הנחש הנחושת (שרפים בדרך)
פסוקים
וַיִּסְעוּ֙ מֵהֹ֣ר הָהָ֔ר בְּדֶ֖רֶךְ יַם־ס֑וּף לִסְבֹ֣ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱדוֹ֔ם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ וַיְדַבֵּ֥ר הָעָ֖ם בֵּאלֹהִ֑ים וּבְמֹשֶׁ֗ה לָ֚מָּה הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֥וּת בַּמִּדְבָּ֖ר כִּֽי־אֵ֣ין לֶ֔חֶם וְאֵ֥ין מַ֖יִם וְנַפְשֵׁ֥נוּ קָצָ֖ה בַּלֶּ֥חֶם הַקֹּלֽקֵל׃ וַיְשַׁלַּח֩ יְהֹוָ֨ה בָּעָ֜ם אֶת־הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֗ים וַיְנַשְּׁכ֥וּ אֶת־הָעָ֖ם וַיָּ֥מׇת עַ֥ם רַ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ וַיָּבֹ֨א הָעָ֧ם אֶל־מֹשֶׁ֛ה וַיֹּאמְר֖וּ חָטָ֑אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַּיהֹוָה֙ וּבְךָ֔ הִתְפַּלֵּ֥ל אֶל־יְהֹוָ֖ה וְיָסִ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָֽשׁ׃ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃ וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה עֲשֵׂ֣ה לְךָ֣ שָׂרָ֑ף וְשִׂ֣ים אֹת֔וֹ עַל־נֵ֖ס וְהָיָ֞ה כׇּל־הַנָּשׁ֥וּךְ וְרָאָ֥ה אוֹת֖וֹ וָחָֽי׃ וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֤ה נְחַשׁ־נְחֹ֙שֶׁת֙ וַיְשִׂמֵ֣הוּ עַל־הַנֵּ֔ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁךְ֙ הַנָּחָ֔שׁ אֶת־אִ֖ישׁ וְרָאָ֥ה אֶת־נְחַשׁ־הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃
דמויות
מיקום
- מדבר סיני (מקום הנחשים)
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | השליחה של נחשים שרפים כעונש ההתלוננות
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | אלוקים מדבר אל משה על הנחש הנחושת
- אפיון - מנהיגות במשבר | משה מתפלל בעד העם ומוצא פתרון אלוקי
מפרשים
רש”י
21:4 — ים סוף.: דרךְ ים סוף. כֵּיוָן שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וּבָאת עֲלֵיהֶם מִלְחָמָה זוֹ, חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם דֶּרֶךְ יַם סוּף, הוּא הַדֶּרֶךְ שֶׁחָזְרוּ לָהֶם כְּשֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם גְּזֵרַת מְרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר “וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף” (דברים א’), וְכָאן חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שֶׁבַע מַסָּעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן”, וְכִי בְמוֹסֵרָה מֵת? וַהֲלֹא בְהֹר הָהָר מֵת? אֶלָּא שָׁם חָזְרוּ וְהִתְאַבְּלוּ עָלָיו וְהִסְפִּידוּהוּ כְּאִלּוּ הוּא בִפְנֵיהֶם; וְצֵא וּבְדֹק בַּמַּסָּעוֹת וְתִמְצְאֵם שֶׁבַע מַסָּעוֹת מִן מוֹסֵרָה עַד הֹר הָהָר (תנחומא): 21:4 — לסבב את ארץ אדום.: שֶׁלֹּא נְתָנָם לַעֲבֹר בְּאַרְצוֹ: 21:4 — ותקצר נפש העם בדרך.: בְּטֹרַח הַדֶּרֶךְ שֶׁהֻקְשָׁה לָהֶם, אָמְרוּ עַכְשָׁו הָיִינוּ קְרוֹבִים