מפת התנ"ך

מבט גרף

במ_022_001 - בלעם ובלק

57 דקות קריאה

בלעם ובלק — קללות שהפכו לברכות

פסוקים

וַיַּרְא־בָלָ֗ק בֶּן־צִפּוֹר֙ אֵ֚ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל לָֽאֱמֹרִֽים׃ וַיִּגַּר֙ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֥י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מְאֹ֑ד כִּ֥י רַ֖ב הָעָֽם׃ וַיָּק׳צ֙ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֥י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל… וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָכִים֮ אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעוֹר֒ בְפְתוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר עַל־הַנָּהָ֗ר אֶ֚רֶץ בְנֵֽי־עַמּוֹ֙ לִקְרֹ֣ת אוֹת֔וֹ לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֤ה עַם֙ יָצָ֣א מִמִּצְרַ֔יִם הִנֵּ֥ה כִסָּ֛ה אֶת־עֵ֥ין הָאָ֖רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִּֽי׃ וְעַתָּ֗ה לְכָ֤ה נָא֙ קׇלְלָ֣ה לִּ֔י אֶת־הָעָ֖ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־עָצ֥וּם מִמֶּ֖נִּי אוּלַ֥י אוּכַל־נַכְהוּ֙ וַאֲגָרְשֶׁ֔נּוּ מִן־הָאָ֖רֶץ כִּֽי־יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר תְּבָרֵ֔ךְ מְבֹרָ֖ךְ וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־תָּאוֹר אָרֽוּר׃

וַיִּשְׁמַר֙ בִּלְעָ֣ם לְנַסּ֣וֹ אֶת־יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לִשְׁלוּחֵ֣י בָלָ֑ק לִ֚ינוּ בָּזֶ֔ה הַלַּ֖יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֥י אֶתְכֶ֖ם דָּבָֽר… וַיָּבֹ֞א אֱלֹהִ֤ים אֶל־בִּלְעָ֙ם֙ לַ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר לוֹ אִם־לִקְרֹ֣את הָאֲנָשִׁ֑ים בָּ֤א לִקְרֹאתְךָ֙ קוּם֙ לֵ֣ךְ אִתָּ֔ם וְאַךְ אֶת־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃

וַיַּשְׁקֵ֖ף בִּלְעָ֑ם וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שׁוֹכֵ֖ן לִשְׁבָטָֽיו׃ וַתְּהִ֤י עָלָיו֙ רוּחַ אֱלֹהִ֔ים… וַיִּשָּׂ֤א מְשָׁלוֹ֙ וַיֹּ֔אמֶר מִן־אֲרָ֥ם יְנַחַ֖נִּי בָלָ֑ק מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב מֵהַרְרֵי־קֶֽדֶם׃ לְכָ֤ה אָֽרְךָּ יַעֲקֹ֙ב֙ וּלְכָ֥ה אִזְמְרָ֖ה יִשְׂרָאֵ֑ל… הִנֵּ֥ה עַם־לְבָדָ֖ד יִשְׁכּ֑וֹן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃

דמויות

מיקום

אפיונים

מפרשים

רש”י

22:2 — וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי.: אָמַר, אֵלּוּ שְׁנֵי מְלָכִים שֶׁהָיִינוּ בְטוּחִים עֲלֵיהֶם לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵיהֶם, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ “וַיָּגָר מוֹאָב” (תנחומא): 22:3 — ויגר.: לְשׁוֹן מוֹרָא, כְּמוֹ “גּוּרוּ לָכֶם” (איוב י”ט): 22:3 — ויקץ מואב.: קָצוּ בְחַיֵּיהֶם: 22:4 — אל זקני מדין.: וַהֲלֹא מֵעוֹלָם הָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר “הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב” (בראשית ל”ו), שֶׁבָּאוּ מִדְיָן עַל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? אֶלָּא מִיִּרְאָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם; וּמָה רָאָה מוֹאָב לִטֹּל עֵצָה מִמִּדְיָן? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְמִנְהַג הָעוֹלָם, אָמְרוּ מַנְהִיגָם שֶׁל אֵלּוּ בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נִשְׁאַל מֵהֶם מַה מִּדָּתוֹ, אָמְרוּ לָהֶם אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו, אָמְרוּ, אַף אָנוּ נָבֹא עֲלֵיהֶם בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו (תנחומא): 22:4 — כלחך השור.: כָּל מַה שֶּׁהַשּׁוֹר מְלַחֵךְ אֵין בּוֹ בְרָכָה (שם): 22:4 — בעת ההוא.: לֹא הָיָה רָאוּי לְמַלְכוּת, מִנְּסִיכֵי מִדְיָן הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת סִיחוֹן מִנּוּהוּ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ שָׁעָה (שם): 22:5 — פתורה.: כְּשֻׁלְחָנִי זֶה שֶׁהַכֹּל מְרִיצִין לוֹ מָעוֹת, כָּךְ כָּל הַמְּלָכִים מְרִיצִין לוֹ אִגְּרוֹתֵיהֶם, וּלְפִי פְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא כָּךְ שֵׁם הַמָּקוֹם (שם): 22:5 — ארץ בני עמו.: שֶׁל בָּלָק, מִשָּׁם הָיָה, וְזֶה הָיָה מִתְנַבֵּא וְאוֹמֵר לוֹ, עָתִיד אַתָּה לִמְלֹךְ; וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הִשְׁרָה הַקָּבָּ”ה שְׁכִינָתוֹ עַל גּוֹי רָשָׁע? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר, אִלּו הָיוּ לָנוּ נְבִיאִים, חָזַרְנוּ לְמוּטָב, הֶעֱמִיד לָהֶם נְבִיאִים וְהֵם פָּרְצוּ גֶדֶר הָעוֹלָם, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ גְדוּרִים בַּעֲרָיוֹת, וְזֶה נָתַן לָהֶם עֵצָה לְהַפְקִיר עַצְמָן לִזְנוּת: 22:5 — לקרא לו.: הַקְּרִיאָה הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְלַהֲנָאָתוֹ, שֶׁהָיָה פוֹסֵק לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה: 22:5 — עם יצא ממצרים.: וְאִם תֹּאמַר מַה מַּזִּיקְךָ? 22:5 — הנה כסה את עין הארץ.: סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתָנוּ עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וַהֲרָגוּם: 22:5 — והוא ישב ממלי.: חָסֵר כְּתִיב, קְרוֹבִים הֵם לְהַכְרִיתֵנִי כְּמוֹ (תהילים קי”ח) כִּי אֲמִילַם (תנחומא): 22:6 — נכה בו.: אֲנִי וְעַמִּי נַכֶּה בָהֶם. דָּ”אַ — לְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא (ב”מ ק”ה), מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים — לְחַסֵּר מֵהֶם מְעַט (תנחומא): 22:6 — כי ידעתי וגו’.: עַל יְדֵי מִלְחֶמֶת סִיחוֹן שֶׁעֲזַרְתּוֹ לְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב: 22:7 — וקסמים בידם.: כָּל מִינֵי קְסָמִים, שֶׁלֹּא יֹאמַר אֵין כְּלֵי תַשְׁמִישִׁי עִמִּי; דָּ”אַ — קֶסֶם זֶה נָטְלוּ בְיָדָם זִקְנֵי מִדְיָן, אָמְרוּ אִם יָבֹא עִמָּנוּ בַּפַּעַם הַזֹּאת יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, וְאִם יִדְחֵנוּ אֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת, לְפִיכָךְ כְּשֶׁאָמַר לָהֶם “לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה” אָמְרוּ אֵין בּוֹ תִקְוָה, הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם”, אֲבָל זִקְנֵי מִדְיָן הָלְכוּ לָהֶם (שם): 22:8 — לינו פה הלילה.: אֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְכֵן לְכָל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְכֵן לָבָן בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל”א) “וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה” כְּאָדָם הַהוֹלֵךְ אֵצֶל פִּילַגְשׁוֹ בְּהֵחָבֵא (תנחומא; ויקרא רבה א’): 22:8 — כאשר ידבר ה’ אלי.: אִם יַמְלִיכֵנִי לָלֶכֶת עִם בְּנֵי אָדָם כְּמוֹתְכֶם, אֵלֵךְ עִמָּכֶם, שֶׁמָּא אֵין כְּבוֹדוֹ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ אֶלָּא עִם שָׂרִים גְּדוֹלִים מִכֶּם: 22:8 — וישבו.: לְשׁוֹן עַכָּבָה: 22:9 — מי האנשים האלה עמך.: לְהַטְעוֹתוֹ בָא, אָמַר פְּעָמִים שֶׁאֵין הַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו, אֵין דַּעְתּוֹ שָׁוָה עָלָיו, אַף אֲנִי אֶרְאֶה עֵת שֶׁאוּכַל לְקַלֵּל וְלֹא יָבִין (תנחומא): 22:10 — בלק בן צפור וגו’.: אַעַ”פִּ שֶׁאֵינִי חָשׁוּב בְּעֵינֶיךָ, חָשׁוּב אֲנִי בְּעֵינֵי הַמְּלָכִים (שם): 22:11 — קבה לי.: זוֹ קָשָׁה מֵאָרָה לִּי, שֶׁהוּא נוֹקֵב וּמְפָרֵשׁ (שם): 22:11 — וגרשתיו.: מִן הָעוֹלָם, וּבָלָק לֹא אָמַר אֶלָּא וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ — אֵינִי מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְהַסִּיעָם מֵעָלַי, וּבִלְעָם הָיָה שׂוֹנְאָם יוֹתֵר מִבָּלָק (שם): 22:12 — לא תלך עמהם.: אָמַר לוֹ אִם כֵּן אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי, אָמַר לוֹ לא תאר את העם, אָמַר לוֹ אִם כֵּן אֲבָרְכֵם, אָמַר לוֹ אֵינָם צְרִיכִים לְבִרְכָתְךָ, כי ברוך הוא, מָשָׁל, אוֹמְרִים לְצִרְעָה לֹא מִדֻּבְשֵׁךְ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ (שם): 22:13 — להלך עמכם.: אֶלָּא עִם שָׂרִים גְּדוֹלִים מִכֶּם, לָמַדְנוּ שֶׁרוּחוֹ גְבוֹהָה, וְלֹא רָצָה לְגַלּוֹת שֶׁהוּא בִרְשׁוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֶלָּא בִלְשׁוֹן גַּסּוּת, לְפִיכָךְ ויסף עוד בלק: 22:17 — כי כבד אכבדך מאד.: יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיִיתָ נוֹטֵל לְשֶׁעָבַר אֲנִי נוֹתֵן לְךָ (שם): 22:18 — מלא ביתו כסף וזהב.: לָמַדְנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹ רְחָבָה וּמְחַמֵּד מָמוֹן אֲחֵרִים, אָמַר רָאוּי לוֹ לִתֵּן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לִשְׂכֹּר חַיָּלוֹת רַבּוֹת, סָפֵק נוֹצֵחַ סָפֵק אֵינוֹ נוֹצֵחַ, וַאֲנִי וַדַּאי נוֹצֵחַ (שם): 22:18 — לא אוכל לעבר.: עַל כָּרְחוֹ גִלָּה שֶׁהוּא בִרְשׁוּת אַחֵרִים, וְנִתְנַבֵּא כָאן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַבְּרָכוֹת שֶׁנִּתְבָּרְכוּ הָאָבוֹת מִפִּי הַשְּׁכִינָה (שם): 22:19 — גם אתם.: פִּיו הִכְשִׁילוֹ — גַּם אַתֶּם סוֹפְכֶם לֵילֵךְ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ כָּרִאשׁוֹנִים: 22:19 — מה יסף.: לֹא יְשַׁנֶּה דְבָרָיו מִבְּרָכָה לִקְלָלָה, הַלְוַאי שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְבָרֵךְ; כָּאן נִתְנַבֵּא שֶׁעָתִיד לְהוֹסִיף לָהֶם בְּרָכוֹת עַל יָדוֹ (שם): 22:20 — אם לקרא לך.: אִם הַקְּרִיאָה שֶׁלְּךָ וְסָבוּר אַתָּה לִטֹּל עָלֶיהָ שָׂכָר, קום לך אתם: 22:20 — ואך.: עַל כָּרְחֲךָ את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה; וְאַף עַל פִּי כֵן וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, אָמַר שֶׁמָּא אֲפַתֶּנּוּ וְיִתְרַצֶּה: 22:21 — ויחבש את אתנו.: מִכָּאן שֶׁהַשִּׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה, שֶׁחָבַשׁ הוּא בְּעַצְמוֹ; אָמַר הַקָּבָּ”ה רָשָׁע כְּבָר קְדָמְךָ אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ”ב) “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ” (תנחומא): 22:21 — עם שרי מואב.: לִבּוֹ כְּלִבָּם שָׁוֶה: 22:22 — כי הולך הוא.: רָאָה שֶׁהַדָּבָר רַע בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם וְנִתְאַוָּה לֵילֵךְ: 22:22 — לשטן לו.: מַלְאָךְ שֶׁל רַחֲמִים הָיָה, וְהָיָה רוֹצֶה לְמָנְעוֹ מִלַּחֲטֹא, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא וְיֹאבַד (שם): 22:22 — ושני נעריו עמו.: מִכָּאן לְאָדָם חָשׁוּב הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ יוֹלִיךְ עִמּוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְשַׁמְּשׁוֹ, וְחוֹזְרִים וּמְשַׁמְּשִׁים זֶה אֶת זֶה (שם): 22:23 — ותרא האתון.: וְהוּא לֹא רָאָה שֶׁנָּתַן הַקָּבָּ”ה רְשׁוּת לַבְּהֵמָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מִן הָאָדָם, שֶׁמִּתוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת, תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה מַזִּיקִין: 22:23 — וחרבו שלופה בידו.: אָמַר, רָשָׁע זֶה הִנִּיחַ כְּלִי אֻמָּנוּתוֹ, שֶׁכְּלִי זֵינָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּחֶרֶב, וְהוּא בָא עֲלֵיהֶם בְּפִיו שֶׁהוּא אֻמָּנוּת שֶׁלָּהֶם, אַף אֲנִי אֶתְפֹּשׂ אֶת שֶׁלּוֹ וְאָבֹא עָלָיו בְּאֻמָּנוּתוֹ, וְכֵן סוֹפוֹ — “וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶחָרֶב” (במדבר ל”א): 22:24 — במשעול.: כְּתַרְגּוּמוֹ “בִּשְׁבִיל”, וְכֵן “אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים” (מלכים א כ’) — עָפָר הַנִּדְבָּק בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם בְּהִלּוּכָן, וְכֵן “מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם” (ישעיהו מ’) — בְּרַגְלָיו וּבְהִלּוּכוֹ: 22:24 — גדר מזה וגדר מזה.: סְתָם גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים הוּא: 22:25 — ותלחץ.: הִיא עַצְמָהּ: 22:25 — את רגל בלעם: וַתִּלְחַץ: אֶת אֲחֵרִים — את רגל בלעם: 22:26 — ויוסף מלאך ה’ עבור.: לַעֲבֹר עוֹד לְפָנָיו — לַהֲלֹךְ לִהְיוֹת לְפָנָיו בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּמוֹ “וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם” (בראשית ל”ג); וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה יֵשׁ בְּתַנְחוּמָא: מָה רָאָה לַעֲמֹד בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת? סִימָנֵי אָבוֹת הֶרְאָהוּ: 22:28 — זה שלש רגלים.: רָמַז לוֹ: אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר אֻמָּה הַחוֹגֶגֶת שָׁלֹשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה? (תנחומא): 22:29 — התעללת.: כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן גְּנַאי וּבִזָּיוֹן: 22:29 — לו יש חרב בידי.: גְּנוּת גְּדוֹלָה הָיָה לוֹ דָבָר זֶה בְּעֵינֵי הַשָּׂרִים — זֶה הוֹלֵךְ לַהֲרֹג אֻמָּה שְׁלֵמָה בְּפִיו וּלְאָתוֹן זוֹ צָרִיךְ כְּלֵי זַיִן: 22:30 — ההסכן הסכנתי.: כְּתַרְגּוּמוֹ, וְכֵן “הַלְאֵל יִסְכָּן גָּבֶר” (איוב כ”ב); וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מִקְרָא זֶה בַּתַּלְמוּד, אָמְרוּ לֵיהּ מַאי טַעְמָא לָא רְכַבְתְּ אַסּוּסְיָא? אֲמַר לְהוּ בִּרְטִיבָא שְׁדַאי לֵיהּ כו’, כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת עֲ”זָ (דף ד’): 22:32 — כי ירט הדרך לנגדי.: רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה דְּרָשׁוּהוּ נוֹטָרִיקוֹן — יָרְאָה, רָאֲתָה, נָטְתָה בִּשְׁבִיל שֶׁהַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי (שבת קכ”ה), כְּלוֹמַר לְקִנְאָתִי וּלְהַקְנִיטֵנִי; וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ כִּי חָרַד הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי, לְשׁוֹן רֶטֶט — כִּי רָאִיתִי בַעַל הַדֶּרֶךְ שֶׁחָרַד וּמִהֵר הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא לְכַעְסִי וּלְהַמְרוֹתִי, וּמִקְרָא קָצָר הוּא, כְּמוֹ “וַתְּכַל דָּוִד” (שמואל ב י”ג); לִישָׁנָא אַחֲרִינָא יָרַט לְשׁוֹן רָצוֹן, וְכֵן “עַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי” (איוב ט”ז) — מְפַיֵּס וּמְנַחֵם אוֹתִי עַל יְדֵי רְשָׁעִים שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַקְנִיטִים: 22:33 — אולי נטתה.: כְּמוֹ לוּלֵי, פְּעָמִים שֶׁאוּלַי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן לוּלֵי: 22:33 — גם אתכה הרגתי.: הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס וְהוּא כְמוֹ גַּם הָרַגְתִּי אוֹתְךָ, כְּלוֹמַר, לֹא הָעַכָּבָה בִּלְבַד קְרָאַתְךָ עַל יָדִי, כִּי גַם הַהֲרִיגָה: 22:33 — ואותה החייתי.: וְעַתָּה מִפְּנֵי שֶׁדִּבְּרָה וְהוֹכִיחַתְךָ, וְלֹא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ — כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ויאמר לא — הֲרַגְתִּיהָ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, זוֹ הִיא שֶׁסִּלְּקָה בִלְעָם בְּתוֹכַחְתָּהּ וְלֹא יָכוֹל לְהָשִׁיב, שֶׁחָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, וְכֵן (ויקרא כ’) “וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה”, וְכֵן (שם) “אֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ” (תנחומא): 22:34 — כי לא ידעתי.: גַּם זֶה גְנוּתוֹ, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה, שֶׁהוּא הָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ שֶׁיּוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, וּפִיו הֵעִיד לֹא יָדַעְתִּי (שם): 22:34 — אם רע בעיניך אשובה לי.: לְהַתְרִיס נֶגֶד הַמָּקוֹם הִיא תְשׁוּבָה זוֹ, אָמַר לוֹ הוּא בְעַצְמוֹ צִוַּנִי לָלֶכֶת וְאַתָּה מַלְאָךְ מְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו, לָמוּד הוּא בְּכָךְ שֶׁאוֹמֵר דָּבָר וּמַלְאָךְ מַחֲזִירוֹ, אָמַר לְאַבְרָהָם “קַח נָא אֶת בִּנְךָ” וְגוֹ’ (בראשית כ”ב), וְעַל יְדֵי מַלְאָךְ בִּטֵּל אֶת דְּבָרוֹ, אַף אֲנִי אִם רַע בְּעֵינֶיךָ צָרִיךְ אֲנִי לָשׁוּב: 22:35 — לך עם האנשים.: בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ: 22:35 — לך עם האנשים.: כִּי חֶלְקְךָ עִמָּהֶם וְסוֹפְךָ לֹאבַד מִן הָעוֹלָם (מכות י’): 22:35 — ואפס.: עַל כָּרְחֲךָ את הדבר אשר אדבר וגו’: 22:35 — עם שרי בלק.: שָֹמַח לְקַלְּלֵם כְּמוֹתָם: 22:36 — וישמע בלק.: שָׁלַח שְׁלוּחִים לְבַשְּׂרוֹ: 22:36 — אל עיר מואב.: אֶל מֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁלּוֹ — עִיר הַחֲשׁוּבָה שֶׁלּוֹ, לוֹמַר רְאֵה מָה אֵלּוּ מְבַקְשִׁים לַעֲקֹר (תנחומא): 22:37 — האמנם לא אוכל כבדך.: נִתְנַבֵּא שֶׁסּוֹפוֹ לָצֵאת מֵעִמּוֹ בְקָלוֹן (שם): 22:39 — קרית חצות.: עִיר מְלֵאָה שְׁוָקִים, אֲנָשִׁים וָטַף בְּחוּצוֹתֶיהָ, לוֹמַר רְאֵה וְרַחֵם שֶׁלֹּא יֵעָקְרוּ אֵלּוּ: 22:40 — בקר וצאן.: דָּבָר מוּעָט: 22:41 — במות בעל.: כְּתַרְגּוּמוֹ, “לְרָמַת דַּחַלְתֵּהּ”, שֵׁם עֲ”זָ: 23:3 — אולי יקרה ה’ לקראתי.: אֵינוֹ רָגִיל לְדַבֵּר עִמִּי בַּיּוֹם: 23:3 — וילך שפי.: כְּתַרְגּוּמוֹ יְחִידִי, לְשׁוֹן שֹׁפִי וְשֶׁקֶט, שֶׁאֵין עִמּוֹ אֶלָּא שְׁתִיקָה: 23:4 — ויקר.: לְשׁוֹן עֲרַאי, לְשׁוֹן גְּנַאי, לְשׁוֹן טֻמְאַת קֶרִי, כְּלוֹמַר בְּקֹשִׁי וּבְבִזָּיוֹן, וְלֹא הָיָה נִגְלֶה אֵלָיו בַּיּוֹם אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (בראשית רבה נ”ב): 23:4 — את שבעת המזבחת.: שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת עָרַכְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת, אָמַר לְפָנָיו אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ בָּנוּ לְפָנֶיךָ שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת וַאֲנִי עָרַכְתִּי כְּנֶגֶד כֻּלָּן, אַבְרָהָם בָּנָה אַרְבָּעָה — “וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה’ הַנִּרְאֶה אֵלָיו” (בראשית י”ב), “וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה” וְגוֹ’ (שם), “וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם” וְגוֹ’ (שם י”ג), וְאֶחָד בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; וְיִצְחָק בָּנָה אֶחָד — “וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ” וְגוֹ’ (שם כ”ו), וְיַעֲקֹב בָּנָה שְׁתַּיִם, אֶחָד בִּשְׁכֶם וְאֶחָד בְּבֵית אֵל: 23:4 — ואעל פר ואיל במזבח.: וְאַבְרָהָם לֹא הֶעֱלָה אֶלָּא אַיִל אֶחָד (תנחומא צו): 23:7 — ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל.: בִּשְׁנֵי שְׁמוֹתֵיהֶם אָמַר לוֹ לְקַלְּלָם שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ מֻבְהָק: 23:8 — מה אקב לא קבה אל.: כְּשֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִתְקַלֵּל לֹא נִתְקַלְּלוּ — כְּשֶׁהִזְכִּיר אֲבִיהֶם אֶת עֲוֹנָם “כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ”, לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, שֶׁנֶּאֱמַר “אָרוּר אַפָּם” (בראשית מ”ט); כְּשֶׁנִּכְנַס אֲבִיהֶם בְּמִרְמָה אֵצֶל אָבִיו הָיָה רָאוּי לְהִתְקַלֵּל, מַה נֶּאֱמַר שָׁם? “גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה” (שם כ”ז), בַּמְבָרְכִים נֶאֱמַר “אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם”, בַּמְקַלְּלִים לֹא נֶאֱמַר וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְקַלֵּל אֶת הָעָם אֶלָּא “וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה” (דברים כ”ז) — לֹא רָצָה לְהַזְכִּיר עֲלֵיהֶם שֵׁם קְלָלָה (תנחומא): 23:8 — לא זעם ה’.: אֲנִי אֵין כֹּחִי אֶלָּא שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַשָּׁעָה שֶׁהַקָּבָּ”ה כוֹעֵס בָּהּ, וְהוּא לֹא כָעַס כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁבָּאתִי אֵלֶיךָ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו’) “עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ” וְגוֹ’ “וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם” וְגוֹ’ “לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה’” (סנהדרין ק”ה): 23:9 — כי מראש צרים אראנו.: אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּרֵאשִׁיתָם וּבִתְחִלַּת שָׁרְשֵׁיהֶם וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מְיֻסָּדִים וַחֲזָקִים כְּצוּרִים וּגְבָעוֹת הַלָּלוּ עַל יְדֵי אָבוֹת וְאִמָּהוֹת (תנחומא): 23:9 — הן עם לבדד ישכן.: הוּא אֲשֶׁר זָכוּ לוֹ אֲבוֹתָיו — לִשְׁכֹּן בָּדָד, כְּתַרְגּוּמוֹ: 23:9 — ובגוים לא יתחשב.: כְּתַרְגּוּמוֹ, לֹא יִהְיוּ נַעֲשִׂין כָּלָה עִם שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ל’) “כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם” וְגוֹ’, אֵינָן נִמְנִין עִם הַשְּׁאָר. דָּ”אַ — כְּשֶׁהֵן שְׂמֵחִין אֵין אֻמָּה שְׂמֵחָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר “ה’ בָּדָד יַנְחֶנּוּ” (דברים ל”ב), וּכְשֶׁהָאֻמּוֹת בְּטוֹבָה הֵן אוֹכְלִין עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְאֵין עוֹלֶה לָהֶם מִן הַחֶשְׁבּוֹן, וְזֶהוּ ובגוים לא יתחשב (תנחומא): 23:10 — מי מנה עפר יעקב וגו’.: כְּתַרְגּוּמוֹ “דַּעְדְּקַיָּא דְבֵית יַעֲקֹב”, מֵאַרְבַּע מַשִּׁרְיָתָא — מֵאַרְבָּעָה דְּגָלִים; דָּ”אַ, עֲפַר יַעֲקֹב, אֵין חֶשְׁבּוֹן בַּמִּצְוֹת שֶׁהֵם מְקַיְּמִין בְּעָפָר, “לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר” (דברים כ”ב), “לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם” (ויקרא י”ט), אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם (תנחומא): 23:10 — ומספר את רבע ישראל.: רְבִיעוֹתֵיהֶן, זֶרַע הַיּוֹצֵא מִן הַתַּשְׁמִישׁ שֶׁלָּהֶם (עי’ נדה ל”א): 23:10 — תמת נפשי מות ישרים.: שֶׁבָּהֶם: 23:13 — וקבנו לי.: לְשׁוֹן צִוּוּי, קַלְּלֵהוּ לִי: 23:14 — שדה צפים.: מָקוֹם גָּבוֹהַּ הָיָה שֶׁשָּׁם הַצּוֹפֶה עוֹמֵד לִשְׁמֹר אִם יָבֹא חַיִל עַל הָעִיר: 23:14 — ראש הפסגה.: בִּלְעָם לֹא הָיָה קוֹסֵם כְּבָלָק, רָאָה בָלָק שֶׁעֲתִידָה פִרְצָה לְהִפָּרֵץ בְּיִשָׂרָאֵל מִשָּׁם, שֶׁשָּׁם מֵת מֹשֶׁה, כְּסָבוּר שֶׁשָּׁם תָּחוּל עֲלֵיהֶם הַקְּלָלָה וְזוֹ הִיא הַפִּרְצָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה (תנחומא): 23:15 — אקרה כה.: מֵאֵת הַקָּבָּ”ה, אקרה — לְשׁוֹן אִתְפַּעֵל: 23:16 — וישם דבר בפיו.: וּמַה הִיא הַשִּׂימָה הַזֹּאת? וּמֶה חָסֵר הַמִּקְרָא בְּאָמְרוֹ “שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר”? אֶלָּא כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ שֶׁאֵינוֹ נִרְשֶׁה לְקַלֵּל אָמַר מָה אֲנִי חוֹזֵר אֵצֶל בָּלָק לְצַעֲרוֹ? וְנָתַן לוֹ הַקָּבָּ”ה רֶסֶן וְחַכָּה בְּפִיו, כְּאָדָם הַפּוֹקֵס בְּהֵמָה בְּחַכָּה לְהוֹלִיכָהּ אֶל אֲשֶׁר יִרְצֶה, אָמַר לוֹ עַל כָּרְחֲךָ תָּשׁוּב אֶל בָּלָק (שם): 23:17 — ושרי מואב אתו.: וּלְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר “וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב”, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין בּוֹ תִקְוָה הָלְכוּ לָהֶם מִקְצָתָם וְלֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא מִקְצָתָם: 23:17 — מה דבר ה’.: לְשׁוֹן צְחוֹק הוּא זֶה, כְּלוֹמַר אֵינְךָ בִרְשׁוּתְךָ (שם): 23:18 — קום בלק.: כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ מְצַחֵק בּוֹ, נִתְכַּוֵּן לְצַעֲרוֹ — “עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ, אֵינְךָ רַשַּׁאי לֵישֵׁב, וַאֲנִי שָׁלוּחַ אֵלֶיךָ בִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם” (שם): 23:18 — בנו צפר.: לְשׁוֹן מִקְרָא הוּא זֶה, כְּמוֹ “חַיְתוֹ יָעַר” (תהלים נ’) “וְחַיְתוֹ אֶרֶץ” (בראשית א’), “לְמַעְיְנוֹ מָיִם” (תהילים קי”ד): 23:19 — לא איש וגו’.: כְּבָר נִשְׁבַּע לָהֶם לַהֲבִיאָם וּלְהוֹרִישָׁם אֶרֶץ שִׁבְעָה אֻמּוֹת וְאַתָּה סָבוּר לַהֲמִיתָם בַּמִּדְבָּר?: 23:19 — ההוא אמר וגו’.: בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ, וְתַרְגּוּמוֹ וְתָיְבִין וּמִתְמַלְּכִין — חוֹזְרִים וְנִמְלָכִין לַחֲזֹר בָּהֶם: 23:20 — הנה ברך לקחתי.: אַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי “מַה דִּבֶּר ה’?”, קִבַּלְתִּי מִמֶּנּוּ לְבָרֵךְ אוֹתָם: 23:20 — וברך ולא אשיבנה.: הוּא בֵּרֵךְ אוֹתָם וַאֲנִי לֹא אָשִׁיב אֶת בִּרְכָתוֹ: 23:20 — וברך.: כְּמוֹ וּבִרֵּךְ, וְכֵן הִיא גִזְרַת רֵי”ש, כְּמוֹ (תהלים ע”ד) “אוֹיֵב חֵרֵף” כְּמוֹ חִרֵּף, וְכֵן (שם מ’) “וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ” — הַמְהַלֵּל וּמְבָרֵךְ אֶת הַגּוֹזֵל וְאוֹמֵר אַל תִּירָא כִּי לֹא תֵעָנֵשׁ, שָׁלוֹם יִהְיֶה לְךָ, מַרְגִּיז הוּא לְהַקָּבָּ”ה; וְאֵין לוֹמַר ברך שֵׁם דָּבָר, שֶׁאִם כֵּן הָיָה נָקוּד בְּפַתָּ”ח קָטָן וְטַעְמוֹ לְמַעְלָה, אֲבָל לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן פִּעֵל, הוּא נָקוּד קָמָץ קָטָן וְטַעְמוֹ לְמַטָּה: 23:21 — לא הביט און ביעקב וגו’.: כְּתַרְגּוּמוֹ; דָּבָר אַחֵר אַחֲרֵי פְשׁוּטוֹ הוּא נִדְרָשׁ מִדְרָשׁ נָאֶה — 23:21 — לא הביט.: הַקָּבָּ”ה און שֶׁבְּיַעֲקֹב — כְּשֶׁהֵן עוֹבְרִין עַל דְּבָרָיו אֵינוֹ מְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם לְהִתְבּוֹנֵן בְּאוֹנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם וַעֲמָלָן שֶׁהֵן עוֹבְרִין עַל דָּתוֹ: 23:21 — עמל.: לְשׁוֹן עֲבֵרָה, כְּמוֹ “וְהָרָה עָמָל” (תהלים ז’), “כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט” (שם י’), לְפִי שֶׁהָעֲבֵרָה הִיא עָמָל לִפְנֵי הַמָּקוֹם: 23:21 — ה’ אלהיו עמו.: אֲפִלּוּ מַכְעִיסִין וּמַמְרִים לְפָנָיו, אֵינוֹ זָז מִתּוֹכָן: 23:21 — ותרועת מלך בו.: לְשׁוֹן חִבָּה וְרֵעוּת, כְּמוֹ (שמואל ב ט”ו) “רֵעֶה דָּוִד” — אוֹהֵב דָּוִד, (שופטים ט”ו) “וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ”, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס “וּשְׁכִינַת מַלְכְּהוֹן בֵּינֵהוֹן”: 23:22 — אל מוציאם ממצרים.: אַתָּה אָמַרְתָּ “הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם”, לֹא יָצָא מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא הָאֱלֹהִים הוֹצִיאָם: 23:22 — כתועפת ראם לו.: כְּתֹקֶף רוּם וְגֹבַהּ שֶׁלּוֹ, וְכֵן “וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת” (איוב כ”ב) לְשׁוֹן מָעוֹז הֵמָּה, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן “וְעוֹף יְעוֹפֵף” (בראשית א’) — הַמְעוֹפֵף בְּרוּם וְגֹבַהּ, תֹקֶף רַב הוּא זֶה, וְתוֹעֲפֹת רְאֵם — עֲפִיפַת גֹּבַהּ; דָּ”אַ, תּוֹעֲפוֹת רְאֵם — תֹּקֶף רְאֵמִים, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵלּוּ הַשֵּׁדִים (עי’ גיטין ס”ח): 23:23 — כי לא נחש ביעקב.: כִּי רְאוּיִים הֵם לִבְרָכָה, שֶׁאֵין בָּהֶם מְנַחֲשִׁים וְקוֹסְמִים: 23:23 — כעת יאמר ליעקב וגו’.: עוֹד עָתִיד לִהְיוֹת עֵת כָּעֵת הַזֹּאת אֲשֶׁר תִּגָּלֶה חִבָּתָן לְעֵין כֹּל, שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין לְפָנָיו וּלְמֵדִים תּוֹרָה מִפִּיו וּמְחִצָּתָן לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהֵם יִשְׁאֲלוּ לָהֶם מה פעל אל? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל’) “וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ”. דָּ”אַ — יאמר ליעקב אֵינוֹ לְשׁוֹן עָתִיד אֶלָּא לְשׁוֹן הֹוֶה, אֵינָן צְרִיכִין לִמְנַחֵשׁ וְקוֹסֵם, כִּי בְכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ לְהֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל הַקָּבָּ”ה וּמַה גְּזֵרוֹתָיו בַּמָּרוֹם, אֵינָן מְנַחֲשִׁים וְקוֹסְמִים אֶלָּא נֶאֱמַר לָהֶם עַל פִּי נְבִיאֵיהֶם מַה הִיא גְזֵרַת הַמָּקוֹם, אוֹ אוּרִים וְתֻמִּים מַגִּידִים לָהֶם (תנחומא); וְאֻנְקְלוֹס לֹא תִרְגֵּם כֵּן: 23:24 — הן עם כלביא יקום וגו’.: כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין מִשְּׁנָתָם שַׁחֲרִית, הֵן מִתְגַּבְּרִין כְּלָבִיא וְכַאֲרִי לַחֲטֹף אֶת הַמִּצְוֹת — לִלְבֹּשׁ טַלִּית, לִקְרֹא אֶת שְׁמַע וּלְהָנִיחַ תְּפִלִּין: 23:24 — לא ישכב.: בַּלַּיְלָה עַל מִטָּתוֹ עַד שֶׁהוּא אוֹכֵל וּמְחַבֵּל כָּל מַזִּיק הַבָּא לְטָרְפוֹ, כֵּיצַד? קוֹרֵא אֶת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ וּמַפְקִיד רוּחוֹ בְּיַד הַמָּקוֹם, בָּא מַחֲנֶה וְגַיִס לְהַזִּיקָם, הַקָּבָּ”ה שׁוֹמְרָם וְנִלְחָם מִלְחֲמוֹתָם וּמַפִּילָם חֲלָלִים (שם); דָּ”אַ — הן עם כלביא יקום וגו’, כְּתַרְגּוּמוֹ: 23:24 — ודם חללים ישתה.: נִתְנַבֵּא שֶׁאֵין מֹשֶׁה מֵת עַד שֶׁיַּפִּיל מַלְכֵי מִדְיָן חֲלָלִים וְיֵהָרֵג הוּא עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י”ג) “וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם” (עי’ תנחומא): 23:25 — גם קב לא תקבנו.: גַם רִאשׁוֹן מוֹסִיף עַל גַּם הַשֵּׁנִי וְגַם הַשֵּׁנִי עַל גַּם רִאשׁוֹן, וְכֵן “גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה” (מלכים א ג’), וְכֵן “גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה” (דברים ל”ב): 23:27 — וקבתו לי.: אֵין זֶה לְשׁוֹן צִוּוּי כְּמוֹ וְקָבְנוֹ, אֶלָּא לְשׁוֹן עָתִיד — אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינָיו וְתִקָּבֶנּוּ לִי מִשָּׁם, מלדי”רש בְּלַעַז: 23:28 — ראש הפעור.: קוֹסֵם גָּדוֹל הָיָה בָלָק וְרָאָה שֶׁהֵן עֲתִידִין לִלְקוֹת עַל יְדֵי פְעוֹר, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בַּמֶּה, אָמַר שֶׁמָּא הַקְּלָלָה תָחוּל עֲלֵיהֶם מִשָּׁם וְכֵן כָּל הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים רוֹאִים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה רוֹאִים (סוטה י”ב): 24:1 — וירא בלעם כי טוב וגו’.: אָמַר אֵינִי צָרִיךְ לִבְדֹּק עוֹד בְּהַקָּבָּ”ה, כִּי לֹא יַחְפֹּץ לְקַלְּלָם: 24:1 — לא הלך כפעם בפעם.: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה שְׁתֵּי פְעָמִים: 24:1 — לקראת נחשים.: לְנַחֵשׁ אוּלַי יִקָּרֶה ה’ לִקְרָתוֹ כִּרְצוֹנוֹ, אָמַר רוֹצֶה וְלֹא רוֹצֶה לְקַלְּלָם, אַזְכִּיר עֲוֹנוֹתֵיהֶם, וְהַקְּלָלָה עַל הַזְכָּרַת עֲוֹנוֹתֵיהֶם תָּחוּל: 24:1 — וישת אל המדבר פניו.: כְּתַרְגּוּמוֹ: 24:2 — וישא בלעם את עיניו.: בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס בָּהֶם עַיִן רָעָה, וַהֲרֵי יֵשׁ לְךָ שָׁלֹשׁ מִדּוֹתָיו — עַיִן רָעָה וְרוּחַ גְּבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה הָאֲמוּרִים לְמַעְלָה: 24:2 — שכן לשבטיו.: רָאָה כָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שׁוֹכֵן לְעַצְמוֹ וְאֵינָן מְעֹרָבִין, רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִין זֶה כְנֶגֶד זֶה, שֶׁלֹּא יָצִיץ לְתוֹךְ אֹהֶל חֲבֵרוֹ: 24:2 — ותהי עליו רוח אלהים.: עָלָה בְלִבּוֹ שֶׁלֹּא יְקַלְּלֵם: 24:3 — בנו בער.: כְּמוֹ “לְמַעְיְנוֹ מָיִם” (תהלים קי”ד); וּמִ”אַ שְׁנֵיהֶם הָיוּ גְדוֹלִים מֵאֲבוֹתֵיהֶם, בָּלָק בְּנוֹ צִפּוֹר — אָבִיו בְּנוֹ הוּא בְמַלְכוּת, וּבִלְעָם גָּדוֹל מֵאָבִיו בִּנְבִיאוּת — מָנֶה בֶן פְּרָס הָיָה (סנהדרין ק”ה; תנחומא): 24:3 — שתם העין.: עֵינוֹ נְקוּרָה וּמוּצֵאת לַחוּץ וְחֹר שֶׁלָּהּ נִרְאֶה פָתוּחַ, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא, כְּדֵי שֶׁיִשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב (עבודה זרה ס”ט); וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לְפִי שֶׁאָמַר וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל — שֶׁהַקָּבָּ”ה יוֹשֵׁב וּמוֹנֶה רְבִיעוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מָתַי תָּבֹא טִפָּה שֶׁנּוֹלַד הַצַּדִּיק מִמֶּנּוּ, אָמַר בְּלִבּוֹ, מִי שֶׁהוּא קָדוֹשׁ וּמְשָׁרְתָיו קְדוֹשִׁים יִסְתַּכֵּל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ? וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמַת עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם (נדה ל”א); וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שתם העין — פְּתוּחַ הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס, וְעַל שֶׁאָמַר שְׁתֻם הָעָיִן וְלֹא אָמַר שְׁתוּם הָעֵינַיִם, לָמַדְנוּ שֶׁסּוּמָא בְאַחַת מֵעֵינָיו הָיָה (סנהדרין ק”ה): 24:4 — נפל וגלוי עינים.: פְּשׁוּטוֹ כְתַרְגּוּמוֹ — שֶׁאֵין נִרְאֶה עָלָיו אֶלָּא בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב; וּמִדְרָשׁוֹ: כְּשֶׁהָיָה נִגְלֶה עָלָיו לֹא הָיָה בוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו, לְפִי שֶׁהָיָה עָרֵל, וּמָאוּס לִהְיוֹת נִגְלֶה עָלָיו בְּקוֹמָה זְקוּפָה לְפָנָיו: 24:5 — מה טבו אהליך.: עַל שֶׁרָאָה פִתְחֵיהֶם שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה מוּל זֶה: 24:5 — משכנתיך.: חֲנִיּוֹתֶיךָ, כְּתַרְגּוּמוֹ; דָּבָר אַחֵר, מה טבו אהליך — מַה טֹּבוּ אֹהֶל שִׁילֹה וּבֵית עוֹלָמִים בְּיִשּׁוּבָן, שֶׁמַּקְרִיבִין בָּהֶן קָרְבָּנוֹת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: 24:5 — משכנתיך.: אַף כְּשֶׁהֵן חֲרֵבִין, לְפִי שֶׁהֵן מַשְׁכּוֹן עֲלֵיכֶם, וְחֻרְבָּנָן כַּפָּרָה עַל הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר “כִּלָּה ה’ אֶת חֲמָתוֹ” (איכה ד’), וּבַמֶּה כִלָּה? (שם) “וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן” (תנחומא משפטים): 24:6 — כנחלים נטיו.: שֶׁנֶּאֶרְכוּ וְנִמְשְׁכוּ לִנְטוֹת לְמֵרָחוֹק; אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אָנוּ לְמֵדִים מֶה הָיָה בְלִבּוֹ לְקַלְּלָם כְּשֶׁאָמַר לְהָשִׁית אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו, וּכְשֶׁהָפַךְ הַמָּקוֹם אֶת פִּיו, בֵּרְכָם מֵעֵין אוֹתָם קְלָלוֹת שֶׁבִּקֵּשׁ לוֹמַר כו’, כִּדְאִיתָא בְחֵלֶק (סנהדרין ק”ה ב): 24:6 — כאהלים.: כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן “מֹר וַאֲהָלוֹת” (תהלים מ”ה): 24:6 — נטע ה’.: בְּגַן עֵדֶן; לָשׁוֹן אַחֵר כאהלים נטע ה’ — כַּשָּׁמַיִם הַמְּתוּחִין כְּאֹהֶל: 24:6 — נטע ה’.: לְשׁוֹן נְטִיעָה מָצִינוּ בְאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר “וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ” (דניאל י”א): 24:7 — מדליו.: מִבְּאֵרוֹתָיו, וּפֵרוּשׁוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ: 24:7 — וזרעו במים רבים.: לְשׁוֹן הַצְלָחָה הוּא זֶה — כְּזֶרַע הַזָּרוּעַ עַל פְּנֵי הַמַּיִם: 24:7 — וירם מאגג מלכו.: מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁלָּהֶם יִכְבֹּשׁ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק: 24:7 — ותנשא מלכתו.: שֶׁל יַעֲקֹב יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁיָּבֹא אַחֲרָיו דָּוִד וּשְׁלֹמֹה: 24:8 — אל מוציאו ממצרים.: מִי גוֹרֵם לָהֶם הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת? אֵל הַמּוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם בְּתֹקֶף וְרוּם שֶׁלּוֹ, יֹאכַל אֶת הַגּוֹיִם שֶׁהֵם צָרָיו: 24:8 — ועצמתיהם.: שֶׁל צָרִים: 24:8 — יגרם.: מְנַחֵם פָּתַר בּוֹ לְשׁוֹן שְׁבִירָה, וְכֵן “לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר” (צפניה ג’), וְכֵן “וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי” (יחזקאל כ”ג), וַאֲנִי אוֹמֵר לְשׁוֹן עֶצֶם הוּא, שֶׁמְּגָרֵר הַבָּשָׂר בְּשִׁנָּיו מִסָּבִיב, וְהַמֹּחַ שֶׁבִּפְנִים, וּמַעֲמִיד הָעֶצֶם עַל עַרְמִימוּתוֹ: 24:8 — וחציו ימחץ.: אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם חֶצְיוֹ שֶׁל צָרִים — חֲלֻקָּה שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ (בראשית מ”ט) “בַּעֲלֵי חִצִּים” — מָרֵי פַּלְגּוּתָא, וְכֵן יִמְחָץ לְשׁוֹן “וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ” (שופטים ה’) — שֶׁיֶחֱצוּ אֶת אַרְצָם. וְיֵשׁ לִפְתֹּר לְשׁוֹן חִצִּים מַמָּשׁ — חִצָּיו שֶׁל הַקָּבָּ”ה יִמְחַץ בְּדָמָם שֶׁל צָרִים, יִטְבֹּל וְיִצְטַבַּע בְּדָמָם, כְּמוֹ “לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם” (תהלים ס”ח), וְאֵינוֹ זָז מִלָּשׁוֹן מַכָּה, כְּמוֹ “מָחַצְתִּי” (דברים ל”ב), שֶׁהַצָּבוּעַ בְּדָם נִרְאֶה כְּאִלּוּ מָחוּץ וְנָגוּעַ: 24:9 — כרע שכב כארי.: כְּתַרְגּוּמוֹ — יִתְיַשְּׁבוּ בְאַרְצָם בְּכֹחַ וּגְבוּרָה: 24:10 — ויספק.: הִכָּה זוֹ עַל זוֹ: 24:13 — לעבר את פי ה’.: כָּאן לֹא נֶאֱמַר “אֱלֹהַי” כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרִאשׁוֹנָה (כ”ב י”ח), לְפִי שֶׁיָּדַע שֶׁנִּבְאַשׁ בְּהַקָּבָּ”ה וְנִטְרַד: 24:14 — הולך לעמי.: מֵעַתָּה הֲרֵינִי כִשְׁאָר עַמִּי, שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַקָּבָּ”ה מֵעָלָיו: 24:14 — לכה איעצך.: מַה לְּךָ לַעֲשׂוֹת, וּמַה הִיא הָעֵצָה? אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא כו’, כִּדְאִיתָא בְחֵלֶק (סנהדרין ק”ו); תֵּדַע שֶׁבִּלְעָם הִשִּׂיא עֵצָה זוֹ לְהַכְשִׁילָם בְּזִמָּה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר “הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם” (במדבר ל”א): 24:14 — אשר יעשה העם הזה לעמך.: מִקְרָא קָצָר הוּא זֶה: אִיעָצְךָ לְהַכְשִׁילָם וְאֹמַר לְךָ מַה שֶּׁהֵן עֲתִידִין לְהָרַע לְמוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים — “וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב”; הַתַּרְגּוּם מְפָרֵשׁ קֹצֶר הָעִבְרִי: 24:16 — וידע דעת עליון.: לְכַוֵּן הַשָּׁעָה שֶׁכּוֹעֵס בָּהּ (סנהדרין ק”ה): 24:17 — אראנו.: רוֹאֶה אֲנִי שִׁבְחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וּגְדֻלָּתוֹ, אַךְ לֹא עַתָּה הִיא, אֶלָּא לְאַחַר זְמַן: 24:17 — דרך כוכב.: כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן “דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ” (איכה ב’), שֶׁהַכּוֹכָב עוֹבֵר כְּחֵץ, וּבְלַעַז דישט”נט, כְּלוֹמַר יָקוּם מַזָּל: 24:17 — וקם שבט.: מֶלֶךְ רוֹדֶה וּמוֹשֵׁל: 24:17 — ומחץ פאתי מואב.: זֶה דָוִד שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ “הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית” וְגוֹ’ (שמואל ב ח’): 24:17 — וקרקר.: לְשׁוֹן קוֹרֶה, כְּמוֹ “אֲנִי קַרְתִּי” (מלכים ב י”ט), “מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם” (ישעיהו נ”א), “יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל” (משלי ל’), פורי”ר בְּלַעַ”ז: 24:17 — כל בני שת.: כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ מִן שֵׁת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן: 24:18 — והיה ירשה שעיר.: לְאוֹיְבָיו יִשְׂרָאֵל: 24:19 — וירד מיעקב.: וְעוֹד יִהְיֶה מוֹשֵׁל אַחֵר מִיַּעֲקֹב: 24:19 — והאביד שריד מעיר.: הַחֲשׁוּבָה שֶׁל אֱדוֹם, הִיא רוֹמִי, וְעַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ אוֹמֵר כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ “וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם” (תהלים ע”ב) “וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו” (עוב’ י”ח): 24:20 — וירא את עמלק.: נִסְתַּכֵּל בְּפֻרְעֲנוּתוֹ שֶׁל עֲמָלֵק: 24:20 — ראשית גוים עמלק.: הוּא קָדַם אֶת כֻּלָּם לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל — וְכָךְ תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס — ואחריתו לֵאָבֵד בְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק” (דברים כ”ה): 24:21 — וירא את הקיני.: לְפִי שֶׁהָיָה קֵינִי תָּקוּעַ אֵצֶל עֲמָלֵק, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי” וְגוֹ’ (שמואל א ט”ו), הִזְכִּירוֹ אַחַר עֲמָלֵק; נִסְתַּכֵּל בִּגְדֻלָּתָן שֶׁל בְּנֵי יִתְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (דבהי”א ב’) “תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים” (ספרי במדבר י’; סנהדרין ק”ד): 24:21 — איתן מושבך.: תָּמֵהַּ אֲנִי מֵהֵיכָן זָכִיתָ לְכָךְ הֲלֹא אַתָּה עִמִּי הָיִיתָ בַּעֲצַת “הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ” (שמות א’), וְעַתָּה נִתְיַשַּׁבְתָּ בְאֵיתָן וּמָעוֹז שֶׁל יִשְׂרָאֵל (סנהדרין ק”ו): 24:22 — כי אם יהיה לבער קין וגו’.: אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְקַעְתָּ לְתֹקֶף זֶה, שֶׁאֵינְךָ נִטְרָד עוֹד מִן הָעוֹלָם, כִּי אַף אִם אַתָּה עָתִיד לִגְלוֹת עִם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְתִהְיֶה לְבָעֵר מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְיַשַּׁבְתָּ שָׁם, מַה בְּכָךְ? 24:22 — עד מה אשור תשבך.: עַד הֵיכָן הוּא מַגְלֶה אוֹתְךָ? שֶׁמָּא לַחְלַח וְחָבוֹר? אֵין זֶה טֵרוּד מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא טִלְטוּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְתָשׁוּב עִם שְׁאָר הַגָּלֻיּוֹת: 24:23 — וישא משלו וגו’.: כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת שְׁבִיַּת אַשּׁוּר, אָמַר אוי מי יחיה משמו אל, מִי יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ מִשּׂוּמוֹ אֶת אֵלֶּה — שֶׁלֹּא יָשִׂים עָלָיו הַגּוֹזֵר אֶת אֵלֶּה, שֶׁיַּעֲמֹד סַנְחֵרִיב וִיבַלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, וְעוֹד יָבֹאוּ: 24:24 — צים מיד כתים.: וְיַעַבְרוּ כִתִּיִּים, שֶׁהֵן רוֹמִיִּים, בְּבִירָנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת עַל אַשּׁוּר: 24:24 — וענו עבר.: וְעִנּוּ אוֹתָם שֶׁבְּעֵבֶר הַנָּהָר: 24:24 — וגם הוא עדי אבד.: וְכֵן פֵּרֵשׁ דָּנִיֵּאל “עַד דִּיקְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ” (דניאל ז’): 24:24 — וצים.: סְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּדִכְתִיב (ישעיהו ל”ג) “וְצִי אַדִּיר”, תַּרְגּוּמוֹ “וּבוּרְנִי רַבְּתָא” (יומא ע”ז):

מלבי”ם

22:2 — וירא בלק בן צפור הקדים להודיע מה ראה בלק לשלוח מלאכים לבלעם שיקללם, ואם היה דעתו להלחם בם היה לו להכין עצה וגבורה למלחמה, אם היה ירא מפניהם היה לו לעשות שלום עמהם בפרט שראה שסבבו את ארצו ולא נגעו בו לרעה, ע”ז הודיע שלא היה יכול לצאת עליהם למלחמה מצד שני טעמים, א’ מצד שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי הגם שהיה מלך גדול ועצום ובזה ראה גבורת ישראל, [ואמר וירא בלק ולא אמר מלך מואב כי בעת שכבשו את סיחון לא היה עדיין מלך מואב כמ”ש ובלק מלך למואב בעת ההיא שלא המלך עד עתה]: 22:3 — ויגר זאת שמת שראה שמואב פחד מאד מפני העם, וא”א שיצאו למלחמה עם יראים ופוחדים, וגם לא היה אפשר לו לשבת מריב ושלא להלחם, כי ראה בלק כי ויקץ מואב ר”ל שהגם שהיו גרים מפניהם לא יכלו להיות בשלום עמם כי קצו בהם מצד שהם בני ישראל ששם זה מציין מעלתם והיותם מובדלים בדת מיוחדת ובגוים לא יתחשב ואין שנאה כשנאת הדת: 22:4 — ויאמר גם ראה בלק ששנאה זו הכבושה בלבם כבר עשתה פרי שמואב התחבר עם זקני מדין והתיעץ עמהם שישתתפו עמו במלחמה על ישראל, (הגם שתחלה היו שונאים זל”ז), ואמרו להם שהגם שהם בוטחים ואינם מתיראים כי כבר ראו שסבבו את ארצם ולא נלחמו בם, יש יראה שילחכו את שכני מואב ועוזריו ובעלי בריתו וגם מדין בכלל. כלחך השור שכורת כל ירק עשב בלשונו וכן יכריתו כל אוכל הערים שבסביבות ולא ישאירו מחיה. ובלק מלך למואב בעת ההוא, וגם זה הכריחו להלחם עם ישראל כי מטעם זה בחרוהו למלך וחז”ל אמרו שבלק הי’ מנסיכי מדין ומואב קבלוהו אז למלך כי היה גמר חיל ורצו שילחם עם ישראל, וגם שע”י שקבלו עליהם מלך מנסיכי מדין עי”ז התחברו עם מדין, וכפי המבואר בספר יהושע (סי’ יג) ואת נשיאי מדין את אוי וכו’ נסיכי סיחון, מבואר שנשיאי מדין היו עובדים לסיחון, וכן מואב היה תחת ממשלת סיחון מעת שכבשם במלחמה, ועתה שנפל סיחון לפני ב”י, התחברו מואב ומדין להלחם בישראל, וכמ”ש (יהושע כ״ד:ט׳) ויקם בלק בן צפור וילחם בישראל: 22:5 — וישלח לכן שלח מלאכים אל בלעם, והיה זה אם כדי להסיר הפחד מלב העם ואם כדי להחליש כח ישראל וגבורתם ע”י קללת בלעם וכמו שיתבאר, ומ”ש ארץ בני עמו ר”ל בני עמו של בלק, שבלק נולד בארם והיה מכיר את בלעם, וזה טעם להשיב שהלא בלעם היה שונא למואב והוא קללם בעת מלחמת סיחון ואיך שלח אליו, משיב שבלק היה מבני עמו, וגם הקדים לזה מ”ש ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ר”ל שאינו המלך שנלחם עם סיחון שקללו בלעם רק הוא מלך אחריו ולא חלה עליו הקללה. לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה היה שנוי בין שליחות בלק ובין מה שהשיב בלעם לה’ בכמה דברים, שבלעם אמר לה’ הנה העם היוצא ממצרים שר”ל העם הידוע כי בעת יצ”מ נודע זה בכל אפסי ארץ, והנסים שנעשו עמהם היו מפורסמים, ועל כן לא שלח בלק לאמר הנה העם היוצא ממצרים, פן ימאן בלעם ללכת כי כבר שמע גדולת העם וכי ה’ עמהם להצילם בדרך פלא, ע”כ אמר עם יצא ממצרים ר”ל עם בלתי נודע שיצא עתה ממצרים וכסה עתה את עין הארץ כי הם כארבה לרוב ובאשר הוא יושב ממולי ומוכן להלחם בי, לכן: 22:6 — ועתה לכה נא ארה לי ובלעם אמר לכה נא קבה לי ולהבין זה צריך אני להודיעך ההבדל בין ג’ לשונות שבא על הקללה, מקלל, אורר, נוקב או קבב אורר מציין הרושם שעושה ע”י הקללה שפועל מארה וגרעון וחסרון בכח גופו או בקנינו, אבל קלל או נקב אינו מציין את הרושם שיעשה במקולל, רק את דבור הקללה בלבד אעפ”י שאינו עושה שום רושם בקללתו, וע”כ הקללות היוצאים מאת ה’ יבואו תמיד בלשון ארור כי הם עושים רושם ומארה במקולל, ולא נמצא לשון קללה מה’ רק פעם א’ לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, אבל אשר יהי’ מאדם אל האלהים לא בא לשון ארור בשום פעם, רק בא כי יקלל אלהיו ויקוב את השם ויקלל, כי א”א שהאדם יפעל איזה רושם בקללתו למעלה. וההבדל שבין מקלל ובין נוקב, שמקלל מציין דבור הקללה והבזיון הנקשר עמה כמו והוא קללני קללה נמרצת (מ”א ב), והנוקב מציין שמפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל, כי פעל נקב מציין שמפרש דבורו בין לטוב בין לרע, כמו נקבה שכרך עלי, אשר נקבו בשמות, וכשבא על הקללה מציין שמפרש את קללתו בכל פרטיו ובפרהסיא. והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשוח טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים, וז”ש שהיה יודע לכוון השעה שהקב”ה כועס בה וכמ”ש הרי”א, ודעת הראב”ע שלא היה יכול לפעול מאומה רק שהיה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים שבעבור קללתו באה הרעה, ומבואר שבלק וכל האומות האמינו אז כי יש בכחו להרע בקללתו, שזה נקרא אירור כי מחסר ומגרע את המקולל, וכבר באר שבלק לא יכול לצאת למלחמה על ישראל מפני שני דברים: [א] מפני שראה גבורת ישראל בכבשם את האמורי, [ב] מפני שנפל על עם מואב פחד ורעדה כמ”ש ויגר מואב ולא היה אפשר להוציאם למלחמה כלל באשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם, והיה צריך: [א] שבלעם יפעל בקללתו שיהיה מארה וחסרון בכח ישראל, וזה נקרא אירור, [ב] שיחזק את ידי מואב ויוציא מלבם את הפחד שנפל עליהם כדי שימצאו אומץ בלבבם לצאת להלחם, וזה יהיה ע”י קבה שהוא פרישת הקללה ופרסומה אם יקלל אותם במעמד כל שרי מואב ואנשי המלחמה שכלם האמינו שקללתו עושה רושם ומארה ומחליש כח המקולל, יסיר הפחד מלבם ויתעוררו לצאת להלחם, ואז אף אם באמת לא יעשה רושם בקללתו ירויח עכ”פ שיתחזקו ידי גבורי מואב, אולם בלק העלים מבלעם פרט זה שנפל פחד על עם מואב עד שיראים לצאת למלחמה כלל, כי הוא העלים מבלעם שהם העם הנודע למשגב שיצאו ממצרים לפני ארבעים שנה ושמם נודע בכל העולם עד שכל העמים נפל עליהם אימתה ופחד וגם לא הזכיר לו מה שכבשו את סיחון רק אמר הנה עם יצא ממצרים שיצא עתה עם בלתי נודע, ושמואב מוכן לצאת למלחמה נגדו בלי פחד כלל, ולכן לא אמר אולי אוכל להלחם בו, כי זאת לא הודיע שאינו יכול להלחם כלל, כי באשר אילי מואב יאחזמו רעד, רק אמר אולי אוכל נכה בו שההכאה הוא אחרי המלחמה שאחר כי עצום הוא ממני רוצה שבלעם יארר ויגרע כח גבורתם עד שהוא ועמו יכו בו עד שיגרש אותו מכלל הארץ ההיא, ולכן אמר לכה ארה לי ולא אמר קבה, כי העקר הוא מה שיפעול בקללתו להחליש כח ישראל שיוכל להכות בם, ועז”א כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר וע”כ אני רוצה שתאור אותם דוקא להחליש כחם העצום ממני: 22:7 — וילכו וגו’ וקסמים בידם באשר בלעם נודע לקוסם לא לנביא, שכן עד עתה לא היה נביא שזה התחדש לו עתה בשביל ישראל, וכן אח”ז שב להיות קוסם לבד כמ”ש ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע י״ג:כ״ב), לקחו בידם קסמים היינו כלים הנצרכים למלאכה זו כדי שימצאו בידו לעת הצורך: 22:8 — ויאמר אליהם והוא הודיע להם שהוא עתה נביא וכל מה שיעשה עתה תלוי ברצון ה’ וצריך שתלינו פה הלילה שישמע מה שידבר ה’ אליו בחלום הלילה, וישבו שרי מואב עם בלעם ושרי מדין הלכו לדרכם באשר לא החזיקו אותו רק לקוסם חשבו שמדחה אותם בקש כי לא האמינו שה’ ידבר אליו, וגם י”ל כי שרי מדין לא היו צריכים רק ללכת אל בלעם לכבודו שבאו אליו שרים משתי אומות, אבל לא היו צריכים להביא תשובה בחזרה אל בלק כי הם חזרו למדין תכף אחר שעשו שליחותם לדבר אליו דברי בלק, רק שרי מואב שהם היו צריכים להביא תשובה אל שולחם הוצרכו להשאר עד שישיב להם תשובה: 22:11 — הנה העם הנה בלעם ידע האמת שהם אינם עם בלתי מפורסם שיצא עתה ממצרים, רק שהוא העם הידוע היוצא ממצרים זה ארבעים שנה ויכס את עין הארץ מאז, ואחר שהוא הזכיר האמת שהוא העם בחר לו יה אשר עשה להם אותות ומופתים, לא יכול לומר לכה ארה לי את העם הזה, שכבר ידע שקללתו לא תעשה בם שום רושם שיהיה בם מארה וחסרון לא מצד הנחוש כי לא נחש ביעקב ולא מצד הכוכבים כי לא קסם בישראל, וע”כ אמר לכה קבה לי אותו שהגם שקללתו לא יזיק להם כל מאומה, יהיה למואב תועלת ע”י הקבוי שהוא פרסום הקללה, שהגם שזה לא יזיק לישראל להחליש גבורתם עד שיוכל להכות בם, יהיה זה תועלת למואב שיאמינו לדברי בלעם ויוסר הפחד מלבם ועי”ז אולי אוכל להלחם בו שעי”כ יצאו גבורי מואב למלחמה, והגם שלא נכה בו עד שאגרשנו מן הארץ בכ”ז ע”י שיצאו למלחמה נגדו וגרשתיו מגבולי ולא יקרב אל ארצי בראותו מלחמה. והנה מה ששינה בלעם ואמר שבלק אמר לכה קבה, הגם שבלק אמר לכה ארה, זאת הבין מדברי בלק, שאם בלק אינו רוצה רק שיארר אותם לבד למה שולח שיבא אצלו, הלא המארה תחול על המאורר גם מרחוק, ולמה יטריח אותו בחנם שיבא אליו, וע”כ שחוץ מן המארה צריך הוא גם אל הקבוי שהוא פרישת הקללה ופרסומה כדי לחזק ידי אנשי המלחמה שנפל עליהם אימתה ופחד וע”ז צריך שיבא לארץ מואב דוקא ויפרש הקללה במעמד כלם שבזה יוסר מהם הפחד שנפל עליהם ויצאו להלחם, ואחר שהבין שה’ לא יסכים שיאור את העם כי ברוך הוא לה’, חשב שעכ”פ יסכים על הקבוי שבזה לא יחליש כח ישראל רק יחזק לב אנשי מואב להסיר המורך מלבם: 22:12 — ויאמר אלהים לא תלך עמהם בלעם הבין מדברי ה’ מ”ש לא תלך עמהם ולא אמר סתם לא תלך, שאינו מזהיר אותו רק שלא ללכת עם שרים אלה אבל אינו מזהירו מלכת עם שרים אחרים, וכן הבין ממ”ש לא תאור את העם והוא לא שאל רק לקבותם, משמע שלא הזהירו רק מלאור אותם היינו שיחסר ויזיק אותם ע”י קללתו, אבל על הקבוי שהוא פרישת הקללה לבד לעיני שומעים שיחשבו שקלל אותם ובאמת לא יזיק להם מאומה ע”ז לא הזהירו, וע”כ: 22:13 — ויאמר אל שרי בלק וגו’ מאן ה’ לתתי להלך עמכם ר”ל שלא הזהיר אותי רק שלא להלוך עמכם שמשמע שעם שרים אחרים יש לי רשות ללכת, ואחר שבודאי ספר להם בלעם גם מה שלא הזהירו רק שלא יאור את העם הוציא מזה ג”כ שיוכל ללכת עם שרים אחרים לקבות ולא לארר כי לא יזיק להם שום קללה: 22:14 — ויאמרו מאן בלעם הלך עמנו הנה הם לא החזיקו אותו לנביא ה’ רק לקוסם וחשבו שמ”ש שה’ דבר בו והזהירו הוא שקר, ועז”א שהוא עצמו ממאן מלכת עמהם כי רודף אחר הכבוד, ומסתמא הגידו לו ג”כ מ”ש שלא יוכל לאור את העם שלא תחול בו מארה כי ברוך הוא, רק שיוכל ללכת לקבות את העם רק שאינו רוצה ללכת עמהם רק עם שרים יותר גדולים: 22:15 — ויוסף עפ”ז בא למלאות רצונו ושלח רבים ונכבדים מאלה, ויאמרו לו כה אמר בלק אל נא תמנע מהלך אלי אחר שעל הקבוי לבד העקר הוא מה שילך אליו לפרסם את הקללה בקש שלא ימנע א”ע מזה, כי גם הוא לא האמין לו שה’ מנעו מזה: 22:17 — כי אם המניעה הוא כי תרצה בכבוד יותר כבד אכבדך ואם המניעה הוא שאתה רוצה מתנות רבות בשכרך כל אשר תאמר אלי אעשה ואם המניעה הוא מצד שלא תחול בם מארה כי ברוך הוא, איני רוצה שתאור אותם רק ולכה נא קבה לי את העם הזה כדי שאנשי החיל יחשבו שחל עליהם ארירה וימצאו אומץ לב למלחמה: 22:18 — ויען בלעם אמר להם שנית שהוא נביא לה’ שעל פי ה’ נמנע מלכת, וע”ז לא יועיל כל הון לעבור את פי ה’ לעשות קטנה או גדולה מה שיאור אותם קורא קטנה מצד שזה יוכל לעשות בביתו בלי טורח, ומה שיקבה אותם קורא גדולה כי ע”ז צריך להטריח א”ע ללכת אל ארץ מואב לפרסם את הקללה והיא גדולה מצד הטורח (הגם שהוא קטן מהראשון מצד עצמו כי הקבוי אינו עושה רושם בהמקולל, ומצד פעולתו הוא דבר קטן מן הראשון) והוא לא זו אף זו אף גדולה שהוא הקבוי לא אוכל לעשות בלא ה’: 22:19 — ועתה שבו נא שהגם שדקדקתי ממ”ש ה’ לא תלך עמהם שלא הזהיר שלא אלך עם שרים אחרים, בכ”ז אינו יודע זאת בבירור וצריך אני לשאול שנית אם אלך עמכם, ובזה וארעה בידיעה ברורה מה יוסף ה’ דבר עמי כי הדבור הראשון אין לי בו דעת ברור: 22:20 — אם לקרא לך באו ר”ל אחר שעתה לא באו לבקש שתאור את העם שזה תוכל לעשות גם במקומך, רק שאלתם הוא שתקבה את העם ומצד זה באו לקרא לך דוקא שתלך לארץ מואב, כי תכלית הקבוי שהוא רק לחזק יד מואב לא תושג רק אם תפרש הקללה בארץ מואב, ובאמת לא יזיק זה לישראל מאומה כי הוא רק קללה לפנים לא קללה אמתית שיהי’ לישראל ארירה ונזק, א”כ קום לך אתם ובכ”ז אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ר”ל שגם לא תקוב מבלעדי רשותי כי ה’ רצה בהפך שתחת שיפרש קללה יברך את העם: 22:21 — ויקם בלעם בבקר בלעם היה לו להבין שה’ לא יתן לו רשות אף לקבות את ישראל, והיה לו להבין שיצוה עליו בהפך שיברך אותם והיה ראוי לו למנוע מלכת אחר שזממו אל יפק וישוב בחרפה לביתו, וה’ אמר לו קום לך אתם, וכבר בארנו בפ’ קדושים (סי’ לב) שיש הבדל בין אתו ובין עמו שעמו מציין השווי, ואתו מורה שאחד הוא העקר, וה’ הודיע שלא ילך עמם בשווי רק אתם, שיהי’ דעתו נפרד מדעתם שהוא לא ילך על הכונה להרע לישראל, והוא לא כן עשה כי הלך עמם, ואמר במד’ שמח בפורענות של ישראל כמוהם, ולכן השכים בבקר וחבש בעצמו את אתונו מרוב חשקו אל ההליכה וא”כ היה בדעתו שאם יצוה ה’ לברכם לא ישמע לו שאל”כ הי’ לו לחדול מלכת אתם: 22:22 — ויחר אף אלהים לכן חרה אף ה’ על הליכתו שהי’ לו למטע מלכת, לכן התיצב מלאך ה’ בדרך לשטן לו. והנה הראב”ע כתב שכל ענין זה היה בחלום, ומוסב למעלה שבא אלהים אליו לילה ויאמר לו וכו’ ונדמה לו בחלום שקם בבקר וחבש אתוט ושהתיצב מלאך ה’ לשטן לו ושהכה את אתוט וכל הענין עד מ”ש לו מלאך ה’ לך עם האנשים, אז וילך בלעם עם שרי בלק שהלך בפועל ממש, ונדחק לזה באשר רחוק בעיניו שהאתון תראה את המלאך ושתדבר, אולם חז”ל לא כן דעתם רק שהיה בפועל ממש, ושהאתון חרדה חרדה מפני מלאך ה’ כענין והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם (דניאל י׳:ז׳), ומה שפתח ה’ את פי האתון, השם פה לאדם יכול לתת כח הדבור גם לעצים ואבנים, ואם תרצה אמור שנתלבש בה רוח או שד והוא דבר מתוך פיה כי הם מדברים כבני אדם, ושעז”א שפי האתון נברא בע”ש בין השמשות כי השדים נבראו בע”ש בין השמשות, ומ”ש והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו הוא טעם למה שלא ראה הוא את המלאך שבא להזיקו, כי לשלשה לא נראה ולא מזיק: 22:23 — ותט האתון מן הדרך מה שעכב את האתון ג’ פעמים דוקא היה בזה משל מתיחס לענין בלעם, שטבע אתון זו ומנהגה היה שתהיה מונהגת מהרוכב עליה ושלא תמרה בו, ועתה בטלה טבע זו ג’ פעמים בג’ מדרגות, בפעם הא’ רכב עדיין עליה רק שלא הלכה אל הצד שהוא מכוין אליו, ובפעם הב’ הוסיפה להזיק את הרוכב וללחצו אל הקיר, ובפעם הג’ רבצה תחתיו עד שלא יכול לרכב עליה כלל, וזה תוכחה אל בלעם שגופו החמרי הוא האתון שלו, ויצרו הרע הוא הרוכב על חמרו ומנהיגו תמיד כפי רצונו, ועתה בטל חמרו בפעם הא’ עצת רוכבו, ר”ל עצת היצה”ר שלו, מפני ה’ ומלאכיו, במה שלא הלך בעצת יצרו לאור אותם, רק רצה ללכת לקוב לבד שהוא נטיה מדרכו, ובפעם הב’ הוסיף לבטל רצון רוכבו במה שרצה ללכת כפי רצון ה’ אף שיצטרך לברכם שבזה ילחץ רגל הרוכב, כי תחת שימלא רצון יצרו להשיג מתנות וכבוד ישיג בוז וקלון, והראו לו כי אתונו הוסיפה להכנע מפני מלאך ה’ בפעם השלישית יותר ממנו כי רבצה תחת בלעם וחדלה מלכת וכן הי’ ראוי שהוא יחדל מלכת לגמרי: 22:28 — ותאמר לבלעם מה עשיתי לך אמרה וכי עשיתי לך דבר כזה מעודך עד שהיית חושב שאני חמור שעסקיו רעים והכיתני, וזה עצמו מה שאמרה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, רק שבלעם לא הבין את דברי האתון וחשב שמ”ש מה עשיתי לך ר”ל מה עשיתי לך עתה וע”ז השיב כי התעללת בי, ופרשה לו שכונתה מה עשיתי לך מעודך עד היום הזה, ור”ל הלא כשראית שנוי כזה שלא קרה לך מימיך היה לך לשום על לב שאינו מקרה רק שיש לו סבה, ולדרוש על הסבה, בפרט שדרך הקוסמים לשום לב על כל עכוב שיקרה להם בדרך, כמ”ש ולא נפתח אזור חלציו, ואמרו פתי נפלה מפי מקלי נפל מידי וכדומה: 22:32 — על מה הכית את אתונך המלאך פירש לו תוכחת האתון שלא היה ראוי לך להכות האתון רק להבין שמה שנטתה מדרכה היה מפני איזו סיבה, והסבה הי’ כי הנה אנכי יצאתי לשטן, כי ירט אמר לו אתה האיש המתפאר בנבואה אתה סכל יותר מן החמור ובע”ח הפחותים ממנו, כי ירט הדרך לנגדי ר”ל כל הנמצא בדרך הזה אחזה איתם רטט וחרדה כשבאו לנגדי עד שימליץ שכל הדרך חרד ופחד לנגדי: 22:33 — ותראני, וכן האתון מכללם ראתה אותי ותט לפני הנה גם בע”ח שפלים הרגישו ורטט וחרדה אחזתם, ואתה שוטה בלתי מרגיש מאומה, ותט לפני אולי נטתה מפני, לפני מציין הנטיה מפני הכבוד, ומפני מציין הנטיה מפני המורא, ר”ל האתון נטתה מפני כבודי ורוממותי וזה ותט לפני, ויוכל להיות שנטתה מפני המורא ועז”א אולי נטתה מפני, ר”ל שיש ספק בדבר, ובאר צדדי הספק כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי שי”ל שנטתה מפני דהיינו מיראה מפני שהייתי הורג אותך ויראה שיהרג אדוניה וזה טעם היראה, וי”ל שנטתה לפני היינו רק מפני הכבוד לא מפני היראה כי אותה החייתי ולא הי’ לה לירא אחר שהיא לא היתה בסכנה: 22:34 — חטאתי כי לא ידעתי ר”ל חטאתי בזה במה שלא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך, שאם הייתי משים לב בדבר היה לי להרגיש שיש איזו סבה שעכבה את האתון מדרכה והייתי מתבודד עד שהייתי יודע שמלאך נצב בדרך: 22:35 — לך עם האנשים תחלה אמר לך אתם, ועתה אמר לך עם, שכבר בארתי שמלת עם מורה השווי, ותחלה אמר אשר אדבר אליך אותו תעשה ופה אמר אותו תדבר כי דבור הקללה או הברכה לא נקרא מעשה רק דבור, רק כשפועל שנוי בגוף המתברך או המקולל ע”י ברכתו או קללתו נקרא מעשה, כמ”ש בתמורה (דף ד’) לא תתני ממיר דבדבורו עביד מעשה, ותחלה רצה שבלעם יברכם ושברכתו תעשה רושם שיתקיימו ברכותיו, ולכן אמר אותו תעשה שבודאי כוון על הברכה כי הקבוי לא נקרא מעשה אחר שאינו עושה רושם והוא רק דבור, רק כונתו הי’ שיברכם ויתקיימו ברכותיו וזה נקרא מעשה, ולכן אמר לך אתם כי אינם הולכים בשווי, שהם רוצים להרע להם והוא ילך להטיב להם ולברכם, אולם אחר שהלך עם שרי מואב בשווי כי גם הוא היה חפץ ברעתם לא רצה ה’ שיברכם ברכה מתקיימת אחר שכונתו לרעה, וכמ”ש חז”ל שהכניס עין הרע בברכותיו, א”ל שהגם שיצוה לברכם לא יהיה ג”כ רק דבור לא מעשה ועז”א אותו תדבר, וע”כ אמר לך עם האנשים כי הוא שונא להם כמוהם: 22:37 — למה לא הלכת אלי ר”ל אם היה הטעם שלא הלכת מפני שרצית שאשלח שרים נכבדים יותר מהראשונים הלא היה לך להבין שאחר שאני שלחתי לקרא לך אשים לך כבוד יותר גדול, במה שאני בעצמי יצאתי לקראתך עד קצה הגבול, שזה כבוד היותר גדול שאפשר כי מי גדול מהמלך, וז”ש האמנם לא אוכל כבדך, הלא היה בדעתי לכבדך בעצמי לא ע”י שרים רק ע”י כבוד מלכות: 22:38 — ויאמר השיב לו שלא מפני הכמד נמנעתי מלכת רק מפני שאיני ברשותי, וגם עתה שבאתי לא אוכל לעשות מאומה ויראתי שלא לבד שלא אוכל לקלל עוד אצטרך לברך: 22:40 — ויזבח בלק בקר וצאן פרש”י דבר מועט בקר אחד וצאן א’ בלבד, והוא ממד’ רבה, כי בכ”מ כתוב צאן ובקר, ופי’ צאן ובקר הרבה והוא שם הקבוץ ובקר רמתא יותר מצאן. ובא דרך לא זו אף זו, כפי הכלל באילת השחר (כלל קצט), אבל פה שכתוב בקר וצאן ע”כ פי’ שזבח בקר א’ וכשלא הספיק לכלם הוסיף וזבח צאן א’: 22:41 — ויהי בבקר הנה חז”ל אמרו בברכות (דף ז’) שהיה בלעם יודע למין אותה שעה שהקב”ה כועס בה ואז היה מקלל, ושם אמר אימת רתח בתלת שעי קמייתא, לכן העלהו בבקר, עוד אומר שם תנא משמיה דר”מ בשעה שכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב”ה, לכן העלהו במות בעל, שידוע שהבעל הי’ עבודת החמה, ורצה שיקלל אותם ברגע שהקב”ה כועס בה: 23:1 — ויאמר בלעם הגה העלהו לג’ מקומות, וכבר בארתי בפ’ חוקת (כא יט כ) שג’ מקומות אלה היו שייכים למואב ולא טהרו בסיחון וע”כ היה יכול להעלותו שם, והקב”ה נתנם מתנה לישראל מנחלת מואב, והיה לבלק טענה שאינו מקללם קללת חנם כי נגעו בנחלתו, עיי”ש, אולם מה שבנה מזבחות שלש פעמים, ונסה א”ע ג’ פעמים לקללם, כבר באר הרי”א, מפני שהקללה שתבא מבלעם לישראל יצויר בא’ משלשה אופנים: [א] בסבה ארצית, כמו בנחוש וכשוף שירע להם ע”י הרעות המצויות בארץ דבר וחרב וחיה ומגפה וכדומה או ע”י עין הרע של בלעם, [ב] ע”י רעה שמיימית שופעת מן הכוכבים, שבהיות בלעם קוסם הי’ בקי לעשות טלסמאות ולהוריד רעות נוזלות ממשטרי הכוכבים המחייבים פעלים בשפלים כפי מצבם ונגודיהם, [ג] רעה השגחיית בשיעורר עליהם קטרוג וקצף מאת ההשגחה ע”י שיזכיר עונותיהם, שבהיותו ג”כ נביא לה’ ויודע דעת עליון היה יכול לעורר עליהם דין ורוגז למעלה, וע”ז העלהו בג’ מקומות ונסה א”ע ג’ פעמים להרע להם באחד מג’ אופנים אלה, והעלאה הראשונה שהעלהו במות בעל היה להרע להם ע”י רעות ארציות כי שם היו עובדים הבעל שהיו מעבירים במהם באש בבמת התופת לשכך חמת הפועל רע בקרב הארץ ע”י זבחי דמים, ורצה להרע ע”י הפועל רע וחייליו המשוטטים בארץ להשחית ולבלע, וספר כי ראה משם קצה העם כי א”א שתחול בהם קללה על כלם, שבהיותם מתאחדים הגוי כלו כל רע לא יקרב אליהם, ע”כ שם עינו על קצה העם להפרידם מן הכלל ובזה יחול בהם נגף או יתר רעות, ובהיות כל כח, בין כחות הקדושה בין של הסט”א, נכללות מז’ כחות, שע”ז היה מספר השבעה גדול אצלם בין בקדושה בין בהפוכה כמ”ש הראב”ע, לכן צוה לו שיבנה שבעה מזבחות ולהכין שבעה פרים לעורר כל כח וכח מולדת השבעה, ואמר בנה לי בזה, והכן לי בזה ר”ל במנה זו לעורר הכחות המוכנים להרע בעולם השפל: 23:3 — ואלכה אולי יקרה ה’ לקראתי באשר לא בא אליו מעולם דמר ביום הי’ מסופק בזה, ואמר ואלכה, היינו שיתרחק מפה להתבודד, ואמר אולי יקרה כי הי’ לו ספק אם יבא אליו במקרה בהקיץ וילך שפי שהלך בהתבודדות על הרי נשף: 23:4 — ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי באשר היה רחוק ממקום המזבחות אמר שערך את שבעת המזבחות הידועים להמשיך השפע משם לצורך המבוקש שלו, ורוצה להשיג על ידם מענה לשולחיו: 23:7 — מן ארם ינחני שמקום בלעם היה בארם נהרים ששם היו עוסקים בכשוף שענינם עם עזא ועזאל השוכמם בהרי נשף וחשך, ועז”א מהררי קרם כי משם היו ממשיכים הנחוש והכשופים כמ”ש כי מלאו מקדם פרש”י ממעשה ארם שהוא במזרחה של א”י, לכה ארה לי יעקב, כי בקשת מלך מואב בפעם הראשון היה לכה ארה לי את העם הזה, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שההמון נקראים בשם יעקב וגדולי העם נקראים בשם ישראל, אמר שעל ההדיוטות שלהם תחול הארור להומם ולאבדם, ועל ישראל שהם גדולי העם או כלל העם כשהם במעלתם ע”י צדקתם שעליהם לא תחול הארור תעורר עליהם זעם וקצף ע”י קטרוג שיזעום ה’ עליהם ועז”א ולכה זעמה ישראל: 23:8 — מה אקב ר”ל לא לבד שאי אפשר שאאור אותם שהוא שתחול עליהם הקללה להמעיטם, כי גם אי אפשר שאקוב אותם שהוא רק פרישת הקללה בפה מבלי שתחול בהם שזה גדר קבה, גם זה אי אפשר אחר שלא קבה אל, ולא אוכל לפרוש עליהם קללה מבלי רצון ה’, ונגד לכה זועמה ישראל, אמר ומה אזעום איך אעורר עליהם זעם אם לא זעם ה’ ואינו קוצף עליהם: 23:9 — כי מראש באר לו שא”א שתחול עליהם קללה מצד רעות העולם השפל ומקריו [שזה בקש ממנו עתה], כי אינם נתונים תחת מקרי העולם השפל ורעותיו מצד ארבעה טעמים: [א] מצד יחוסם מראש מצד האבות ודמה אותם להררי עד גבוהים ורמים ונשאים מכל סדור העולם השפל הלז והם צור ויסוד הכדור הארצי, וישראל נמשכו ביחוס ישר מן הצורים האלה כמ”ש הביטו אל צור חוצבתם, וההרים נשענים תמיד על הגבעות שהם קטנים מההרים והוא בנמשל האמהות, ויש הבדל בין ראה ובין שור ששור הוא הראיה מרחוק, ועז”א כי מראש צרים אראנו, וגם מגבעות אשורנו מרחוק כמי שרואה דבר מרחוק שאינו נראה כ”כ כדבר הנראה מקרוב, וכן זכות האמהות אינו גלוי כ”כ כמו זכות האבות, (שנית) הן עם לבדד ישכן שאינם כשאר אומות הקדומות שיתערבו בם אומות אחרות ובטל יחוסם, וגם אם לא נתערבו זרים בתוכם הם דומים במנהגיהם ובאים עמהם בחשבון אחד כי אין הבדל ביניהם, כי הם עם לבדד ישכן שלא נתערבו זרים בתוכם, וגם בגוים לא יתחשב בחשבון אחד כי הם נבדלים בכל דבר ולא באו בחשבון של גויי הארץ הקדומים: 23:10 — מי מנה, [ג] מצד כמותם ואיכותם. והנה אברהם נתברך בעפר כמ”ש והיה זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וכו’, ונתברך בכוכבים כמ”ש הבט נא השמימה וספור הכוכבים וכו’, ויש הבדל בין ספר ובין מנה, שפעל ספר שייך על דברים שיש להם מספר כמו הכוכבים, ופעל מנה אינו מציין ידיעת המספר רק כשמעיין לדעת אם לא חסר משעורם כמ”ש באורך בפי’ ש”ב (סי’ כד) ועל חלקים הדקים לא שייך לשון מספר כלל כי מי יספור את האבק הדק, רק לשון מנה היינו לדעת אם חסר משעורם, אמנם בעפר הארץ לא שייך גם המינוי לדעת אם חסר משעורו, וכמ”ש במד’ שהעפר אם יהיה בו חסרון יתמלא תכף כן ישראל כשחסרו על ידי דבר נתמלאו תכף, ועז”א אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, אמנם הכוכבים הגם שנוכל לספרם באמת אין להם מספר כי כל כוכב בפ”ע הוא עולם מלא בפ”ע ומצד זה אין להם מספר, וכן כל איש מישראל הוא עולם מלא בפ”ע ואין לו מספר מצד האיכות, וכבר בארתי זאת בארך בפ’ לך (טו ה), עז”א מי מנה עפר יעקב, שיעקב הם ההמונים הם נמשלו כעפר מצד רבוים שלא יצדק ע”ז מספר רק מנה ובכ”ז מי מנה אותם, שאם יחסר משעורם יתמלא תכף ולא שייך גם מנין, ומספר את רבע ישראל וישראל שהם הגדולים שבאומה שמצד זה הם נחלקים לארבעה דגלים כדוגמת כוכבי השמים שנחלקים לארבעה רבעי הגלגל, הנה מספרם נדמה למספר הכוכבים שכל כוכב הוא עולם בפ”ע ואם יחסר כוכב אחד מן המציאות יהיה חסרון בכלל הבריאה, ומצד זה הם נבדלים ממקרי העולם השפל והם עומדים ככוכבים לעולם ועד, וא”א שישיג אותם רעה ע”י כשוף ונחוש מדברים השפלים שהם גבוהים עליהם ורמים מהם: [ד] הם נבדלים מעמני העולם השפל ורעותיו מצד נפשם האלהית שהיא נצחיית וקיימת לעד ואינה נתונה תחת מקרי העולם השפל הכלה ונפסד ועז”א תמות נפשי מות ישרים שנפשם צרורה בצרור החיים לנצח, ותהי אחריתי כמהו שגם הגוף עתיד לקום בתחיה באחרית: 23:11 — ויאמר בלק שאל אותו שעכ”פ היה לו לשתוק ושלא לברך, והשיב שהוא מצווה מאת ה’ דוקא לדבר וצריך לשמור פקודת ה’, ועז”א אותו אשמור לדבר: 23:13 — אשר תראנו משם ר”ל משם תוכל לראות את כולו (לא כמו במות בעל שלא יכול לראות רק מקצתו) ובכ”ז אני מצוך שרק אפס קצהו תראה ולא תראה את כלו וכמ”ש למעלה (פסוק א’) שכדי שתחול בם הקללה היה צריך שישים עינו רק על מקצתם ולקלל קצה העם ע”י שיפריד בין כללותם, כי כשהקבוץ מחובר לפניו א”א שתחול בם קללה ועין הרע: 23:14 — ויקחהו שדה צופים כבר התבאר שאחר שראה שלא תחול בם קללה מצד הכשוף ורעת העולם השפל, רצה לנסות להוריד עליהם מארה ע”י הוראת הכוכבים ומשטרי הגלגלים והמזלות, ויקחהו שדה צופים שמשם היו עומדים האצטגנינים וצופים על מצפה הכוכבים והוראותיהם, ויבן שם שבעה מזבחות אחרות, להמשיך מארה מאת שבעת הכוכבים: 23:15 — ויאמר אל בלק עתה לא אמר אולי יקרה ה’ לקראתי כי לא נסתפק בזה כלל, שאחר שנקרא אליו בפעם הראשון יגלה לו גם עתה, וא”צ הכנה רק מאתו שיהיה מוכן אל הדבור, ועז”א ואנכי אקרה היינו אזמין א”ע לכך, ובפעם הראשון הוצרך להתרחק כדי להתבודד כמ”ש ואלכה וילך שפי, ועתה היה בוטח שיבא אליו הדבור בכאן אצל המזבחות ועז”א ואנכי אקרה כה: 23:16 — ויקר בכאן לא הוצרך לומר את שבעת המזבחות ערכתי כי היה עומד אצל המזבחות, ועז”א ויבא אליו ולא אמר כמו בפעם הא’ וישב אליו כי לא התרחק ממנו: 23:18 — קום בלק ושמע מבואר אצלי ההבדל בין שמיעה להאזנה שנושא שצריך לתת לב להבין בא עליו לשון שמיעה, ועל הנושא שא”צ כ”כ הבנה בא לשון האזנה, ובאשר קראו את בלק בשם בן צפור, מבואר שגם אביו היה איש גדול ומסוים עפ”ז אמר מצד שאתה בלק שמע והבין דברי, ומצד שאתה בן צפור וקבלת חכמה ודעת גם מאביך די בשתאזין עדי ג”כ תדע כי צדקתי: 23:19 — לא איש התוכח עמו על שחשב שה’ יתנחם ויספים שיקללם אחר שא”ל בפעם הראשון שיברך אותם, מבאר לו שזה א”א בחק האל ית’, ויש הבדל בין שם איש ובין שם אדם, ששם איש מציין כל יש ונמצא ונופל גם על המלאכים גם על יתר נמצאים, אבל שם אדם מציין את האדם לבדו כמ”ש בתורה אור (ויקרא סי’ י’) באורך, ויש הבדל בין מכזב ובין מתנחם, שהכזב הוא שהדבר אין בו ממש תכף, והנחום הוא מה שמתחרט אח”כ. והנה אצל כל הנמצאים הגם שלא יצדק עליהם הנחום והחרטה, למשל על המלאך לא יצדק לומר שמתחרט כי אינו בעל בחירה, בכ”ז יצדק לומר שמכזב, כי אחר שכל נמצא זולת האל ית’ כחו מוגבל ובעל תכלית אם מבטיח לעשות דבר שלמעלה מכחו הוא מכזב תכף, אבל אם יאמר לעשות דבר שהוא בכחו לא יתנחם ויתחרט, אבל אצל האדם שהוא בעל בחירה ורצונו אינו רצון בלתי משתנה יצויר ג”כ החרטה והנחום, וכמ”ש (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, ר”ל שלא ישקר שהדבר שאמר יהיה כזב תכף, וגם לא ינחם שיתחרט אח”כ על הבטחתו שזה יצויר רק אצל האדם וה’ לא אדם הוא להנחם, ועז”א מה שאתה חושב שיסכים לקללם, אם אתה חושב שמה שאמר תחלה לברכם הי’ דבר כזב תכף, לא איש אל ויכזב ואם אתה חושב שאח”כ יתחרט על דבורו הקודם אינו בן אדם שיתנחם ומפרש נגד מ”ש לא איש אל ויכזב ההוא אמר ולא יעשה וכי כחו מוגבל עד שיצויר שיכזב תכף בשעה שאמר לעשות הדבר, שלא יהיה בכחו לעשותו, הלא אינו איש כשאר יש ונמצא שכחו מוגבל, וגם ר”ל שתכף כשאומר לעשות דבר כבר הדבר עשוי כי אין עכוב לפניו והאמירה הוא העשיה, ונגד ולא בן אדם ויתנחם אומר הכי יצויר שדבר ולא יקימנה בעתיד ע”י שינחם מדבורו ולא יקים את דברו אשר דבר: 23:20 — הנה ברך לקחתי ר”ל א”כ אחר שלא איש אל ויכזב הנה ברך לקחתי לקחתי מאתו ברכה באמת, כי הברכה שיאמר איש מהנמצאים יצויר שאינה ברכה כי יכזב, אבל הברכה שאמר האל אינו אמירה לבד רק עשיה וכבר נגמר המעשה ואני לקחתי ברכה עשויה בפועל לא באמירה לבד, ואחר שאינו בן אדם שיתנחם ולא ישיב את דבריו גם בעתיד, א”כ וברך, ר”ל תהיה הברכה מתמדת גם בעתיד, ולא אשיבנה אחר שלא יתנחם: 23:21 — לא הביט ולא תאמר שהגם שלא יצויר שנוי וחרטה אצל האל יצויר שתשתנה הברכה לקללה מצד המקבלים, שהרעו מעשיהם ואינם ראוים לברכה, ע”ז משיב לא הביט און ביעקב ויש הבדל בין ראה ובין הביט שראה מציין ראות העין, והבטה מציין שימת לב על הדבר ועיון השכל, כמ”ש בישעי’ (סי’ ה’), ויש הבדל בין און ובין עמל שאון מציין מעשה רע שנעשה בפועל, ועמל מציין תכונת הנפש בעת עשותו הרע, ולפ”ז היה ראוי שיאמר לא ראה און ולא הביט עמל, כי האון שבפעל נראה בעין החושי והעמל הנפשי מושג רק ע”י העיון ושימת לב על הדבר, וכמ”ש (חבקוק א׳:ג׳) למה תראני און ועמל תביט, אולם המליץ פה יש לו כונה אחרת, שיאמר שה’ מרוב אהבתו אותם לא ישים לב לחטאתם והוא סולח לעולם, ועפ”ז יאמר שביעקב שהם ההמונים שבהם הגם שיראה בם און שהוא מעשה הנעשה שלא ביושר וזה נראה לעינים, בכ”ז לא הביט און היינו שלא ישים לב עליו, כי עמי הארץ זדונות נעשו להם כשגגות ואינו משים לב לענשם בעבור זה, ובישראל שהם גדולי האומה שהם לא יעשו און שהוא מעשה רע בפועל, אבל יצויר אצלם עמל שהוא שיחטאו בהניהור הלב ובמחשבה שזה נקרא עמל, ובכ”ז אחר שהרהור זה נשאר רק הרהור בלבד ואינו יוצא מכח אל הפועל שיעשו רע במעשה עד שהעמל יתראה בחוש הראות, א”כ לא ראה עמל בישראל, ואינו מעניש על המחשבה הנעלמה בקרב איש ולב עמוק, ה’ אלהיו הוא מאמר מקביל ע”י שלא הביט און ביעקב לכן ה’ אלהיו עמו אף שיחטאו לפעמים לא יסיר מהם השגחתו והשכינה בקרבם, וע”י שלא ראה עמל בישראל תרועת מלך בו כי ההשגחה דבוקה עם ישראל שהם הגדולים שבהם, ומציין שה’ הוא מלכם והם עמו, כמו שהמלך יתכבד ע”י העם שהוא מולך עליהם וכשבא בקרבם יריעו תרועת שמחה על שמלכם בקרבם, כן יתקדש ה’ ותנשא מלכותו ונקדש בכבודו ע”י הצדיקים והוא בקרבם כמלך השוכן בתוך עמו ומתכבד בכבודם: 23:22 — אל מוציאם אחר שהתוכח עמו על מה שחשב שה’ ישנה דבריו ויסכים לקללם, משיב לו על מה שחשב להרע ע”י נחש או קסם, ואומר האל אשר הוציא אותם מארץ מצרים האל הזה הוא לו לישראל כתועפת ראם כי מצרים היו עובדים למזל שור, אומר שהאל דומה כראם שהוא גבור יותר משור ומנגח בקרניו, כן התגבר על מזל שור בתועפת ראם ובגבורתו: 23:23 — כי לא נחש וע”י השגחת האל שהוציאם ממצרים, הפלה אותם שיהיו למעלה מן הטבע ושלא ישלט בם נחש וקסם, ונחש מציין שיפעול לו רעה ע”י כשוף ורעת עולם השפל, וקסם מציין שיפעול לו רעה ע”י הכוכבים שבהם יפעלו הקוסמים, ואמר שגם יעקב שהם ההמון שלהם הגם שיהיו תחת המזל לא ישלט בהם נחש ורעות העולם התחתון, וישראל שהם הגדולים שבהם, או כלל העם כשהם צדיקים שאז נקראו ישראל ואז הם גם למעלה מן המזל ולא ישלט בם קסם שיגיע להם רעות ע”י הכוכבים, ובזה השיב נגד בלק שרצה להרע להם בפעם הא’ ע”י נחש, ובפעם הב’ ע”י קסם. כעת אומר כ”ז אני מדבר נגד ההנהגה שהנהיג ה’ את ישראל עד הנה, אבל כעת, ר”ל עתה ישראל מוכנים להנהגה נעלה ונשאה מזה, כי עתה ישראל מוכנים לכנס לארץ ולהוריש את יושבי הארץ ולהפיל את כלם חללים, וכ”ז יהיה ע”י ה’ ההולך בראשם לכבוש את הארץ לפניהם, א”כ בעת ומעתה יאמר ליעקב ולישראל היינו שבשביל יעקב וישראל יאמר ויתפרסם מה פעל אל, היינו הפעולה הטראה שיפעל אל, והוא מה שיספר בפסוק שאח”ז, או פי’ שיאמר מה שפעל אל ליעקב ולישראל: 23:24 — הן עם ר”ל שהאל יפעל שהעם הזה יקום כלביא הטורף טרף אדם אכל, כן יקום במלחמת ז’ עממין להשמיד גוים ולהכריתם והלביא היא הנקבה של הארי כשיש לה גורים שהיא תמהר לקום בכעסה והארי הוא גבור יותר והוא יתנשא, לא ישכב, ר”ל לא ינוח, עד יאכל טרף וישמיד ז’ עממין, ור”ל וכ”ש שעתה אי אפשר שתחול בם שום קללה אחר שהאל עוסק לפעול להם כל הנוראות האלה: 23:25 — ויאמר בלק א”ל הלא עכ”פ היה לך להיות שב ואל תעשה ושלא לברך, והשיב שזה א”א כי ה’ דבר לו, שיעשה ויברך והיה מוכרח לזה: 23:27 — לכה נא אקחך אל מקום אחר עתה רצה לעורר עליהם קללה מצד ההשגחה האלהית ע”י שימצא להם עון אשר חטאו נגד האלהים לעורר עליהם קצף מאת ההשגחה, ועז”א אולי יישר בעיני האלהים: 23:28 — ויקח בלק את בלעם ראש הפעור שצפו ששם עתידים לחטוא ויחר בם אף ה’: 24:1 — וירא בלעם יאמר שאחר שראה ע”י שני פעמים הראשונים שטוב בעיני ה’ לברך את ישראל, לא רצה לנסות עוד לעשות כמו שהלך כפעם בפעם ר”ל בשני הפעמים, לקראת נחשים, וישת ר”ל שלכן רצה לחפש עליהם איך יוכל להעיר עליהם קטרוג שיקצוף ה’ עליהם ויקללם מצד ההשגחה. וישת אל המדבר פניו פנה אל המדבר ששם חונים ב”י אולי ימצא עליהם איזה חטא משם, ובת”א ששם פניו על חטא העגל שעשו במדבר: 24:2 — וישא בלעם את עיניו ועתה ראה את ישראל שוכן לשבטיו ר”ל שראה את כלם, לא כמו בפעמים הראשונים שראה רק מקצת מהם, אולם כאשר ראה את כלל העם כמו שהם שוכנים ד’ דגלים כ”א מג’ שבטים שזה דוגמת מחנות המרכבה העליונה ושכינת ה’ בתוכם, עי”כ ותהי עליו רוח אלהים כי בפעמים הראשונים הי’ רק הערה האלהית שבא אליו מרחוק דרך מקרה כמ”ש ויקר אלהים אל בלעם, אבל עתה נתלבש ברוח אלהים ונבואה גמורה כי נחה עליו הרוח: 24:3 — וישא משלו ויאמר נאם בלעם ר”ל שהנה נאם נאום ג’ פעמים, ובפעם הראשון היה נאם בלעם בנו בעור ר”ל הנאם שנאם לא היה נבואה גמורה כי אז עסק בנחש להמשיך קללה מכחות הסטרא אחרא אשר בעולם התחתון, וחכמה זו קבל מבעור אביו, וממקום זה חל עליו הרוח והנאם פי’ מצד שהוא בלעם בנו של בעור בפעם השני היה נאם הגבר שתם העין שאף שנשא עיניו למרום להמשיך עליהם קללה מאת משטרי שמים והמזלות בכ”ז היה עינו סתום שזה הפך מן גלוי עינים, ר”ל שגם בנאם זה עדיין לא חזה מראות אלהים: 24:4 — נאם אבל הנאם השלישי שינאם עתה הוא מצד הנבואה כי עתה חל עליו רוח אלהים, ועי”ז הוא שומע אמרי אל באזניו הפנימים, ובעין הנבואיי מחזה שדי יחזה והוא נופל בעת החזון כי נתבטלו כל כחות גופו, והוא גלוי עינים לחזות מחזות נבואיות וזה הפך של שתום העין, ור”ל שנאם זה השלישי הוא דבור נבואיי: 24:5 — מה טבו אהליך יעקב האהל הוא אהל עראי והמשכן הוא הקבוע, ובמדבר שכנו באהלים אבל היו מוכנים אז לכנס אל הארץ ולשכון במשכנות קבועים ובלעם ראה כ”ז, ואמר על האהלים שבמדבר מה טבו אהליך יעקב ועל מה שמוכנים לשכון במשכנות בא”י אמר מה טובו משכנותיך ישראל ושם ישראל גדול משם יעקב, כי כשיכנסו לארץ יהיו במעלה יותר גדולה ויקראו בשם ישראל: 24:6 — כנחלים נגד אהליך יעקב אמר כנחלים נטיו שהנחלים מימיהם פוסקים כמ”ש אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעברו (איוב ו׳:ט״ו), וכן במדבר היו נדים ממקום למקום, אבל הנהרות הם קבועים ומושכים תמיד, וזה נגד משכנותיך ישראל שהם יהיו קבועים כגנות עלי נהר המושך תמיד, ואמר שנית נגד אהליך יעקב כאהלים נטע ה’ הם עשבים מריחים, כי אהלי המדבר היו דומים כצמחי אהלות ועשבי בשמים שהם צצים ונובלים ונוטעים אחרים תחתיהם, כן לא היו נטיעותיהם קבועים ומושרשים, אבל משכנותיך ישראל בא”י דומים כארזים עלי מים שהארזים הם קבועים ועציהם יתקיימו לאלפי שנים, ומשל כנחלים נטיו מציין השפע שמקבלים מאת ה’ שנדמה למים, שבא”י לא תפסק בשום עת, ומשל כאהלים וכארזים מציין את העם עצמו וקיומו ועמידתו וגבורתו: 24:7 — יזל מים מדליו הדולה היא מבארות עמוקים וזה המבדיל מינו ומן שאב ר”ל המים שהם דולים עתה בטורח גדול ממקום עמוק מאד, יזל אח”כ בלא טורח ולא ממקום עמוק רק ממעין המושך כמ”ש ונוזלים מתוך בארך, והמליצה שמי השפע והברכה שהם דולים עתה בטורח גדול ויגיעה רבה יהיה מקור נפתח לבניהם אחריהם לשאב ממנו מים בששון ממעיני הישועה בלא עמל, וזה יהיה ע”י דליו, ע”י שהם פחחו צנור השפע ודלוהו מבארות עמוקים ועי”כ זרעו יהיה במים רבים מי השפע והברכה, וירם עד שיבא עת שימלוך מלך לב”י ותחלה ירום מאגג מלכו הוא מלכות שאול שהי’ ענינו להשמיד את עמלק ואח”כ ותנשא מלמתו בימי דוד ושלמה: 24:8 — אל ואח”כ לא יצטרכו לצאת למלחמה על אויביהם כמו בימי יהושע כי האל שהוציאו ממצרים שהוא לו כתועפת וחזקו של ראם כמ”ש וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, האל הזה הוא יאכל את גוים שהם צריו של ישראל, ויגרם את עצמותיהם. וחציו ימחץ ר”ל הגוים שהיו חציו של הקב”ה שבהם המית את העמים החוטאים נגדו כענין הוי אשור שבט אפי (ישעיה י) ימחץ ה’: 24:9 — כרע ואז לא ידמה ישראל כארי בעת שיקום לטרף, כמ”ש תחלה כלביא יקום וכארי יתנשא, רק ידמה כארי בעת רבצו במנוחה, כן כרע שכב כארי וכלביא כן יהיה מנוחתו כבוד, ומי יקימנו כי לא יערב שום עם להלחם עמם אחר שה’ ישמיד כל אויביו, ואז מברכיך ברוך וגו’: 24:14 — ועתה הנני הולך לעמי ר”ל עד עתה לא יכולתי להועיל לך מאומה כי הוזהרתי ע”ז מאת ה’ שלא לעשות טובה או רעה מלבי, רק עתה שאני הולך לעמי נפסק ענין שליחותי שבאתי אליך בצווי ה’, ומעתה הנני ברשות עצמי, ועתה לכה איעצך הוא העצה שנתן לו להרע לישראל ע”י בנות מואב, ובאשר עצה זו נתן לו בצנעה אמר לכה איעצך ר”ל לכה אתי אל מקום סתר ושם איעצך, והעצה התגלה אח”כ כמ”ש הן הנה היו בדבר בלעם למסר מעל בה’, וגם דע כי אשר יעשה העם הזה לעמך זה לא יהיה עתה רק באחרית הימים ואין לך לדאג על ימים הבאים אם שלום ואמת יהיה בימיך: 24:15 — וישא משלו עתה בא להודיעהו נבואה עתידה מה יעשה ישראל למואב בעתיד, ויען שגם זה חזה בנבואה גמורה כמו הנאם הקודם, חזר שנית ההקדמה שהקדים בנאם הקודם, והוסיף ויודע דעת עליון שלא אמר בנבואה הקודמת, כי עתה הודיעהו עתידות שיבואו לעתים רחוקות: 24:17 — אראנו יש הבדל בין אראנו ובין אשורנו שהראיה הוא מקרוב ואשורנו הוא מרחוק, והוא ראה נבואה א’ שתהי’ בזמן קרוב שהוא בימי דוד, ועז”א אראנו מקרוב, הגם שלא עתה שיהי’ אחר ארבע מאות שנה, ועוד חזה נבואה עתידה שתהי’ בימי המשיח שהוא באחרית הימים ועז”א אשורנו ששור הוא מרחוק, ומפרש ולא קרוב כי זמן ד’ מאות שנה הוא זמן קרוב נגד ריחוק ימות המשיח, ומפרש נגד אראנו ולא עתה דרך כוכב מיעקב הוא המלך דוד שהיה כוכב מאיר ליעקב, ונגד אשורנו ולא קרוב אמר וקם שבט מישראל השבט הוא כוכבא דשביט הנוצץ בכל קצוי ארץ והוא מליצה על מלכות המשיח, וקראו ישראל שהוא שם המעלה והגדולה נגד שמו בימי דוד שקראו בשם יעקב, ומחץ ונגד מ”ש דרך כוכב מיעקב אומר ומחץ פאתי מואב כי דוד המלך מדד את מואב שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, נמצא מחץ שני הפאות והניח החבל האמצעי להחיות, ונגד וקם שבט מישראל אומר וקרקר כל בני שת שמלך המשיח הוא יעקר את מואב לגמרי, וקרקר פי’ כמו מקרקר קיר (ישעיהו כ״ב:ה׳), ושת הוא יסוד הבנין כמו כי השתות יהרסון, וגם מלת בני יל”פ משרש בנה כמו ועל בן אמצתה לך, ר”ל שיעקר כל בנינים היסודיים של מואב ולא ישאיר להם שרש וענף: 24:18 — והיה נגד דרך כוכב מיעקב אמר והיה אדום ירשה כי דוד כבש את אדום והיו לו עבדים, ובכ”ז לא לקח את ארצם שנקרא בשם הר שעיר שארץ קני קנזי וקדמוני לא יקחו ישראל עד ימות המשיח, ונגד וקם שבט מישראל אומר והיה ירשה שעיר אויביו, שבימות המשיח יירשו את הר שעיר ויהיה לישראל ואז ישראל עושה חיל: 24:19 — וירד מיעקב ובימי דוד שאז קראם בשם יעקב ירדו בבני אדום וימשלו בם ולא יכלו אותם, ובימות המשיח והאביד שריד מעיר לא ישאיר שום שריד ופליט מן אויבי ישראל (ועיר לשון ויהי עריך) ובאשר לא פירש מי הוא העיר והשונא שלא ישאיר לו שריד, שטט החוזה במחשבתו לדעת מי זה הוא ועי”כ: 24:20 — וירא את עמלק ראה שהעיר והשונא הוא עמלק שהוא מבני עשו שעליו נאמר שימחה זכרו באחרית הימים, וע”כ אמר שיען שעמלק הוא ראשית גוים שבאו להרע לישראל לכן אחריתו עדי אובד: 24:21 — וירא את הקיני בהיותו משוטט בעניני עמלק ראה שהקיני מבני יתרו התחבר אל עמלק בימי שאול, כמ”ש (ש”א טו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך העמלקי, עז”א לו איתן ר”ל [שים] איתן מושבך כי מקומך זה בלתי איתן כי תספה, עם עמלק סור מן עמלק למקום איתן ושים בסלע קנך: 24:22 — כי אם והגם שלבסוף יהיה קין לבער ע”י גלות אשור זה לא יהיה לעולם כי עד מה אשור תשבך הלא תגאל מידו לא כן אם תתחבר לעמלק. וגם יל”פ כדעת הת”א שתרגם קיני שלמאה וכן על קיני קנזי קדמוני תרגם קיני שלמאה, שאחר שנבא על מואב ואדום שהם קנזי וקדמוני שיהיו לעת”ל ירושה לישראל ראה את הקיני שהוא עמון וא”ל גם איתן מושבך ר”ל עז גבול עמון יהיה ירושה לישראל הגם שתשים בסלע קנך בכ”ז יהיו לבער קין, והגם שתשבך אשור זה לא יארך כמ”ש ואח”כ אשיב שבות בני עמון ואז תהי’ ירושה לישראל: 24:23 — וישא משלו בהיותו משוטט בחזיונו אל מה שיהי’ באחרית הימים אחר גלות אשור יעמדו כמה רעות ומלחמות וימותו רבים: 24:24 — וצים וראה שיצאו אניות מלחמה מיד כתים שהם הרומיים שישלחו לכבוש את הישמעאלים וינצחום בכמה מלחמות עד שיענו את אשור ואת בני עבר הנהר שכולל גם את ישראל שנענה ונלחץ בעת ההיא, וגם הוא כמ”ש (דניאל ז’ יא) מן קל מליא רברבתא וגו’ קטילת חיותא וגו’ ויהיבת ליקדת אשא:

הערות

טיפולוגיה: בלעם הוא טיפוס של נביא שלא מישראל שמכיר את אלוקי ישראל אך מתלבט. הוא שומע את קול ה’ אך לא מצליח לעצור את אנוש חטאתו — עצתו בסופו תוביל לחטא בעל פעור (במ כה).

צורתה של החמור: החמור רואה מלאך ה’ בנו של בלעם לא רואה; החמור מדבר בשפת אדם. זה רמז כי בלעם עיוור על אמיתות הנבואה אך החי (החמור) יודע מה שהאדם איננו יודע.

ברכות בלעם: כל ברכה ישראל משקפת דקדוק תורני — “עם לבדד יִשכוֹן” (פסוק ט) = ישראל אינם מערובבים בשאר הגויים. “מי ספר עפר יעקב” (י) = זכות הישכונים בדרך.

סדר עולם: סיפור בלעם קורה בשנת 2488 לפי מסורת, בשנת מות משה — זהו אחד מן ההדברים האחרונים בדרך לארץ.

השוואה CT-003 (קריאת הנביא לשליחות): בלעם נקרא על ידי בלק, אך אלוקים מעדיף — בלעם צריך להוביל ברכה, לא קללה.

ניווט

קישורים חוזרים