ברית אלוקים עם נח
פסוקים
וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃ וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כׇּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכׇל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃ כׇּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃ אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃ וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ וְאֵ֨ת כׇּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכׇל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כׇּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל־בָּשָֽׂר׃ וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | ברית הקשת — לא יהיה עוד מבול
- אפיון - קורבן | נח מעלה עולות לאחר יציאת התיבה
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | אלוקים כורת ברית עם נח
מפרשים
רש”י
8:20 — מכל הבהמה הטהורה.: אָמַר לֹא צִוָּה לִי הַקָּבָּ”ה לְהַכְנִיס מֵאֵלּוּ ז’ ז’ אֶלָּא כְּדֵי לְהַקְרִיב קָרְבָּן מֵהֶם: 8:21 — מנעריו.: מנעריו כְּתִיב, מִשֶּׁנִּנְעַר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרָע: 8:21 — לא אסף ולא אסף.: כָּפַל הַדָּבָר לִשְׁבוּעָה; הוּא שֶׁכָּתוּב אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ, וְלֹא מָצִינוּ בָהּ שְׁבוּעָה, אֶלָּא זוֹ שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו וְהִיא שְׁבוּעָה וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲכָמִים בְּמס’ שְׁבוּעוֹת: 8:22 — עוד כל ימי הארץ וגו’ לא ישבתו.: ו’ עִתִּים הַלָּלוּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ חֲצִי תִשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט קֹר (חֹרֶף) (ב”מ ק”ו): 8:22 — קור.: קָשֶׁה מֵחֹרֶף: 8:22 — חרף.: עֵת זֶרַע שְׂעוֹרִים וְקִטְנִית הַחֲרִיפִין לְהִתְבַּשֵּׁל מַהֵר, וְהוּא חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן: 8:22 — קציר.: חֲצִי נִיסָן וְאִיָּר וַחֲצִי סִיוָן: 8:22 — קיץ.: חֲצִי סִיוָן תַּמּוּז וַחֲצִי אָב, הוּא זְמַן לְקִיטַת תְּאֵנִים וּזְמַן שֶׁמְּיַבְּשִׁים אוֹתָן בַּשָּׂדוֹת, וּשְׁמוֹ קַיִץ, כְּמוֹ הַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים (ש”ב ט”ז): 8:22 — חום.: הוּא סוֹף יְמוֹת הַחַמָּה, חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִשְׁרֵי, שֶׁהָעוֹלָם חַם בְּיוֹתֵר; כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא שִׁלְהֵי קַיְיטָא קָשֵׁי מִקַּיְיטָא: 8:22 — ויום ולילה לא ישבתו.: מִכְּלָל שֶׁשָּׁבְתוּ כָּל יְמוֹת הַמַּבּוּל, שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ הַמַּזָּלוֹת, וְלֹא נִכַּר בֵּין יוֹם וּבֵין לַיְלָה (ב”ר פכ”ה ופ’ ל”ד): 8:22 — לא ישבתו.: לֹא יִפְסְקוּ כָּל אֵלֶה מִלְּהִתְנַהֵג כְּסִדְרָן: 9:2 — וחתכם.: וְאֵימַתְכֶם, כְּמוֹ תִּרְאוּ חֲתַת (איוב ו’) וְאַגָּדָה לְשׁוֹן חַיּוּת שֶׁכָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵין אַתָּה צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים; עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת, צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה, אֵימָתַי יִהְיֶה מוֹרַאֲכֶם עַל הַחַיּוֹת? כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם חַיִּים (שבת קנ”א): 9:3 — לכם יהיה לאכלה.: שֶׁלֹּא הִרְשֵׁיתִי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בָּשָׂר אֶלָּא יֶרֶק עֵשֶׂב; וְלָכֶם – כְּיֶרֶק עֵשֶׂב שֶׁהִפְקַרְתִּי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (סנה’ נ”ט): 9:4 — בשר בנפשו.: אָסַר לָהֶם אֵבֶר מִן הַחַי, כְּלוֹמַר כָּל זְמַן שֶׁנַּפְשׁוֹ בּוֹ, לֹא תֹאכְלוּ הַבָּשָׂר: 9:4 — בנפשו דמו.: בְעוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ 9:4 — בשר בנפשו לא תאכלו.: הֲרֵי