יציאה מן התיבה
פסוקים
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃ צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ כׇּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכׇּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכׇל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ (הוצא) [הַיְצֵ֣א] אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ כׇּל־הַֽחַיָּ֗ה כׇּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכׇל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | צו אלוקי לצאת מן התיבה
- אפיון - מים וגאולה | סיום המבול — גאולה מן המים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | אלוקים מצווה לצאת
מפרשים
רש”י
8:16 — אתה ואשתך וגו’.: אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, כָּאן הִתִּיר לָהֶם תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה: 8:17 — הוצא.: הוֹצֵא כְּתִיב, הַיְצֵא קְרִי, הַיְצֵא – אֱמֹר לָהֶם שֶׁיֵּצְאוּ; הוֹצֵא – אִם אֵינָם רוֹצִים לָצֵאת הוֹצִיאֵם אַתָּה: 8:17 — ושרצו בארץ.: וְלֹא בַּתֵּבָה, מַגִּיד שֶׁאַף הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף נֶאֱסְרוּ בְתַשְׁמִישׁ: 8:19 — למשפחותיהם.: קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם עַל מְנָת לִדָּבֵק בְּמִינָן:
מלבי”ם
8:16 — צא מן התבה. ספר שנח לא יצא מעצמו אע”פ שראה שיבשה הארץ, וזה מפני שכניסתו אל התיבה לא היתה הצלה טבעיית, שבדרך הטבע היתה התיבה נשברת בהליכתה על גלים ומשברים סוערים בזעף בלא נס ותורן ומשוטים, רק שנשמרה בנס, והלא היה יכול להצילו בדרך יותר קרוב לטבע שיושיבהו על אי מיוחד ששם לא ירד המבול וכדומה, וע”כ שהיה זה אחד ממחשבות השם הכמוסים. שאחר שהי’ הגזרה לשחת כל הארץ ויושביה ונח בכלל, הוצרך לשומו על פני המים שעליהם לא נגזר גזרה, ולכן צוה לו שיכנס עם ביתו ז’ ימים קודם כדי שיקבע שם דירת קבע קודם התחלת המבול ולא יחשב מיושבי הארץ עוד רק מהחיים על המים שלא נגזרה גזרה על דגי הים, ובאשר לא ידע נח הזמן שנקבע להארץ שתהיה שממה לא יכול לצאת אל הארץ עד שהודיעהו ה’ ששם קץ לחושך והארץ נתן לבני אדם בל תהי עוד שממה. וז”ש במדרש הה”ד אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח מדבר בנח אמר כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך לא אצא אלא ברשות. ד”א כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ זמן היה לו לנח שיכנס בתיבה שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה. מ”ש זמן היה לו וכו’ מכוון לדברינו שע”י שהיה לו זמן מתי יכנס שהיה שבעה ימים קודם, ידע שהוכרח להתפרד מיושבי היבשה שאם היה ביבשה היה הגזירה גם עליו, ולכן הוצרך להמתין עד שהודיע לו שנבטלה הגזרה. וכבר אמרו שמשפט רשעים י”ב חדש והיה מוכרח להיות בתיבה לכלא פשעו ולהתם חטאתו מה שלא הוכיח את בני דורו. ומ”ש כשם שלא נכנסתי אלא ברשות ר”ל שכן בכל מצות ה’ יאריך זמן המצוה עד שיאמר לו צווי בהפך, כמ”ש על מ”ש שובו לכם לאהליכם להתיר תשמיש, שאל”כ היה האיסור חל לעולם, ולכן אמר לו ג”כ אתה ואשתך להתיר לו להיות ביחד עם אשתו שנאסר לו תחלה כמ”ש אתה ובניך כמ”ש חז”ל: 8:17 — כל החיה אשר אתך. כי הצלת הבע”ח היה מצד שהם אתך שבזכותו נכנסו לתיבה ובזכותו יצאו כמ”ש היצא אתך, וגם רמז בזה באשר האדם כולל בנפשו כל כחות מעשה בראשית, וכל כח וכח המיוחד בנפש כל בע”ח נתכללו בנפש האדם, זריזות הנמלה וצניעות החתול וגבורת האריה ועזות הנמר, וכשהאדם מתקן כחות נפשו לטוב כן יתוקנו כחות הבע”ח, ובדור המבול שהשחיתו מדותיהם יצאה ההשחתה אל הכלל כולו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ורק נח היה האחד שהשלים כחות נפשו, ונמצא נגדו זוג אחד מכל בע”ח שלא דבקו בשאינו מינם ונצולו בזכות נח כי היו כלולים בנפשו, כמ”ש מכל החי מכל בשר, ר”ל אלה שנשארו בחיי נפשם הבהמיית ולא קלקלו טבע חיותם, תביא אל התיבה להחיות אתך שהם כלולים בנפשך, חוץ מהבהמה והעוף שהיו בביתו שלא קלקלו כי היו מבני ביתו, וז”ש כל החיה אשר אתך, היצא אתך, ושרצו בארץ, נגד המשריצים ביצים, ופרו ורבו, נגד אלה המולידים חיים: 8:18 — ויצא נח ובניו. פי’ חז”ל שלא רצה להזדווג לאשתו פן יבא מבול שנית וילד לבהלה, לבד כל החיה שהם יצאו למשפחותיהם ע”מ להדבק במינם, וגם ר”ל כי בתיבה היו כל הבע”ח ביחד ולא הזיקו זה את זה, אבל בצאתם נפרדו זה מזה וכל אחד התחבר עם משפחתו, הטורפים בפ”ע, והאוכלים עשב בפ”ע, כי קודם המבול לא טרפו טרף, כמ”ש ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה, שלא אכלו בשר, ואחר המבול התחילו הטורפים לאכול בשר, ונפרדו הבע”ח זה מזה כ”א למשפחתו ולסוגו ומינו: