תהלים קו — “הללוי-ה הודו לה’” — חטאי ישראל — סיום ספר ד
פסוקים
הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ מִ֗י יְ֭מַלֵּל גְּבוּר֣וֹת יְהֹוָ֑ה יַ֝שְׁמִ֗יעַ כׇּל־תְּהִלָּתֽוֹ׃ אַ֭שְׁרֵי שֹׁמְרֵ֣י מִשְׁפָּ֑ט עֹשֵׂ֖ה צְדָקָ֣ה בְכׇל־עֵֽת׃ זׇכְרֵ֣נִי יְ֭הֹוָה בִּרְצ֣וֹן עַמֶּ֑ךָ פׇּ֝קְדֵ֗נִי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ לִרְא֤וֹת׀ בְּט֘וֹבַ֤ת בְּחִירֶ֗יךָ לִ֭שְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַ֣ת גּוֹיֶ֑ךָ לְ֝הִתְהַלֵּ֗ל עִם־נַחֲלָתֶֽךָ׃ חָטָ֥אנוּ עִם־אֲבוֹתֵ֗ינוּ הֶעֱוִ֥ינוּ הִרְשָֽׁעְנוּ׃ אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם׀ לֹא־הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת־רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל־יָ֣ם בְּיַם־סֽוּף׃ וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם לְמַ֣עַן שְׁמ֑וֹ לְ֝הוֹדִ֗יעַ אֶת־גְּבוּרָתֽוֹ׃ וַיִּגְעַ֣ר בְּיַם־ס֭וּף וַֽיֶּחֱרָ֑ב וַיּוֹלִיכֵ֥ם בַּ֝תְּהֹמ֗וֹת כַּמִּדְבָּֽר׃ וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם מִיַּ֣ד שׂוֹנֵ֑א וַ֝יִּגְאָלֵ֗ם מִיַּ֥ד אוֹיֵֽב׃ וַיְכַסּוּ־מַ֥יִם צָרֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד מֵ֝הֶ֗ם לֹ֣א נוֹתָֽר׃ וַיַּאֲמִ֥ינוּ בִדְבָרָ֑יו יָ֝שִׁ֗ירוּ תְּהִלָּתֽוֹ׃ מִ֭הֲרוּ שָׁכְח֣וּ מַעֲשָׂ֑יו לֹא־חִ֝כּ֗וּ לַעֲצָתֽוֹ׃ וַיִּתְאַוּ֣וּ תַ֭אֲוָה בַּמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּוּ־אֵ֝֗ל בִּישִׁימֽוֹן׃ וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם שֶׁאֱלָתָ֑ם וַיְשַׁלַּ֖ח רָז֣וֹן בְּנַפְשָֽׁם׃ וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ יְהֹוָֽה׃ תִּפְתַּח־אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל־עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם׃ וַתִּבְעַר־אֵ֥שׁ בַּעֲדָתָ֑ם לֶ֝הָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט רְשָׁעִֽים׃ יַעֲשׂוּ־עֵ֥גֶל בְּחֹרֵ֑ב וַ֝יִּשְׁתַּחֲו֗וּ לְמַסֵּכָֽה׃ וַיָּמִ֥ירוּ אֶת־כְּבוֹדָ֑ם בְּתַבְנִ֥ית שׁ֝֗וֹר אֹכֵ֥ל עֵֽשֶׂב׃ שָׁ֭כְחוּ אֵ֣ל מוֹשִׁיעָ֑ם עֹשֶׂ֖ה גְדֹל֣וֹת בְּמִצְרָֽיִם׃ נִ֭פְלָאוֹת בְּאֶ֣רֶץ חָ֑ם נ֝וֹרָא֗וֹת עַל־יַם־סֽוּף׃ וַיֹּ֗אמֶר לְֽהַשְׁמִ֫ידָ֥ם לוּלֵ֡י מֹ֘שֶׁ֤ה בְחִיר֗וֹ עָמַ֣ד בַּפֶּ֣רֶץ לְפָנָ֑יו לְהָשִׁ֥יב חֲ֝מָת֗וֹ מֵהַשְׁחִֽית׃ וַֽ֭יִּמְאֲסוּ בְּאֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֑ה לֹא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ לִדְבָרֽוֹ׃ וַיֵּרָגְנ֥וּ בְאׇהֳלֵיהֶ֑ם לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ בְּק֣וֹל יְהֹוָֽה׃ וַיִּשָּׂ֣א יָד֣וֹ לָהֶ֑ם לְהַפִּ֥יל א֝וֹתָ֗ם בַּמִּדְבָּֽר׃ וּלְהַפִּ֣יל זַ֭רְעָם בַּגּוֹיִ֑ם וּ֝לְזָרוֹתָ֗ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ וַ֭יִּצָּ֣מְדוּ לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַ֝יֹּאכְל֗וּ זִבְחֵ֥י מֵתִֽים׃ וַ֭יַּכְעִיסוּ בְּמַ֥עַלְלֵיהֶ֑ם וַתִּפְרׇץ־בָּ֝֗ם מַגֵּפָֽה׃ וַיַּעֲמֹ֣ד פִּֽ֭ינְחָס וַיְפַלֵּ֑ל וַ֝תֵּעָצַ֗ר הַמַּגֵּפָֽה׃ וַתֵּחָ֣שֶׁב ל֭וֹ לִצְדָקָ֑ה לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר עַד־עוֹלָֽם׃ וַ֭יַּקְצִיפוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָ֑ה וַיֵּ֥רַע לְ֝מֹשֶׁ֗ה בַּעֲבוּרָֽם׃ כִּי־הִמְר֥וּ אֶת־רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו׃ לֹֽא־הִ֭שְׁמִידוּ אֶת־הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֤ר אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה לָהֶֽם׃ וַיִּתְעָרְב֥וּ בַגּוֹיִ֑ם וַֽ֝יִּלְמְד֗וּ מַעֲשֵׂיהֶֽם׃ וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־עֲצַבֵּיהֶ֑ם וַיִּהְי֖וּ לָהֶ֣ם לְמוֹקֵֽשׁ׃ וַיִּזְבְּח֣וּ אֶת־בְּ֭נֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶ֗ם לַשֵּׁדִֽים׃ וַיִּ֥שְׁפְּכ֨וּ דָ֪ם נָקִ֡י דַּם־בְּנֵ֘יהֶ֤ם וּֽבְנוֹתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֣ר זִ֭בְּחוּ לַעֲצַבֵּ֣י כְנָ֑עַן וַתֶּחֱנַ֥ף הָ֝אָ֗רֶץ בַּדָּמִֽים׃ וַיִּטְמְא֥וּ בְמַעֲשֵׂיהֶ֑ם וַ֝יִּזְנ֗וּ בְּמַ֥עַלְלֵיהֶֽם׃ וַיִּחַר־אַ֣ף יְהֹוָ֣ה בְּעַמּ֑וֹ וַ֝יְתָעֵ֗ב אֶת־נַחֲלָתֽוֹ׃ וַיִּתְּנֵ֥ם בְּיַד־גּוֹיִ֑ם וַֽיִּמְשְׁל֥וּ בָ֝הֶ֗ם שֹׂנְאֵיהֶֽם׃ וַיִּלְחָצ֥וּם אוֹיְבֵיהֶ֑ם וַ֝יִּכָּנְע֗וּ תַּ֣חַת יָדָֽם׃ פְּעָמִ֥ים רַבּ֗וֹת יַצִּ֫ילֵ֥ם וְ֭הֵמָּה יַמְר֣וּ בַעֲצָתָ֑ם וַ֝יָּמֹ֗כּוּ בַּעֲוֺנָֽם׃ וַ֭יַּרְא בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם בְּ֝שׇׁמְע֗וֹ אֶת־רִנָּתָֽם׃ וַיִּזְכֹּ֣ר לָהֶ֣ם בְּרִית֑וֹ וַ֝יִּנָּחֵ֗ם כְּרֹ֣ב חֲסָדָֽו׃ וַיִּתֵּ֣ן אוֹתָ֣ם לְרַחֲמִ֑ים לִ֝פְנֵ֗י כׇּל־שׁוֹבֵיהֶֽם׃ הֽוֹשִׁיעֵ֨נוּ׀ יְ֘הֹוָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ וְקַבְּצֵנוּ֮ מִֽן־הַגּ֫וֹיִ֥ם לְ֭הֹדוֹת לְשֵׁ֣ם קׇדְשֶׁ֑ךָ לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ׃ בָּ֤רֽוּךְ־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֪י יִשְׂרָאֵ֡ל מִן־הָ֤עוֹלָ֨ם׀ וְעַ֬ד הָעוֹלָ֗ם וְאָמַ֖ר כׇּל־הָעָ֥ם אָמֵ֗ן הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
פירוש רש”י
106:4: בִּרְצוֹן עַמֶּךָ. בְּהֵרָצוֹתְךָ לְעַמֶּךָ: 106:7: וַיַּמְרוּ עַל יָם. הָיוּ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה; אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִכָּאן מִצַּד זֶה, אַף הַמִּצְרִיִּים עוֹלִים מִצַּד אַחֵר, וְיָבוֹאוּ אַחֲרֵינוּ; עַד שֶׁרָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְהֵקִיאָם לַיַּבָּשָׁה. אָז ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם״ (שמות יד:ל), לְפִיכָךְ ״וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳״ (שמות יד:לא); אֲבָל מִתְּחִלָּה לֹא הֶאֱמִינוּ (פסחים קיח:) (מצאתי): 106:9: וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהוֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. יַם סוּף הָיָה בַמִּדְבָּר, דִּכְתִיב ״סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר וְגוֹ׳״ (שמות יד:ג). ״דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְגוֹ׳״ (במדבר י:לג): 106:13: לֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ. לֹא קִוּוּ לוֹ: 106:14: וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה. ״מִי יַאֲכִילֵנוּ בָּשָׂר״ (במדבר יא:ד): 106:15: וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם. ״וְאַף ה׳ חָרָה בָעָם״ (במדבר יא:לג): 106:16: וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה. בַּמִּדְבָּר הִכְעִיסוּהוּ, כְּמוֹ ״קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל״ (דברים לב:כא) (מצאתי).: 106:17: תִּפְתַּח אֶרֶץ וְגוֹ׳. נִרְאֶה שֶׁחָלַק כָּבוֹד לִבְנֵי קֹרַח מִלְּהַזְכִּיר אֲבִיהֶם, תָּלָה הַקַּלְקָלָה בְּדָתָן וַאֲבִירָם: 106:18: וַתִּבְעַר אֵשׁ. ״וַתֹּאכַל אֶת מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת״ (במדבר טז:לה): 106:20: אוֹכֵל עֵשֶׂב. אֵין לְךָ מְתֹעָב וּמְשֻׁקָּץ מִן הַשּׁוֹר, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל עֵשֶׂב (מכילתא בשלח ויהי ו), שֶׁהוּא מוֹצִיא פֶּרֶשׁ רַבָּה וְהוּא מְלֻכְלָךְ בָּהּ. ס״א: רִירוֹ: 106:24: וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה. בְּשִׁלּוּחַ מְרַגְּלִים, וְהוֹצִיאוּ דִבָּה עַל הָאָרֶץ (במדבר יג:לב): 106:26: וַיִּשָּׂא יָדוֹ. בִּשְׁבוּעָה: 106:27: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם. מֵאוֹתוֹ שָׁעָה נִגְזַר עֲלֵיהֶם חֻרְבַּן הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב בָּכוּ, וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵם בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת (תענית כט.): 106:33: כִּי הִמְרוּ. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: | אֶת רוּחוֹ. בְּ״שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים״ (במדבר כ:י): | וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו. שְׁבוּעָה: ״לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה וְגוֹ׳״ (במדבר כ:יב): 106:34: לֹא הִשְׁמִידוּ. בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ: | אֶת הָעַמִּים. אֲשֶׁר אָמַר ה׳ לָהֶם (דברים כ:טז) ״לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה״, (שמות כג:לג) ״לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ״, וְהֵם הִנִּיחוּם לָשֶׁבֶת בְּקִרְבָּם לְמַס עוֹבֵד (שופטים א:כז): 106:41: וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם. בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים, בֵּין שׁוֹפֵט לְשׁוֹפֵט, כְּגוֹן עֶגְלוֹן וְכוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם וְסִיסְרָא וּפְלִשְׁתִּים וּמִדְיָן (שופטים ג-ד) (מצאתי): 106:43: פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם. כַּמָּה פְּעָמִים מַכְעִיסִים וְהוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וּמַצִּילָם: | וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֺנָם. נַעֲשׂוּ שְׁפָלִים בַּעֲוֺנָם: 106:44: וַיַּרְא בַּצַּר. מִתּוֹךְ תְּפִלָּה: | בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם. מִתּוֹךְ זְכוּת אָבוֹת: 106:45: וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ. מִתּוֹךְ תְּשׁוּבָה: | וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו. מִתּוֹךְ הַקֵּץ בְּשָׁמְעוֹ הוֹשִׁיעֵנוּ וְגוֹ׳. אַף מֹשֶׁה כְּלָלָם בְּפָסוּק אֶחָד ״בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ וְגוֹ׳״ (דברים ד:ל): 106:47: הוֹשִׁיעֵנוּ. גַּם עַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ: 106:48: מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. מִן עָלְמָא הָדֵין וְעַד עָלְמָא דְּאָתֵי (סנהדרין צב.) (ס״א אינו):
פירוש רד”ק
106:1: הללויה. אמר המשורר כנגד ישראל שהיו בדורו ובניהם הבאים אחריהם שיהללו יה על הטובות שעשה עם אבותיהם הללו יה: 106:2: מי. במזמור שלמעלה מזה זכר ענין האבות עם מה שעשה במצרים ובזה המזמור זכר עוד מה שעשה עמהם משיצאו ממצרים כל זמן שהלכו במדבר וגם משנכנסו לארץ, ואמר אם באנו לספר גבורות ה’ ולהשמיע כל תהילותיו כלומר כל הניסים שעשה עם אבותינו ועמנו שאנו חייבים להללו עמהם מי יוכל להשמיע כל תהילותיו: | ובגורות ה’. הם מה שהתעולל במצרים בארצם ובים, ומה שאמר הנה שלא יוכל אדם לספר כל תהילותיו, ואמר במזמור התשיעי אספרה כל תהילתך דוד אמר אספרה כל תהלתך על כל הצרות שעברו עליו מהאויבים אמר שיתן שבח והודאה לאל שהצילו כי המה גלוים לו, וכאשר בא לספר הניסים שעשה עם ישראל במדבר ובארצם בכל דור ודור אמר מי ישמיע כל תהילתו, וכן עם היחיד לבד מה שעשה הקב”ה עמו מטובות וחסדים בכל יום ויום לא יוכל לספר כי פעמים רבים יעשה האל יתברך עם האדם נס ולא ידע ולא ירגיש בו עד אחר זמן שיתבונן בו. וכאשר אמר דוד כל תהלתיך על הניסים הגלוים שעשה עמו הידועים לכל במלחמת האויבים: | ישמיע. פירוש ומי ישמיע ומי שזכר עומד במקום שנים, וקודם שהחל המשורר לספר אמר: 106:3: אשרי. כלומר אשריהם ישראל אם היו שומרים משפטי האל אשר צוה אותם כי בזמן שהיו עושים רצונו של מקום כמה טובות עושה עמהם ואף במדבר היה סובל אותם זמן רב אולי ישובו למוטב, ואם היו שומרים משפטיו ועושים צדקות בכל עת כלומר תמיד כל שכן שהיה הוא עושה עמהם צדקות ולא היו לעולם גולים מארצם כי צפה המשורר ברוח הקדש שעתידים לגלות מארצם בעונותם. לפיכך אמר אחר זה הפסוק זכרני נא ברצון עמך: | עשה צדקה בכל עת. כי ישראל היו עושים פעמים טוב ורוב הפעמים היו מריעים מעשיהם לפיכך אמר בכל עת אשריהם אם יהיו עושים הטוב תמיד: 106:4: זכרני. אם הפסוק הזה אמרו המזורר על עצמו בקש מהאל שיקום מקברו עם המתים שיחיו בעת גאולתנו וכן בפסוק הבא אחר זה. או אמר הפסוק על לשון בני הגלות הזה כי כל אחד מבקש מהאל שיזכה לראות הגאולה ואומר זכרני ה’ בעת שהיה רצונך בעמך, ותוציאם מגלותם זכרני ורצה גם בי שאחיה עד עת הגאולה: 106:5: לראות. שאזכה לראות העם הנבחר לך שיזכו לגאולה לשמוח בשמחת גויך, וכפל הענין שלש פעמים לחזק הענין במלות שונות כמנהג: | נחלתך. הם ישראל: ופי’ להתהלל. יש מפרשים כמו לשמוח ואין צריך להוציאה מענין השבח כי בשמחת החופה ישבח אדם החתן והכלה לפיכך קראו בית החופה בי הלולא: ופי’ להתהלל עם נחלתך. כי בשמחתם בצאתם יתהללו על כל עם כי בם בחר ה’: 106:6: חטאנו. ידבר על לשון הגלות: | עם אבותינו. כמו שאבותינו חטאו כן חטאנו אנחנו: 106:7: אבותינו. בצאתם ממצרים: | לא השכילו נפלאותיך. שעשית במצרים, ולא זכרו את רוב חסדיך. כי חסדים ונפלאות שעשית עמהם בהוציאך אותם מבית עבדים ביד חזקה ובמכות שהבאת על המצריים הבדלת בינם ובין מצרים שהיתה המכה משולחת בכל הארץ והם היו נבדלים ממנה, ואחר צאתם כשרדפו מצרים אחריהם אמרו המבלי אין קברים במצרים: | ולא השכילו ולא זכרו. כי מי שעשה להם במצרים הנפלאות יצילם מיד המצרים הרודפים אחריהם אלא המרו האל יתברך וחשבו שלא יוכל להצילם וזהו וימרו על ים בים סוף: 106:8: ויושיעם. הושיעם מן המצרים שהיו רודפים אחריהם: | למען שמו. כלומר אע”פ שהם המרו באל ומעטו בטחונם בו עשה הוא למען שמו שיודע בגוים: | להודיע את גבורתו. כמו שאמר ואכבדה בפרעה ברכבו ובפרשיו: 106:9: ויגער. הגערה היא הרוח שהוליך בה הים עד ששמהו לחרבה: | ויוליכם בתהומות במדבר. הוליך ישראל בתהומות בחרבה כמו אם היו הולכים במדבר: 106:13: מהרו. לשלשת ימים שסעו מים סוף ובאו מרתה וילכו העם והנה שכחו כל הנפלאות שעשה להם, ואילו זכרו מעשיו לא היו חושבים בלבם כי לא עשה להם כל הנפלאות ולא העבירם בים ואלא להמיתם בצמא והיה להם להמתין ולחכות מה יעשה להם האל יתברך כמו שעשה עמהם עד אותו היום והם לא חכו לעצתו וילונו. והנה עצתו היתה טובה להם ופלא גדול עשה עמהם במים שהיו מרים והמתיקם: 106:14: ויתאוו. וזה היה נסיון אם יוכל לתת בשר במדבר ובישימון: 106:15: רזון בנפשם. פירושו מות המתאווים ואמר בלשון רזון בעבור כי הם חשבו להשביע נפשם המתאוות ולהשמינה והיה להם הדבר בהפך: 106:16: למשה. כמו במשה, כי קשור הקנאה עם הלמ”ד הוא לטוב אבל עם הבי”ת הוא לרע, וכן למ”ד לאהרן במקום בי”ת והקנאה הזאת הוא מחלוקת קרח ותלה אותם בכל ישראל מפני שלא מיחו בהם וגם היו עמהם מבני ראובן ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה: וטעם קדוש ה’. כי כן אמרו הם כי כל העדה כולם קדושים, ואמר משה אשר יבחר ה’ הוא הקדוש והנה אהרן קדוש ה’: 106:17: תפתח. עתיד במקום עבר ולא זכר קרח כי ידוע כי הוא ראש המחלוקת, או זכר העוזרים כי עוזרי רשע הם רשעים מפני כי אם לא ימצא עוזרים לא יעשה רשעו. ואון בן פלת בתחילת המחלוקת עזר ואחר כן נתחרט ושתק מן המחלוקת: 106:18: ותבער. במאתים וחמשים מבני ישראל: | להבה תלהט. הפסוק כפול בענין במלות שונות: 106:19: יעשו. עתיד במקום עבר והנה הם עשו עגל בחורב במקום שקבלו התורה ששמעו באזניהם עשרת הדברים ונאמר בהם לא תעשה לך פסל וכל תמונה: 106:20: וימירו. האל יתברך שראו כבודו על הר סיני בשור אוכל עשב על השור אומר לא על תבניתו: 106:22: חם. הוא אבי מצרים ולגרעון נזכר וכפל הענין במלות שונות: ועוד עשה להם נוראות על ים סוף. וקרא פעולות הפלא והפוך הטבע נוראות לפי שבהן יהיה האל יתברך נורא על בני אדם ובעבורם יראוהו ויודו לו שהוא אדון הכל שהפך הטבעים ברצונו: 106:23: בפרץ. באותו פרץ שפרץ ה’ עמד בו משה לפני האל יתברך וגדרו: 106:26: וישא נשבע: ופי’ להם. בעבורם: | להפיל אותם. כל המלינים: 106:27: ולהפיל. זה לא ראינו בתורה מבואר שאמר להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות וכן אמר ביחזקאל וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיל אותם בגוים ולזרותם בארצות, והנראה בעיני כי זהו מה שאמר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה וכן מה שאמר וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וגומר וישב ממנו שבי זהו לזרותם בארצות: 106:28: ויצמדו. כמו שכתוב ויצמד ישראל לבעל פעור: | ויאכלו זבחי מתים. אלהיהם הם המתים: 106:29: ויכעיסו. הכעיסו האל במעלליהם שנצמדו לבעל פעור, וזנו עם הנשים ועבדו ע”א לפיכך ותפרוץ בם מגפה: ואמר ותפרץ. כלומר מגפה רבה: 106:30: ויפלל. עשה משפט בנופאים: | ויפלל. מן ונתן בפלילים: 106:32: ויקציפו. הקציפו האל עד שבא למשה רע בעבורם שאמר לו האל יתברך כי לא יכנס לארץ: 106:33: כי כי המרו את רוח משה ויבטא בשפתיו והוא המעל שמעל הוא ואהרן עמו שאמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים: ופי’ כי המרו. כי מרדו ברוח משה בדחקם אותו עד שאמר המן הסלע הזה נוציא: ושורש המרו. מרה, ויהיו מרה ומרד בענין אחד: ויש לפרש כי המרו. ענין מר שהוא ענין שנות המצוה והחלף הדבר ופירוש כי המרו משה ואהרן את רוח השמים: | ודברו. שאמר להם ודברתם אל הסלע והם הכו: | ויבטא בשפתיו. האל יתברך שלא יכנסו לארץ בעון זה: 106:34: לא השמידו העמים אשר אמר ה’ להם. כמו שמבואר בתורה: 106:35: ויתערבו. שהיו יושבים בתוכם לפיכך למדו מעשיהם: 106:36: ויעבדו. זהו הרע שבמעשיהם שעבדו ע”א: 106:37: ויזבחו. גם זה הרע שבעבודות לע”א: 106:38: וישפכו. לבד עון ע”א יש להם בזה עון גדול ששפכו דם נקי, דם בניהם ובנותיהם: | בדמים. בידיעה ר”ל בדמים האלה הנזכרים: 106:39: ויזנו. זה עון גילוי עריות: 106:42: וילחצום בארצם לחצום ויכנעו תחת ידם: 106:43: פעמים רבות. ומה ימרו בעצתם הרעה: | ימרו. האל יתברך: | וימוכו בעונם. עד ששבו מוכים ועניים בעונה והוא שגלו מארצם: 106:44: וירא בצר להם. בגלותם שמע רינתם וצעקתם: 106:45: ויזכור להם בריתו. בריתו עם האבות: | וינחם. על הרעה: 106:46: ויתן אותם לרחמים. שמרחמים עליהם שוביהם בגלות: 106:47: הושיענו. אמר המשורר זה על לשון בני הגלות וכשתקבצנו נודה לך לשם קדשך: | להשתבח בתהלתך. ותהילת ה’ הם החסדים שעשה עמנו שאנו מהללים לו עליהם: 106:48: ברוך ואז נאמר: | ברוך ה’. המשכילים ישבחו כפי שכלם וכל העם יאמרו אמן. ויאמרו אלה לאלה הללויה: ופי’ מן העולם ועד העולם. מזמן הראשון עד זמן האחרון כלומר כל הימים:
פירוש מלבי”ם
106:1: הודו לה’, המזמור הזה נמשך אל מזמור שלמעלה, שהזכיר איך שמר ה’ את הברית והוציאם ממצרים ונתן להם את הארץ, ודלג יתר הנסים שעשה להם אחר יציאת מצרים כמו קריעת ים סוף ובקיעת הירדן ודומיהם, עז”א כי הם צריכים להודות לה’, כי החסד שהתחיל לעשות עמהם עשה גם אחר שחטאו, כמ”ש בפסוק מ”ה ויזכר להם בריתו וינחם כרוב חסדיו, וה’ טוב לעמו וחסדו לעולם, רק הם לא הכירו חסדיו ומרו והקציפו בכל דור ודור, כענין כי לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים: 106:2: מי ימלל גבורות ה’, ר”ל א”צ להודיע כל הנסים בפרט, מצד שני דברים, א. שגם לספר נס אחד אין לנו אומר ודברים לספר גבורות ה’, ועז”א מי ימלל היינו שאין מלה בלשון לבטא גבורותיו, ב. שמי ישמיע כל תהלתו, שתהלותיו אין להם שיעור והם בלתי ב”ת, ור”ל שיודו לה’ מצד שהוא טוב ולעולם חסדו, לא מצד עצמו שא”א לספר גבורותיו מצד עצמם: 106:3: אשרי, ר”ל חסדי ה’ טובים לעולם, רק שהכל תלוי בהכנת המקבל, אחר שלא נתן להם ארץ ישראל רק על תנאי שישמרו חקיו ומצותיו ינצרו, א”כ אשרי שומרי משפט שהם המצות שבין אדם לחברו, ועושה צדקה שהם המצוות שבין אדם למקום, להם טוב ואשרי בכל עת, אין הבדל בין עתים הקדמונים והאחרונים, כי חסדי ה’ לא נשתנו, והשומרים תורתו אשרי להם גם בזמן הזה: 106:4: זכרני, מפני שיתחיל לספר איך ישראל חטאו, ואיך עי”כ נתנו ביד צריהם, בקש שלא יזכירהו ה’ לא בין החוטאים ולא בין הנענשים, ויש הבדל בין זכירה ובין פקידה, שהזכירה היא רק שזוכר את הדבר, והפקידה היא בשיתעורר לעשות לו איזה גמול טוב או רע, ובקש זכרני ה’ ברצון עמך, שלא תזכרני עם העת שהיית עליהם בכעס רק עם הרצון, בעת שרצית אותם כי היה מעשיהם טובים, ופקדני בישועתך, שלא תפקדני להעניש אותי עם נענשים, רק בעת שתושיע ותעשה טוב חסד: 106:5: לראות, נגד מ”ש זכרני ה’ ברצון עמך מפרש לראות בטובת בחיריך, שתזכרני עם בחירי ה’ הצדיקים לראו’ בטובתם מצד מעשיהם