אֵבֶר מִן הַחַי, וְאַף בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ, הֲרֵי דָם מִן הַחַי: 9:5 — ואך את דמכם.: אַעַ”פִּ שֶׁהִתַּרְתִּי לָכֶם נְטִילַת נְשָׁמָה בַּבְּהֵמָה, אֶת דִּמְכֶם אֶדְרֹשׁ מֵהַשּׁוֹפֵךְ דַּם עַצְמוֹ: 9:5 — לנפשתיכם.: אַף הַחוֹנֵק עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא מִמֶּנּוּ דָם: 9:5 — מיד כל חיה.: לְפִי שֶׁחָטְאוּ דוֹר הַמַּבּוּל וְהֻפְקְרוּ לְמַאֲכַל חַיּוֹת רָעוֹת לִשְׁלֹט בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ (תהלים מ”ט), לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר עֲלֵיהֶן אֶת הַחַיּוֹת: 9:5 — ומיד האדם.: מִיַּד הַהוֹרֵג בְּמֵזִיד וְאֵין עֵדִים, אֲנִי אֶדְרֹשׁ: 9:5 — מיד איש אחיו.: שֶׁהוּא אוֹהֵב לוֹ כְאָח וְהָרַג שׁוֹגֵג, אֲנִי אֶדְרֹשׁ אִם לֹא יִגְלֶה וִיבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנוֹ לִמָּחֵל, שֶׁאַף הַשּׁוֹגֵג צָרִיךְ כַּפָּרָה, וְאִם אֵין עֵדִים לְחַיְּבוֹ גָלוּת וְהוּא אֵינוֹ נִכְנָע, הַקָּבָּ”ה דוֹרֵש מִמֶּנוּ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשוּ רַבּוֹתֵינוּ “וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ” – בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת – הַקָּבָּ”ה מְזַמְּנָן לְפֻנְדָּק אֶחָד וְכוּ’: 9:6 — באדם דמו ישפך.: אִם יֵשׁ עֵדִים הֲמִיתוּהוּ אַתֶּם, לָמָּה? כִּי בְצֶלֶם אֱלֹהִים וגו’: 9:6 — עשה את האדם.: זֶה מִקְרָא חָסֵר, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עָשָׂה הָעוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם וְכֵן הַרְבֵּה בַּמִּקְרָא: 9:7 — ואתם פרו ורבו.: לְפִי פְּשׁוּטוֹ הָרִאשׁוֹנָה לִבְרָכָה וְכָאן לְצִוּוּי. וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ לְהַקִּישׁ מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה לְשׁוֹפֵךְ דָּמִים (יבמות ס”ג): 9:9 — ואני הנני.: מַסְכִּים אֲנִי עִמְּךָ, שֶׁהָיָה נֹחַ דוֹאֵג לַעֲסֹק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה עַד שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּבָּ”ה שֶׁלֹּא לְשַׁחֵת הָעוֹלָם עוֹד, וְכֵן עָשָׂה וּבָאַחֲרוֹנָה אָמַר לוֹ הִנְנִי מַסְכִּים לַעֲשׂוֹת קִיּוּם וְחִזּוּק בְּרִית לְהַבְטָחָתִי וְאֶתֵּן לְךָ אוֹת: 9:10 — חית הארץ אתכם.: הֵם הַמִּתְהַלְּכִים עִם הַבְּרִיּוֹת: 9:10 — מכל יוצאי התבה.: לְהָבִיא שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים: 9:10 — חית הארץ.: לְהָבִיא הַמַּזִּיקִין, שֶׁאֵינָן בִּכְלַל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, שֶׁאֵין הִלּוּכָן עִם הַבְּרִיוֹת: 9:11 — והקמותי.: אֶעֱשֶׂה קִיּוּם לִבְרִיתִי. וּמַהוּ קִיּוּמוֹ? אוֹת הַקֶּשֶׁת כְּמוֹ שֶׁמְּסַיֵּם וְהוֹלֵךְ: 9:12 — לדרת עולם.: נִכְתַּב חָסֵר, שֶׁיֵּשׁ דּוֹרוֹת שֶׁלֹּא הֻצְרְכוּ לְאוֹת לְפִי שֶׁצַּדִּיקִים גְּמוּרִים הָיוּ, כְּמוֹ דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי (ב”ר): 9:14 — בענני ענן.: כְּשֶׁתַּעֲלֶה בְמַחֲשָׁבָה לְפָנַי לְהָבִיא חֹשֶׁךְ וַאֲבַדּוֹן לָעוֹלָם: 9:16 — בין אלהים ובין כל נפש חיה.: בֵּין מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה וּבֵינֵיכֶם, שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב בֵּינִי וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶלָּא זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ כְּשֶׁתָּבֹא מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לְחַיֵּב אֶתְכֶם, אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָאוֹת וְנִזְכָּר: 9:17 — זאת אות הברית.: הֶרְאָהוּ הַקֶּשֶׁת וְאָמַר לוֹ הֲרֵי הָאוֹת שֶׁאָמַרְתִּי:
מלבי”ם
8:20 — שאלות: למה נתרצה כ”כ ע”י הקרבן. ומ”ש שלא יוסיף לקלל וכו’ כי יצר לב האדם רע. הלא בעת גזרת המבול היה זה סבה שיבא המבול כמ”ש וירא ה’ כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע ויאמר אמחה את האדם. ולמה כפל ולא אוסיף להכות כל חי. הלא זה הוא הקללה. ומ”ש עוד כל ימי הארץ זרע וכו’, הלא כן היה גם קודם המבול: ויבן נח. כמו שאדה”ר הקריב קרבן להודות לה’ חסדו על בריאת העולם כן הקריב נח על קיום העולם ועל הצלתו, ובאשר לא התיר לו עדיין אכילת בשר, התבונן ממה שריבה ה’ בטהורים שברשותו שיקח ז’ זוגות שזה לקרבן, ויעל עולות במזבח. הפת”ח מורה הידוע, ודרשו חז”ל המזבח שבירושלים שעליו הקריב אדה”ר: 8:21 — וירח ה’ את ריח הניחוח. ענין הקרבן הוא ששורף את גוף הבע”ח לעפר והחלקים הרוחניים עולים למעלה ע”י האש המפריד בין הדבקים. ומזה ילמד להכניע כחות חמרו ולבטלם ולשרפם ע”י רשפי אש שלהבת אהבת ה’, שמעלה רוחניות נפשו ע”י מחשבתו וכוונתו הטובה לה’ וה’ מצרף מחשבתו הטובה למעשה, וזה ריח הקרבן ר”ל רוחניות שבו, ופי’ וירח ה’ שה’ מקבל הרוחניות העולה מהקרבן, והוא נחת רוח לפניו כאילו נח עצמו הקריב א”ע לקרבן, וע”ז אמר במדרש הריח ריח של א”א עולה מכבשן האש, הריח ריח של חמו”ע, ר”ל כי רושם של השורש נשאר בענפים שעי”כ היו מבניו צדיקים שמסרו נפשם על קדוש השם, כמו שהשרש הוא נח מסר נפשו במחשבה לעלות על מוקדה לשם ה’, ועי”כ ויאמר ה’ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, שיש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שבגלל מציין הסבה הקודמת ובעבור מציין הסבה המאוחרת, ור”ל שמה שקלל את האדמה לא היה בגלל האדם, היינו לעונש בגלל חטאו, רק בעבור האדם, היינו לתועלת האדם ולטובתו, ששני פעמים קלל ה’ את האדמה, הראשון מה שקלל את האדם אחרי אכלו מעץ הדעת שאמר ארורה האדמה בעבורך, שהיה ג”כ לטובתו, שע”י שאכל מעץ הדעת ונתערב החומר עם הנפש וגברו בו התאוות ותכונות הרעות, קלל את האדמה שהיתה מוציאה מזונותיו בלא פסולת ובלא קליפה, ועי”כ מצא מזונותיו בלא טורח ועמל, וע”י המנוחה ורוב שלוה ילך אחרי יצרו הרע, וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטוא, אבל עדיין גבר החומר על הנפש, כי האדמה בימי עלומיה היה כחה גדול מאד, והחומריית היה חזק והיה עשוי לאורך ימים, שע”כ היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח, כמו שמוצאים עד היום בעמקי האדמה עצמות הנפילים והענקים ובע”ח משונים בגדלם שנמחו בעת המבול ולא נשארו דוגמתם אחרי כן, וכן יעידו ע”ז הארכת ימיהם, ומה שספרו חז”ל במדרש שהיו עוקרים ארזים ואריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים, וע”י תגבורת החומר נחלשה הצורה, וגבר העפר על הרוחני, ולכן עשה זה לטובתו וקלל את האדמה בעת המבול שנשחתה גם הארץ, והחליש את הטבע שמאז נעשה שינוי בהאויר ובמזונות וביסוד העפר עד שמאז לא נולדו ענקים כאלה ונתקצרו הימים, ובזה תגבר הנפש והגוף יכנע לפניה ולא יתגבר על הרוחניות בגבורתו, וזה נודע מענין קרבן נח שהכניע את הגוף ומסר אותו לקרבן במחשבתו שיעלה כליל על מזבח אהבת ה’ וריח הרוחניות עלה לרצון עד שידע ה’ שמעתה לא יצטרך עוד לקלל את האדמה לטובת האדם הרוחניות שהוא נשמתו. כי כבר הוחלש כח האדמה והחומריות. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. שמעתה מה שיצר לב האדם רע לא יהיה בסבת האדמה, רק הסבה לזה הוא מנעוריו מצד נעוריו. ר”ל שאם היה האדם נולד שלם בשכלו תיכף בהולדו כמו שנולד אדם הראשון לא היה בא לידי חטא, כי הנפש לפי תכונתה נבראה לצייר בלבו ציורים טובים, כמו ציורי הענוה והבושת ויראת ה’ ואהבתו, ועשות צדקה וחסד ורחמים וכדומה, והיה ראוי שציוריה הטובים יגברו על ציורי הכח המתעורר והמתאוה אשר יעלה על לבו ציורים רעים לכל חטאת, אבל הסבה מה שציורי הלב לרעה גוברים על הציורים הטובים, הוא מפני שהאדם בהולדו עיר פרא יולד, וציורי התאוה באים בו מנעוריו, שמאז יולד יצטיירו בלבו ציורים רעים קנאה וגאוה ונקמה וחמדה וכדומה והם נעשו אזרחיים בנפשו, ועת יגדל ויתחיל השכל להתעורר וכחות הנפשיות יציירו בו ציורים אחרים טובים, כבר ימצאו שנפשו מלאה מציורים הרעים שקדמו ברעיוניו ונעשו בו טבע שני, כמ”ש בדרושי אה”ש דרוש ב’, וא”כ נעוריו הוא הסבה מה שיצר לב האדם רע. ר”ל מה שהציורים העולים על הלב הם לרעה ולא לטובה, ולכן לא יוסיף לקלל את האדמה כי כבר נתמעט כחה ועכירותה ע”י קללות הקודמות ולא היא הגורמת יצרו הרע, וכן לא אוסיף להכות כל חי כאלו כחות החיים שבאדם [המקובצים מכחות כל בע”ח שקדמו להם בבריאה כמדרגת הפשוטים אל המורכב מהם] הם גרמו לו מה שכחות נפשו נוטים לרע, כי כבר נכנעו כחות החיים ועלו לרצון על מזבחי: 8:22 — עוד כל ימי הארץ. הנה התברר לחוקרי הטבע שכדור הארץ שינה מקומו בזמן מן הזמנים, באשר החופרים במעמקי האדמה בארצות הקרות מצאו עמוק עמוק באדמה עצמות פילים וקופים ויתר ברואים שלא יחיו רק באזור החם, וע”כ שהיה עת שעמד האקלים ההוא קרוב לקו המשוה, וזה עדות שבימי המבול התמוטט כדור הארץ מדרום לצפון והמדינה שעמדה עד העת ההיא תחת קו המשוה באה רחוקה מן המשוה לצפון ונעשה שם אזור הקר, והשנהבים והקופים שחיו באקלים ההוא מצאו שם קבר. וזה אחד מן ההשחתות שהיה לארץ, שהארץ החמה שגרו עליה כל בני האדם אשר השחיתו את דרכם נעתקה מנגד השמש, ותחת מגד תבואות שמש נהיה שם קרח וקפאון ושממות עולם. זאת שנית בארו חכמינו כי קודם המבול לא נטה השמש במעגלו השנתיי כ”ג מעלות מן המשוה לצפון ולדרום כמו שהוא עתה, רק מסלול השנתיי היה אז ג”כ על קו המשוה או סמוך לו, וע”כ חיו בני אדם חיים ארוכים, כי לא ידעו מנגעי התקופות ושנוי העתים שזה סבה לשנוי האויר ונגעי בני אדם ומחלותם, והעתק הזה שנעשה בכדור הארץ במצבו נגד השמש שנה את האויר והפירות והחליש תוקף האדמה וכחה בהשקף על חיי האדם ובע”ח אשר עליה, וכמ”ש במד’ שקודם המבול לא היה חלי בעולם, וספרו מגבורות בני אדם וכחם, וששלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון כבני צאן בהולדם, ושהגשם לא ירד רק א’ למ’ שנה, והיו זורעים בעת ההיא והי’ די למ’ שנה, וכ”ז נשתנה אחר המבול לרוע, וכ”ז נולד משנוי מצב הארץ נגד השמש. וזה הודיע ה’ לנח השינויים שיהיו מעתה, ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ימים סתם שהם מכ”ד שעות ובין ימי הארץ שהם שנים. שכל שנה הוא יום אחד מימי הארץ, כי סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב בכ”ד שעות הוא יום סתמי, וסבוב השמש בכל שנה ממערב למזרח הוא יום מימי הארץ [כמ”ש בחבורי התורה והמצוה (בהר סב) שלכן נקרא שנת השמטה שבת שהוא יום השביעי שבת לה’ בימי הארץ], ולכן יאמר לפעמים שם ימים על השנה כמו ימים תהיה גאולתו, ועתה יש בכל יום מימי הארץ זרע וקציר, ר”ל שבכל שנה זורעים וקוצרים. וקודם המבול לא היה זרע וקציר בכל שנה רק אחד לארבעים שנה, ועתה בכל ימי הארץ היינו בכל שנה ושנה יהיה זרע וקציר. עוד שנוי ב’, שעד עתה לא הי’ שנוי התקופות כי השמש הלך תמיד על קו המשוה ולא היה לא קור וחום ולא קיץ וחורף, שעתה שנטה השמש במסלולו במהלכו השנתיי ללכת על עגולת המזלות נוטה מן המשוה כ”ג מעלות וחצי, יהיה קור וחום, קיץ וחורף, ושנוי האויר והמזג בעת התקופות יחליש את הגופים ויכניעם בל יוסיפו להשחית כמו קודם המבול, וע”ז אמר במדרש שמ”ש קור וחום הוא מיני חלאים שפי’ שממנו יצמחו החלאים וחלישת הגוף. עוד שנוי ג’ שיום ולילה לא ישבתו. שהארץ לא תתן פירותיה בנקל כמו קודם המבול, ויהיו בני האדם מוכרחים לעבוד את האדמה תמיד להוציא לחמם לא ישבתו ממלאכה, ועי”כ לא יתגברו עליהם ציורי התאוות אשר הם זונים אחריהם, ומזה אמרו חז”ל דב”נ אסור לו לשבות, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת אבל ב”נ נשאר באיסורו כמקדם: 9:1 — שאלות: למה ברך את נח שנית שכבר ברך את אדה”ר. ויש שנוים בין ברכת אדה”ר לברכת נח. ולמה התיר אכילת בשר לנח ולא לאדה”ר. מ”ש מיד כל חיה אדרשנו וכי בע”ח עומדים בדין ובשכר ועונש. ולמה כפל פרו ורבו: למה כפל ואני הנני מקים את בריתי והקימותי את בריתי. למה כפל מלת אתכם בפסוק יו”ד. ומ”ש מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ אין לו באור. למה כפל בפי”א ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול. בגוף אות הקשת נלחצו המפרשים הלא הקשת הוא ענין טבעיי. ולמה כפל ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן, ובראשון אמר וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובשני אמר לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה ולא אמר ביני וביניכם. ומ”ש ויאמר אלהים זאת אות הברית. הוא אמירה מיותרת לגמרי: ויברך אלהים וגו’ פרו ורבו. פי’ מהרי”א שנח בצאתו מן התיבה וראה העולם שמם התבהל מפני ארבעה דברים. א] חסרון הקבוץ המדיני שלא נשארו רק ארבעה אנשים, עז”א להם פרו ורבו, שהם ימלאו את הארץ. ב] שלא יהיו טרף לשני החיות הטורפות, ע”ז אמר ומוראכם וחתכם יהיה וכו’. ג] מפני שנכרת כל עץ וצמח השדה וכל אוכל, ע”ז התיר להם לאכול בשר. ד] שלא יהרגו האחים זה את זה כמו שהיה בקין והבל, אמר שופך דם האדם וכו’. והנה לאדם אמר ומלאו את הארץ וכבשוה ולא אמר זאת לנח, כי אדם לא התרחק עוד ממדרגת הבע”ח וע”כ לא התיר לו בשר לאכול והיה צריך ללחום את החיות ולכבשם, לכן אמר וכבשוה, אבל נח נבדל בצורתו שהגיע למדרגת מדבר והיה להחיות מפניו הכנעה טבעיית מפני מעלת צורתו ולא הוצרך למלחמה וכבוש, לכן לאדם אמר רדו בדגת הים, שהוא הרדיה בחזקה, אבל לנח אמר. 9:2 — ומוראכם וחתכם יהיה. שיהיה להם מפניו יראה טבעיית, ויש הבדל בין מורא ובין חתת שהמורא הוא שלא יעשה לו רעה, וחתת הוא ההכנעה הטבעיית כמו שיכנע הקטן לפני הגדול, ובאשר בימי נח התחילו החיות הטורפות לאכול בשר ויש סכנה לאדם מפני החיות המזיקות, ברך אותו ה’ שייראו מפניו, ויתחבאו ביערות וצחיחים ויברחו מפני בני אדם, והוסיף כי בידכם נתנו לעשות עמהם כחפצכם. והוסיף עוד. כי 9:3 — כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את ב”א כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו, וגם אחר שחיו כולם ע”י נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו, גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע”ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עול אם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע”ח, כן אין עול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר, וז”ש כירק עשב נתתי לכם את כל. ר”ל כמו שהכינותי מזון להבע”ח שיאכל ירק של העשב [כמ”ש ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה] מפני שיעלהו למדרגת החי, כן נתתי לכם את כל, שתאכלו כל עשב זורע זרע מצד שאתם גם בעלי חיים, ושתאכלו בע”ח מצד שאתם חי מדבר וכל השפל מחבירו הוכן להיות מזון אל הנעלה ממנו: 9:4 — אך בשר. בכ”ז לא התרתי לכם בשר בע”ח רק אם אינו חי עדיין שבזה יתעלה לגוף האדם. אבל לא תאכלו בשר עם נפשו דמו, אם נמצא הנפש בדמו שהדם הוא נושא הנפש החיונית שזה דרך רצח ואכזריות: 9:5 — ואך את דמכם. ר”ל אע”פ שהתרתי הריגת בע”ח לא התרתי הריגת אדם ואת דמכם בעבור נפשותיכם שהיא יקרה ונעלה, אדרוש לענוש את הרוצח, ומפרש שזה בשני אופנים. א) אם רצח א”ע בין ששפך דם עצמו שעז”א את דמכם אדרוש, בין שהוציא את נפשו ע”י חנק בלא שפיכת דם שעז”א לנפשותיכם אדרוש. ומפרש ממי ידרוש אחר שמת מיד כל חיה אדרשנו אדרוש ענשו מן נפשו הרוחנית החיה לאחר המות שמצאנו כ”פ שם חיה על הנפש הנצחיית (וחייתו באור תראה, ידכא לארץ חייתו) ולפעמים אדרשנו מיד האדם. כשהרג את חברו מצווה אדם אחר להעיד עליו ולהרגו, כמ”ש חז”ל ב”נ נהרג בע”א ובדיין אחד שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה ואפי’ קרוב, ר’ ישמעאל אומר אף על העוברים, מנה”מ אר”י אך דמכם אדרוש אפילו בדיין אחד, מיד כל חיה אפילו שלא בהתראה, אדרשנו אפילו בע”א, מיד האדם מיד איש ולא מיד אשה, אחיו ואפילו קרוב, רי”א אף על העוברים דכתיב דם האדם באדם, איזהו אדם שהוא באדם זה העובר, ר”ל ממ”ש שהשם ידרוש דמו מבואר שא”צ דרישה ע”י ב”ד רק אפלו דיין אחד, ומ”ש שידרוש מיד החיה דהיינו הנשמה למי שהרג א”ע, מבואר שא”צ התראה שמי התרה בההורג א”ע, וממ”ש שידרוש מיד האדם שאפילו אדם אחד יוכל להעיד עליו ולדיינו מבואר עד אחד ודיין אחד, והוסיף מיד איש אחיו, שיוכל להעיד גם על אחיו וקרובו, וממ”ש איש ממועט אשה בכ”מ וא”א למעט את הרוצח, שאין הבדל בין מי שרצח כמ”ש שופך דם האדם, וע”כ מעטה מעדות גם בדין ב”נ, והוסיף השופך דם האדם שהוא באדם אחר דהיינו העובר, דמו ישפך, וכבר בארתי דרך דרשה זאת בספר התו”ה (שמיני סי’ קז). ובאר הטעם מפני שהאלהים עשה את האדם בצלם, והוא כלי יקר לא ינקה כל הנוגע בו, והוסיף שלכן. 9:7 — אתם פרו ורבו. להרבות את הבריאה שנברא בצלם אלהים, כמו שמוזהרים שלא להשחית את העוברים מוזהרים להרבות זרעם וצאצאיהם, וכמ”ש חז”ל כל שאינו עוסק בפו”ר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות, שרצו בארץ היא ההולדה היתרה, ורבו בה שתגדלו בעצמה וכח: 9:9 — ואני. מפני שנח ובניו היו מתיראים מן המבול ולא היו רוצים לזקק לנשותיהם (כנ”ל ח יח) וכבר אמרו חז”ל שאחר המבול יבשה הארץ ונעשית כגריד ולא צמח בה כל עשב עד שירדו גשמים, והיה צריך להוריד הגשם, שבזה היו נח ובניו מתבהלים מאד, כי קודם המבול כשירד הגשם לא ירד שנית עד ארבעים שנה. וכ”ש שיחרדו מאד כשירד הגשם תיכף אחר המבול והגשם הגדול שירד, הוצרך ה’ לדבר על לבם שלא יפחדו מהגשם המוכן לרדת, כי אינו גשם משחית, כי מעתה יהיו לברכה ולא לקללה, ועז”א ואני הנני מקים את בריתי. שיכרות עמם ברית ע”ז, ובאר שבברית הזה יכללו בני אדם וכל נפש חיה, רק יש הבדל ביניהם שהברית עם בני אדם נכרת אתכם בפ”ע ואת זרעכם בפ”ע כאלו נכרת הברית עם כל דור יבא: 9:10 — ואת. אבל את כל נפש החיה לא יהיה עם כל דור יבא, רק נפש החיה אשר אתכם. שהם אשר היו בתיבה שהם ראוים לברית מצד שני דברים. א] אשר אתכם, שהם אתכם דומים לכם שלא נזדווגו לשאינו מינם רק איש בבן זוגו. ב] בעוף וכו’ אתכם, שהיו אתכם בתיבה ונצולו בנס וע”כ ראוים לברית, ובכ”ז מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ. ר”ל הגם שאינו כורת את ברית לבע”ח רק לכל יוצאי התיבה, יעבור הברית הזה לכל חית הארץ בכל הדורות הבאים עד שיכלול הברית גם בבע”ח לכל בע”ח העתידים לבא לעולם: 9:11 — והקימותי. הקמת הברית יציין התחלת הברית וגם יציין התמדתו וקיומו לעולם, שכן הוא בהרבה פעלים כמו קום, עמד, היה, חיה כמ”ש למעלה, שתחלה אמר הנני מקים את בריתי על התהוות הברית ופה אמר והקימותי על קיום הברית לעולם, אמר שהברית יתקיים על שני דברים, כי המבול שהיה היה לשני ענינים. א] להכרית כל בשר בעבור חטאם. ב] לשחת את הארץ, שישתנה טבע הארץ מחוזק לחולשה כדי שלא יתקומם החומר על הרוחני לעתיד, ועפ”ז יהי’ הקמת הברית לשני דברים אלה, א) שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, אף שלא תשחת הארץ וישתנה טבעה, רק שיכרת כל בשר לעונש על רוע מעלליהם. ב) שלא יהיה עוד מבול כדי לשחת הארץ ולשנות טבעה עוד לחולשה יותר, אף שלא יכרת כל בשר ואנשים רבים ינצלו, רק שהארץ תשחת ותחלש כחה ואוירה ופירותיה עוד יותר: 9:12 — ויאמר אלהים. אחר שכרת עמו הברית, [שהברית היא עצמה השבועה שאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כי עם כריתת ברית בא שבועה תמיד] נתן לו אות על קיום הברית. שהאות הוא דבר שיעשו כורתי הברית לסימן על זכרון הברית שלא ישכח, ועז”א זאת אות הברית: 9:13 — את קשתי נתתי בענן. הנה הקשת הוא ענין טבעי, ויבא עת יפלשו ניצוצי השמש נגד ענן דק הזולף מים, אז יתחקה על זילוף המימי ההוא מראה הקשת, וכן יתראה הקשת אם נעשה זילוף מים בשפע נגד אור השמש יתחקה עליו מראה הקשת, ויש בו תנאים ידועים. א] שלא יתראה רק אם תזרח השמש נגד הענן, דהיינו שהענן לא התפשט על כל האופק רק על חציו ולנגדו יאיר השמש אז יתחקה הקשת מניצוצי השמש הזורחים כנגד הענן. ב] שלא יוחק הקשת רק על עננים דקים מזלפים שיוכל ניצוץ השמש להתפלש בהם לא על עננים עבים שחורים שאין ביכולת לניצוץ השמש להתפלש בהם, שאז לא יתראה הענן גם כשחצי השמים טהורים מן העננים והשמש זורח כנגד הענן. וכבר אמרנו שקודם המבול לא היה הגשם יורד רק א’ לארבעים שנה, ובעת ההיא התקבצו עבים גסים עכורים ושחורים ויכסו את כל כדור הארץ והיה לגשם שוטף, עד שלא היה אפשר