תהלים קמא-קמג — “ה’ קראתיך חושה לי”
פסוקים
מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְהֹוָ֣ה קְ֭רָאתִיךָ ח֣וּשָׁה לִּ֑י הַאֲזִ֥ינָה ק֝וֹלִ֗י בְּקׇרְאִי־לָֽךְ׃ תִּכּ֤וֹן תְּפִלָּתִ֣י קְטֹ֣רֶת לְפָנֶ֑יךָ מַֽשְׂאַ֥ת כַּ֝פַּ֗י מִנְחַת־עָֽרֶב׃ שִׁיתָ֣ה יְ֭הֹוָה שׇׁמְרָ֣ה לְפִ֑י נִ֝צְּרָ֗ה עַל־דַּ֥ל שְׂפָתָֽי׃ אַל־תַּט־לִבִּ֨י לְדָבָ֪ר׀רָ֡ע לְהִתְע֘וֹלֵ֤ל עֲלִל֨וֹת׀ בְּרֶ֗שַׁע אֶת־אִישִׁ֥ים פֹּעֲלֵי־אָ֑וֶן וּבַל־אֶ֝לְחַ֗ם בְּמַנְעַמֵּיהֶֽם׃ יֶ֥הֶלְמֵֽנִי־צַדִּ֨יק׀ חֶ֡סֶד וְֽיוֹכִיחֵ֗נִי שֶׁ֣מֶן רֹ֭אשׁ אַל־יָנִ֣י רֹאשִׁ֑י כִּי־ע֥וֹד וּ֝תְפִלָּתִ֗י בְּרָעוֹתֵיהֶֽם׃ נִשְׁמְט֣וּ בִֽידֵי־סֶ֭לַע שֹׁפְטֵיהֶ֑ם וְשָׁמְע֥וּ אֲ֝מָרַ֗י כִּ֣י נָעֵֽמוּ׃ כְּמ֤וֹ פֹלֵ֣חַ וּבֹקֵ֣עַ בָּאָ֑רֶץ נִפְזְר֥וּ עֲ֝צָמֵ֗ינוּ לְפִ֣י שְׁאֽוֹל׃ כִּ֤י אֵלֶ֨יךָ׀ יֱהֹוִ֣ה אֲדֹנָ֣י עֵינָ֑י בְּכָ֥ה חָ֝סִ֗יתִי אַל־תְּעַ֥ר נַפְשִֽׁי׃ שׇׁמְרֵ֗נִי מִ֣ידֵי פַ֭ח יָ֣קְשׁוּ לִ֑י וּ֝מֹקְשׁ֗וֹת פֹּ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ יִפְּל֣וּ בְמַכְמֹרָ֣יו רְשָׁעִ֑ים יַ֥חַד אָ֝נֹכִ֗י עַֽד־אֶעֱבֽוֹר׃ מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִ֑ד בִּֽהְיוֹת֖וֹ בַמְּעָרָ֣ה תְפִלָּֽה׃ ק֭וֹלִי אֶל־יְהֹוָ֣ה אֶזְעָ֑ק ק֝וֹלִ֗י אֶל־יְהֹוָ֥ה אֶתְחַנָּֽן׃ אֶשְׁפֹּ֣ךְ לְפָנָ֣יו שִׂיחִ֑י צָ֝רָתִ֗י לְפָנָ֥יו אַגִּֽיד׃ בְּהִתְעַטֵּ֬ף עָלַ֨י׀ רוּחִ֗י וְאַתָּה֮ יָדַ֢עְתָּ נְֽתִיבָ֫תִ֥י בְּאֹֽרַח־ז֥וּ אֲהַלֵּ֑ךְ טָמְנ֖וּ פַ֣ח לִֽי׃ הַבֵּ֤יט יָמִ֨ין׀ וּרְאֵה֮ וְאֵֽין־לִ֢י מַ֫כִּ֥יר אָבַ֣ד מָנ֣וֹס מִמֶּ֑נִּי אֵ֖ין דּוֹרֵ֣שׁ לְנַפְשִֽׁי׃ זָעַ֥קְתִּי אֵלֶ֗יךָ יְ֫הֹוָ֥ה אָ֭מַרְתִּי אַתָּ֣ה מַחְסִ֑י חֶ֝לְקִ֗י בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּֽים׃ הַקְשִׁ֤יבָה׀ אֶֽל־רִנָּתִי֮ כִּֽי־דַלּ֢וֹתִ֫י מְאֹ֥ד הַצִּילֵ֥נִי מֵרֹדְפַ֑י כִּ֖י אָמְצ֣וּ מִמֶּֽנִּי׃ ה֘וֹצִ֤יאָה מִמַּסְגֵּ֨ר׀ נַפְשִׁי֮ לְהוֹד֢וֹת אֶת־שְׁ֫מֶ֥ךָ בִּ֭י יַכְתִּ֣רוּ צַדִּיקִ֑ים כִּ֖י תִגְמֹ֣ל עָלָֽי׃ מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְהֹוָ֤ה׀ שְׁמַ֬ע תְּפִלָּתִ֗י הַאֲזִ֥ינָה אֶל־תַּחֲנוּנַ֑י בֶּאֱמֻנָתְךָ֥ עֲ֝נֵ֗נִי בְּצִדְקָתֶֽךָ׃ וְאַל־תָּב֣וֹא בְ֭מִשְׁפָּט אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־יִצְדַּ֖ק לְפָנֶ֣יךָ כׇל־חָֽי׃ כִּ֥י רָ֘דַ֤ף אוֹיֵ֨ב׀ נַפְשִׁ֗י דִּכָּ֣א לָ֭אָרֶץ חַיָּתִ֑י הוֹשִׁבַ֥נִי בְ֝מַחֲשַׁכִּ֗ים כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃ וַתִּתְעַטֵּ֣ף עָלַ֣י רוּחִ֑י בְּ֝תוֹכִ֗י יִשְׁתּוֹמֵ֥ם לִבִּֽי׃ זָ֘כַ֤רְתִּי יָמִ֨ים׀ מִקֶּ֗דֶם הָגִ֥יתִי בְכׇל־פׇּעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖ה יָדֶ֣יךָ אֲשׂוֹחֵֽחַ׃ פֵּרַ֣שְׂתִּי יָדַ֣י אֵלֶ֑יךָ נַפְשִׁ֓י׀ כְּאֶרֶץ־עֲיֵפָ֖ה לְךָ֣ סֶֽלָה׃ מַ֘הֵ֤ר עֲנֵ֨נִי׀ יְהֹוָה֮ כָּלְתָ֢ה ר֫וּחִ֥י אַל־תַּסְתֵּ֣ר פָּנֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי וְ֝נִמְשַׁ֗לְתִּי עִם־יֹ֥רְדֵי בֽוֹר׃ הַשְׁמִ֘יעֵ֤נִי בַבֹּ֨קֶר׀ חַסְדֶּךָ֮ כִּֽי־בְךָ֢ בָ֫טָ֥חְתִּי הוֹדִיעֵ֗נִי דֶּרֶךְ־ז֥וּ אֵלֵ֑ךְ כִּי־אֵ֝לֶ֗יךָ נָשָׂ֥אתִי נַפְשִֽׁי׃ הַצִּילֵ֖נִי מֵאֹיְבַ֥י׀יְהֹוָ֗ה אֵלֶ֥יךָ כִסִּֽתִי׃ לַמְּדֵ֤נִי׀ לַ֥עֲשׂ֣וֹת רְצוֹנֶךָ֮ כִּֽי־אַתָּ֢ה אֱל֫וֹהָ֥י רוּחֲךָ֥ טוֹבָ֑ה תַּ֝נְחֵ֗נִי בְּאֶ֣רֶץ מִישֽׁוֹר׃ לְמַעַן־שִׁמְךָ֣ יְהֹוָ֣ה תְּחַיֵּ֑נִי בְּצִדְקָתְךָ֓׀ תּוֹצִ֖יא מִצָּרָ֣ה נַפְשִֽׁי׃ וּֽבְחַסְדְּךָ֮ תַּצְמִ֢ית אֹ֫יְבָ֥י וְֽ֭הַאֲבַדְתָּ כׇּל־צֹרְרֵ֣י נַפְשִׁ֑י כִּ֝֗י אֲנִ֣י עַבְדֶּֽךָ׃
פירוש רש”י
141:2: מַשְׂאַת כַּפַּי. מַה שֶּׁאֲנִי נוֹשֵׂא כַּפַּי אֵלֶיךָ: 141:3: שִׁיתָה ה׳ שָׁמְרָה לְפִי. בְּהִתְפַּלְּלִי לְפָנֶיךָ, לִהְיוֹתִי מְדַבֵּר צַחוֹת, שֶׁיִּהְיוּ לְרָצוֹן: | דַּל שְׂפָתָי. הִיא שָׂפָה הָעֶלְיוֹנָה (כְּמוֹ דְּלָתוֹת שִׂפְתֵי): 141:4: אַל תַּט לִבִּי. אַל יִהְיֶה נוֹטֶה לָרָע: | אֶת אִישִׁים. עִם אֲנָשִׁים (מצאתי): | וּבַל אֶלְחַם בְּמַנְעַמֵּיהֶם. וְלֹא אֶהְיֶה מֵסֵב בִּסְעוּדָתָם: 141:5: יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי. טוֹב לִי שֶׁיּוֹכִיחֵנִי וִייַסְּרֵנִי נָבִיא אֱמֶת וְצֶדֶק, שֶׁכָּל מַהֲלוּמָיו וְתוֹכַחְתּוֹ חֶסֶד: | שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי. שֶׁמֶן מַלְכוּת שֶׁהוּצַק עַל רֹאשִׁי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי״ (תהלים כג:ה), אַל יָסִיר אֶת רֹאשִׁי מִתּוֹכַחַת הַצַּדִּיק לָלֶכֶת וְלִלְחֹם אֶת פּוֹעֲלֵי אָוֶן: | כִּי עוֹד. כִּי כָּל עוֹד וּתְפִלָּתִי בְּפִי, הֲרֵי הִיא בִּשְׁבִיל רָעוֹתֵיהֶם שֶׁל פּוֹעֲלֵי אָוֶן, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בָּהֶם: 141:6: נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שׁוֹפְטֵיהֶם. כִּי דַיָּנֵיהֶם וּמַנְהִיגֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ נִשְׁמְטוּ מִדֶּרֶךְ הַטּוֹב בְּיַד יֵצֶר הָרָע וְלֵב הָאֶבֶן וְקָשֶׁה כַּסֶּלַע: | וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי. הַנְּעִימִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בְּמִצְוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינָם שָׁבִים מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וְרַבּוֹתֵינוּ בִּבְרַיְתָא דְּסִפְרָא דְּרָשׁוּהוּ (ספרי דברים כו) בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁמֵּתוּ עַל יְדֵי הַסֶּלַע (במדבר כ:יב), אֲבָל אֵינִי יָכוֹל לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָא סוֹפוֹ לְרֹאשׁוֹ. וְיֵשׁ לְיַשְּׁבוֹ וְלוֹמַר: דּוֹמִין אֵלּוּ לְעִקְּשׁוּת לְאוֹתָן שֶׁמֵּתוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל יְדֵי הַסֶּלַע עַל יְדֵיהֶם, כִּי אַף אֵלּוּ שָׁמְעוּ אֲמָרַי נְעִימִים וְאֵינָם שָׁבִים: 141:7: כְּמוֹ פוֹלֵחַ. עֵצִים: | וּבוֹקֵעַ בָּאָרֶץ. כֵּן נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְהַגִּיעַ לְפֶתַח הַמָּוֶת בִּשְׁבִיל רָעוֹתֵיהֶם שֶׁל עוֹבְרֵי עֲבֵרָה: | פּוֹלֵחַ. לְשׁוֹן בִּקּוּעַ, כְּמוֹ ״יְפַלַּח כִּלְיוֹתָי״ (איוב טז:יג): 141:8: כִּי אֵלֶיךָ ה׳ אֲדֹנָי עֵינָי. מוּסָב לַמִּקְרָאוֹת שֶׁל מַעְלָה שִׁיתָה שָׁמְרָה לְפִי וְאַל תַּט, כִּי עָלֶיךָ עֵינָי וְגוֹ׳: | אַל תְּעַר נַפְשִׁי. אַל תְּשַׁלַּח נַפְשִׁי מִלְּפָנֶיךָ, כְּמוֹ ״וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת״ (בראשית כד:כ): 141:10: יִפְּלוּ בְמַכְמוֹרָיו רְשָׁעִים. יִפּוֹל הָרָשָׁע עַצְמוֹ בְּמַכְמוֹרָיו שֶׁהוּא פּוֹרֵשׂ לְרַגְלִי: 142:1: בַּמְּעָרָה. שֶׁכָּרַת בָּהּ כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל (שמואל א כד:ד): 142:4: וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי. כַּמָּה מוֹקְשִׁים יֵשׁ בָּהּ: 142:5: וְאֵין לִי מַכִּיר. אֵין בְּכָל מְשָׁרְתֵי שָׁאוּל שֶׁיִּמְחֶה בְיָדוֹ: 142:8: בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים. בִּשְׁבִילִי יַכְתִּירוּךָ צַדִּיקִים וְיוֹדוּ לִשְׁמֶךָ שֶׁאַתָּה סוֹמֵךְ אֶת יְרֵאֶיךָ: 143:1: בֶּאֱמוּנָתְךָ. לְהַאֲמִין הַבְטָחָה שֶׁהִבְטַחְתַּנִי: 143:3: כִּי רָדַף אוֹיֵב נַפְשִׁי. כְּלוֹמַר: אִם חָטָאתִי לְךָ, הֲרֵי לָקִיתִי. וּכְנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר מִזְמוֹר זֶה: 143:4: יִשְׁתּוֹמֵם. לְשׁוֹן אֹטֶם וְתִמָּהוֹן, כְּמוֹ ״וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם״ (יחזקאל ג:טו); ״וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה״ (שמואל ב יג:כ): 143:5: זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם. שֶׁהִפְלֵיתָ לָנוּ נִסִּים רַבִּים: 143:6: כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה. בַּגּוֹלָה: 143:7: כָּלְתָה רוּחִי. הַמִּתְאַוֶּה וְאֵינוֹ מַשִּׂיג קָרוּי ״כִּלְיוֹן עֵינַיִם״ (דברים כח:סה) וְכִלְיוֹן רוּחַ: 143:8: בַּבֹּקֶר. בִּצְמֹחַ הַגְּאֻלָּה (מצאתי): | הוֹדִיעֵנִי דֶרֶךְ זוּ. נָשָׂאתִי נַפְשִׁי אֵלֶיךָ שֶׁתְּקַבֵּל שְׁאֵלָתִי (ס״א אינו): 143:9: אֵלֶיךָ כִסִּיתִי. תְּלָאוֹתַי, אֲנִי מְכַסֶּה מִכָּל אָדָם לְהַגִּידָם אֵלֶיךָ:
פירוש רד”ק
141:1: מזמור. גם זה המזמור מענין אשר לפניו: | חושה לי. מהר לעזרני: 141:2: תכין תפלתי קטורת. כקטורת: | משאת כפי. ומה שאני נושא ושוטח כפי אליך תחשב כמנחת ערב: ואמר מנחת ערב. והוא הדין למנחת הבקר ואפשר כי ערב היה בחברו זה המזמור ולפיכך אמר מנחת ערב, כי אם תהיה מנחת בוקר כהוגן היא מקובלת, ואם תהיה מנחת ערב טהורה הרי שנייה ויותר היא מקובלת: 141:3: שיתה ה’ שמרה. שם בשקל חכמה עצמה, ופירוש שיתה ה’ משמר לפי שלא אכשל בתפילתי אלא כמו שלבי נכון אליך כן תהיה תפילתי נכונה, כמו שכתוב לאדם מערכי לב ומה’ מענה לשון, וזה הפסוק כפול בענין במלות שונות: ופי’ דל שפתי. כמו דלת, ונקראו שפתים דלת לפי שהם נפתחות ונסגרות, וראוי למי שהוא נכון לעשות שפתיו כדלת שהוא נפתח ונסגר לצורך כן לא יפתחו שפתיו אלא לצורך: 141:4: אל תט. הנה התפלל על מוצא שפתיו ועתה מתפלל על הלב כמו שהוא עתה נכון כן יהיה לעולם, ולא יוכלו פועלי און להטוו, ואמר אל תט כי אם לא יעזרהו להכין לבבו הרי הוא כאילו מטה לבו: | להתעולל עלילות ברשע. לעשות מעשה רשע: | ובל אלחם במנעמיהם. ושלא אתאוה לאכול במנעימי מאכל כלומר שלא ימשך לבי אל תאות העולם כמו שנמשך לבם: 141:5: יהלמני. מנעמיהם לא יערבו אבל אם יכני הצדיק ויוכיחני יערב לי ואחשב לו לחסד ולשמן ראש: | אל יני ראשי. אותה המכה אל ישבר ראשי אבל יהיה נחשב כמו שמן ראש, פי’ שמן טוב שמושחין ממנו המכה ושמן ראש כמו בשמים ראש: | ותפילתי ברעותיהם. כי בעודני תפלתי תהיה ברעות הרשעים שיצליני האל ממעשיהם הרעים ואיך יערבו לי מנעמיהם: 141:6: נשמטו. ישמטו בידי סלע שיפילו אותם מן הסלע, ואמר זאת הקללה על שופטיהם שהם המנהיגים אותם ולא ימנעו מהם הדרכים הרעים אבל יחזיקום בידם: | ואז ישמעו אמרי כי נעמו. אמרי ותוכחתי: 141:7: כמו פולח ובוקע בארץ. ופלח ובקע, ענין אחד במלות שונות: | פלח. כמו ויפלח אל סיר הנזיד יפלח כליותי, ופירוש הפסוק כמו בוקע עצים שמתפזרים הבקעים הנה והנה כן נתפזרו עצמינו לפי שאול, כלומר עד שיהיו קרוב מן המות ופיזור העצמות הוא על דרך הפלגה מרוב הפחד ינוע וירעד הגוף עד שידמה שהעצמות מתפרדים זה מזה וכן אמר ויתפרדו כל עצמותי: ואמר עצמינו. הוא והאנשים אשר היו עמו, כי כבר כתבנו כי זה המזמור חברו דוד בברחו מפני שאול: 141:8: אל תער. כמו ותער כדה, ענין שפיכה ויציקה, וכצאת הנפש מן הגוף כאילו נשפכת ממנו על דרך ואשפוך את נפשי: | יקשו לי. הפח ששמו לי למוקש: | ומוקשות. ושמרני גם כן מידי מוקשות פועלי און אחרים שאינם בני עמי או ענין הפסוק כפול: 141:10: יפלו במכמוריו. ברשתות שפירשו לי בם יפלו הרשעים: | יחד אנכי עד אעבור. פירושו כמו הפוך עד אעבור אנכי כלומר שאעבור ולא אלכד ברשתם ואמר במכמוריו לשון יחיד על שאול: ואמר יפלו רשעים. לשון רבים, עליו ועל הנמשכים עמו לרדוף אחרי דוד: 142:1: תפלה. כשהלך שאול לבקשו על פני צור היעלים ונחבא דוד במערה מפניו, כמו שכתוב ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים ושם במערה חבר זאת התפילה: 142:3: ואמר אשפך, שיחי תפלתי: | צרתי אגיד. אע”פ שידועה לו אגידנה לפניו בתפילתי: 142:4: בהתעטף עלי רוחי. כמו נפשם בהם תתעטף, וזה לרוב הצרה ידכא ישוח כאילו תתעטף קצתו בקצתו והרוח בגוף: | ואתה ידעת נתיבתי. כי אינני הולך בדרך רע כמו שהם הולכים כי אני אין בי עון ולא חטאתי להם והם רודפים אחרי: | באורח זו אהלך. באיזה דרך שאלך הם מרגלים אחרי וטמנו לי פח בכל מקום שאלך: 142:5: הבט ימין וראה. שניהם מקור הבט וראה ואינם ציווי, רוצה לומר כשאביט ימין ושמאל אין מי שיכירנו ויחוס עלי ועל טילטולי: | אבד מנוס ממני. כי כשאחשוב בזה המקום אלך ושם לא ידעני שאול ולא ירדוף אחרי אין לי מקום שאנוס שם כי בכל מקום שאלך מבקש אותי: וזכר ימין. ולא זכר שמואל דרך קצרה כמנהג המקרא כי מהאחד יובן האחר: | אין דורש לנפשי. מכל גואלי וקרובי אין מי שידרוש לנפשי שמבקש שאול להמיתני כי מיד מלך לא אמצא גואל אם אתה לא תגאלני לפיכך: 142:6: זעקתי אליך ה’. בארץ החיים. עוד חלקי בארץ ישראל שאני בורח ממנה: ופירש חלקי. כמו ה’ מנת חלקי וכוסי, ובפסוק בארצות החיים פירשנו הטעם למה נקראת ארץ ישראל ארץ החיים: 142:7: הקשיבה אל רנתי. אל צעקתי כמו ויעבור הרינה במחנה: | כי אמצו ממני. ואיני יכול למלך ולעמו שרודפים אחרי: 142:8: הוציאה ממסגר. לפי שהיה נסגר במערה: | להודות את שמך. כי אתה לבדך הצלתני: | בי יכתרו צדיקים כי תגמול עלי. ותצילני יתפארו בי הצדיקים ויעשוני כתר לראשם כי יאמרו הלא דוד לפי שבטח באל ית’ לבדו הצילהו והוא יחיה אז במעט עם מהמלך ועמו: 143:1: מזמור. גם זה המזמור מענין אשר לפניו: ואמר ה’ שמע תפלתי באמונתך ענני בצדקתך. פירוש באמונתך שהבטחתני ודברך אמת: | בצדקתך. כי אתה צדיק וישר ותראה כי עמי הצדק ועם אויבי העול: 143:2: ואל תבא. עתה שאני בצרה גדולה אל תבא במשפט עמי, אם חטאתי לך אל תענישני עתה, כי ידעת כי אני עבדך: | כי לא יצדק לפניך כל חי. אם תביט אל כל מעשיו, ואיך אצדק אני לפניך: 143:3: דכא לארץ חיתי. כאילו היא לארץ כי הקרובה היא למיתה: | במחשכים. ירכתי המערה שהיה יושב שאין שם אורה והנה הוא כמת שהוא בחשך תחת הארץ: ואמר כמתי עולם. כלומר שמתו זה זמן רב נואש אדם מהם מהתקומה ומהאור יותר משאר מתי מזמן קרוב, אע”פ שאלה ואלה אין להם דרך תקומה מדרך הטבע, זכר הרחוקים יותר מדרך התקומה שכבר נשחתה צורת גופם: 143:4: ותתעטף. פירשנוהו במזמור שלפני זה: | בתוכי ישתומם לבי. כפל הענין במלות שונות: 143:5: זכרתני. כשאני בצרה וישתומם לבי בתוכי אני זוכר ימים מקדם שהושעת את אבותינו שהיו בצרה גדולה ואני מתנחם: | הגיתי בכל פעליך. בפלאים ובנפלאות ובמעשה ידיך שעשית עמהם אהגה ואשיחה ואתנחם בהם ואמר ללבי כי כן תעשה עמי: 143:6: כארץ עיפה. כמו הארץ הצמאה שהיא מתאוה ומיחלת אל המטר כן נפשי צמאה ומיחלת לך: 143:7: מהר כי קרוב אני אל המות, לפיכך צרך שתמהר שתענני כי כלתה רוחי כמעט אמות: | אל תסתר. שאם תסתר פניך מעט ממני ונמשלתי עם יורדי בור: | השמיעני בבקר. עת הצרה היא נקראת ערב, ועת הישועה בקר: | דרך זו אלך. אני אברח מפני הרודפים אחרי: | נשאתי נפשי. כמו ואליו הוא נושא נפשו, ענין התוחלת: 143:9: הצילני, אליך כסיתי. אמר הצילני מאויבי ה’ כי לא גליתי ריבי לבני אדם כי שוא תשועת אדם: | אליך כסיתי. מהם, ואליך לבדך גליתי, וזה טעם אליך כסיתי אליך צעקתי בסתר ובמכוסה מבני אדם: 143:10: למדני. בקש על תשועת הגוף ובקש גם כן על תשועת הנפש ואמר שילמדהו ויעזרהו בלימוד החכמה כדי שידע מה הוא רצון האל יתב’ ויעשהו: | כי אתה אלהי. אני מכיר כי לך לבדך הכח והיכולת ואתה שופט הועלם ומנהיגו: | רוחך טובה. כח רוח העליונים: | תנחני. ותנהגני בארץ מישור כלומר בדרך ישר לא אכשל בו: 143:11: למען שמך. בעבור שיגדל שמך בפי האנשים כשתושיעני ותחייני מהצרה הגדלה שאני בה קרוב למיתה: 143:12: ובחסדך. כי אני עבדך ולא הם:
פירוש מלבי”ם
141:1: מזמור לדוד, הוסד בעת בא שאול ביד דוד שהתפלל בל יסיתנו יצרו להרגו, ה’ קראתיך, ומוסיף האזינה קולי תיכף בקראי לך, לבל תמתין על גמר הקריאה רק בתחלת קריאתי תאזין קולי, מוסיף. 141:2: תכון תפלתי, גם בעת אעשה הכנה אל התפלה, יהיה זה נחשב כקטרת לפניך, מוסיף עוד משאת כפי, גם מה שאשא כפי אל התפלה יהיה דומה בעיניך מנחת ערב, שהיא הבאה באחרונה אחר כל גמר התפלות והעבודות: 141:3: שיתה, מוסיף עוד שתשית שיהיה משמר על פי, שבעת ירצה פי, לבקש דבר יעמוד השומר למלאות הדבר תיכף, מוסיף עוד (שיתה) נצרה על דל שפתי, שתשית נוצר ומשמר על הגבהת שפתי, שאם אגביה שפתי אף שלא אדבר עדיין בפי, ימלא הדבר, וע”כ אמר נצרה שהנוצר הוא יותר מן השומר: 141:4: אל, מבאר הבקשה שהוא מבקש ואיך נחוץ למלאת הבקשה תיכף, שמבקש שלבו בל יטה לדבר רע, שלא יסתנו יצרו לדבר רע, ומפרש מהו הדבר הרע, להתעולל שלא יסיתנו יצרו, להתעולל עלילות עם הרשע לשלם לו כרשעו. להתעולל עלילות את אישים פועלי און לשלם להם כרעתם, והוא שלא יהרוג את שאול ואנשיו, וכן בל אלחם במנעמיהם שלא אוכל בלחם מעדנים שלהם היינו בל אלך בדרכם ועצתם: 141:5: יהלמני צדיק חסד ויוכיחני, שם כתוב שאנשי דוד הסיתו אותו להרגו ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול, ויאמר אל אנשיו חלילה לי אם אעשה הדבר הזה לאדני למשיח ה’ לשלוח ידי בו כי משיח ה’ הוא, ופרשתי שם, שהם הסיתו אותו ואמרו שהוא סבה מאת ה’ שהביאו לידו ונתן לו רשות להורגו, כי רודף הוא, וכבר נשלמה מלכותו והגיע מלכות דוד, וגם דוד היה מסופק בזה אם כבר נשלמה מלכות שאול, ואם רצון ה’ שיומת על ידו, ובחן זה ע”י שכרת כנף מעילו, שזה קצת מן המעשה למרוד בו ולבזות בגדי מלכותו, והרגיש שלבו הכה אותו ע”ז כי לב השלם יתפעל ויכה אותו אם יעשה איזה פעולה רעה, ומזה הבין כי עדיין לא שלמה מלכותו, וכי עדיין משיח ה’ הוא, היינו ששמן שעל ראשו לא יצא מקדושתו, וז”ש יהלמני צדיק חסד, החסד והחרפה שעשיתי לשאול לבזות את בגדיו, יהלום אותי אני צדיק, שבאשר אני צדיק יכה לבי אותי על זה, (כלשון שאמר ויך לב דוד אותו), ויוכיחני ובזה יוכיח אותי ויברר לי כי שמן ראש על יני (שמן) ראשי, ר”ל בזה אדע כי עדיין משיח ה’ הוא, ולא הוסר השמן מעל ראשו, ושמן שעל ראשי מה שמשחני שמואל לא יניא ויפר שמן ראש שאול, כי עדיין לא הגיע זמן מלכותי, כי עוד ותפלתי ברעותיהם, ר”ל והגם שהוא רודף אחרי להרגני, הלא כבר ראיתי בהשגחת ה’ עלי להסיר רעתו ממני, וזה היה בסלע המחלקות ששאול ואנשיו הלכו בצלע ההר מזה ועוטרים את דוד ואנשיו שבצד השני, והסלע היה מפסיק ביניהם, בא מלאך אל שאול שפלשתים פשטו על ישראל וזה היה בהשגחה, ובפרט למ”ש במדרש שמלאך מן השמים היה, וז”ש הלא ראיתי כי בעת שהתפללתי ברעותיהם, שהתפללתי להנצל מרעותיהם, אז עוד תפלתי שעוד הייתי מתפלל על רעותיהם ולא גמרתי עדיין את התפלה, שלח ה’ עזרתו. 141:6: ונשמטו בידי סלע שופטיהם, ועל ידי סלע המחלקות נשמטו שופטיהם ממני, ולא יכלו לעשות לי רעה, כמ”ש וישב שאול מרדוף אחרי דוד. כי הסלע היה מפסיק ומבדיל ביניהם שלא יכלו לקרב אליו, ושמעו אמרי כי נעמו, הנה בעת ההיא שהקיפו שאול ואנשיו על דוד ואנשיו, אז שמעו שאמר דוד אלה הדברים. 141:7: (ז-ח) כמו פולח, כי דוד ואנשיו היו בצד ההר על גובה ההר, והיה דעתם שאם יגיעו שאול ואנשיו אליהם, ידלגו מן ההר אל המורד ומשם יברחו אל המדבר, והגם שהיה סכנה בדילוג זה שלא יפזרו עצמותם, היו בוטחים בה’ שיצילם גם מסכנה זאת, וע”כ אמרו גם אם יפזרו עצמינו לפי שאול כמו פולח ובוקע בארץ, דהיינו הגם שנפול מהסלע לעומק שאול, ועצמינו יפזרו על ידי הנפילה הזאת כאלו נפלחה ונבקעה האדמה אשר תחתינו, בכ”ז אחר שבך ה’ חסיתי אל תער נפשי, בכ”ז נפשי לא תתער ותתרוקן מן הגויה, אחר שחסיתי בה’ אנו בטוחים שהגם שיפזרו עצמינו תשאר נפשינו בחיים, כ”ז דברו בעת נשמטו בידי סלע, כמראים גודל בטחונם בה’ שישים נפשם בחיים בכל אופן: 141:9: שמרני, מבקש שישמרהו ה’ מן הפח שהכינו לו וכן ישמרהו מן מוקשות פועלי און שהוא המוקש שבפח, שבו יומת הבע”ח בעת שנלכד בהפח: 141:10: יפלו במכמריו רשעים, והם בעצמם יפלו במכמור שהכינו לי, ר”ל איני מבקש שיוקשו בהמוקש דהיינו שימותו, רק שיפלו בהמכמר לבד ששם יעצרו כולם יחד, עד אנכי אעבר ואז יצאו מן המכמור בלי פגע, כי איני מבקש רעתם רק שלא יוכלו לנגוע בי לרעה, וכן היה שנתעכבו ע”י מלחמת פלשתים עד שניצול דוד ואנשיו: 142:2: קולי אל ה’ אזעק, בהיותו במערה היה ירא לזעוק בקול שלא ישמעו האויבים, אבל אל ה’ אוכל לזעוק בקולי ואיני מתירא, ב. לא אוכן לחנן באורך אף שלא בקול, כי ע”י העתרת דברים יודע שיש איש במערה, אבל אל ה’ אתחנן וגם בקול ולא אירא: 142:3: אשפך, במערה לא אוכל לשפוך שיח, שהשיח הוא ע”י סימנים ורושמים שע”י יוכר חולשתו וצרתו, וזה א”א במערה בחשך, אבל לפניו אשפך שיחי, צרתי, במערה