חטא בעל פעור (זנות וע”ע)
פסוקים
וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֨חֶל הָעָ֜ם לִזְנ֤וֹת אֶל־בְּנ֙וֹת־מוֹאָ֔ב׃ וַתִּקְרֶ֤אןָ לָהֶם֙ לִזְבְחֵ֣י אֱלֹהֵיהֶ֔ן וַיֹּ֥אכְלוּ הָעָ֖ם וַיִּשְׁתַּחְו֥וּ לֵאלֹהֵיהֶֽם׃ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֡ה אֶל־מֹשֶׁה֩ קַ֨ח אֶת־כׇּל־רָאשֵׁ֤י הָעָם֙ וְהוֹקַ֣ע אוֹתָ֔ם לַיהֹוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֥ב חֲר֛וֹן־אַף־יְהֹוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לְשׁוֹפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִֽמְתוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו אֲשֶׁ֥ר נִצְמַ֖דוּ לְבַ֥עַל פְּע֑וֹר׃ וְהִנֵּ֤ה אִישׁ מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בָּ֔א וַיִּקְרַ֛ב אֶל־אֶחָ֥יו אֶת־הַמִּדְיָנִ֖ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וּלְעֵינֵ֗י כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל֙ וְהֵ֣ם בוֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אׇהֶל־מוֹעֵ֑ד׃ וַיַּ֨רְא פִּֽינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֧ר בֶּן־אַהֲרֹ֛ן הַכֹּהֵ֖ן וַיָּ֥קׇם מִתּ֣וֹךְ הָעֵדָ֑ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדוֹ׃ וַיָּבֹ֥א אַחֲרֵ֛י הָאִ֥ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִ֖י אֶל־הַקֻּבָּ֑ה וַיִּדְקֹ֤ר אֶת־שְׁנֵיהֶם֙ אֶת־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קׇבָּ֑הּ וַתֵּעָצַ֣ר הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיִּהְיוּ֙ הַמֵּתִ֣ים בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֪ה וְעֶשְׂרִ֫ים אָ֥לֶף׃
דמויות
- משה (בן עמרם)
- פִּינְחָס (בן אלעזר) | מלא את קנאת ה’ והפסיק המגפה
- כזבי (בת צור) | הנשית שנלקחת בחטא בעל פעור
- בלעם (בן בעור) | העצה הזו באה מבלעם (כמפורש בבמ לא:טז)
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | מגיפה קשה כעונש על הזנות וע”ע
- אפיון - מנהיגות במשבר | משה מעניש את מנהיגי העם
- אפיון - בחירה ודחייה | פִּינְחָס בוחר בקנאת ה’ על כל יתר הקהל
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | אלוקים מדבר אל משה על העונש
מפרשים
רש”י
25:1 — בשטים.: כָּךְ שְׁמָהּ: 25:1 — לזנות אל בנות מואב.: עַל יְדֵי עֲצַת בִּלְעָם, כִּדְאִיתָא בְחֵלֶק (סנהדרין ק”ו): 25:2 — וישתחוו לאלהיהן.: כְּשֶׁתָּקַף יִצְרוֹ וְאוֹמֵר לָהּ הִשָּׁמְעִי לִי, וְהִיא מוֹצִיאָה לוֹ דְּמוּת פְּעוֹר מֵחֵיקָהּ וְאוֹמֶרֶת לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לָזֶה: 25:3 — פעור.: עַל שֵׁם שֶׁפּוֹעֲרִין לְפָנָיו פִּי הַטַּבַּעַת וּמוֹצִיאִין רְעִי, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ (סנהדרין ס’): 25:3 — ויחר אף ה’ בישראל.: שָׁלַח בָּהֶם מַגֵּפָה: 25:4 — קח את כל ראשי העם.: לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹבְדִים לִפְעוֹר: 25:4 — והוקע אותם.: אֶת הָעוֹבְדִים: 25:4 — והוקע.: הִיא תְלִיָּה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּבְנֵי שָׁאוּל “וְהוֹקַעֲנוּם לַה’” (שמואל ב כ״א:ו׳) וְשָׁם תְּלִיָּה מְפֹרֶשֶׁת (סנהדרין ל”ד); עֲ”זָ בִּסְקִילָה וְכָל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין (סנהדרין מ”ה): 25:4 — נגד השמש.: לְעֵין כֹּל. וּמִ”אַ: הַשֶּׁמֶשׁ מוֹדִיעַ אֶת הַחוֹטְאִים, הֶעָנָן נִקְפָּל מִכְּנֶגְדּוֹ וְהַחַמָּה זוֹרַחַת עָלָיו: 25:5 — הרגו איש אנשיו.: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה הוֹרֵג שְׁנַיִם, וְדַּיָּנֵי יִשְֹרָאֵל שְׁמוֹנַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּדְאִיתָא בְסַנְהֶ’ (דף י”ח:): 25:6 — והנה איש מבני ישראל בא.: נִתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי שֶׁהָיָה נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם, אָמְרוּ לוֹ, אָנוּ נִדּוֹנִין בְּמִיתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְכוּ’ כִּדְאִיתָא בְּאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין (סנהדרין פ”ב): 25:6 — את המדינית.: כָּזְבִּי בַת צוּר: 25:6 — לעיני משה.: אָמְרוּ לוֹ, מֹשֶׁה, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ, וְכוּ’, כִּדְאִיתָא הָתָם: 25:6 — והמה בכים.: נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה, גָּעוּ כֻלָּם בִּבְכִיָּה; בָּעֵגֶל עָמַד מֹשֶׁה כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק” וְגוֹ’ (שמות ל”ב), וְכָאן רָפוּ יָדָיו? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא פִינְחָס וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ (תנחומא): 25:7 — וירא פינחס.: רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה — אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה מְקֻבַּלְנִי מִמְּךָ הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אָמַר לוֹ “קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא”, מִיָּד ויקח רמח בידו וגו’ (סנהדרין פ”ב): 25:8 — אל הקבה.: אֶל הָאֹהֶל: 25:8 — אל קבתה.: כְּמוֹ “וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה” (דברים י”ח), כִּוֵּן בְּתוֹךְ זַכְרוּת שֶׁל זִמְרִי וְנַקְבוּת שֶׁלָּהּ וְרָאוּ כֻלָּם שֶׁלֹא לְחִנָּם הֲרָגָם, וְהַרְבֵּה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ כו’, כִּדְאִיתָא הָתָם:
מלבי”ם
25:1 — וישב ישראל בשטים עד הנה בא תמיד לשון ויחן, כי חט תמיד כמחנה מוכנת בשדה למלחמה ועתה תפס לשון ישיבה, שנדמו מושב בקביעות, ואמרו חז”ל שהיא לשון קלקלה, כי כ”ז שנדמו בעיני עצמם כמחנה היו נזהרים מאד כמ”ש כי ה’ אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו’ והיה מחניך קדוש, לא כן עתה שרדמו כיושב בעיר מושב. ויחל העם לזנות אל בנות מואב המפרשים נתקשו בזה שא”כ למה צוה להכות את המדינים ולא את מואב, ואמר הרמב”ן מפני שעל מואב היו מוזהרים אל תצורם ואל תתגר בם, וזה דוחק אחר שהם התחילו בריב מדוע לא ינקמו מהם, והנכון מ”ש הרי”א שלא זנו רק עם בנות מדין והם אמרו להם שהם בנות מואב וישראל חשבו כן, עד שגלה להם המקום שהם בנות מדין, ונראה שמ”ש בפסוק הקודם וגם בלק הלך לדרכו פי’ שבלק לא קבל עצת בלעם מ”ש לכה איעצך, והלך לדרכו ולא פנה לעצת בלעם, ובלעם הלך לשוב למקומו ועבר דרך מדין וגלה עצתו להמדינים והם קבלו עצתו, ולכן נשאר במדין עד שהרגוהו ישראל שם כי נשאר לראות מה יפעל ע”י עצתו, והם שלחו את בנותיהם להחטיא את ישראל, וכזבי בת הנשיא בראשן, אמנם מ”ש שהעם החל לזנות אל בנות מואב זה לא היה מדעת מואב ומלכם, ולא באו בנותיהן אל מחנה ישראל להחטיאם, רק עם ההמונים של ב”י החלו לבא בערי שכניהם ולזנות עם הקדשות המוכנות שם לזנות בערי מואב ואז באו לשם בנות מדין שהמדינים היו סוחרים במיני מאכלות במ”ש ויעברו מדינים סוחרים, ובנותיהם באו בחניות מוכרות מיני מאכל, והם באו אל מחנה ישראל וב”י קנו מאתם, ועי”כ עברה גוררת עברה: 25:2 — ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וזה היה בסבת בנות מדין לא בנות מואב [שהיו צנועות כמ”ש חז”ל מואבי ולא מואבית דכתיב אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשה אין דרכה לקדם, יובואר שלא היה דרך בנות עמון ומואב בכך רק זאת עשו בנות מדין, וקצר בזה כאן כי ישראל חשבום לבנות מואב וגם שסמך ע”מ שבאר זה אח”כ שהעניש את מדין לא את מואב], וע”י שאכלו מזבחם באו לעבירה יותר חמורה וישתהוו לאלהיהן: 25:3 — ויצמד אח”כ הוסיפו סרה עד שנצמדו לבעל פעור ולא לבד העם שהם ההמונים שגם מאנשי המעלה שנקראים בשם ישראל, ואז ויחר אף ה’ בישראל וכ”מ שנאמר חרון אף עושה רושם והי’ עתיד להיות הנגף בעם: 25:4 — ויאמר ה’ ורצה ה’ שיתקנו זה ע”י שיעשו משפט בחוטאים לדונם בסקילה כדין, ואמר למשה קח את כל ראשי העם היינו שיזמין הסנהדרין הקבועים לכל שבט שהם ידונו החוטאים בסקילה וכל הנסקלים נתלים ועז”א והוקע אותם לה’ שהוא התליה, ואמר נגד השמש פי’ בסנהדרין שאין דנים אלא ביום ובערב הי’ צריך להוריד נבלתו מן העץ ועז”א נגד השמש וכן ת”י, וגם שעבודת פעור היה עבודת השמש כנודע לכן אמר הוקע נגד השמש: 25:5 — ויאמר משה אל שופטי ישראל שהם סנהדרי השבטים שכל ב”ד יהרגו אנשי שבטו שעבדו ע”ז: 25:6 — והנה אז בא נשיא בית אב משבט שמעון ויקרב אל אחיו, ואנשי שבטו היו בעזרו לחזק את ידו וזה הי’ לעיני משה והסנהדרין שנתקבצו בפתח א”מ לעשות דין בהחוטאים ועי”כ רפו ידיהם מלעשות משפט בחוטאים ולהשיב אף ה’, רק שבכו פתח א”מ, כי לא ידעו מה לעשות. והנה אף שנאמר שלא נעלם מהם הא דהבועל ארמית קנאים פוגעים בו בכ”ז לא יכלו לפגוע בו רק בשעת מעשה וגם אין מורין כן לשואל, כמ”ש הרמב”ם (פי”ב מה’ א”ב), ואם היה זמרי מקדים א”ע והורג את הבא להרגו פטור, וע”כ לא ידעו מה לעשות, בשגם שפחדו משבט שמעון שחזקו ידי זמרי נשיאם: 25:7 — וירא פינחס שהוא לא הוצרך לשאול כי ידע הדין, וחז”ל אמרו ראה מעשה ונזכר הלכה: 25:8 — ויבא אחר איש ישראל והיה לו בזה כמה נסים כי אם לא היה מכוין לדקרו בשעת מעשה הי’ חייב מיתה, וגם אם דקרו בשעת מעשה ולא היו כמה נסים שחשבו חז”ל ובת”י בענין זה שכולם ראו שהרגו בשעת מעשה, היו במ שבטו מעלילים עליו שהרגו שלא בשעת מעשה שאז חייב מיתה, ובזה קדש ש”ש שמסר א”ע לסכנה לכבוד השם המחולל ועי”כ השיב חמה ותעצר המגפה:
הערות
סמל של ע”ע: בחירת כזבי היא בחירה זנחנית — אשה מדיינית, לא מישראל. זו הדרך של בלעם לעקור את ישראל בתוך עצמו. זנות אינה רק זנות אלא נאמנות לאלים אחרים.
פִּינְחָס — קנאות מצילה: פִּינְחָס הוא בן אלעזר (בן אהרן), בן כוהנים. כאשר הוא רואה את החטא הפומבי, הוא בוחר בקנאות ה’ על כל צדקות אחרות. זה מעניין: משה (המנהיג) עומד בדיונים בפתח אׇהֶל מוֹעֵד, וברומח אחד של כוהן, המגיפה עוצרת.
הקנאות של פִּינְחָס: בבדוק למעשה, פִּינְחָס מקבל “ברית שלום” — לא ברית כוחנית בלבד, אלא עדות לאדיבות ה’ כלפיו (בפי כו:יב־יג). קנאותו היא הנמוכה של אהבה לה’.
סדר עולם: המגיפה יחס 24 אלף (בפסוק ט), אך הדברים קורים בשנת 2488 — זו שנת מות משה וכניסה לארץ.
השוואה CT-011 (הצעיר נבחר על פני הבכור): פִּינְחָס, בן אלעזר שזה עתה נולד לאחר אהרן — הוא מגדל קנאות כשאחרים (כגון קורח) לא קנאו לה’. זה דומה לדוד הצעיר שנבחר על שאול הבכור.
מדרש: דְרָש בִּנְיָנִי מקרא “וַיִּשְׁמְרוּ אֶת־בְּרִיתוֹ וּתוֹרָתוֹ יִשְׁמֹרוּ” — פִּינְחָס שמר את הברית בתוך העם שחטא בה.
ניווט
- קודם: במ_022_001 - בלעם ובלק
- אחרי: במ_026_001 - מפקד שני
- קורא נוסף: במ_031_001 - מלחמה בעם מדין (ה”בלעם אחרונה”)