חיי ישמעאל

פסוקים

וְאַבְרָ֕ם בֶּן־שְׁמֹנִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים בְּלֶֽדֶת־הָגָ֥ר אֶת־יִשְׁמָעֵ֖אל לְאַבְרָֽם׃ וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מׇת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃

דמויות

מיקום

מדבר-פארן — מדבר פארן — מקום ישמעאל לפי כה:יח

אפיונים

אפיון - בחירה ודחייה | ישמעאל נולד — אך יצחק יהיה הנבחר
אפיון - עונש וגלות | ישמעאל מגורש — גלות במדבר פארן

מפרשים

רש”י

16:16 — ואברם בן שמונים וגו’.: לְשִׁבְחוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל נִכְתַּב, לְהוֹדִיעַ שֶׁהָיָה בֶּן י”ג שָׁנָה כְּשֶׁנִּמּוֹל וְלֹא עִכֵּב: 17:1 — שׁדי.: אֲנִי הוּא שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹהוּתִי לְכָל בְּרִיָּה, לְפִיכָךְ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְאֶהְיֶה לְךָ לֶאֱלוֹהַּ ולְפַטְרוֹן; וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בַּמִּקְרָא פֵּרוּשׁוֹ כָּךְ: דַּי שֶׁלּוֹ, וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן: 17:1 — התהלך לפני.: כְּתַרְגּוּמוֹ פְּלַח קֳדָמַי, הִדַּבֵּק בַּעֲבוֹדָתִי: 17:1 — והיה תמים.: אַף זֶה צִוּוּי אַחַר צִוּוּי, הֱיֵה שָׁלֵם בְּכָל נִסְיוֹנוֹתַי; וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי בְּמִצְוַת מִילָה, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִהְיֶה תָּמִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָעָרְלָה בְךָ אַתָּה בַּעַל מוּם לְפָנַי. דָּבָר אַחֵר וֶהְיֵה תָמִים, (עַכְשָׁו אַתָּה חָסֵר ה’ אֵבָרִים, ב’ עֵינַיִם, ב’ אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה) שֶׁאוֹסִיף לְךָ אוֹת עַל שִׁמְךָ, וְיִהְיוּ מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיךָ רמ”ח כְּמִנְיַן אֵבָרֶיךָ: 17:2 — ואתנה בריתי.: בְּרִית שֶׁל אַהֲבָה וּבְרִית הָאָרֶץ לְהוֹרִישָׁהּ לְךָ עַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ: 17:3 — ויפל אברם על פניו.: מִמּוֹרָא הַשְּׁכִינָה; שֶׁעַד שֶׁלֹּא מָל לֹא הָיָה בוֹ כֹחַ לַעֲמֹד וְרוּח הַקֹּדֶשׁ נִצֶּבֶת עָלָיו, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּבִלְעָם נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, בִּבְרַיְתָא דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: 17:5 — כי אב המון גוים.: לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן שֶׁל שְׁמוֹ; וְרֵי”ש שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא הָיָה אָב אֶלָּא לַאֲרָם שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ וְעַכְשָׁו אָב לְכָל הָעוֹלָם, לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ, שֶׁאַף יוֹ”ד שֶׁל שָׂרַי נִתְרָעֲמָה עַל הַשְּׁכִינָה עַד שֶׁנִּתּוֹסְפָה לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (במדבר י”ג): 17:6 — ונתתיך לגוים.: יִשְׂרָאֵל וֶאֱדוֹם, שֶׁהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל כְּבָר הָיָה לוֹ, וְלֹא הָיָה מְבַשְּׂרוֹ עָלָיו: 17:7 — והקמתי את בריתי.: וּמַה הִיא הַבְּרִית? לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים: 17:8 — לאחזת עולם.: וְשָׁם אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲבָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ: 17:9 — ואתה.: וָי”ו זוֹ מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ, וְאַתָּה הֱוֵי זָהִיר לְשָׁמְרוֹ, וּמַה הִיא שְׁמִירָתוֹ? זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ הִמּוֹל לָכֶם וְגוֹ’: 17:10 — ביני וביניכם וגו’.: אוֹתָם שֶׁל עַכְשָׁו: 17:10 — ובין זרעך אחריך.: הָעֲתִידִין לְהִוָּלֵד: 17:10 — המול.: כְּמוֹ לְהִמּוֹל, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר עֲשׂוֹת, כְּמוֹ לַעֲשׂוֹת: 17:11 — ונמלתם.: כְּמוֹ וּמַלְתֶּם, וְהַנּוּ”ן בּוֹ יְתֵרָה לִיסוֹד הַנּוֹפֵל בּוֹ לִפְרָקִים, כְּגוֹן נ’ שֶׁל נוֹשֵׁךְ ונ’ שֶׁל נוֹשֵׂא, וּנְמַלְתֶּם, כְּמוֹ וּנְשָׂאתֶם; אֲבָל יִמּוֹל לְשׁוֹן יִפָּעֵל, כְּמוֹ יֵעָשֶׂה, יֵאָכֵל: 17:12 — יליד בית.: שֶׁיְּלָדַתּוּ הַשִּׁפְחָה בַּבַּיִת: 17:12 — מקנת כסף.: שֶׁקְּנָאוֹ מִשֶּׁנּוֹלַד: 17:13 — המול ימול יליד ביתך.: כָּאן כָּפַל עָלָיו וְלֹא אָמַר לִשְׁמוֹנָה יָמִים לְלַמֶּדְךָ שֶׁיֵּשׁ יְלִיד בַּיִת נִמּוֹל לְאַחַר שְׁמוֹנָה יָמִים (ס”א לְאֶחָד) כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף קל”ה ב’): 17:14 — וערל זכר.: כָּאן לִמֵּד שֶׁהַמִּילָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא נִכָּר בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה (בראשית רבה): 17:14 — אשר לא ימול.: מִשֶּׁיַּגִּיעַ לִכְלַל עֳנָשִׁין וְנִכְרְתָה; אֲבָל אָבִיו אֵין עָנוּשׁ עָלָיו כָּרֵת, אֲבָל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה: 17:14 — ונכרתה הנפש.: הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּמֵת קֹדֶם זְמַנּוֹ (שבת כ”ד): 17:15 — לא תקרא את שמה שרי.: דְּמַשְׁמַע שָׂרַי, לִי וְלֹא לְאַחֵרִים, כי שרה סְתָם שְׁמָהּ, שֶׁתְּהֵא שָׂרָה עַל כֹּל (ברכות י”ג): 17:16 — וברכתי אותה.: וּמַה הִיא הַבְּרָכָה? שֶׁחָזְרָה לְנַעֲרוּתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר הָיְתָה לִּי עֶדְנָה (בר’ י”ח): 17:16 — וברכתיה.: בַּהֲנָקַת שָׁדַיִם כְּשֶׁנִּצְרְכָה לְכָךְ בְּיוֹם מִשְׁתֶּה שֶׁל יִצְחָק, שֶׁהָיוּ מְרַנְּנִין עֲלֵיהֶם שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים בְּנֵנוּ הוּא, וְהֵבִיאָה כָל אַחַת בְּנָה עִמָּהּ וּמֵנִקְתָּהּ לֹא הֵבִיאָה, וְהִיא הֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם; הוּא שֶׁנֶּאֱמַר הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה, בְּ”ר רְמָזוֹ בְּמִקְצָת: 17:17 — ויפל אברהם על פניו ויצחק.: זֶה תִּ”אֻ, לְשׁוֹן שִׂמְחָה, וַחֲדִי, וְשֶׁל שָׂרָה לְשׁוֹן מָחוֹךְ; לָמַדְתָּ שֶׁאַבְרָהָם הֶאֱמִין וְשָׂמַח וְשָׂרָה לֹא הֶאֱמִינָה וְלִגְלְגָה, וְזֶהוּ שֶׁהִקְפִּיד הַקָּבָּ”ה עַל שָׂרָה וְלֹא הִקְפִּיד עַל אַבְרָהָם: 17:17 — הלבן.: יֵשׁ תְּמִיהוֹת שֶׁהֵן קַיָּמוֹת, כְּמוֹ הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי? (שמואל א ב’), הֲרֹאֶה אַתָּה (יח’ ח’), אַף זוֹ הִיא קַיֶּמֶת; וְכָךְ אָמַר בְּלִבּוֹ, הֲנַעֲשָׂה חֶסֶד זֶה לְאַחֵר, מַה שֶּׁהַקָּבָּ”ה עוֹשֶׂה לִי? 17:17 — ואם שרה הבת תשעים שנה.: הָיְתָה כְדַאי לֵילֵד; וְאַף עַל פִּי שֶׁדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מוֹלִידִין בְּנֵי ת”ק שָׁנָה, בִּימֵי אַבְרָהָם נִתְמָעֲטוּ הַשָּׁנִים כְּבָר וּבָא תַּשּׁוּת כֹּחַ לָעוֹלָם, צֵא וּלְמַד מֵעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת שֶׁמִּנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, שֶׁמִּהֲרוּ תּוֹלְדוֹתֵיהֶן בְּנֵי ס’ וּבְנֵי ע’: 17:18 — לו ישמעאל יחיה.: הַלְוַאי שֶׁיִּחְיֶה יִשְׁמָעֵאל; אֵינִי כְדַאי לְקַבֵּל מַתַּן שָׂכָָר כָּזֶה: 17:18 — יחיה לפניך.: יִחְיֶה בְיִרְאָתֶךָ, כְּמוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי – פְּלַח קֳדָמַי: 17:19 — אבל.: לְשׁוֹן אֲמִתַּת דְּבָרִים, וְכֵן אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ (בראשית מ”ב), אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ (מלכים ב ד’): 17:19 — וקראת את שמו יצחק.: עַל שֵׁם הַצְּחוֹק, וְיֵ”אֹ עַל שֵׁם הָעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת וצ’ שָׁנָה שֶׁל שָׂרָה וח’ יָמִים שֶׁנִּמּוֹל, וק’ שָׁנָה שֶׁל אַבְרָהָם: 17:19 — והקימתי את בריתי אתו.: לָמָּה נֶאֱמַר, כְּבָר כְּתִיב וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ וְגוֹ’? אֶלָּא לְפִי שֶׁאוֹמֵר וַהֲקִמוֹתִי וְגוֹ’, יָכוֹל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה בִּכְלַל הַקִּיּוּם, תַּ”לֹ וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ – וְלֹא עִם אֲחֵרִים: ואת בריתי אקים את יצחק. לָמָּה נֶאֱמַר? אֶלָּא לִמֵּד שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ מִבֶּטֶן. דָּ”אַ אָמַר רַ’ אַבָּא, מִכָּאן לָמַד קַ”וָ בֶּן הַגְּבִירָה מִבֶּן הָאָמָה; כְּתִיב הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, זֶה יִשְׁמָעֵאל, וְקַ”וָ וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק: 17:19 — ואת בריתי.: בְּרִית הַמִּילָה תְּהֵא מְסוּרָה לְזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק: 17:20 — שנים עשר נשיאים.: כַּעֲנָנִים יִכְלוּ; כְּמוֹ נְשִׂיאִים וְרוּחַ (משלי כ”ה): 17:22 — מעל אברהם.: לְשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים מֶרְכַּבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם (בראשית רבה): 17:23 — בעצם היום.: בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּצְטַוָּה, בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה; לֹא נִתְיָרֵא לֹא מִן הַגּוֹיִם וְלֹא מִן הַלֵּצָנִים, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹיְבָיו וּבְנֵי דּוֹרוֹ אוֹמְרִים אִלּוּ רְאִינוּהוּ לֹא הִנַּחְנוּהוּ לָמוּל וּלְקַיֵּם מִצְוָתוֹ שֶׁל מָקוֹם: 17:23 — וימל.: לְשׁוֹן וַיִּפְעַל: 17:24 — בהמולו.: בְּהִפָּעֲלוֹ, כְּמוֹ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב’): 17:25 — בהמולו את בשר ערלתו.: בְּאַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר “אֵת”, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה חָסֵר אֶלָּא חִתּוּךְ בָּשָׂר, שֶׁכְּבָר נִתְמָעֵךְ עַל יְדֵי תַשְׁמִישׁ; אֲבָל יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה יֶלֶד, הֻזְקַק לַחְתֹּךְ עָרְלָה וְלִפְרֹעַ הַמִּילָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ “אֵת” (בראשית רבה): 17:26 — בעצם היום הזה.: שֶׁמָּלְאוּ לְאַבְרָהָם צ”ט שָׁנָה וּלְיִשְׁמָעֵאל י”ג שָׁנִים נמול אברהם וישמעאל בנו: 18:1 — וירא אליו.: לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ הָיָה, וּבָא הַקָּבָּ”ה וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ (בבא מציעא פ”ו): 18:1 — באלוני ממרא.: הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה, לְפִיכָךְ נִגְלָה עָלָיו בְּחֶלְקוֹ (בראשית רבה): 18:1 — יושב.: ישב כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה שֵׁב וַאֲנִי אֶעֱמֹד, וְאַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ שֶׁעָתִיד אֲנִי לְהִתְיַצֵּב בַּעֲדַת הַדַּיָּנִים וְהֵן יוֹשְׁבִין, שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהילים פ”ב) (בראשית רבה): 18:1 — פתח האהל.: לִרְאוֹת אִם יֵשׁ עוֹבֵר וָשָׁב וְיַכְנִיסֵם בְּבֵיתוֹ: 18:1 — כחום היום.: הוֹצִיא הַקָבָּ”ה חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחוֹ בְּאוֹרְחִים, וּלְפִי שֶׁרָאָהוּ מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹרְחִים בָּאִים, הֵבִיא הַמַּלְאָכִים עָלָיו בִּדְמוּת אֲנָשִׁים (בבא מציעא שם): 18:2 — והנה שלשה אנשים.: אֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם וְאֶחָד לְרַפְּאוֹת אֶת אַבְרָהָם, שֶׁאֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה שְׁתֵּי שְׁלִיחֻיּוֹת (בראשית רבה). תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּן כָּל הַפָּרָשָׁה הוּא מַזְכִּירָן בִּלְשׁוֹן רַבִּים וַיֹּאכֵלוּ, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, וּבַבְּשׂוֹרָה נֶאֱמַר וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, וּבַהֲפִיכַת סְדוֹם הוּא אוֹמֵר כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר לְבִלְתִּי הָפְכִּי, וּרְפָאֵל שֶׁרִפֵּא אֶת אַבְרָהָם הָלַךְ מִשָּׁם לְהַצִּיל אֶת לוֹט; הוּא שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, לָמַדְתָּ שֶׁהָאֶחָד הָיָה מַצִּיל (בראשית רבה): 18:2 — נצבים עליו.: לְפָנָיו, אֲבָל לָשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי הַמַּלְאָכִים: 18:2 — וירא.: מַהוּ וַיַּרְא וַיַּרְא שְׁתֵּי פְעָמִים? הָרִאשׁוֹן כְּמַשְׁמָעוֹ וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן הֲבָנָה, נִסְתַּכֵּל שֶׁהָיוּ נִצָּבִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהֵבִין שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לְהַטְרִיחוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים הָיוּ שֶׁיֵּצֵא לִקְרָאתָם עָמְדוּ בִמְקוֹמָם לְכְבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַטְרִיחוֹ, וְקָדַם הוּא וְרָץ לִקְרָאתָם, בְּבָבָא מְצִיעָא, כְתִיב נִצָּבִים עָלָיו, וּכְתִיב וַיָּרָץ לִקְרָאתָם? כַּד חַזְיוּהוּ דַּהֲוָה שָׁרֵי וְאָסַר פֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם: 18:3 — ויאמר אדני אם נא וגו’.: לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם אָמַר וּקְרָאָם כֻּלָּם אֲדוֹנִים וְלַגָּדוֹל אָמַר אַל נָא תַעֲבֹר, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יַעֲבֹר הוּא יַעַמְדוּ חֲבֵרָיו עִמּוֹ, וּבְלָשׁוֹן זֶה הוּא חֹל (שבועות ל”ה). דָּ”אַ קֹדֶשׁ הוּא, וְהָיָה אוֹמֵר לְהַקָּבָּ”ה לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיָּרוּץ וְיַכְנִיס אֶת הָאוֹרְחִים וְאַעַ”פִּ שֶׁכָּתוּב אַחַר וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, הָאֲמִירָה קֹדֶם לָכֵן הָיְתָה, וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי אֵצֶל לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, שֶׁנִּכְתַּב אַחַר וַיּוֹלֶד נֹחַ, וְאִי אֶפְשַׁר לוֹמַר אֶלָּא שֶׁהָיְתָה הַגְּזֵרָה קֹדֶם לַלֵּדָה כ’ שָׁנָה, וּשְׁתֵּי הַלְּשׁוֹנוֹת בִּבְ”רַ: 18:4 — יקח נא.: עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְהַקָּבָּ”ה שִׁלֵּם לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע (במדבר כ’): 18:4 — ורחצו רגליכם.: כַּסָּבוּר שֶׁהֵם עַרְבִיִּים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם וִהִקְפִּיד שֶׁלֹא לְהַכְנִיס עֲ”זָ לְבֵיתוֹ; אֲבָל לוֹט שֶׁלֹּא הִקְפִּיד, הִקְדִּים לִינָה לִרְחִיצָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם: 18:4 — תחת העץ.: תַּחַת הָאִילָן: 18:5 — וסעדו לבכם.: בַּתּוֹרָה, בַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ דְּפִתָּא סַעֲדָתָא דְלִבָּא. בַּתּוֹרָה וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, בַּנְּבִיאִים סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם (שופטים י”ט), בַּכְּתוּבִים וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהל’ ק”ד). אָמַר רַבִּי חָמָא, לְבַבְכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִבְּכֶם, מַגִּיד שֶׁאֵין יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בַּמַּלְאָכִים (בראשית רבה): 18:5 — אחר תעבורו.: אַחַר כֵּן תֵּלְכוּ: 18:5 — כי על כן עברתם.: כִּי הַדָּבָר הַזֶּה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם מֵאַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי לִכְבוֹדִי: 18:5 — כי על כן.: כְּמוֹ עַל אֲשֶׁר, וְכֵן כָּל כִּי עַל כֵּן שֶׁבַּמִּקְרָא, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי (בראשית י”ט), כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ (בראשית ל״ג:י׳), כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ (שם ל”ח), כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ (במדבר י’): 18:6 — קמח סלת.: סֹלֶת לְעֻגוֹת, קֶמַח לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, לְכַסּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה לִשְׁאֹב אֶת הַזֻּהֲמָא: 18:7 — בן בקר רך וטוב.: ג’ פָּרִים הָיוּ, כְדֵי לְהַאֲכִילָן ג’ לְשׁוֹנוֹת בְּחַרְדָּל (בבא מציעא פ”ז): 18:7 — אל הנער.: זֶה יִשְׁמָעֵאל, לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת (בראשית רבה): 18:8 — ויקח חמאה וגו’.: וְלֶחֶם לֹא הֵבִיא, לְפִי שֶׁפֵּרְסָה שָׂרָה נִדָּה, שֶׁחָזַר לָהּ אֹרַח כַּנָּשִׁים אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִטְמֵאת הָעִסָּה (בבא מציעא שם): 18:8 — חמאה.: שֻׁמַּן הֶחָלָב שֶׁקּוֹלְטִין מֵעַל פָּנָיו: 18:8 — ובן הבקר אשר עשה.: אֲשֶׁר תִּקֵּן; קַמָּא קַמָּא שֶׁתִּקֵן אַמְטִי וְאַיְיתִי קָמַיְהוּ: 18:8 — ויאכלו.: נִרְאוּ כְמִי שֶׁאָכְלוּ, מִכָּאן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג (בבא מציעא שם): 18:9 — ויאמרו אליו.: נָקוּד עַל אי”ו שֶׁבְּאֵלָיו, וְתַנְיָא רַ”שִׁ בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כָּל מָקוֹם שֶׁכְּתָב רַבֶּה עַל הַנְּקֻדָּה, אַתָּה דוֹרֵשׁ הַכְּתָב; וְכָאן הַנְּקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אַתָּה דּוֹרֵשׁ הַנְּקֻדָּה, שֶׁאַף לְשָׂרָה שָׁאֲלוּ אַיּוֹ אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ לָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וְלָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. בְּבָבָא מְצִיעָא אוֹמְרִים יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׂרָה אִמֵּנוּ הֵיכָן הָיְתָה, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁצְּנוּעָה הָיְתָה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעֲלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה: 18:9 — הנה באהל.: צְנוּעָה הִיא: 18:10 — שוב אשוב.: לֹא בִשְּׂרוֹ הַמַּלְאָךְ שֶׁיָּשׁוּב אֵלָיו, אֶלָּא בִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם אָמַר לוֹ, כְּמוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה’ הַרְבָּה אַרְבֶּה, וְהוּא אֵין בְּיָדוֹ לְהַרְבּוֹת, אֶלָּא בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, אַף כָּאן בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם אָמַר לוֹ כֵּן (בְּ”רַ). אֱלִישָׁע אָמַר לַשּׁוּנַמִּית לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ, אוֹתָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּ אֶת שָׂרָה אָמְרוּ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב, אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם אָמְרוּ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב, אֲבָל אֲנִי בָשָׂר וָדָם שֶׁהַיּוֹם חַי וּמָחָר מֵת – בֵּין חַי וּבֵין מֵת לַמּוֹעֵד הַזֶּה וגו’: 18:10 — כעת חיה.: כָּעֵת הַזֹּאת לַשָּׁנָה הַבָּאָה, וּפֶסַח הָיָה, וּלְפֶסַח הַבָּא נוֹלַד יִצְחָק, מִדְּלָא קָרֵינַן כְּעֵת אֶלָּא כָּעֵת: 18:10 — כעת חיה.: כָּעֵת הַזֹּאת שֶׁתְּהֵא חַיָּה לָכֶם, שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם שְׁלֵמִים וְקַיָּמִים: 18:10 — והוא אחריו.: הַפֶּתַח הָיָה אַחַר הַמַּלְאָךְ: 18:11 — חדל להיות.: פָּסַק מִמֶּנָה: 18:11 — אורח כנשים.: אֹרַח נִדּוֹת: 18:12 — בקרבה.: מִסְתַּכֶּלֶת בְּמֵעֶיהָ וְאָמְרָה אֶפְשַׁר הַקְּרָבַיִם הַלָּלוּ טְעוּנִין וָלָד? הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ שֶׁצָּמְקוּ מוֹשְׁכִין חָלָב? תַּנְחוּמָא: 18:12 — עדנה.: צִחְצוּחַ בָּשָׂר, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה מַשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר. דָבָר אַחֵר לְשׁוֹן עִדָּן; זְמַן וֶסֶת נִדּוּת: 18:13 — האף אמנם.: הֲגַם אֱמֶת אֵלֵד? 18:13 — ואני זקנתי: שִׁנָּה הַכָּתוּב מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֲרֵי הִיא אָמְרָה וַאדֹנִי זָקֵן: 18:14 — היפלא.: כְּתַרְגּוּמוֹ הֲיִתְכַּסִּי? וְכִי שׁוּם דָּבָר מֻפְלָא וּמֻפְרָד וּמְכֻסֶּה מִמֶּנִּי מִלַּעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי: 18:14 — למועד.: לְאוֹתוֹ מוֹעֵד הַמְיֻחָד שֶׁקָּבַעְתִּי לְךָ אֶתְמוֹל, לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת: 18:15 — כי יראה וגו’ כי צחקת.: הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן דְּהָא, שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לַדָּבָר וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה – לְפִי שֶׁיָּרְאָה; וְהַשֵּׁנִי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא, וַיֹּאמֶר לֹא כִדְבָרֵךְ הוּא אֶלָּא צָחַקְתְּ, שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת, אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא: 18:16 — וישקיפו.: כָּל הַשְׁקָפָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְרָעָה חוּץ מֵהַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ (דברים כ”ו), שֶׁגָּדוֹל כֹּחַ מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁהוֹפֵך מִדַּת הָרֹגֶז לְרַחֲמִים: 18:16 — לשלחם.: לְלַוּוֹתָם; כַּסָּבוּר אוֹרְחִים הֵם: 18:17 — המכסה אני.: בִּתְמִיהָ: 18:17 — אשר אני עושה: בִּסְדוֹם. לֹא יָפֶה לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲנִי נָתַתִּי לוֹ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַחֲמִשָּׁה כְּרַכִּין הַלָּלוּ שֶׁלּוֹ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְגוֹ’ (בראשית י’). קָרָאתִי אוֹתוֹ אַבְרָהָם – אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, וְאַשְׁמִיד אֶת הַבָּנִים וְלֹא אוֹדִיעַ לָאָב, שֶׁהוּא אוֹהֲבִי? 18:18 — ואברהם היו יהיה.: מִ”אַ: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ – בֵּרְכוֹ. וּפְשׁוּטוֹ: וְכִי מִמֶּנּוּ אֲנִי מַעֲלִים, וַהֲרֵי הוּא חָבִיב לְפָנַי לִהְיוֹת לְגוֹי גָּדוֹל וּלְהִתְבָּרֵך בּוֹ כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. 18:19 — כי ידעתיו.: לְשׁוֹן חִבָּה, כְּמוֹ מוֹדָע לְאִישָׁהּ (רות ב’), הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (שם ג’), וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם (שמות ל”ג). וְאָמְנָם עִקַּר לְשׁוֹן כֻּלָּם אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן יְדִיעָה, שֶׁהַמְחַבֵּב אֶת הָאָדָם מְקָרְבוֹ אֶצְלוֹ וְיוֹדְעוֹ וּמַכִּירוֹ, וְלָמָּה יְדַעְתִּיו? 18:19 — למען אשר יצוה.: לְפִי שֶׁהוּא מְצַוֶּה אֶת בָּנָיו עָלַי לִשְׁמֹר דְּרָכַי. וְאִם תְּפָרְשֵׁהוּ כְתַרְגּוּמוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בוֹ שֶׁיְּצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ’, אֵין לְמַעַן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן: 18:19 — יצוה.: לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְמוֹ כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א’): 18:19 — למען הביא.: כָּךְ הוּא מְצַוֶּה לְבָנָיו, שִׁמְרוּ דֶּרֶך ה’ כְּדֵי שֶׁיָּבִיא ה’ עַל אַבְרָהָם וְגוֹ’; עַל בֵּית אַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ, כָּל הַמַּעֲמִיד בֵּן צַדִּיק כְּאִלוּ אֵינוֹ מֵת: 18:20 — ויאמר ה’.: אֶל אַבְרָהָם שֶׁעָשָׂה כַּאֲשֶׁר אָמַר, שֶׁלֹּא יְכַסֶּה מִמֶּנּוּ: 18:20 — כי רבה.: כָּל רַבָּה שֶׁבַּמִּקְרָא הַטַּעַם לְמַטָּה בַּבֵּי”ת, לְפִי שֶׁהֵן מְתֻרְגָּמִין גְּדוֹלָה, אוֹ גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, אֲבָל זֶה טַעֲמוֹ לְמַעְלָה בָּרֵי”ש, לְפִי שֶׁמְּתֻרְגָּם גָדְלָה כְּבָר כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ: 18:21 — ארדה נא.: לִמֵּד לַדַּיָּנִים שֶׁלֹא יִפְסְקוּ דִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בִרְאִיָּה, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְפָרָשַׁת הַפַּלָּגָה. דָּבָר אַחֵר, אֵרְדָה נָא לְסוֹף מַעֲשֵׂיהֶם: 18:21 — הכצעקתה.: שֶׁל מְדִינָה: 18:21 — הבאה אלי עשו.: וְכֵן עוֹמְדִים בְּמִרְדָּם, כָּלָה אֲנִי עוֹשֶׂה בָהֶם, וְאִם לֹא יַעַמְדוּ בְמִרְדָּן אֵדְעָה מָה אֶעֶשֶׂה לְהִפָּרַע מֵהֶן בְּיִסּוּרִין וְלֹא אֲכַלֶּה אוֹתָן. וְכַיּוֹצֵא בוֹ מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ (שמות ל”ג); וּלְפִיכָךְ יֵשׁ הֶפְסֵק נְקֻדַּת פְּסִיק בֵּין עָשׂוּ לְכָלָה, כְּדֵי לְהַפְרִיד תֵּבָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ הַכְּצַעֲקָתָהּ – צַעֲקַת רִיבָה אַחַת שֶׁהָרְגוּ מִיתָה מְשֻׁנָּה עַל שֶׁנָּתְנָה מָזוֹן לְעָנִי, כַּמְּפֹרָשׁ בְּחֵלֶק: 18:22 — ויפנו משם.: מִמָּקוֹם שֶׁאַבְרָהָם לִוָּם שָׁם: 18:22 — ואברהם עודנו עומד לפני ה’.: וַהֲלֹא לֹא הָלַךְ לַעֲמֹד לְפָנָיו, אֶלָּא הַקָּבָּ”ה בָּא אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְהָיָה לוֹ לִכְתֹּב “וַה’ עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד עַל אַבְרָהָם”? אֶלָּא תִּקּוּן סוֹפְרִים הוּא זֶה (אֲשֶׁר הֲפָכוּהוּ רַזִ”לִ לִכְתֹּב כֵּן) (בראשית רבה): 18:23 — ויגש אברהם.: מָצִינוּ הַגָּשָׁה לַמִּלְחָמָה, וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְגוֹ’ (שמואל ב י’), וְהַגָּשָׁה לְפִיוּס וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וְהַגָּשָׁה לִתְפִלָּה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא (מלכים א י”ח), וּלְכָל אֵלֶּה נִכְנַס אַבְרָהָם לְדַבֵּר קָשׁוֹת וּלְפִיּוּס וְלִתְפִלָּה: 18:23 — האף תספה.: הֲגַם תִּסְפֶּה. וּלְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס, שֶׁתִּרְגְּמוֹ לְשׁוֹן רֹגֶז, כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, הַאַף יַשִּׂיאֲךָ שֶׁתִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: 18:24 — אולי יש חמשים צדיקים.: עֲשָׂרָה צַדִּיקִים לְכָל כְּרַךְ וּכְרַךְ, כִּי ה’ מְקוֹמוֹת יֵשׁ. וְאִם תֹּאמַר: לֹא יַצִּילוּ הַצַּדִּיקִים אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה תָּמִית הַצַּדִּיקִים? 18:25 — חלילה לך.: חֻלִּין הוּא לְךָ, יֹאמְרוּ כָךְ הוּא אֻמָּנוּתוֹ, שׁוֹטֵף הַכֹּל, צֵדִּיקִים וּרְשָׁעִים, כָּךְ עָשִׂיתָ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה: 18:25 — כדבר הזה.: לֹא הוּא וְלֹא כַּיּוֹצֵא בוֹ: 18:25 — חלילה לך.: לָעוֹלָם הַבָּא: 18:25 — השופט כל הארץ.: נָקוּד בַּחֲטַף פַּתָּח ה”א שֶׁל הֲשׁוֹפֵט, לְשׁוֹן תְּמִיהָ, וְכִי מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵט לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפַּט אֱמֶת: 18:26 — אם אמצא בסדם וגו’ לכל המקום.: לְכָל הַכְּרַכִּים; וּלְפִי שֶׁסְּדוֹם הָיְתָה מֶטְרוֹפּוֹלִין וַחֲשׁוּבָה מִכֻּלָּם, תָּלָה בָהּ הַכָּתוּב: 18:27 — הואלתי.: רָצִיתִי כְּמוֹ וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה (שמות ב’): 18:27 — ואנכי עפר ואפר.: וּכְבָר הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת עָפָר עַל יְדֵי הַמְּלָכִים, וְאֵפֶר עַל יְדֵי נִמְרוֹד, לוּלֵי רַחֲמֶיךָ אֲשֶׁר עָמְדוּ לִי: 18:28 — התשחית בחמשה.: וַהֲלֹא הֵן ט’ לְכָל כְּרַךְ, וְאַתָּה צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּצְטָרֵף עִמָּהֶם: 18:29 — אולי ימצאון שם ארבעים.: וְיִמָּלְטוּ ד’ הַכְּרַכִּים וְכֵן ל’ יַצִּילוּ ג’ מֵהֶם אוֹ כ’ יַצִּילוּ ב’ מֵהֶם אוֹ י’ יַצִּילוּ אֶחָד מֵהֶם: 18:31 — הואלתי.: רָצִיתִי, כְּמוֹ וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה (שמות ב’): 18:32 — אולי ימצאון שם עשרה.: עַל הַפָּחוּת לֹא בִקֵּשׁ, אָמַר דוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ ח’, נֹחַ וּבָנָיו וּנְשֵׁיהֶם, וְלֹא הִצִּילוּ עַל דּוֹרָם; וְעַל ט’ עַל יְדֵי צֵרוּף כְּבָר בִּקֵּשׁ וְלֹא מָצָא: 18:33 — וילך ה’ וגו’.: כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק הַסָּנֵגוֹר הָלַךְ לוֹ הַדַּיָּן: 18:33 — ואברהם שב למקומו.: נִסְתַּלֵּק הַדַּיָּן נִסְתַּלֵּק הַסָּנֵגוֹר, וְהַקָּטֵיגוֹר מְקַטְרֵג וּלְפִיכָךְ וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, לְהַשְׁחִית: 19:1 — שני.: א’ לְהַשְׁחִית אֶת סְדוֹם וא’ לְהַצִּיל אֶת לוֹט, וְהוּא אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְרַפְּאוֹת אַבְרָהָם, וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּא לְבָשֵּׂר אֶת שָׂרָה, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ נִסְתַּלֵּק לוֹ: 19:1 — המלאכים.: וּלְהַלָּן קְרָאָם אֲנָשִׁים? כְּשֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם קְרָאָם אֲנָשִׁים; דָּבָר אַחֵר אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁכֹּחוֹ גָדוֹל וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים תְּדִירִין אֶצְלוֹ כַּאֲנָשִׁים קְרָאָם אֲנָשִׁים, וְאֵצֶל לוֹט קְרָאָם מַלְאָכִים (בראשית רבה): 19:1 — בערב.: וְכִי כָל כָּךְ שָׁהוּ הַמַּלְאָכִים מֵחֶבְרוֹן לִסְדוֹם? אֶלָּא מַלְאֲכֵי רַחֲמִים הָיוּ וּמַמְתִּינִים שֶׁמָּא יוּכַל אַבְרָהָם לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא: 19:1 — ולוט ישב בשער סדום.: ישב כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹפֵט עֲלֵיהֶם (בראשית רבה): 19:1 — וירא לוט וגו’.: מִבֵּית אַבְרָהָם לָמַד לַחֲזֹר עַל הָאוֹרְחִים: 19:2 — הנה נא אדני.: הִנֵּה נָא אַתֶּם אֲדוֹנִים לִי אַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי. דָּבָר אַחֵר הִנֵּה נָא צְרִיכִים אַתֶּם לָתֵת לֵב עַל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָכֶם וְזוֹ הִיא עֵצָה נְכוֹנָה: 19:2 — סורו נא.: עַקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי דֶרֶךְ עֲקַלָּתוֹן שֶׁלֹּא יַכִּירוּ שֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר סוּרוּ (בראשית רבה): 19:2 — ולינו ורחצו רגליכם.: וְכִי דַרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לָלוּן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ? וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם אָמַר לָהֶם תְּחִלָּה רַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹט, אִם כְּשֶׁיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וְיִרְאוּ שֶׁכְּבָר רַחֲצוּ רַגְלֵיהֶם יַעֲלִילוּ עָלַי וְיֹאמְרוּ כְּבָר עָבְרוּ שְׁנֵי יָמִים אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ לְבֵיתְךָ וְלֹא הוֹדַעְתָּנוּ, לְפִיכָךְ אָמַר, מוּטָב שֶׁיִתְעַכְּבוּ כָּאן בַּאֲבַק רַגְלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִין כְּמוֹ שֶׁבָּאוּ עַכְשָׁו; לְפִיכָךְ אָמַר לִינוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רַחֲצוּ: 19:2 — ויאמרו לא.: וּלְאַבְרָהָם אָמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה, מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית רבה): 19:2 — כי ברחוב נלין.: הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא, שֶׁאָמְרוּ לֹא נָסוּר אֶל בֵּיתְךָ אֶלָּא בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר נָלִין: 19:3 — ויסרו אליו.: עִקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְצַד בֵּיתוֹ: 19:3 — ומצות אפה.: פֶּסַח הָיָה: 19:4 — טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום.: כָּךְ נִדְרַשׁ בִּבְ”רַ טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר הָיוּ בְּפִיהֶם שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים לְלוֹט מַה טִּיבָם וּמַעֲשֵׂיהֶם וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם רֻבָּם רְשָׁעִים; עוֹדָם מְדַבְּרִים בָּהֶם וְאַנְשֵׁי סְדוֹם וְגוֹ’. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי רֶשַׁע, נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת; עַל שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים נִקְרָאִים אַנְשֵׁי “סְדוֹם”, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים: 19:4 — כל העם מקצה.: מִקְּצֵה הָעִיר עַד הַקָּצֶה, שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מוֹחֶה בְיָדָם, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד אֵין בָּהֶם: 19:5 — ונדעה אותם.: בְּמִשְׁכַּב זָכָר כְּמוֹ אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ (בראשית רבה): 19:8 — האל.: כְּמוֹ הָאֵלֶּה: 19:8 — כי על כן באו.: כִּי הַטּוֹבָה הַזֹּאת תַּעֲשׂוּ לִכְבוֹדִי עַל אֲשֶׁר בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי; תַּרְגּוּם בִּטְלַל שָׁרוּתֵי, תַּרְגּוּם שֶׁל קוֹרָה – שָׁרוּתָא: 19:9 — ויאמרו גש הלאה.: קְרַב לְהָלְאָה, כְּלוֹמַר, הִתְקָרֵב לַצְּדָדִין וְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְכֵן כָּל הָלְאָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן רִחוּק, כְּמוֹ זְרֵה הָלְאָה (במדבר י”ז), הִנֵּה הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה (שמואל א’ כ’), גֶּשׁ הָלְאָה, (ישעיהו מ”ט) – הִמָּשֵׁךְ לְהַלָּן, בִּלְשׁוֹן לַעַז טריטי”דנוש, וּדְבַר נְזִיפָה הוּא, לוֹמַר – אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁין לְךָ. וְדוֹמֶה לוֹ קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי (ישעיהו ס”ה), וְכֵן גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה (שם מ”ט) – הִמָּשֵׁךְ לַצְּדָדִין בַּעֲבוּרִי וְאֵשֵׁב אֶצְלְךָ; אַתָּה מֵלִיץ עַל הָאוֹרְחִין, אֵיךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ? עַל שֶׁאָמַר לָהֶם עַל הַבָּנוֹת, אָמְרוּ לוֹ גש הלאה, לְשׁוֹן נַחַת; וְעַל שֶׁהָיָה מֵלִיץ עַל הָאוֹרְחִים – האחד בא לגור, אָדָם נָכְרִי יְחִידִי אַתָּה בֵינֵינוּ, שֶׁבָּאתָ לָגוּר, וישפוט שפוט, וְנַעֲשֵׂיתָ מוֹכִיחַ אוֹתָנוּ? 19:9 — הדלת.: הִיא הַסּוֹבֶבֶת לִנְעֹל וְלִפְתֹּחַ: 19:11 — פתח.: הוּא הֶחָלָל שֶׁבּוֹ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין: 19:11 — בסנורים.: מַכַּת עִוָּרוֹן: 19:11 — מקטן ועד גדול.: הַקְּטָנִּים הִתְחִילוּ בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, לְפֵיכָךְ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת מֵהֶם (בראשית רבה): 19:12 — עוד מי לך פה.: פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא מִי יֵשׁ לְךָ עוֹד בָּעִיר הַזֹּאת חוּץ מֵאִשְׁתְּךָ וּבְנוֹתֶיךָ שֶׁבַּבַּיִת: 19:12 — חתן ובניך ובנתיך.: וְאִם יֵשׁ לְךָ חָתָן אוֹ בָנִים וּבָנוֹת הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם: 19:12 — ובניך.: בְּנֵי בְּנוֹתֶיךָ הַנְּשׂוּאוֹת. וּמִ”אַ עד – מֵאַחַר שֶׁעוֹשִׂין נְבָלָה כָּזֹאת, מי לך פִּתְחוֹן פֶּה לְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם? שֶׁכָּל הַלַּיְלָה הָיָה מֵלִיץ עֲלֵיהֶם טוֹבוֹת, קְרִי בֵיהּ מִי לְךָ פֶה: 19:14 — חתניו.: שְׁתֵּי בָנוֹת נְשׂוּאוֹת הָיוּ לוֹ בָּעִיר: 19:14 — לוקחי בנותיו.: שֶׁאוֹתָן שֶׁבַּבַּיִת אֲרוּסוֹת לָהֶם: 19:15 — ויאיצו.: כְּתַרְגּוּמוֹ וּדְחִיקוּ – מִהֲרוּהוּ: 19:15 — הנמצאות.: הַמְזֻמָּנוֹת לְךָ בַּבַּיִת לְהַצִּילָם. וּמִ”אַ יֵשׁ וְזֶה יִשּׁוּבוֹ שֶׁל מִקְרָא: 19:15 — תספה.: תִּהְיֶה כָּלֶה, עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר (דברים ב’) מְתֻרְגָּם עַד דְּסַף כָּל דָּרָא: 19:16 — ויתמהמה.: כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת מָמוֹנוֹ: 19:16 — ויחזיקו.: אֶחָד מֵהֶם הָיָה שָׁלִיחַ לְהַצִּילוֹ וַחֲבֵרוֹ לַהֲפֹךְ סְדוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר “וַיֹּאמֶר” הִמָּלֵט, וְלֹא נֶאֱמַר וַיֹּאמְרוּ (בראשית רבה): 19:17 — המלט על נפשך.: דַּיְּךָ לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת, אַל תָּחוּס עַל הַמָּמוֹן: 19:17 — אל תביט אחריך.: אַתָּה הִרְשַׁעְתָּ עִמָּהֶם וּבִזְכוּת אַבְרָהָם אַתָּה נִצָּל; אֵינְךָ כְּדַאי לִרְאוֹת בְּפֻרְעָנוּתָם וְאַתָּה נִצָּל: 19:17 — בכל הככר.: כִּכַּר הַיַּרְדֵּן: 19:17 — ההרה המלט.: אֵצֶל אַבְרָהָם בְּרַח, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה (בראשית י”ב), וְאַף עַכְשָׁו הָיָה יוֹשֵׁב שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה, וְאַעַ”פִּ שֶׁכָּתוּב וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם וְגוֹ’ (שם י”ג), אֹהָלִים הַרְבֵּה הָיוּ לוֹ וְנִמְשְׁכוּ עַד חֶבְרוֹן: 19:17 — המלט.: לְשׁוֹן הַשְׁמָטָה, וְכֵן כָּל הַמְלָטָה שֶׁבַּמִּקְרָא אשמוצי”ר בלע”ז וְכֵן וְהִמְלִיטָה זָכָר (ישעיהו ס”ו), שֶׁנִּשְׁמַט הָעֻבָּר מִן הָרֶחֶם, כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה (תהילים קכ”ד), לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא (ישעיהו מ”ו), לְהַשְׁמִיט מַשָּׂא הָרְעִי שֶׁבְּנִקְבֵיהֶם: 19:18 — אל נא אדני.: רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (שבועות ל”ב) שֶׁשֵּׁם זֶה קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי – מִי שֶׁיֵשׁ בְּיָדוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת; וְתַרְגּוּמוֹ בְּבָעוּ כְעַן ה’: 19:18 — אל נא.: אַל תֹּאמְרוּ אֵלַי לְהִמָּלֵט הָהָרָה: 19:18 — נא.: לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: 19:19 — פן תדבקני הרעה.: כְּשֶׁהָיִיתִי אֵצֶל אַנְשֵׁי סְדוֹם הָיָה הַקָּבָּ”ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה בְנֵי הָעִיר, וְהָיִיתִי נִרְאֶה צַדִּיק וּכְדַאי לְהִנָּצֵל, וּכְשֶׁאָבֹא אֵצֶל צַדִּיק אֲנִי כְרָשָׁע, וְכֵן אָמְרָה הַצָּרְפִית לְאֵלִיָּהוּ בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי (מלכים א י”ז), עַד שֶׁלֹא בָאתָ אֶצְלִי הָיָה הַקָּבָּ”ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה עַמִּי, וַאֲנִי צַדֶּקֶת בֵּינֵיהֶם, וּמִשֶּׁבָּאתָ אֶצְלִי, לְפִי מַעֲשֶׂיךָ אֲנִי רְשָׁעָה: 19:20 — העיר הזאת קרובה.: קְרוֹבָה יְשִׁיבָתָהּ, נִתְיַשְּׁבָה מִקָּרוֹב, לְפִיכָךְ לֹא נִתְמַלְּאָה סְאָתָהּ עֲדַיִן (שבת י’). וּמַה הִיא קְרִיבָתָהּ? מִדּוֹר הַפַּלָּגָה שֶׁנִּתְפַּלְּגוּ הָאֲנָשִׁים וְהִתְחִילוּ לְהִתְיַשֵּׁב אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְהִיא הָיְתָה בִּשְׁנַת מוֹת פֶּלֶג, וּמִשָּׁם וְעַד כָּאן נ”ב שָׁנָה, שֶׁפֶּלֶג מֵת בִּשְׁנַת מ”ח לְאַבְרָהָם. כֵּיצַד? פֶּלֶג חַי אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ ר”ט שָׁנָה, צֵא מֵהֶם ל”ב כְּשֶׁנּוֹלַד שְׂרוּג, וּמִשְּׂרוּג עַד שֶׁנּוֹלַד נָחוֹר ל’, הֲרֵי ס”ב, וּמִנָּחוֹר עַד שֶׁנּוֹלַד תֶּרַח כ”ט, הֲרֵי צ”א, וּמִשָּׁם עַד שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם ע’, הֲרֵי קס”א, תֵּן לָהֶם מ”ח הֲרֵי ר”ט, וְאוֹתָה שָׁנָה הָיְתָה שְׁנַת הַפַּלָּגָה, וּכְשֶׁנֶּחְרְבָה סְדוֹם הָיָה אַבְרָהָם בֶּן צ”ט שָׁנָה, הֲרֵי מִדּוֹר הַפַּלָּגָה עַד כָּאן נ”ב שָׁנָה; וְצֹעַר אִחֲרָה יְשִׁיבָתָהּ אַחֲרֵי יְשִׁיבַת סְדוֹם וְחַבְרוֹתֶיהָ שָׁנָה אַחַת, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אִמָּלְטָה נָּא, נָא בְּגִימַטְרִיָּא נ”א: 19:20 — הלא מצער היא.: וַהֲלֹא עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין וְיָכוֹל אַתָּה לְהַנִּיחָהּ: 19:20 — ותחי נפשי: בָּהּ, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא הֲלֹא עִיר קְטַנָּה הִיא וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעַט, אֵין לָךְ לְהַקְפִּיד אִם תַּנִּיחֶנָּה, וּתְחִי נַפְשִׁי בָהּ: 19:21 — גם לדבר הזה.: לֹא דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה נִצָּל, אֶלָּא אַף כָּל הָעִיר אַצִּיל בִּגְלָלְךָ: 19:21 — הפכי.: הוֹפֵךְ אֲנִי, כְּמוֹ עַד בֹּאִי (בראשית מ”ח), אַחֲרֵי רֹאִי (בראשית ט״ז:י״ג), מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ (ירמיהו ל”א): 19:22 — כי לא אוכל לעשות.: זֶה עָנְשָׁן שֶׁל מַלְאָכִים עַל שֶׁאָמְרוּ כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, וְתָלוּ הַדָּבָר בְּעַצְמָן, לְפִיכָך לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֻזְקְקוּ לוֹמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר בִּרְשׁוּתָן: 19:22 — כי לא אוכל.: לְשׁוֹן יָחִיד; מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאֶחָד הוֹפֵךְ וְהָאֶחָד מַצִּיל, שֶׁאֵין ב’ מַלְאָכִים נִשְׁלָחִים לְדָבָר א’: 19:22 — על כן קרא שם העיר צוער.: עַל שֵׁם וְהִוא מִצְעָר: 19:24 — וה’ המטיר.: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַה’ – הוּא וּבֵית דִּינוֹ: 19:24 — המטיר על סדום.: בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, שָׁעָה שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בָּרָקִיעַ עִם הַחַמָּה, לְפִי שֶׁהָיוּ מֵהֶם עוֹבְדִין לַחַמָּה וּמֵהֶם לַלְּבָנָה, אָמַר הַקָּבָּ”ה אִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּיּוֹם, יִהְיוּ עוֹבְדֵי לְבָנָה אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה בַלַּיְלָה, כְּשֶׁהַלְּבָנָה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִין, וְאִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּלַּיְלָה, יִהְיוּ עוֹבְדֵי הַחַמָּה אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה בַּיּוֹם, כְּשֶׁהַחַמָּה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִין; לְכָךְ כְּתִיב וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וְנִפְרַע מֵהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה מוֹשְׁלוֹת: 19:24 — המטיר גפרית ואש.: בַּתְּחִלָּה מָטָר, וְנַעֲשָׂה גָּפְרִית וָאֵשׁ: 19:24 — מאת ה’.: דֶּרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ נְשֵׁי לֶמֶךְ, וְלֹא אָמַר נָשַׁי; וְכֵן אָמַר דָּוִד קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים א א’), וְלֹא אָמַר מֵעֲבָדַי; וְכֵן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְלֹא אָמַר בִּשְׁמִי; אַף כָּאן אָמַר, מֵאֵת ה’ וְלֹא אָמַר מֵאִתִּי: 19:24 — מן השמים.: הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי בָם יָדִין עַמִּים וְגוֹ’ (איוב ל”ו), כְּשֶׁבָּא לְיַסֵּר הֵבְּרִיוֹת מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִסְדוֹם, וּכְשֶׁבָּא לְהוֹרִיד הַמָּן מִן הַשָּׁמַיִם הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט”ז): 19:25 — ויהפך את הערים וגו’.: אַרְבַּעְתָּם יוֹשְׁבוֹת בְּסֶלַע אֶחָד וַהֲפָכָן מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ וְגוֹ’ (איוב כ’): 19:26 — ותבט אשתו מאחריו.: שֶׁל לוֹט: 19:26 — ותהי נציב מלח.: בְּמֶלַח חָטְאָה וּבְמֶלַח לָקְתָה; אָמַר לָהּ תְּנִי מְעַט מֶלַח לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ, אָמְרָה לוֹ אַף הַמִּנְהָג הָרַע הַזֶּה אַתָּה בָא לְהַנְהִיג בַּמָּקוֹם הַזֶּה (בראשית רבה): 19:28 — קיטור.: תִּמּוּר שֶׁל עָשָׁן, טורק”א בלע”ז: 19:28 — הכבשן.: חֲפִירָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּה אֶת הָאֲבָנִים לְסִיד, וְכֵן כָּל כִּבְשָׁן שֶׁבַּתּוֹרָה: 19:29 — ויזכור אלהים את אברהם.: מַהוּ זְכִירָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל לוֹט? נִזְכַּר שֶׁהָיָה לוֹט יוֹדֵעַ שֶׁשָּׂרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְשָׁמַע שֶׁאָמַר אַבְרָהָם בְּמִצְרַיִם עַל שָׂרָה אֲחוֹתִי הִיא, וְלֹא גִלָּה הַדָּבָר, שֶׁהָיָה חָס עָלָיו, לְפִיכָךְ חָס הַקָּבָּ”ה עָלָיו (בראשית רבה): 19:30 — כי ירא לשבת בצוער.: לְפִי שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה לִסְדוֹם: 19:31 — אבינו זקן.: וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי? שֶׁמָּא יָמוּת אוֹ יִפְסֹק מֵהוֹלִיד: 19:31 — ואיש אין בארץ.: סְבוּרוֹת הָיוּ שֶׁכָּל הָעוֹלָם נֶחֱרַב כְּמוֹ בְּדוֹר הַמַּבּוּל: (בראשית רבה): 19:33 — ותשקין וגו’.: יַיִן נִזְדַּמֵּן לָהֶן בַּמְּעָרָה לְהוֹצִיא מֵהֶן שְׁנֵי אֻמּוֹת: 19:33 — ותשכב את אביה.: וּבַצְּעִירָה כְתִיב וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ? צְעִירָה, לְפִי שֶׁלֹּא פָּתְחָה בִזְנוּת אֶלָּא אֲחוֹתָהּ לִמְּדַתָּה חָסַךְ עָלֶיהָ הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ גְּנוּתָהּ; אֲבָל בְּכִירָה שֶׁפָּתְחָה בִזְנוּת פִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ. 19:33 — ובקומה.: שֶׁל בְּכִירָה נָקוּד, לוֹמַר, שֶׁבְּקוּמָהּ יָדַע, וְאַעַפּ”כֵ לֹא נִשְׁמַר לַיִל שֵׁנִי מִלִּשְׁתּוֹת. אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר בּוּלְמוּס שֶׁל עֲרָיוֹת לַסּוֹף מַאֲכִילִים אוֹתוֹ מִבְּשָׂרוֹ: 19:36 — ותהרין וגו’.: אַעַ”פִּ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֵלּוּ שָׁלְטוּ בְעַצְמָן וְהוֹצִיאוּ עֶרְוָתָן לַחוּץ וְנִתְעַבְּרוּ מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה: 19:37 — מואב.: זוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה צְנוּעָה פֵּרְשָׁה שֶׁמֵּאָבִיהָ הוּא, אֲבָל צְעִירָה קְרָאַתּוּ בְלָשׁוֹן נְקִיָּה, וְקִבְּלָה שָׂכָר בִּימֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בִּבְנֵי עַמּוֹן אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב’) – כְּלָל, וּבְמוֹאָב לֹא הִזְהִיר אֶלָּא שֶׁלֹּא יִלָּחֵם בָּם, אֲבָל לְצַעֲרָן הִתִּיר לוֹ: 20:1 — ויסע משם אברהם.: כְּשֶׁרָאָה שֶׁחָרְבוּ הַכְּרַכִּים וּפָסְקוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, נָסַע לוֹ מִשָּׁם. דָּ”אַ לְהִתְרַחֵק מִלּוֹט, שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם רָע, שֶׁבָּא עַל בְּנוֹתָיו: 20:2 — ויאמר אברהם.: כָּאן לֹא נָטַל רְשׁוּת אֶלָּא עַל כָּרְחָהּ שֶׁלֹּא בְטוֹבָתָהּ, לְפִי שֶׁכְּבָר לֻקְּחָה לְבֵית פַּרְעֹה עַל יְדֵי כֵן: 20:2 — אל שרה אשתו.: עַל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, כַּיוֹצֵא בוֹ אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן וְגוֹ’ וְאֶל מוֹת חָמִיהָ (שמואל א ד’), שְׁנֵיהֶם בִּלְשׁוֹן עַל: 20:4 — לא קרב אליה.: הַמַּלְאָךְ מְנָעוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ: 20:4 — הגוי גם צדיק תהרג.: אַף אִם הוּא צַדִּיק תַּהַרְגֶנּוּ, שֶׁמָּא כָךְ דַּרְכְּךָ לְאַבֵּד הָאֻמּוֹת חִנָּם? כָּךְ עָשִׂיתָ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה, אַף אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהֲרַגְתָּם עַל לֹא דָבָר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לְהָרְגֵנִי: 20:5 — גם הוא.: לְרַבּוֹת עֲבַדִים וְגַמָּלִים וְחַמָּרִים שֶׁלָּהּ, אֶת כֻּלָּם שָׁאַלְתִּי וְאָמְרוּ לִי אָחִיהָ הוּא: 20:5 — בתם לבבי.: שֶׁלֹּא דִמִּיתִי לַחֲטֹא: 20:5 — ובנקיון כפי.: נָקִי אֲנִי מִן הַחֵטְא, שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בָהּ: 20:6 — ידעתי כי בתם לבבך וגו’.: אֱמֶת שֶׁלֹּא דִמִּיתָ מִתְּחִלָּה לַחֲטֹא אֲבָל נִקְיוֹן כַּפַּיִם אֵין כָּאן: 20:6 — לא נתתיך.: לֹא מִמְּךָ הָיָה שֶׁלֹּא נָגַעְתָּ בָהּ, אֶלָּא חָשַׂכְתִּי אֲנִי אוֹתְךָ מֵחֲטֹא וְלֹא נָתַתִּי לְךָ כֹּחַ, וְכֵן וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים (בראשית ל״א:ז׳), וְכֵן וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא (שופטים ט”ו): 20:7 — השב אשת האיש.: וְאַל תְּהֵא סָבוּר שֶׁמָּא תִּתְגַּנֶּה בְעֵינָיו וְלֹא יְקַבְּלֶנָּה אוֹ יִשְׂנָאֲךָ וְלֹא יִתְפַּלֵּל עָלֶיךָ: 20:7 — כי נביא הוא.: וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נָגַעְתָּ בָהּ, לְפִיכָךְ ויתפלל בעדך (בבא קמא צ”ב): 20:9 — מעשים אשר לא יעשו.: מַכָּה אֲשֶׁר לֹא הֻרְגְּלָה לָבֹא עַל בְּרִיָה בָּאָה לָנוּ עַל יָדְךָ, עֲצִירַת כָּל נְקָבִים שֶׁל זֶרַע וְשֶׁל קְטַנִּים וּרְעִי וְאָזְנַיִם וְחֹטֶם: 20:11 — רק אין יראת אלהים.: אַכְסְנַאי שֶׁבָּא לָעִיר, עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ? אִשְׁתְּךָ הִיא אוֹ אֲחוֹתְךָ הִיא? (בבא קמא שם): 20:12 — אחתי בת אבי הוא.: וּבַת אָב מֻתֶּרֶת לְבֶן נֹחַ, שֶׁאֵין אַבְהוּת לְגוֹי, וּכְדֵי לְאַמֵּת דְּבָרָיו הֱשִׁיבָם כֵּן. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא בַּת אָחִיו הָיְתָה? בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים, וַהֲרֵי הִיא בִתּוֹ שֶׁל תֶּרַח וְכָךְ הוּא אוֹמֵר לְלוֹט כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (בראשית י״ג:ח׳): 20:12 — אך לא בת אמי.: הָרָן מֵאֵם אֲחֶרֶת הָיָה: 20:13 — ויהי כאשר התעו וגו’.: אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם מַה שֶּׁתִּרְגֵּם; וְיֵשׁ לְיַשְּׁבוֹ עוֹד דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, כְּשֶׁהוֹצִיאַנִי הַקָּבָּ”ה מִבֵּית אָבִי לִהְיוֹת מְשׁוֹטֵט וְנָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, יָדַעְתִּי שֶׁאֶעֱבֹר בִּמְקוֹם רְשָׁעִים ואמר לה זה חסדך: 20:13 — כאשר התעו.: לְשׁוֹן רַבִּים. וְאַל תִּתְמַהּ, כִּי הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְשׁוֹן אֱלֹהוּת וּלְשׁוֹן מָרוּת קָרוּי בִּלְשׁוֹן רַבִּים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים (שמואל ב ז’), אֱלֹהִים חַיִּים (דברים ה’), אֱלֹהִים קְדֹשִׁים (יהושע כ”ד), וְכָל לְשׁוֹן אַדְנוּת לְשׁוֹן רַבִּים; וְכֵן וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף (בראשית ל”ט), וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (דברים י’), אֲדֹנֵי הָאָרֶץ (בראשית מ”ב), וְכֵן בְּעָלָיו עִמּוֹ (שמות כ”ב), וְהוּעַד בִּבְעָלָיו (שם כ”א). וְאִם תֹּאמַר מַהוּ לְשׁוֹן הִתְעוּ? כָּל הַגּוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְיֻשָּׁב קָרוּי תּוֹעֶה, כְּמוֹ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע (בראשית כ”א), תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד (תהילים קי”ט), יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב ל”ח) – יֵצְאוּ וְיִתְעוּ לְבַקֵּשׁ אָכְלָם: 20:13 — אמרי לי.: עָלַי, וְכֵן וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (בראשית כ”ו), עַל אִשְׁתּוֹ, וְכֵן וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות י”ד), כְּמוֹ עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ (שופטים ט’): 20:14 — ויתן לאברהם.: כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּיֵּס וְיִתְפַּלֵּל עָלָיו: 20:15 — הנה ארצי לפניך.: אֲבָל פַּרְעֹה אָמַר לוֹ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ, לְפִי שֶׁנִּתְיָרֵא, שֶׁהַמִּצְרִיִּים שְׁטוּפֵי זִמָּה: 20:16 — ולשרה אמר.: אֲבִימֶלֶךְ לִכְבוֹדָהּ כְּדֵי לְפַיְּסָהּ, הִנֵּה עָשִׂיתִי לָךְ כָּבוֹד זֶה, נָתַתִּי מָמוֹן לְאָחִיךְ שֶׁאָמַרְתְּ עָלָיו אָחִי הוּא, הִנֵּה הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד הַזֶּה לך כסות עינים: 20:16 — לכל אשר אתך.: יְכַסּוּ עֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא יְקִלּוּךְ, שֶׁאִלּוּ הֲשִׁיבוֹתִיךְ רֵיקָנִית, יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר לְאַחַר שֶׁנִּתְעַלַּל בָּהּ הֶחֱזִירָהּ; עַכְשָׁו שֶׁהֻצְרַכְתִּי לְבַזְבֵּז מָמוֹן וּלְפַיְּסֵךְ, יוֹדְעִים יִהְיוּ שֶׁעַל כָּרְחִי הֲשִׁיבוֹתִיךְ וְעַל יְדֵי נֵס: 20:16 — ואת כל.: וְעִם כָּל בָּאֵי עוֹלָם: 20:16 — ונכחת.: יְהִי לָךְ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִתְוַכֵּחַ וּלְהַרְאוֹת דְבָרִים נִכָּרִים הַלָּלוּ; וּלְשׁוֹן הוֹכָחָה בְּכָל מָקוֹם בֵּרוּר דְּבָרִים ובלע”ז אשפרו”ביר, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בְּפָנִים אֲחֵרִים, וּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא כָּךְ הוּא נוֹפֵל עַל הַתַּרְגּוּם, הִנֵּה לָךְ כְּסוּת שֶׁל כָּבוֹד עַל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי שֶׁשָּׁלְטוּ בָּךְ וּבְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ, וְעַל כֵּן תִּרְגְּמוֹ וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיַת כָּל דְּעִמָּךְ. וְיֵשׁ מִ”אַ אֲבָל יִשּׁוּב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא פֵּרַשְׁתִּי: 20:17 — וילדו.: כְּתַרְגּוּמוֹ וְאִתְרְוָחוּ, נִפְתְּחוּ נִקְבֵיהֶם וְהוֹצִיאוּ, וְהִיא לֵדָה שֶׁלָּהֶם: 20:18 — בעד כל רחם.: כְּנֶגֶד כָּל פֶּתַח: 20:18 — על דבר שרה.: עַל פִּי דִּבּוּרָהּ שֶׁל שָׂרָה: 21:1 — וה’ פקד את שרה וגו’.: סָמַך פָּרָשָׁה זוֹ לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר, הוּא נַעֲנֶה תְחִלָּה (בבא קמא צ”ב), שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְפַּלֵּל וְגוֹ’, וּסְמִיךְ לֵיהּ וה’ פָּקַד אֶת שָׂרָה, שֶׁפְּקָדָהּ כְּבָר קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אֶת אֲבִימֶלֶךְ: 21:1 — פקד את שרה כאשר אמר.: בְּהֵרָיוֹן: 21:1 — כאשר דבר.: בְּלֵדָה. וְהֵיכָן הִיא אֲמִירָה, וְהֵיכָן הוּא דִּבּוּר? אֲמִירָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וְגוֹ ‘(בראשית י”ז), דִּבּוּר הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, וְשָׁם נֶאֱמַר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה וְגוֹ’ (שם ט”ו), וְהֵבִיא הַיּוֹרֵשׁ מִשָּׂרָה: 21:1 — ויעש ה’ לשרה כאשר דבר.: לְאַבְרָהָם: 21:2 — למועד אשר דבר אתו.: דִּי מַלִּיל יָתֵהּ, אֶת הַמּוֹעֵד דִּבֵּר וְקָבַע כְּשֶׁאָמַר לוֹ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ (שם י”ח), שָׂרַט לוֹ שְׂרִיטָה בַּכֹּתֶל, אָמַר לוֹ כְּשֶׁתַּגִּיעַ חַמָּה לִשְׂרִיטָה זוֹ בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, תֵּלֵד: 21:2 — לזקניו.: היה זיו איקונין שלו דומה לו: 21:6 — יצחק לי.: יִשְׂמַח עָלַי. וּמִ”אַ הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חוֹלִים נִתְרַפְּאוּ בוֹ בַיּוֹם, הַרְבֵּה תְפִלּוֹת נַעֲנוּ עִמָּהּ, וְרֹב שְׂחוֹק הָיָה בָעוֹלָם: 21:7 — מי מלל לאברהם.: לְשׁוֹן שֶׁבַח וַחֲשִׁיבוּת, רְאוּ, מִי הוּא וְכַמָּה הוּא שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ הַקָּבָּ”ה מַבְטִיחַ וְעוֹשֶׂה. 21:7 — מלל.: שִׁנָּה הַכָּתוּב וְלֹא אָמַר דִּבֵּר – גִּימַטְרִיָּא שֶׁלּוֹ ק’, כְּלוֹמַר לְסוֹף מֵאָה לְאַבְרָהָם: 21:7 — היניקה בנים שרה.: וּמַהוּ בָנִים לְשׁוֹן רַבִּים? בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת לֹא יָלְדָה שָׂרָה, אֶלָֹּא אֲסוּפִי הֵבִיאָה מִן הַשּׁוּק: 21:8 — ויגמל.: לְסוֹף כ”ד חֹדֶשׁ (גיטין ע”ה): 21:8 — משתה גדול.: שֶׁהָיוּ שָׁם גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֵׁם וָעֵבֶר וַאֲבִימֶלֶךְ (בראשית רבה): 21:9 — מצחק.: לְשׁוֹן עֲ”זָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות ל”ב), דָּ”אַ לְשׁוֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמָה דְּתֵימָא לְצַחֶק בִּי (בראשית ל”ט), דָּ”אַ לְשׁוֹן רְצִיחָה, כְּמוֹ יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וְגוֹ’ (שמואל ב ב’), שֶׁהָיָה מֵרִיב עִם יִצְחָק עַל הַיְרֻשָּׁה וְאוֹמֵר אֲנִי בְּכוֹר וְנוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, וְיוֹצְאִים בַּשָּׂדֶה וְנוֹטֵל קַשְׁתּוֹ וְיוֹרֶה בוֹ חִצִּים, כְּמָה דְּתֵימָא כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים וְגוֹ’ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כ”ו): 21:10 — עם בני עם יצחק.: מִכֵּיוָן שֶׁהוּא בְנִי אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ הָגוּן כְּיִצְחָק, אוֹ הָגוּן כְּיִצְחָק אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְנִי, אֵין זֶה כְדַאי לִירַשׁ עִמּוֹ, קַ”וָ עִם בְּנִי עִם יִצְחָק, שֶׁשְּׁתֵיהֶן בּוֹ (בראשית רבה): 21:11 — על אודות בנו.: שֶׁשָּׁמַע שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה (בראשית רבה), וּפְשׁוּטוֹ עַל שֶׁאָמְרָה לוֹ לְשַׁלְּחוֹ: 21:12 — שמע בקולה.: לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת: 21:14 — לחם וחמת מים.: וְלֹא כֶסֶף וְזָהָב, לְפִי שֶׁהָיָה שׂוֹנְאוֹ עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה: 21:14 — ואת הילד.: אַף הַיֶּלֶד שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, שֶׁהִכְנִיסָה בוֹ שָׂרָה עַיִן רָעָה וַאֲחָזַתּוּ חַמָּה וְלֹא יָכוֹל לֵילֵךְ בְּרַגְלָיו (בראשית רבה): 21:14 — ותלך ותתע.: חָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ (פרקי דרבי אליעזר פ’ ל’): 21:15 — ויכלו המים.: לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ חוֹלִים לִשְׁתּוֹת הַרְבֵּה: 21:16 — מנגד.: מֵרָחוֹק: 21:16 — כמטחוי קשת.: כִּשְׁתֵּי טִיחוֹת (בראשית רבה), וְהוּא לְשׁוֹן יְרִיַּת חֵץ, בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה שֶׁהֵטִיחַ בְאִשְׁתּוֹ, עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ; וְאִם תֹּאמַר הָיָה לוֹ לִכְתֹּב כִּמְטַחֵי קֶשֶׁת, מִשְׁפַּט הַוָּי”ו לִכָּנֵס לְכָאן, כְּמוֹ בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב’), מִגִּזְרַת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיהו י”ט), וּמִגִּזְרַת יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהילים ק”ז), וְכֵן קַצְוֵי אֶרֶץ (תהילים ס”ה), מִגִּזְרַת קָצֶה: 21:16 — ותשב מנגד.: כֵּיוָן שֶׁקָּרַב לָמוּת הוֹסִיפָה לְהִתְרַחֵק: 21:17 — את קול הנער.: מִכָּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל (בראשית רבה): 21:17 — באשר הוא שם.: לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶּׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת (ראש השנה ט”ז), לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִים וְאוֹמְרִים רִבּוֹנו שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד זַרְעוֹ לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, וְהוּא מְשִׁיבָם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְהֵיכָן הֵמִית אֶת יִשְׂרָאֵל בַּצָּמָא? כְּשֶׁהֶגְלָם נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר מַשָּׂא בַּעְרָב וְגוֹ’ לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וְגוֹ’ (ישעיהו כ”א), כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתָם אֵצֶל עַרְבִיִּים, הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשׁוֹבֵיהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹלִיכוּנוּ אֵצֶל בְּנֵי דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם) – אַל תִּקְרֵי דְּדָנִים אֶלָּא דּוֹדִים – וְאֵלּוּ יוֹצְאִים לִקְרָאתָם וּמְבִיאִין לָהֶם בָּשָׂר וְדָג מָלוּחַ וְנוֹדוֹת נְפוּחִים, כִּסְבוּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם, וּכְשֶׁמַּכְנִיסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּפוֹתְחוֹ, הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בְּגוּפוֹ וּמֵת: 21:20 — רבה קשת.: יוֹרֶה חִצִּים בְּקֶשֶׁת: 21:20 — קשת.: עַל שֵׁם הָאֻמָּנוּת, כְּמוֹ חַמָּר, גַּמָּל, צַיָּד, לְפִיכָך הַשִּׁי”ן מֻדְגֶּשֶׁת. הָיָה יוֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וּמְלַסְטֵם אֶת הָעוֹבְרִים, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר יָדוֹ בַכֹּל וְגוֹמֵר: 21:21 — מארץ מצרים.: מִמְּקוֹם גִּדּוּלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וְגוֹ’ (בראשית ט״ז:א׳), הַיְנוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי זְרֹק חוּטְרָא לַאֲוִירָא, אֲעִיקְּרֵיהּ קָאֵי: 21:22 — אלהים עמך.: לְפִי שֶׁרָאוּ שֶׁיָּצָא מִשְּׁכוּנַת סְדוֹם לְשָׁלוֹם, וְעִם הַמְּלָכִים נִלְחַם וְנָפְלוּ בְיָדוֹ, וְנִפְקְדָה אִשְׁתּוֹ לִזְקוּנָיו: 21:23 — ולניני ולנכדי.: עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן: 21:23 — כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי.: שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ (בראשית רבה): 21:25 — והוכח.: נִתְוַכֵּחַ עִמּוֹ עַל כָּךְ: 21:30 — בעבור תהיה לי.: זאת: 21:30 — לעדה.: לְשׁוֹן עֵדוּת שֶׁל נְקֵבָה, כְּמוֹ וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה (בראשית ל”א): 21:30 — כי חפרתי את הבאר.: מְרִיבִים הָיוּ עָלֶיהָ רוֹעֵי אֲבִימֶלֶךְ וְאוֹמְרִים אֲנַחְנוּ חֲפַרְנוּהָ, אָמְרוּ בֵּינֵיהֶם כָּל מִי שֶׁיִּתְרָאֶה עַל הַבְּאֵר וְיַעֲלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתוֹ, שֶׁלּוֹ הִיא, וְעָלוּ לִקְרָאת אַבְרָהָם: 21:33 — אשל.: רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אֲמַר פַּרְדֵּס לְהָבִיא מִמֶּנוּ פֵּרוֹת לָאוֹרְחִים בַּסְּעוּדָה, וְחַד אֲמַר פֻּנְדָּק לְאַכְסַנְיָא וּבוֹ כָּל מִינֵי פֵּרוֹת. וּמָצִינוּ לְשׁוֹן נְטִיעָה בְּאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל י”א): 21:33 — ויקרא שם וגו’.: עַל יְדֵי אוֹתוֹ אֵשֶׁל נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ”ה אֱלוֹהַּ לְכָל הָעוֹלָם, לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ לְמִי שֶׁאֲכַלְתֶּם מִשֶּׁלּוֹ, סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל מִי שֶׁאָמָר וְהָיָה הָעוֹלָם אֲכַלְתֶּם (סוטה י’): 21:34 — ימים רבים.: מְרֻבִּים עַל שֶׁל חֶבְרוֹן. בְּחֶבְרוֹן עָשָׂה כ”ה שָׁנָה וְכָאן כ”ו, שֶׁהֲרֵי בֶּן ע”ה שָׁנָה הָיָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, אוֹתָהּ שָׁנָה וַיָבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ קֹדֶם לָכֵן שֶׁנִּתְיַשֵּׁב אֶלָּא שָׁם, שֶׁבְּכָל מְקוֹמוֹתָיו הָיָה כְּאוֹרֵחַ חוֹנֶה וְנוֹסֵעַ וְהוֹלֵך, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית י”ב), וּבְמִצְרַיִם לֹא עָשָׂה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי שְׁלָחוֹ פַרְעֹה מִיָּד, וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו עַד וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן (שם י”ג), שָׁם יָשַׁב עַד שֶׁנֶּהֱפְכָה סְדוֹם, מִיָּד וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם מִפְּנֵי בוּשָׁה שֶׁל לוֹט וּבָא לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וּבֶן צ”ט שָׁנָה הָיָה, שֶׁהֲרֵי בַשְּׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ בָּאוּ אֶצְלוֹ הַמַּלְאָכִים, הֲרֵי כ”ה שָׁנָה, וְכָאן כְּתִיב יָמִים רַבִּים, מְרֻבִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים, וְלֹא בָא הַכָּתוּב לִסְתֹּם אֶלָּא לְפָרֵשׁ, וְאִם הָיוּ מְרֻבִּים עֲלֵיהֶם שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר הָיָה מְפָרְשָׁם, וְעַל כָּרְחֲךָ אֵינָם יְתֵרִים יוֹתֵר מִשָּׁנָה, הֲרֵי כ”ו שָׁנָה; מִיָּד יָצָא מִשָּׁם וְחָזַר לְחֶבְרוֹן, וְאוֹתָהּ שָׁנָה קָדְמָה לִפְנֵי עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק י”ב שָׁנִים, בְּסֵדֶר עוֹלָם: 22:1 — אחר הדברים האלה.: יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים (סנהדרין פ”ט) אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁהָיָה מְקַטְרֵג וְאוֹמֵר מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם לֹא הִקְרִיב לְפָנֶיךָ פַּר אֶחָד אוֹ אַיִל אֶחָד; אָמַר לוֹ כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אוֹתוֹ לְפָנַי לֹא הָיָה מְעַכֵּב; וְיֵ”אֹ אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר עַל יִצְחָק שֶׁמָּל בֶּן י”ג שָׁנָה וְלֹא מִחָה, אָמַר לוֹ יִצְחָק בְּאֵבֶר א’ אַתָּה מְיָרְאֵנִי? אִלּוּ אָמַר לִי הַקָּבָּ”ה זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי, לֹא הָיִיתִי מְעַכֵּב. 22:1 — הנני.: כָּךְ הִיא עֲנִיָּתָם שֶׁל חֲסִידִים, לְשׁוֹן עֲנָוָה הוּא וּלְשׁוֹן זִמּוּן: 22:2 — קח נא.: אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָשָׁה, אָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד לִי בְּזֶה הַנִּסָּיוֹן, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא הָיָה בָהֶן מָמָּשׁ: 22:2 — את בנך.: אָמַר לוֹ שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לִי, אָמַר לוֹ אֶת יְחִידְךָ; אָמַר לוֹ זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ, אָמַר לוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ; אָמַר לוֹ שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב, אָמַר לוֹ אֶת יִצְחָק (סנהדרין פ”ט). וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ מִתְּחִלָּה? שֶׁלֹּא לְעַרְבְּבוֹ פִּתְאוֹם וְתָזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְתִטָּרֵף, וּכְדֵי לְחַבֵּב עָלָיו אֶת הַמִּצְוָה וְלִתֵּן לוֹ שָׂכָר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר: 22:2 — ארץ המוריה.: יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה’ בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה (דברי הימים ב ג’). וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ עַל שֵׁם שֶׁמִּשָּׁם הוֹרָאָה יוֹצְאָה לְיִשְׂרָאֵל. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגְּמוֹ עַל שֵׁם עֲבוֹדַת הַקְּטֹרֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוֹר נֵרְדְּ וּשְׁאָר בְּשָׂמִים: 22:2 — והעלהו.: לֹא אָמַר לוֹ שְׁחָטֵהוּ, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה חָפֵץ הַקָּבָּ”ה לְשָׁחֳטוֹ אֶלָּא לְהַעֲלֵהוּ לָהָר לַעֲשׂוֹתוֹ עוֹלָה, וּמִשֶּׁהֶעֱלָהוּ אָמַר לוֹ הוֹרִידֵהוּ: 22:2 — אחד ההרים.: הַקָּבָּ”ה מַתְהֵא הַצַּדִּיקִים וְאַחַר כָּךְ מְגַלֶּה לָהֶם; וְכָל זֶה כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שְׂכָרָן, וְכֵן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית י”ב), וְכֵן בְּיוֹנָה וּקְרָא עָלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה (יונה ג ב): 22:3 — וישכם.: נִזְדָּרֵז לַמִּצְוָה (פסחים ד’): 22:3 — ויחבש.: הוּא בְעַצְמוֹ, וְלֹא צִוָּה לְאֶחָד מֵעֲבָדָיו, שֶׁהָאַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה: 22:3 — את שני נעריו.: יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעֶזֶר, שֶׁאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בְּלֹא ב’ אֲנָשִׁים (בראשית רבה), שֶׁאִם יִצְטָרֵךְ הָאֶחָד לִנְקָבָיו וְיִתְרַחֵק, יִהְיֶה הַשֵּׁנִי עִמּוֹ: 22:3 — ויבקע.: תַּרְגּוּם וְצַלַּח, כְּמוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן (שמואל ב’ י”ט), לְשׁוֹן בִּקּוּעַ, פינדר”א בלע”ז: 22:4 — ביום השלישי.: לָמָה אֵחַר מִלְּהַרְאוֹתוֹ מִיָּד? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֲמָמוֹ וְעִרְבְּבוֹ פִּתְאוֹם וְטָרַף דַּעְתּוֹ, וְאִלוּ הָיָה לוֹ שָׁהוּת לְהִמָּלֵךְ אֶל לִבּוֹ לֹא הָיָה עוֹשֶׂה: 22:4 — וירא את המקום.: רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל הָהָר: 22:5 — עד כה.: כְּלוֹמַר דֶּרֶךְ מֻעָט לַמָּקוֹם אֲשֶׁר לְפָנֵינוּ. וּמִ”אַ אֶרְאֶה הֵיכָן הוּא מַה שֶּׁאָמַר לִי הַמָּקוֹם כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: 22:5 — ונשובה.: נִתְנַבֵּא שֶׁיָּשׁוּבוּ שְׁנֵיהֶם: 22:6 — המאכלת.: סַכִּין, עַל שֵׁם שֶׁאוֹכֶלֶת אֶת הַבָּשָׂר, כְּמָה דְתֵימָא וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים ל”ב), וְשֶׁמַּכְשֶׁרֶת בָּשָׂר לַאֲכִילָה. דָּ”אַ זֹאת נִקְרֵאת מַאֲכֶלֶת עַל שֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים מַתַּן שְׂכָרָהּ: 22:6 — וילכו שניהם יחדו.: אַבְרָהָם שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ הָיָה הוֹלֵךְ בְּרָצוֹן וְשִׂמְחָה כְּיִצְחָק, שֶׁלֹּא הָיָה מַרְגִּישׁ בַּדָּבָר: 22:8 — יראה לו השה.: כְּלוֹמַר יִרְאֶה וְיִבְחַר לוֹ הַשֶּׂה, וְאִם אֵין שֶׂה, לעולה בני. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵבִין יִצְחָק שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְהִשָּׁחֵט, 22:8 — וילכו שניהם יחדו.: בְּלֵב שָׁוֶה: 22:9 — ויעקד.: יָדָיו וְרַגְלָיו מֵאֲחוֹרָיו; הַיָּדַיִם וְרַגְלַיִם בְּיַחַד הִיא עֲקִידָה (שבת נ”ד), וְהוּא לְשׁוֹן עֲקֻדִּים, שֶׁהָיוּ קַרְסוּלֵיהֶם לְבָנִים, מָקוֹם שֶׁעוֹקְדִין אוֹתָן בּוֹ הָיָה נִכָּר: 22:11 — אברהם אברהם.: לְשׁוֹן חִבָּה הוּא, שֶׁכּוֹפֵל אֶת שְׁמוֹ: 22:12 — אל תשלח.: לִשְׁחֹט; אָמַר לוֹ אִם כֵּן לְחִנָּם בָּאתִי לְכָאן, אֶעֱשֶׂה בּוֹ חַבָּלָה וְאוֹצִיא מִמֶּנוּ מְעַט דָּם, אָמַר לוֹ אל תעש לו מאומה – אַל תַּעַשׂ בּוֹ מוּם: 22:12 — כי עתה ידעתי.: אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם אֲפָרֵשׁ לְפָנֶיךָ אֶת שִׂיחָתִי, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ קַח נָא אֶת בִּנְךָ, עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה, לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה (תהילים פ”ט); כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ “קַח”, מוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שְׁחָטֵהוּ אֶלָּא הַעֲלֵהוּ, אַסַּקְתֵּיהּ, אַחְתֵּיהּ. 22:12 — כי עתה ידעתי.: מֵעַתָּה יֵשׁ לִי מַה לְּהָשִׁיב לַשָּׂטָן וְלָאֻמּוֹת הַתְּמֵהִים מַה הִיא חִבָּתִי אֶצְלְךָ; יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עַכְשָׁו, שֶׁרוֹאִים כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה: 22:13 — והנה איל.: מוּכָן הָיָה לְכָךְ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית: 22:13 — אחר.: אַחֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ, רָאָהוּ כְּשֶׁהוּא נֶאֱחָז, וְהוּא שֶׁמְּתַרְגְּמִינָן וּזְקַף אַבְרָהָם יַת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין: 22:13 — בסבך.: אִילָן: 22:13 — בקרניו.: שֶׁהָיָה רָץ אֵצֶל אַבְרָהָם, וְהַשָּׂטָן סוֹבְכוֹ וּמְעַרְבְּבוֹ בָאִילָנוֹת: 22:13 — תחת בנו.: מֵאַחַר שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה, לֹא חָסֵר הַמִּקְרָא כְּלוּם, מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ? עַל כָּל עֲבוֹדָה שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא זוֹ כְּאִלּוּ הִיא עֲשׂוּיָה בִּבְנִי, כְּאִלּוּ בְּנִי שָׁחוּט, כְּאִלּוּ דָּמוֹ זָרוּק, כְּאִלּוּ הוּא מֻפְשָׁט, כְּאִלּוּ הוּא נִקְטָר וְנַעֲשֶׂה דֶּשֶׁן: 22:14 — ה’ יראה.: פְּשׁוּטוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ, ה’ יִבְחַר וְיִרְאֶה לוֹ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁרוֹת בּוֹ שְׁכִינָתוֹ וּלְהַקְרִיב כָּאן קָרְבָּנוֹת: 22:14 — אשר יאמר היום.: שֶׁיֹּאמְרוּ לִימֵי הַדּוֹרוֹת עָלָיו בְּהַר זֶה יֵרָאֶה הַקָּבָּ”ה לְעַמּוֹ: 22:14 — היום.: הַיָּמִים הָעֲתִידִין, כְּמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁבְּכָל הַמִּקְרָא, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים הַקּוֹרְאִים אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמְרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַיוֹם שֶׁעוֹמְדִים בּוֹ. וּמִ”אַ ה’ יִרְאֶה עֲקֵדָה זוֹ לִסְלֹחַ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה וּלְהַצִּילָם מִן הַפֻּרְעָנוּת, כְּדֵי שֶׁיֵּאָמֵר הַיּוֹם הַזֶּה – בְּכָל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים – בְּהַר ה’ יֵרָאֶה אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק צָבוּר וְעוֹמֵד לְכַפָּרָה: 22:17 — ברך אברכך.: אַחַת לָאָב וְאַחַת לַבֵּן: 22:17 — והרבה ארבה.: אַחַת לָאָב וְאַחַת לַבֵּן: 22:19 — וישב אברהם בבאר שבע.: לֹא יְשִׁיבָה מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּחֶבְרוֹן הָיָה יוֹשֵׁב, י”ב שָׁנִים לִפְנֵי עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק יָצָא מִבְּאֵר שֶׁבַע וְהָלַךְ לוֹ לְחֶבְרוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים, מְרֻבִּים מִשֶּׁל חֶבְרוֹן הָרִאשׁוֹנִים, וְהֵם כ”ו שָׁנָה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ לְמַעְלָה: 22:20 — אחרי הדברים האלה ויגד וגו’.: בְּשׁוּבוֹ מֵהַר הַמּוֹרִיָה הָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר וְאוֹמֵר אִלּוּ הָיָה בְנִי שָׁחוּט כְּבָר, הָיָה הוֹלֵךְ בְּלֹא בָנִים, הָיָה לִי לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא, בִּשְּׂרוֹ הַקָּבָּ”ה שֶׁנּוֹלְדָה רִבְקָה בַת זוּגוֹ, וְזֶהוּ הדברים האלה, הִרְהוּרֵי דְּבָרִים שֶׁהָיוּ עַל יְדֵי עֲקֵדָה: 22:20 — גם היא.: אַף הִיא הִשְׁוָת מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ לְמִשְׁפְּחוֹת אַבְרָהָם י”ב, מָה אַבְרָהָם י”ב שְׁבָטִים שֶׁיָּצְאוּ מִיַּעֲקֹב, ח’ בְּנֵי הַגְּבִירוֹת וד’ בְּנֵי שְׁפָחוֹת, אַף אֵלּוּ ח’ בְּנֵי גְּבִירוֹת וְד’ בְּנֵי פִּילֶגֶשׁ: 22:23 — ובתואל ילד את רבקה.: כָּל הַיִּחוּסִין הַלָּלוּ לֹא נִכְתְּבוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל פָּסוּק זֶה: 23:1 — ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים.: לְכָךְ נִכְתַּב שָׁנָה בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ, בַּת ק’ כְּבַת כ’ לְחֵטְא, מַה בַּת כ’ לֹא חָטְאָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עֳנָשִׁין, אַף בַּת ק’ בְּלֹא חֵטְא, וּבַת כ’ כְּבַת ז’ לְיֹפִי: 23:1 — שני חיי שרה.: כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה: 23:2 — בקרית ארבע.: עַל שֵׁם אַרְבַּע עֲנָקִים שֶׁהָיוּ שָׁם, אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי וַאֲבִיהֶם. דָּ”אַ עַל שֵׁם אַרְבַּע זוּגוֹת שֶׁנִקְבְּרוּ שָׁם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה (בראשית רבה): 23:2 — ויבא אברהם.: מִבְּאֵר שֶׁבַע: 23:2 — לספוד לשרה ולבכתה.: וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה: 23:4 — גר ותושב אנכי עמכם.: גֵּר מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת וְנִתְיַשַּׁבְתִּי עִמָּכֶם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אִם תִּרְצוּ הֲרֵינִי גֵּר, וְאִם לָאו אֶהְיֶה תּוֹשָׁב וְאֶטְּלֶנָּה מִן הַדִּין, שֶׁאָמַר לִי הַקָּבָּ”ה לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: 23:4 — אחוזת קבר.: אֲחֻזַּת קַרְקַע לְבֵית הַקְּבָרוֹת: 23:6 — לא יכלה.: לֹא יִמְנַע כְּמוֹ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהילים מ’) וּכְמוֹ וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם (בראשית ח’): 23:8 — נפשכם.: רְצוֹנְכֶם: 23:8 — ופגעו לי.: לְשוֹן בַּקָּשָׁה כְּמוֹ: אַל תִּפְגְּעִי בִּי (רות א’): 23:9 — המכפלה.: בַּית וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו. דָּ”אַ שֶׁכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת (עירובין נ”ג): 23:9 — בכסף מלא.: שָׁלֵם, כָּל שָׁוְיָהּ; וְכֵן דָּוִד אָמַר לַאֲרַוְנָה בְּכֶסֶף מָלֵא (דברי הימים א כ”א): 23:10 — ועפרון ישב.: כְּתִיב חָסֵר, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹטֵר עֲלֵיהֶם; מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹ, עָלָה לִגְדֻלָּה: 23:10 — לכל באי שער עירו.: שֶׁכֻּלָּן בָּטְלוּ מִמְּלָאכְתָּן וּבָאוּ לִגְמֹל חֶסֶד לְשָׂרָה: 23:11 — לא אדני.: לֹא תִּקְנֶה אוֹתָהּ בְּדָמִים: 23:11 — נתתי לך.: הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁנְּתַתִּיהָ לְךָ: 23:13 — אך אם אתה לו שמעני.: אַתָּה אוֹמֵר לִי לִשְׁמֹעַ לְךָ וְלִקַּח בְּחִנָּם, אֲנִי אִי אֶפְשִׁי בְּכָךְ: 23:13 — אך אם אתה לו שמעני.: הַלְוַאי וְתִשְׁמָעֵנִי: 23:13 — נתתי.: דני”ש בלע”ז, מוּכָן הוּא אֶצְלִי, וְהַלְוַאי נָתַתִּי לְךָ כְּבָר: 23:15 — ביני ובינך.: בֵּין שְׁנֵי אוֹהֲבִים כָּמוֹנוּ מַה הִיא חֲשׁוּבָה לִכְלוּם, אֶלָּא הַנַּח אֶת הַמֶּכֶר וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר (בראשית רבה): 23:16 — וישקל אברהם לעפרן.: חָסֵר וָי”ו; לְפִי שֶׁאָמַר הַרְבֵּה, וַאֲפִלּוּ מְעַט לֹא עָשָׂה (בבא מציעא פ”ז), שֶׁנָּטַל מִמֶּנוּ שְׁקָלִים גְּדוֹלִים שֶׁהֵן קַנְטָרִין, שֶׁנֶּאֱמַר עֹבֵר לַסֹּחֵר, שֶׁמִּתְקַבְּלִים בְּשֶׁקֶל בְּכָל מָקוֹם (שם ובכורות נ’), וְיֵשׁ מָקוֹם שֶׁשִּׁקְלֵיהֶן גְּדוֹלִים, שֶׁהֵן קַנְטָרִין צנטינא”רש בלע”ז: 23:17 — ויקם שדה עפרון.: תְּקוּמָה הָיְתָה לוֹ, שֶׁיָּצָא מִיַּד הֶדְיוֹט לְיַד מֶלֶךְ; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה וגו’: 23:18 — בכל באי שער עירו.: בְּקֶרֶב כֻּלָּם וּבְמַעֲמַד כֻּלָּם הִקְנָהוּ לוֹ: 24:1 — ברך את אברהם בכל.: בַּכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא בֵּן, וּמֵאַחַר שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן הָיָה צָרִיךְ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה: 24:2 — זקן ביתו.: לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק נָקוּד זְקַן: 24:2 — תחת ירכי.: לְפִי שֶׁהַנִּשְׁבָּע צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל בְּיָדוֹ חֵפֶץ שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין (שבועות ל”ח), וְהַמִּילָה הָיְתָה מִצְוָה רִאשׁוֹנָה לוֹ וּבָאָה לוֹ עַל יְדֵי צַעַר וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו וּנְטָלָהּ: 24:7 — ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי.: וְלֹא אָמַר “וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ”, וּלְמַעְלָה אָמַר וְאַשְׁבִּיעֲךָ וגו’? אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הוּא אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁהִרְגַּלְתִּיו בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי הָיָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאֵי עוֹלָם מַכִּירִים בּוֹ וּשְׁמוֹ לֹא הָיָה רָגִיל בָּאָרֶץ: 24:7 — מבית אבי.: מֵחָרָן: 24:7 — ומארץ מולדתי.: מֵאוּר כַּשְׂדִּים: 24:7 — ואשר דבר לי.: לְצָרְכִּי; כְּמוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי (מלכים א’ ב’), וְכֵן כָּל לִי וְלוֹ וְלָהֶם הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר מְפֹרָשִׁים בִּלְשוֹן עַל, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עֲלַי, עֲלוֹהִי, עֲלֵיהוֹן, שֶׁאֵין נוֹפֵל אֵצֶל דִּבּוּר לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם, אֶלָּא אֵלַי, אֵלָיו, אֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עִמִּי, עִמֵּיהּ, עִמְּהוֹן, אֲבָל אֵצֶל אֲמִירָה נוֹפֵל לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם: 24:7 — ואשר נשבע לי.: בֵּין הַבְּתָרִים: 24:8 — ונקית משבועתי וגו’.: וְקַח לוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא: 24:8 — רק את בני וגו’.: רַק מִעוּט הוּא; בְּנִי אֵינוֹ חוֹזֵר, אֲבָל יַעֲקֹב בֶּן בְּנִי סוֹפוֹ לַחֲזֹר: 24:10 — מגמלי אדוניו.: נִכָּרִין הָיוּ מִשְּׁאָר גְּמַלִּים, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין זְמוּמִין מִפְּנֵי הַגֶּזֶל, שֶׁלֹּא יִרְעוּ בִשְׂדוֹת אֲחֵרִים (בראשית רבה): 24:10 — וכל טוב אדוניו בידו.: שְׁטָר מַתָּנָה כָּתַב לְיִצְחָק עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְפְּצוּ לִשְׁלֹחַ לוֹ בִּתָּם (בראשית רבה): 24:10 — ארם נהרים.: בֵּין שְׁתֵּי נְהָרוֹת יוֹשֶׁבֶת: 24:11 — ויברך הגמלים.: הִרְבִּיצָם: 24:14 — אתה הכחת.: רְאוּיָה הִיא לוֹ שֶׁתְּהֵא גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים, וּכְדַאי לִכָּנֵס בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם; וּלְשׁוֹן הֹכַחְתָּ בֵּרַרְתָּ, אפרו”בישט בלע”ז: 24:14 — ובה אדע.: לְשׁוֹן תְּחִנָּה, הוֹדַע לִי בָּהּ: 24:14 — כי עשית חסד.: אִם תִּהְיֶה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְהוֹגֶנֶת לוֹ אֵדַע כִּי עָשִׂית חֶסֶד: 24:16 — בתולה.: מִמְּקוֹם בְּתוּלִים (בראשית רבה): 24:16 — ואיש לא ידעה.: שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, לְפִי שֶׁבְּנוֹת הַגּוֹיִם הָיוּ מְשַׁמְּרוֹת מְקוֹם בְּתוּלֵיהֶן וּמַפְקִירוֹת עַצְמָן מִמָּקוֹם אַחֵר, הֵעִיד עַל זוֹ שֶׁנְּקִיָּה מִכֹּל: 24:17 — וירץ העבד לקראתה.: לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁעָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתָהּ (בראשית רבה): 24:17 — הגמיאיני נא.: לְשׁוֹן גְּמִיעָה, הומיי”ר בלע”ז: 24:18 — ותרד כדה.: מֵעַל שִׁכְמָהּ: 24:19 — עד אם כלו.: הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, אִם כִּלּוּ דַי סִפּוּקוֹן, שֶׁזּוֹ הִיא גְּמַר שְׁתִיָּתָן, כְּשֶׁשָּׁתוּ דֵּי סִפּוּקָן: 24:20 — ותער.: לְשׁוֹן נְפִיצָה, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הַמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כֶּלִי, וּבַמִּקְרָא יֵשׁ לוֹ דּוֹמֶה אַל תְּעַר נַפְשִׁי (תהילים קמא), אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (ישעיהו נ”ג): 24:20 — השקת.: אֶבֶן חֲלוּלָה שֶׁשּׁוֹתִים בָּה הַגְּמַלִּים: 24:21 — משתאה.: לְשׁוֹן שְׁאִיָּה, כְּמוֹ שָׁאוּ עָרִים, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (שם ו’): 24:21 — משתאה.: מִשְׁתּוֹמֵם וּמִתְבַּהַל עַל שֶׁרָאָה דְבָרוֹ קָרוֹב לְהַצְלִיחַ, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם מִמִּשְׁפַּחַת אַבְרָהָם הִיא אִם לָאו. וְאַל תִּתְמַהּ בַּת’ שֶׁל מִשְׁתָּאֵה, שֶׁאֵין לְךָ תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ שִׁי”ן וּמְדַבֶּרֶת בִּלְשׁוֹן מִתְפַּעֵל שֶׁאֵין תָּי”ו מַפְרִידָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל עִקָּר הַיְסוֹד כְּגוֹן מִשְׁתָּאֵה, מִשְׁתּוֹלֵל מִגִּזְרַת שׁוֹלָל, וַיִּשְׁתּוֹמֵם מִגִּזְרַת שְׁמָמָה, וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו’) מִגִּזְרַת וַיִּשְׁמֹר, אַף כָּאן מִשְׁתָּאֵה מִגִּזְרַת תִּשָּׁאֶה, וּכְשֵׁם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא לְשׁוֹן מְשׁוֹמֵם בְּאָדָם נִבְהָל וְנֶאֱלָם וּבַעַל מַחֲשָׁבוֹת, כְּמוֹ עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים (איוב י”ח), שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיהו ב’), אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא (דניאל ד’), כָּךְ תְּפָרֵשׁ לְשׁוֹן שְׁאִיָּה בְּאָדָם בָּהוּל וּבַעַל מַחֲשָׁבוֹת (וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן שְׁהִיָּה, וְגַבְרָא שָׁהֵי, שׁוֹהֵא וְעוֹמֵד בְּמָקוֹם אֶחָד לִרְאוֹת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ; וְאֵין לְתַרְגֵּם שָׁתֵי, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, שֶׁאֵין אָלֶף נוֹפֶלֶת בִּלְשׁוֹן שְׁתִיָּה): 24:21 — משתאה לה.: מִשְׁתּוֹמֵם עָלֶיהָ, כְּמוֹ אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ׳:י״ג) וּכְמוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (שם כ”ו): 24:22 — בקע.: רֶמֶז לְשִׁקְלֵי יִשְׂרָאֵל בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת: 24:22 — ושני צמידים.: רֶמֶז לִשְׁנֵי לוּחוֹת מְצֻמָּדוֹת: 24:22 — עשרה זהב משקלם.: רֶמֶז לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּהֶן: 24:23 — ויאמר בת מי את.: לְאַחַר שֶׁנָּתַן לָהּ שְׁאָלָהּ, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטוּחַ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהִצְלִיחַ הַקָּבָּ”ה דַּרְכּוֹ: 24:23 — ללין.: לִינָה אַחַת, לִין שֵׁם דָּבָר; וְהִיא אָמְרָה לָלוּן – כַּמָּה לִינוֹת: 24:24 — בת בתואל.: הֱשִׁיבַתּוּ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן: 24:25 — מספוא.: כָּל מַאֲכַל הַגְּמַלִים קָרוּי מִסְפּוֹא, כְּגוֹן תֶּבֶן וּשְׂעוֹרִים: 24:27 — בדרך.: דֶּרֶךְ הַמְזֻמָּן, דֶּרֶך הַיָּשָׁר, בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ, וְכֵן כָּל בֵּי”ת וְלָמֶ”ד וְהֵ”א הַמְשַׁמְּשִׁים בְּרֹאש הַתֵּבָה וּנְקוּדִים בְּפַתָּח, מְדַבְּרִים בְּדָבָר הַפָּשׁוּט שֶׁנִּזְכַּר כְּבָר בְּמָקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהוּא מְבֹרָר וְנִכָּר בְּאֵיזוֹ הוּא מְדַבֵּר: 24:28 — לבית אמה.: דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים הָיְתָה לִהְיוֹת לָהֶן בַּיִת לֵישֵׁב בּוֹ לִמְלַאכְתָּן, וְאֵין הַבַּת מַגֶּדֶת אֶלָּא לְאִמָּהּ: 24:29 — וירץ.: לְמָה רָץ וְעַל מָה רָץ? ויהי כראות את הנזם, אָמַר עָשִׁיר הוּא זֶה, וְנָתָן עֵינָיו בַּמָּמוֹן: 24:30 — על הגמלים.: לְשָׁמְרָן, כְּמוֹ וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם (בראשית י״ח:ח׳), לְשַׁמְּשָׁם: 24:31 — פניתי הבית.: מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים (בראשית רבה): 24:32 — ויפתח.: הִתִּיר זְמָם שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיָה סוֹתֵם אֶת פִּיהֶם שֶׁלֹא יִרְעוּ בַדֶּרֶךְ בִּשְׂדוֹת אַחֵרִים: 24:33 — עד אם דברתי.: הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר וּבִלְשׁוֹן כִּי, כְּמוֹ: עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה (בראשית מ”ט) וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּד’ לְשׁוֹנוֹת, וְהָאֶחָד אִי, וְהוּא אִם: 24:36 — ויתן לו את כל אשר לו.: שְׁטָר הַמַּתָּנָה הֶרְאָה לָהֶם: 24:37 — לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני.: אִם לֹא תֵּלֵךְ תְּחִלָּה אֶל בֵּית אָבִי וְלֹא תֹאבֶה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ: 24:39 — אלי לא תלך האשה.: אלי כְּתִיב, בַּת הָיְתָה לוֹ לֶאֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מְחַזֵּר לִמְצֹא עִלָּה שֶׁיֹּאמַר לוֹ אַבְרָהָם לִפְנוֹת אֵלָיו לְהַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם בְּנִי בָרוּךְ וְאַתָּה אָרוּר וְאֵין אָרוּר מִדַּבֵּק בְּבָרוּךְ: 24:42 — ואבא היום.: הַיּוֹם יָצָאתִי וְהַיּוֹם בָּאתִי, מִכָּאן שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי אֲחָא יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁהֲרֵי פָּרָשָׁה שֶׁל אֱלִיעֶזֶר כְּפוּלָה בַּתּוֹרָה וְהַרְבֵּה גּוּפֵי תוֹרָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בִּרְמִיזָה (בראשית רבה): 24:44 — גם אתה.: גַּם לְרַבּוֹת אֲנָשִׁים שֶׁעִמּוֹ: 24:44 — הוכיח.: בֵּרֵר וְהוֹדִיעַ, וְכֵן כָּל הוֹכָחָה שֶׁבַּמִּקְרָא בֵּרוּר דָּבָר: 24:45 — טרם אכלה.: טֶרֶם שֶׁאֲנִי מְכַלֶּה, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן הוֹוֶה, פְּעָמִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָבָר וְיָכוֹל לִכְתֹּב טֶרֶם כִּלִּיתִי, וּפְעָמִים שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד, כְּמוֹ כִּי אָמַר אִיּוֹב, הֲרֵי לְשׁוֹן עָבָר, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א’), הֲרֵי לְשׁוֹן עָתִיד, וּפֵרוּשׁ שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן הוֹוֶה, כִּי אוֹמֵר הָיָה אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וגו’, וְהָיָה עוֹשֶׁה כָּךְ: 24:47 — ואשאל. ואשם.: שִׁנָּה הַסֵּדֶר, שֶׁהֲרֵי הוּא תְּחִלָּה נָתַן וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתְפְּשׂוּהוּ בִּדְבָרָיו וְיֹאמְרוּ הַאֵיךְ נָתַתָּ לָהּ וַעֲדַיִן אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִי הִיא: 24:49 — על ימין.: מִבְּנוֹת יִשְׁמָעֵאל: 24:49 — על שמאל.: מִבְּנוֹת לוֹט, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם: 24:50 — ויען לבן ובתואל.: רָשָׁע הָיָה, וְקָפַץ לְהָשִׁיב לִפְנֵי אָבִיו: 24:50 — לא נוכל דבר אליך.: לְמָאֵן בַּדָּבָר הַזְֶּה לֹא עַל יְדֵי תְשׁוּבַת דָּבָר רַע וְלֹא עַל יְדֵי תְשׁוּבַת דָּבָר הָגוּן, וְנִכָּר שֶׁמֵּה’ יָצָא הַדָּבָר, לְפִי דְּבָרֶיךָ שֶׁזִּמְּנָהּ לְךָ (בראשית רבה): 24:52 — וישתחו ארצה.: מִכָּאן שֶׁמּוֹדִים עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה: 24:53 — ומגדנות.: לְשׁוֹן מְגָדִים, שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: 24:54 — וילינו.: כָּל לִינָה שֶׁבַּמִּקְרָא לִינַת לַיְלָה אֶחָד: 24:55 — ויאמר אחיה ואמה.: וּבְתוּאֵל הֵיכָן הָיָה? הָיָה רוֹצֶה לְעַכֵּב וּבָא מַלְאָךְ וֶהֱמִיתוֹ: 24:55 — ימים.: שָׁנָה, כְּמוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ (ויקרא כ”ה), שֶׁכָּךְ נוֹתְנִין לִבְתוּלָה זְמַן י”ב חֹדֶש לְפַרְנֵס עַצְמָהּ בְּתַכְשִׁיטִים (כתובות נ”ז): 24:55 — או עשור.: י’ חֳדָשִׁים; וְאִם תֹּאמַר יָמִים מַמָּשׁ, אֵין דֶּרֶך הַמְבַקְשִׁים לְבַקֵּש דָּבָר מֻעָט, וְאִם לֹא תִּרְצֶה תֵּן לָנוּ מְרֻבֶּה מִזֶּה: 24:57 — ונשאלה את פיה.: מִכָּאן שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ (בראשית רבה): 24:58 — ותאמר אלך.: מֵעַצְמִי, וְאַף אִם אֵינְכֶם רוֹצִים: 24:60 — את היי לאלפי רבבה.: אַתְּ וְזַרְעֵךְ תְּקַבְּלוּ אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו’, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ הַזֶּרַע מִמֵּךְ וְלֹא מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת: 24:62 — מבוא באר לחי רואי.: שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא הָגָר לְאַבְרָהָם אָבִיו שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה (בראשית רבה): 24:62 — יושב בארץ הנגב.: קָרוֹב לְאוֹתוֹ בְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר (בראשית כ’) וְשָׁם הָיָה הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד (שם ט”ז): 24:63 — לשוח.: לְשׁוֹן תְּפִלָּה (בראשית רבה), כְּמוֹ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ (תהילים ק”ב): 24:64 — ותרא את יצחק.: רָאֲתָה אוֹתוֹ הָדוּר וְתוֹהָא מִפָּנָיו (בראשית רבה): 24:64 — ותפל.: הִשְׁמִיטָה עַצְמָהּ לָאָרֶץ, כְּתַרְגּוּמוֹ וְאִתְרְכִינַת, הִטְּתָה עַצְמָהּ לָאָרֶץ וְלֹא הִגִּיעָה עַד הַקַּרְקַע, כְּמוֹ הַטִּי נָא כַדֵּךְ, אַרְכִינִי, וַיֵּט שָׁמַיִם (תהילים י”ח), וְאַרְכִּין, לְשׁוֹן מֻטֶּה לָאָרֶץ, וְדוֹמֶה לוֹ כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל (תהילים ל”ז), כְּלוֹמַר אִם יִטֶּה לָאָרֶץ לֹא יַגִּיעַ עַד הַקַּרְקַע: 24:65 — ותתכס.: לְשׁוֹן וַתִּתְפַּעֵל, כְּמוֹ וַתִּקָּבֵר וַתִּשָּׁבֵר: 24:66 — ויספר העבד.: גִּלָּה לוֹ נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ, שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ וְשֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ רִבְקָה בִּתְּפִלָּתוֹ (בראשית רבה): 24:67 — האהלה שרה אמו.: וַיְבִיאֶהָ הָאֹהֱלָה וְנַעֲשֵׂית דֻּגְמַת שָׂרָה אִמּוֹ, כְּלוֹמַר וַהֲרֵי הִיא שָׂרָה אִמּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְרָכָה מְצוּיָה בָּעִסָּה וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל, וּמִשֶּׁמֵּתָה פָּסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרוּ (בראשית רבה): 24:67 — אחרי אמו.: דֶּרֶךְ אֶרֶץ כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ שֶׁל אָדָם קַיֶּמֶת, כָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ; וּמִשֶּׁמֵּתָה, הוּא מִתְנַחֵם בְּאִשְׁתּוֹ: 25:1 — קטורה.: זוֹ הָגָר, וְנִקְרֵאת קְטוּרָה עַל שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׁיהָ כִּקְטֹרֶת (בראשית רבה), וְשֶׁקָּשְׁרָה פִּתְחָהּ, שֶֶׁלֹא נִזְדַּוְּגָה לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מֵאַבְרָהָם: 25:3 — אשורים ולטושים.: שֵׁם רָאשֵׁי אֻמּוֹת (בראשית רבה), וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס אֵין לִי לְיַשְּׁבוֹ עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא שֶׁפֵּרֵשׁ לְמַשִּׁירְיָן, לְשׁוֹן מַחֲנֶה, וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֵינוֹ כֵן מִפְּנֵי הָאָלֶ”ף שֶׁאֵינָהּ יְסוֹדִית, הֲרֵי לָנוּ תֵּבוֹת שֶׁאֵין בְּרֹאשָׁם אָלֶ”ף וְנִתּוֹסְפָה אָלֶ”ף בְּרֹאשָׁם, כְּמוֹ חוֹמַת אֲנָךְ (עמוס ז) שֶׁהוּא מִן נְכֵה רַגְלַיִם, וּכְמוֹ אָסוּךְ שָׁמֶן (מ”ב ד), שֶׁהוּא מִן וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ: 25:3 — ולטושם.: הֵם בַּעֲלֵי אֹהָלִים הַמִּתְפַּזְרִים אָנֶה וָאָנָה וְנוֹסְעִים אִיש בְּאָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר וְהִנָּם נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (שמואל א ל’) שֶׁכֵּן לָמֶ”ד וְנוּ”ן מִתְחַלְּפוֹת זוֹ בְּזוֹ): 25:5 — ויתן אברהם וגו’.: אָמַר רַ’ נְחֶמְיָה בְּרָכָה דִּיאַתִּיקֵי, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה לְאַבְרָהָם וֶהְיֵה בְּרָכָה, הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת בְּיָדְךָ לְבָרֵךְ אֶת מִי שֶׁתִּרְצֶה, וְאַבְרָהָם מְסָרָן לְיִצְחָק (בראשית רבה): 25:6 — הפילגשים.: חָסֵר כְּתִיב, שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא פִּלֶגֶשׁ אַחַת, הִיא הָגָר, הִיא קְטוּרָה (בראשית רבה). נָשִׁים בִּכְתֻבָּה, פִּילַגְשִׁים בְּלֹא כְּתֻבָּה, כִּדְאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין, בְּנָשִׁים וּפִילַגְשִׁים דְּדָוִד: 25:6 — נתן אברהם מתנות.: פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֵׁם טֻמְאָה מָסַר לָהֶם (סנהדרין צ”א). דָּ”אַ מַה שֶּׁנִּתַּן לוֹ עַל אוֹדוֹת שָׂרָה וּשְׁאָר מַתָּנוֹת שֶׁנִתְּנוּ לוֹ, הַכֹּל נָתַן לָהֶם, שֶׁלֹּא רָצָה לֵהָנוֹת מֵהֶם: 25:7 — מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים.: בֶּן ק’ כְּבֶן ע’ וּבֶן ע’ כְּבֶן ה’ בְּלֹא חֵטְא: 25:9 — יצחק וישמעאל.: מִכָּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו, וְהִיא שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית רבה): 25:11 — ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו’.: נִחֲמוֹ תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. דָּ”אַ אַעַ”פִּ שֶׁמָּסַר הַקָּבָּ”ה אֶת הַבְּרָכוֹת לְאַבְרָהָם, נִתְיָרֵא לְבָרֵךְ אֶת יִצְחָק מִפְּנֵי שֶׁצָּפָה אֶת עֵשָׂו יוֹצֵא מִמֶּנוּ, אָמַר יָבֹא בַּעַל הַבְּרָכוֹת וִיבָרֵךְ אֵת אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינָיו, וּבָא הַקָּבָּ”ה וּבֵרְכוֹ (סוטה י”ד): 25:13 — בשמותם לתולדותם.: סֵדֶר לֵידָתָן זֶה אַחַר זֶה: 25:16 — בחצריהם.: כְּרַכִּים שֶׁאֵין לָהֶם חוֹמָה, וְתַּרְגּוּמוֹ בְּפַצְחֵיהוֹן שֶׁהֵם מְפֻצָּחִים, לְשׁוֹן פְּתִיחָה, כְּמוֹ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ (תהילים צ”ח): 25:17 — ואלה שני חיי ישמעאל וגו’.: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי לְיַחֵס בָהֶם שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב מִשְּׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, לָמַדְנוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ יַעֲקֹב בְּבֵית עֵבֶר י”ד שָׁנָה כְּשֶׁפֵּרֵשׁ מֵאָבִיו קֹדֶם שֶׁבָּא אֵצֶל לָבָן, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁפֵּרֵשׁ יַעֲקֹב מֵאָבִיו מֵת יִשְׁמָעֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וגו’ (בראשית רבה כ”ה), כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסוֹף מְגִלָּה נִקְרֵאת: 25:17 — ויגוע.: לֹא נֶאֶמְרָה גְוִיעָה אֶלָּא בְּצַדִּיקִים:

מלבי”ם

16:16 — ואברם, להודיע כי הרתה תיכף בשנה ההיא, ושמאז לא קרב אליה אלא עשה זה רק בששמע לקול שרה: 17:1 — שאלות: למה נזכר פה שהיה אברם בן צ”ט שנה. למה הזכיר שם אל שדי. למה אמר התהלך לפני והיה תמים וכי עד עתה לא היה תמים. מה הוסיף בברית הזה על מה שכבר כרת עמו בברית בין הבתרים. למה נפל על פניו במראה זאת דוקא. ולמה אמר שנית וידבר אתו אלהים: ויהי אברם בן תשעים וכו’. באשר רצה ה’ שיהיה יצחק קדוש מרחם משחר ושיוכן להוליד גוי קדוש שיחול עליו הדבוק האלהי, הוצרך שיולד בהיות אברהם בן צ”ט שהוחלש כח החומר ע”י הזקנה וגבר כח הנפש, וגם שיולד בנס כי כן כל הנהגת ה’ עם הנולד יהיה למעלה מן הטבע, וחוץ ממה שהוחלש החומר ע”י הזקנה הוסיף להחלישו ע”י המילה. ובזה הזרע אשר יוליד יגבר בו ענין הרוחני וכמ”ש במדרש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון הזה כ”ז שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך משנצרר דמו משבטל יצרו וכו’. ר”ל שהקנמון כ”ז שיוסיפו לזבלו להחליש כח העצמי, ע”י גדול הקנמון והעבודות המתקנות אותו יגבר בו הריח והרוחניות, כך היה באברהם בטול כח הגוף ע”י הזקנה וכח היצר ע”י המילה, שעי”כ יתגדל רוחניותו וריחו, והיה צריך שיסמך המילה אל לידת יצחק שיולד יצחק סמוך למצוה מטפה קדושה, וז”ש במדרש זמן היה לו לאברהם אימתי שנתנה לו מילה. ויאמר אליו אני אל שדי, לדעת הראב”ע נקרא בשם זה על ששודד המערכה ועושה נסים נסתרים, ולהנהגה זו צריך שיקדם מצות מילה שהוא נגד הטבע שנברא כך, וכן יתקן ה’ את הטבע הכללית לטובת בחירו, ולדעת ר’ סעדיה נקרא שדי שאמר לעולמו די, וכן אמר במדרש אני שאמרתי לעולמי די שאלמלא כן היו נמתחים והולכים, כי מצוה זו יורה שמעשי ה’ לא נגמרו בשלמותם עד שצריך האדם לתקנם, וכמ”ש במדרש (תנחומא פ’ תזריע) שהשיב ר”ע לטורנוסרופוס שמעשי בני אדם נאים ממעשה הקב”ה, וא”ל עוד שהתינוק יוצא עם שררו ואמו חתכתו, ר”ל שהקב”ה ברא את העולם בענין שיהיה בו פסולת וחסרונות כדי שהאדם יתקנם וישלים הבריאה, וכל דבר שנברא צריך תקון והאדם נברא לתקן את הכל ולהסיר את הערלה והקליפה והפסולת מכל מעשה בראשית, ובזה הוא משלים את הבריאה, וכמ”ש בב”ר (פ’ ע”ט) ויקרא לו אל אלהי ישראל אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, וראשית מעשיו הוא המילה להסיר הערלה מגופו ולהתיש החומריות והתאוה להגביר כח הנפשי, ובזה משלים שם שדי, שהוא מורה שה’ אמר לבריאותיו די, ואין יתרת ומום בבריאה, והערלה שהיא יתרת שעלה ביצירת האדם הוא בכונה כדי שהאדם ישלים א”ע ע”י מצות ה’, וכמו שיתחיל בהשלמת עולמו הקטן ובהסרת הקליפה שבו, כן יעבוד עבודתו כל ימי חייו להשלים ולתקן ולהסיר הקליפה הנמצא בעולם הגדול עד שיושלם שם שדי שאמר לעולמו די, וע”ז אמר שמעשה בני אדם נאים ממעשה יוצר בראשית, כי כן רצה ה’ שהוא ישלים את מעשיו, ויעשה מן החטין גלוסקאות בהסרת המוץ והסובין, ואמרו חז”ל החרדל צריך למתוק התורמוסין צריך למתוק החטין צריכים לטחון אפילו אדם צריך תקון, ועז”א התהלך לפני, כי תהיה שותף עמי במעשה בראשית להשלים ולתקן הכל, וראשית מעשיך והיה תמים, להסיר המום והערלה שבגופך: 17:2 — ואתנה בריתי ביני ובינך. שבברית הראשון על מתנת הארץ כתיב ביום ההוא כרת ה’ את אברם ברית. והיה הברית רק מצד הנותן לא מצד אברהם, אבל ברית הזה תהיה ביני ובינך, בענין שיחול החיוב על שני הצדדים הכורתים ברית, כי גם אברהם התחייב א”ע להיות שותף לה’ במעשה בראשית להשלים את הבריאה ולתקנה, וראשית התקון יתחיל בעולמו הקטן שהוא גופו, ובזה ארבה אותך במאד מאד, רבוי זה מענין גדולה שתגדל על כל המעשים, כי אתה לבדך תלך מהלך השלמות על כל היצור, כיכפי מה שתתגבר החלק האלהי והרוחני בעולמך הקטן כן תחול השראת השכינה והאלהות בעולם הגדול: 17:3 — ויפול אברם על פניו. באשר אל המדרגה הגדולה שהתחיל להכינו עתה לא יכול לעמוד על עמדו בעוד לא הטהר מערלתו, והתפלצו כחות גופו מאור אלוה השופע במראה זאת, וידבר אתו אלהים, זה הפעם הראשון שנזכר בדבור ה’ אל אברהם שם אלהים, כי שם אלהים מצאנוהו מצורף אל בריותיו, אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי ישראל, מה שלא מצאנו כן ביתר שמות, שיש אלהות המתפשטת בכלל הבריאה, שהם הכחות האלהיות שהטביע בכלל העולם שמצד זה נקרא אלהי עולם, והוא שם אלהים הנזכר בכל פרשת מעשה בראשית, שבו הטביע חוקי הטבע וכח כל יצור, ויש אלהות החלה על כל איש המוכן לזה עפ”י הכנתו, שהאבות אשר נתקדשו להיות מרכבה לשכינה שכן עליהם האלהות בענין אחר נשגב מן האלהות הנמצא בטבע, ותחת המרכבה הכללית שבה ינהיג ה’ ההנהגה הכללית היו הם מרכבה מיוחדת להנהגה מיוחדת לפי המעשים הבחיריים, ונקרא אלהי אברהם, מצד האלהות ששכן ושפעל נסים נסתרים לפי הנהגת חסדי אברהם וכן אלהי יצחק ואלהי ישראל, ומצד זה דבר אתו אלהים, ואמר מלת אתו, כי בזה יצא הנהגה נשגבה משותפת משניהם שזה ההבדל בין דבר אתו ובין דבר אליו (כמ”ש בס’ התו”ה ויקרא סי’ ג’): 17:4 — שאלות: מה שכפל הדברים בענין הברית ואתנה את בריתי והקימותי את בריתי אני הנה בריתי אתך ואתה את בריתי תשמר. היתה בריתי בבשרכם. מה שכפל וארבה אותך במאד מאד והפריתי אותך. ומה שכפל להיות לך לאלהים והייתי להם לאלהים. ולמה פעם יקראהו ברית ופעם אות ברית. ומה שכפל המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ומה שכפל ימול וכו’ יליד בית ומקנת כסף, המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך: אני. עתה בא לפרש לו תנאי הברית שמשני הצדדים, תחלה פירש לו הברית אשר מצד ה’, ואח”כ מפסוק ט’ יפרש תנאי הברית שמצד אברהם, כמ”ש ואתה את בריתי תשמר,אני הנה בריתי אתך ר”ל תנאי הברית אשר מצדי הוא והיית לאב המון גויים, ר”ל בל תחשוב שע”י המילה יתרחקו בני אדם ממך, אחר שאתה נבדל מהם באות בשר, ומי יקבל עליו להיות כמוך לכרות ערלת בשרו, כי בהפך תהיה אב ומורה ומנהיג להמון גוים רבים: 17:5 — ולא יקרא. מה שנקראת בשם אב רם, תקרא בשם אב רם של המון, באשר תהי’ אב המון גוים, ולא שיהיה כן בעתיד, כי מעתה אב המון גוים נתתיך, וע”כ תיכף תשנה את שמך, ורמז לו כי ע”י מצות המילה שהיא באבר העומד במקום תקפו וחזקו של אדם ואליו ישפכו כל עורקי הגוף, שהוא האבר הנושא פרי, והטפה הזרעיית מאוספת מכל כחות הגויה והנוגע בו כנוגע בכל חלקי האדם וכחותיו, ובמצוה הזאת תשלח תושיה בכל רמ”ח אברים שהם כמספר אברהם, עד שתמלוך על כל רמ”ח אבריך וכן תמלוך על הגוף הכללי שהם כל המון גוים, כמש”פ במ”ש ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל ויהודה, שע”י שתמלוך על המון הכחות שבנפשך ועל תאותך ומאויך כן תמלוך על הגוי כולו, וע”י שיהיה שמך אברהם תהיה אב המון גוים: 17:6 — והפריתי. ולא תחשב שע”י המילה יחלש כח המוליד כי בהפך הפריתי אותך, שאתה בעצמך לא תמוש מעשות פרי ברבוי שלמעלה מן הטבע, שעז”א במאד מאד, ונתתיך לגוים, שגוי מורה הקבוץ הגדול ויעמדו ממך קבוצים רבים שכל שבט ושבט יהיה גוי גדול, ושם גוי אינו מציין שי”ל מלך והנהגה, לכן הוסיף שגם יהיו להם מלכים, ולא מלכים מעמים אחרים רק והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא עד שגם מלכיהם ממך יצאו: 17:7 — והקימותי. וחוץ ממה שיהיה בריתי אתך אקים את בריתי ביני ובינך, שיהיה לו קיום לעולם עד שימשך ממךאל זרעך אחריך לדורותם עד שיהיו לברית עולם, שכולל הברית שנמשך כל ימי עולם וגם שבברית הזה יהיה תלוי קיום והעולם, כמ”ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והוא להיות לך לאלהים, שתחול עליך האלהות שתהיה מרכבה לשכינה ושימשך הדבוק ביני ובינך עד שאקרא אלהי אברהם, ועי”כ שאהיה לך לאלהים אהיה אלהים גם לזרעך אחריך, אפילו בדורות שקודם מתן תורה שלא היו ראוים אל הדבוק האלהי, התיחדה ההשגחה האלהית עליהם ועל יחידי סגולה שבהם בזכות האבות, וה’ היה עמהם בארץ אויביהם לשמרם ולהצילם בהשגחה מיוחדת: 17:8 — ונתתי, עדשאתן לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, ששם אחוזה מציין שאוחז ומחזיק בארץ ומשתמש בה, כי תחלה נתן לו את הארץ לרשתה ר”ל שיהיה שלו ע”י ההבטחה, אבל לא אחזו בה, כמי שיש לו מתנה במדינת הים שהוא לו מתנה וירושה ואינה אחוזה כי לא החזיק בה, אבל בעת שיהיו לאחוזה שהוא אחר שבאו אל הארץ מאז והייתי להם לאלהים, יזכו הם עצמם שאהיה להם לאלהים מצד עצמם ולא מצד אלהות של האבות, כי מאז יהיו ראוים בעצמם אל הענין האלהי, וה’ יקרא אלהי ישראל מצד קדושתם וצדקתם: 17:9 — ויאמר אלהים אל אברהם, עתה יתחיל מאמר בפ”ע לבאר לו חיוב הברית שיקבל עליו אברהם מצדו, ועז”א ואתה את בריתי תשמר, וגם החיוב מצדך ימשך גם לזרעך אחריך לדורותם: 17:10 — זאת בריתי. הנה יש הבדל בין ברית ובין אות ברית, למשל בברית מי נח הברית היה שלא יביא מבול והקשת אשר בענן היה אות הברית, אבל בברית המילה, המילה היא הברית והיא בעצמה אות ברית, ובאר תחלה איך שהיא הברית, שע”ז אמר זאת בריתי אשר תשמרו, המול לכם כל זכר, ר”ל שמצות המילה אינה רק כריתת בשר הערלה, רק שעם כריתת בשר הערלה תמולו גם ערלת האוזן וערלת השפה וערלת הלב, כי כ”ז שהערלה בבשר היא מתפשטת בכל הגויה בין על כח הלב והמחשבה בין על כח הדברי בין על השמיעה לדברי ה’ ומצותיו, וע”י הסרת הערלה עפ”י מצוה חוקיית שחקק ה’ תסירו כלל הערלה ותמולו לכם היינו לעצמכם עד שימול כל זכר, שכלל גוית הזכר תהיה נמולה בכל חלקי הגויה, כי יסיר קליפת החומר וחשכתו, וחייתו באור תראה, ובזה יתקיים הברית האלהי להיות לכם לאלהים, וערלת החומר לא תבדיל ביניכם לבין אלהיכם: 17:11 — ונמלתם. עתה יפרש איך שהיא אות ברית, שמה שתמול את הבשר שהוא האבר שעליו הערלה ותסירו הערלה ממנו זהיהיה אות הברית, אם במה שהרושם הזה נראה וגלוי לכל ובו יזכרו כל בעלי הברית את הברית אשר כרת ה’ עמהם, אם במה שדרך עבדי המלך להיות להם חותם וכבלא דעבדא לאות שהם עבדים, וכן המילה חותם ההכנעה והשעבוד לאל עולם, ואם במה שבזה יתאחדו כל בעלי הברית להיות לגוי אחד בארץ ניכרים באות ברית כי הם כולם עבדי אל אחד, וכ”ז נכלל במ”ש ביני וביניכם: 17:12 — ובן. עתה באר זמן המילה שמצותו כשהנולד הוא בן שמונת ימים וממילא מצותו על האב או על הב”ד, יליד, ובאר שמצוה זו המוטל על האב למול את בניו מוטל עליו גם למול את עבדיו, גם יליד בית ואף מקנת כסף מכל בן נכר הגם שאינו מזרעך בכ”ז המול ימול, אבל בכ”ז לא ישוה מילת העבדים אל מילת הבנים, כי מה שהעבד המול ימול, הוא רק מצד שהוא יליד ביתך ומקנת כספך, הוא אינו נכנס בזה בברית כאיש הישראלי ומילתו הוא רק מצד שהוא קנינך, כמו שנצטוו בשבת למען ינוח שורך וחמורך, אבל והיתה בריתי בבשרכם זה יהיה לברית עולם, בענין שמילת הבנים הוא מצד שהם נכנסים בברית, ומילת העבדים הוא רק מצד הקנין שהם שלך: 17:14 — וערל זכר. הגם שהעבד שלא נמול מהאדון אין עליו עונש כשאינו מל א”ע אבל ערל זכר מישראל שלא מלו אביו מחויב למול א”ע וכשאינו מל חייב כרת, מצד שאת בריתי הפר כי הוא מן אלה שנכנסו בברית: 17:15 — שאלות: למה לא אמר שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, כמ”ש באברהם. מ”ש בכפל וברכתי וברכתיה. איך צחק אברהם כבלתי מאמין בהבטחת ה’. ולמה אמר לו ישמעאל יחיה. ומהו מלת לפניך. ומה התשובה אבל. ולמה כפל והקימותי את בריתי אתו ואת בריתי אקים את יצחק. ולמה הפסיק בענין ישמעאל: ויאמר אלהים. בא דבור מיוחד שלישי בעבור שרה, שרי אשתך עד הנה נקראת שרי, כי עיקר שמה היה יסכה ואברהם קראה שרי ר”ל שרתי שלי, עתה שאתה נעשית אב המון גוים כן היא שרה שמה, ע”ש השררה הכוללת לא המיוחדת לך: 17:16 — וברכתי. וגם תכלל בברכה שנתברכת, והבן שאני צריך לתת לך יהיה ממנה, ואז תתברך שנית במה שתהיה לגוים וכן המלכים של העמים של בניו לא יהיו מבני ישמעאל רק ממנה יהיו, וכבר בארתי (ישעיה א) ההבדל בין עם לגוי, גוי מציין הקבוץ הגדול ואינו מציין שי”ל מלוכה והנהגה כוללת, ועם מציין שי”ל מלך מנהיג אותם לכן אמר מלכי עמים: 17:17 — ויפול אברהם. הנה צחק ושמח על הבשורה, אבל היה לפלא בעיניו, ויאמר בלבו הלבן, ר”ל הלא יש בזה שלש פליאות. א] מצדי הלבן מאה שנה יולד, ואין זה בדרך הטבע אף אם האשה ילדה, ועוד שני פליאות מצד שרה. א] האם שרה תלד אחר שהיא עקרה. ב] הבת תשעים שנה תלד אף אם לא היתה עקרה: 17:18 — ויאמר אברהם. וע”כ חשב אברהם בלבו, אחר שהוא נס שלא כדרך הטבע וה’ לא יעשה נס לבטלה, אחר שלקיים הבטחתו שיהיה לי זרע כבר נתקיים בישמעאל, ע”כ שיודע ה’ שישמעאל עתיד למות או שיהיה רשע עד שלא יקויים בו ההבטחה מ”ש לזרעך נתתי את הארץ, ולכן מוכרח לנוסס נסים גדולים כאלה כדי לקיים הבטחתו, וע”כ בקשלו ישמעאל יחיה ולא ימות וגם שיהיה לפניך צדיק ולא רשע, וכ”פ הרי”א: 17:19 — ויאמר אלהים. השיב לו, לא כמו שאתה חושב שאני עושה נס זה יען שישמעאל ימות, רק מפני ששרה אשתך יולדת לך בן, מפני שהזרע המיועד צריך להיות משרה שהיא מיועדת לכך, שמצד שהיא אשתך תלד בן הראוי לך, שיהיה לב וסגולה, שאין הגר ראויה שיצא ממנה זרע כמוהו, וקראת את שמו יצחק ע”ש הצחוק, כי יולד באמת בדרך נס ופליאה, וזאת אני רוצה שיצחקו כולם ויתפלאו על לידתו, והקימותי, ואתו אקים את בריתי לא עם ישמעאל וזרעו שזרע ישמעאל אינם בכלל הברית אשר כרתי עמך: 17:20 — ולישמעאל. אבל מה שנוגעלישמעאל שמעתיך לברכו ברבוי עםויוליד שנים עשר נשיאים לא מלכים, ויהיה לגוי גדול לא גוים ושבטים מחולקים, ואת בריתי לא אקים אתו רק את יצחק: 17:22 — ויעל אלהים. פי’ הר”ן מפני שמדרך הנבואה שגם בכלות הדבור לא יעלה האור תיכף, רק בכאן נסתלק תיכף כדי שיקיים המצוה, וע”כ ויקח אברהםוכו’ וימל בעצם היום הזה, ולמד שמלן כולם ביום אחד שלא לאחר המצוה אפילו יום אחד, הגם שזה היה כל זכר הנמצא באנשי בית אברהם וזולת זה לא היו זכרים בביתו ויש סכנה מפני שכניהם שיפלו עליהם בהיותם כואבים ויהרגום, בטח לבו בה’: 17:24 — ואברהם. הגם שהיה זקן בן צ”ט וישמעאל בן י”ג לא עכב ישמעאל בעדו הגם שכחו חזק ונמול עמו ביום ההוא, ויודיע שרק אברהם נמול מצד עצם המצוה כי הוא שנכרת עמו הברית, אבל ישמעאל וכל אנשי ביתו רק נמולו אתו, שאם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם: 18:1 — שאלות: מה היה ענין המראה הזאת שלא דבר עמו כלל. ולמה הודיע שהיה באלוני ממרא ושהיה יושב פתח האהל כחום היום. מה ענין השלשה אנשים. אם הכירם שהם מלאכים איך האכיל אותם ואם לא הכירם איך האמין לבשורתם. ולמה אמר ב”פ וירא. ואמר נצבים עליו וירץ לקראתם והם דברים סותרים. ואיך אמר להם אדני שהוא שם קדש לדברי חז”ל. מ”ש תעבור בלשון יחיד ואח”כ אמר בלשון רבים. מ”ש כי על כן עברתם הוא לשון בזיון כאילו עברו כדי לאכול: וירא. לדעת הרשב”ם הראיה הזאת היתה ראית המלאכים, עפ”י מדת ר’ אליעזר בנו של ריה”ג שכל כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ור”ל וירא אליו ה’ ומפרש שראה שלשה אנשים שהיו מלאכים, אבל הגם שמצאנו בהרבה מקומות שידבר על ראית המלאך בלשון שכינה, עפ”י רוב היה שליח שאדוניו אתו, כמו שיתבאר אצלי בכ”מ, והמלאך היה תמיד ממוצע בראית הנבואה ונראה לרוב לפני הדבור להכינהו אל הדבור, כמו מלאך שנראה אל יהושע שאחריו בא הדבור, וכן מלאך שנראה אל גדעון כמש”פ במקומות אלה, ובכ”מ שנראה ה’ אל נביאיו בא הוא וקדושיו עמו, וכן חז”ל פירשו פה שנראה אליו ה’ הגם שלא דבר אליו דבור כלל, היה זה לכבדו כמו שהיה במשכן, כמ”ש ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם, ואמר במדרש מה שם שהקריבו שור ואיל לשלמים כתיב וירא כבוד ה’ אל כל העם אברהם שמל א”ע לשמי עאכ”ו. ואמרו חז”ל שבא לבקר את החולה, ואתו באו מלאכיו עושי רצונו, א’ לרפאותו מחליו, שתיכף נאזר בגבורה ונתרפא, ולבשרו בבן הנולד שהמבשר החזיר את שרה לימי נעוריה כמו שאפרש, וגם באשר רצה להודיעו במראה זה מהפיכת סדום כמ”ש המכסה אני מאברהם, שהיה ג”כ במראה זאת, בא גם המלאך הממונה להפך את סדום ולהציל את לוט. כי כל מעשה ה’ יעשה ע”י מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ולכבוד אברהם ומטעמים שאבאר נתגלמו ונתראו כאנשים, עד שראית ה’ ואת מלאכיו הכל היה שייך אל המראה הנשגבה הזאת, וספר שנתעלה אחר המילה בענין השגת הנבואה בעלוי רב על מדרגת נבואתו בעוד שהיה ערל. א] וירא אליו ה’. שכבר בארתי באילת השחר (כלל קפ”ז) שכ”מ שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעל כמו אותי עליו לו אליו, לפעמים יקדים שם הפועל ולפעמים יקדים את המלה, כמו וירא אליו ה’, וירא ה’ אליו, וכ”מ שמקדים את המלה בא לדייק את המלה לאיזה דיוק עיי”ש, ור”ל שהוא היה מצד עצמו מוכן אל הדבור ואליו נתראה מצד זכותו והכנתו בעצמו, משא”כ קודם המילה היה צריך לזה עזר ממרומים. ב] הגם שהיה באלוני ממרא רחוק ממקום המזבח ובית תפלתו (כי שם מל א”ע כדי שממרא וב”ב ישמשוהו בחליו וישמרוהו בהיותם כואבים) ולא היה המקום מוכן לזה. ג] והוא יושב ולא נפל על פניו כמו קודם המילה וגם לא עמד כמ”ש חז”ל שהקב”ה א”ל שב לכבדו. ד] הגם שהיה פתח האהל שאינו מקום התבודדות כי שם בני הבית מצוים. ה] הגם שהיה כחם היום שהוא עיף ויגע מחום השמש והנבואה צריכה מנוחת הגוף ושמחה ושלוה והשקט: 18:2 — וישא. (העלוי הו’), שתחלה נראה אליו ה’ ואחר כך נתגלו לו מלאכיו וקדושיו, שכל הנביאים יראו את המלאך תחלה ואח”כ יגלה להם כבוד ה’, וה’ הראה אהבתו אליו שתחלה נראה אליו המלך ואח”כ צבא משרתיו עושי רצונו,וישא עיניו ויראתחלה ראה את המלאכים בעין הנבואיי בעודם ברוחניותם וראה אותם מעופפים למעלה והתחקה המראה בנבואתו כי שלשה אנשים נצבים עליו, ר”ל שנצבים ברום עולם שעז”א נצבים עליו למעלה, ואח”כ נתגלמו בגולם ולבוש גשמי ועבר המראה מן עין הנבואיי אל עין החושיי, שעז”א שנית וירא. שראה אותם בעיניו הגשמיים שעומדים על הארץ כעוברי אורח, וכאשר ראה אותם עוברים בצד האהל כרוצים לעבור לדרכם,רץ לקראתםלעכבם שיסורו אל ביתו, ובמדרש אהל של א”א מפולש היה, דייקו ממלת לקראתם שרץ מפתח זה אל פתח האהל שכנגדו ושם בא לקראתם, כי אם רץ מפתח שהיה יושב שם היה צ”ל וירץ אליהם,וישתחו ארצה: 18:3 — ויאמר אדני. שם זה קדש (כמ”ש הרמב”ם פ”ו מה’ יסוה”ת ה”ט) שאמר כן אל השכינה, וכן מ”ש וישתחו ארצה היה אל השכינה, כי הם אחר שנתגלמו בדמות אנשים נהג עמם כאלו הם אנשים עוברי אורח, וכשרץ לקראתם לא סר מראות ה’ מעליו, ובקש שלא יעבור ממנו עד יקיים מצות הכנסת אורחים, וכמ”ש חז”ל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, והיה מדרך השלמים הדבקים אל ה’ שגם בדברם אל אנשים ואל מלכי הארץ היה עקר דבורם אל ה’, ודברו דבור כעל שתי פנים, כמ”ש (נחמיה ב׳:ד׳-ה׳) ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך, שהדבור שדבר למלך היה עקר כוונתו תפלה לה’, שמ”ש אם על המלך טוב, היה כונתו תפלה למלך העליון אלהי השמים שהוא ישלחהו אל יהודה, והמלך חשב שאליו הוא מדבר, וכן אברהם השתחוה ודבר זאת אל האורחים, וכונתו היה בין בהשתחויה בין בדבורו אל ה’ הנראה אליו, וע”כ אמר שם קדש, כי היה כוונתו אל ה’: אולםבאיזה אופן נתגלמו המלאכים עד שהיו לאנשים עוברי דרך וישענו תחת העץ ויאכלו, אמרו המקובלים שמלאכי עליון ברדתם למטה יתלבשו גוף ובשר והצופים יראום בתמונה זאת בהשגה חושיית וקראו זאת גלוי עינים, ומעין זה היה המלאך שנראה להגר ולמנוח וליעקב בהאבק איש עמו וכן לאברהם וללוט במראה זו, והרי”א שאל על התלבשות הזה כמה שאלות, מאין יתהוה גוף הזה, ומה יהיה ממנו אחרי שישובו המלאכים למרומים, ומדוע לא יראוהו רק החוזים ולא כל בני אדם אחרי שנעשה גוף מוגשם, וע”כ דעתו שהצורות האלה לא היו במציאות, רק השם יראה להם צורות האלה שיראו אותם בעיניהם כל מי שירצה ה’ שיראה צורות האלה, ויראו כן על דרך הפלא, ואין זה מפעל הדמיון כמראות שיראו המוקדחים והנכפים, כי מוחשות היו באמת הצורות לעיניהם. ודבריו לא ירוו נפש שוקקה, שא”כ מה בינו לצורות שיראו מוכי חולי הדמיון, אחר שגם צורות אלה לא נמצאו בפועל, ומה אם נמצאו בדמיון הנכפה, או בעין החולה בחולי עינים, או בעין החוזה שיראה ג”כ דבר שאינו נמצא, והכתובים כפי פשוטם מעידים שראו מלאכים ממש נמצאים חוץ מנפש הנביא, לא מדומים או מצטיירים במחזה, והם אכלו חמאה וחלב ובן הבקר והמאכלים נסתלקו מן השולחן בפועל ממש לא בנפש החוזה לבד. אולם זה שהמלאכים יתגלמו ברדתם למטה הוא זר לפי דעת הפילוסופיא שהמלאכים הם שכליים מפשטים מחומר לגמרי, אבל דעת המקובלים ועמהם גם חבל נביאים מפילוסופי בני עמנו שהמלאכים מרכבים מחומר וצורה, ויש שחמרם מיסוד האש הדקה ויש שחמרם מיסוד הרוח הדקה, כמו שכן דעת הראב”ע והכוזרי ור’ שלמה בן גבירול ורבים וכן שלמים עם היות ביניהם דעות באיכות חמרם, ואם כולם בעלי גשם, עכ”פ לא יפלא לנו אם נאמר למשל שהמלאכים שנשתלחו לאברהם היה גופם מיסוד הרוח הדק, הנה יסוד הרוח שלנו דק חלק שמונה מאות מן המים, וגם אם תאמר שיסוד הרוח של גוף המלאכיי דק חלק אלף מיסוד הרוח שלנו, הנה יסוד הרוח בטבעו להתקמץ ולהתפשט כנודע, א”כ כשיתקמץ גוף המלאך הגדול אל גוף קטן כתבנית אדם חלק שמונה מאות אלף מגוף המלאך, כבר יתגלם כמים, ואם גוף המלאך יותר גדול כפי שאמרו חז”ל על וגויתו כתרשיש יהיה גופו מוקשה כזהב ויותר ממנו, ואחר שהמלאכים דמות פניהם כפני אדם, כשירדו לעוה”ז ויתקמצו ויתגלמו כתבנית אדם שלנו, יהיה בם ממש כגשם מוקשה ויתראה לעין בשר, ומה שהקשה מדוע לא ראו כל אדם, באמת מלאכי אברהם נראו לכל, וכל אנשי סדום ראום וחשבו שהם אנשים, והמראה של דניאל שאמר והאנשים אשר עמי לא ראו את המראה, שם ראהו ברוחניותו וגויתו כתרשיש, שזה לא יושג בעין בשר רק בעין הנבואיי, וכן תוכל לצייר לך איכות ההתגלמות הזה בפנים אחרים. כי אין לנו חוש ששי אשר בו נוכל לדעת דברים שלא נוכל להשיג בחמשה חושים שלנו. וכאשר יסמוך העור על עדות הפקח בענין המראות כן צריכים אנו לסמוך על עדות התורה בענינים הנבואיים האלה, וצדיק באמונתו יחיה: 18:4 — יקח נא מעט מים. אחר שראה אותם בדמות אנשים התנהג עמהם כמנהג עם עוברי ארח, ואשר מדת אברהם היה מדת החסד להכניס אורחים ולהאכילם וללמדם ג”כ לברך את שם ה’. להיטיב עם כל בני אדם בגשמיות וברוחניות וזה היה כל מגמתו, לא יכול להתאפק מלבקש את האורחים האלה שהיה דעתם לעבור לדרכם שינוחו אצלו קצת, ובזה נבדל ממי שיתן צדקה לעניים מצד מדת הרחמים, שזה לא יתן רק לעני הרעב ללחם, ורק לעני השואל ומבקש, לא למי שאינו צריך ואינו מבקש וכ”ש הבלתי רוצה להתעכב, וכ”ש שלא ישתחוה ויחנן לו שיבא אל ביתו, שזה מורה רב טובו וחסדו שהיה זה בעיניו כאלו העובר אורח מהנהו ומטיב עמו במה שיאכל מפתו, ופייס דעתם שאינו רוצה לעכבם הרבה רק שירחצו רגליהם וינוחו מעט תחת העץ, שזה יעשו גם בדרך כשימצאו מעין מים וחורש מצל: 18:5 — ואקחה. ואני לא אקח רק פת לחםלבד, ותפס לשון ואקחה כאלו הוא יקח מידם מתנה בזה. אחר תעברו כי על כן עברתם. ר”ל אחר שראיתי שעברתם על עבדכם, ר”ל שעברתם את ביתי ולא נכנסתם אל ביתי באשר אתם נחוצים לדרככם, לכן לא אעכב אתכם יותר מזה: 18:6 — וימהר. ספר איך חרד אל המצוה במהירות ואיך זרז בזה כל ב”ב, שצוה לשרה שהיא בעצמה תלוש ותעשה העוגות, וצוה שתקח שלש סאים קמח להוציא מהם הסולת: 18:7 — ואל הבקר רץ, בעצמו. ולפי פשוטו מ”ש ויקח מוסב על הנער, שהנער לקח חמאה וחלב ונתן לפניהם תחלה, ואחר שנצלה הבשר הביא בן הבקר, והוא ר”ל אברהם, היה עומד תחת העץ שלא ישבו לבדם. ויש לחז”ל שבן הבקר רץ מלפני אברהם ואברהם ברא אחר ע”י ספר יצירה, שעז”א וימהר לעשות אתו שעשה אותו ע”י ספר יצירה. נראה שרצו לתרץ בזה איך האכיל להמלאכים בב”ח, ואמרו שהיה בשר שנברא ע”י ספר יצירה שאין לו דין בשר, וז”ש שלקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ר”ל יען שעשאו ע”י ספר יצירה היו יכולים לאכלו עם חלב. אבל בפשוט לא קשה כי נתן לפניהם תחלה חמאה וחלב ואכלו ואח”כ שעשה בן הבקר נתן לפניהם הבשר, ויאכלו ענין האכילה יצדק בכל דבר שהוא מתקיים על ידו, האש תאכל את העצים, שע”י אכילת העצים תתקיים האש, לחם הנפש ומאכלה הוא כל מוצא פי ה’, כמו לכו לחמו בלחמי, והקרבנות נקראו לחם ה’ שע”י נתקיים השראת השכינה למטה, והמן הרוחני נקרא לחם שמה”ש אוכלים אותו, והמלאכים האלה באו אל אברהם בזכות מצות גמ”ח שאחז בה כל ימיו, ומכל מצוה נברא מלאך, שהוא שליח ההשגחה לגמול לו טוב כגמול ידיו, ומלאכים אלה היו מלאכי חסד, שנשלחו או שנבראו ע”י זכות מצות גמ”ח והכנסת אורחים של א”א, ובמצוה זו נתרפאה שרה להוליד ונגלה ה’ אל אברהם, וניצול לוט, וסדום שעשו מעשים רעים הפך מדת החסד היה מלאך מדת החסד שליח לשחת אותם, וא”כ המאכל שנתן א”א להאורחים זה היה חיותם וקיומם של המלאכים האלה, וזה היה להם מאכל ולחם אבירים להחיותם ולקיימם: 18:9 — ויאמרו אליו איה שרה אשתך. כי שרה עסקה תמיד במצות הכנסת אורחים, רק עתה פרסה נדה, כמ”ש חז”ל שלכן לא הביא לחם כי בעת הלישה היה לה עדנה כי אז נתרפאה ושבה לנערותה, ולא יכלה למוש מן האוהל בעת נדותה, ועז”א הנה באהל, ר”ל א”א לה לצאת מן האהל: 18:10 — ויאמר. ע”ז השיב המלאך שמה שהיא באהל וחזרה לנערותה, כי מוכנת שתתעבר עד שבשובו אליךוהיא תהיה חיה ובריאה כעת ולא יזיק לה הלידה, וחזרת הוסת היא האות כי בןלשרה אשתך, ובאר שהגם שעקר ביאת המלאך היה לבשר את שרה, כי אברהם כבר נתבשר מה’ ולמה אמר זה לאברהם, משיב ששרה שומעת כי המלאך עמד אחרי הפתח כדי שתשמע: 18:11 — ואברהם. ובעת ההיא כבר היו אברהם ושרה זקנים, וסבת הזקנה הי’ע”י הימים ולא כמי שיזקן קודם זמנו. ושרהכבר חדל להיות לה ארח כנשים, ויש הבדל בין דרךובין אורח, שדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ואורח הוא האורח הקטן שיתפרד מן הדרך הגדול אל הצד ואינו קבוע כ”כ, וע”כ רחל אמרה כי דרך נשים לה כי היתה ילדה והיה לה הוסת הקבוע לכל הנשים, ובשרה אמר שלא לבד שלא היה לה דרך נשים שהוא הוסת הקבוע בנערותה, כי חדל גם האורח שהוא הוסת הבלתי קבוע שיבא גם בנשים זקנות, כי פסקו הדמים בכלל מרוב ימים, וע”כ מה שעתה חזר הוסת ופרסה נדה היה סמן בדוק שחזרה לנערותה ונעשה שנוי בטבעה: 18:12 — שאלות: למה צחקה שרה ולא האמינה לדברי המלאך, ואיך כחשה לאמר לא צחקתי. שרה אמרה ואדוני זקן וה’ אמר ואני זקנתי: ותצחק שרה. עי”כ צחקה שרה ושמחה מאד לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, כי כבר שמעה מפי אברהם שהבטיח ה’ שתלד בן וששנה שמה להקרא שרה, ובודאי האמינה לדברי ה’, רק שבאשר עד עתה לא היה לה וסת, וכפי הטבע א”א שתתעבר כי מזון הולד הוא מן הדמים, ואשה שפסקו דמיה א”א שתתעבר אם לא עפ”י נס גדול כבריאה חדשה, וכל העושים לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי מי שיצטרך ה’ לשנות עבורו סדרי בראשית יחקרו אחר מעשיו, וגם אם ימצא ראוי לזה ינוכה לו משכרו, משא”כ עתה שאחרי בלותי היתה לי עדנה וחזרתי לימי עלומי, שיהיה לי וסת הדמים שמעתה אוכל להתעבר כפי הטבע, וע”ז שמחה מאד כי לא ינוכה מזכיותיה. אולם אדוני זקן, הוא לא חזר לימי עלומיו ואצלו יצטרך ה’ לעשות חדשות ולהפליא פליאות וינוכה מזכיותיו, והיה הצחוק והשמחה מה שהיא לא תצטרך לנס גדול: 18:13 — ויאמר ה’ אל אברהם למה זה צחקה שרה. לשמחה מה זו עושה, היא חושבת לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, שבדרך הטבע א”א שתלד בעודה בזקנותה מסולקת דמים, ולא יהיה זה רק עפ”י נס, וע”ז שמחה מה שאינה זקנה עוד שלא תצטרך לנס: 18:14 — היפלא מה’ דבר. הודיע לו שיש הבדל בזה בין דבר שיעשה ה’ ע”י מלאך ושליח ובין דבר שיעשה ה’ בעצמו שלא ע”י שליח, כי מה שיעשה ע”י שליח והוא יצטרך לשדד הטבע שהוא ג”כ שליח הבורא (כמ”ש חז”ל בגינאי נהרא, שהשיב, אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני) שאז יצטרך זכות גדול שעל פיו יכריע לשדד את הטבע, אבל דבר שיעשה ה’ בעצמו שלא ע”י שליח, אינו קרוי פלא כלל, כי הוא אשר צוה אל הטבע ודרכיה והיא המצוה אל הפך הטבע, ועז”א היפלא מה’ דבר, אחר שהכל תלוי בדברו ובגזרתו, והנה מפתח של חיה לא נמסר לשליח כמ”ש חז”ל, וע”ז פירש לה שמה שאמר המלאך שוב אשוב אליך והנה בן וגו’, לא אמר זה בשם עצמו כי מפתח של חיה אינו ברשותו רק אמר כן בשם ה’ הדובר בו, (כי לא מצאנו שהיה המלאך שנית בבית אברהם רק כתיב וה’ פקד את שרה), ועז”א למועד אשוב אליך, שאני אשוב אליך וא”כ היה השמחה בחנם כי אצלי לא נמצא נס ופלא כלל: 18:15 — ותכחש שרה. באשר לשון צחוק יבא לרוב על לשון לעג, וכשאמר ה’ למה זה צחקה שרה שמשמעו שלעגה על דברי המלאך, השיבה לא צחקתי, כי היה זה שמחה וגיל אצלה לא צחוק,כי יראה שהלשון משמע שלא האמינה ולעגה, ויאמר לא, ר”ל אין כוונתי שלעגת רק כי צחקת דרך שמחה: 18:16 — ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום. ר”ל שכאשר ראו גודל מדת הגמלת חסד הנעשה בבית אברהם כן גדל לפי ערך זה עון סדום שנהגו בזה בהפך, וז”ש שמשם השקיפו השקפה לרעה על פני סדום, ואברהם הולך עמם באשר לא ידע אברהם ע”מ הם הולכים בדרך סדום וידע שאנשי סדום ישחיתו לעוברי אורח, הלך עמם לשלחם לשמרם בדרך מאנשי סדום: 18:17 — שאלות: מה הטעמים שנתן שלא יכסה מאברהם מפני שיהיה לגוי גדול. ומ”ש כי ידעתיו וכו’ שנתקשו המפרשים בהתכת הכתובים. אחר שאמר ה’ זעקת סדום ועמורה כי רבה א”כ החליט שהם חייבים ולמה ירד לראות. ומהו הירידה הזאת. ולמה הלכו המלאכים לסדום הלא היה יכול להמטיר עליהם גפרית ואש בלעדם: וה’ אמר. אז אמר ה’ אל מלאכיו שאין ראוי לכסות הדבר מאברהם באשר אברהם יהיה לגוי גדול, אין ראוי לכסות הדבר ממנו מפני ג’ טעמים. א] אחר שנברכו בו כל גויי הארץ: 18:19 — כי ידעתיו. שעל ידי שידעתיו ובו דבקה ידיעתי והשגחתי הפרטיית, עי”כ נעשה הוא הצינור שע”י תבא הברכה לכל גויי הארץ, שלולא אברהם סר אז השגחת ה’ מן העולם ונמסרה הנהגתם אל המערכת והטבע, ועל ידי אברהם שדבקה בו השגחת ה’ התחילה ההנהגה ההשגחיית על כלל העולם, וכמ”ש חז”ל בחידתם שקודם א”א סלק הקב”ה שכינתו מכל הרקיעים ואברהם היה המתחיל להוריד את השכינה לארץ, ועי”ז נסתבב ג”כ משפט סדום וענשם שהיה השגחיי, וא”כ יחויב שאודיע אותו ממשפט סדום אשר לפי מעשיהם ראוים לקללה ולא לברכה, וגם כדי שיתפלל עליהם ויבקש עליהם זכות כי ע”י יבורכו גויי הארצות, זאת שנית למען אשר יצוה את בניו ואת ביתואחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, אחר שיהיה לגוי גדול ועצום ראוי שאודיע אותו כדי שידע שדרכי ה’ הם במשפט לפי המעשה, ושהעונש בעונש של כליה להעם אשר הפכו ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו, והענישם במשפט צדק, וכ”ז יודיע לבניו למען ילמדו ללכת בדרכי ה’ במשפט וצדקה (הטעם הג’) למען הביא ה’ כי באשר סדום וערי הככר הם מן הארץ שנשבע ה’ לאברהם לתת לזרעו, וכשישחית את סדום לא יוכללהביא על אברהם את אשר דבר עליו, מוכרח אני להודיעו אולי ימצא להם זכות שלא ישחתו הערים ואוכל לקיים הבטחתי, ור”ל שממ”נ אם יסכים שהם ראוים לכליה והשחתה יצוה את בניו ושמרו דרך ה’ וכו’, ואם לא יסכים לזה כי ימצא להם זכות ויעביר הגזרה, אוכל לקיים מה שדברתי עליו שהארץ הזאת תהיה לזרעו, וגם לזה הקדים מ”ש שאברהם יהיה לגוי גדול (שהוא הקדמה לכל הג’ טעמים) שעי”ז יצטרכו לארץ רחבת ידים והשחתת ערי הככר יגרע נחלתם שנשבעתי להם: 18:20 — ויאמר ה’ עפ”ז אמר למלאכיו במעמד אברהם שישמע משפט ה’ וטעם גזר דינו, א] זעקת סדום ר”ל שהם חטאו חטאים רבים בין אדם לחבירו שע”ז עולה צעקת הדלים והנעשקים וה’ עושה משפט לעשוקים. ב] חטאתם ביתר ענינים כבדה מאד באיכות החטא ע”ז וג”ע, בענין שיש רבוי הכמות ורבוי האיכות: 18:21 — ארדה נא. בכל זה עדן לא נחתם גזר דינם עד שאשלח מלאכי לראות את מעשיהם שם במקום הרשע, כי בזה נעלה משפט ה’ ממשפט בני אדם, כמ”ש ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם, ר”ל שמשפט ה’ נבדל ממשפט בני אדם תחת השמש, שבמשפט בני אדם לא יביטו רק על המעשה לבדה, וכפי המעשה יחרצו את הדין, וז”ש שתחת השמש גם במקום המשפט לא יביטו רק על הרשע, וכפי שהרשיע כן יחרצו משפטו, וכן גם במקום הצדק לא יביטו על ענין אחר רק על רשע של המעשה, אבל במשפט האלהים יביט על הצדיק ועל הרשע, ר”ל יבחן את הפועל את הרשע ותכונתו, וגם יבחן את העת באיזה עת הרשיע וענין החפץ של הפועל שעז”א כי עת לכל חפץ, וגם יביט על כל המעשה בכללו, ובצרוף המקום שנעשה המעשה שעז”א ועל כל המעשה שם, למשל במשפט של סדום שכלאו רגל עובר אורח מארצם וענו את העוברים בתועבת רצח, ויד עני ואביון לא החזיקו, לפי מה שעלה זעקת הנעשקים למרום היו חייבים כליה, אבל ברדת השופט העליון למטה להשקיף על תכונת נפש הפועל, יביט אם הם בטבעם כיליים שלא השליטם האלהים לאכול מעשרם ועי”כ קפצו ידם מתת לדל, או אם רבו אורחים עניים כארבה לרוב, או אם הוא עת רעב, או אם הוא עת מלחמה שאז יקפידו שלא יעברו זרים לרגל את ארצם, או שמה שיענו את האורחים במשכב תועבה הוא מפני תאותם כמו שהיו בגבעה, או שלא יכלאו רק רגלי אורחים עניים לא רגלי אורחים עשירים שאין שואלים מהם מאומה, וכדומה, שכ”ז יקל ענשם וכמו שפירש זאת (יחזקאל יז, מט נ) הנה זה היה עון סדום גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי, באר שלא היה זה מפני רעב, שהיה לה שבעת לחם, ולא מפני הכילות, כי הי”ל גאון שבעת לחם, ולא מפני מלחמה, כי השקט הי”ל, ולא מפני שהאורחים רבו עליה, שהי”ל שלוה, שמורה שלוה פנימית, וכן מה שעשתה תועבה מ”ש הוציאם אלינו ונדעה אותם לא היה מפני התאווה רק מפני גבהות הלב להבזות את האורחים ולענותם, לכן ואסיר אתהן כאשר ראיתי, רומז עמ”ש ארדה נא ואראה, שכ”ז ראו המלאכים בבואם לסדום כמו שיתבאר בפרשה הבאה, שהשקיפו על כל הפרטים האלה, ועז”א ארדה נא ואראה ואז כשאביט על תכונת הפועלים והעת ויתר ענינים ואראה שכצעקתה הבאה אלי עשו שגם למטה נמצאו כל אלה לרוע, אז כלה היה הפקודה שיעשו כלה ויהפכו משרש ערים, ואם לא אם למטה ימצאו ענינים המקטינים רשעתם לפי תכונת העושים ומקומם וזמנם ויתר פרטים, אז אדעה ואשגיח איך להענישם ולא אעשה כלה: 18:22 — ויפנו משם. לא נמצא בשום מקום בתנ”ך שיקשר מלת פנה עם מ”ם, כי פנה מציין המקום שלשם מחזיר פניו, וזה יצוין במלת אל, ומה יפה דקדק מזה במדרש הדא אמרת אין עורף למלאכים,ואברהם עודנו עומד לפני ה’, ראה שאין ה’ הולך עמהם רק שלחם בשליחות להשחית, וע”כ נגש להתפלל: 18:23 — שאלות: טענת אברהם היה שלא יספה צדיק עם רשע. ואיך שאל עי”ז שינצלו כל אנשי המקום בעבורם הלא די שינצלו הצדיקים לבד: על שאלה של ארבעים וחמשה ושל עשרים אמר הנה נא הואלתי לדבר. ועל השאלה של שלשים ושל עשרה אמר אל יחר לאדני ועל שאלה של ארבעים אמר סתם; על שאלה של מ”ה ושל עשרים ועשרה אמר לא אשחית ועל ארבעים ושלשים אמר לא אעשה: האף תספה צדיק עם רשע. כי כ”מ שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, וע”כ כשעבר ה’ לנגוף את מצרים כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף וכו’ כמ”ש חז”ל, כי אחר שהיה צריך לפסוח על בתי ב”י, וזאת לא יעשה המשחית שאינו מבחין בין טוב לרע, ותחלה חשב אברהם שה’ ילך אתם ופסח על בתי הצדיקים, אבל כשראה שהוא עודנו עומד לפני ה’ והם הלכו לבדם, והם ישחיתו את הצדיקים ג”כ לכן טען על זה: 18:24 — אולי יש. כי בזה שאין המשחית מבחין בין טוב ורע, בארו חז”ל שדוקא בין צדיק שאינו גמור ובין רשע אינו מבחין, אבל צדיקים גמורים יבחין גם המשחית. ואהרן עמד בין החיים ובין המתים ועצר המגפה. וכבר פירשו המפרשים מ”ש בסורא הוה דברא בשבבותיה דרב לא הוה דברא, סברי כ”ע משום כבודו דרב הוא, אתחזי להו בחלמא, זכותיה דרב נפיש רק משום האי גברא דהוה משאיל מרא וחצינא לבה”ק, כי כשחשבו שהוא בעבור רב חשבו שרב הוא צדיק שאינו גמור שלכן מוכרח להציל כל השכונה, כי המשחית לא יבחין אותו באשר הוא צדיק שאינו גמור, והודיעו בחלום, שזכותיה דרב נפיש ולא היה צריך להציל כל השכונה, כי גם המשחית לא היה נוגע בו באשר הוא צדיק גמור, ורק משום האי גברא דהוה שאיל מרא וחצינא, שהוא לא היה צדיק גמור והמשחית לא היה מבחין להצילו, הוכרח להציל את כל השכונה. וע”ז טען אברהם אולי יש חמשים צדיקים שאינם צדיקים גמורים רק שהם צדיקים בתוך העיר הזאת, שלפי ערך אנשי סדום הם צדיקים, ואותם לא יבחין המשחית להצילם, אחר שאינם צ”ג, וא”כ האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה, ר”ל שהם רק צדיקים בקרבה לפי ערך אנשי סדום* בזה תבין מ”ש בשבת מעולם לא יצאה טובה מפי הקב”ה וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה שנא’ (יחזקאל ט׳:ד׳) ויאמר ה’ אליו עבור בתוך העיר, א”ל הקב”ה לגבריאל לך ורשום על מצחם של צדיקים תיו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה, אמרה מדה”ד רבש”ע מה נשתנו אלו מאלו א”ל הללו צדיקים גמורים הם, א”ל היה בידם למחות ולא מיחו, ויפלא הלא אמר לו רשום על מצחם של צדיקים ועל מצחם של רשעים וידע שהם צדיקים, וגם למה לא אמר תיכף שהיה בידם למחות, רק שתחלה חשב שהם צדיקים שאינם גמורים וצדיק שאינו גמור אינו יכול למחות ולהוכיח כי יאמרו לו טול קיסם מבין עיניך, רק ששאל אחר שאינם צדיקים גמורים מה נשתנו אלו מאלו, כי המשחית אינו מבחין בין רשע ובין צדיק שאינו גמור, וכאשר השיב לו שהם צדיקים גמורים שזה מבחין גם המשחית, אז אמר היה בידם למחות כי צדיק גמור לו נאה להוכיח:: 18:25 — חללה לך. ר”ל הלא אתה השופט משפט הכלל, וצריך אתה לדון מעשה הרשע לפי מקומו באשר הוא שם, שמי שהוא צדיק בערך אנשי מקומו כבר יחשב שם לצדיק הגם שבמקום אחר בין אנשים צדיקים יהיה רשע, וא”כ חלילה להמית מי שהואצדיק עם רשע, ר”ל שהוא צדיק בערך הרשע, הגם שוהיה כצדיק כרשע, הגם שהצדיק הזה יהיה כרשע, שבמקום אחר יחשב ג”כ לרשע, אבל חלילה לך השופט כל הארץ הלא אתה שופט את הכלל, וצריך אתה להשקיף עליו שבערך שכניו ואנשי עירו הוא צדיק ואינו מן הדין שיספה עמהם אחר שהוא צדיק בערכם: 18:26 — ויאמר ה’. הודה לו שאם אמצא בסדום חמשים צדיקים, אפילו שלא יהיו צדיקים גמורים רק יהיו צדיקים בתוך העיר בערך אנשי סדום ישא לכל המקוםשכולל לכל ערי הככר: 18:27 — ויען. הנה מה שתפס אברהם מספר חמשים הוא כדי שיגיע לכל עיר מערי הככר עשרה צדיקים שהם עדה שאין עדה פחות מעשרה, ונחשב כאלו נגד עדה הרשעה יש עדת צדיקים, אולם באשר הוא היה המתחיל לדבר והוא קצב המספר הזה, חשב בלבו הלא יוכל להיות שדי בפחות ממספר הזה, וז”ש הנה נא הואלתי לדבר הלא אני הייתי המתחיל בדבור ואנכי עפר ואפרואיך דעת קדושים אדע, ויוכל להיות שהפרזתי על המדה וא”צ דוקא חמשים, ועפ”ז אוכל לשאול על פחות ממספר זה: 18:28 — אולי יחסרון. הלא יכול להיות שבין החמשים הצדיקים ימצאו חמשה שהם טובים מאנשי סדום ובכ”ז הם רעים לערך הארבעים וחמשה האחרים, עד שאם תרצה לצרף אותם אל מספר החמשים, יחסרון ע”י החמשים, שלערך מעשה החמשים הם חסרים בערכם עד שהחמשים יחסרון חמשה שלא יהיו שוים עמהם, וכי תשחית בעבור זה את כל העיר, ויאמר השיב לו שאינו צריך כלל אל החמשה שהם חסרים בצדקתם נגד רעיהם, כי די לו אם יהיו רק ארבעים וחמשה, והיל”ל לא אעשה כמו שיתבאר רק תפס הלשון שאמר אברהם התשחית, א”ל לא אשחית: 18:29 — ויוסף עוד. הוא תוספות דבור הקודם שאחר ששמע שדי בארבעים וחמשה, וזאת ידע שהחמשה הנוספים על ארבעים הם כמו שאינם אחר שאינם עדה, וע”כ שאם ימצאו ארבע ערים שי”ל עדה של צדיקים די בזה, וע”כ אמראולי ימצאון שם ארבעים אחר שהחמשה לא יועילו כלל, והודה לו ה’ ואמר לא אעשה, ר”ל שאף בהעיר שאין בה עדת צדיקים לא אעשה דבר כי הרוב יגינו על המעט: 18:30 — ויאמר אל נא יחר לאדני. ר”ל הלא ממה שאמרת שהרוב יגינו על המעט אין חלוק אם הרוב הוא ארבע ערים או שלש ששלש הוא ג”כ רוב נגד שתים, ונשמע מדברך שה”ה ששלשים די רק שאני רוצה לדבר ולפרש זה בפירוש ואל יחר לאדני מה שאדברה ואפרש דבריך אולי ימצאון שם שלשים, והשיב לו שהבין דבריו כהוגן וה”ה אם אמצא שם שלשים לא אעשהשום מעשה, ואף שתי הערים שאין בהם עדת צדיקים ינצלו: 18:31 — ויאמר. הנה עתה בא בשאלה חדשה, כי זאת ידע שא”א שאם יהיו עשרים יועיל, כי שתי ערים שיהיו בם עדת צדיקים לא יוכלו להציל את השלשה שאין בהם שהם הרוב, אבל השאלה היא אם עכ”פ יצילו שתי הערים את עצמם, אחר שיש בכ”א עדת צדיקים. או נאמר שגם לרעה נלך אחר הרוב ויספו בעון השלש שהם הרוב, ועז”א הנה נא הואלתי כי זה התחלת דבור חדש, שהגם שממה שא”ל תחלה שהרוב מכריע את המועט לטובה, משמע שה”ה שהרוב מכריע את המועט לרעה, אני מבקש שיהיה כאלו לא דברנו עדיין כלל, וזה התחלת דבורי אולי ימצאון שם עשרים, אם אז ינצלו שתי הערים, וע”ז השיב לא אשחית, ולא אמר לא אעשה, כי אז יעשה משפט בשלש ערים שאין בהם צדיקים, רק שלא ישחית את הככר דרך השחתה להפך את כל הככר שאז יספו גם השתי ערים, רק יעשה משפט אחר שימותו אנשי שלש הערים, והככר עם שני ערים שיש בהם צדיקים ישארו: 18:32 — ויאמר אל נא יחר לאדני. אחר שהודה לו ה’ שלרעה לא ילך אחר רוב הערים רק אם שני ערים יהיו בהם עדת צדיקים ינצלו הם והככר, ה”ה שזה בעיר אחת שיש בה עשרה צדיקים, רק שאני רוצה לפרש זה, ואל יחר לאדני מה שאני מדבר ומפרש, וע”כ אמר ג”כ לא אשחית, ר”ל שלא יושחת הככר רק יכלה יושבי ארבע הערים במגפה והעיר והככר לא יושחתו, וילך ה’ כי מעתה אין עוד לבקש: 19:1 — שאלות: למה האריך בספור איך באו אל בית לוט שהיה ע”י הפצרה. מה ההבדל בין חטאת סדום ובין חטאת אנשי הגבעה שהיה כמעשה זו ממש. מ”ש כי על כן באו בצל קורתי מלת על כן לא יצדק פה. מ”ש האחד בא לגור וישפט שפוט הלא לא שפט רק התחנן אליהם: ויבאו. כבר בארתי בפ’ שופטים סי’ י”ט מטעם חקרי לב, ההבדל שבין בעלי הגבעה ובין אנשי סדום, שאנשי הגבעה לא היה זה אצלם לנימוס ולחק שלא יעבור זר בעירם, רק מה שלא אספו את האורח הביתה היה מפני שהיו כילים וצרי עין, ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד, אבל אנשי סדום חקקו להם חוקי און והיה זה אצלם לנימוס קבוע, שמי שיחונן עני ואביון או דלתו לאדם יפתח ענוש יענש, והאורח העובר דרך ארצם יענו אותו דרך עונש כדי לכלא רגל זרים מארצם, בענין שחטאם היה מצד השכל כי חקקו להם חקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדינית, וקבלו אותם עליהם ועל זרעם כחקים טובים ומשפטים צדיקים, עד ששכלם היה במעל הזה וחוטא כזה לא ירפא לעולם, וספר פה כי בשלוח ה’ מלאכיו לדקדק על שרש חטאם, באו סדומה בערב, כי אם היו באים ביום היה להם טענה עליהם שעברו על חוקי סדום שלא ילין גר בעירם, אבל כשבאו בלילה עוברים דרך העיר לנסוע הלאה והלילה עכבם מלכת לא עברו חק כי אנוסים הם. ב] כי לוט היה יושב בשער סדום שהיה שופט עליהם, שהשופט היה יושב בשער העיר, ואחר שהשופט קבלם אל ביתו לא עברו חק, כי הממונה על חוקי המדינה הוא התיר להם לינה זאת. ג] שהם לא התקרבו אל לוט שיראה כאלו מבקשים שיתן להם אכסניא, רק הוא ראה אותם מרחוק ויקם לקראתם: 19:2 — ויאמר. ד] שלא הולכים בשוקים וברחובות כפורץ גדר המדינה בפרהסיא, רק אמר סורו נא אל בית עבדכם, ובמדרש עקמו את הדרך לעבור באפלה במקום אין רואים. ה] שאמר שילינו ואח”כ ירחצו רגלם באופן שיהיו מזומנים לדרך באבק רגליהם ולא ירחצו רק בהליכתם, שיחשב כאלו עודם בדרך (וכוונת לוט היה להעלים מבני העיר ושבאם יראום יאמר שזה מקרוב באו). ו] שהתנה שילכו לדרכם בהשכמה. ז] שהם לא רצו לסור אל ביתו ויאמרו כי ברחוב נלין בל יעברו את חוקי המדינה: 19:3 — ויפצר. ולא סרו אל ביתו עד אחר ההפצרה, לפ”ז לא חטאו האורחים מאומה, וכן מה שעשה להם משתה זה היה אחר שהיו בביתו שאז היו מוכרחים לאכול, שכל מה שיאמר בע”ה עשה, ואנשי סדום לא נודע להם שהאכיל אותם כמ”ש: 19:4 — טרם ישכבו. שלא באו לשם בעת האוכל רק לפני שכיבתם, ולא ידעו כלל שעברו על תקנתם לאכול שם. ח] ואנשי העיר אנשי סדום מה שנסבו את הבית היה מפני שהם אנשי סדום ובאו לעשות נקמה על שעברו על נימוסי סדום לעבור דרך עירם. ט] נסבו על הביתבפלגש בגבעה כתיב נסבו את הבית, ופה כתיב על הבית שמורה שבאו דרך מצור ומלחמה. י] שם כתיב ואנשי העיר אנשי בליעל נסבו את הבית שרק אנשי בליעל עשו זאת ופה כתיב מנער ועד זקן, שלא נשאר איש בעיר שלא השתתף בנבלה ההיא, כמ”ש כל העם מקצה, בענין שלא נמצא אף צדיק א’ שיהיה צדיק עכ”פ בערך אנשי סדום: 19:5 — ויקראו. יא] מה שקראו אל לוט שיוציאם לתועבה הזאת ולא עשו זה מתאוה רק להבזות האנשים וכמו שיבאר: 19:6 — ויצא. והדלת סגר אחריו גם בזה נבדל ממעשה הגבעה ששם יצא בעה”ב אליהם ולא סגר הדלת, אבל לוט ידע כי באו דרך רצח, ושם אמר להם אל תעשו את דבר הנבלה הזאת, כי היה שכלם שלם לדעת שהיא נבלה רק תאותם גברה על שכלם, לא כן בסדום שלא עשו זה מצד התאוה: 19:7 — ויאמר. אמר להם אם כונתכם להרע לאנשים אבקש אל תרעו להם, ואם כונתכם מצד התאוה הנה נא לי שתי בנות וכו’ רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי, אמר להם שמה שבאו לביתי הוא בשביל שרוצים לקחת בנותי לנשים, וא”כ במה שתבזו את בנותי המיועדות להם לנשים די להם עונש: 19:9 — ויאמרו גש הלאה. לא התרצו בכך כי לא היה זה מצד תאותם רק מצד נמוסיהם הנשחתות שלא כמו בגבעה שהיה רק מצד התאוה ונתרצו בפלגשו, ויאמרו האחד בא לגור, אמרו לו, הנה הגר שמניחים אותו לגור במדינה והוא עובר על חוקי המדינה ענשו יותר גדול מן האזרח העובר על חוקי הארץ, בפרט במקום שאין מניחים לשום גר להתאחז בתוכם ואחד השיג רשיון לגור בתוכם ועבר חק ונימוס שענשו כבד יותר, וז”ש האחד בא לגור. זאת שנית השופט העובר על נמוסי המדינה ענשו יותר קשה מן ההדיוט העובר, כי הוא ממונה להשגיח על החקים בל יפרו, וכ”ש אתה שאתה הגר האחד שהשיג רשיון לגור, וגם אתה שופט כמ”שוישפוט שפוט, ועתה נרע לך מהם, כי מגיע לך עונש כבד, וע”כ ויפצרו באיש בלוט, התחילו להפציר דברים על לוט ולא היה עוד בעיניהם כשר ושופט רק כאיש הדיוט, שעז”א באיש בלוט, וגם דחפוהו ממקומו שעמד אצל הדלת ויגשו לשבור הדלת: 19:10 — וישלחו. אז הביאו את לוט הביתה להצילו מרעתם וסגרו הדלת, והכו את האנשים בסנורים, אינו עורון רק חולי של ערבוב שראות עינו לא יראה כראוי, למשל הפתח שהיה בצד צפון ראוהו כאלו הוא בצד דרום, וכל מי שקרב אל הפתח הוכה בסנורים והלך משם ואז קרבו האחרים והוכו גם הם עד שהוכו מקטן ועד גדול, כי הם באו מנער ועד זקן ועמדו הנערים סמוך אל הבית והוכו תחלה וכשהלכו קרבו הזקנים והוכו גם הם, ומזה נודע כי כלם השתתפו במעשה זו אחר שכלם לקו בסנורים: 19:12 — עוד מי לך פה. כי חוץ משתי בנותיו היו לו בנות נשואות שכבר היו להם בנים ובנות, ואמרו לו שיוכל להציל חתניו ובני בנותיו שהם כבניו ובנותיו הנשואות ובנותיהם וצוו שיוציאם מן המקום: 19:13 — כי משחיתים אנחנו. אמרו לשון הוה שדומה כאלו אנו עוסקים כבר בהשחתה. כי א”א כלל שתשונה הגזרה, שזה לא יצוייר רק בא’ משתי פנים. א] אם עדיין לא נחתם הג”ד. ב] אפי’ אחר גמ”ד יצוייר שינחם ה’ על הרעה בעבירות שבין אדם למקום, אבל במקום שעושה משפט לעשוקים שהנעשקים זעקו אל ה’ וה’ שמע בקולם וחתם גז”ד א”א לחזור כי צעקת הנעשקים מעכב, וז”ש א] כי גדלה צעקתם את פני ה’ והיינו מה שצועקים עליהם (כי הכינוי יבא עם הפועל והפעול כמו ושמחתים בבית תפלתי, ואני תפלתי לך ה’). ב] וישלחנו ה’ לשחתה שכבר נחתם גז”ד וא”א כלל שתשונה הגזרה, ומ”ש משחיתים אנחנו אף למ”ש חז”ל שרק מלאך אחד היה שליח להפך את סדום, כבר כתב הר”ן שהמסיר דבר המעכב הפעולה יחשב כעושה הפעולה, כמו המסיר העמודים שהבית נשען עליהם נקרא שהפיל את הבית, וכיון שהצלת לוט היתה מעכבת ההשחתה, המלאך המציל את לוט נקרא ג”כ משחית העיר: 19:14 — וידבר אל חתניו לקחי בנותיו. ר”ל שדבר עליהם מצד שהם לוקחי בנותיו, וכשלא יצאו מן העיר גם בנותיו לא יצאו, והיה חס על בנותיו ונכדיו: 19:15 — וכמו השחר עלה. אז הגיע העת המוגבל להשחית את העיר, ולכן האיצו ודחקו עליו שיציל בנותיו הנמצאות בביתו, והנשואות יאבדו שאל”כ יספה בעון העיר, וכשהתמהמה עוד היה ראוי שיאבד עם אנשי העיר כי הגיע עת ההשחתה, והחזיקו האנשים בידו והוציאוהו בדרך הפלא עד שברגע היהחוץ לעיר, וזה היה בחמלת ה’ עליו, כי לא היה ראוי לנס זה: 19:17 — שאלות: ממ”ש כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה משמע שלא הוחל הנגף עד בואו לצוער, וא”כ למה אמר אל תביט אחריך ולמה נעשית אשתו נציב מלח, ולמה הזכיר שהשכים אברהם שמשמע שבעת ההיא כבר היה לוט בצוער דהא ראה שעלה קיטור הארץ, וא”כ לא ניצול לוט ע”י תפלת אברהם, ולמה אומר ויזכור אלהים את אברהם: ויהי כהוציאם אותם החוצה. אז התחילה מהפכת הערים וירידת אש וגפרית על העיר, רק שבמקום שהלך לוט לא היה המהפכה, לכן א”ל המלאך המציל (לבד, כי המלאך השני שנשלח להשחית כבר היה עוסק בשליחותו), שימלט על נפשו כי הרעה הולכת אחריו, ולכן צוה לו. א] אל תביט אחריך, וזה או כהרמב”ן שהמביט על הדבר והנגף יוזק כענין המצורע ונשוכי כלב שוטה, או כחז”ל שיען שלא ניצול בזכותו אין לו להביט בשלומת רשעים, ואל תעמד בכל הככר כי הרעה הולכת אחריו וכשיעמוד תדבקהו רעה, ומכ”ז מבואר שלא כדעת המפרשים שלא התחילה המהפכה עד שבא לוט לצוער, כי עיר סדום נהפכה תיכף כשיצא משם, וכ”ה בזהר שהתחיל תיכף רק שבדרך שהלך לוט הלך הנגף אחריו ולא השיגתהו. ההרה המלט כי שם תעמוד שלא תגיע המהפכה לשם: 19:18 — ויאמר אל נא אדני. אמר כן דרך תפלה לה’ (ששם זה קדש) הנה מצא עבדך חן, ר”ל אני אינני ראוי מצד מעשי רק ע”י מציאת חן וחנינה. וחוץ מזה ותגדל חסדך עמדי להחיות את נפשי, שמה שיצאתי כרגע מן העיר היה בנס ע”י המלאך (כמ”ש בפסוק טז) וזה נקרא חסד שמציין הנס כמ”ש בפי’ תהלות (סי’ פט) ובכ”מ. ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, באשר הדרך לההר רחוק וכחי חלוש, ופן תדבקני הרעה, כי הרעה הולכת אחרי עקבי: 19:20 — הנה נא העיר הזאת קרובה והיא מצער, שיש בה מעט אנשים וגם אינה עתיקה בשנים ועוד לא נתמלאה סאתה, והגם שנגזר עליה להשחת עם כלל הככר, כשאמלט שמה תועיל זכות הצלתי שתנצל העיר הזאת לפי שעה עד שאוכל לצאת משם בכלות הנגף: 19:21 — ויאמר הנה נשאתי פניך וכו’, רק מהר המלט שמה, כי הנגף העתיק א”ע ממקום למקום אחרי עקבות לוט, וכשהיה הולך אל ההר כפי מהלך אדם בינוני לא היה הנגף משיגו שהעתקת הנגף ולכתו היה ג”כ כשעור מהלך אדם בינוני, אבל צוער עמדה מן הצד, ועד שהגיע לוט אל הצד במהלך בינוני, כבר יהי’ שם הנגף, שהוא הלך בכל השטח מצפון לדרום, וצוער הי’ מן הצד במזרח או במערב, ועל כן צריך שתמהר מהלכך יותר משיעור מהלך אדם בינוני כדי שתגיע לשם קודם הגעת הנגף, וכן פירשו חז”ל בירושלמי פ”ק דברכות שהשעור מסדום לצוער היה יותר מן השעור שילך אדם בינוני מעלות השחר עד הנץ החמה, ועז”א מהר המלט שמה, ולא תאמר שהלא אוכל לעכב את ההשחתה מן עיר צוער אף קודם שתגיע לשם ולא תצטרך לרוץ במהירות, עז”אכי לא אוכל לעשות דבר, ר”ל דבר זה שלא יהיה הנגף וההשחתה בצוער, זאת לא אוכל לעשות עד בואך שמה, שאם תבא שמה קודם שתגיע שם המהפכה, אז אוכל לעכב את המהפכה שלא תשלוט בצוער אחר שאתה שם, אבל אם לא תמהר מהלכך ותגיע המהפכה במהלכה עד צוער קודם שתהיה שם, לא אוכל לעשות דבר זה לעכב אותה, כי הגזרה נגזרה על כל הככר וצוער בכלל, ואיני יכול לעכב ההשחתה רק ממקום שאתה נמצא שם. על כן קרא שם העיר צוער, כי שמה תחלה היה בלע כמ”ש ומלך בלע היא צוער: 19:23 — השמש יצא, בעת שבא לוט לצוער יצא השמש על הארץ. וזה האות שהלך במרצה שלא כדרך הרגיל וכמ”ש חז”ל, וה’ המטיר ר”ל וכבר המטיר ה’, כי מעת שעלה השחר שאז הוציאו את לוט ויניחהו מחוץ לעיר התחיל המהפכה בסדום (והתבאר אצלי בפי’ התנ”ך בכ”מ שבמאמר המסודר יקדים הפעל אל השם, וכ”מ שהקדים את השם אל הפעל מורה שהיה המעשה הזו קודם לכן, כמ”ש רש”י והאדם ידע קודם לכן, וה’ פקד את שרה קודם לכן, וכן במקומות הרבה, וכן ממה שלא אמר וימטר ה’ וכתיב וה’ המטיר, ר”ל וכבר המטיר ה’ גפרית ואש, ר”ל קודם שעלה השמש, כי תיכף שהוציאו את לוט מן העיר התחילה המהפכה) ובאר שלא היה מכה טבעיית שלפעמים יתקבצו עננים שיש בתוכם חלקי גפרית ואדים אשיים, כי השמש היה אז על הארץ, ועננים גפריתים עפרורים כאלה הם עבים שחורים מאפילים אור השמש, וכן לא היה איזה שנוי בהאויר שהרה חלקים זרים כאלה בקרבו, כי לוט בא צערה, ואויר רע ומופסד כזה א”א לבע”ח לעבור בו, ולא תאמר שהיה זה מן האדמה כמו שיקרה שיעלו אדים כאלה מן האדמה המלאה גפרית או ע”י הרים הפותחים את לועם ויריקו גפרית וזפת בוערה, כי וה’ המטיר, שהיה מטר היורד מלמעלה למטה, ומזה מבואר שהיה מאת ה’ מן השמים, שלא היה ענין טבעיי רק השגחיי: 19:25 — ויהפך, וחוץ ממה שהמטיר מלמעלה גפרית ועליו אש, שזה לא היה רק על סדום ועמורה לבד, חוץ מזה נעשה רעש הארץ, ארץ ממנה יצא לחם תחתיה נהפך כמו אש, שלח בחלמיש ידו הפך משורש ערים, ואז שקעה הארץ שהיה שם עמק השדים לתחת, ומי הירדן שהיה דרכו להשקות אל כל הככר כמו נהר נילוס שמשקה את מצרים, והי’ אז מלא על כל גדותיו כי היה בחג הפסח, ירדו אל העמק ההוא שתחתיה אש בוערת תמיד מתחתיות ארץ, ונעשה ממנו ים המלח שהוא מלא זפת והים מלא עשן לעתים ומימיו מלוחים במלח סדומית, שאי אפשר לטעום ממנו אפילו טפה אחת, ושום בעל חי לא יתקיים בו, וסביבותיו מלא מלח מעשן הים, כמו שיעידו הנוסעים עד היום, ועל זה אמר ויהפך את הערים האל ואת כל הככר, ושלט בין בדומם שעל זה אמר את הערים, בין בבעלי חיים ומדבר שעל זה אמר ואת כל יושבי הערים, בין בצומח שע”ז אמרוצמח האדמה, 19:26 — ותבט, ואשתו של לוט שהלכה מאחריו של לוט, לא האמינה לדברי המלאך שאמר אל תביט אחריך, והביטה לראות את המהפכה, ונדבק בה הנגף וגופה נהפך לנציב מלח להיות לאות על רשעתה, כי היו מעשיה כמעשה אנשי סדום כמ”ש חז”ל: 19:27 — וישכם אברהם. ספר כי לוט לא היה ראוי להצלה. שאחר שהתמהמה עד זמן שהוחל הנגף היה ראוי שתשיגנו הרעה בדרכו שהלך עד צוער, רק שבעת ההיא השכים אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם להתפלל תפלת שחרית, והיה מתפלל תמיד עם הנץ החמה, ועתה השכים תיכף כעלות שחר, וראה שעלה קיטור הארץ, כי בעת ההיא הוחלה המהפכה, ועז”א: 19:29 — ויהי, ר”ל והשכמת אברהם היה בשחת אלהים את ערי הככר, ר”ל אחר עלות השחר שאז כבר התחיל לשחת את ערי הככר שסדום ועמורה נשחתו תיכף בעלות השחר, הגם שהככר עצמו לא נשחת תיכף, ואז התפלל. אברהם על הצלת לוט, וה’ זכר חסדי אברהם וישלח את לוט בהפוך את הערים, הגם שכבר התחיל אז הפיכת הערים שלוט ישב בהן, והיה ראוי שיושחת גם הוא שלא היה ראוי מצד עצמו, לא היה ראוי להצלה רק אם היה בורח באמצע הלילה תיכף כשאמר לו המלאך שאז לא התחילה המהפכה, לא כן אחר שהתמהמה עד שהוחל הפיכת הערים, שניצל ע”י נסים גלוים וצוער נצולה בשבילו, לזה לא היה ראוי רק שזה נעשה ע”י תפלת אברהם וזכותו: 19:30 — ויעל לוט מצוער, כי חשב שצוער לא נצולה רק לפי שעה כי גם היא היתה בכלל הגזרה, ואפשר שאנשי צוער מתו בדבר, ולכן ישב בהר, ובאשר לא היה לו אהל למחסה ולמסתור, ישב במערה שמצא שם, ואמר שנית הוא ושתי בנותיו, שע”י שישבו כאחד במערה ואין איש אתם באו לידי כך, וכמ”ש במדרש שלוט נתאוה לבנותיו: 19:31 — ותאמר הבכירה אבינו זקן, ולא יוכל ללכת אל מדינה אחרת לגור שם, וגם אנחנו א”י לעזבו מפני זקנתו, ופהאין איש לבוא עלינו, ובזה חששו שיכחד שם אביהן ע”י שלא יהיו לו בנים וילך ערירי וכמ”ש חז”ל שלש”ש נתכונו, וכ”ש למפרשים שחשבו שנעשה כליה בכל העולם והיה כונתם להקים מוסדות תבל: 19:32 — לכה נשקה את אבינו יין, שהביאו עמהם מצוער או שמצאו במערה כדברי חז”ל,ונשכבה עמו כי ע”פ דין ב”נ מותר בבתו כמ”ש הרמב”ם בה’ מלכים: 19:33 — ותשקין את אביהן יין בלילה הוא, ואחר כך כתיב ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין, שכלל אצלי שדרך בעל הלשון להקדים את מה שהוא עקר בכוונתו (כמ”ש באילת השחר פרק כב), ובלילה הראשונה היה העקר להשקות את אביהן יין ולא קפדו על הזמן באיזה לילה יהיה. וע”כ. כתיב בלילה הוא בלא ה”א הידיעה, ר”ל באיזה לילה שנזדמן להם. והקדים שהשקו אותו יין, אבל בלילה השניה היה נקל להם להשקותו כיון שכבר התחיל בזה, רק היה העקר בעיניהם שיהיה בלילה ההוא דווקא, כדי שיתעברו בבת אחת ושיהיה טרם שירגיש ע”י עבורה מה שעשו, וע”ז כתב בלילה ההוא בה”א הידיעה, והקדים בלילה ההוא שזה העקר בכוונתם: והנה בבכירה כתיב ותשכב את אביה ובצעירה כתיב ותשכב עמו, וכן בבכירה כתיב ותבא ותשכב ובצעירה כתיב ותקם ותשכב, שכבר בארתי בספרי התו”ה מצורע סי’ קס”ו) שיש הבדל בין שכב אותה ובין שכב עמה, ששכב אותה מציין רק שכיבה כדרכה, ושכב עמה כולל אף שכיבה שלא כדרכה, ובכ”מ שמדבר דרך צניעות יאמר שכב עם עיי”ש באורך, ולכן בבכירה שהיא חדשה זאת ואצלה לא היה בדבר הזה שום בושה כי קראה שם הילד בגלוי ע”ש אביה, לזה כתוב ותבא כאשה הבאה אל אישה, וכתיב ותשכב את אביה שלא העלימה הדבר מלבה כלל, אבל הצעירה שבושה בדבר, שע”כ כסתה הדבר, בקריאת שם הילד בן עמי, כתיב ותקם וכתיב עמו, כי היה בהסתר וכנגד טבעה: 19:34 — ותאמר הבכירה, למ”ש שהיה עקר כוונתם להעמיד תולדות לקיום העולם היה כוונתה טובה גם בזה מה שהסיתה גם את הצעירה למעשה זו, כי ב”נ מותר בבתו ולוט היה מותר בשתיהן, אבל ב”נ אסור באמו ובאחותו מן האב, וא”כ אם לא היה שוכב רק עם הבכירה אף שיולד לה בן ובת לא יוכלו לישא זה את זה כי יהיה אחותו מן האם, וא”ת שהבן הנולד לה יקח את הצעירה, חששה שעד שיגדל תהיה הצעירה זקנה ולא תהיה בת בנים, אבל אם תתעברנה שתיהן וא’ תוליד בן וא’ בת, יוכלו לישא זא”ז. כי אחותו מן האב מותר לב”נ, ועז”א ונחיה מאבינו זרע, שהעיקר שיוכל להיות זרע בעתיד: 19:36 — ותהרין. הנה הריון זה היה כנגד הטבע שקלטו הריון מביאה ראשונה, ובפרט למ”ש חכמי הטבע שבעת שכרון א”א שיתעברו, רק שהיה בהשגחה מפני שהיה עתיד לצאת מהן שתי אומות גדולות, וז”ש שלכן נתעברו מפני שהוא אבי מואב אומה שקיימת עד היום: 19:38 — והצעירה, יספר שלא היה כמחשבתן שאחת תוליד בן והשניה בת וישאו זא”ז, כי הצעירה גם היא ילדה בן לא בת, וע”כ קראה שמו בן עמי לא מואב, כי הוא למותר שלא יקים לאב זרע, והכתוב אומר כי עקר ההשגחה בהריון זה היה מפני שהוא אבי בני עמון שיצא ממנו אומה גדולה שקיימת עד היום, וכן לא נתקיים כמחשבתן שיקראו ע”ש לוט, כבני עשו שנקראו בשם עשו או אדום. והם נקראו בשמות בפ”ע מואב ועמון, ונקראו בשם בני לוט לא בשם לוט, כי היו אומות מפורדות בשם פרטי בפ”ע: 20:1 — שאלות: למה נסע משם. מ”ש הגוי תהרג והשם לא אמר לו רק שהוא ימות לא הגוי כולו. למה כפל והיא גם היא, למה כפל בתם לבבי ובנקיון כפי וה’ א”ל בתם לבבך ולא אמר בנקיון כפך. למה א”ל כי נביא הוא ולמה הוצרך שיתפלל בעדו אחר שלא נגע בה, ולמה עצר כל פטר רחם אחר שלא חטא: למה חלק אבימלך טענותיו לשתי אמירות, ומ”ש אברהם רק אין יראת אלהים מלת רק אין לו באור, פסוק ולשרה אמר וכו’ נלחצו בו המבארים, מנין ידעו שעצר בעד כל רחם, אחר שתיכף השיב את שרה: ויסע משם, התורה לא בארה סבת הנסיעה, וחז”ל נתנו בו טעם מפני שם רע של לוט, או כמ”ש המדרש שחדלו עוברי דרכים ע”י חורבן סדום ולא יכול לקיים הכנסת אורחים, או כמ”ש הע”י ששם קראו אותו הכל אברם ושרי, ובמקום שלא הכירוהו החזיק שמו אברהם ושרה במצות השם, והעיקר כי ידע רצון ה’ שלא ישב במק”א רק הלוך ונסוע לפרסם אמונת ה’, ולהיות גר בארץ כאורח נטה ללון, ולאות כי חיי העוה”ז אינם עקרים וימי האדם כצל, ואל מקומו ישאף לאור באור החיים כמ”ש כי גרים אנחנו לפניך, ונסיעתו היה הנגבה, וישב תחלה בין קדש ובין ברד עם באר לחי ראי ואח”כ גר בגרר: 20:2 — ויאמר אברהם אל שרה אשתו, יודיע כי שרה אחרי בלותה היתה לה עדנה עד שירא לאמר אשתי הגם שהיתה בת תשעים, ושאבימלך לקח אותה, כי היה מחוקי המלכים אז שיכול לקחת נשים פנויות בחזקה כמ”ש את בנותיכם יקח: 20:3 — ויבא אלהים, החלום שראה היה מאת ה’ ומציין זה במ”ש ויבא אלהים, כמו בלבן ובלעם, ואינו מענין נבואה, רק ציון לחלומות הצודקים,ויאמר לו הנך מת, שהיה חייב מיתה משני טעמים. א) מדין גזל כמ”ש הרמב”ם בפ”י מה’ מלכים, שכולל גם גונב נפש, שלכן נתחייבו אנשי שכם הריגה וזה אפילו בפנויה. ב) מצד שהיא א”א, וז”ש על האשה אשר לקחת, ר”ל שלקחת בחזקה והיא גזל, ועוד שהיא בעולת בעל: 20:4 — ואבימלך, אבל מצד שלא קרב אליה, טען, הגוי[תהרג] גם צדיק תהרג, שעל גזל קרא א”ע שהוא הגוי, כי המלך כחו ככח כל הגוי כולו וכל קניני הגוי ובנותיהם הפנויות שייכים לו מחוקי המלוכה ואינו גזל, ומצד שהיא א”א טען שהוא צדיק בזה, כי 20:5 — הלא הוא אמר לי אחותי היא, וב”נ אינו חייב על השוגג כמ”ש הרמב”ם, והגם ששרה גלתה לו שהיא א”א, וז”ש והיא, ר”ל גם היא שאמרה לו שהיא א”א, הלא תחלה גם היא אמרה אחי הוא, והוחזקה לפנויה, ואינה נאמנת להחזיק עצמה לא”א, וגם שלפי הדין בב”נ כשאחד מהם אמר אין את אשתי נעשית פנויה כי א”צ גט כריתות, וכשאמר אחותי היא נעשית פנויה, וא”כ בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, שלא חטאתי לא במחשבה כי חשבתי שהיא פנויה, ולא במעשה אחר שלא באתי עליה: 20:6 — ויאמר אליו גם אנכי ידעתי, מה שאתה אומר שהיה בתם לבבך שהיית שוגג, זאת ידעתי גם אני, ולכן ואחשך, ר”ל כי הבחירה חפשיית, ובכ”ז אם האדם מתכוין לטובה יעזרהו ה’ בל יכשל, כי לעומת מחשבתו הטובה תבא לו עזר ממרום למנוע אותו מחטא, אמנם לא היה בנקיון כפים, כי אתה היית מוכן לחטוא רק אנכי חשכתי בעדך, ולא עכבתי רק מחטוא לי, שהוא מאיסור א”א שהוא חטא נגד המקום, אמנם מחטא גזל שהוא נגד אברהם לא נקית, כי תיכף שלקחת אותה בחזקה נתחייבת מיתה, ואין היתר למלך לקחת נשים בחזקה, וא”כ לא נקית לא מאיסור גזל, שמה שאתה חושב שהמלך רשות בידו לעשות זאת הוא טעות, ולא מאיסור א”א כי היית מוכן לחטוא, לפ”ז היה בתם לבבךלא בנקיון כפיך: 20:7 — ועתה השב אשת האיש, כי אינה פנויה, ואל תחשוב שלא ירצה לקחתה בחזרה אחרי אשר הוטמאה, כי נביא הוא ויודע האמת, וגם הוא טעם על שהיא א”א כי נביא הוא ולו דין אחר מדין ב”נ. ובמ”ש אחותי היא לא נתגרשה ממנו,ויתפלל בעדך וחיה, אחר שבאמת חטאת רק אני עצרתי בעדך ע”י עצירת הנקבים ולולא זה היית חוטא א”א שתחיה מחולי זאת רק ע”י תפלתו, ואם אינך משיב דע כי מות תמות. נתחייבת שתי מיתות על גזל ועל א”א,וגם אתה וכל אשר לך. כי מצד הגזל נתחייבו כל העם כי ב”נ מצווים על הדינים, שלכן נתחייבו כל בעלי שכם מיתה מפני שלא מיחו בשכם כמ”ש הרמב”ם: 20:9 — מה עשית לנו. ר”ל כי העושה מעשה כזה לא ימלט מאחד משנים, או שיעשה זה לנקמה, או שיעשהו לצורך עצמו, והוא או לתועלת, או להנצל מאיזה נזק. ותחלה דן עמו אם עשה זה לנקמה, ועז”א מה עשית לנו ומה חטאתי לך. שמי שירצה להנקם מחברו ע”כ שחברו עשה לו איזה רעה, וגם כשעשה לו רעה ע”כ יעריך הנקמה לערך הרעה שעשה לו. שאם הרע לו בדבר קטן, לא ינקום ממנו נקמה גדולה, וכ”ש שאם הרע לו איש אחד, לא יעשה נקמה להרע בעבור זה לאנשים רבים, עז”א בוא ונעשה חשבון מה עשית לנו ומה חטאתי לך. נחשוב מה שעשית לנו לעומת מה שחטאתי לך, הנה אני לא חטאתי לך כל מאומה, אבל לעומת זה הנקמה גדולה מאד. א) מצד שכולל אנשים רבים, שעז”א כי הבאת עלי ועל ממלכתי, שחטא המלך וענשו נוגע לכל הממלכה. ב) מצד החטא בעצמו שהוא חטאה גדולה. ג) מצד שהוא עצמו נלכד בחטא זה, אם במה שהיה סבה לו שבהכרח יענש גם הוא כמחטיא את הרבים, אם במה שמסר את אשתו לקלון. וז”ש מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי, שגם אתה עשית מעשי זרה ורעה ואתה שותף ברעה, וזה לא יעשה אלא מי שעשו לו רעה גדולה, אשר יאמר תמות נפשי עם פלשתים: 20:10 — ויאמר אבימלך. עתה אמר אליו אמירה שניה, על הצד שעשית זאת בעבור תועלת או מניעת ההיזק, אני שואל אותך מה ראית כי עשית את הדבר הזה. וגם שלעומת שי”ל שיראת לומר אשתי פן יהרגוך על דבר אשתך, מה ראית פה במדינה שעלה מורא כזו על לבבך, וכי ראית שהם שופכי דמים או גוזלים נשים מבעליהם: 20:11 — ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל א”ע במדות טובות ע”פ עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל עפ”י עצת שכלו, בכ”ז לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע, רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלהים, עת תמלא הנפש מיראת אלהים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה אל כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע, וכמ”ש יראת ה’ מוסר חכמה, יראת ה’ ראשית דעת, וכמו שהתבאר אצלי בפרטות בספר משלי, ועז”א, כי אמרתי הגם שראיתי עמך שהם בעלי מדות טובות עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בם שום דופי, רק חסרון אחד שאין יראת אלהים במקום הזה [כי א”א שיהיה בם יראת אלהים, רק אם מאמינים בהשגחה פרטית, שה’ רואה ויודע ומשגיח על כל עלילות מצעדי גבר, לא אם יאמרו שהעולם קדמון ומתנהג בדרך הטבע]. והרגוני על דבר אשתי. לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם ויהרגו אותי, אחר שלא יראו אלהים, השכל לבדו ונמוסים השכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה: 20:12 — וגם אמנה. זאת שנית שמה שאמרתי שהיא אחותי לא אמרתי בזה שאינה אשתי, כי היא גם אשתי גם אחותי, ולא תשאל איך לקחתי אותה לאשה, כי היא אחותי בת אבי אך לא בת אמי. לכןותהי לי לאשה, כי אחותו מן האב מותרת לב”נ: 20:13 — ויהי. זאת שלישית, שלא תחשוב שעשיתי זאת רק במקום הזה מפני שחשבתים לאנשים רעים וחטאים,כי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי, שה’ צוני לצאת מבית אבי וצוני שאתהלך בארץ ממקום למקום, כתועה בדרך שאין לו מקום מיוחד, כן אני מוכן תמיד לשנות מקומי ע”פ פקודת ה’, ובאשר יש גם מקומות שאנשיהם רעים וחטאים אמרתי לה, שבכל מקום אשר נבוא שמה, בעת שנבוא במקום חדש, טרם נכיר תכונת אנשי המקום ומדותיהם, תאמרי עלי אחי הוא, נמצא שבזה לא נתתי מגרעת לארץ הזאת מזולתה, כי כן אני נוהג תמיד: 20:14 — ויקח. השיב את הגזלה שהיא שרה אשתו, וגם פייסו במתנות רבות, שימחול לו על צערו ובשתו וכדי שיתפלל בעדו: 20:15 — ויאמר אבימלך. כבר באר הרי”א, שבזה הראה לכל שלא נגע בה, כי האשה שהשתמש בה המלך יזהרו משישתמש בה הדיוט, וכמו שנראה ממעשה דאבישג, ופרעה שלקחה אל ביתו ע”מ שיקחנה לאשה אמר קח ולך, צוה שילך מארצו, וממ”ש הנה ארצי לפניך, ידעו כלם שלא נגע בה: 20:16 — ולשרה אמר. שחוץ מזהנתתי אלף כסף לאחיך, הרי פייסתי אותו בהון רב ועצום, וזה לך כסות עינים ונוכחת, פי’ שהדבר שיש עליו חשד ולזות שפתים ורוצים להסיר החשד והלזות, הנה ההמון הבלתי משכילים יסירו החשד מלבם ע”י כסות עינים, היינו ע”י שיראו בעיניהם דברים שהם הפך החשד, כמ”ש כי האדם יראה לעינים, וצריך לכסות עיניהם באיזה דבר שלא יראו את החשד, ולהמשכילים צריך להביא הוכחה עפ”י השכל להסיר הדבר מלבם. והמתנות הגדולות שנתתי לאחיך, יהיו בין כסות עינים לפני ההמון הרואים לעינים, בין נוכחת שהיא הוכחה וברור לפני המשכילים, שממה שהתרפסתי בהון עצום עד שמחל לי, נודע כי אלהים רב ריבו ולא נתנני לנגוע בה, ושהוא איש אלהים. וזה בין לכל אשר אתך בין את כל, ר”ל שיועיל בין נגד האנשים אשר אתך שהם בני ביתך, בין את כל, שהוא לכל בני העולם: 20:17 — ויתפלל כי עצר עצר. חז”ל פי’ שנסתמו נקביהם, בין לאבימלך, שעם סתימת נקבי הזרע נסתם נקבי השתן, וכן להנקבה נעצר ונסתם נקבי השתן, והיה כדי שיסתם גם הרחם מלקבל זרע ומלהוליד, וע”י תפלת אברהם נרפאו, לא לבד שנפתחו נקבי השתן, כי גם לא נשאר רושם כלל, והיו ראוים גם להולדה וילדו: 21:1 — שאלות: הכפל וה’ פקד וגו’ ויעש ה’ וגו’. שאלת הר”ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ”ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ”ט. מ”ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ”ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה: וה’ פקד את שרה. כבר בארתי באילת השחר שבמקום שיקדים השם אל הפעל יורה שהיה הדבר קודם לכן. ור”ל שעוד קודם שלקחה אבימלך כבר נתעברה מאברהם, וזה כדעת ר’ חמא במד’ שילדה לשבעה מקוטעין, כי ע”כ בעת שלקחה אבימלך לא נכר עוברה, ואם ילדה לתשעה יאמרו שמאבימלך נתעברה וילדה לז’ מקוטעין, ומ”ד שילדה לתשעה ס”ל שה’ פקד את שרה אחר מעשה דאבימלך, ומעשה דאבימלך היה עשרה או י”א חדשים קודם לדתה, וידעו ג”כ שלא נתעברה מאבימלך. ומה שהקדים השם אל הפעל בא להורות קשור המעשה, שע”י שהתפלל על אבימלך ה’ פקד את שרה, כענין מ”ש המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה.וה’ פקד, יש הבדל בין אמירה ובין דבור כמ”ש באורך בס’ התו”ה (ויקרא סי’ ג’) שהדבור יציין גם פירוש הדברים, ויש הבדל בין זכר ובין פקד, שהפקודה היא תמיד לעשות לו איזה דבר, ותחלה אמר ה’ בפ’ לך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וזה קרא אמירה, וזה נתקיים בעת שפקדה ליתן לה הריון, ואח”כ דבר ופירש ע”י המלאך וגבל את הזמן למועד אשוב אליך, שיהיה בפסח בשנה הבאה, ועז”א פויעש ה’ לשרה כאשר דבר: 21:2 — ותהר. פסוק זה מפרש את הפסוק הקודם, מ”ש וה’ פקד את שרה כאשר אמר, כי ותהר ותלד שרה, ומ”ש ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, כי היה למועד אשר דבר אותו אלהים, וכן אמר במד’ אני ה’ דברתי ועשיתי היכן דבר למועד אשוב אליך, ועשיתי הה”ד ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, ואתיא כר”י וה’ פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה הוא באמירה, ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, מה שדבר לה ע”י מלאך: 21:3 — ויקרא. הנה ה’ צוה לאברהם שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, וזה היה לו לקיים תיכף ביום שנולד, וצוהו למול אותו ביום השמיני, וכן קיים אברהם ויקרא שם בנו תיכף, וימל בן שמונת ימים, ועל שניהם אמרכאשר צוה אותו אלהים, ואמר הנולד לו אשר ילדה לו שרה, כמ”ש שרי אשתך יולדת לך בן, היינו בן שיהיה לב וסגולה שיתיחס לך, שזה לא יהיה רק משרה הצדקת: 21:5 — ואברהם בן מאת שנה. מפני שבעת שנתבשר אברהם שיוליד בן נפל על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, והיה צחוק של שמחה על הנס שיעשה לו, וה’ אמר לו שיקרא שמו יצחק ע”ש הצחוק הזה, ואח”כ כאשר שמעה שרה מהבשורה, צחקה ג”כ מחמת שמחה, שהיא חזרה לנערותיה ויולד הילד כפי דרך הטבע, ואברהם נשאר בזקנותו ויצטרך לנס וכמ”ש בפי’ שם, עפ”ז יאמר שמה שקרא אברהם שם בנו יצחק, הוא מפני שאברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו, שע”ז צחק ושמח, הלבן מאה שנה יולד, ועפ”ז נצטוה לקראו יצחק. וע”ז אמרה שרה שעקר הצחוק והנס עשה לי אלהים, שלי עשה נס יותר גדול, עד שכל השומע לא יצחק על נס של אברהם, רק יצחק לי על הנס שנעשה לי. ופרשה הדבר, שהגם שאני חזרתי לנערותי ולפ”ז היה הלידה בדרך הטבע, אבל 21:7 — מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה. שמה שהוליד אברהם בזקנותו על זה הובטח מה’, וה’ אמר לו שיוליד ממני בן, ואין זה פלא שנתקיים דבר ה’, אבל מה שאני מניק בנים ויש לי חלב להניק, על זה לא הובטח מאת ה’ כלל, מי מלל ויעד נס זה, הלא זה לא נתבשר לא מאת ה’ ולא מאת המלאך, ולמה נעשה הנס הזה אחר שכבר ילדתי בן לזקוניו וכבר נתקיימה הבטחת ה’, ולמה ימשך הנס הזה גם אחרי הלידה שיהיה לזקנה חלב בדדיה להניק בנים, שנס זה הוא למותר כי יכלתי לתתו למינקת, וא”כ עשה ה’ נס זה רק לצחוק ולשמחה, שכל העולם יצחקו וישמחו על נס זה: 21:8 — ויגדל הילד. בל תאמר שנולד חלוש בדרך הנולד מן הזקנים, כי גדל, ולא תאמר שנגמל מפני שלא היה לה חלב כדי להניק,כי לא נגמל עד שגדל, כי הנס של החלב נמשך עד שגדל כגמול עלי אמו. ויעש אברהם משתה גדול. בעת המילה לא עשה משתה, כי המילה היתה מצוה מיוחדת לו ולבני ביתו הנמולים ועשה לפניהם משתה קטן, אבל בעת הגמל עשה משתה גדול לגדולי הדור כמ”ש חז”ל: 21:9 — שאלות: למה בקשה שרה שיגרש את ישמעאל, וביחוד מה חטאה האמה ואיך הסכים השם לזה יען כי ביצחק יקרא לך זרע ולמה יגרשו בעבור זה, מ”ש ותשב מנגד ב”פ. מ”ש באשר הוא שם א”ל באור: ותרא. ואז בעת המשתה ראתה שרה שישמעאל מצחק ומתלוצץ על המשתה הזה, ולא פירש מה היה הצחוק רק ברמז מ”ש אשר ילדה לאברהם, שאמר כמו לצני הדור שמאבימלך נתעברה שרה, ורק הוא נולד מאברהם, ושרה הכירה שלצחוק זה הסיתו אמו, שהורע בעיניה מה שמבכר בן שרה על בנה, וע”ז קראו בן הגר המצרית ולא קראו בשם ישמעאל, כי ראתה שאמו הסיתה אותו לזה: 21:10 — ותאמר. לכן בקשהשיגרש את האמה שהסיתה אותו, ועמה יגרש גם את בנה, אחר שהיא חושבת כי הוא יירש בשוה עם יצחק, או שיש לו מעלה על יצחק כפי הלצנות שלה, והאמת שלא יירש, מצד שהוא בן האמהשולד שפחה כמוה, ולא יירש עמו מצד שהוא בנובן הגבירה, ומצד שהוא יצחק שנולד בנס והוא הלב והסגולה: 21:11 — וירע. שרה הקדימה שיגרש את האמה, כי חשבה שעקר אהבת אברהם הוא לפילגשו ועמה יאהב גם את הבן, והכתוב מעיד, שעיקר מה שהורע בעיני אברהם, היה על אודת בנו: 21:12 — ויאמר. עפ”ז אמר אלהים אליו אל ירע בעיניך על הנער ואל אמתך, אחר שעקר מה שהורע בעיניך הוא על הנער, ועל ידו ירע בעיניך גם על אמתך שהיא אם הנער, מזה מבואר שאתה חושב אותו כבנך, לכן שמע בקול שרה (מבואר אצלי ששמיעה בקול היינו שעושה כדבריה), שאם אתה חושב כי הוא בנך היורש אותך כמו יצחק, הוא טעות, כי רק ביצחק יקרא לך זרע, שהלב והסגולה יש רק ביצחק, היינו ביעקב שיולד ממנו, ואמרו חז”ל ביצחק ולא כל יצחק, ואמרו שהנודר מזרע אברהם מותר בזרע ישמעאל ועשו, שלא נקראו ע”ש אברהם רק ע”ש ישמעאל ועשו, ואם אתה חושש לשלחו מאתך פן ימות ברעב וכדומה, אני מבטיח אותך, הגם שהואבן האמה ואינו מתיחס אליך רק אליה, בכ”ז לגוי אשימנו, מצד כי זרעך הוא: 21:14 — וישכם. מספר צדקת אברהם: שהשכים בבקר לקיים מצות ה’. שלא נתן בידה כסף וזהב רק ויקח לחם, כי שרה אמרה גרש האמה הזאת, ויש הבדל בין גרש ובין שלח, בשלוח עבדים כתיב לא תשלחנו ריקם, כי השלוח הוא בטוב והגרוש הוא ביד חזקה ובכעס. ויתן בעצמו אל הגר, לא ע”י שליח כי לא נכמרו רחמיו כלל. שם על שכמה, שלא הניחה שתאכל בביתו ואחר תלך, רק שם על שכמה, ואת הילד, אחר ששם על שכמה שלח אתה את הילד, להראות לה שעיקר הוא מגרש אותה מפני שהסיתה את הילד לצחק ועל ידה שולח גם הילד, וזה עשה שלא ימאס הילד בעיניה. ותלך ותתע, שלא שלח עמה א’ מעבדיו להורות לה הדרך, ושלח אותה בלי לויה שלא כדרכו אף עם אורחים נכריים, שהיה הולך עמם לשלחם כי שמר מצות ה’: 21:15 — ותשלך. מענין עזיבה ויאוש כמו כי נשאתני ותשליכני, ומפרש ההשלכה ותלך ותשב לה מנגד. ואחר שגם שם שמעה קול הילד צועק, ותשב מנגד עוד רחוק יותר: 21:17 — וישמע. ע”ד כי אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני. כי שמע אלהים אל קול הנער, (היינו שקבל תפלתו שזה גדר שמיעה שאחריו אל) באשר הוא שם, ר”ל שבמקום שהנער שם, שם נמצא באר מים, גם יל”פ שר”ל באשר ה’ נמצא, שם משגיח עליו ומזומן להושיעו: 21:18 — קומי. לכן קומי שאי את הנער, בעודו חולה ואח”כ החזיקי את ידך בו, ויהא חוטרא לידא ומרא לקבורה: 21:19 — ויפקח. גדר פעל פקח הוא הגלות ידיעה מה שלא ידע קודם כמ”ש הרמב”ם במורה, שגם תחלה היה הבאר שם, רק שלא שמה לב לראותו ועתה ראתה אותו: 21:20 — ויהי אלהים. השגחת ה’ היה עליו שיגדל, והצילו מסכנת המדבר וחיות רעות,וישב במדבר, נתקיים בו מ”ש והוא יהיה פרא אדם שהיה מדברי. ויהי רבה קשת, ונתקיים מ”ש ידו בכל וכו’. ישב במדבר פארן, ונתקיים מ”ש ועל פני כל אחיו ישכון, שנד ממדבר למדבר וטבע השורש נשתל אח”כ בבניו.ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים, כל עורב למינו: 21:22 — אלהים עמך. באשר כמו זר נחשב דבר זה, איך מלך הארץ ושריו יבקשו מאיש גר מתגורר בארצם שישבע להם בל ירע להם, ושיבואו עוד לביתו לבקש מאתו כזאת, ע”ז הקדימו, שלכן יראים מפניו באשר אלהים אתו, כמו שראו במלחמת המלכים ולקיחת שרה ולדת בן לזקוניו, אך שהלא אחר שכל מעשיו יעשה רק עפ”י אלהים ובפקודתו, מה תועיל השבועה, אם ה’ יצוהו הפך הברית מה יעשה, עז”א אלהים עמך בכל אשר אתה עשה, ר”ל שאין מעשיך נמשכים אל גזרת האלהים, רק רצון האלהים נמשך אחר מעשיך, וכשתכרות עמנו ברית יסכים אלהים ע”ז. זאת שנית בל יהיה נראה כחושדין אותו שימרוד במלך וישקור בנמוסי ארץ שהוא דבר רע ועול, ע”ז הקדימו, שאלהים עמו בכל מעשהו וכל מעשיו מתכונים למצות ה’, ורצו לכלול בשבועה זאת, שגם אם יהיה זה לכבוד ה’ שילחם אתם בעבור כבוד השם, תמנעהו שבועת ה’ מזאת, שמטעם זה שמרו בני ישראל השבועה הזאת ולא הורישו את היבוסי יושב ירושלים, הגם שהיו ממלאים בזה מצות ה’: 21:23 — ועתה. לכן רצה להשביעו עתה בעוד לא נמצא סבה שתעשה עמנו רעה לכבוד ה’, בענין שאם אח”כ יתחדש ענין כזה ללחום עמנו מצד מצות ה’, לא תוכל לעשות זאת מצד השבועה שקדמה להמצוה, זאת שנית השבעה לי, היינו על דעתי, שהנשבע ע”ד חברו אין לו התרה, וכן היה השבועה בשביל טובה, כמ”ש כחסד אשר עשיתי עמך, והנשבע בשביל טובה, אין לו התרה. השבעה באלהים, שהנשבע בשם, חמור יותר. השבעה הנה, ר”ל פה בביתך, שאם הייתי משביע אותך בביתי היית אומר שהיתה שבועת אונס שיראת מפני בהיותך בביתי, לא כן פה בביתך.כחסד אשר עשיתי, ר”ל שמי שעשה לחברו טובות בעבור טובות שקבל ממנו בעבר, או בעבור שמצפה ממנו גמול בעתיד, די אם שלם לו טובה תחת טובה, אבל מי שעשה לחברו חסד שהוא שלא בעבור טובה קדומה או עתידה רק מצד החסד, צריך גם הוא לשמור חסדו, והחסד הוא דבר שאינו נפסק לעולם, ועז”א שאני מבקש, כי כחסד שעשיתי עמך תעשה עמדי, ובזה כלל ג”כ שאם אתה תהיה מלך הארץ ואנו נהיה גרים, תתנהג עמנו כמו שנהגנו עמך, שאמרתי לך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב: 21:24 — ויאמר אברהם. אברהם רצה שתהיה שבועת ה’ בין שניהם, וכמו שהוא יתחייב בשבועה, כן יתחייב אבימלך לשמור לו חסדו ובריתו תהיה נאמנת לו, ובאשר יאמר אבימלך, למה אני צריך להשביע הלא ראית כי עשיתי לך חסדים בלא שבועה, לכן בא לברר לאבימלך שגם מצדו צריך שבועה, כי עבדיו עשו עול נגדו בגזלת הבאר, וז”ש ויאמר אברהם אנכי מצדי אשבע, אבל השבעה גם עתה מצדך.והוכיח את אבימלך, וברר לו מן באר המים שגזלו עבדי אבימלך, שמזה מבואר שגם אבימלך צריך לכנוס בברית, ושיהיה תנאי ביניהם שאם אחד מהם יבגוד בברית, גם השני פטור מן השבועה, שמטעם זה יכול דוד לכבוש את היבוסי מפני שהם הפרו את השבועה תחלה כמ”ש חז”ל: 21:26 — ויאמר אבימלך. השיב לו, הן לא תוכל לאמר שהגיע לך עול מצדי רק בא’ מג’ פנים. אם היה זה נעשה בפקודתי, אבל אני לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, ואם היה זה על ידי הייתי יודע את מי שלחתי. אם אתה בקשת דין ומשפט ע”ז ואני לא שפטתי במשפטך להשיב את הגזילה, אבל גם אתה לא הגדת לי. אם הייתי שומע מפי אחרים, ולא עשיתי משפט בעצמי כראוי למלך הארץ, אבלגם אנכי לא שמעתי בלתי היום: 21:27 — ויקח אברהם. באשר רצה אברהם שתהיה הברית משני הצדדים, רצה לשלם לו את חלקת השדה ששם חפרו את הבאר בכסף מלא, כי רצה ליטע שם אילנות, כמ”ש ויטע אשל בבאר שבע, שיהיה שם אהלו ובית מדרשו, ושע”ז יכרות אתו ברית, שלא יגע איש בנחלתו אשר קנה מאתו, וע”כ נתן לו צאן ובקר הרבה, ושניהם כרתו ברית, עד שגם אבימלך נשבע בשבועת האלה: 21:28 — ויצב. חוץ מזה הציב אברהם שבע כבשות הצאן לבדנה, כי מספר השביעי היה קדוש בעיני הקדמונים שהיו מאמינים ששבעה כוכבי לכת הם פועלים בעולם השפל, ומזה נגזר שם שבועה, כי בשבועתם היו מצרפים מספר השבעה שהיה קדוש אצלם, וע”כ הציב אברהם שבע כבשות, כי הגם שאברהם יצא מן האצטגנינות וידע שהוא למעלה מהוראת הכוכבים, אצלו היה מספר השבעה קדוש מטעם גבוה ונעלה מזה, משבעה מקורות העליונים המזילים מי החסד מדלים לבאר שבע שרמז במ”ש כי חפרתי את הבאר הזאת, כמ”ש בזאת אני בוטח, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, וכאשר שאל אבימלך על מה רומזים שבע כבשות האלה, השיב שיקח מידו שבעה כבשות לעדה כי חפר את הבאר הזאת, ושגם זה נכלל בשבועתם: 21:31 — על כן קרא למקום ההוא, שתחלה היה למקום ההוא שם אחר וע”כ הוסיף שם באר שבע (שזה גדר קריאת השם שאחריו למ”ד הוא שם נוסף על הראשון כמ”ש בכ”מ) והשם היה לזכרון ששניהם נשבעו, ואז כרתו ברית משני הצדדים גם על הבארות, ונעשה מקום זה רשות אברהם וארצו, ואבימלך שב אל ארץ פלשתים, כאלו באר שבע יצא מכלל ארץ פלשתים: 21:33 — ויטע. אחר שנעשית קנין אברהם, נטע שם מיני אילנות גנות ופרדסים ולשם התאספו אליו הצמאים ללמוד דרכי ה’,ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, כי אחר המילה השיג יותר שאין עוד מלבדו ושאין שום כח מושל בעולם רק ה’ לבדו, וזה קרא ופרסם לרבים: 21:34 — ויגר. ובכ”ז לא ישב בבאר שבע בקביעות, רק היה כגר בארץ פלשתים, מתהלך בארץ לארכה ולרחבה כגר, לפרסם שם ה’ ולקיים כי גר יהיה זרעך שהתחיל מלידת יצחק: 22:1 — שאלות: מה ענין הנסיון בכללו שהרבו חכמי לב בזה כמה פליאות. למה לא אמר בשום א’ מעשרה נסיונות שהאלהים נסה את אברהם רק בנסיון זה. למה האריך את בנך את יחידך אשר אהבת ודי לאמר את יצחק. מ”ש אשר אומר אליך ולא מצאנו שאמר לו איזה הר רק אברהם בעצמו ראה את המקום מרחוק, וחז”ל אמרו אשר לא עלתה על לבי זה עקדת יצחק והלא אמר והעלהו שם לעולה. למה ספר שחבש חמורו ולקח נעריו ובקע עצי עולה. למה צוה להנערים לשבת פה וטוב שדבר גדול כזה יהיה בקהל רב לקדש את השם: ויהי אחר הדברים האלה. מוסב על כל הדברים שספר מענין אברהם שכולם היו נסיונות, שיש הבדל בין נסיון לבחינה, הבחינה היא שבוחן אם נמצא בדבר מה, מה שיחויב שימצא בו מצד טבעו, למשל הבוחן את הזהב אם הוא זהב ולא סיג, והמנסה ינסה אם נמצא בדבר כח מה שאינו ידוע בטבעו, למשל אם יש בזהב כח המשיכה וכדומה, וכן הבחינה באדם הוא, אם הוא שלם עם ה’ כפי טבע רוב בני אדם. ונסיון הוא אם יעמוד בצדקתו בדברים שהם למעלה מטבע הבשר, והנסיון אין לו שיעור שאברהם נתנסה בעשר נסיונות, שכל נסיון הוא למעלה מהקודם אליו, וכמ”ש במדרש נתתי ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון, דגלין אחר דגלין בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה, שלפ”ז יפורש בצד אחד אחרי הדברים והאלהים כבר נסה את אברהם בתשעה נסיונות, אז ויאמר אליו, זה הנסיון האחרון שהוא למעלה מכל ציור בטבע האדם, ובפשוט יאמר והאלהים נסה, על נסיון זה האחרון לבד, שלא היה הצווי רק משום נסיון לא לעשות המעשה ההוא, שאחרי הדברים הקודמים שבהם עלה אברהם בנסיונותיו מדרגה אחר מדרגה, בא לנסותו בנסיון היותר גדול, שבו נתראה איך גדלה יראת ה’ ואהבתו אצלו בתכלית מה שאפשר לצייר, והנה הנסיון יהיה, או לצורך המנסה או לצורך המנוסה או לצורך הרואים, ופה היו שלשתם יחד, כמ”ש במד’ ע”ז שלשה משלים. א] מי שיודע שפשתנו יפה מקיש עליו, שהוא לצורך המנוסה להשביחו ותקנו. ב] משל לפרה שכחה יפה שנותן עליה העול, שהיא לצורך המנסה ועבודתו. ג] משל מי שקנקניו יפים מקיש עליהם הוא לצורך הקונים והרואים שיראו שהסחורה טובה, שמה שחקרו על צד שהוא לצורך המנסה, שהלא ה’ יודע הכל ומה צורך לו לנסיון, אינה שאלה, שע”ז אמר ה’ חקרתני ותדע, ר”ל אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם ובכ”ז נמצאו שתיהן אצלך. א] מצד הידיעה הקדומה שיודע את העתיד בידיעה חלוטה, ועז”א ותדע מכבר. ב] שעם כ”ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיות חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר נמצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריו טבע האפשר, שזה ענין מופלא ונעלם מהשגת האדם, ומצאנו שהכתובים ישמשו בלשון כאלו יש חדוש ידיעה, כי ענין זה מקושר עם שאלת הידיעה והבחירה, שכלל בידינו שהכל צפוי והרשות נתונה, ואין אנו יודעים ענין ידיעתו כמו שאין אנו יודעים את עצמותו, כי ידיעתו היא עצמותו, והכתובים ידברו לפי הבנתנו שאנו משערים הידיעה כפי הידיעה שלנו, ויאמר, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואם לא אדעה, וירא וידע אלהים, שיסביר הדבר לשבר את האוזן שהאדם חפשי ובעת שיבחר אז תתחדש הידיעה, והמקובלים יאמרו כי הידיעה הקדומה הוא רק בא”ס, ושם לא נמצא דין ורחמים ושום מדה, אולם מהנאצלים שהם המדות ששם יתחיל הדין והשכר והעונש, שם אין שום ידיעה קדומה, ונכון אמרו כי עתה ידעתי, והידיעה אשר בא”ס נעלם מכל שכל, ולא נמצא ממנו דבר בתנ”ך, והמדות וההנהגה האלהית באצילות שמהם ידברו הכתובים, מתנהגת לפי הידיעה הנודעה אצלנו, וע”ז אמר במד’ כי עתה ידעתי הודעתי, ר”ל לפי הידיעה שהודעתי לבאי עולם, לא לפי הידיעה שנמצא בא”ס. ועוד יתבאר בדבריו איך היה לצורך המנוסה והרואים. ויאמר אליו אברהם. בכל הקריאות כפל השם אברהם אברהם, יעקב יעקב, ופי’ בת”כ שהוא לשון חבה לשון זירוז, ר”ל קריאת השם הוא לשון חבה וכפל הקריאה הוא לזרז, ופה לא רצה לזרזו כמ”ש במד’ שלא יאמרו הממו וערבבו, וע”כ אמר רק אברהם, ועוד יש טעם כי כפילת הקריאה באו אל שני חלקיו, אל הגוף ואל הנפש, שתחלה קרא אל הגוף שיתפשט מחומריותו ויוכן אל הנבואה, ואז יקרא אל חלק השמים ממעל שהיא הנפש, אבל קריאה זו היה לצורך מעשה, שמי שעדיין לא התפשט מן החומר לגמרי, לא יצוייר שיעשה כזאת, ולכן קרא רק פעם אחת אל הנפש, שכבר התפשט החומר מעליה ותלבש מחלצות, ואברהם השיב הנני שמוכן ומזומן על אופן זה: 22:2 — ויאמר קח נא את בנך. הנה עקר הנסיון היה אם גדלה בלבו אהבת ה’, באופן שכל האהבות שי”ל יהיו בטלים נגד אהבה זו, וכל שהדבר נאהב אצלו יותר והוא מקריבו לה’ וכל שישים יותר על לבו מעלות יצחק ואהבתו אליו ובכ”ז יבוטלו כל רגשות האהבה העזה שיש לו אל בנו יחידו נגד האהבה היותר גדולה רשפי אש שלהבת יה אהבת הבורא כן יבחן אהבתו לאלהיו, וע”כ צוהו שבעת יקחהו לקרבן לא ישכח מלבו שהוא בנו, רק קח נא את בנךולא יסיח מדעתו שהוא יחידו ויחשוב הלא עדיין י”ל בן שני שהוא ישמעאל, ועז”א את יחידך, ולא יסיח מדעתו שהוא אוהבו ונפשו קשורה בנפשו, עז”א אשר אהבת, ולא יסיח מדעתו מעלותיו שהוא בן חכם וצדיק, עז”א את יצחק, שבעת תקריבהו, תזכור היטב כל אלה המעלות שי”ל, ובכ”ז תקריבהו בשמחה ותשמח כי יש לך קרבן מובחר קדוש מרחם משחר יחיד ונאהב לתתו מנחה לה’ שאהבתו שקולה כנגד כל האהבות, כמשל מי שנותן כלי יקרה מתנה למלך, שכל שיצייר בלבו יותר יקרת הכלי, כן תגדל שמחתו שכבד את המלך במנחה יקרה כזאת. והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך, כבר אמרו אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי זה עקדת יצחק. והלא צוהו והעלהו שם לעולה, וגם איך צוה וחזר בו, אמנם אם היה אברהם מדקדק היטב, היה מבין שלא כוון ה’ כלל שיצחק יהיה עולה, כי לפי הפשט שיעלה את יצחק לעולה על אחד ההרים שיאמר אליו איזה הר, יקשה הלא לא בא לכלל אמירה שניה מאת ה’ שיודיעהו את ההר, רק כתיב וירא את המקום מרחוק, מבואר שהיה מכיר את ההר, כי פה אמר אל ארץ המוריה, ובד”ה אומר בהר המוריה, מבואר שהר אחד היה שם שנקרא הר המוריה שגדל שם המור, או מיתר טעמים שנמצא בדברי חז”ל ומפ’, וכל הארץ נקרא ארץ המוריה מפני ההר הזה, ר”ל ארץ שנמצא בו הר המוריה, וכיון שאמר לו על אחד ההרים, כבר הודיעו מי הוא ההר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין אחד שבא בסמיכות אל ה”א הידיעה, שאז יבוא אל האחד הנודע, כמו כמעט שכב אחד העם זה המלך, וכן אחד ההרים היינו ההר הנודע, שאל”כ הי”ל אחד מההרים [כמ”ש בחבורי התו”ה תזריע סי’ מ”ג], א”כ ידע שהוא הר המוריה שכל הארץ נקראת ע”ש. וע”כ כתיב וירא את המקום מרחוק שהכיר את המקום מעצמו, ואף לחז”ל שראה ענן קשור על ההר לא היה לו לומר אשר אומר אליך רק על אחד ההרים אשר אראך, כיון שלא באה אמירה מיוחדת ע”ז, וכן אמר ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים, שע”כ פירושו שבמ”ש לו אחד ההרים היינו ההר המיוחד, אמר לו המקום וציין אותו בסימניו, ומזה מוכרח שמ”ש אשר אומר אליך, אינו מוסב על ההר רק על והעלהו שם, ר”ל העלה את מי שאומר אליך דהיינו את האיל, שע”ז באה אמירה שניה אל תשלח ידך אל הנער, ובא הכנוי עם הפעול, כמו הנני מאכילם את העם הזה לענה, ותראהו את הילד, וכן רבים כמ”ש באילת השחר כלל ר”י, ועוד התבאר אצלי בס’ התו”ה (מצורע סי’ ס”א) שלא השתמש בספר התורה על הקרבת העולה בשום מקום בלשון העלאה רק אם מדבר בבמה או בפעם הראשון שחנכו המזבח, אבל בהקרבה על מזבח שבמקדש, יזכיר תמיד לשון עשיה או הקרבה או הקטרה, ומזה הוכיחו חז”ל שמש”ש והעלה הכהן את העולה, מדבר בעולה שנשחטה שלא לשמה, שעיקר הרבותא שיעלה אותה, שאם הוא כבר על המזבח אין זה חידוש דכל הפסולים אם עלו לא ירדו, וכיון שפה כתוב ויבן שם אברהם את המזבח שהוא מזבח הידוע שבירושלים שעליו הקריב אדם הראשון וקין והבל ונח כמ”ש חז”ל, ולא היה לא במה ולא פעם הראשון שהקריבו עליו, לא יצדק עליו לשון עליה, והיל”ל והקריבהו או ועשהו שם לעולה, ומזה הי”ל להבין שהכוונה רק שיעלה אותו ואל יעש לו מאומה, וכן גם במקום שבא לשון העלאה בעולה לא בא בשום מקום בלמ”ד, רק אשר יעלה עולה בלא למ”ד, כי הלמ”ד מורה על ההקדש לבד לא על גוף המעשה, ומכ”ז הי”ל לדעת האמת, רק שה’ אמר לו לשון שיטעה בו שיצחק עצמו יוקרב לעולה, ומרוב אהבתו לאלהים ומרוב חשקו לקיים מצותיו ומרוב שמחתו שזכה שבנו יהיה עולה לה’ לריח ניחוח, לא חקר כלל ולא העמיק בדברים, ורץ כצבי למהר לעשות מצותיו, עד שהוצרך המלאך לעכבו: 22:3 — וישכם. לפי הפשט יספר איך עמד בנסיון הזה בכל פרטיו, אם מצד הזריזות שהשכים בבקר, ולא נתעכב בדבר, ואם מצד מה שלקח עמו החמור ולא הלך רגלי כדי שע”י איחור העשיה וההליכה יוכל להיות שינחם ה’ ויבטל הגזירה, ואם ממה שחבש את החמור, בעצמו בחשקו לקיים מצות ה’ בעצמו, ואם במה שלקח נעריו אתו ולא הלך לבדו כדי שיוכל יצחק לעכב בידו או לברוח ויפטר ממצוה זו כי יצחק לא נצטוה, ואם במה שהכין עצי עולה ואש ומאכלת שלא יהיה לו שום עכוב.ויבקע עצי עלה, הכשרים למערכה בדוקים מתולעים ובקע העצים בעצמו, ובעקדה כתב שהחמור היה רמז לכבישת החומר והיצר, ועז”א חז”ל שהוא החמור שרכב עליו משה, ושעתיד המלך המשיח לרכב עליו, ונראה כי הצדיקים ישימו להם סימנים וציונים בכלי תשמישיהם ובמשרתיהם שעל ידם יזכרו בכל רגע עניני עבודתם ודרכם בקודש, והיה אצלם החמור ושני הנערים מזכרת אל החמור הקרוב אל האדם שהוא הגוף הבהמי שהנפש רוכבת עליו ומנהגת אותו, ובחבישת החמור זכרו שכן צריכים לחבוש את החמור השני במתג ורסן עדיו לבלום בל יזיק את הנפש, ושני הנערים המשרתים היה אצלם ציון לשני הנערים המשרתים את הנפש, שהוא הכח הדמיוני והמתעורר המשרתים את פני השכל, ואברהם לקחם אתו להכניעם אל הנפש, אולם בעת שרצה לגמור המעשה אמר שבו לכם פה עם החמור, שלא התערב במעשה זה שום כח ושום פניה גופנית, רק השכל לבדו אשר עמד את פני ה’: 22:5 — שבו לכם פה עם החמור. יספר בזה כי נבדל הנסיון הזה מכל מה שעשה אברהם עד הנה, שכל מה שהלך עד הנה בדרכי ה’ וישמור משמרתו ומצותיו, היו מצות שלא היו נגד שכלו, וכל מצוה שעשה היה עושה בפרהסיא לעיני רואים למען דעת כל עמי הארץ את ה’ ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט. לא כן מצוה זו שהיה נגד שכלו שעד הנה דרש ויוכח נגד ע”ז שהיו מקריבים זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה’ בתועבות כאלה, וכי אין תועבה גדולה בעיני ה’ כשפיכת דם, כמ”ש כי כל תועבת ה’ אשר שנא עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם וכו’ ישרפו באש לאלהיהם, ועתה כאשר הגיעתהו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה’ הטובים, לא רצה לעשות מעשה זאת לעיני נעריו, [שלפי דעת חז”ל היו אליעזר וישמעאל], כי בוש מלפניהם לעשות מעשה שעד עתה היה זה תועבה בעיניו, ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, וע”כ הסתיר הדבר מהם ונשתחוה ונשובה אליכם, וזה היה שרש גדול בנסיון הזה שעשה מצות ה’, שהוא נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה’ הטובים, ובכ”ז לא הרהר אחרי ה’. והנה אברהם קיים התורה עד שלא נתנה כי נפשו היתה מלוטשת כמראת הצובאת נוכח האור העליון, עד שהביט בצורת נפשו באספקלריא המאירה כל פרטי המצות, אשר שרשם בהחכמה העליונה, שהיתה כשמש זורח ומגיה אור נפשו וקרנים מידה בסתרי לבבו הטהור, ומצד זה לא עמד שום כח מכחות החומר לעכב עליו שום מצוה כי אור הנפש גבר על חשכת החומר, אבל מעשה זה שבאמת לא רצה ה’ בו, ואם היה שוחט את יצחק, היה זה מעשה רצח ותועבת ה’ אשר שנא, הנה גם נפשו הרוחניית הצופה מסתרי החכמה העליונה היתה מתנגדת למעשה זאת, עד שלכן בוש מלעשות זאת נגד נעריו, כאשר יבוש אדם לעשות מעשה תועבה במקום רואים, ובכ”ז האמונה בה’ ואהבתו ויראתו גברו על כל אלה, ולא מנע מלקיים דבר ה’, שהוא נגד השכל והיושר וחרפה לו נגד בני אדם, ובכ”ז אהבת ה’ גברה על כל אלה ונתנסה וימצא תמים: 22:6 — וילכו שניהם יחדו. ר”ל שהגם שאברהם ידע שהולך לשחוט את בנו ויצחק חשב שיהיה השה לעולה, בכ”ז היו שוים בשמחת לבם לקיים מצות ה’, ואחר שגלה אברהם ליצחק שהוא השה לעולה, אמר שנית וילכו שניהם יחדיו, ללמד שבכ”ז הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמ”ש במדרש זה לשחוט וזה להשחט: 22:7 — למה לא שאל יצחק עד הנה איה השה לעולה, ומשמע ששאל מן האש והעצים על השה, ולמה לא גלה לו תיכף שהוא הנבחר לקרבן, ולמה אמר ב”פ וילכו שניהם יחדו. למה נאמר והאלהים נסה את אברהם והלא עקר הנסיון היה ביצחק שמסר א”ע לקרבן, ולמה תחלה נאמר שם אלהים, ומעת העקדה נאמר שם הויה ב”ה: למה קרא אליו המלאך שני פעמים ולא אמר לו בפעם הראשון כל הענין, ולמה אמר ה’ יראה והיל”ל ה’ ראה, ואם ה’ אמר לו תחלה שיעלהו לעולה איך חזר ואמר אל תשלח ולא איש אל ויתנחם: ויאמר הנה האש והעצים וכו’, פי’ המפ’ ששאלו ממ”נ אם דעתך לבא לעיר מושב ששם תמצא שה לעולה, הלא שם תמצא גם אש ועצים, ואם לקחת אש ועצים כי לא תבא בעיר מושב, א”כ איה השה לעולה. וי”ל עוד ששאל אותו בין מן האש בין מן העצים, אם מן האש, שיצחק חשב בלבו שהוא יהיה השה לעלה, אבל הלא אז ראוי שתרד אש מן השמים ותאכל את העולה לא שישרף באש של חול, וע”כ שאל הנה האש של חול וא”כ איה השה לעולה, ואם מן העצים ששם על שכמו, שמזה מבואר שהוא אינו עולה, דא”כ איך עביד עבודה בקדשים וכמ”ש בפסחים דף ס”ו, והשיב לו שעדיין אין הדבר ברור מי יהיה השה, אם שה אם יצחק, שזה תלוי לפי שיראה אלהים ויבחר, וזה תשובה לשתיהן שלכן לקח אש הדיוט, כי יוכל להיות שהקרבן יהיה שה לא יצחק, וכן לכן שם עליו את העצים שעדיין לא הוקדש לעולה, וכמ”ש בפסחים שם על מה ששאל עמש”ש שתחבו הסכין בצמר הפסחים איך עביד עבודה בקדשים, והשיבו דעביד כהלל שלא הקדישו עד שבאו לעזרה: 22:9 — ויבאו אל המקום. ספר הכתוב שאחר שידע יצחק שיש סברה שהוא יהיה השה וראה שבאו אל המקום ושם בנה מזבח וערך עצים הוא לבדו ולא שתף את יצחק לעזרו במעשים אלה, מזה ידע בברור שהוא נבחר לקרבן שע”כ לא יעבוד בו שום עבודה, ובזה אם לא היה מסכים אל המעשה, לא היה מניח שיעקדנו אביו אחר שידע בברור שעקדו ע”מ לשחטו, והוא היה בן ל”ז ואברהם איש זקן, בכ”ז מסר א”ע ברצונו לקרבן, ובזה נשלם הנסיון גם מצד יצחק, שהגם שכתוב והאלהים נסה את אברהם, כי אצל אברהם לא היה תכלית אחר במעשה זו רק לנסיון, אם מצד המנסה כמ”ש בפסוק א’, אם מצד המנוסה, שיש הבדל בין השלמות שהוא בכח ובין השלמות שיוצא מכח אל הפועל שנעשה קנין בנפש, ואם לצורך הרואים שידעו שלא על חנם כרת ה’ עמו הברית ונעשה אב המון גוים, ושידעו מעלת הנבואה ואמתתה, שאם היה לאברהם צד ספק באמתת הנבואה, לא היה עושה הפועל הזה, וגם שבזה נתברר לכל העולם אמונת השארת הנפש, שאל”כ לא היה עושה מעשה כזה אם לא ידע בברור כי חיי הגוף מאפס ותהו נחשבו נגד החיים הנצחיים וכמ”ש הרי”א באורך. אבל אצל יצחק היה בזה כוונה אחרת, כי באשר לפי הסדור השמיימי לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, אם מצד שראה באצטגנינות שאינו מוליד והיה לדתו נגד המחויב מצד המערכה, ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה ענין נסיי נגד הטבע, וידוע שהנס לא ימשך רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, וא”כ בעת שבניו לא יהיו ראוים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלט בהם הטבע והמערכה להומם ולאבדם, וע”כ צוה ה’ שיעלהו כליל לעולה, ויצחק הסכים אל המעשה ומסר א”ע להיות עולה וכליל ושגופו שהמערכה מתנגדת לו יתהוה עפר ואפר, והפועל הזה היה כאלו נגמר, כי כבר היה חרב חדה מונחת על צוארו לולא שעכבו המלאך, וחז”ל אמר במד’ שיצאה נשמתו, וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה, רק יצחק אחר מוקדש לה’ שאין לו עסק עם המערכה, שהיתה מתנגדת אל יצחק הקודם, שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאלו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ופלא מתמיד, שע”ז הבטיחו שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל רבוי זרעו, וע”כ בכל מעשה העקדה עד ויקח את המאכלת נזכר שם אלהים ומשם והלאה נזכר שם הוי”ה, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלהים שהוא המנהיג ההנהגה הטבעיית, [שבכל פרשת מעשה בראשית נז’ שם אלהים כי הוא יסוד לכל כחות משטרי שמים וארץ], ושם זה היה מתנגד אל הוית יצחק וזרעו בעולם, ואחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי”ה והשגחתו הפרטיית שיחול על זרע יצחק באין מסטין ומקטרג, וחכמי חרשים יאמרו שיצחק הוא מדת הדין הקשה וע”י העקדה נכלל ברחמים, כי קיומו קודם העקדה היה מצד הנס נגד הטבע, שבזה ידקדק ה’ במדה”ד בכל רגע אם ראוי לנס ולשדוד הטבע, ואחר העקדה היה ראוי לחיות ולהתקיים כפי טבע העה”ז שאינו מתנהג במדה”ד, כמ”ש שראה שאין העולם מתקיים במדה”ד והקדים מדה”ר ושתפו למדה”ד, ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי”ה: 22:11 — ויקרא אליו מלאך ה’. הנה הדבור קח נא את בנך היה ע”י ה’ בעצמו, והקריאה אל תשלח היה ע”י מלאך ולמה לא עכבו ה’ בעצמו. הנה מלבד מה שיתבאר שהיה נסיון גם בזה, י”ל עפ”י מ”ש חז”ל שמכל מצוה יולד מלאך שליח ה’ לגמלו טוב בעד המצוה ההיא כמ”ש שכר מצוה מצוה, שהמצוה עצמה תגמלהו שכרו, והנה מצוה הגדולה הזאת נגמרה עתה בשלמות בכל פרטיה ונברא ממנה מלאך ה’, אבל אם היה אברהם שוחט את יצחק, אז היה נחשב כרוצח, כי לא היה רצון ה’ רק שיעלהו לא שישחטהו, וע”כ קרא אליו מלאך הזה בעצמו לעכבו מן המעשה שבה תלוי מציאותו וקיומו, וע”כ אמר במד’ שהמלאכים בכו כשרצה אברהם לשחוט את יצחק, רצו שהמלאכים שנבראו מן המצוה הזאת שהיה בה כמה חלקים, הקיחה וההליכה ובנין המזבח ועריכת העצים והעקדה והעליה על המזבח, שמכ”א נברא מלאך, וחיות המלאך וקיומו הוא מן המצוה הזאת, ואם היה שוחט אותו היו כל המעשים הקודמים הכנה אל רצח ותועבת ה’, וע”כ בכו מלאכים אלה כי יהיו כאין וכאפס. וז”ש לו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת וכו’ ממני, שעורו כי עתה ידעתי ממני כי ירא אלהים אתה, שממני ר”ל מה שנבראתי מן המצוה הזאת ואני חי וקיים ידעתי כי עתה ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך, ר”ל שעתה נגמרה המצוה שהיה תכליתה לידע שאתה ירא אלהים ולא חשכת את בנך, וכ”ז ידעתי עתה והשחיטה היא למותר ויהי’ רצח ותועבה: 22:12 — ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. פי’ חז”ל שרצה עכ”פ לעשות בו איזה רושם וחבלה שיוציא ממנו דמים, לכן הוסיף אזהרה שניה ואל תעש לו מאומה. כי עתה ידעתי, שעתה נגמר תכלית המצוה עד שאדע ואודיע לכל שאתה ירא אלהים וגם המעשה עצמה שלא חשכת את בנך, כי נחשב כאלו הקרבתיו עולה כליל. ובדרושי ארצות השלום כתבתי בזה כי עקר הנסיון היה אם יעשה המצוה לשם ה’ בלבד בלא תערובות איזה פניה וכוונה זרה. והנה היה בזה שתי מצות, שתחלה כשהעלהו קיים מצות ה’ שצוה והעלהו שם לעולה, ועתה שהורידהו קיים שנית מצות ה’ שאמר אל תשלח ידך, ומה שקיים מצוה הראשונה בלא שום פניה זרה, אין זה חדוש, כי מה היה יכול לקוות לעצמו איזה תועלת מהקרבת בנו יחידו, ובודאי עשה זאת רק לש”ש, אבל במצוה השנית שצוה להורידו זה היה קשה מאד שיעשה לשם ה’ בלבד, כי הלא היה נגד עיניו תועלת עצמו מה שמציל בנו יחידו מן המות, אבל ה’ היודע תעלומות לב ידע כי כמו שעשה מצוה הראשונה רק לשם ה’ בלבד כן גם במצוה השניה לא שמח על הורדתו משמחת עצמו בעבור שניצול בנו יחידו רק שמח שזכה לקיים שנית מצות בוראו, והראיה שהיה קשה בעיניו הורדתו ורצה לעשות בו עכ”פ איזה מום עד שהוצרך להזהירו ע”ז, וע”ז אמר כי עתה, מן המצוה השניה שקיימת, ידעתי כי ירא אלהים אתה כי לא חשכת, ר”ל מה שחשכת אותו מן המות, לא היה בו איזה כוונה ומחשבה חיצונית, שיעלה על לבך שחשכת ממות את בנך מצד שהוא בנך יחידך, לא על כוונה זאת חשכת אותו, רק ממני עשית זאת, רק למלאות צווי בלא כוונה אחרת זרה: 22:13 — וישא אברהם. הנה עתה התחיל אברהם לחקור על דברי ה’ שאמר והעלהו שם לעולה ואיך יצוה עתה בהפך ונצח ישראל לא ינחם. והבין האמת שמ”ש אשר אומר אליך מוסב על והעלהו, העלה את אשר אומר אליך להעלותו, ובהיותו משוטט במחשבתו את מי יצוה ה’ להעלות, ראה פתאום והנה איל שלא היה שם מקודם, ואחר, ר”ל תיכף אחר זה ראה שהאיל נאחז בקרניו בסבך של האילנות וידע שהאיל הוא הנשלח לקרבן תמורת יצחק ועליו כוון במ”ש אשר אומר אליך, לכן העלהו לעולה תחת בנו. והנה עיקר ענין העקדה ומ”ש בתד”א דכל מי שאומר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה הקב”ה זוכר עקדת יצחק, ומה שקבע בש”ע לומר בכל יום פ’ העקדה קודם פרשת הקרבנות, בארתי בחבורי ארצות החיים סי’ אל”ף באורך, כי לפי הראוי היה שהאדם יקריב א”ע לקרבן אשה לה’, רק ה’ ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אחר שמצד הגוף אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, אבל הלא באדם נמצא נפש המשכלת שלא נמצא תמורתו בגוף הבהמה, וע”ז השם מקבל מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן כאלו אני נשחט כאלו אני נקרב והשם מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע להגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. וע”ז אמרו בחגיגה זבול בו מזבח בנוי ומיכאל עומד ומקריב עליו קרבן, וכתבו התוס’ במד’ יש שמיכאל עומד ומקריב נשמותיהם של צדיקים ע”ג המזבח, ר”ל שהקרבת גוף הבהמה תחת גוף האדם יקריב הכהן על מזבח של מטה, אבל מי מקריב את הנשמה שהיא נקרבת ע”י המחשבה של מסירת נפש, ע”ז מזבח בנוי למעלה ומיכאל כהן שם ומקריב נשמותיהם על גבי המזבח. וזה היה ענין העקדה, שבעת העלה את יצחק ע”ג המזבח ויצחק מסר א”ע להשחט על כבוד שמו, היה מחשבה זו כמעשה, ומיכאל הקריב נשמתו ע”ג המזבח של מעלה. (ויש לרמז במ”ש ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח אשר הוא ממעל לעצים, ר”ל שאז שם אותו לקרבן על מזבח של מעלה שהוא ממעל לעצים, וכן אמר במד’ תנחומא מהו ממעל שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד שנא’ שרפים עומדים ממעל לו, ר”ל שיש הבדל בין מעל ובין ממעל, מעל הוא על גב הדבר וממעל הוא למעלה מן גב הדבר והיל”ל מעל העצים ומ”ש ממעל לעצים מורה שהמזבח הוא למעלה למעלה). וה’ צוהו על העקדה שיהיה זה הכנה לזרעו שיצטוו על הקרבנות וה’ יקבל מחשבה זו של מסירת נפש כמעשה ממש, לכן הקדים זה ביצחק שהוא השרש לכל זרע ישראל שהוא הקריב א”א בפועל, ומאז כשאחד מבניו ימסור נפשו במחשבה יזכור עקדת יצחק ששם הי’ גם נשמת זרעו בכח, ויקבל זה כמעשה ממש, וז”ש: 22:14 — ויקרא אברהם שם המקום, שאז השיג אברהם את הענין הזה, שלעתיד יהיה שם מזבח בנוי, ואת אשר נעשה בעקדת יצחק יראה ה’ תמיד בכל קרבן שיביאו, שיהיה האיל כאיל יצחק ומסירת נפש במחשבה כמסירת נפש של יצחק, ועז”א אשר יאמר היום, שזה הנאמר גם היום שבהר ה’ יראה תמיד אפרו של יצחק כאלו נשרף עולה כליל: אמנם מדברי חז”ל נראה שאברהם לא הוריד את יצחק מן המזבח תיכף, וכמ”ש בפסיקתא הובא בילקוט שאברהם אמר למלאך מי אתה א”ל מלאך, א”ל כשאמר לי הקב”ה לשחטו בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שהוא יאמר לי, מיד פתח הקב”ה את הרקיע ואמר בי נשבעתי. ר”ל שכל דבר ששמע הנביא מפי הקב”ה בעצמו אין לו לשמוע כשיאמר לו נביא שנצטוה בהפך עד שישמע מפי ה’ בעצמו, שלכן נענש הנביא בבית אל אף שאמר לו אף אני נביא כמוך, ושכיון ששמע האזהרה מפי ה’ בעצמו אין לו לקבל פקודה אחרת עד יאמר לו ה’ בעצמו, וכן אברהם ששמע מפי ה’ בעצמו שיעלהו לעולה, לא רצה להורידו עד שישמע מן ה’ בעצמו, ועל כן המתין על דבור ה’ ולא הורידו מן המזבח, וכאשר ראה את האיל, לקח אותו והקריבו תחת בנו, ר”ל שבנו לא ירד מן המזבח והיה מונח במקומו רק אברהם הקריב את האיל למטה, ומלת תחת ישמש ג”כ על המקום כמו והשענו תחת העץ, וקרא שם המקום ה’ יראה, ר”ל ה’ בעצמו יבחר מי יהיה הקרבן העקרי אם בני שהוא על המזבח למעלה אם האיל הקרב למטה, והוסיף שאשר יאמר היום בהר ה’ יראה, שמזה נשאר שם המקום עד היום ששם יראה ה’ בעצמו בבית הבחירה, לא ע”י מלאך ושליח רק בכבודו ובעצמו: 22:15 — ויקרא ויאמר בי נשבעתי. נגד מה שאברהם לא רצה להוריד אותו מן המזבח עד שישמע הדבור מפי ה’ בעצמו, א”ל בי נשבעתי נאם ה’, ושעורונשבעתי, בי נאם ה’, אני נשבע לך שאיני שליח שאין אדוניו אתו, רק בי נמצא נאם ה’, הדבור שדברתי לך הוא דבור של ה’ בעצמו שהוא הדובר בי, ויען אשר עשית את הדבר הזה, הודיע שבמעשה זה שלא רצה עתה להורידו מעל המזבח נשלם הנסיון ונגלה צדקתו ביתר שאת ויתר עז, למשל מלך אחד בא אל בית אוהבו ביום השלג והמלך נצטנן מן הקור ולא היה לאוהבו עצים לבער להחם את המלך ולקח כלים יקרים שהיו לו ויבקיעם לעצי מוקדה להחם את המלך, ופעם אחר בא אצל אוהבו השני ביום השלג והוא היה לו עצים לבער, רק אמר שלכבוד המלך לא אעשה המוקד מעצים פשוטים, ולקח כלים יקרים שלו ויעשה מהם מוקד לחמם, מבואר כי גדול ונעלה מאד מעשה השני על מעשה הראשון, שהראשון שלא היה לו עצים היה מוכרח להשחית כליו להציל את המלך מצנת שלג וקור, אבל זה השני שהיה לו עצים הוא הראה גודל אהבתו איך יקר כבוד המלך בעיניו וכל הון ביתו יתן באהבת המלך. כן הדבר הזה, שבפעם הראשון שאמר לו ה’ קח את בנך והעלהו שם לעולה שחשב אברהם שה’ אינו רוצה בעולות אילים רק בבנו שיהיה לעולה, א”כ היה מוכרח להעלות את בנו, אחר שה’ רוצה קרבן ואינו מקבל דבר אחר רק נפש בנו. אבל בפעם הזאת שהזמינו לפניו את האיל להקריב אותו לקרבן, הלא ראה שה’ מקבל גם בהמה לקרבן ואינו נחוץ שיקריב דוקא את בנו יחידו, ובכ”ז מרוב אהבתו אל ה’ לא רצה להורידו כי חשב בלבו שלכבוד המלך העליון רוצה להביא את בנו היקר מכל הון. אך בזה הראה את גודל אהבתו. וז”ש יען אשר עשית את הדבר הזה, ר”ל מה שהקרבת את האיל שבזה הראית לדעת שה’ מקבל גם קרבן איל וא”צ לבנך דוקא, ובכ”ז ולא חשכת את בנך את יחידך, ורצית שהוא דוקא יעלה לעולה לכבודי, לכן כי ברך אברכך: 22:17 — כי ברך אברכך, תוספות המקור על הפעל מורה התמדת הברכה, שבכל עת יברכהו בברכות חדשות וכןהרבה ארבה, וכבר בארתי שקודם העקדה היה הסדור השמיימי מתנגד על קיום זרע יצחק והוצרכו לנס תמיד, שהנס לא יתמיד רק עם טוב המעשים, ואחר העקדה יתברך ויתרבה גם כפי הטבע, ועז”אככוכבי השמים, וגם שהרבוי כולל גם הגדולה שיהיו בבניך צדיקים שכל אחד יהיה עולם מלא בפ”ע כמו שכל כוכב עולם בפ”ע, וגם יהיה רבוי הכמות כחול, ואמר כחול אשר על שפת הים, שהוא השם גבול לים כמ”ש אשר שמתי חול גבול לים סביב והמו גליו ולא יעברנהו, כן המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון לא יוכלו לעבור הגבול הזה ולכלות את ישראל, ולבסוף יתגברו עליהם. וירש זרעך את שער איביו, וכתב הרי”א שמפני שע”י העקדה היה מפסיד ברכת הזרע, אמר והרבה ארבה את זרעך, שנית היה מפסיד ירושת הארץ אמר וירש זרעך, שלישית היו האומות מקללים אותו שרצח את בנו יחידו, אמר והתברכו בזרעך, וכ”ז יהיה לך לשכר על ששמעת בקולי בכל העשרה נסיונות: 22:19 — וישב אברהם. לפי הפשט ישב אברהם בעת ההיא בבאר שבע שהיתה שייכה אז לארץ פלשתים כדעת רש”י, והגם שאח”כ היתה בנחלת שמעון, אז משלו פלשתים שם כי הוא קרוב לארץ פלשתים, ושרה ישבה בעת ההיא בחברון, ובשוב אברהם מן העקדה שלח את יצחק לחברון לבשר לאמו כי חי הוא ועמד בנסיון, וע”כ כתיב וישב אברהם לבדו, והם הלכו לבאר שבע ויצחק הלך לחברון, וע”כ לא נזכר שיצחק בא לספוד לשרה כי היה שם בחברון: 22:20 — ויהי אחרי. גם מלכה לא נפקדה בבנים ונפקדה לעת זקנותה בזכות אברהם, ונודע לאברהם שיוכל לקחת אשה לבנו ממשפחתו, ועקר הספור בשביל רבקה ואגב יודיע משפחתה, ושנולד לנחור י”ב בנים, כמו שנולדו ליעקב שמונה בני גבירה וד’ בני פילגשים, בענין שגם משפחת אברהם נתברכו בזכותו: 23:1 — שאלות: למה חזר שנית שני חיי שרה. למה נתן ג’ סימנים קרית ארבע היא חברון בארץ כנען: למה דבר אל בני חת ולא אל עפרון בעצמו. ולמה אמר גר ותושב אנכי עמכם. ואחרי שאמרו במבחר קברינו קבור מה בקש עוד יותר. למה הוא בקש המערה לבד ועפרון נתן השדה. ולמה האריך ויתן לי את מערת המכפלה, יתננה לי. וגם ויתן משמע מתנה ואיך אמר בכסף מלא. ומ”ש שענה באזני בני חת הוא למותר. ואם עפרון נתן לו הכל במתנה למה בקש שנית שיקח מאתו כסף: ויהיו חיי שרה וגו’ שני חיי שרה. שעקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, וע”כ אמר שכלם היו שנות חיים, ויען שזה לא יודע רק בעת המות, שאז יודע סוף האדם וכללות ימי חייו, כי בעודו בחיים אינו בטוח פן יקלקל מעשיו ויפסיד גם העבר, כמ”ש כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו ביום פשעו, לז”א שעתה נודע כי היו חייה קכ”ז שנים וכלם היו שני חיי שרה חיי הצדקת, וכמ”ש חז”ל שכלם שוים לטובה. ואמרו במד’ הה”ד יודע ה’ ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, שהקב”ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום אל יום כמ”ש בר”ה, ועז”א שני חיי שרה שלא מתה קודם זמנה, שמ”ש בר”ה ששרה מתה קודם זמנה ע”י שמסרה דין על אברהם לאמר חמסי עליך, כוונתם עפמ”ש בחגיגה יש נספה בלא משפט, שמי שמת קודם זמנו נותנים שנותיו לצורבא מרבנן דמוותר במליו, ואם היתה מוותרת על מדותיה ולא מסרה דין היו מוסיפים לה שנים, ועי”כ לא חיתה רק השנים הקצובות לה: 23:2 — ותמת שרה. והגם שאברהם ישב בבאר שבע נזדמן ששרה תהיה בעת מיתתה בחברון מצד ג’ טעמים, א] בקרית ארבע, שהיא מוכנת לקבורת הד’ זוגות. ב] שהיא חברון, ששם יתחברו הרוח עם הגוף עולם העליון והתחתון. ג] בארץ כנען הקדושה ורגלוהי דבר אינש אינון ערבין לי’ שבאה למות כדי שתקבר שם. ויבא אברהם מבאר שבע, לספד לשרה ולבכותה, הבכי הוא קודם ההספד כמ”ש חז”ל ג”י לבכי ואח”כ להספד, אך זה בשאר כל אדם שתחלה יעוררו בכיה על החסרון וההעדר שקרה להנפטר ולמשפחתו ואח”כ יעוררו הספד, אבל בשרה היה ההספד עקר על מעשיה ושלמותה וע”י ההספד עוררו בכי: 23:4 — גר ותושב אנכי עמכם. אברהם רצה דוקא אחוזת קבר שהוא בית קברות מיוחד אל כל המשפחה. והנה הגר לא ישאל אחוזת קבר אחר שאין דעתו לישב שם בקבע הוא ובני ביתו, והתושב לא יצטרך לשאול אחוזת קבר באשר י”ל שם שדה ונחלה שיכול להקצות ממנה מקום לאחוזת קבר, אבל אנכי גר עד עתה ואין לי פה שדה ואחוזה מכבר, ועתה אני רוצה להיות תושב לשבת פה בקביעות עם בני ביתי, לכן אבקש תנו לי אחוזת קבר עמכם, שיהיה מיוחד לכל בני ביתי, ואקברה מתי מלפני, דקדק במלת לפני, שלא תנוח דעתי בקבורתה רק באופן זה שאדע שמקום זה הוא אחוזת קבר לכל המשפחה, ואם לא יהיה נחשב בעיני כאלו לא קברתיה כראוי, כי רצה מצד אמונתו שכל המשפחה יקברו במקום אחד, כענין ושכבתי עם אבותי: 23:5 — ויענו בני חת שמענו אדוני. מבואר מענין הפרשה כמ”ש הרמב”ן שהיה חק ונמוס לבני חת שלא ליתן אחוזת קבר לגר הבא לגור בארצם, ולא היה אחוזת קבר רק לתושבי הארץ והגדולים שבהם, ולדלת העם וכן לגרים הבאים לגור היה בית הקברות כולל, והיה תקנה ביניהם שלא לתת לגר מארץ אחרת אחוזת קבר, ועפ”ז השיבו לו שלא יוכלו למלאות שאלתו לעבור על נמוסיהם לתת לו אחוזת קבר, וע”כ אמרו שמענו אדוני והבן דברינו, והקדימו לאמר בל תחשוב שמה שלא נמלא שאלתך הוא מפני שכבודך קל בעינינו, לא כן כי נשיא אלהים אתה בתוכנו ורק הנמוס ותקנת המדינה מעכב בידנו, אבל יש לך ברירה, במבחר קברינו קבר את מתך, אם תרצה לקבור בבית הקברות הכולל תוכל לבחור לך הקבר המובחר הנמצא שם, ואם תרצה לקברה בקבר של יחיד, אז איש ממנו גם את קברו המיוחד לו לא יכלה ממך, וזה יעשה אם בעבורך, שעז”א ממך או משום כבוד המת, שעז”א מקבר מתך, אבל על בקשתו לתת לו אחוזת קבר לא הסכימו, ובודאי ספרו לו כי יש תקנה בעיר שלא לתת לאיש זר אחוזת קבר: 23:8 — וידבר אתם לאמר. אברהם נתן להם עצה שיוכלו למלאות שאלתו, ועז”א אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני, שבאר להם שנית שאם לא יהיה לו אחוזת קבר, יהיה נחשב אצלו שלא קברה כראוי, והעצה היה באופן זה, כי תקנה הזאת שלא לתת אחוזת קבר לאיש נכרי, יש לומר בה שני טעמים. א] י”ל שהיא תקנה כללית שזר לא יהיה לו אחוזה בתוכם, וכמ”ש גבי שכם והאחזו בה, שסתם גר אינו יכול להאחז לקנות שם אחוזה, וזה מפני שהאזרחים קודמים לקנות, ובזה י”ל שהיתה התקנה רק על המכר לא על המתנה, שבמכר י”ל שהאזרח קודם ובר מצרא, אבל במתנה הלא כל אחד יכול לעשות בשדהו מה שירצה, ואין שייך לומר תנהו במתנה לאזרח הארץ, שהמתנה הוא בשביל שהאיש ההוא מצא חן בעיניו. ב] י”ל שהתקנה היא רק על אחוזת קבר מפני שאין רוצים שאיש נכרי יהיה לו הכבוד הזה, שי”ל בית קברות מיוחד למשפחתו, שזה לא ניתן רק לגדולי הארץ, ובצד זה אחוזה אחרת יוכל לקנות גם הגר, ואחוזת קבר אין לתת לו גם במתנה, ואחר שיש ספק בתקנה זאת איך היתה, יש רשות ביד מושל הארץ שהוא ממונה על חוקי המדינה לעשות פירוש לתקנה זו כטוב בעיניו, לכן אמרשמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר, שאחר שעפרון הוא השופט יוכל להסכים שהפי’ הוא כטעם הראשון, שהתקנה הוא מצד שהאזרח קודם לקנות, ובזה הצד יכול לתת לו אחוזת קבר במתנה כמו שיכול לתת לו שדה במתנה, וע”ז אמר: 23:9 — ויתן לי את מערת המכפלה. ר”ל שיתן אותה לי במתנה, ובפרט שהיא בקצה שדהו, ועקר טעם הנמוס שלא ימכור איש נחלתו לזרים לא שייך בזה, כי עקר השדה תשאר בידו והמערה היא רק זוית קטנה בקצה השדה, ואמר בכסף מלא, שר”ל שבינו לבין עצמו יקבל גם הוא ממנו מתנה כסף מלא בענין שלא יגיע הפסד לעפרון, אך יתננה לי בתוככם, שבפני העם יהיה בתורת מתנה שע”ז אינו מוזהר מן החק והנמוס, כדי שיהיה לאחזת קבר, כי כל שנעשה בדרך מתנה יכול לתת אחוזה, בפרט שהעם מסכימים ועפרון הוא המפרש את החק להיתר, שמה שיתן מעות יהיה דרך מתנה לא דרך מכר: 23:10 — ועפרון ישב בתוך בני חת, הוא טעם לדברי אברהם, שלכן אמר שיבקשו מעפרון, מפני שעפרון שופט הארץ ויושב בתוכם ובאמצעותם במקום מושב השופט, והוא יכול לפרש התקנה להיתר, וגם הוא טעם למה שיאמר שמפני שהיה שם במעמד ענה בעצמו, ואמר שענה באזני בני חת לכל באי שער עירו, ר”ל הגם שהייתי ממלא רצונך לפרש התקנה כחפצך אחר שבני חת מסכימים לזה, הלא חברון היא כרך ובאים לשם כל הסביבות ובזה א”א לשנות איזה תקנה אם לא בצירוף כל המדינה וזה א”א: 23:11 — לא אדוני. ר”ל אין הפירוש כדבריך, כי עיקר התקנה היא רק על אחוזת קבר שלא יתכבד בזה איש זר, ואין חילוק בין מתנה ובין מכר, וא”כ א”א שאתן לך המערה לבדה שבזה גלוי לכל שנתתי לך אחוזת קבר וזה נגד התקנה, רק יש עצה אחרת והיא השדה נתתי לך, שאני אתן לך את כל השדה שזה מותר למכור או ליתן נחלת שדה וכרם לזריעה ולנטוע, וממילא והמערה אשר בו לך נתתיה, כי המערה היא טפלה אל השדה, ולעיני בני עמי נתתיה לך, שכולם יסכימו בזה, באופן שהשדה יהיה שלך בלי ערעור עם המערה, ואח”כ קבר מתך, אחר שהיא שלך עשה מה שתרצה, אבל אני איני נותנה לך לאחוזת קבר רק לחרישה ולזריעה ולקבור מת אחד לפי שעה: 23:13 — וידבר אל עפרון, אך אם אתה לו שמעני, ר”ל אחר שאתה מפרש התקנה שלא היתה רק על אחוזת קבר לא על אחוזה אחרת, וא”כ השדה שאתה נותן לי לזריעה תוכל לתת בין במכר בין במתנה, א”כ א”צ כלל שיהיה דרך מתנה רק נתתי כסף השדה קח ממני, וגם זה השיב בחכמה, כי אחר שהוא נותן לו השדה לזריעה לא לאחוזת קבר, והוא ישנה אח”כ ויעשה ממנו אחוזת קבר, א”כ אם יהיה בדרך מתנה תבוטל המתנה כי אדעתא דהכי לא נתנה לו, משא”כ אם יהיה דרך מכר שאגב זוזי גמר ומקנה. וכן הדין אצלנו שמי שנתן מתנה לחבירו וידענו שהיה בלבו שאינו נותן לו רק על אופן זה אינו יכול לעשות דבר נגד רצון הנותן ואם לא בטלה המתנה אעפ”י שלא פירש אבל במכירה אמרינן אגב זוזי גמר ומקני (ח”מ סי’ ר”ז וסי’ רמ”א) ועז”א אחר שאני אשנה אח”כ רצונך ואעשה שם אחוזת קבר, אין עצה רק אם יהיה דרך מכר, ועז”אאך אם אתה, ר”ל אך באופן זה תתקיים בידי,ואקברה את מתי, ולא לאחוזת קבר רק קבורה למתי זה: 23:15 — אדני שמעני. כוון בזה שני ענינים, א] אחר שבין בני אדם כמותם הוא דבר קטן אין כדאי לדבר מזה אם יקח כסף או לא כי כספו כאין. ב] רמז לו שאף אם יתן כסף לא שייך בו אגב זוזי גמר ומקני, כי לפי ערכו הכסף הזה כאין ודינו כמתנה, ורק את מתך קבור לא לאחוזת קבר, ועז”א במד’ נבהל להון איש רע עין, זה עפרון שהיה נבהל להון ובקש ממנו הון רב יותר מן השווי ובכ”ז היה רע עין ולא רצה שתתקיים בידו אם יעשה ממנו אחוזת קבר* ובמדרש יש פלוגתא ר”ח אמר כל כסף האמור בתורה שקלים ובנביאים לטרין ובכתובים קנטרין, ור’ יודן אמר ששקלי עפרון היו קנטרין (שהם מאה סלעים בכל שקל) הה”ד נבהל להון איש רע עין, וע”כ עפרן חסר וא”ו שעז”א ולא ידע כי חסר יבואנו (ר”ל עפרן חסר גימ’ רע עין), נראה דפליגי בפלוגתא (שבעירובין דף נ”ג) אם היה בית ועליה או בית לפנים מבית, ולמ”ד שהיה בית ועליה היה המערה חמשים על חמשים, ולמ”ד בית לפנים מבית היה מאה על חמשים, ודוד נתן לארונה במקום בהמ”ק שהיה ת”ק אמה על ת”ק אמה שש מאות שקלים שהיו קנטרין, כי שקלים שבכתובים הם קנטרין, ובב”ק דף י’ מי שי”ל קרקע ואינו מוצא למכרה מאכילין אותו מעשר שני עד פלגא, דעד פלגא זילי נכסי יותר מזה לא, וא”כ ר”ח סובר שהיה המערה חמשים על חמשים, ולפי חשבון שנתן דוד בעד ת”ק על ת”ק שש מאות קנטרין שבת”ק על ת”ק יש מאה רצועות של חמשים על חמשים מגיע להמערה שש קנטרין ויוכל להיות שבימי עפרון זילי נכסי ולא היה שוה רק שלש קנטרין שהם שלש מאות שקלים ולכן עפרן חסר, ור’ יודן ס”ל שהיה המערה מאה על חמשים, ואף אם זילי נכסי היה שוה שש קנטרין שהם שש מאות שקל ולמה כתיב עפרן חסר, לכן אמר ששקלי עפרון היו קנטרין, ועז”א שם במד’ אשר במכפלה מלמד שנכפלו בעיני כאו”א, ד”א שכל מי שהוא קבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל, א”ר אבהו שכפף הקב”ה קומתו של אדה”ר וקברו בתוכה, שמ”ד מלמד שנכפלו ס”ל כמ”ד שהיה חמשים על חמשים ואז זילי ארעתא ולא היה שוה רק שלש מאות, ואח”כ יקרי ארעתא והיה שוה שש מאות שהוא הכפל, ומ”ד ששכרו כפול ס”ל כר’ יודן, ור’ אבהו ס”ל שהיה חמשים על חמשים ומפרש שכפפו הקב”ה לאדה”ר כי אדם היה מאה אמה ואיך נקבר במערה של חמשים, ע”כ שכפפו הקב”ה וקברו שם:: 23:16 — וישמע אברהם אל עפרון. עפרון אמר לו ואת מתך קבור, ר”ל שיתן לו המעות אח”כ ובזה לא היה אברהם קונה את השדה דצריך שיתן מעות תחלה ואח”כ שטר או חזקה לכן וישקל את המעות תיכף, ובזה נסתלק זכות עפרון, כפי הדין שאם לקח מעות מעכו”ם נעשה השדה הפקר, והיה המעות עובר לסוחר, שלא יכול לטעון איזה טענת אונאה: 23:17 — שאלות: למה כפל ויקם שדה עפרון וכו’ ובסוף חזר שנית ויקם השדה וכו’ וכל הענין כפול ומכופל. ולמה האריך בכל הספור הזה. מה יושיענו ספור זה לתורה ולתעודה: ויקם. אח”כ קם שדה עפרון לאברהם למקנה דהיינו שנתן לו שטר, ואז נקנית לאברהם בכסף ובשטר, ובשטר הזה ציינו מצרי השדה, שהוא במכפלה בצד האחד, ובצד השני הוא לפני ממרא, וגם ציינו פרטי הדברים שמכר לו, שהוא השדה והמערה וכל העץ, ובזה נתקיים לאברהם למקנה, לקנין גמור, לעיני בני חת, שלא ערער אדם בדבר ולא טען איש טענת בר מצרא: 23:19 — ואחרי כן קבר אברהם. והחזיק בה למקום קברות, והשדה לא נתיחדה לזריעה רק לשדה שלפני הקברות, ועז”א שדה עפרון אשר במכפלה, שהשדה נעשית טפלה אל המכפלה, ותחלה היה שמה קרית ארבע, ע”ש ארבע אבי הענק או ארבע ענקים שהיו שם, ואברהם שנה שמה לקראה בשם חברון על ששם יתחברו הזוגות הנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו: 23:20 — ויקם. ואח”כ הסכימו כל בני חת לשנות התקנה לכבוד אברהם שנעשה תושב בתוכם והי”ל רשות ליחד לו אחוזת קבר, עד שקם לאחוזת קבר גם מבני חת והסכמתם שכל בני חת הסכימו לזה* ובמדרש אמר ר’ אלעזר כמה דיות מושפכות כמה קולמוסין משתברין, כדי לכתוב עשרה פעמים בני חת, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאלו קיים עשרת הדברות, כי מה שהאריכה התורה בקניה זו ובפרטיה, הוא כי אברהם השתדל בזה לנטוע בלב העמים פנה גדולה מפנות הדת, שהיא האמונה בהשארת הנפש אחר המות ובגמול העתיד שיהיה בין לנפש בין לגוף, כי גם הגופים ישני אדמת עפר יקיצו ביום הדין הגדול, אלה לחיי עולם ואלה לדראון עולם, ועתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם היינו בגופים הגשמיים שהיו לבושים בהם בחיים הראשונים, וע”כ צריך להכין לגוף המת מקום שם קבר במקום נבחר, ובין בני משפחתו ואנשים צדיקים, ואין קוברים רשע אצל צדיק כמו שהיה במעשה דאלישע. וכ”ז היה כדבר זר לבני חת שחשבו כי מתים בל יחיו ואין עוד דין וחשבון בשאול, והקבורה אינה צריכה רק לפי שעה משום בזיון החיים ומשום הסרחון ואח”כ היו מפנים הקבר, וע”י מעשה זו שהיה בפרסום ואברהם נתן בעד המערה הון רב נתיסד אצלם אמונה, שברר להם שהשלמים אין להם מן העוה”ז אלא ד”א של קבורה, וכל חלקם בעה”ז המה מהבל יחד, ועז”א גר ותושב אנכי שהוא מכוון עם מ”ש כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, כי חיי העה”ז הם חיי הגר שאל מקומו שואף אזרח הוא שם, וע”כ תנו לי אחוזת קבר, ומה שאקברה מתי הוא רק מלפני, אבל באמת לא תחשב לקבורה רק כמי שגונז דבר יקר באוצר להיות שמור למועד ידוע אשר יוציאהו משם, ובני חת אשר לא האמינו בזה היה די להם הקבורה לפי שעה ואמרו במבחר קברינו קבור, למה לך אחוזת קבר, לכן הוסיף לבקש דוקא מערת המכפלה שהיה בית ועליה והוא ציון ומשל להוית האדם בעוה”ז במערה השפלה שיש ע”ג עליה הוא העולם העליון, וגם אחרי המות ינוח הגוף על משכבותיו, והרוח תחופף עליו מלמעלה בג”ע התחתון כמ”ש בספרי שירי הנפש בפסוק אחות לנו קטנה, והמערה הזאת היא בקצה השדה שהוא סוף האדם וסוף כלי מעשהו בשדה וכל יגיעו ועמלו, והודיע כי יקנה זאת בכסף מלא, כי כל חפצים לא ישוו אל ההשארה הזאת אשר היא אחרית האדם ותקותיו, וכבר באר בזוהר כי ארבע מאות שקל כסף ששקל היה רמז לת’ עלמין דכסופים שירש לעתיד בשכר עמלו תחת השמש, וכ”ז ברר אברהם בעת המקח הזה ולמד ודרש והקים פנות האמונה, וברר המקח הזה דומה כעשרת הדברות שבררו האמונה והשכר והעונש:: 24:1 — שאלות: למה הקדים שאברהם זקן ושה’ ברכו. למה השביע את העבד ולא ליצחק. ולמה השביעו במצות מילה. ולמה בחר בבנות חרן יותר על בנות הכנעני: ואברהם זקן. ספר מה שהגיע את אברהם להשביע את אליעזר שזה ע”י שאברהם זקן וה’ ברך, כי לפעמים ידחה אדם נשואי בנו בשיאמר עוד חזון למועד, אבל אברהם היה זקן (וכבר אמר ואברהם ושרה זקנים, אז היה תחלת ימי הזקנה, ועתה היה סוף ימי הזקנה שיתחילו ימי השיבה, וירא פן יקדימנו המות) ולפעמים ידחה אדם נשואי בנו עד יכין לו פרנסה כמ”ש הכן בחוץ מלאכתך וכו’ והדר ובנית ביתך, אבל אברהם היה מבורך בכל: 24:2 — ויאמר אברהם. ובאר הטעם שהשביע את העבד, באשר ידע כי במותו ישמע יצחק לעצתו בדבר זה, א] שהוא זקן ביתו וכולם מתנהגים בעצתו. ב] שמושל בכל אשר לו עד שיוכרח יצחק לשמוע לקולו, שים נא ידך באשר ע”י מצות מילה נתקדשו באות ברית וחלה האלהות עליהם כמ”ש להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, וזה תלוי בשישמרו יחוסם כמ”ש כשזרעך מיוחסים אחריך, וע”כ לא רצה שידבק זרעו בבנות כנען הארור שהם ערלי לב ולא יצליח הגפן רק כשיבריכוהו במינו לא ענבי הגפן בענבי הסנה, וע”כ הזכיר בשבועתו אות ברית: 24:3 — ואשביעך. כי ע”י מצות המילה נעשה אלהי הארץ,שזה היה כריתת הברית להיות לך לאלהים, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, שהיו מושחתים במדותיהם, וכבר כתב הר”ן שהמצות והעברות שבתורה הם על שני פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש במדות ובמעשים, ומהם שיעשו רושם רק בנפש באמונות, ואותם שיעשו רושם בגוף ובנפש, יעשו רשומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות והכילות והזמה ודומי’, שהם יעשו רושם בנפש מצד שהם עברות ובגוף לפי שהמדות יפעלו בליחות כמו שהליחות יעשו תכונה במדות, כי כמו שבאשר יהיה דם הלב רותח יהיה האדם כעסן, כן מי שיכעוס יעשה דם לבו רותח, ואותם המדות יחייבו המזגים הגופיים וזה ימשך לבנים, וזה רוע אנשי כנען, אמנם הדברים שעושים רושם בנפש לבד והם אמונות הכוזבות לא יתפשטו בבנים, לכן בחר באנשי בית אביו, הגם שהיו להם אמונות כוזבות, כמ”ש אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו, לא נשחתו במדות, ואמר אשר אנכי יושב בקרבו אפילו בעלי בריתו ענר אשכל וממרא שישב בקרבם, וגם שחשב אברהם שלכן שלחו ה’ אל הארץ הזאת לתקן מדותיהם, שכפי שראה ה’ השחתתם שלח את אברהם שישב ביניהם להשיבם למוטב, ומזה עצמו הוכיח שהם רעים מאד עד שהוצרך לשלחו שישב ביניהם בל יושחתו לגמרי: 24:4 — כי. אחר שהשביעו שלא יקח אשה מבנות כנען, השביעו עוד שמחויב ללכת אל ארצו ומולדתו ולהשתדל לקחת אשה, שתהיה ראויה אליו מצד שהוא בנו ויורש כל הברכות והמתנות האלהיות, ומצד שהוא יצחק והוא צדיק וקדוש גם בעצמו, ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים: השאלות מ”ש אולי לא תאבה ללכת אחרי היל”ל ללכת אל הארץ הזאת. ומז”ש ההשב אשיב והשבה לא יצדק רק במי שהיה שם ויצא וחזר. ולמה הזכיר לו מ”ש לו ה’ לזרעך אתן את הארץ. ומ”ש ואם לא תאבה ונקית משבועתי הוא דבר שא”צ לאמר כלל: מ”ש הקרה לא יצדק בדבר שנעשה לתכלית מועיל. ואיך עשה סימן הזה. ומה אם הנערה שיאמר לה הטי כדך ותעשה כן לא תהיה ממשפחת אברהם. ואיך נתן הנזם על אפה טרם ידע שהיא ממשפחת אברהם. ומ”ש והאיש משתאה לה מחריש. מה נתחדש לו חדשות הלא כבר ראה שהיא משקה לגמליו: 24:5 — ויאמר אליו אולי. ר”ל הלא בלכתי לשם יהיו שני ריעותות. א] שתלך עם עבד. ב] שתצא מבית אביה לארץ מרחקים, ועז”א אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. וזאת שנית שתלך אל הארץ הזאת, ובזה יהיה הפשר שיצחק יצא לשם, ושם ישא אותה לאשה וישב עמה כמה שנים, ואח”כ ישוב עמה לארץ הזאת כמו שהיה ביעקב, וז”ש ההשיב אשיב ר”ל שאשיב אותו לשם ע”מ שישוב אח”כ עם אשתו לא”י: 24:6 — השמר לך. הודיע שה’ שהוציא אותו מארץ מולדתו הוציא אותו ואת זרעו משם, וכאשר יתישב יצחק שם יהיה דומה כאלו היה שם, (כי היה בכח אביו ויצא בכח אביו) ויצא משם ושב לשם נגד רצון ה’ וכמו שיבאר: 24:7 — ה’ אלהי השמים. שה’ מצד שהוא אלהי השמים ומשדד מערכת השמים, מצד זה לקחני מבית אבי, ששם הייתי תחת המערכה ואברם אינו מוליד, ובא”י איני תחת מערכת השמים, כי היא ארץ אשר ה’ דורש אותה, והנה לקחני מבית אבי, ולא תאמר שרק אותי לקח משם לא את זרעי, כי אשר דבר ונשבע לזרעך אתן את הארץ הזאת, וא”כ גם להם נתיחדה הארץ, ואחר שכ”ז נעשה בהשגחתו, הוא ישלח מלאכו שליח ההשגחה שהיא תבא אל יצחק: 24:8 — ואם לא תאבה. ר”ל שאז א”א שהיא לא תרצה לצאת אל הארץ הזאת, כי כשהיא בת זוגו של יצחק בודאי תצא אל הארץ, רק שיוכל להיות שלא תאבה ללכת אחריך, שהגם שתאבה בארץ הזאת לא תרצה ללכת עם עבד, אז ונקית משבעתי זאת, ר”ל השבועה השנית מ”ש ולקחת אשה לבני (לאפוקי השבועה הראשונה שלא יקח מבנות הכנעני ממנה לא ינקה). רק את בני לא תשב שמה גם באופן זה, כי בתחלה אמר פן תשיב את בני שמה היינו שישאר שם איזה שנים, כי זה תשובה עמ”ש אליעזר שלא תרצה ללכת אל הארץ הזאת, שאז יצטרך יצחק לגור שם כמה שנים, ועתה שמדבר על אופן שתרצה לצאת אל הארץ הזאת רק שלא תאבה ללכת אחריך, שתרצה שיצחק יבא לקחת אותה לארץ כנען ולא יצטרך להיות שם רק יום אחד, הזהירו גם ע”ז רק את בני לא תשב שמה אף על יום אחד: 24:10 — ויקח העבד. הנה אברהם לא השביעו רק שילך אל ארצו ואל מולדתו ליקח אשה משם, היינו שיקח אשה מעיר חרן, ולא הקפיד שתהיה דוקא ממשפחתו, שעקר היה בעיניו שלא תהיה מבנות הכנעני, ובזה היה שליחות העבד שיחקור אחר אשה הראויה ליצחק, היינו שתהיה יפ”ת וטובה בשכלה ובמדותיה, ויותר מזה לא בקש כי אברהם לא רצה שיהיה אביה עשיר או שר וגדול, כי ה’ ברך אותו בכל, רק אליעזר ירא שלא תרצה האשה ללכת עם עבד ותרצה שבעלה יבא לקחת אותה לא ע”י עבד. והיה מחכמתו א] שלקח עשרה גמלים, וכל טוב אדוניו שיראה עשרו וכבודו, וכי הוא המושל בבית אדוניו שבזה תתרצה ללכת אתו: 24:11 — ויברך. זאת שנית הסכים שיקח אשה מבנות עניים, וע”כ הבריך הגמלים אצל הבאר שלשם יבואו השואבות, וזה מבואר שהעשירים אין שולחים את בנותיהם לשאוב מים כי יש להם עבדים ושפחות, ויש בכ”מ חוטבי עצים ושואבי מים בשכר, רק העניים שולחים את בנותיהם לשאוב ושיער כי מי ששולח בתו לשאוב מים ובפרט שהבאר חוץ לעיר הוא לא יחשוך את בתו מלכת לארץ אחרת לקחת איש עשיר וגדול כיצחק, ולא ירע בעיניו מה שהולכת עם עבד, אחר שאינה חוששת על כבוד והולכת לעת ערב בין משאבים, ואחר שאז אינו מבקש מן הנערה רק שתהיה יפת תואר וטובה במדות, ע”ז בקש מה’ שיופיע עזר ההשגחה לזה בסימן שעשה לעצמו בזה: 24:12 — ויאמר ה’ אלהי אדוני אברהם הקרה נא. המקרה הוא דבר הבלתי מחויב מסבות הרגילות, וזה ההבדל בין קורות ובין מוצאות, כמ”ש ויגידו לו את כל הקורות אותם, כי לא היה ראוי שיתנם למרגלים והיה זה מקרה, משא”כ במרגלי יהושע שהיה ראוי שיחשבו אותם למרגלים, אמר ויספרו לו את כל המוצאות אותם, וכן פה בבחינה שתצא הנערה שתשיב שתה וגם גמליך אשקה הוא מקרה בבחינת עצמו, אבל כל עומת זה יהיה זה אות נאמן שהוא השגחיי ושי”ל מקרה היינו שע”י שה’ אלהי אברהם ר”ל משגיח עליו בהשגחה מיוחדת יהיה הוא המקרה ומסבב מקרה זאת, וזה יבורר ע”י שני אותות. א] שיזמין המקרה הזאת לפני אליעזר שהוא שם זאת לסימן. ב] במה שזה יהיה היום, שעל ידי שתזמין מקרה זאת בעת הזאת ובמקום הזה שזה מציין במ”ש, לפני, היום, יתברר שאתה הזמנת מקרה זאת, ואם שידמה לנו שהוא מקרה הוא באמת פועל השגחיי, ובזהתעשה חסד עם אדני אברהם, שהחסד הוא ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע כמ”ש בפי’ התנ”ך בכ”מ: 24:13 — הנה אנכי. דעתו היה שבין הנערות הרבות שיתקבצו עתה לשאוב מים יבחר את היפה שבכולם ואליה יאמר שתשקהו מים, ואחר שיבחר מהן את היותר יפה בתואר ובמראה הלא יצטרך לדעת ג”כ טוב מדותיה, וזה יבורר ע”י שתאמר שתה וגם גמליך אשקה שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במדות בענוה ובנדיבות וברחמנות, וזה מצד ארבע בחינות. א] הנה אנכי נצב על עין המים וראוי שהנערה תאמר הלא אתה עומד על העין ולמה לא תשתה מן עין המים שלפניך. ב] שבנות אנשי העיר יוצאות, והלא תאמר למה תרצה דוקא שאשקך אנכי שכבר שמתי הכד על שכמי, לך אל נערה אחרת שעוד הכד בידה ותתן לך מים: 24:14 — והיה הנערה (ר”ל הנערה שתמצא חן בעיני מצד יפיה) אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה, זה. ג] שאשאל דוקא שהיא תטה הכד שזה טורח גדול שתצטרך להוריד הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותי, והלא ראוי שתכעס ע”ז ותאמר הט אתה את הכד שעל שכמי ושתה, שלא אצטרך להוריד הכד מעל שכמי. ד], שתאמר אלי שתה וגם גמליך אשקה, שזה סימן על חכמתה וטוב לבה, שאז ראוי שתחשוב בלבה האיש הזה בודאי יש לו איזה כאב בידיו, שלכן אינו יכול לשאוב מן העין ולא להטות הכד בעצמו, ועפ”ז תחשוב אם אין לו כח לשאוב מים לעצמו כ”ש שאין לו כח לשאוב להגמלים, ובזה תתעורר בנדבת לבה ובטובה שתחוס על צער בע”ח להשקות גם הגמלים. אותה הוכחת ר”ל מצד שאני עשיתי זאת לסימן ולהוכחה שהוא הזווג של יצחק, יתברר בהוכחה וברור שהיא זווג של יצחק, ובמה שזה עדות שהיא גומלת חסד בהכנסת אורחים שזו מדתו של אברהם, א”כ בה אדע כי עשית חסד עם אדני, להכניס בביתו אשה יראת ה’ עושה צדקה וחסד: 24:15 — ויהי. והיה בהשגחת ה’ שבאותו רגע הנה רבקה יוצאת מביתה לשאוב מים, והיה בזה ענין השגחיי, כי רבקה לא יצאה מימיה לשאוב מים, כי אביה היה עשיר ולו עבדים ושפחות שואבות מים, ועז”א והנה רבקה יוצאת, מלת הנה מורה על דבר חדש, וספר מה שיצאה עתה היה מצד אשר ילדה לבתואל, וע”כ עורר אותה מלאך ה’ שתצא כדי שיהיה זווג יצחק ממשפחתו, כי היא היתה משפחת יצחק, אם מצד אמו כי בתואל הי’ בן מלכה, שמלכה היתה אחות שרה, אם מצד אביו, כי היתה אשת נחור אחי אברהם, והחדוש השני היה, מה שהיה כדה על שכמה, שאף שיצאה עתה הפעם הראשון אל הבאר היה ראוי שתקח אתה אחת מנערותיה, שהם ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים, כי בתואל היה עשיר, והיא לקחה הכד על שכמה: 24:16 — והנערה טובת מראה. זה טעם שבחר בה אליעזר לבקש שתשקהו מים כי היתה היפה מכל הבנות שיצאו אז, וספר שעד עתהאיש לא ידעה, ויציאתה עתה היה השגחיי שמן השמים הכריחו אותה לצאת, ובבואה שמה לא שמה לב לשום דבר (הגם שזה פעם הראשון שבאת שמה והיה רק לטייל) רק ירדה העינה ותמלא כדה: 24:17 — וירץ. והנה נתקיים הסימן בכל פרטיו שהורידה כדה על ידה ולא א”ל שהוא ישתה מן הכד שעל שכמה, וכן שאמרה לשאוב גם לגמליו כנ”ל: 24:20 — ותמהר. הנה יש הבדל בין עין ובין באר. שהעין הוא המקום שמשם נוזלים המים מעומק האדמה, ולפני המעין יחפרו באר גדול שלשם יזלו מי המעין, והמים ששואבים לשתיה שואבין מן העין ששם המים צלולים וקרים יותר, ומה שישאב להשקות הבהמות, ישאבו מן הבאר שאין המים צלולים כ”כ, לכן כתוב ויברך הגמלים אל באר המים, והוא נצב על עין המים, שמשם שאבו מים לשתיה, וכן כתיב ותרד העינה, משא”כ לשתית הגמלים כתיב ותרץ אל הבאר: 24:21 — והאיש משתאה לה. שעדיין עלה בלבו שיוכל להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו מתן או אגורת כסף עבור טרחה, ובזה אין ראיה מזה שהיא נדיבה ובעלת חסד, שבהפך יהיה זה אות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה’ דרכו, שזה יראה בסוף מעשיה: 24:22 — ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה שאין מבקשת ממנו שום דבר, אז ויקח האיש נזם זהב וכו’, והמפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את, ולדרכי לא קשה מידי, כי אברהם לא צוה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, וע”כ נתן לה תיכף המתנות: 24:23 — ויאמר בת מי את. שאלה זאת לא היה לדעת אם היא ממשפחת אברהם, שלא עלה על לבו כלל שיזדמן שתצא בת ממשפחה זאת לשאוב מים, שידע שמשפחת אברהם הם עשירים ואין שולחים בנותיהם למים, רק שאל לדעת שם אביה וגם אם יוכל להתאכסן שם: 24:24 — ותאמר. על השאלה בת מי את, השיבה בת בתואל, ומפני שנחור הוליד גם מפילגשו אמרה בן מלכה, ר”ל בן הגבירה, ונגד השאלה הב’ אמרה גם תבן, וגו’: 24:27 — אשר לא עזב. כי חוץ ממה שנתקיים הסימן שעשה לו ראה שנזדמן מה שלא ביקש כלל, שנערה זו תהיה ממשפחת אברהם, ובפרט שיציאתה לשאוב מים היה שלא כדרך הרגיל רק ע”י השגחת ה’, וז”ש אנכי בדרך, שלא התכונתי כלל אל בית אחי אדוני ובעודי בדרך בלתי חושב כלל לבוא אל הבית הזה נחני ה’ לשם בהשגחתו: 24:30 — ויהי. ר”ל מה שרץ לבן היה מפני שני טעמים. א] ויהי, ר”ל זה היה ע”י שראה את הנזם: 24:31 — ב] כשמעו את דברי רבקה. שהוא עבד אחי אביו, וחשב שהעבד הוא שליח אברהם לתת מתנות גדולות למשפחתו, ואם לאחותו נתן מתנות כ”ש שיתן אליו, ויבא אל האיש, ר”ל שמה שלא הלך אחריה לאכסניה חשב שיוכל להיות מפני שרוצה ללכת מכאן לדרכו, אבל הלא מצא אותועומד על הגמלים, או מפני שחושב שאיש אחד יאספהו אל ביתו, ובזה היה צריך שיבא העיר ושם ימתין עד שיאספו אותו והוא עומד על העין, ולא נשאר לאמר רק שממתין שם עד יהיה להם עת לפנות הבית, לכן אמר ואנכי פניתי הבית: 24:32 — ויבא וכו’. יספר צדקתו. א] שהיו הגמלים זמומים שלא לרעות בשדה אחרים. ב] שלא אכל ואף לא רחץ רגליו עד שפתח הגמלים ונתן לפניהם לאכול, כמ”ש אסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו: 24:33 — לא אוכל. בא להראות להם שלא בא רק לעשות שליחותו, ואם לא ימלאו בקשתו לא ילחם במנעמיהם: 24:34 — עבד אברהם אנכי, ר”ל הגם שאברהם י”ל עבדים רבים, אני עבד המיוחד של אברהם העומד לפניו ומושל בכל אשר לו, וזה אמר להראות חשיבותו: 24:35 — וה’ ברך ברכה למעלה מן הטבע עז”א ברך מאד, ומפרש נגד ג’ דברים שהאדם מוצלח בהם, כמ”ש את כבוד עשרו ורוב בניו ואת אשר גדלו המלך, נגד הגדולה אמר ויגדל, נגד העושר אמר ויהי לו צאן ובקר, נגד הבנים אמר ותלד: 24:36 — ותלד. בא לספר חשיבות יצחק. א] שנולד מן הגבירה שעז”א שרה אשת אדוני. ב] שילדה בן המתיחס לאברהם בנוי ובחכמה ובטוב המדות, שעז”אבן לאדוני. ג] שנולד בנס שעז”א אחרי זקנתה,ומצד זה הוא חביב בעיניו מאד. ד] ויתן לו את כל אשר לו הן הברכה הן העושר: (לז – עד גמירא) הנה יש שנוים רבים בין ספור אליעזר ובין מה שהשביעו אברהם. וכן בהענין שהיה אצל הבאר כמו שבארתי בפנים. ולמה האריך בפרשה זו לכתוב שנית דברי העבד. וחז”ל אמרו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים, והוא פליאה רבה מאד, שכל האריכות הזה יראה לכאורה שאין בו צורך כלל: 24:37 — וישבעני אדני. הנה התורה האריכה לספר דברי אליעזר להראות איך דבר דבריו בחכמה ודעת ולהודיע בזה מעלת בית אברהם איך גם עבדו היה חכם ונבון דבר, וכמ”ש יפה שיחתן של עבדי אבות והוא שנה כמה דברים ממה שהיו כדי להוציא מגמתו אל הפועל. א] הנה אברהם לא הקפיד כלל שתהיה האשה ממשפחתו, רק שתהיה מארצו ומולדתו כמ”ש אל ארצי ואל מולדתי תלך. והיה עקר האזהרה שלא יקח מבנות הכנעני, אף שלא ימצא אשה בארצו כמ”ש למעלה, וזאת לא יכול להגיד להם, שלא היה הדבר נכנס באזניהם כלל, והיו שואלים וכי אפשר שלא נמצא אשה טובה אחת מאלף גם בארץ כנען ויש נשים רעות גם בארם נהרים, ולכן אמר להם שאברהם לא מאס כלל בבנות כנען, נהפוך הוא שבאם לא ימצא אשה ממשפחתו, יקח מבנות כנען שהיא ארצו עתה, רק שנותן הקדימה למשפחתו מצד אהבת הקרובים, וע”ז במ”ש שלא יקח אשה מבנות כנען לא אמר אשר אנכי יושב בקרבו, רק אשר אנכי יושב בארצו, שפירושו בהפך, אף שאני יושב בארצו ויש להם משפט הקדימה על בנות ארצות אחרות אף על בנות ארץ מולדתו, בכ”ז יש לבית אביו קדימה אליהם מצד הקירבה, וכן אברהם אמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, והוא אמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, ר”ל בית אבי קודמים, ואם לא ימצא בבית אביו יקח ממשפחתו, ולא אמר כי אל בית אבי תלך רק אם לא שהוא תנאי בשלילה הקודמת, שלא תקח אשה מבנות כנען אם לא תלך אל בית אבי, שאז יש לך רשות לקחת מבנות הכנעני: 24:39 — ואומר. גם בזה שנה מ”ש אל אברהם אולי לא תאבה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, שהם שני טעמים כנ”ל, והוא אמר רק ללכת אחרי, שאף שתאבה ללכת אל הארץ הזאת רק לא תאבה ללכת עם העבד פטור מן השבועה, וכן לא אמר ה’ אשר לקחני מבית אבי שנראה שמואס בבית אביו וארץ מולדתו וזה סותר למ”ש שרוצה אשה מהם, ור”ל שה’ ישלח מלאכו אתך עד שתהיה חשוב בעיניהם מפני מלאך ה’ אשר יתן אותך לחן ולחסד, וכפלאז תנקה מאלתי, והיית נקי מאלתי, ר”ל שבאם תבוא אל משפחתי תנקה מאלתי שהשבעתיך ללכת אל משפחתי, ואם לא יתנו לך והיית נקי מהשבועה השנית, שלא תקח אשה מבנות כנען, כי אז תוכל לקחת לו אשה מבנות כנען: 24:42 — ואבא היום. גם בספור זה שנה כמה דברים בחכמתו, שלפי מה שעשה הוא האות אין בו שום זרות, כי היה מוכן לקחת כל אשה שתשיב לו שתה וגם גמליך אשקה, כי לא הקפיד שיהיה ממשפחת אברהם, אבל לפי ספורו עליהם שלא היה לו רשות לקחת רק ממשפחת אברהם, א”כ הסימן שלו היה ענין נסיי, שרצה להבחין אם הזווג הוא מאת ה’ באם שהאשה שתאמר לו כן תהיה ממשפחת אברהם, והלא יוכל להיות שהאשה שידבר אליה ותאמר שתה אדוני אינה ממשפחת אברהם, וא”כ היו שני תנאים שיזדמן שתצא אשה ממשפחת אברהם, ושיבקש ממנה מים, ושהיא תאמר שתה אדוני שזה ענין השגחיי, וע”ז אמר אם ישך נא מצליח, ר”ל שזה הבחינה שהיא ענין השגחיי כראוי לאברהם, שכל עניניו מושגחים מה’, וע”כ לא אמר ובנות אנשי העיר יוצאות, כי לא הוצרך לבנות אנשי העיר רק למשפחת אברהם, ואמר והיה העלמה, שעלמה מציין בריאות הגוף והוא שם הכבוד יותר מנערה, שלא גלה להם שהיה רוצה בבנות עניים, ואמר היוצאת לשאוב, שזה יהיה סימן לו אם עלמה נכבדה תצא לשאוב, שאין דרך שעלמה תשאב מים שזה יעשו נערות הבזויות, ובזה יכיר שהיא מבית אברהם ויצאה בהשגחת ה’ ואליה יאמר, וידרוש הסימן שעשה לו, ולא אמר כי עשית חסד עם אדוני כי לפי דבריו אם לא יתכוין הסימן יקח מבנות כנען ששם יתחתנו עמו גדולי הארץ: 24:47 — ואשאל אותה. באמת נתן לה הנזם והצמידים קודם ששאל בת מי היא, כי לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם כנ”ל, אבל לפי מה שא”ל שרצה דוקא ממשפחת אברהם הוכרח לומר ששאל תחלה ואחר כך נתן: 24:48 — אשר הנחני בדרך אמת. בספור הראשון אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני, כי יש הבדל בין חסד ובין אמת, שדבר הנוהג מנהג הטבעי הוא בכלל אמת, כי זה כאלו הבטיח ה’ שיהיה כן, והדבר שהוא למעלה מן הטבע דבר הנסיי וההשגחיי, יתואר בשם חסד כמבואר אצלי בפי’ הנ”ך בכ”מ. והנה אברהם לא צוה לו שיקח אשה ממשפחתו דוקא, רק שתהיה האשה מארץ מולדתו, וכבר אמרו שזווג ראשון מכריזים עליו קודם יצירת הולד, והוא קצוב מאת המזל השולט בעת היצירה כמו שפי’ רש”י ז”ל בסוטה, ואברהם היה אצטגנין גדול וידע כי זווגו הוא בחרן, ואם היה לוקח אשה מחרן עפ”י עזר ה’ שימצא בת זוגו המוכן לו שם, הוא אמת, כי זה הובטח מראשית היצירה, אבל מה שראה שנזדמנה לו אשה ממשפחתו, שזה לא ידע אברהם ע”י אצטגנינות, א”כ הוא ענין נסיי והשגחיי, ע”ז אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו, כי נוסף אל האמת גם חסד, שהוא ענין נסיי למעלה מן המזל, ועז”א שם, אנכי בדרך נחני ה’ בית אחי אדוני, כי לא כוון בשליחותו לשם וכמש”ש, אולם לפניהם שאמר ששבועתו היתה שיקח דוקא ממשפחתו, א”כ ראה באצטגנינות שבת זוגו הוא ממשפחתו ואינו חסד למעלה מן המזל רק אמת שנקצב כן בעת יצירת הולד, אמר אשר הנחני בדרך אמת: 24:49 — ועתה. בכ”ז הגם שהדבר נכון מעת התולדה הלא האדם בעל בחירה ויכולים למחות בדבר ומצדם הוא חסד ואמת, אמת מצד שהוא גזרת ה’, וחסד מצד שלא יבטלו הדבר ע”י בחירתם, לכן אמר אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני, וגם שהחסד הוא מה שיתרצו לשלוח את רבקה ע”י העבד ולא ירצו שיצחק יבא לראותה תחלה, ובקש שיגידו תיכף הן או לאו, כי אם לא יתרצו תיכף, לא חל עליו השבועה כנ”ל, ובזה יפנה על ימין או על שמאל, ר”ל שאז רשות בידו לקחת אשה מבני ישמעאל או גם מבנות הכנעני כנ”ל: 24:50 — ויען לבן ובתואל ויאמרו מה’ יצא הדבר. אמרו לו אחר שדבר זה היה ענין השגחיי ובדרך נס, שנזדמן שתצא רבקה ושתשקה הגמלים כנ”ל, ואם כן הוא כולו השגחיי ולא כדבר התלוי במזל שלפעמים ישונה ע”י הבחירה, כי אין הבחירה שלטת נגד פעולת ה’ בהשגחה מיוחדת, א”כ הגם שלא היינו מסכימים ע”ז, לא נוכל לדבר רע, כי מוכרחים אנו לזה, וממילא לא נוכל גם לדבר טוב כי אנו מוכרחים לזה לא בחיריים, ומהראוי היה שיענה בתואל שהוא האב שתלוי ברצונו לקבל קדושי בתו ולאמר הן או לאו, אבל כפי דברו שאין תלוי בדעתו כלל, כי דבר זה נגמר ע”י ההשגחה, מספר רבותא, שגם לבן שהיה שואל בתרפים ולא היה מאמין, בכ”ז האמין בדבר הזה, ובכ”ז היה בזה גם רמאות כמו שיתבאר, שלכן הקדים לבן לענות קודם בתואל, ואמרו לו הנה רבקה לפניך שא”צ דעתנו כלל, והסכימו שהוא יקח אותה, מאחר שדבר ה’, ר”ל שנעשה ע”י דברו ופקודתו שאין יד אנוש שלטת לשנות דבר ה’: ויהי. ועפ”ז השתחוה לה’ לאל גומר עליו ולא נתן תודה לאביה אחר שאמרו שאין הדבר נעשה עפ”י רצונם רק עפ”י גזרת ה’, ולכן לא נתן מתנות לאביה כפי המנהג בימים ההם כמו שעשה יעקב ללבן, כי לא מידו נעשה הדבר רק מיד ה’, רק לרבקה נתן מתנות שהם היו במקום הקדושין, ולאחיה ולאמה לא נתן מתנות רק מגדנות ופרי מגדים מטוב א”י: 24:54 — ויאכלו. זה היה סעודת אירוסין, ופה אמר והאנשים אשר עמו ולמעלה אמר לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו, שמבואר אצלי תמיד שעמומורה על השווי ואתו מורה על הטפל, ותחלה אמר שהעבד היה עקר והאנשים טפלים לו כמ”ש עבד אברהם אנכי וכמש”ש, ופה ספר שבעת האכילה לא נהג שררה בעצמו נגד אנשיו ואכלו כולם בשוה, כמ”ש כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וכ”ש כאן: 24:55 — ויאמר אחיה ואמה, באשר חרה להם שלא נתן להם מתנות כאשר קוו תחלה רצו לעכב שלא תלך תיכף, והגם שתחלה אמר אביה קח ולך שמורה שמסכים שתלך תיכף, ולכן שתק אביה עתה, רצתה אמה לעכב כי אמה של כלה היא המכינה צרכי חופתה, וכמ”ש בכתובות (דף ד’) ומת אביו של חתן או אמה של כלה, ואחיה היה מליץ של אמה, ובפרט למ”ש חז”ל שאביה מת היה לאמה טענה שתתעכב עוד ימים, ר”ל ימים הרבה עד שתכין צרכיה, וחז”ל אמרו שימים היינו שנה ולמדו שנותנים לבתולה י”ב חודש. ובמדרש הביאו הרא”ם ימים אלו ז’ ימי אבלו של בתואל או עשור י”ב חודש, ר”ל אם היה כתוב ימים לבד הייתי מפרש ז’ ימי אבלות, אבל שכתוב או עשור מוכח שמ”ש ימים היינו שנה, והוא י”ב חודש, וכמוהו תמצא בספרא בכ”מ לפי פירושי, עמש”ש בפ’ צו בפסוק ומכנסי בד יהיו על בשרו ובפ’ אחרי על אל הקודש מבית לפרוכת, ובחנם נדחק הרא”ם בזה, והיה מערמתם שהגם שתחלה אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, כי שמעו מן העבד שאם לא תרצה ללכת אחריו יקח מבנות כנען, עתה שכבר נתקדשה, רצו שימתין פה איזה ימים עד שיכינו צרכי חופתה כמנהג: 24:56 — ויאמר אלהם אל תאחרו אתי. כבר התבאר אצלי בפי’ הנ”ך שהמאחר הוא המאחר זמן הקבוע וזה הבדלו מן מהמה, בושש, ר”ל אחר שה’ הצליח דרכי שתיכף בבואי נזדמנה רבקה לפני דרך נס, מבואר שלא לבד שגוף הזווג הוא מאת ה’ כי גם הזמן הוא קבוע מאת ה’ כמ”ש הקרה נא לפני היום וכמש”ש, ואם אתעכב פה הנכם מאחרים זמן הקבוע מאת ההשגחה: 24:57 — ויאמרו. ואז רצו לעשות עכוב ע”י רבקה בפרט לחז”ל שמת אביה וצריך לשאול פיה, והיה השאלה אם תלך עם העבד כי חשבו שתשוב שרוצה שאחיה ומשפחתה ילוו אותה, ובזה ימצאו עילה להתעכב עוד, ותאמר אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים (רש”י מדברי חז”ל במד’), וכבר פי’ המדקדקים שיש הבדל בין אלך ובין אלכה בה”א שאלכה בה”א מורה על עתיד בקשיי ואלך מורה עתיד החלטיי, אלך בכל אופן כמ”ש בזה במק”א: 24:59 — וישלחו. מעתה התחילו ללוות אותה, ותחלה הלכו כולם רגלי, והדין הוא כשהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב, מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל היא ברשות הבעל, ובעת יצאו ללוותה היתה עדיין ברשות האב, והלכה רבקה ומניקתה בצד אחד ואליעזר בצד אחר אחריה, כולם רגלי, והם לוו אותם והיתה עדיין ברשות האב: 24:60 — ויברכו. ואז ברכו אותה ברכה שקודם החופה כמ”ש חז”ל, וכבר ידעו מברכה שנתברך לאברהם בעת העקדה והרביתי את זרעך וכו’ וירש זרעך את שער אויביו, שברכה זו נמסרה ליצחק, אך אפשר שיקח עוד אשה אחרת, ע”ז אמר את היי שברכה זו תתקיים בה, וע”ז דייק מלת את: 24:61 — ותקם. ואז קמה ותרכבנה על הגמלים, והעבדים הלכו רגלי קודם להם, כי היתה עדיין ברשות האב, ולכן נקרא בשם איש, ואז מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל, שעז”א ויקח העבד את רבקה שלקחה לרשותו ומעתה נקרא בשם עבד, כי מעתה נכנסה לרשות יצחק שהוא אדוניו, כי אברהם נתן לו העבדים במתנה, ועז”א ויקח העבד את רבקה וילך: 24:62 — ויצחק. והנה נזדמן שבבואם קרוב אל בית יצחק יצא יצחק לקראתם, כי יצחק בא אז מדרכו שהיה רגיל לבוא בכל יום מבאר לחי ראי, כי באר לחי ראי היה בין קדש ובין ברד (כנ”ל ט”ז י”ד), ואמר (למעלה כ”א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור שהוא ברד (כמ”ש למעלה ט”ז ז’) על העין בדרך שור, ושם נתישב יצחק בארץ הנגב, ויען שהבאר הזה היה מקום קדוש בעת ההיא ע”י שנתראה שם המלאך היה יצחק הולך לשם בכל יום אחר חצות להתבודד שם, ולחז”ל התפלל שם בכל יום תפלת המנחה וישב לביתו, ועז”א ויצחק בא מבוא (ר”ל ממה שהיה רגיל לבא תמיד) באר לחי ראי, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ומ”ש והוא יושב בארץ הנגב ויצא יצחק הוא מאמר מוסגר לפרש מ”ש שהיה בא תמיד אל באר לחי ראי, שזה היה מפני שהוא יושב בארץ הנגב, שהבאר נמצא שם והיה יוצא תמיד לפנות ערב, ר”ל בעת תפלת המנחה לשוח בשדה, היינו להתבודד שם ולשפוך שיחו לפני ה’, שהתבאר אצלי כי שיח הם הדבוריים המחשביים הנפלטים מן הרעיון בעת המחשב, והונח גם על ההתבודדות, והגיון הרעיון של הנפש בעת התפלה, והיה שופך שיחו בשדה אצל הבאר וחוזר לביתו, וראה את הגמלים ואת העבדים, ראה כי הלכו רגלי אצל הגמלים: 24:64 — ותשא. אליעזר לא ראהו עדיין רק רבקה שישבה על הגמל שהוא גבוה ראתה אותו, ותפל נטתה א”ע לצד הארץ אל העבד שהלך אצל הגמל כתרגומו ואתרכינת כמו שפירש”י: 24:67 — ויבאה. ר”ל שבכ”ז לא לקחה תיכף לאשה עד שהביא אותה תחלה אל אהל שרה לראות איך תתנהג שם, וראה שם שהיא דומה לשרה אמו בצדקתה, ועז”א האהלה שרה שהסמיכות לא תבוא עם ה”א הידיעה, ובא לרמז שראה שהיא דוגמת שרה אמו וכפירש”י, וכן בת”א והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה, ואז לקחה ותהי לו לאשה: 25:1 — ויסף אברהם. כמו שהעץ יש בו עלין וקליפה וגרעינין ופרי, כן במין האנושי ימצא הלב והפרי שהוא מובחר האנושי שבעבורו נשתל כל האילן ובעבורו נקרא כל היצור, אבל הפרי מעטה נגד העלין והקליפות, שהם כלל בני אדם גוים ולאומים שצריכים בהכרח לחיות חיים הארציים ואגודתו על ארץ יסדה בעבור הפרי והלב והסגולה מבני אדם, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה, ושקול זה כנגד כל העולם כולו כמ”ש חז”ל בפ”ק דברכות, וריב”ז כשראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני, ובזה מספר שכן אברהם עם מה שהוליד את יצחק ונתן לו בת זוגו שמהם יצא הלב והסגולה, והוציא ג”כ עלים וקליפות שיהיו שומרים לפרי, ויש קליפה הקודמת לפרי כטבע התולדה שתחלה יצאו הסיגים ואח”כ הכסף הנקי, ולבעי רחמי אתכליא על עליא, ובערך זה היה ישמעאל שנולד קודם יצחק, ויש קליפה המאוחרת לפרי ובערך זה היו בני קטורה, ועז”א במדרש אשר פריו יתן בעתו זה יצחק, ועלהו לא יבול זה ישמעאל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, אולם יודיע כי אלה לא יתיחסו אל אברהם לעקר והיה רק תוספת אל העקר, וז”ש ויוסף אברהם: 25:2 — ותלד לו. מבארם בשמותם שנעשו גוים גדולים למלא פני האדמה להיות צוותא אל הלב והסגולה, אם בישוב הארץ אם לצורך המלאכה והאומניות, שעז”א ובני דדן היו אשורים ולטושים, שהוא ע”ש מלאכתם כמ”ש בפי’ ד”ה והיו י”ג ראשי אומות, שמספר י”ב או י”ג היה בכל אחד מבניו, וסיים כל אלה בני קטורה, ר”ל לא נתיחסו לאברהם רק היו בני קטורה: 25:5 — ויתן אברהם. באשר עקר תולדתו היה יצחק לכן הבדילו מיתר בניו. א] במה שנתן לו את כל אשר לו בין נכסיו בין הברכה והבכורה והצלחת הנפשיית,ולבני הפילגשים שהם בני הגר וקטורה נתן מתנות, וחז”ל דרשו ששם טומאה מסר להם, ר”ל שנתן דבר שאין ראוי להחזיקו רק לתתה לאחרים, כי ידע שהם יהיו תחת המערכת ומסר להם השמות המושלים על המערכה ומוציאים כח מן המזל והכוכב, וזאת שנית ששלחם מעל יצחק בנו שלא יהיה להם חלק בירושת הארץ, ושלא יעמדו אחרי מותו קטטות בינם ובין יצחק, והגם שנראה שישמעאל לא נשלח כמ”ש ויקברו אותו יצחק וישמעאל כבר פי’ הרי”א שע”י בני קטורה נכנע גם ישמעאל תחת יצחק כי הבין שאין לו יתרון על יתר בני הפילגשים: 25:7 — אשר חי. ר”ל כי השנים שאין עובדים את השי”ת אינם נקראים שנות חיים כי בם לא חי חיי האדם רק חיי הבהמה, ואברהם לא הכיר את בוראו תיכף ובעת ההיא לא חיה החיות האמתי ויודיע שאחר שהכיר את בוראו ושב בתשובה תיקן גם הימים הראשונים עד שנוכל לאמר שחי בכל ימי שני חייו, וכן אמר באדה”ר ויהיו כל ימי אדם אשר חי, להורות שכאשר שב בתשובה תיקן כל ימי חייו: 25:8 — ויגוע וימת. הגויעה מציין אפיסת כחות הגוף, והמיתה מציין פרוד הנפש מן הגוף, והאסף אל עמיו מציין שוב הנפש אל עמה ואל מקום מולדתה שהם הנפשות והשכליים הנפרדים אל צרור החיים, שנשתלחה מהם אל עם נכרי שהם עולם הגופים, ועתה יאספוה אל עמה, ואמרו חז”ל שגויעה ואסיפה לא נאמר רק בצדיקים הנאספים אל מחיצות הרוחנים, ובישמעאל נאמר ויאסף אל עמיו, כי עשה תשובה כמ”ש חז”ל ובא אל מחיצת הצדיקים: 25:11 — ויהי אחרי מות אברהם. שכ”ז שהיה אברהם חי היה הוא עקר הבית וכל עסקיו נקראו על שמו ומברכתו התברכו, אבל אחרי שמת נכנס יצחק במקומו בכל העסקים והוצרך לברכה מיוחדת, וכבר כתבתי (למעלה כ”ד ס”ב) שיצחק ישב אצל אברהם בארץ הנגב והיה הולך לבאר לחי ראי להתפלל שם, ועתה נתישב אצל הבאר שהיה מקום קדוש אצלו: 25:12 — ואלה תלדת. כי מישמעאל יצאו י”ב אומות ונשיאים עליהם, ואמר ואלה שמות בשמותם לתולדותם ואלה שמותם בחצריהם, שלרוב בעת שנעשו אומה שלמה ישנו שמם לשם אחר, אבל בני ישמעאל גם אחר שנתברכו וכ”א מבניו נעשה אומה בפ”ע ונשיא מושל עליהם לא שנו את שמם, עז”א ששמותם אלה היה לתולדותם, ר”ל שם הלידה, וכן אלה שמותם בחצריהם בעת שהתרבו וישבו בחצרות וטירות ובעת שנעשו שנים עשר נשיאים נשארו שמותם כמו שהיו:

הערות

ניווט

קודם: בר_016_011 - לידת ישמעאל
אחרי: בר_017_019 - חיי יצחק

מפת התנ"ך

סייר

מבט גרף

בר_016_016 - חיי ישמעאל