לִכָּנֵס לָאָרֶץ וְאָנוּ חוֹזְרִים לַאֲחוֹרֵינוּ, כָּךְ חָזְרוּ אֲבוֹתֵינוּ וְנִשְׁתָּהוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה עַד הַיּוֹם, לְפִיכָךְ קָצְרָה נַפְשָׁם בְּעִנּוּי הַדֶּרֶךְ, וּבְלַעַ”ז אנקרוט”לור; וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ — בִּהְיוֹתוֹ בַדֶּרֶךְ, וְלֹא פֵּרֵשׁ בּוֹ בַּמֶּה קָצְרָה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָא קִצּוּר נֶפֶש בַּמִּקְרָא מְפֹרָשׁ שָׁם בַּמֶּה קָצְרָה, כְּגוֹן “וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם” (זכריה י”א), וּכְגוֹן “וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל” (שופטים י’), וְכָל דָּבָר קָשֶׁה עַל אָדָם נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן קִצּוּר נֶפֶשׁ, כְּאָדָם שֶׁהַטֹּרַח בָּא עָלָיו וְאֵין דַּעְתּוֹ רְחָבָה לְקַבֵּל אוֹתוֹ הַדָּבָר וְאֵין לוֹ מָקוֹם בְּתוֹךְ לִבּוֹ לָגוּר שָׁם הַצַּעַר, וּבְדָבָר הַמַּטְרִיחַ נוֹפֵל לְשׁוֹן גֹּדֶל, שֶׁגָּדוֹל הוּא וְכָבֵד עַל הָאָדָם, כְּגוֹן “וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי” (זכריה י”א) — גָּדְלָה עָלַי, “וְיִגְאֶה כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי” (איוב י’); כְּלָלוֹ שֶׁל פֵּרוּשׁ, כָּל לְשׁוֹן קִצּוּר נֶפֶשׁ בְּדָבָר לָשׁוֹן שֶׁאֵין יָכוֹל לְסָבְלוֹ הוּא — שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתּוֹ: 21:5 — באלהים ובמשה.: הִשְׁווּ עֶבֶד לְקוֹנוֹ (תנחומא): 21:5 — למה העליתנו.: שְׁנֵיהֶם שָׁוִים: 21:5 — ונפשנו קצה.: אַף זֶה לְשׁוֹן קִצּוּר נֶפֶשׁ וּמִאוּס: 21:5 — בלחם הקלקל.: לְפִי שֶׁהַמָּן נִבְלָע בָּאֵבָרִים קְרָאוּהוּ קְלֹקֵל, אָמְרוּ, עָתִיד הַמָּן הַזֶּה שֶׁיִּתְפַּח בְּמֵעֵינוּ, כְּלוּם יֵשׁ יְלוּד אִשָּׁה שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא? (יומא ע”ה): 21:6 — את הנחשים השרפים.: שֶׁשּׂוֹרְפִים אֶת הָאָדָם בְּאֶרֶס שִׁנֵּיהֶם: 21:6 — וינשכו את העם.: יָבֹא נָחָשׁ שֶׁלָּקָה עַל הוֹצָאַת דִּבָּה וְיִפָּרַע מִמּוֹצִיאֵי דִּבָּה, יָבֹא נָחָשׁ שֶׁכָּל הַמִּינִין נִטְעָמִין לוֹ טַעַם אֶחָד וְיִפָּרַע מִכְּפוּיֵי טוֹבָה שֶׁדָּבָר אֶחָד מִשְׁתַּנֶּה לָהֶם לְכַמָּה מַטְעַמִּים (תנחומא): 21:7 — ויתפלל משה.: מִכָּאן לְמִי שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחֹל (עי’ תנחומא): 21:8 — על נס.: עַל כְּלוֹנָס, שֶׁקּוֹרִין פירק”א בְּלַעַז, וְכֵן “וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה” (ישעיהו ל’), “אָרִים נִסִּי” (שם מ”ט), “שְׂאוּ נֵס” (שם י”ג); וּלְפִי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְאוֹת וְלִרְאָיָה, קוֹרְאוֹ נֵס: 21:8 — כל הנשוך.: אֲפִלּוּ כֶלֶב אוֹ חֲמוֹר נוֹשְׁכוֹ הָיָה נִזּוֹק וּמִתְנַוְּנֶה וְהוֹלֵךְ, אֶלָּא שֶׁנְּשִׁיכַת הַנָּחָשׁ מְמַהֶרֶת לְהָמִית, לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן וְרָאָה אֹתוֹ — רְאִיָּה בְעָלְמָא — וּבִנְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ נֶאֱמַר “וְהִבִּיט” — וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט וְגוֹ’ — שֶׁלֹּא הָיָה מְמַהֵר נְשׁוּךְ הַנַּחַשׁ לְהִתְרַפְּאוֹת אֶלָּא אִם כֵּן מַבִּיט בּוֹ בְּכַוָּנָה; וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו הָיוּ נִמּוֹקִים (ראש השנה כ”ט): 21:9 — נחש נחשת.: לֹא נֶאֱמַר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת, אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה, הַקָּבָּ”ה קוֹרְאוֹ נָחָשׁ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂנּוּ שֶׁל נְחֹשֶׁת, לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן (בראשית רבה ל”א):
מלבי”ם
21:4 — ויסעו מהר ההר. נסעו רחוק מגבול אדום ועז”א לסבוב את ארץ אדום. כי לא הניחום ללכת סמוך לגבולו, ומבואר בפ’ מסעי שמשם עד אובות היו שתי מסעות צלמונה ופונון, ובת”י שם אמר שבצלמונה דברו סרה ובפונון שלח עליהם את הנחשים, ותקצר נפש העם באשר היו קרובים לא”י והוצרכו לסבוב דרך רחוקה שנית וחז”ל אמרו מפני שאחרי מות אהרן נסתלק עמוד הענן שהיה מישר הדרך והיה צל מחורב ומלהט השמש: 21:5 — וידבר. כל התלונות עד הנה היו על משה ועתה ידעו שהוא שליח ה’ ודברו סרה על ה’ המוציא אותם מא”מ, ומ”ש ונפשנו קצה ר”ל הגם שיש לחם שהוא המן, הוא מזון קל, וחז”ל אמרו (פסחים קיב) השכם ואכול בקיץ מפני החמה, וחשבו שלהגן מן השרב צריך אכילת מזון גס לא מזון קל כהמן שטוב למעונגים יושבי בית לא להולכי בארץ ציה וחום: 21:6 — וישלח ה’ בעם כבר בארו המפרשים שהיה מדה כנגד מדה על שדברו לה”ר על ה’ כמ”ש במד’ אומרים לנחש מה הנאה יש לך ארי טורף ואוכל וכו’ א”ל ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון וגם אחר שקצו בלחם שמים ורצו לחם הבא מן העפר נשך אותם הנחש אשר עפר לחמו: 21:7 — ויבא העם אל משה, ויסר מעלינו את הנחש חז”ל אמרו שדרו של אדם לאחר ז’ שנים נעשה נחש והוא דלא כרע במודים, ר”ל שכבר בארתי בפי’ בראשית (ג’ י”ט) בתורה אור שם שהענין שקרה לאדם הראשון נוהג גם בזרעו אחריו, רק מה שהיה באדם בג’ גופים אדם אשה נחש נוהג היום בגוף אחד, שהנשמה העליונה שנתנה בו וכחותיה שהם השכל ובינה הוא האדם, והגוף שלו הוא האשה וכחות הגויה שמצד היצה”ר הם הנחשים אשר באדם, והנחשים האלה יטילו את ארסם בגויה ויפתו אותם אל התאוה והמותרות וכל דבר פשע, ואם ימשך אחריהם זמן רב יהיה כנחש אשר עפר לחמו לא לחם ה’ שהוא המזון הרוחני המיוחד אל הנשמה, שדרו נעשה נחש שהוא הפחות שבבע”ח ואז ישוך הנחש את האיש ויאבד את נשמתו ואת גופו משני עולמות, והוא דלא כרע במודים, שאם ישוב ויתודה ויודה לה’ אז ישוב להיות אדם מדבר משכיל, והתבאר אצלי שהפעולה וההנהגה שיפעול האדם בעולמו הקטן שהוא גופו לטוב או לרע כן יתעורר לעומתו ההנהגה בעולם הגדול, כמ”ש במעשה של תנורו של עכנאי שאמר חרוב זה יוכיח, וכאשר דברו העם באלהים ובמשה ושדרם נעשה נחש בגופם כן התעוררו הנחשים אשר בעולם וינשכו את העם, אולם כאשר כרעו במודים ויאמרו חטאנו בקשו ממשה התפלל אל ה’ ויסר מעלינו את הנחש ר”ל הנחש הנושך הנמצא בקרבנו והטיל בנו זוהמא: 21:8 — ויאמר ה’ אל משה עשה לך שרף וכבר אמרו ביומא (דף ג’) עשה לך משלך, שכבר בארנו (שמות ד’ ג’) במ”ש ה’ למשה השליכהו ארצה ויהי לנחש שמשה אשר משל על כחותיו החומריים וכלם היו קדש לה’ מתרוממים מן הארציית אל הרוחניית והאלהית היה הנחש שלו ר”ל כחות היצה”ר, למטה אלהים בכפו והיה כלו רוחני קדש קדשים, ואצל משה לא נקרא בשם נחש שמורה על יסוד העפר שבו וכח הטומאה שלו רק בשם שרף ע”ש יסוד האש והרוחניות שבו שגבר על יסוד העפר, וע”כ אמר למשה עשה לך שרף שתעשה השרף מכחך שאתה בטלת כח הנחש והיה למטה אלהים עושה נסים ופלאות, ושים אותו על נס שהוא הפך הנחש הזוחל על גחונו רק יתרומם למעלה על נס להתנוסס וגם רמז מה שעושה נסים ופלאות, והיה כל הנשוך וראה אותו וילמד להתגבר על הנחש שלו ולהתרומם אל הרוחניות ולכרוע במודים וחי שכמו שלא ישלוט בו הנחש הפנימי אשר בקרבו כן לא יזיקהו הנחש החיצוני: 21:9 — ויעש משה נחש נחשת. לרמז שהגם שמצד טבע גופו היה נחש מזיק ומחומר הנחשת שמורה על כח הסט”א כמ”ש במק”א, בכ”ז וישימהו על נס וירם קרן אל הרוחנית, ובזה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ראיה ובין הבטה שהבטה מציין פנות המחשבה והעיון אל הדבר שעיין והבין ענין נחש הנחשת שעשה משה ולמד להכניע יצרו וחי, וכבר כתב הרמב”ן שלמדנו בזה שדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, מסיר הנזק במזיק ומרפא החולי במחליא כמו שהזכירו גבי ויורהו ה’ עץ וכן במלח אלישע במים, וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, וכן ישמרו הרופאים מהזכיר לפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם, וא”כ היה ראוי לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יביטו בצורת נחש כלל, וצוה הקב”ה למשה לעשות להם דמות שרף שהוא הממית אותם, וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף:
הערות
סימוליקה של הנחש: הנחש הנחושת הוא סמל גאולה מן התליה ודלקת (נכך = נחש שורף = דלקת נחש). מי שנשוך מנחש נראה את הנחש הנחושת ונשמר. רמז עמוק לתשובה ולהאמנה.
יוחנן ג:יד: יוחנן בבשורתו מזכיר סיפור זה כמישל לתליית ישוע — וכיצד המאמין בו יקבל חיים.
מדרש: בעל הטורים מציין שהנחש הנחושת עשוי מנחשת (נחושת) — ולא מעץ; זה אומר שהסמל איננו חי אלא מתכתי, אמנותי, כולל בעצמו את כוחה של הבריאה אך אינו בעל חיים.
השוואה CT-019 (עונש גלות): עונש זה אינו גלות מהמקום אלא הכאה בתוכו — השעבודות מתהפכות. העם דורש מעם ומשה מתאמץ לשמור, אך כיוון הנחשים הם משליח אלוקים.
ניווט
- קודם: במ_020_001 - מאי מריבה
- אחרי: במ_022_001 - בלעם ובלק