שיתראה הקשת בהם משני טעמים. א) מפני גסות העבים, שהיו שמנים ועפרורים לחוזק טבע הארץ וחמריותה, ולא היה אפשר שיעבור בם ניצוץ השמש, ב) מפני שבכל עת גשמים כסה עב הענן את כל כדור הארץ, שאז אין אפשריות לשיתראה הקשת אף אם היו העננים קלים, וכפי חוזק טבע העננים כן היה חוזק גסות הארץ וחמריותה, עד כי גבר החומר מאד והיו האנשים עצומים וגבורי כח טבועים בתאות ובחמריות וישחיתו את דרכם על הארץ. אבל אחרי המבול נשתנה טבע הארץ ונחלש כח גסותה וחמריותה, עד שהגשם יורד כדרכו כמו עתה בכל עת שימלאו העבים גשם יריקוהו תיכף על הארץ, והעננים הזדככו ונעשו קלים וזכים ולא יתקבצו אדים רבים עכורים ועפרורים עד שיכסו כל כדור הארץ, וכ”ש עד שיהיו למבול לשחת כל בשר, וכן הוחלש כח הגופים ויתחזק כח הרוחני והנפשי כנ”ל, עד שאין טבע הארץ מוכן אל המבול, כי נשתנה טבע העננים. וכן אין סיבה לזה מפני החטא, כי גבר ענין הרוחני על החומרי, וזה היה אות הקשת בכלל, שזה היה הוראה שהוסר גשמיות הארץ ועכירותה, ושמעתה לא יגבר החומר כ”כ עד שישחת המין כולו במעשים חמריים מתועבים ומגואלים. וז”ש את קשתי נתתי בענן והיה לאות ברית ביני ובין הארץ, שזה סימן ואות שנשתנה טבע הארץ והגשם והגשמיות והחמריות חלף הלך לו: 9:14 — והיה בענני ענן על הארץ. ר”ל וזה יהיה בשני אופנים שמציין, אופן אחד ונראתה הקשת בענן. ואופן השני והיתה הקשת בענן, שבעת שיהיה הדור זכאי אז ירדו גשמים כדרכן, שתיכף שיעלו אדים כדי הצורך למקום, עבים יריקו את המטר על הארץ בעתו תיכף, ואז לא יתאספו עננים רבים עד שיכסו את כל כדור הארץ סביב, וירדו בכל מדינה ומדינה בעת הצורך, ואז יראה הקשת בענן. כי במקום שיכלו העננים והשמש תזרח כנגדם, יראה הקשת בהכרח במקום ההוא לבני אדם. ולפעמים כשאין הדור זכאי ועצר את השמים ולא יהיה מטר זמן רב, ואח”כ כשירדו גשמים השמים התקדרו עבים בכל כדור הארץ סביב, וכמו שהיה קודם המבול שלא ירד הגשם רק אחת לארבעים שנה, שבעת שירד היה הגשם בכל סביבות הכדור, שבזה יש התחלה למבול, בכ”ז אז והיתה הקשת בענן, ר”ל לא יהיו עבים גסים ושחורים עד שבעת יפיצו מימיהם הרבים יהיה מבול, רק יהיו עננים דקים שיתפלשו ניצוצי השמש בהם ויתהוה בהם הקשת, והגם שלא יתראה אז לבני אדם, בכ”ז יהיה לו מציאות בענן ויוחק הקשת בצד שלמעלה, ובזה יאמר והיתה הקשת בענן, וז”ש והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. ר”ל בעת שלא יהיה עצירת גשמים והענן יהיה רק על מדינה אחת, שאז יתראה הקשת לבני אדם בצד שיכלה הענן ויעמוד נוכח השמש, אז 9:15 — וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם וגו’. ולא יהיה עוד המים למבול. ר”ל שלא יהיה כלל מים שראוים למבול, כי הגשמים יהיו אז מועטים ולא יהיו מים מרובים שיצויר שיהיה מהם מבול לשחת כל בשר: 9:16 — והיתה. אבל בעת שלא יתראה הקשת לבני אדם בשום מקום. וזה יהיה בעת שיהיה ירידת הגשם אחרי שנים רבות שנעצרו השמים שאז יעמדו עננים בכל סביבות הכדור כמו שהיה קודם המבול, בכ”ז גם אז, הגם שלא יתראה הקשת בענן, בכ”ז והיתה הקשת בענן, יהיה לו הויה בענן, כי יהיו עננים קלים מקבלי אור השמש המתפלש בם, וימצא הקשת בצד שלמעלה, והגם שבני אדם לא יראוה, בכ”ז וראיתיה, אראה אותה אנכי לבדו, ויהיה לי לאות לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, בזה לא אמר בריתי אשר ביני וביניכם, כי בצד זה מדבר שבני אדם הפרו את הברית והרעו מעשיהם, בכ”ז יזכור ברית עולם שנכרת עם כל העולם, שבכללו הוא כל נפש חיה, שהגם שבני אדם חטאו לא חטאו כל נפש חיה וכל העולם והם לא הפרו ברית, ועז”א בין אלהים ששם אלהים מציין המנהיג הבריאה בכללה, שבריאת בראשית הי’ כלה בשם אלהים כמ”ש בראש ספר בראשית, כי שם זה מציין האלהות המעמיד כל העולם, ותנצלו מן המבול מפני הברית הכללי שקוראהו בשם ברית עולם. ובמדרש (ב”ר פל”ה) אומר בין אלהים זו מדה”ד של מעלה ובין כל נפש חיה זו מדה”ד של מטה, מדה”ד של מעלה קשה ומדה”ד של מטה רפה. ר”ל שיש הבדל במדת דינו בין אם ידון את האדם לפי ערך החוטא ובין אם ידון לפי ערך מי שחטאו כנגדו. שאם ישקיף על ערך מי שחטאו כנגדו (שזה קורא מדה”ד שלמעלה) א”כ כשם שה’ בלתי בעל תכלית, כן ראוי שיהיה עונש החוטא כנגדו בלתי בעל תכלית ואף חטא קל גדול מנשוא, אבל אם נעריך את החטא לפי שפלת האדם החוטא (שזה קורא מדה”ד שלמטה) ראוי שיסלח לו חטאיו, כמ”ש כי הוא יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ויזכור כי בשר המה וכדומה, ועז”א שבעת שהיתה הקשת בענן ולא נראתה בו שהוא בזמן שחוטאים, יזכור ברית עולם שמדה”ד שלמעלה שזה קורא בין אלהים, ישפיל לרדת ולעיין על מדה”ד שלמטה, שראוי להעביר פשעיהם מצד שהם נפש חיה אשר על הארץ, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כי משכנו בארץ והוא בשר ועפר וחומרי* ועוד לאלוה מלים במ”ש במדרש את קשתי נתתי, קשותי, דבר שהוא מוקש לי (פי’ דומה לי) אפשר כן? אלא קשין דפרי. השכילו חז”ל שהקשת יש לו דמיון אל האלהות, ובאשר לא אפשר שיהיה דומה ממש, אומר שידמה כקש על פרי; וזה יובן במ”ש כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה’, שהנוגה אינו אור עצמי רק אור החוזר, ושואר השמש הוא אור עצמי ואור הירח הוא אור חוזר מן כדור הירח מניצוצי אור השמש המכים עליו, וכמו שבארתי בפי’ התנ”ך בכ”מ שנזכר שם נוגה, וכמו שאור השמש הוא אחד בעצמותו, וכשיתפלש על הענן הדק יתחלק לשבעה צבעים שהם גווני הקשת, (כי טיפות המים שבענן יחלקו את האור לצבעיו שהם שבעה, כמו שיתחלק האור לשבעה גוונים אלה בזכוכית המלוטש הנקרא פריזמא), כן אור ה’ ואלהותו הזורח על העולמות כשיפגוש בענן, יתחלק לשבעה גוונים הידועים שהם שבעה ספירותיו, שהגם שהאור אחד במקורו יתחלק לפי הנהגת העולם לשבע מדות הידועים. וכבר אמרנו שאור השמש כשלא יפגוש דבר גשמי לא יוליד את הנוגה, וכן כשיפגוש בענן עב ושחור לא יוליד הקשת, רק כשיפגוש בענן דק אז יגיה אורו באור חוזר מן הענן ויתראה בשבעה צבעיו, וכן יעבור אור האלהות בעולם השכליים ולא יוליד הנוגה, ובמקום החומרי ומקשיי ביותר לא יתראו שבעה הגוונים שהם מדותיו, רק כשיתפלש אור האלהי ויפגוש בבתי הנפש והלחשים באדם אשר נפשו מטוהרה ונדמית כענן דק קל ההתכה, שהוא אשר נזדכך החומר ונפש הבהמיית, אז יתראה שם הקשת, שהאור הגדול האלהי המאיר בנפשו ישוב באור חוזר בשבעה גווני הקשת, ויתראו בו שבע מדותיו וההנהגה האלהית שינהיג על ידם לחסד ולרחמים, כמו שיעיר חסד ורחמים מכחות נפשו עפ”י מדותיו, וז”ש המדרש את קשתי נתתי דבר שהוא מוקש לי, שאור האלהי הזורח בענן, הנפש הנתונה בגויה, יש לו דוגמא אל הקשת, ומפרש שאינו דוגמא ממש כי אור הקשת וצבעיו הוא אור גשמי ואור ה’ והנפש נעלה מכל גשמיות, רק שהם כקליפת הפרי, כי אור השמש נאצל ע”י כמה קליפות ומסכים מן האור השכלי כמ”ש בפסוק ויאמר אלהים יהי אור. ועפ”ז יתפרשו הכתובים בדרך אחר, שעל הקשת שיתראה בענן ע”י השמש אמר ונראתה הקשת בענן, כי הקשת המתראה בענן אין בו הויה ומציאות, רק שכן נראה לעין הרואה, ואח”כ והיתה הקשת בענן, שהקשת הנראה בענן הוא עדות שנזדכך חומר הארץ ועכירותה, וא”כ עי”ז נזדככו גם נפשות בני אדם כי חומרם אינו עכור כ”כ, ועי”כ יוכל האור האלהי הרוחני להתפלש בבתי הנפש ובענן הגויה, שנעשה ענן דק מקבל צבעי האור הרוחני, וחוזר באור חוזר עפ”י מדותיו השבעה שינהג ההנהגה העליונה לטובה ולחסד, כפי הכנת הנפשות וכפי האור החוזר מבתי הנפש במראה הנוגה הנפשי, ועז”א והיתה הקשת בענן, כי קשת הזה יש לו הויה ומציאות בענן שהוא בחגוי איש ולבו ורוחו ונפשו, ובזה יראה ה’ לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, מה שתתחבר הנשמה האלהית ועל ידה האור האלהי עם נפש החיה אשר על הארץ שהוא הנפש הבהמיית שהיא מתולדות הארץ:: 9:17 — ויאמר אלהים אל נח. כבר אמרנו (בפסוק ט’) שאז היה העולם צריך לגשם, והודיע לנח שלא יפחד מפני הגשם, כי כורת עמו הברית שלא יהיה מבול עוד ונתן לו אות הקשת, ואחר שכלה דבורו נראו עננים בשמים ובהם נראה הקשת בפעם ראשונה, ויאמר אלהים אל נח שא עיניך וראה את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית זה צורת הקשת ותארו: