלא עבדת לי מאומה, כי כל פרי העבודה ומה שהרוחתי עי”ז יהיה כאין בצאתך, ואדעתא דהכי לא נתתי לך בנותי, שזה דומה כמי שקנה שדה מחבירו בעד מעות ואח”כ חזר הקונה והשליך את המעות לים שמתבטל הקנין: 30:28 — שאלות: למה אמר שנית ויאמר, תחלה אמר נקבה שכרך, ואח”כ אמר לשון מה אתן לך, ולמה לא אמר יעקב תיכף את השכר שמבקש, וא”ל אתה ידעת את אשר עבדתיך וכו’ שכ”ז דברים מיותרים, ומ”ש לא תתן לי מאומה משמע שאינו מבקש כלום, ובקש הרבה: ויאמר. עוד אמירה שניה, להכחיש הנחת יעקב ויסודו, שמה שאתה אומר שבנותי נתנו לך בשכר עבודה והם כקנין כספך, הוא שקר, כי בנותי נתתי לך בחנם, כמ”ש לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, שאמר בפירוש נותן אותם בחנם כמש”פ שם, ומה שעבדת אותי י”ד שנה מגיע לך ע”ז שכר ותשלומין, ונקבה שכרך עלי, כמה מגיע בעד ארבע עשרה שני העבודה, ואתנה, וא”כ שבנותי אינם כקנין כסף אצלך אין לך רשות להוציאם למדינה אחרת: 30:29 — ויאמר אליו. השיב לו, מה שאתה אומר נקבה שכרך עלי שאתה רוצה לשלם כפי שכר המגיע לשכיר שנה בעד ארבע עשרה שנים כמנהג המדינה, הוא טעות, כי אם תרצה לשלם לי שכר בעד העבודה לא די בשתתן כפי שכר שכיר הרגיל, כי לי מגיע חוץ מן השכר מתנות גדולות בעד ארבעה דברים. א] בעד העבודה עצמה, שלא עבדתי עבודת שכיר הרגילה רק עבדתי ביום ובלילה, וכמו שאמר יעקב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, וע”ז מגיע שכר ביחוד, ועז”א אתה ידעת את אשר עבדתיך. ב] שהעבד העובד באמונה עד שצאן אדוניו חשובים אצלו כצאן שלו וחס עליהם כשלו, כמ”ש רחליך ועזיך לא שכלו וכו’, ע”ז מגיע לו מתנות רבות ביחוד. וזה שאמר ואת אשר היה מקנך אתי, שהגם שהיו מקנך היו אתי, כאלו הם שלי, כמ”ש כרועה עדרו ירעה כמש”פ שם: 30:30 — כי מעט, ג] שהעבד שעשה את אדוניו לעשיר גדול שבבואו לביתו היה אדוניו דל ורש וע”י חריצותו ובקיאותו נתעשר בעושר גדול, הלא יחויב שיתן לו בעבור זה מתנות גדולות ביחוד, וז”ש כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב. ד] עבד שהיה צדיק ואיש אלהים, וע”י צדקתו חל ברכת ה’ על בית אדוניו בכלל, ונתברך מה’ בכל אשר לו בברכה שלמעלה מן הטבע, הלא ראוי בעבור זה למתנות רבות וגדולות, וז”ש ויברך ה’ אתך לרגלי, ולפ”ז מה שאתה אומר שתשלם לי שכר כמ”ש נקבה שכרך, שהוא רק שכר הרגיל, אינו צודק, כי לי מגיע מתנות גדולות והון רב חוץ משכר הקצוב ושכר שכיר, וכ”ז על העבר ומה שנוגע על העתיד שאתה רוצה שאשאר עוד בעבודתך, שעז”א ועתה, ר”ל מכאן ולהבא, אני משיב לך שא”א שאשאר אצלך, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, הלא עתה בניתי לי בית אשה ובנים וצריך אני לדאוג בעבור ביתי: 30:31 — ויאמר מה אתן לך. השיב לו אני מודה לך שבעד העבר לא יצדק שכר לבד, רק שאני מחויב ליתן לך מתנות גדולות בעד כל ארבעה דברים שאמרת, ואני מוכן לתת לך מתנות כדברך, אמור מה אתן לך. ויאמר יעקב, בעד העבר, לא תתן לי מאומה, כי לא עבדתי בעד שכר ומתנות רק בעד שתי בנותיך וכפי התנאי שבינינו, ובנותיך הם קניני שקניתים ממך בשכר עבודה, וי”ל רשות להוציאם לארץ מולדתי, ועל העתיד אם תרצה שאשאר עוד אצלך, אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה: 30:32 — שאלות: מ”ש אעבר בכל צאנך היל”ל תעבור, אחר שלבן הוא המסיר את הנקודים ולקחם לעצמו לא יעקב, ומ”ש והיה שכרי משמע שהמוסרים הם שכרו שאל”כ היל”ל שמה שיולדו מהיום והלאה יהיה שכרו - הנה בתנאי של יעקב לא הזכיר עקודים כלל רק טלוא ונקוד בעזים שכולל זכרים ונקבות, ולמה הסיר לבן מן התישים את העקודים ומן העזים הנקבות את הנקודות, וכן יפלא מ”ש אח”כ אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך איך יכול לאמר עקודים שלא נדבר בתנאי כלל, והשאלה החמורה אחר שלפי התנאי שביניהם לקח לבן מן הצאן את כל אשר לבן בו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב שלא ימצא בין הצאן מה שיביטו עליהם ללדת כמוהם. ואיך עשה יעקב הערמה של המקלות שהם נגד התנאי ורמה את לבן נגד היושר והצדק: אעבר בכל צאנך היום. הנה כל המפ’ יפרשו שמ”ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא, היינו שלבן יסיר את הנקודים והטלואים הנמצאים מכבר ויקחם לעצמו, ושהנקודים והטלואים שיולדו מהיום והלאה יהיו ליעקב בשכרו, ולפ”ז מה ששם יעקב את המקלות היה מרמה ועול נגד התנאי שהתנה שלא ימצאו בעדרו נקודים וטלואים, וזה בלתי נכון, שא”כ היל”ל תעבור בכל צאנך היום, כיון שלבן הוא העובר והמסיר לקחתם לעצמו, לכן האמת שכוונת יעקב היה שיעקב יעבור בכל הצאן להסיר את העקודים והטלואים הנמצאים והיה שכרי, ר”ל שבין הנקודים והטלואים שנמצאים מכבר ובין הנקודים והטלואים שיולדו מהיום והלאה שייכים לשכרו, וזה מדויק בדבר שאמר אעבור כדי שאסיר משם כל שה נקוד וכו’ והיה שכרי, ר”ל כל הנקודים שאסיר יהיה בעד שכרי על העתיד, והנה התנה שמן הכבשים בין מן הזכרים בין מן הנקבות יסיר ג’ מינים, שהם נקוד וטלוא וחום שהוא מראה אדומה, ומן העזים בין מן הזכרים בין מן הנקבות יסיר שני מינים, שהם נקוד וטלוא, ואלה הנמצאים בעדר יהיה שכרי תיכף: 30:33 — וענתה בי. ר”ל ואם תשאל הלא הנקודים והטלואים הנמצאים בעדר מכבר נוכל לספור אותם ולראות כמה הם, ותקח לך אחרים תמורתן, וכן למה בחרתי דוקא בנקודים וטלואים, ע”ז משיב שבאמת הנקודים והטלואים הנמצאים היום מספרם ידוע ואין שייך חשד, אבל אני רוצה שתענה בי צדקתי ביום מחר, ר”ל בזמן העתיד, אם תבא לבדוק את שכרי, אם לא גנבתי דבר משלך, ולעתיד אין מספר הנולדים ידוע, לכן בחרתי שכל הנקודים והטלואים הנמצאים בין הצאן יהיה שלי, ובזה תתברר צדקתי,כי כל אשר איננו נקד וטלוא גנוב הוא אתי, וגם אמר לו שבזה תתברר צדקתי, כי ודאי הכל נעשה בהשגחה, כי לבן בעצמו הודה שברכתו היא השגחיית מה’ ושהיא בגלל יעקב, ובודאי לא יולדו נקודים וטלואים רק כפי שיהיה קצוב מהשגחת ה’ שמגיע לי בשכרי, ואם יהיו נקודים וטלואים רבים, יודע שה’ ראה צדקתי שעבדתי באמונה וקצב לי שכר הרבה: 30:34 — ויאמר לבן הן. הסכים על התנאים האלה ואמר לו יהי כדברך, שיולדו לך נקודים וטלואים הרבה וענתה בך צדקתך לפני ה’: 30:35 — ויסר. לבן שנה תיכף את התנאי והיה השנוי בג’ דברים. א] שיעקב התנה שכל הנקודים והטלואים הנמצאים בעדר מכבר שייכים אל יעקב, ולבן פירש פירוש אחר בדברי יעקב, שמ”ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא היינו שלבן יסירם ויקחם לעצמו. ומ”ש והיה שכרי, היינו מכאן ולהבא יהיה זה שכרי, וכמו שפי’ המפרשים את דברי יעקב, וע”כ הסיר את הנקודים ויתנם ביד בניו, וזה נגד התנאי שיעקב יקח אותם. ב] שלפי כוונת יעקב שהוא יקחם היה התנאי מפורש שימצא בעדר שתחת יד יעקב נקודים וטלואים שיביטו הצאן עליהם ויולידו כדמותם, ולבן הסירם ויתנם ביד בניו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב, שלא ימצא בעדר כל אשר לבן בו שיביטו הצאן עליהם, שלכן הוכרח יעקב לתחבולת המקלות, ובזה שנה לבן את התנאי לא יעקב. ג] עשה ערמה ורמאות גדולה, שעי”כ יוכל להחליף תמיד משכורת יעקב, כמ”ש אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך, שיפלא באיזה אופן היה יכול לשנות בכל זמן את השכר מעקודים לנקודים, ועוד הלא בתנאים של יעקב לא נזכר רק נקודים וטלואים, ולא הזכיר כלל מן עקודים, ואיך היה יכול לחדש לו עקודים, רק שלבן עשה בערמה והניח יסוד שעליו יבנה טענותיו תמיד, כי יעקב התנה שיסיר מן הכבשים ומן העזים כל נקוד וטלוא, וזה כולל בין מן הזכרים בין מן הנקבות, ולבן שרצה להחליף תמיד את משכורתו מעקודים לנקודים הסיר מן התישים שהם העזים הזכרים גם את העקודים [חוץ מן הנקודים שבודאי הסיר כפי התנאי], ומן העזים שהיינו הנקבות הסיר הנקודות והטלואות, ומן הכשבים הסיר גם כל חום [חוץ מן הנקודים והטלואים], ובזה מצא תמיד מקום לטענה, כי מה שהסיר הי’ סי’ שזה יהי’ שייך מכאן והלאה ליעקב, שלכן הסירם כדי שאותם שיולדו מכאן ולהבא יהיו נכרים שהם של יעקב, וא”כ אם רצה היה אומר עקודים יהיה שכרך, והביא ראיה ממה שמן התישים שהם זכרי העזים הסיר את העקודים מפני שהם של יעקב, ומזה מוכח ששכרו הוא עקודים, ואם רצה היה אומר נקודים יהיה שכרך, והביא ראיה מן העזים הנקבות שמהם הסיר את הנקודות, ואף שיעקב היה יכול לדחות בכל טענה להפך, שאם לבן הביא ראיה מן התישים ששכרו עקודים היה ליעקב ראיה מן הנקבות ששכרו נקודים, כבר היה ספק בדבר והיה לבן המוחזק ולא נתן לו רק כפי מה שרצה: 30:37 — ויקח לו יעקב. הנה לפי מה שכתבתי נתתי אמת ליעקב, שלא שקר באמונתו, כי בפירוש התנה שימצא בעדר נקודים וטלואים שיביטו הצאן עליהם, ולבן עשה נגדו עולה בזה, וע”כ עשה המקלות שיהיה במקום הנקודים שהתנה שימצאו בין הצאן: 30:38 — ויצג את המקלות. הנה אין דרך הצאן להתפעל מן צבע המקלות רק מן צבע הצאן, והיה התחבולה שהצאן שבאו לשתות מן הרהטים באו משני צדדים של הרהטים ועמדו אלה נוכח אלה, ויצג את המקלות באמצע הרהטים, וכאשר ראו הצאן שמצד זה על הצאן שמצד השני והמקלות באמצע נדמה להם שצבע המקלות הוא על הצאן, שהצאן הם נקודים, ונתפס בכח המצייר שלהם כך. וז”ש אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ששעורו אשר תבאנה הצאן לנוכח הצאן, צאן מול צאן, וספר כי זה היה רק הכנה טבעיית לעזר אל הנס, שבאמת היה הכל דרך נס כמי שהראהו המלאך בחלום שזה נעשה ע”י מלאכי ה’ עושי דברו, כמ”ש כ”פ כי צריך אל הנס קצת ענין טבעי, ויאמר שהיה הנס הזה בג’ דברים. א] ויחמנה בבאן לשתות, שבעת בואן לשתות אז נעשה חמום של הזווג: 30:39 — ויחמו. ב] שהחמו אל המקלות, לא אל יתר הצאן שלא היו נקודים. ג] ותלדן הצאן, שצורה זו פעל על הצאן בדרך נס ונולדו גם עקודים כדי שאם ישנה לבן מנקודים לעקודים יהיה ליעקב העקודים: 30:40 — והכשבים. שמפני שבכשבים היה ליעקב גם חום שהוא מראה הנוטה לאדום, שזה לא עשה ע”י המקלות, הפריד את הכשבים מן העזים, [שכן נראה מלשנא דכשב שמורה תמיד הבדל המינים, כמ”ש בס’ התו”ה ויקרא סי’ קעח] ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום שמצא בצאן לבן, כי מן הצאן לא הסיר לבן לא עקוד ולא חום, כי חום לא הסיר כלל ועקוד לא הסיר רק מן התישים כנ”ל. וישת לו, אולם מן אלה שנולדו לו נקודים וטלואים שם לו עדרים לבדו: 30:41 — והיה בכל יחם פי’ המפרשים שהמקושרות הם המבכרות בחדש ניסן, או הבריאות שתאות הזכרים רבה, לכן שם את המקלות כי בהם פעל תחבולות המקלות ובהעטיף הצאן המאוחרות שאין תאותם רבה כ”כ לא שם: 31:1 — למה כפל לקח יעקב וכו’ ומאשר לאבינו וכו’ ואיך אמרו כן ויעקב עבד ולקח שכרו: מ”ש ואלהי אבי היה עמדי אין לו ענין פה רק בפסוק י’ שספר מענין החלום, מ”ש ואביכן התל בי וכו’, הלא ישאלו למה נשאר אצלו כל הזמן ההוא, ולמה הראה לו מלאך האלהים העתודים העולים על הצאן, שזה יחייב שלא יצא משם אחר שה’ אתו ומעשיו מצליחים ותשובת הנשים העוד לנו חלק ונחלה אינו מענין מה שאמר להן, ולמה כפל חלק ונחלה: וישמע. כ”ז שהיה גזרת ה’ ורצונו שיהיה יעקב בבית לבן, לא אנה אליו כל רע וימצא שם חן בעיני הכל, ועתה שהגיע העת שישוב לביתו, שמע כי בני לבן יתחילו לחשוד אתו ומתרעמים עליו בד’ דברים. א] לקח יעקב, כאלו לקח בגזלה ואין מגיע לו שכירות. ב] אמרו שלקח את כל, ולא השאיר ללבן מאומה, ג] שלקח כל אשר לאבינו, שגזל גם חלק לבן אף מן הצאן שאין נקודים וטלואים מכר בגנבה. ד] אמרו שעלה הגזלה לסך רב, כי מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, מה שקנה עבדים ושפחות הוא מה שהחליף מחלק לבן הבלתי נקודים בעד שוה כסף: 31:2 — וירא. זאת שנית ראה יעקב, שפני לבן זועף עליו וזה סימן שגם לבן חושד אותו: 31:3 — ויאמר ה’ אל יעקב. הודיעו שזה בעבור שבא העת שיצא מבית לבן וישוב, אם בעבור שהוא ארצו הקדושה, אם בעבור שהוא מולדתו ושם בית אביו, ושם יהיה ה’ עמו, ולכן כלתה השגחת ה’ עליו פה וכולם מתנגדים לו: 31:4 — וישלח. לכן שלח לקרוא את נשיו להתיעץ עמהן, וקרא לרחל תחלה שהיא עקרת הבית, וקראם השדה, שלא ירגיש שום אדם בדבר: 31:5 — ויאמר להן. ערך לפניהם שני טענות, א] רואה אני את פני אביכן והנה איננו אלי כתמול שלשום, ויען שיצויר שיהיה בכעס עליו מפני ארבע סבות,ברר להן שאין כל סבה שתגרום כעסו. א] י”ל שכעס לבן עליו הוא השגחיי, מפני שחטא איזה חטא, שע”כ סרה מעליו ההשגחה, עז”א ואלהי אבי היה עמדי. ב] י”לשכעס עליו מפני שלא עבד עבודתו כראוי, עז”א ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ג] י”ל שכעס עליו מפני שלקח שכר יותר מן הראוי מדי העבודה אשרעשה, עז”א כי לא כן הוא, כי, 31:7 — ואביכן התל בי. שתיכף בעת התחלת השכירות התל בי ושנה בו בג’ דברים כנ”ל (סי’ ל’ פ’ ל”ה ופ’ ל”ו), ואח”כ החלף את משכרתי עשרת מנים, ד] י”ל שכעס עליו מפני שנצח אותו ע”י תחבולת המקלות שבזה בטל כל ערמת לבן, וזה חרה לו. עז”א שזה לא נהיה ע”י תחבולות רק שלא נתנו אלהים להרע עמדי, שכ”ז היה ענין השגחיי, כי, 31:8 — אם כה יאמר. שלבן היה ממתין תמיד עד שהגיע עת לידת הצאן, ואז החליף את משכרתו פעם לעקודים ופעם לנקודים, ואז הלא כבר היו הצאן כעצמים בבטן המלאה, וה’ שנה את צבע הצאן כפי מה שבחר לבן בעת הלידה לתת בשכרו. ועז”א אם כה יאמר בלשון עתיד, אם עתיד לאמר עקודים יהיה שכרך ילדו כל הצאן עקודים, באופן שנראה בעליל שהציל ה’ את מקנה אביכם ויתן לי, כי טרם שגמר אומר ששכר יעקב עקודים היו העקודים ללבן, ואחר שגמר אומר שיהיו עקודים נהפך שיהיו ליעקב, לפ”ז אין לו להתרעם שעשיתי זאת בתחבולות, כי זה נעשה ע”י נס: 31:10 — ויהי. עתה הודיע להן טענה שניה שצריך לצאת מפני דבר ה’, וספר להם החלום הנבואיי שראה, שבעת יחם הצאן ראיתי את כל העתודים וכו’ ויאמר אלי מלאך האלהים לשום לב על זאת: 31:12 — ויאמר. והודיע לי שלכן נצטיירו העתודים באלה הג’ גוונים, כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך, ר”ל שראיתי מה שעתיד לעשות לך, שישנה עתה משכרתך שלשה פעמים מעקודים לנקודים ומן נקודים לברודים, לכן הכין המלאך צורת המולידים תיכף על שלשה גוונים אלה, כדי שכפי מה שישנה לבן כן תהיה הלידה, וכל מה שיאמר להיות חלקו של יעקב כן יולדו הצאן, ומצד זה העירני המלאך שלא אתעכב עוד אצל לבן, שלא אצטרך תמיד למעשה נסים ולשמירה השגחיית: 31:13 — אנכי האלשל בית אל. אשר הבטחתיך שם על השמירה ושאשיב אותך לארץ ישראל, ואתה משחת שם מצבה ונדרת נדר על תנאי אם ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה’ לי לאלהים, ושניהם צריכים עתה להתקיים ולכן צא מן הארץ הזאת: 31:14 — ותען רחל ולאה וגו’ העוד לנו חלק ר”ל מה נתעכב כאן ומה נקוה פה, כי יש אב שמשיא בנותיו בלא נדן, אבל אז יש להן תקוה שאחר מותו יהיה להם חלק בנחלה כאחד הבנים, ויש שנותן להם מתנות ונדן בחייו, ואז אין להן תקוה על הירושה, כי כבר לקחו חלקם בחייו, אבל יש להן תקוה שעוד יתן להן מתנות בחייו, אחר שדרכו לחלק נכסיו בחייו, אמנם אם אביהן לא נתן להן נדן ומתנות, ועוד גזל את שלהן, שאז אין להם תקוה לקבל מתנות בחייו, ואח”כ קרה להן מקרה שבאו לידן נכסי אביהן בחייו שלא ברצונו, וא”כ אין להן לקוות על ירושה ג”כ, כי כבר הגיע חלקם לידן, א”כ אין להם עוד שום תקוה לא למתנות ולא לירושה. וז”ש העוד לנו חלק [היינו שיחלק מתנות בחייו], או נחלה, שנירש אותו אחר מותו, ומפרש העוד לנו חלק: 31:15 — הלוא נכריות נחשבנו לו, שלא לבד שלא נתן לנו נדן ומהר ומתן, עוד מכרנו, ומעות שלקח בעד המכירה לא נתן לנו, רק ויאכל גם אכול את כספנו, וגם אין לנו תקוה על ירושה: 31:16 — כי כל העשר אשר הציל אלהים וגו’ לנו הוא ולבנינו, וכבר הגיע לידנו העושר הראוי לנו מאבינו, ואחר שאין לנו לקוות ממנו מאומה, כל אשר אמר אלהים אליך עשה: 31:17 — ויקם יעקב. יספר איך עשה יעקב בחכמה, שלא ירגיש שום אדם שהוא בורח שלא מדעת לבן ושלא יגלה שום אדם את אוזן לבן כי בורח הוא, וזה בארבעה פנים. א] כי דרך הבורח שישלח תחלה את רכושו בהחבא ואח”כ יברח עם הנפשות לבדו, והוא לקח את בניו ואת נשיו תחלה ואח”כ נהג את מקנהו, ב] דרך הבורח לצאת בהחבא והוא הרכיבן על הגמלים: 31:18 — וינהג. ג] דרך הבורח למכור צאנו ובהמותיו ולצרור הכסף בידו בצנעה שלא יודע לאיש, והוא נהג את מקנהו, שהם הצאן, ואת רכושו, כלי בית ומטלטלין, מקנה קנינו, הם העבדים והגמלים שקנה מקנינו, ר”ל מהצאן. ד] שאמר לכל בפרהסיא שהולך כדי לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען. ועי”כ האמינו כלם שהולך מדעת לבן, אחר שהולך בפרהסיא, ועי”כ לא שלחו להודיע אל לבן: 31:19 — ולבן. ויעקב כוון העת שלבן לא היה בביתו, כי הלך לגזוז צאנו, ורחל גנבה את התרפים, שלא ינחש ע”י התרפים הדרך שהלך שם יעקב, וזאת עשתה שלא מדעת יעקב: 31:20 — שאלות: מ”ש ויגנוב יעקב את לב לבן נתקשו כלם בבאורו, וכי הי”ל להגיד שהוא בורח הלא אז לא יקרא בורח: מ”ש מה עשית, הלא ידע מה שעשה שרוצה לצאת אל בית אביו, ולמה כפל מה עשית למה נחבאת, ואמר ותגנוב את לבבי ותגנוב אותי, וסיים עתה הסכלת עשו ואם עשה זה בסכלות י”ל התנצלות. ואיך אחר השאלות מה עשית אמר ועתה הלוך הלכת לבית אביך שזה מישב כל הקושיות שאינו בורח רק הולך לבית אביו, ולמה הקדים לזה מה שיש לאל ידו לעשות עמו רע: ויגנב. ר”ל וע”י התחבולות האלה גנב את לב לבן, על שע”י תחבולות האלה שלא נשמר משום אדם ועשה א”ע כהולך מדעת לבן ולא כבורח, עי”ז לא נמצא איש אחד שיגיד ללבן כי בורח הוא, כי לא עלה על לב שום אדם שהוא בורח, ועי”כ: 31:21 — ויברח הוא וכל אשר לו, ושום אדם לא עכב אותו, ואחר שעבר את הנהר עקם את דרכו ושם פניו ללכת אל הר הגלעד, ולא הוגד ללבן עד יום השלישי כי היה דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב (כנ”ל ל לו): 31:23 — וידבק אותו. שם הכיר מהלכו שימצאהו בהר הגלעד, כי עד עתה עקבותיו לא נודעו: 31:24 — פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. פי’ רי”א שהזהירהו שבדברו עמו לא יתחיל בטוב ויסיים ברע, למשל כך וכך טובות עשיתי עמך ואתה שלמת רע תחת טוב, ולכן אנקמה ממך, אבל יוכל לדבר אליו מרע ועד טוב, היינו אתה עשית לי רע ולא נטשתני לנשק בני ובנותי, ובכ”ז אעשה עמך רק טוב ואשלחך בשלום ובכריתת ברית, כי כן דבר עמו באמת: 31:25 — וישג לבן. אח”כ השיגו ממש, ואז תקע יעקב את אהלולצאת אל לבן לבדו, וכן לבן תקע את אחיו, שישארו בהר הגלעד, כי הלך אליו לבדו כפי מה שהוזהר מה’ שלא ירע לו: 31:26 — ויאמר לבן מה עשית, טען עליו משני צדדים. א] מצד היושר והצדק, שעז”א מה עשית, הלא עולה גדולה, אם נגדי, במה שגנבת את לבבי, אם נגד בנותי ותנהג את בנתי כשביות חרב, ואף אם חשבת שלא אניח אותך ללכת לא היה לך רשות ללכת בלא דעתי: 31:27 — למה נחבאת לברח. עתה טען נגדו מצד שעשה מעשה סכלות, כי אחר שהיה מניח אותו ללכת בטוב והיה משלח אותו בשמחה, וא”כ הבריחה בלא דעתו היה סכלות, ועז”א מלת למה, שר”ל שלא היית צריך לזה. והגם שלפ”ז לא גנבת את לבבי, כי לבבי מסכים לזה, למה הוצרכת לזה מה שנחבאת ותגנב אותי, כי עוד הייתי שמח בלכתך ואשלחך בשמחה ובשירים, ולמה לא נטשתני לנשק לבני ולבנתי, כי הייתי משלחם בשמחה ובאהבה, וא”כ הסכלת עשו. ולפ”ז בראשון טען שאין להשיג דבר ע”י אמצעים מגונים, אף אם לא יוכל להשיגו באופן אחר, ועז”א מה עשית. ובשני טען שמי שיכול להשיג דבר בדרך טוב ובוחר אמצעים מגונים הוא סכלות, ועז”א למה נחבאת. ועתה יוסיף עוד שמי שיכול להשיג דבר בדרך טוב ובוחר דרך רע, שעי”כ עוד יקלקל עד שלא ישיג את המבוקש א”כ הסכלות גדול יותר, וז”ש הלא עי”כ 31:29 — יש לאל ידי לעשות עמכם רע, כמו שעושים אל הגנב והבורח, והראיה שאוכל לעשות עמכם רע, הוא ממה שאלהי אביכם אמר אלי השמר וכו’, שמזה מבואר שאוכל לעשות עמכם רע, שלכן הזהיר אלהים אותי מעשות זאת: 31:30 — ועתה. מוסיף לאמר, הנה עתה שנזהרתי מה’ שלא להרע עמך, לא אזכור עוד לומר לך שברחת או שגנבת את לבבי, רק אומר כי הלך הלכת ואקראהו בשם הליכה לא בשם בריחה, כי נכסף נכספתה לבית אביך, ולא היה בריחה ממני רק הליכה אל מה שאליו, אמנם לפ”ז אשאלך שאלה אחרת, למה גנבת את אלהי, הלא בבית אביך אין עובדים ע”ז, והתרפים הם תועבה בבית הזה, ולמה גנבת אותם, וע”כ שיש אתך גנבות אחרות, ויראת שיודע לי ע”י התרפים מה שגנבת מביתי, וע”כ לקחת אותם, כדי שלא אוכל לידע ע”י את החסר לי מכלי ביתי: 31:31 — ויען יעקב. השיב לו מה שאמרת שהסכלתי עשו, כי היית מניח אותי ללכת, והיית משלחני בשמחה,כי יראתי, ומה שאמרת שעשיתי עולה מה שהלכתי שלא ברשות, משיב שהיראה היתה פן תגזל את בנותיך מעמי, שבנותיך הם שלי, ואם היית מעכבם היה זה גזלה, כי עבדתיך בעדם, וממילא לא עשיתי עולה שלקחתי את שלי; ומה שאמרת שגנבתי את התרפים, 31:32 — עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. ומה שאתה חושב שלכן גנבתי את התרפים, שלא יודע לך על ידם מה שגנבתי מכלי ביתך, נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך, ר”ל תוכל לחפש אם תמצא מאומה,ולא ידע יעקב, שאם היה יודע לא היה מקלל את גונב התרפים: 31:33 — ויבא לבן. לבן חפש ג”כ אולי ימצא גנבה אחרת, ולכן כתב סתם ולא מצא, ומשמע שמאהל יעקב היה יוצא לאהל לאה ומשם לאהל ב’ האמהות, ומשם הוצרך לחזור דרך אהל לאה והיה יוצא לאהל רחל שהיה לו פתח בפ”ע. ולפ”ז חפש באהל לאה וב’ האמהות שתי פעמים גנבה אחרת ואח”כ את התרפים: 31:34 — שאלות: למה אמר וימשש ולא מצא ויחפש ולא מצא את התרפים שהוא כפל בשנוי לשון: וכוח יעקב יש בו אריכות גדול וכפל זה עשרים שנה אנכי עמך זה לי עשרים שנה בביתך, וכפל אנכי אחטנה מידי תבקשנה: וימשש לבן וכו’ ויחפש, גם באהל רחל חפש ב”פ, ותחלה משש בידו על גנבות אחרות ולא מצא ואח”כ ויחפש אחר התרפים, כי חפוש הוא על דבר המבוקש, ולא מצאו את התרפים: 31:36 — ויחר ליעקב. אחר שראה שממשש על גנבות אחרות וראה שגם התרפים לא נמצאו, מבואר שמחפש עלילות, ע”כ וירב בלבן ויאמר מה פשעי, ר”ל שהרודף אחר שכירו יהיה באחד מארבעה פנים. א] אם חטא נגדו איזה פשע גדול, או עכ”פ חטא קטן ורוצה להנקם ממנו, עז”א מה פשעי ומה חטאתי: 31:37 — כי מששת, ב] שירדוף אחריו מפני שגנב מכלי ביתו, עז”א כי מששת את כל כלי, שמן המשוש מבואר שאתה חושד אותי באיזה גנבה מה מצאת מכל כלי ביתך: 31:38 — זה עשרים שנה, ג] יצויר שרודף אחריו על אודות דמי השכירות, וזה בשתי פנים, או שלקח יותר מן הראוי ומבקש שיחזיר לו, או שלקח פחות מן הראוי והוא רודף אחריו למלאות לו הטעות, ועז”א על הצד הראשון שתחשוב שלקחתי יותר מן המגיע לי, עז”א זה עשרים שנה אנכי עמך, ר”ל חשוב מצדך, הנה יוכל לאמר שהיה השכירות יתר על הראוי ושמגיע לך דברים ממני בארבעה פנים. א] אם לא עשיתי עבודתי כראוי בשמירת הצאן, ועי”כ שכלו את הולדות מחסרון השגחה כראוי לרועה נאמן אשר בזרועו יקבץ טלאים עלות ינהל. עז”א רחליך ועזיך לא שכלו. ב] אם אכל מצאנו יותר כפי הקצוב לפועל, לקחת למאכל ביתו. עז”א ואילי צאנך לא אכלתי, שלא אכל כלל אף מה שהותר לפועל לאכול כפי המנהג: 31:39 — טרפה. ג] אם לא שמר הצאן מטריפת זאבים, עז”א טרפה לא הבאתי אליך, אף הטרפה שהיה מוטל עליך כפי הדין, כי החזרתי אותה משלי. ד] אם לא שמר מגנבה ואבדה שחייב כדין שומר שכר. עז”אאנכי אחטנה גנבתי יום מידי תבקשנה וגנבתי לילה, שהנגנב ביום הייתי אנכי החייב ושלמתי בעצמי כדין שומר שכיר, וגם הנגנב בלילה בשעה שאין דרך הרועה לשמרם בכ”ז אתה תבקשנה מידי על שלא לנתי אצל הצאן, עד שהייתי מוכרח להיות אצל הצאן ביום ובלילה וביום אכלני חרב וקרח בלילה, ומכ”ז ברר לו שאין לו שום טענה שירדוף אחריו מצד שלקח שכירות יותר מן המגיע לו. אולם ד] על הצד האחר שתאמר שרדפת אחרי מפני שמגיע לי עוד שכירות ממך וטעות בחשבון ואתה רוצה להחזיר לי, עז”א: 31:41 — זה לי עשרים שנה בביתך. ר”ל אולי עלה בלבך טובתי, יען שהייתי עשרים שנה בביתך ולא נהגת עמי כראוי לשלם לפועל נאמן בית שעבד באמונה עשרים שנה. ועז”א זה לי, ר”ל מה שנוגע לי לטובתי, וגם ע”ז אראך חשבון ברור העול שעשית לי, הנה עבדתיך ארבע עשרה שנה בלא שום שכר, רק בשתי בנותיך, וזה עולה אחת מהרמאות שעשה שנתן לו לאה עד שהוצרך לעבוד י”ד שנה בחנם, [עולה שניה] כי רק שש שנים עבדתי בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מנים, ואיך תאמר שבאת אלי להשלים שכרי הלא היה בהפך, והראיה לזה. כי, 31:42 — לולי וגו’ אלהי אברהם וגו’ היה לי כי עתה ריקם שלחתני. הרי מבואר שהיה בדעתך להרע לי ולקחת כל אשר לי, רק שיראת מאלהי אברהם, ופחדת מיצחק אבי שהוא שר וגדול. ומה שהוכחת ממה שאמר לך אלהים השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, שמזה מבואר שיש לך טענות להרע לי, שע”כ הזהיר אלהים אותך, מזה ראיה להפך, כי את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, שאלהים הוכיח שאני הצדיק בריבי ועשה משפט לעשוקים וע”כ הזהיר אותך: 31:43 — ויען לבן. השיב לו שלא רדף אחריו לעשות לו רעה רק מטעם אחר, שאחר שהבנות והבנים הם בנותי ובני, וכל אשר י”ל הוא משלי, שהרוחת אצלי, ואני ירא שתקח נשים אחרות על בנותי, ויגיעי וכספי יסוב לזרים, שהם הבנים שתוליד מנשים אחרות. לכן רדפתי אחריך לכרות עמך ברית ע”ז, שלא תבגוד בנשיך לקחת צרות עליהן: 31:45 — שאלות: למה היה צריך שני אותות גל ומצבה, למה העמיד יעקב את המצבה ובני לבן את הגל, שם יגר שהדותא אינו העתק של גל עד, שתרגום עד בארמית הוא סהדא ושהדותא הוא תרגום של עדות, לא למלת עד, ולמה אמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום שהוא מיותר, ומה דייק במלת היום ואמר שנית ע”כ קרא שמו גלעד, הלא לבן קרא שם יגר שהדותא, ומ”ש והמצפה אשר אמר וכו’ נלחצו בו המפרשים. מ”ש עוד ויאמר לבן הנה הגל הזה והנה המצבה וכו’ לא ידענו מה רצה בדברי מותר האלה ולמה במ”ש אם אני לא אעבור אמר רק את הגל לבד, ואם אתה לא תעבור אמר את הגל ואת המצבה. ולמה לקח לעדות אלהי אברהם ואלהי נחור: ויקח יעקב אבן. הנה כריתת ברית שיכרתו שני אנשים ברית בל ירע אחד לחברו, יהיה על אחד משני פנים. א] שלא ירע עמו בגלוי. ב] שלא יעשה לו רע בסתר, וכשמזמינים עדים על כריתת הברית, אם היה כריתת הברית שלא ירע לו בגלוי, יזמינו אנשים שיהיו עדי הברית, ואם היה הברית שלא יעשה לו רע בסתר, יזמינו לעד את ה’ הצופה נסתרות, ואם יעשו אות וסימן שבו יזכרו העדים את הברית שנעשה לפניהם, אז אם היה הברית בפני אנשים על דברים שבגלוי, יקימו גל אבנים גדול שבו יזכרו העדים את הברית שנעשה לפניהם, ואם היה הברית לפני ה’ היודע נסתרות על הדברים שבסתר, יקימו מצבה שהיתה קדושה בימים ההם, שבה יזכר ה’ ויהיה לעד על הברית הנעשה. ויש הבדל בלשון בין עד ובין עדות, שעד שהוא שם התואר, ונופל על כל מי שהוא עד בדבר אף לפי שעה בעוד שיעיד על הדבר נקרא עד. אבל שם עדות הוא שם המפשט של העדות בעצמה, ונופל על העדות המתקיים ימים רבים (כמו עדות ה’ נאמנה, ויקם עדות ביעקב). ועפ”ז נבא אל הבאור. הנה היה הבדל בין לבן ובין יעקב בכריתת הברית הזה בשני דברים. א] שיעקב התירא מלבן שלא יעשה עמו רע בגלוי, ולבן התירא מיעקב שלא יעשה רע לבנותיו בסתר, כמ”ש אם תענה את בנותי אין איש עמנו, וא”כ יעקב היה צריך להזמין את ה’ היודע תעלומות לעד, כמ”ש אין איש עמנו, ראה אלהים עד ביני ובינך, וא”כ היה צריך להקים מצבה. וז”ש ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, ולבן שהתחייב א”ע שלא יעשה רע בגלוי, היה צריך להזמין אנשים לעדים והיה צריך להקים גל אבנים. וע”ז ויאמר יעקב לאחיו של לבן או לבני לבן, לקטו אבנים ויעשו גל: 31:47 — ויקרא. [הבדל השני] שיעקב לא התירא מלבן רק לפי שעה, שלא ירע לו עתה בהיותו עמו, אבל אחר שיתרחק מאתו ויהיה בבית אביו, לא יוכל לעשות לו מאומה, אבל המורא שהתירא לבן אם תענה את בנותי הוא קיים לעולם. ולפ”ז הגל שהעמיד לבן לאות על מה שהתחייב נגד יעקב, היה צריך שיקרא לו גל עד, לא גל עדות, כי הוא רק עד לפי שעה, שאח”כ א”צ לברית הזה, אבל המצבה שהעמיד יעקב לאות הכריתת ברית מה שהתחייב נגד לבן, היה צריך שיקרא לו יגר שהדותא שהוא תרגום של גל עדות, [כי תרגום של עד הוא סהדא ותרגום של עדות הוא סהדותא], ולפ”ז קרא כל אחד שם להאות שהעמיד חברו, לבן קרא להמצבה שהעמיד יעקב בשם יגר שהדותא, ר”ל שהמצבה היא עדות הקיים ומתמיד לעולם,ויעקב קרא לו להגל שהעמיד לבן גל עד, שהוא רק עד לפי שעה ואינו קיים לעולם: 31:48 — ויאמר לבן. לבן פירש הדברים והתנה שהוא אינו מתקשר בשבועתו רק לפי שעה. וז”ש הגל הזה עד ביני ובינך היום, ר”ל הגל אינו עדות קיים לעולם כי הוא רק עד היום, לא למחר כי מחר יהיה כל אחד בביתו ולא אוכל לעשות לך רע וא”צ לעדות הזה,על כן קרא שמו גל עד, ר”ל לכן לא נקרא בשם גל עדות, שמורה על שיהיה עד לעולם, רק בשם גל עד כי הוא רק עד לפי שעה: 31:49 — והמצפה. ר”ל אבל המצפה שהיא עשויה לסימן שיצף ה’. וז”ש אשר אמר יצף ה’ ביני ובינך, שע”ז לקחנו את ה’ הצופה נסתרות לעד, וזה יהיה עדות קיים תמיד, אף כי נסתר איש מרעהו, כי: 31:50 — אם תענה את בנתי אין איש עמנו, שהוא דברים שבסתר, רק ראה אלהים עד ביני ובינך, ולכן צריך המצבה שתהיה לזכרון לפני ה’ תמיד, וצריך לקראה בשם יגר שהדותא, שמורה על עדות הקיים כל ימי חייך: 31:51 — ויאמר לבן. עתה הוסיף לבן דבר חדש, ויאמר הנה אני מצדי א”צ שאתחייב בכריתת ברית הזה רק לבל ארע לך עתה בגלוי בעוד שאתה עמי, ואיני צריך להתקשר נגדך רק בהוראת הגל לבד, שהוא עד על דברים שבגלוי ורק לפי שעה, אבל אתה, כמו שאתה ירא ממני, שלא אעשה לך רע בגלוי עתה, כן אני ירא ממך שלא תעשה לי רע בגלוי עתה, כי גם יעקב היו לו עבדים ואנשי חיל למלחמה, ויכול להרע ללבן, וכן שלא יקח דברים מרכוש לבן, וצריך אתה להתקשר נגדי בין עם הגל, שלא תרע לי עתה בגלוי, בין עם המצבה, שלא תרע לבנותי בעתיד בסתר. וז”ש הנה הגל הזה והנה המצבה, ושניהם עדים כ”א על ענין מיוחד. שעז”א עד הגל הזה ועדה המצבה, אבל יש חלוק בהתחייבות הזה ביני ובינך, אם אני איני מתחייב, רק שלא אעבור אליך את הגל הזה לרעה, אבל אתה תתחייב שלא תעבור אלי לא את הגל הזה להרע לי עתה בגלוי ולא המצבה להרע לבנותי בסתר: 31:53 — אלהי אברהם. הוסיף שמלבד עדות האנשים הוא מזמין לשופטים את אלהי אברהם, היודע תעלומות שישפוט על דברים בסתר, ואת אלהי נחור, שמנהיג לפי דעתו הטבע הגלויה שישפוט על דברים שבגלוי, וא”ל שלא ירע בעיניו שמזמין אלהי נחור כי הוא אלהי אביהם, שתרח אבי אברהם ונחור עבד אותו והוא מחזיק באמונת אבי אביו, אולם יעקב לא רצה לשבע על אופן זה שמשתף ש”ש ודבר אחר,וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, היינו במצות כבוד אב ומורא שי”ל מאביו יצחק ונשבע במורא אביו: 31:54 — ויקרא לאחיו. כי ללבן לא הוצרך לקרוא שהיה עמו, וכאלו הוא בעל הסעודה ויעקב שלוחו להזמין כלם: 32:1 — ויעקב. יען שהלך לדרכו לארץ הקדושה, ויען שנפרד מלבן וילך מאתו, השיג מדריגה גדולה שפגעו בו מלאכי אלהים בהקיץ, כמו שהיה באברהם כמ”ש בפ’ וירא: 32:3 — שאלות: מ”ש כאשר ראם מיותר, ולמה קרא שם המקום מחנים שמורה שני מחנות, והלא אמר מחנה אלהים שהוא מחנה אחת: למה התעורר עתה לשלוח מלאכים הלא טוב שישאר עשו בשעיר וישכח שנאתו משיעורר אותו ואת איבתו, ומה היה הפיוס במ”ש עם לבן גרתי ושהיה לו שור וחמור: למה התירא יעקב וה’ הבטיחו שיהיה עמו, ומה רצה בחלוק העם לשני מחנות, שאם היה בדעתו להלחם טוב שיהיו כלם ביחד, והתפלה בלתי מובנת, אחר שזכר שה’ הבטיחו שייטיב עמו ושירבה את זרעו, איך מתפלל לאמר שירא מעשו פן יבוא ויכהו: ויאמר יעקב כאשר ראם. כי גם בלכתו אל בית לבן ראה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, רק אז לא ראה בעיניו הגשמיים, רק חזה אותם בחלום ובחזון, אבל עתה שראה אותם השיג ענינם שבאו לעזר לו נגד הצר הצורר אותו שהוא עשו, וע”כ אמר מחנה אלהים זה, שהתבאר אצלי תמיד ששם מחנה הונח על החונים מוכנים למלחמה; ידע שהם מוכנים למלחמה, ובהכרח יבא כנגדו מחנה אויב ללחום, וע”כ קרא שם המקום מחנים, שזה מעיד שיפגעו שני מחנות זה מול זה למלחמה, וע”כ שלח מלאכים אל עשו, כי ידע שמוכן ללכת נגדו למלחמה: 32:4 — וישלח יעקב. כאשר הרגיש ע”י המלאכים שהוא בסכנה, נסה לאחוז דרכים טבעיים לרצות את עשו כדי שלא יצטרך לנס, והנה עשו היה נשיא ושר בחלקו בארץ שעיר, ובא יעקב להראות לו שרוצה לבקש מנוח וחסיה בארצו תחת ממשלתו ולשבת שם, ושלח מלאכים לפניו, כמו ואת יהודה שלח לפניו גושנה, היינו שידברו על לב עשו שיקבלנו בארצו, ואמר ארצה שעיר שדה אדום, היינו החלק מארץ שעיר שכבש עשו שנקרא שדה אדום: 32:5 — ויצו אתם לאמר. שם בפיהם דברים להוציא המשטמה שיש לעשו עליו על הברכות, ולהראות לו שלא נתקיימו בו רק בעשו, אחר שכוונת אביו היה על עשו, והנה על הברכה הוה גביר לאחיך אמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב, שעשו הוא האדון והגביר, וכן הלא הברכה כוללת כל אחיו ומשפחתו, הנה עם לבן גרתי, כגר בארץ לא כגביר ומושל, וגם שהברכה היתה מטל השמים ומשמני הארץ וזה נתקיים בעשו, שכבש ארץ מיוחדת והוא שר ומושל שם, לא בי שגרתי בארץ לא לי, ולא תאמר כי עוד חזון למועד שיתקיימו בעתיד, שהלא ואחר עד עתה, זה זמן רב: 32:6 — ויהי. ועוד שהברכה הוא שיהיה שפע והצלחה למעלה מדרך הטבע, ואני המעט אשר יש לי בא ברוב עמל ויגיעה. וז”ש ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור, לא קודם לכן, רק אחר עבודה של עשרים שנה, וגם לא ברכה רבה רק שור וחמור, מעט מכל מין, וגם שעקר הברכה היה בקרקעות, משמני הארץ ורוב דגן ותירוש, ומזה אין לי מאומה, ואני צריך לבקש מקום לשבת בארצך, וע”כ ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך, שתקבלני בארצך: 32:7 — וישבו המלאכים וגו’ באנו אל אחיך. ר”ל שאינו מחזיק א”ע שהוא האדון ואתה עבדו, ושהברכות לא נתקיימו בך, כי מחזיק א”ע שהוא אחיך לא אדוניך. ב] כי הולך לקראתך, ואינו רוצה שתבא אל ארצו כלל, ג] כי ארבע מאות איש עמו, וזה מורה שרוצה להלחם בך: 32:8 — ויירא יעקב מאד. הנה הבוטח בה’ אין לו לירא מב”ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ”ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה’ עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה’ ולא היה לו לירא, וה’ אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע”כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות, היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, שהיינו המקנה והרועים, והכהו, יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו: 32:10 — ויאמר ה’ אלהי אבי. ר”ל הלא באמת לא היה לי לירא ממנו כי היה לי לבטוח, א] על זכות אבותי אברהם ויצחק. ב] על ההבטחה שהבטיח לי, שעז”א ה’ האומר אלי שוב לארצך, ויש הבדל בין מי שה’ עושה עמו בזכות עצמו ובין מי שעושה עמו ע”י זכות אבות או הבטחה, שמי שעושה עמו בזכות עצמו יש לחוש שמא יגרום החטא ולא יהיה לו זכות, אבל מי שעושים עמו בעבור זכות אבות או הבטחה אין לו לירא מאומה: 32:12 — הצילני. ע”כ אבקש שתצילני מיד עשו, יען ירא אנכי אותו שיכני אם על בנים, הגם שאתה אמרת היטב איטיב עמך, וא”כ יראה זו שאני ירא מפניו שיכה את זרעי מורה שאיני מאמין במה שיעדת לי, א] שתיטיב עמי, ואיך ימצאני רעה מעשו הפך דברך שאך טוב וחסד ירדפני. ב] שתרבה את זרעי, ואיך יכה אם על בנים הפך דברך, ומזה אני רואה שאני מקטני אמנה ואיני ראוי לנס, וע”כ אבקש הצילני נא: 32:14 — וילן שם. פי’ הרי”א שחשב אולי תבואהו נבואה מאת ה’, וכשראה שלא בא דבר ה’ לקח מנחה לעשו אחיו: 32:17 — ויתן ביד עבדיו. א] ששם כל עדר לבדו, שיהיו המינים נכרים ב] שצוה שיעברו לפניו, היינו שיגיעו שם לפני בואו. ג] שיהיה רוח ביניהם להשביע עינו: 32:18 — שאלות: למה צוה להראשון שיאמר לעשו אם ישאלהו, וליתר הרועים אמר שידברו במוצאם אותו אף בלי שאלה. ולמה כפל שנית ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו: מה היה ענין האבוק הזה ונגיעתו בכף ירכו ובקשתו שישלחהו ובקשתו שיברך אותו, ולמה לא הגיד לו שמו, ולמה לא יאכלו גיד הנשה בעבור זה: ויצו את הראשון וגו’ כי יפגשך ושאלך. צוה להראשון שלא יגיד רק אם ישאלנו, כדי שיחשוב עשו שיעקב הולך לשעיר ומובילים המנחה לשם, וישוב לארצו אחר ששם ימצאהו. ונגד הג’ שאלות שישאל עשו ישיב, נגד למי אתה, יאמר לעבדך ליעקב, למען ידע שהעבדים אינם נתונים לו, ונגד אנה תלך ולמי אלה לפניך, ישיב מנחה שלוחה לעשו, היינו שהולך עם המנחה לשעיר: 32:20 — ויצו גם את השני. אבל להשני והשלישי צוה שהם יאמרו כן מעצמם במוצאם אותו, וזה בהפך כאלו אתם מבקשים אותו בדרך ומצאתם אותו, והטעם שאחר שיראו שהגם ששמע מן הראשון שיעקב הולך לשעיר, בכ”ז לא חזר מדרכו והולך לקראתו, א”כ טוב יותר שיעשו א”ע כאלו הולכים לקראתו הם ויעקב אחריהם למצאו בדרך, ושאינו מרגיש שום איבה רק אהבת אח לאחיו: 32:21 — ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. וא”ת אחר שאינו הולך לשעיר רק מקוה למצאו בדרך למה שלח המנחה תחלה, ע”ז משיב כי אמר אכפרה פניו וכו’: 32:23 — ויעבר את מעבר יבק. לפני הנחל היה נחל קטן שנקרא מעבר יבק, ששם עבר הנחל חוץ לגדותיו, ועבר תחלה מעבר זה, ואז העבירם את הנחל בעצמו, ואח”כ העביר את כל אשר לו: 32:25 — ויותר יעקב לבדו. כבר התבאר בפ’ תולדות, כי עשו ויעקב נבראו מתנגדים בטבעם מלידה ומבטן ומהריון, זה לרע וזה לטוב, שכמו שבעולם הכללי ברא ה’ טוב ורע, גשמיות ורוחניות את זה לעומת זה, וכנגדם ברא את האדם מרכב משניהם, ונתן לו הממשלה והבחירה להטות המאזנים כפי אשר יבחר, טוב או רע, כן עשה שני אומות נפרדים, אדום וישראל את זה לעומת זה, זה לה’ וזה לעזאזל, ועל ידי כח הבחירה בכלל האומה, יש בידם להטות הפלס לטוב, עת ישמרו ישראל תורת ה’ ומצותיו, ואז יהיה אדום נכנע תחת ישראל, כמו שיכנע החומר תחת הצורה באדם הפרטי השומר תורת אלהיו, וכמו שהיה בימי בית ראשון ושני בימי מלכי ישראל הצדיקים, ואז יתקיים ברכת יעקב, שיהיה לו קול יעקב וידי עשו, כח הצוריי והחמרי, כמש”ש במקומו, או בנטשם תורת ה’ יגבר עשו ויכנעו תחתיו, כהכנע הצורה תחת החומר באיש אשר הכניע נפשו תחת גופו, ובכ”ד שבעולם יש כחות עליונים המנהיגים את הכחות התחתונים לטוב ולרע, לחסד ולשבט, כמו שבאדם הפרטי יש יצ”ט ויצה”ר המנהיגים כח השכל והנשמה, וכח החומר ונפש הבהמיית, וכן יש כח עליון הנקרא שר ישראל, הוא הקדושה הכללית השומרת את ישראל, וכח הכללי הממונה לרע, הוא סמאל שרו של עשו הנוטה לצד שמאל להסית ולהדיח, כי אחר שאין קיום לעשו אלא כשישראל חוטאים, השר שלו שהוא קיומו והצלחתו, זה כל מגמתו להדיח את ישראל מתורתם ועבודתם. ובזה הראו לו פה נבואה מוחשת, שטרם קרב יעקב אל עשו, אם ללחום אם להשלים אתו, היה לו מלחמה עם השר שלו, היינו עם היצה”ר הפרטי שבגופו, וגם עם היצה”ר הכולל שהוא שמאל הכללי, שר האומה הרוצה להחטיא זרע יעקב ואומתו בכלל, והמלאך ההוא לבש צורה גשמיית [כי היתה נבואה מוחשת], ע”י שנתגלם המלאך בצורת אדם (כמ”ש ענין זה בפ’ וירא), ויאבק עמו בפועל ממש לא בחלום, כדעת המורה והרלב”ג, כי הלא היה צולע על יריכו, רק נתאבק עמו כדרך אנשים הנאבקים יחד לראות מי חזק בכח הגוף מחבירו, וכאשר לא יכול להפיל את יעקב ע”י חוזק הגוף כי היה יעקב חזק ועצום ממנו בכח גופו, נסה בתחבולה להפילו ע”י שהכהו ברגלו בירכו להפילו ע”י תחבולה, ותקע כף ירך יעקב, ובכ”ז נאבק יעקב עמו ולא יכול להפילו, שעז”א בהאבקו עמו, והיה פתרון זאת המראה והאבוק, אם ביעקב הפרטי, שהיה לו מלחמת היצר והחומר כל אותו הלילה, שניתן להיצה”ר שלו רשות להחטיאו ולהדיחו מיראת ה’, ובא הספור ויותר יעקב לבדו, היינו שיעקב הכין א”ע אז לנבואה, והכין א”ע להפשיט את החומר מעליו, ותשאר נפשו לבדו מתבודדת עם האור העליון הרוחני, שזה המליץ במ”ש ויותר יעקב לבדו, שעקר שם יעקב או משה וכדומה לא נאמר על החומר שהוא רק הלבוש של יעקב, כי עקר שם יעקב הוא על יעקב הפנימי, שהוא נפשו ונשמתו שזה יעקב העקרי, ר”ל שנפשו של יעקב נותרה לבדה מופשט מן האישית והחומר. אבל ע”י שניתן רשות להיצה”ר להחטיאו, התאבק איש עמו, שכח גופיי ואישי, היינו כחות החומריים נאבקו עם יעקב, שהוא כחותיו הנפשיים, ולא הניחו שיתפשט מן החומר ויהיה לבדו מופשט מן האיש שלו, כי האיש והחומר שלו אחז בו ורצה להתגבר עליו. וחז”ל אמרו מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, היינו שהיה מלחמה הפנימיית הזאת עד שרשי אמונתו, שרצה להעבירו משרשי האמונה. אבל לא יכול לו, כי יעקב שהוא נפשו ונשמתו, התגבר בכח עצום על חומרו ואיש שלו, ויגע בכף יריכו, שהגם שיעקב התפשט לגמרי מן גופו, עדיין נשאר לו דבוק עם גופו וחמרו במקום גיד הנשה, ששם א”א לבטל החומר לגמרי, כי צריך לקיום המין, וכמ”ש באנשי כנה”ג שלא בטלו יצה”ר דעבירה מטעם זה, וכמ”ש בספרי שירי הנפש בפסוק איש חרבו על יריכו. וההוראה שיש לנבואה זו על יעקב הכללי, דהיינו האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו יאבק באומת ישראל להדיחם מתורתם ואמונתם, ויעקב שהוא האומה נותרה לבדה. וישכן בטח בדד עין יעקב, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ויאבק איש עמו, שירצה וישתדל להתחבר עמו ולהיות לעם אחד, ולא יכול לו, אבל אח”כ נגע בכף יריכו, שבדורו של שמד בימי קדם הדיח הבנים מתורת ה’: 32:27 — ויאמר שלחני. ספר לפי המראה, שלא נתן לו רשות לנסותו וללחום אתו רק עד עלות השחר וסוף הלילה, ואז ביקש מיעקב שישלחו לדרכו, ויעקב שאל ממנו שיברך אותו, היינו שיסכים על ברכת יעקב שעשו יהיה לו עבד, אחר שלא שלט בו להחטיאו והקול קול יעקב ממילא י”ל ידי עשו, והיתה ברכתו שלא יקרא שמו יעקב רק ישראל, כי גבר בכח הצוריי והנפשי שבו. וז”ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שיש בך כח אלהות מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל וכח אנושי מצד החומר, קול יעקב וידי עשו, ובזה נצחת המלחמה, ורמז ג”כ במה שנוגע ליעקב הפרטי, שמלחמה הזאת נמשך באדם כל הלילה היינו כ”ז שהוא בעה”ז שבו שולט חשכת החומר ועלטה היה, אבל עת יאיר השחר שהוא בעת שישוב האדם אל עולם האורה והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה, שאז חדלה המלחמה, כי אז תפרד נפשו מגופו, ואז יקח ברכה גם מן החומר אשר עמד לשטן לו כל ימי חייו, שע”י שהיתה נפשו מורכבת בחומר ונצחה אותו גדלה מעלתה על הנפשות השוכנות בסתר עליון אשר עדן לא היו מלובשות בחומר ובגוף, שהם היו רק אלהיים, אבל אתה שרית עם אלהים ועם אנשים, שהיית מורכב מכח אלהי ואנושי ותוכל. ובנמשל על יעקב הכללי שהוא האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו לא יכול לו, אבל נגע בכף ירכו ולא גבר עליו רק על זרעו, וזה יהיה באחרית הימים, אבל אז יאיר השחר ויכלה הלילה כי אז יבא עת הגאולה והאורה ואז יבקש שרו של עשו שישלחהו כי עלה השחר, כי אז רוח הטומאה יעבור מן הארץ וכלם ישובו אל האמונה האמיתיית, אבל יעקב רצה להשיג הברכה שיהיה לו מן הגאולה הזאת, כי אחר שאז יבטל היצה”ר לא יהיה להם עוד ברכה ועבודה, והשיב לו כי אז א”צ אתה לזאת, כי אז יהיה כח ישראל גדול מכח מה”ש שהם לא נצחו בבחירתם והיו מוכרחים במעשיהם, ואתה נצחת בבחירתך, ועז”א כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שהגם שהיית עם אנשים נצחת בכח אלהים וזה ברכתך: 32:30 — הגידה נא שמך. רצה לעמוד על מהות ענינו ועצמותו ותכלית בריאתו, שהשם מורה על העצמות, ויאמר למה זה תשאל לשמי, כי החומר והיצה”ר הוא מקור ההעדר וכל רע בא מפאת ההעדר הכרוך בחומר, וזה מהותו עד שלא יצדק לו שם מורה על מהות, כי ענינו הוא שאין לו מהות ואינו קיים רגע על מצב אחד, רק פושט צורה ולובש צורה, ויברך אותו שם, שזה ברכתו במה שהוא שם לפי שעה שאינו קיים: 32:31 — ויקרא יעקב שם המקום פניאל. כי ראה שאם לא היה יודע את האלהים רק מפאת החקירה לא היה ניצול ממלחמה הקשה הזאת. רק ע”י שראיתי אלהים פנים אל פנים בנבואה, והשיג את האלהות בידיעה נבואיית, עי”כ ותנצל נפשי, ולא נלכדתי ברשת השטן המסית והמדיח, ובמשל הכללי לולא שקבלו ישראל את התורה במעמד הנבחר כמ”ש פנים בפנים דבר ה’ עמכם בהר, לא יכלו לעמוד בדורו של שמד: 32:32 — ויזרח לו השמש. כמ”ש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. והוא צלע, ע”ד אוספה הצולעה והנדחה אקבצה: 32:33 — על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. אחר כי בשר הבע”ח הנאכל מתהפך לבשר האדם הנזון, וע”כ הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים, כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות, ע”כ אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, וא”כ גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלהיהם: 33:1 — וישא יעקב עיניו. אחר שראה המלחמה הרוחנית בעיניו הרוחניים שהיא היתה הכנה למלחמה השניה של עשו בעצמו, שכמו שנצח את שרו של עשו והודה לו על הברכות, כן ינצח את עשו בעצמו, אז נשא את עיניו הגשמיים וירא והנה עשו בא, ויחץ את הילדים, אחר שראה שנגע בכף יריכו התירא פן היה זה הוראה שיגבר עשו על זרעו ובניו עתה, לכן חצה אותם שלא ימצאם כאחד: 33:2 — וישם את השפחות וכו’. אחרון אחרון חביב. והוא עבר לפניהם, להראות הכנעה, וה’ הפך לבב עשו משנאה לאהבה וירץ לקראתו וכו’: 33:5 — ויאמר מי אלה לך. איך נשאת נשים הרבה ואתה התם, ויאמר הילדים וכו’ ר”ל נשאתים להקים זרע אלהים: 33:6 — ותגשן, בני השפחות היו קטנים ולא השתחוו רק השפחות כתיב ותשתחוין, ובין בני לאה נמצאו גדולים כמו ראובן ושמעון שהיו בני דעת וישתחוו גם הם, ויוסף היה יונק עדיין ורחל נשאה אותו על ידיה, וע”כ כתיב יוסף ורחל, כי הוא קדם בהיותו על ידה ובמה שהיא השתחותה השתחוה גם הוא ממילא, לכן כתוב וישתחוו: 33:8 — ויאמר מי לך כל המחנה הזה. כי המנחה תהיה לפעמים לכפר עון ולהסיר חטאת, ואז לא יבא החוטא בעצמו עם המנחה רק ישלחנה ע”י שליח, ואז כשיתרצה המלך ויסלח לו חטאו אז יהיה לו רשות לבא להקביל פניו, ובזה צריך שתהיה המנחה גדולה, או בערך המקבל או בערך הנותן, ר”ל שאם החוטא השולח המנחה הוא עשיר צריך שישלח מנחה גדולה שתהיה רבה וחשובה בעיני המלך עד שבעבור זה ישא פניו ויסלח חטאו, או תספיק גם מנחה קטנה אם היא רבה בערך הנותן. למשל עני הנותן כופר נפשו כל אשר לו, הגם שהיא מעט בערך המלך המקבל, יחוס עליו באשר נתן כל אשר לו, ע”ז שאל עשו מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי, אחר ששלחת המנחה ע”י שלוחים מה היתה כוונתך במנחה זו, ויאמר למצא חן בעיני אדני, היינו שע”י המנחה אמצא חן שתכפר את אשר חטאתי לך: 33:9 — יאמר עשו. עפ”ז אמר אם תחשוב כי מתנה זו היא רבה לפי ערך המקבל, טעית בזה, כי יש לי רב אחי, ומנחה זו קטנה ומעטה לפני, ואם היא רבה בערך הנותן, כי נתת בזה כל אשר לך, אך למותר היא למה תורש יהי לך אשר לך: 33:10 — שאלות: למה כפל ולקחת מנחתי וכו’ קח נא את ברכתי וכו’. מ”ש עד אשר אבא אל אדוני שעירה ולא מצאנו שהיה יעקב בשעיר: למה ספר, שבא שלם, ושחנה את פני העיר, ושקנה את חלקת השדה במאה קשיטה, ומז”ש שקרא למזבח בשם אל: ויאמר יעקב. השיב לו שיש אופן ב’ שיביאו מנחה אל הגדולים בעת ראית פנים, כמ”ש והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים, שהיה דרכם לתת מתנה בעת ראית פנים, והיה זה לכבוד אל הנותן, שזה מורה שהגדול קבל אותו בסבר פנים יפות, ושמצא חן בעיניו לקבל מאתו מנחה ותשורה, ובזה א”צ דוקא מנחה גדולה ודי אף מנחה קטנה, כמ”ש ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו, אבל בזה צריך דוקא שיביא את המנחה בעצמו לא שישלחנה ע”י שליח, שבזה יתכבד הנותן שלקח המנחה מידו. וז”ש יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך, וכבר סלחת את עוני ותשוב לאהוב אותי, אני מבקש ולקחת מנחתי מידי, לא מיד שליח,כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים, שלא יראו פני ריקם, ותרצני, להראות אות הכבוד שאתה מכבד אותי לקחת מנחה מידי דוקא בעד הראית פנים: 33:11 — קח נא. ועוד יש ענין שלישי במנחה, שבזה יקובל אף מנחה קטנה ואף ע”י שליח, והוא אם שולח דבר שיש בו סימן ברכה, כמו דוד עת שהכה את עמלקי בצקלג שלח מתנה מהשלל, וקרא מתנה זו בשם ברכה (ש”א ל כו), וכן נעמן אמר אל אלישע קח ברכה מאת עבדך, באשר נעשה לו נס הוא סימן ברכה, ובזה מקבלים אף דבר מועט ואף ע”י שליח מפני שהוא סימן ברכה, וז”ש קח נא את ברכתי, אחר שמתנה זו היא סימן ברכה, צריך אתה לקחתה אף ע”י שליח שעז”א אשר הבאת לך, הגם שהובא ע”י שליח, ומפרש שהוא סימן ברכה, כי חנני אלהים וכי יש לי כל, שהיה ברכת ה’ עד שיש לי כל, שהוא ברכת ה’ אשר לא יחסר לו דבר, וכן אף שנתתי לך יש לי כל ולא חסר לי מאומה, כי ברכת ה’ היא תעשיר אותי: 33:12 — ויאמר נסעה ונלכה, נסיעה שאחריו הליכה, תורה הנסיעה העקירה מקומו, וההליכה תורה על הליכת הדרך, ורצה שיסע תיכף ממקום הזה וילך אח”כ בלי הפסק: 33:13 — ויאמר אליו. שניהם אי אפשר, לא שאסע ממקום הזה תיכף, כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות וצריכים לנוח, כי הלכו כל הלילה, וכן אי אפשר שאלך בלא הפסק, כי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן: 33:14 — יעבר נא אדני תחלה, ואני אתנהלה, [גדר פעל נהל היא נחיית החלשים שאין בם כח ללכת כמ”ש כ”פ], ר”ל לפעמים צריך לילך לרגל המלאכה של הצאן, כמו בעת המרעה או בעת הצהרים, ולפעמים צריך ללכת לאט לרגל הילדים, כמו בעת האוכל והשינה. עד אשר אבא אל אדני שעירה, הרי”א פי’ יעבור אדוני שעירה עד אשר אבא. וא”צ לזה, כי יעקב הבטיח ללכת לשעיר, אבל בתוך כך חזר עשו משעיר וגר אצל אביו כמ”ש לקמן סי’ ל”ו ובעת שבא יעקב אל אביו מצא שם את עשו ולא חזר לשעיר עד אחרי מות אביו: 33:15 — ויאמר, אציגה נא עמך מן העם אשר אתי לשמירה. ויאמר למה זה, ר”ל שהוא דבר מותר שא”צ אליו. ורי”א פירש למה זה הוא למותר, די אם אמצא חן בעיני אדוני, אם אתה לא תרע לי איני מתירא משום אדם: 33:17 — ויעקב נסע סכתה. הנה צורך הספור הזה בארו חז”ל, שעשו א”ל נחלק שנינו העה”ז והעה”ב, ר”ל שאם היה יעקב משתתף אז עם עשו והולך לשעיר, היו שניהם גוי אחד, והיה המסובב מזה שהיה חולק עמו הכל בשוה, ויעקב שהיה עתיד להנהגה אחרת נשמט ממנו בהשגחת ה’, עד שכל הדברים שעברו בין יעקב ועשו, הם מאורעות שעתידים לעבור בין בניהם בדורות הבאים, שבני יעקב יכנעו אל עשו כמו שנכנע אביהם לפניו, וכי יתרפס ברצי כסף כמו שעשה עשו, ומגמת עשו יהיה שילך עם יעקב בשוה, ולא יהיה כן רק עשו יעבור בראש ויתפוס ממשלה קודם, עד יעלו מושיעים בהר ציון וכו’, וגם רצה עכ”פ בהפך שאנשי עשו ישתתפו עם יעקב, כמו שהיה בימי הורדוס, שהכניס את האדומים במילה וטבילה, וגם זה לא נתקיים כי שבו אח”כ לסורן באופן שיעקב נבדל מעשו, ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, לו לעצמו בנה בית קבוע שישב שם ויעבוד את ה’, אבל למקנהו וקנינו עשה רק סכות ארעי, כי העסק במקנה וקנין היה אצלו טפל וארעי, כסוכה שהיא דירת עראי: 33:18 — ויבא יעקב שלם. טרם יבא לספר ענין דינה יגיד מדוע קרה לו זה, שזה היה על שיעקב לא קיים נדרו שנדר אם יהיה אלהים עמדי וכו’ והאבן הזאת וגו’ יהיה בית אלהים, ואחר את נדרו וכמ”ש חז”ל. וע”ז הקדים שהתנאים שהתנה בעת הנדר כלם נתקיימו, שמה שהתנה שישמרהו ה’ בגופו ובממונו ובתורתו, כמ”ש ושמרני בדרך הזה שהוא שמירת הגוף, ונתן לי לחם לאכל וכו’ הוא שמירת הממון, והיה ה’ לי לאלהים הוא שמירת תורתו, וכ”ז נתקיים כי בא יעקב שלם בכל דבר, וכמ”ש חז”ל שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ר”ל שהגם שהיה צולע על ירכו נתרפא, והגם שנתן מתנות לעשו, נתמלא החסרון תיכף בסכות, והגם ששרו של עשו רצה להחטיאו, עמד באמונתו, וגם אשר התנה ושבתי בשלום אל בית אבי נתקיים ג”כ כי בא עיר שכם אשר בארץ כנען, ולפ”ז כבר נתחייב יעקב למלאות נדרו ללכת לבית אל ולהקים שם מזבח, והוא לא כן עשה, רק א] ויחן את פני העיר, שלא חנה שם כמו בסכות, ששכן במקום בפ”ע נבדל מן העיר ואנשיה, כי פה חנה לפני העיר מתערב עם אנשי העיר, כי קבע דירתו שם: 33:19 — ויקן. ב] שקנה את חלקת השדה, שהראה שדעתו להשתקע שם, ולא תאמר שקנאו בדמים מועטים, שנוכל לומר שלא התישב שם רק לפי שעה, כי קנאו במאה קשיטה: 33:20 — ויצב ג] כי הציב שם מזבח, וחשב שבזה ימלא את נדרו, שהגם שהנדר היה שיציב את המזבח בבית אל קרא לו אל אלהי ישראל, ר”ל שמה שנדר להעמיד המזבח בבית אל, מפני ששם המקום גורם להשראת השכינה, כמ”ש מה נורא המקום הזה, חשב עתה שאין נ”מ במקום, ונדמה לו שהוא המסבב השראת השכינה בכ”מ שהוא, ועז”א ויקרא לו אל אלהי ישראל, שאינו אל של בית אל, כמ”ש לקמן ויקרא למקום אל בית אל, ר”ל שהמקום גורם השראת השכינה, קרא לו עתה שישראל גורם השכינה בכ”מ שהוא, והוא אל אלהי ישראל, לא אל בית אל וע”כ קרה לו ענין דינה כדי שיוכרח לצאת משם ולקיים את נדרו: 34:1 — שאלות: מ”ש בת לאה אשר ילדה ליעקב הוא שפת יתר, מ”ש ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה היל”ל ויאהב אותה, וגם בת יעקב מיותר, ושוב קורא אותה בשם ילדה: מה שהכניס מה שבני יעקב באו מן השדה בין ויצא חמור לוידבר חמור, ולמה וידבר חמור ויאמר שכם, למה הפסיק דברי אביו, ולמה כפל אשר תאמרו אתן, הרבו מוהר ומתן ואתנה, למה כפל ואתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם שבו וגו’: ותצא דינה. מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי היתה בת לאה, שהיתה צנועה באהלה, ואשר ילדה ליעקב, שלידתה היה מתיחס אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק לראות בבנות הארץ ובתהלוכותיהן: 34:2 — וירא אתה. בל תאמר שנכנסה עמו בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון, ויקח אתה, ביד חזקה ואין מציל מידו, כי היה נשיא הארץ, והיה חטאו משולש. א] ויקח אתה ביד חזקה וזה גזל גמור. ב] וישכב אתה, ובזה טמא אותה, אחר שהוא ערל ג] ויענה, כי לא נתרצית והיה אונס אצלה ונחשב לה לענוי, ובזה היה גזל גם נגדה: 34:3 — ותדבק. יבאר שבתחלה כשלקחה לא לקחה ע”מ לקחתה לאשה רק חטף אותה להשביע בולמוס תאותו לפי שעה, כי כן היה דרכו, שאם היה דעתו תחלה לקחת אותה לו לאשה, לא היה מענה אותה והיה ממתין עד שיתנו אותה לו ברצון, רק שאח”כ דבקה נפשו בה. ויש הבדל בין אהבה ובין דבקת נפש, שאם יחשוק נשיא הארץ בבת דל ואביון יצדק אהבה לא דבקת נפש, כי הבדל המעלות והמדרגות יבדיל בין הנפשות, שלא תדבק נפש איש המעלה בבת פחותים הגם שיאהבנה, ולפעמים תדבק נפש שני אנשים העומדים במדרגה אחת מצד שווי מעלותיהם, הגם שאין ביניהם אהבת הערב, ופה היו שניהם, ותדבק נפשו בדינה מצד שהיא בת יעקב, וחשב שהיא עמו במעלה אחת, כי גם יעקב היה נשיא ונכבד, וגם ויאהב את הנערה, אהבת הערב מצד יפיה, ואז וידבר על לב הנערה, שעד עתה שהיתה רק תאוה בהמיית שלא יצדק עליה בעצם לשון אהבה, שאם היה אוהבה באמת לא היה עושה לה הנבלה הזאת שהיה כרצח בעצמותיה, רק שהאהבה האמיתיית נתחדשה אחר שסרה התאוה הבהמיית, ואז התחרט על שענה אותה, וידבר על לבה לנחמה מצערה ויגונה: 34:4 — ויאמר. ואז אמר אל אביו קח לי את הילדה הזאת לאשה, וקראה ילדה כי היא השיבה לו שאינה עדיין נערה גדולה שתעמוד ברשות עצמה רק ילדה קטנה העומדת ברשות אביה וצריך שיסכים אביה ע”ז: 34:5 — ויעקב. ר”ל שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם, ובתוך כך יצא חמור לדבר אתו: 34:7 — ובני יעקב שמעו הדבר ובאו מן השדה, ובאו באמצע הדבור, שדבר חמור עם יעקב ולא היה להם פנאי להתיעץ עם יעקב, ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, מבלי שיבקש נקמה משום אדם, והחרון הוא על מי שעשה נגדו עולה ויבקש נקמה, והמאמרים מקבילים.ויתעצבו כי נבלה עשה בישראל, ויחר להםוגו’ וכן לא יעשה, כי היה במעשה זה שני ענינים. א] מה שטמא אותה מצד שהוא ערל, שאף אם היה שוכב עמה ברצונה שזה אינה נבלה אצל בני נח, היא נבלה אצל בני ישראל שא”א שתבעל לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לבני ישראל, וע”ז היה העצב על החרפה שקרה להם, ולא היה מצד זה חרון אף על שכם שהוא אינו יודע נמוסי בני ישראל שהערלה חרפה היא להם, וז”ש ויתעצבו האנשים כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, שהוא נבלה בדין ישראל מצד שהיא בת יעקב שהערלה מאוסה היא בעיניהם. ב] זאת שנית גוף המעשה שלקחה בחזקה בגזל ובאונס, שזה לא יעשה גם בדין בני נח, ע”ז חרה להם מאד ורצו להנקם בשכם, כי כן לא יעשה אף בדין ב”נ. וכן פי’ הרי”א: 34:8 — וידבר חמור. חמור לא דבר רק הכללית כמושל ארץ שבידו חוקי המדינה לשנות אותם כחפצם, כי היה אז גדר בין המשפחות שלא יתחתנו רק אזרחים באזרחים לא אזרחים עם גרים, וכן הגרים לא היה להם החירות בארץ כמו התושבים, והוא רוצה לשנות החקים האלה לטובתם, זה היה דבר חמור, ומן הפרטית הנוגע לחיתון הלז הניח לשכם בנו שידבר, ואמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם, שהחשק הוא מובדל מן האהבה והחפץ, שהחשק אין לו עינים ואין לו טעם, שלפעמים יחשוק אדם גדול בבת פחותים ובכעורה ובבעלת מום, כאומר שהוא חשק בלי טעם, כי ימצא יפות וטובות יותר ממנה בבני עמו, תנו נא אתה לו לאשה, ובזה תרויחו כי, 34:9 — והתחתנו אתנו להבא, כי תחשבו כאחד מאזרחי הארץ. ובמד’ והתחתנו אותנו אמר ר’ אלעזר אין ישראל נותן אצבעו בתוך פיו של גוי תחלה אא”כ נותן גוי אצבעו תחלה בתוך פיו של ישראל, התחתנו אותנו לא תתחתן בם, הם אמרו והתחתנו אותנו הם תבעו תחלה. חז”ל בארו הבדל בלשון בין התחתן שאחריו מלת את ובין התחתן שאחריו ב’ השמוש, שהראשון המתחיל לדבר מן החתון, יבא בלשון התחתן את, והשני המשיב ומסכים או בלתי מסכים אל דברי המתחיל יבא בלשון התחתן שאחריו ב’, והניח הקדמה שהגוי הוא תמיד המתחיל, וע”כ שם כתיב לא תתחתן בם, כי הם אמרו שבודאי הגוי התחיל וישראל משיב, אמר לא תתחתן בם שהוא דברי המשיב, ופה אמר והתחתנו אותנו, כי חמור הוא המתחיל. וז”ש והתחתנו אותנו הם תבעו תחילה, ובדוד אמר (שמואל א י״ח:כ״ו) להתחתן במלך, כי מסתמא המלך הוא המתחיל, ומ”ש ויתחתן שלמה את בת פרעה, יצא מן הכלל ללמד ששלמה היה המתחיל כי גייר אותה: 34:10 — ואתנו תשבו. הודיע להם שבעבור זה ישיגו לתועלתם ששה דברים שהיה מגרעת לגר נגד התושב. א] שלא היה יכול להתחתן עמהם, ועז”א בנותיכם תתנו לנו. ב] שלא היה יכול לדור בשוק ובמקומות המובחרים בעיר, עז”א ואתנו תשבו, ג] שלא היה יכול להשתמש בארץ במקומות השייכים לרבים, עז”א והארץ תהיה לפניכם. ד] שלא היה יכול להתעכב ימים רבים, עז”א שבו, ה] שלא היה יכול לסחור בסחורה כחפצו, עז”א וסחרוה, ו] שלא היה יכול לקחת שדה אחוזה שיהיה שלו לאחוזת עולם, עז”א והאחזו בה: 34:11 — ויאמר שכם. עתה דבר שכם מענין החתון הזה הפרטי, שע”ז היה צריך להשיב חמה על הנבלה אשר עשה שהתעולל בה על כרחה, עז”א אמצא חן בעיניכם, למחול את עוני, ואשר תאמרו אלי לשלם בושת ופגם אתן, ועל העתיד הרבו עלי מאד מהר ומתן, שהוא נדן ומתנות בעבור הנשואין ואתנה בעבור שתתנו אותה לי לאשה: 34:13 — שאלות: מ”ש אשר טמא את דינה, לא ידענו משמעותו, שאם פי’ שלכן דברו במרמה הוא למותר: איך נתרצו אנשי שכם להמול, ומדוע נתחייבו הריגה אחרי שמלו א”ע ולא חטאו מאומה, ולמה בזזו את שללם: ויענו בני יעקב במרמה. הנה ענו במרמה וחכמה רבה, שבאמת עקר חרון אפם מה שרצו לנקום מאנשי שכם היה על הגזל ועל מה שענה אותה בע”כ, שע”ז נתחייבו כל בעלי שכם הריגה כמו שיתבאר. אבל על אשר שכב עמה וטמא אותה, הגם שע”ז התעצבו בפ”ע, לא יכלו להנקם ממנו ולהענישו בעבור זה, כי הוא לא ידע מנמוסיהם שהערלה היא טומאה אצלם, וא”כ היה להם לריב עמו על הגזל והענוי שהוא נבלה גם בדין ב”נ לא על הטומאה ע”י שהוא ערל, שזה אינו נבלה רק בדין ישראל, והיה מחכמתם וערמתם שעשו א”ע כאלו על הגזל והענוי לא ישיתו לב, שאם לא היה ערל היו מוחלים ע”ז והיו נותנים לו את דינה, רק עקר מה שהורע להם הוא על אשר טמא את דינה אחותם, באשר הוא ערל וזה נחשב בדתיהם לטומאה, ע”ז דברו אתו קשות ועי”כ בטח לב שכם שאין להם שום תרעומות על הגזל והענוי, אחר שלא דברו מזה כלל, רק העקר הוא מה שטמא את דינה במשכב ערל, ובזה בטח שאם ימול א”ע יתנו לו את דינה. וז”ש שהיה המרמה מה שדברו רק על אשר טמא את דינה, שאם היו מדברים עמו קשות על הגזל והענוי, היה יודע שיש בלבם משטמה עליו והיה ירא מן הנקמה: 34:14 — ויאמרו אליהם. עפ”ז אמרו נגד מ”ש ואשר תאמרו אלי אתן, בושת ופגם לרצות החטא העבר, שע”ז אינם שמים לב רק על הטומאה, שבזה אין אשמה עליו, כי אינו יודע נמוסיהם ואין מבקשים ממנו בושת ופגם על העבר, רק מה שמבקש לישא אותה להבא, לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה בעד כל חללי דעלמא: 34:15 — אך בזאת. לעומת זה אמרו שאם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר, זה לבדו יספיק ולא נבקש מכם שום דבר ממשפט אזרחי הארץ, כי אך בזאת נאות לכם, אף שלא יהיה לנו הרשיון להיות כאחד מאזרחי הארץ לשבת ולהאחז בארץ, בכ”ז ונתנו את בנתנו לכם, ונהיה לעם אחר, ולא נבקש מכם רק וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, שנוכל לשבת בארץ אף שנהיה כגרים לענין יתר הפרטים שחשב בפסוק י’, ושנהיה לעם אחד: 34:17 — ואם לא תשמעו אלינו להמול. בל תחשבו כי אז ננקום על העבר, לא כן כי זה היה בשגגה שלא ידע נמוס שלנו, שהערלה חרפה לנו והוא שוגג בזה, רק ולקחנו את בתנו והלכנו מפה, ובזה עורו עיניו בערמה גדולה. א] שלא הבין כלל שיש בלבם משטמה על המעשה שעשה, וששואפים לנקום ממנו, ולכן לא נשמר מהם. ב] שראה שכל הון לא יועיל בלעדי המילה, אחר שבהפך אין רוצים מוהר ומתן וכל חרות, ג] שראה שאם ימולו א”ע לא יצאו בני יעקב מארצם לעולם, כי אז עוד הם יבקשו שיתחתנו בם, ועוד יתנו הם מס הרבה כדי שיתנו להם רשיון לסחור ולהאחז בארץ, ובזה נפתה לב אנשי העיר, כמ”ש מקניהם וקנינם הלא לנו הם כמו שנבאר: 34:19 — ולא אחר הנער. שאם היו מתנים שימולו כלם ושיתנו להם משפטי אזרחי הארץ, היה מאחר הדבר עד שימולו כלם ועד יסכימו לקבלם לתושבים, אבל אחר שאמרו שאם ימולו יבקשו הם את החתון מהם ואין רוצים בשום דבר אחר, הי’ בטוח שאם יהי’ הוא נמול יתנו לו את דינה, לכן הקדים א”ע למול, ובאר שלא מל א”ע לשם מצוה רק מצד שחפץ בבת יעקב ויש הבדל בין לשון חפץ ללשונות חשק ואהבה ודבקות נפש שהזכיר למעלה, שחפץ כולל כל דבר שיש לו בו חפץ, החפץ לעשות או לבנות, החפץ זהב, שאחר שראה מעלת יעקב ובניו התעורר אצלו חפץ מצד התועלת שהיא בת יעקב שהוא עשיר גדול, חוץ מהחשק והאהבה בהנערה עצמה שכבר היתה ברשותו, ובענין זה בא אל אנשי עירו לעורר גם בלבם חפץ אל העושר של יעקב, ואמרו חז”ל שבכל אלה הלשונות חבב הקב”ה את ישראל, בדביקה ובחשיקה ובחפיצה ובאהבה, וענינם מובן במ”ש: 34:21 — האנשים. הקדימו להגיד להם התועליות שישיגו אם ישארו בני יעקב אצלם. א] האנשים האלה שלמים הם אתנו, ויהיו לנו לעזר מכל צר ואויב. ב] וישבו בארץ. כי עד עתה הארץ שממה, כי יושביה מעטים. ג] ויסחרו אתה, ובזה יתרבה עושר ומסחר ומקנה וקנין, אמנם מה שהם מבקשים מאתנו הוא, כי הארץ הנה רחבת ידים לפניהם, וימצאו פה מרעה לצאנם. ב] הם מבקשים שאת בנותם נקח, היינו שנתרצה להתחתן עמהם [כי זה מונח בטבע הלשון, שאל הצד שמבקשים מהם הסכמה על החתון יאמר מיחס ההתחלה אליהם, בנותם נקח ובנותינו נתן, שאנחנו נתרצה לזה, משא”כ למעלה שבני יעקב היו המעכבים, תלה הריצוי בם, בנותיכם תתנו] ממילא נשיג תועלת משני הצדדים, אם מצד שישבו בארץ ויסחרו אותה, ואם מן התנאים שהם מתנים שנתחתן עמהם, וזאת יהיה לתועלת לנו: 34:22 — אך בזאת יאתו. שאין מבקשים רק שנמול, ואז הלא מקנהם וקנינם וגו’ לנו הם, כי אח”כ נרצה בכל פעם לגרשם מן הארץ ושלא להתחתן עמהם, ויתנו לנו כל אשר להם כדי שאך נאותה להם שישבו אתנו: 34:24 — וישמעו אל חמור. ספר שלא מלו לשם גרות רק מצד ששמעו אל חמור שאמר להם שעי”כ ישיגו כל רכוש בני יעקב, וזה מורה איך שאפו לבלוע חיל זרים עד שסבלו צער המילה להיות אנשי חמס, והראיה שלא שמעו ולא מלו רק יוצאי שער עירם, שהם הדרים בעיר לא באי שער עירם, שהם יושבי הכפרים, שהם לא קוו להשיג רכוש יעקב, ולכן לא מלו: 34:25 — ויהי ביום השלישי. עפ”ז נתחייבו הריגה כדין, א] מצד שלא עשו משפט בשכם, שגזל בפרהסיא ולא מיחו בידו, וב”נ נצטוו על הגזל, כמ”ש הרמב”ם בה’ מלכים, ב] כי שכם לא רצה לשלח את דינה בטוב ועצרה בביתו, ואם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם, והותר ליעקב להוציאה מרשותו ע”י הריגת אנשי שכם שהיו הורגים אותם כי היו נכונים למלחמה. ג] שנתבאר שנתנו עיניהם בעושר של יעקב ומלו א”ע רק כדי שיוכלו לגזלו בכל עת כנ”ל, לכן ביום השלישי בהיותם כאבים ומתחרטים על המילה והיה בדעתם לנקום מבני יעקב על שגרמו להם הכאב הזה, לקחו שמעון ולוי מצד שהם בני יעקב, ולהם להלחם בעד יעקב, ומצד שהם אחי דינה ולא יכלו להוציא את דינה באופן אחר, לכן הרגו כל זכר ואת שכם וחמור, ועי”כ השיגו מגמתם להוציא את דינה מבית שכם, שזה היה עיקר מגמתם: 34:27 — בני יעקב. אבל יתר בני יעקב הלכו אח”כ ויבוזו העיר לגבות דמי בשתם, ומלקוח שייך על המקנה, ושבי מוסב על טפם ונשיהם, ויבזו מוסב על כל חילם ועל כל אשר בבית: 34:30 — עכרתם אותי ר”ל שגם בלא זה אני שנוא בעיניהם. א] מצד שהם יושבי הארץ שאני גר ביניהם. ב] מצד שהם אומות שונות ודתות שונות מדתי, ועז”א בכנעני ובפרזי, ואתם עוד הבאשתם את ריחי בעיניהם שעי”כ יתאספו עלי, כי הם גואלי הדם, ואני לא אוכל לעמוד כנגדם כי אני מתי מספר והם המון רב והכוני: 34:31 — ויאמרו. השיבו שבהפך אחר שאנחנו מתי מספר וגרים בארץ והתחילו לפרוץ בנו במה שלקחו את אחותנו כזונה, אם נחריש יעשו בנו כרצונם, וצריך להראות להם כי יש לאל ידינו להנקם מן הנוגע בנו לרעה: 35:1 — ויאמר אלהים. הודיע לו שזאת באה לו על שלא קיים את נדרו, וצוהו שישב בבית אל ושיעשה המזבח שנדר בעת צרה, והאבן הזאת יהיה בית אלהים: 35:2 — ויאמר יעקב. הזהירם על בעור ע”ז ומשמשיה, ועל טהרת הגוף והבגדים לעבודת ה’, ורמז ג”כ על בעור הדעות ומחשבות הזרות שהם אלהי הנכר אשר בתוך איש ולב עמוק, וטהרת המעשים והחלפת המדות הרעות, שהם מכונים בגדי האדם ולבושיו: 35:3 — לאל הענה אתי ביום צרתי. כמ”ש בחוב”ה שזה חסרון לאדם בעבודת ה’ כשבא להודות לה’ חסדו על העבר דברי פיו דברי מודה וכוונתו כוונת מבקש על העתיד, לכן אמר שיהיה המזבח הודאה רק על העבר ע”ד ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שלא ישכח את יום הרעה שהצילו ה’, שע”ז באו הרבה מצות בתורה לזכרון יצ”מ ונסים אשר עברו: 35:4 — ויתנו אל יעקב. הע”ז ותכשיטין שהן הנזמים, שכלם אסורים בהנאה, ולכן טמן אותם תחת האלה: 35:5 — ויסעו וגו’ ויהי חתת אלהים. שנפל על יושבי הערים פחד אלהים, שהאמינו שזה היה ענין אלהי ששני אנשים יהרגו עיר ומלואה, וכי זה היה להם עונש מה’ על החמס אשר עשו וייראו מה’ מרדוף אחרי בני יעקב, וגם שע”י שבני יעקב הכינו לבבם אל ה’ ויראו מה’ התפשטה יראה זו שיראו בני יעקב מה’ והפילה יראה על כל הערים, ור”ל שחתת אלהים ויראתו שיראו ב”י התפשטה על כל הערים: 35:6 — ויבא יעקב לוזה, כבר בארתי בפ’ ויצא שבפעם הראשון לא קרא שם בית אל רק אל המקום שישן שם, וכל העיר נקראת עדיין בשם לוז: 35:7 — שאלות: למה אמר שקרא למקום אל בית אל שכבר אמר זה בפ’ ויצא, ועוד יאמר זאת בפסוק (ט”ו). למה הודיע ממיתת דבורה ומקבורתה ומהיכן באה אל יעקב שהלך לבדו מבית אביו והיא היתה אצל רקבה, מה היה המראה הזאת אתה, ומ”ש שמך יעקב וגו’ כבר א”ל המלאך ושם אמר לא יאמר עוד שמך, ופה אמר לא יקרא: ויקרא למקום אל בית אל. תחת שקרא למזבח שבשכם אל אלהי ישראל, לומר שה’ שוכן על ישראל לאו דוקא על המקום המיוחד ונענש ע”ז כמש”ש, הכיר עתה וידע שהמקום הוא שגרם לזה, וע”ז קרא למקום אל בית אל, שהאלהות שורה שם מצד המקום שהוא בית אל וזה שער השמים, והכיר כי רק שם נגלו אליו האלהים, ואם היה במקום אחר לא היה ה’ נגלה עליו, כי רק שם יש בו קדושה ומוכן להשראת השכינה, וע”כ למעלה אמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופה אמר ויקרא למקום, לומר שהמקום גורם לא זכות יעקב לבדו: 35:8 — ותמת דברה. מודיע שהיתה צדקת, וכאשר מתה רבקה, בעת ההיא כמ”ש חז”ל ועשו חזר אז אל אביו (כמ”ש למעלה סי’ ל”ג פט”ז), לא יכלה לסבול רעת עשו ונשיו, ויצאה אל יעקב ותמת שם. ב] שזכתה למות אחרי הטהרה האמורה ועבודת ה’ ולהקבר במקום קדוש בבית אל, אשר נגלו שם האלהים. ג] שמיתת צדיקים מכפרת ע”י ההספד שמספידים עליהם ומזכירים זכיותיהם ושבים בתשובה, ועז”א ויקרא שמו אלון בכות, בשגם לחז”ל שהספידו אז גם על רבקה, וזה נצטרך לזכות המזבח שבנה שם עד שנגלה עליו ה’ שנית: 35:9 — וירא אלהים וגו’ ויברך אתו. ע”ד בכ”מ אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, שמוסב ע”מ שאומר שם מזבח אדמה תעשה לי, והיה הברכה שמעתה תחול עליו האלהות בקביעות ויהיה הוא וזרעו לב האדם ואומה שלמה מוכנת להענין האלהי בהנהגה השגחיית למעלה מן הטבע: 35:10 — שמך יעקב. יעקב הוא שם הטבעי מצד הנהגתו הטבעיית, ושם ישראל הוא מצד ההנהגה הנסיית, שיחול עליו הענין האלהי עד שמפניו יגורו אלים ובני אלהים ישרתוהו, אמנם שם יעקב לא נעקר כי היה שם יהדות, ולפעמים יתנהג בדרך הטבע כי הנס אינו מתמיד, לא כן באברהם שנעקר השם הראשון כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וע”כ אמר שמך יעקב ר”ל גם שם זה ישאר, אבל לא יקרא שמך עוד יעקב, ר”ל ששם יעקב לא יהיה שם העצמי המורה על מהותך, אבל באברהם אמר לא יקרא עוד את שמך אברם, הקדים מלת עוד והוסיף מלת את, ששם אברם לא יקרא בו עוד כלל, וע”כ הוסיף והיה שמך אברהם, ששלל שם אברם לגמרי, ולכן הקורא לאברהם אברם עובר בלאו, וגם שמלת כי אם ישמש לפעמים לתנאי שלא יקרא שמך יעקב רק בתנאי, אם ישראל יהיה שמך העקרי, אז יקרא גם שם יעקב, וכבר אמר לו המלאך זאת (למעלה לב כט), רק שם אמר לא יעקב יאמר עוד שמך, אינו שולל הקריאה רק האמירה, וה’ הוסיף ששם ישראל יהי’ השם שיקראו לו כמו שם העצם: 35:11 — ויאמר לו אלהים אני אל שדי. שמעתה אתנהג עמך בשם זה המורה על נסים נסתרים והנהגה השגחיית,פרה ורבה שהוא על לידת אפרים ומנשה, שנחשבו כבנים כמו שיתבאר כי בנימין כבר היתה רחל מעוברת בו, ורבה היינו שיתרבו בניו עד יהיו לגוים, והבטיחו עוד על ירושת הארץ, שהזרע והארץ קשורים זב”ז כמו שבא בכ”מ: 35:13 — שאלות: למה אמר ויעל במקום אשר דבר אתו, ואמר זה שלישית שקרא שם המקום בית אל. מ”ש היא מצבת קבורת רחל עד היום מה פירושו, למה אמר פה שהיו בני יעקב שנים עשר: ויעל מעליו אלהים. שלפעמים תהיה הנבואה ע”י הכנת הנביא ולא תסתלק עד סר הדבוק וכחותיו אל הנבואה, כמ”ש השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו וכמ”ש בס’ שירי הנפש, ופה באה הנבואה מלמעלה בלא הכנת יעקב, כי היה ענינה להגיד לו עתידות, ונסתלקה בכלות הדבור, וראה שהיה העליה במקום אשר דבר, שם נסתלק האור למעלה, וידע שהמקום מוכן אל האור ושם עלה ונגנז. וע”כ 35:14 — ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו. להורות שהמקום קדוש, והציב מצבה שהיא מאבן אחת, שהיא מענין הנבואה, שאבן ישראל יתאחדו לגוי אחד בארץ, ויסך עליו נסך, להורות על הדבוק ושפע הנסיית שהובטח בנבואה זאת שיהיה תחת השפע האלהית ושמן משחת קודש: 35:15 — ויקרא יעקב. כבר בארתי בפ’ ויצא שבפעם הראשון לא קרא בשם בית אל רק המקום ששכב עליו ששם ראה את הסולם, ושם העיר נשאר בשם לוז, ועתה שנראה אליו בעיר לוז עצמה קרא כלל המקום בשם בית אל, יען ששם דבר אליו אלהים, וראה שיש קדושה בכלל המקום: 35:16 — ותלד רחל. הנה רחל נשאת באיסור ב’ אחיות, רק שקודם מ”ת היה מותר, וגם שהיה עפ”י הדבור להוליד שבטי יה, אבל אחר הברכה שברכו ה’ להיות תחת ההשגחה האלהית, מאז התנוצץ עליהם הענין האלהי כמו שיהיה אחר מ”ת, ומאז היה פגם שיחזיק ב’ אחיות, בפרט שכבר ילדה את בנימין ונולדו השבטים לכן מתה רחל, ובזה תבין דברי חז”ל שמטעם זה מתה ולא נקברה במערת המכפלה: 35:17 — אל תיראי. מודיע צדקת רחל איך נתאותה לבנים עד שאמרה ואם אין מתה אנכי, והגם שהגיעה עד שערי מות לא שמה לבה ע”ז רק יראה פן ע”י קשוי הלידה יהיה הולד נפל או פן הוא בלתי בן קיימא, ותאמר לה המילדת אל תיראי מזה כי גם זה לך בן, ר”ל בן קיימא הראוי לגדלו: 35:18 — ויהי בצאת נפשה. היה דעתה על הנולד לקראו בשם, וקראה שמו בן אוני, ר”ל בן כחי, שכחי נתן לו כי היא מתה על ידו, ושם זה עצמו קרא לו אביו שם בן ימין שבימין נמצא האון והכח: 35:19 — ותקבר בדרך אפרתה. לכן קבר אותה בדרך ולא הוביל אותה לאפרת, מפני שהיא בית לחם, שנפל אח”כ בחלקו של יהודה, אבל קבורתה בדרך היה במקום שיפול אח”כ לחלק בנימין, וז”ש שלכן קברה בדרך אפרתה לא באפרתה מפני שהיא בית לחם: 35:20 — ויצב יעקב מצבה על קבורתה. המצבה שעושים על המתים הוא להזכיר מעשיו לדורות שלא ישכח מן הלב, וזה לא שייך ברחל, שהיתה עקרת הבית ושמה נזכר לזכר עולם בלעדי המצבה, וכבר אמרו אין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיתה המצבה רק להכיר מקום הקבורה לא להזכיר מעשיה, ועז”א שהציב מצבה על קבורתה לא עליה, ואמר היא מצבת קברת רחל לא מצבת רחל. ובזה נבדלה מצבה זאת מיתר מצבות שעושים על המתים, שענינם הוא להשאיר זכר המת שיהיה נזכר ע”י המצבה והמת נזכר ע”י המצבה, אבל פה היה בהיפך שהמצבה נתקיימה לזכר עולם ע”י המת, וז”ש שהיא מצבת קבורת רחל. ועוד ששאר מצבות אין נזכרים רק בדור ההוא, אבל מצבה זאת ע”י שהיא מצבת קבורת רחל נשארה קיימת עד היום. שבכל דור ודור יחדשו אותה, למען ידעו קבורת רחל. ולמדו חז”ל שנקברה שם כדי שיתפללו ישראל על קברה בלכתם לגולה, אומר כי הציב מצבה כדי שתהיה קיימת עד היום באחרית הימים, שיצטרכו לדעת מקום קבורת רחל: 35:21 — ויסע ישראל וגו’ ויהי בשכן ישראל וגו’ וילך ראובן וישכב. דעת חז”ל שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, רק שבלבל יצועי אביו, וכן נראה ממ”ש ויהיו בני יעקב שנים עשר, שהוא פסקא באמצע פסוק, שנראה שלא חטא ראובן, כי היו כלם צדיקים ושוים בצדקתם. והמקובלים בארו שמנשה ואפרים היו ראוים לצאת מיעקב בלילה ההוא שבלבל יצועי אביו, וע”י הבלבול הזה לא נולדו, וזה נחשב לראובן כאלו שכב עם בלהה, וכמ”ש האר”י ז”ל ובס’ כנפי יונה. ובאור הדברים שממה שהחזיק יעקב את מנשה ואפרים כבניו מבואר שהיו ראוים לצאת ממנו, כי בעת שאמר ה’ ליעקב פרה ורבה, כבר היתה רחל מעוברת בבנימין, וה’ הבטיח לו שיוליד עוד בנים, וחשב יעקב שרחל תלד עוד שני בנים, וכאשר ראה שמתה רחל, נטה אהלו באהל בלהה שפחת רחל שיחשב הבן על שמה, וראובן שידע מנבואה זאת ורצה שהבנים המובטחים יולדו מלאה אמו בלבל יצועו שהי’ באהל בלהה כדי שישימה באהל לאה, וזאת העלה הכתוב כאלו שכב את פילגש אביו, כי זלזל בכבודה ובכבוד אביו, וגרם שלא יולד הזרע שהיה מוכן לצאת ממנה, שאף שעשה זאת לכבוד אמו, העיז פנים נגד אביו ואשתו. וז”ש שאחר שמתה רחל נסע יעקב משם ויט אהלה מהלאה למגדל עדר. ר”ל ששם נטה אהלו סמוך לאהל בלהה, כדי שיקרא הבן הנולד ע”ש רחל ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא עת ששכן על אופן זה אהלו סמוך לאוהל בלהה הלך ראובן בעת אשר שכב את בלהה פילגש, ומי שכב, אביו, דהיינו בעת ששכב אביו את בלהה פילגשו הלך ראובן שם ובלבל יצועו, והיה טענתו שבלהה היא פילגש וראוי יותר שיטה אהלו באהל אמו שהיא אשתו לא פילגשו. ועי”כ לא נולדו השני בנים שהיו ראוים לצאת מיעקב. וישמע ישראל, יעקב שמע והבין מה שגרם בזה, שעי”כ ויהיו בני יעקב רק שנים עשר. שלולא שבלבל יצועו היו ארבעה עשר כפי הבטחת ה’, ובזה נבין למה נטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף עבור זה כמ”ש בד”ה ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתיחס לבכורה, שלא היה זה דרך עונש רק שאחר שגרם שלא יולדו מנשה ואפרים מיעקב היה מוכרח להחזיק מנשה ואפרים כבניו, שבזה נתקיים דבר ה’ שא”ל פרה ורבה, היינו ששני שבטים הנולדים מיוסף יהיו כבניו, ובהכרח לתת להם פי שנים, ולקח פי שנים של ראובן שגרם זאת ונתנה לבני יוסף שלא יפסידו יתר שבטים שלא חטאו. ובזה יובן מ”ש יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך, ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם, ר”ל שבהכרח כוון על מנשה ואפרים, כי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולא הולדתי עוד ממנה. וזה שכוונו במד’ הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שמזליה חזי שע”י יוסף שיוליד שני הבנים האלה יתוקן חטא מעשה בלהה: ואלה תלדות וגו’ פרשה זו פרשתי בפירוש דברי הימים (סימן א’) עיין שם:

הערות

ניווט

קודם: בר_016_016 - חיי ישמעאל
אחרי: בר_017_019 - לידת יצחק

מפת התנ"ך

סייר

קישורים חוזרים

בר_017_019 - חיי יצחק