לא נמצא מי שאגיד לפניו צרתי החיצונית כי אין איש מושיע, אבל לפניו אגיד צרתי: 142:4: בהתעטף והגם כי רוחי נתעטף עלי כמי שהגיע לתכלית החולשה שרוחו מעוטף תוך הגויה, והכחות מתאספים פנימה אל הלב, וכן אין מי שיוציאני מכאן, כי אין מי יודע הנתיב שבו אוכל להתעלם מרודפי בל יכירו בי, אבל אתה ידעת נתיבתי, ובאר כי האויבים הקיפוהו מכל הצדדים, באורח זו אהלך שהיה רוצה ללכת לצד מזרח, אבל בארח זו טמנו פח לי: 142:5: הביט ימין, ואם אלך לצד דרום, אבל שם אין לי מכיר, ואם אנוס לאחור לצד מערב, אבל מנוס אבד ממני, כי האויבים הם אחריו (וצייר שבצד אחד בצפון שם ההר שבו המערה הסוכך בעדו מלכת, ויתר הג’ צדדים מוקפים מאויבים), וכן לא אוכל לקוות איזה עזר מחוץ מאוהב ומושיע, כי אין דורש לנפשי: 142:6: זעקתי, לכן זעקתי אליך ה’ וזה נגד מ”ש קולי אל ה’ אזעק, ונגד מ”ש קולי אל ה’ אתחנן, באר התחנונים שאמרתי אתה מחסי כי התחנונים הוא בקשת מתנת חנם שלא מצד הזכות, ובא בטענות, א. יען אתה מחסי תמיד, וראוי שתעזרני גם עתה כי לא תשתנה, ב. מצד שאתה חלקי בארץ החיים, אחר שנתת חלקי בחיים ראוי שתשמור חיי, ונגד מה שאמר אשפך לפניו שיחי אמר. 142:7: הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד, שזה ספור העינוי והדיכוי של עצם האיש עצמו, ונגד צרתי לפניו אגיד שהיא הצרה מבחוץ, אומר הצילני מרודפי כי אמצו ממני: 142:8: הוציאה, ואחר שספר צרת הגוף בקש על מה שנוגע אל הנפש, שהיא סגורה במסגר במערה ואין ביכלתה לעבוד את ה’, ועז”א הוציאה ממסגר נפשי למען אוכל להודות את שמך, ואמר שעי”כ תרויח נפשי האלהית בשתים, א. להודות בעצמי, ב. מה שעל ידי יודו גם אחרים, כי בי ועל ידי יכתירו צדיקים, יתנו אל ה’ כתר ההודאה והשבח, ע”י שתגמול עלי, שהגמול הוא עפ”י האהבה: 143:1: מזמור לדוד, גם זה הוסד במערה, שמע תפלתי היא תפלה הקבועה שבה מתפללים מצד הנהגתו הכוללת כמו י”ח ברכות שתקנו אנשי כה”ג שמסדרים שבחי המקום תחלה וסוף ובקשת הצרכים הכוללים באמצע, ואחר התפלה אומר תחנונים, שהם צרכי היחיד שמבקש בעד עצמו דברים פרטיים, ועז”א האזינה אל תחנוני, ומפרש נגד שמע תפלתי באמונתך ענני, כי התפלה על דברים הכוללים מתפללים מצד אמונתו שה’ נאמן להקים החקים הכוללים שגבל לפרנסת החיים ולהורדת גשמים וכדומה, והוא מחוייב לעשות זאת מצד שברא אותם ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני ומאן דיהיב מזוני לחיי יהיב, וכן גשם יורה ומלקוש בעתו, שכ”ז ישמור לכלל העולם מצד אמונתו, ונגד האזינה אל תחנוני, מפרש ענני בצדקתך, שהצרכים הפרטים אינו מחוייב מצד האמונה רק שיעשה זאת מצד הצדקה העליונה מצד מדותיו הפרטיים חנון ורחום ורב חסד: 143:2: ואל תבא במשפט את עבדך, כי יצויר ג”כ שיעמד את המתחנן במשפט לשקול מעשיו אם ראוי מצד הדין שימלא בקשתו, בקש בל יבא אותו במשפט, ובאר כי אז בהכרח יהיה המשפט בהשקף על החוב שהנברא חייב לבוראו, ואז יבא ה’ במשפט עמו, שאז גם ה’ הנושא הנשפט, ר”ל שישקיפו במשפט הזה גדולת ה’ ורוב הטובות שעשה להמבקש לראות אם עבד וזכה כפי מה שהיה מחויב לפי גדולת הבורא ורוממותו, ובזה לא יצדק לפניך כל חי, כי בערך גדולתך וטובותיך אשר הם בלתי ב”ת, יחויב שתהיה העבודה ג”כ בלתי בעל תכלית ואי אפשר שבעל חי אשר הוא מוגבל יעבוד עבודה בלי גבול, עתה יסדר גוף שאלתו. 143:3: כי רדף, ר”ל שנגע בו האויב בשני חלקיו, א. בנפשו האלהית במה שבקש להחטיאו ולגרשו מהסתפח בנחלת ה’, עז”א כי רדף אויב נפשי, ב. בחיי הגוף, כי דכא לארץ חיתי עד שהושיבני במחשכים, היא המערה ששם ישב בחשך כמתי עולם הקבורים בבור, באופן שאני נעדר פה בין משלמות הנפשי בין מחיי הגויה: 143:4: ותתעטף, יצייר שדומה כמי שהגיע קצו למות עד שרוחו שהיא כחותיו הרוחניים והנפשיים, מתעטפים ומסתתרים עליו, וכן הלב שהוא מעון החיים ישתומם בתוכו כי רואה שקרובה עתו: 143:5: זכרתי ימים מקדם, וברגע זו האחרונה שבו תפרד הנפש מן הגויה יעבור על מחשבותיו כל אשר עבר עליו בחייו, (כמו שבא ציור הזה למעלה ל”ח) עד שיזכור ימים מקדם, והגיתי בכל פעלך במעשה ידיך אשוחח, יש הבדל בין פועל ובין מעשה שמעשה הוא הדבר הנגמר, ופעל הוא העסק בהדבר, וכן יחשב בענינים שבו ראה פועל ה’ איך ידי הבורא עדן פועלים ועוסקים בקיום המציאות ובשמירתו ע”י השגחתו התמידית, וכן ישוחח במעשה ידיו במציאות העומד נגמר כמו שבראו ה’ בששת ימי הבריאה: 143:6: פרשתי, אחר שהעביר על לבו כל אשר השיג בעולמו ממעשה ה’ ופעולותיו אז מכין א”ע אל הגויעה והפרידה מחיים הלזו, ופרשתי ידי כדרך כל בעלי החיים שפורשים ידיהם בעת הגויעה, ומצייר שפורשים אל ה’ לשוב אליו, וכן (פרשתי) נפשי כארץ עיפה לך, והיא מוכנת לשוב למעון החיים הנצחיים, סלה, סיום הענין: 143:7: מהר, עם הציור הזה שמצייר כי כפשע בינו ובין המות, מתעורר שכח היחול והבטחון, אומר מהר ענני ה’ אחר שכלתה רוחי, וכבר יצאה רוחי ועומד על מפתן הגויעה, וכן אל תסתר פניך ממני, שאל תפנה פניך ממני רגע כי בהפנותך ממני, הנה כבר נמשלתי עם יורדי בור, כי חיי תלוים בשערה: 143:8: השמיעני, עתה סדר ארבע בקשות, א. שישוב רוחו אל נדנו וישאר בחיים, וע”ז ממליץ השמיעני בבקר חסדך, כאילו מן חשכת הלילה יאיר הבקר ועמו חוט של חסד הבשורה שהחייהו ה’ וזה תעשה אחר שבך בטחתי, ב. שתוציאני מן המערה ותודיעני דרך זו אלך, שאצא מן המחשך הלז כי אליך נשאתי נפשי שאתה תנחני במעגלי צדק: 143:9: הצילני, ג. שיצילהו מאויביו האורבים עליו בדרך, כי אליך כסיתי, אחר שכיסיתי את דרכי ומוצאי, ומובאי מכל אדם רק אתה תדע את מקומי, כי אתה המכסה את סודי אשר כסיתי אליך מכל אדם: 143:10: למדני, ד. שחלף שרדף אויב נפשי להחטיאני, למדני לעשות רצונך, ואחר שאתה אלהי אבקש אשר רוחך הטובה היא תנחני בארץ מישור, מצייר את המישור כעצם מופשט השוכן בארץ מיוחדת, ורוחך הטובה שהיא הרוח הקדש תנחה אותי בארץ הלז, ששם משכן היושר והמישרים: 143:11: למען, עתה מבאר דבריו, עמ”ש השמיעני בבקר חסדך, הוא שלמען שמך ה’ תחייני, ונגד מ”ש הודיעני דרך זו אלך והוא שיצא מן המערה, אומר בצדקתך תוציא מצרה נפשי, ונגד מ”ש הצילני מאויבי, אמר 143:12: ובחסדך תצמית אויבי, ונגד מ”ש למדני לעשות רצונך, אמר והאבדת כל צוררי נפשי שהם אויבי הנפש, וזה ראוי יען שאני עבדך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | שלושה מזמורי “מכתם לדוד” — תפילות דוד בבורחו מאויבים ומשאול
- אפיון - קדושה וטהרה | “תכון תפילתי קטורת לפניך” — השוואת התפילה לקטורת המקדש
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
קמא — “ה’ קראתיך חושה לי” — תפילת ערב ושמירת הפה. קמב — “בקולי אל ה’ אזעק” — תפילה ממערה (מסומן “מזמור… בהיותו במערה”). קמג — “ה’ שמע תפילתי” — מתחנן לאחר שרוחו עטפה עליו.