הטובים, ונגד מ”ש פקדני בישועתך מפרש לשמוח בשמחת גויך לשמוח אתם על אשרם והצלחתם, ומצד שני אלה אזכה להתהלל עם נחלתך, שבמה שיהיו לנחלה לך שזה מורה על קדושתם ועל דיבוק ה’ עמהם לעולם, אתהלל עמם אם במעשים הטובים אם בהצלחתם ושמחתם: 106:6: חטאנו, כי באמת חטאנו עם אבותינו, שאחזנו מעשה אבותינו בידינו, וחטאנו כמוהם, אולם אנחנו הוספנו על מעשי אבותינו שהם חטאו מצד התאוה או השגגה שזה גדר החטא, ואנחנו העוינו מצד עוות השכל והכפירה, והרשענו במזיד: 106:7: אבותינו, מבאר חטא אבותיהם, שגם בעודם במצרים חטאו, והנה שם היה להם להשכיל גדולת ה’ ויכלתו מצד הנפלאות שעשה לעיני פרעה ולעיני כל מצרים ולעבדו מצד יראת הרוממות, והם לא השכילו נפלאותיך, והסתפקו בהם ולא היה להם אמונה שלימה, כי חשבו שנעשו בלאט ותחבולה, ועכ”פ היה להם לזכור חסדי ה’ ולעבדו מצד הכרת הטובה ויראת הגמול והעונש, אבל הם לא זכרו רוב חסדיך וכמ”ש ביחזקאל ח’ ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ולא אבו שמוע, עד שלכן וימרו על ים בים סוף שהסתפקו, ביכלתו וכפרו בטובותיו, כמ”ש הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, ומוסיף בים סוף, שגם בתוך הים מרו כקבלת חז”ל שפסל מיכה עבר עמהם בים: 106:8: ויושיעם ובכ”ז הושיעם משני טעמים, א. למען שמו שלא יהיה חילול השם כמ”ש ביחזקאל כ’ ואעש למען שמי לבלתי החל, ב. להודיע את גבורתו כדי שהם בעצמם יכירו עי”כ את גבורתו: 106:9: ויגער בים סוף ויחרב, ויותר מזה שהולכים בתהומות כדמבר, והוא כמו שבארתי בפי’ התורה שנעשו עוד נסים שקרקע התהום נעשה יבש כגריד, ושעלה קרקע הים למעלה שהיי’ דרך שוה, כי בתהום הים הוא עמק גדול שא”א לרדת שם ולעלות משם, ועז”א שהוליכם כבמדבר, וכמ”ש (ישעיה ס”ג י”ג) מוליכם בתהומות כסוס במדבר, עיין מש”ש: 106:10: ויושיעם מיד שונא, ומוסיף ויגאלם מיד אויב, שהאויב איבתו גלויה יותר מן השונא והוא דורש רעתו, וגם הוסיף שלא לבד שהושיעם לפי שעה, כי גם גאלם מרשותו לעולם, מה שהוציאם מארץ מצרים: 106:11: ויכסו מים צריהם, והצרים שהם גדולים מן האויב כי הצר נלחם ומציר בפועל, והם המצרים שרדפו אחריהם, כסו אותם המים, עד שאחד מהם לא נותר: 106:12: ויאמינו, ואז האמינו בדבריו, כמ”ש ויאמינו בה’, ישירו תהלתו כמ”ש אז ישיר משה ובני ישראל: 106:13: מהרו שכחו מעשיו, אבל הם שכחו מעשיו במהרה לא חכו לעצתו, וכבר התבאר בסי’ ע”ח כי תחלה נתן להם שלו ומן ובבואם לרפידים נפסק השלו ונתן להם מים, ועי”כ חשבו שאין יכולת לה’ לתת שלשה דברים ביחד וכשנתן לחם ומים א”א שיתן להם בשר, וע”ז היה התלונה בקברות התאוה שלא האמינו ביכולת ה’, וז”ש מהרו שכחו מעשיו, ובאמת מה שלא נתן להם בשר תמיד כמו לחם, מבואר במ”ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן למען ענותך, שלא נתן להם בשר למען ענותם ולדעת את אשר בלבבם, והיה זה מעצת ה’ להכניע חמרם ותאותם, והם לא חכו לעצתו זאת, רק ויתאוו תאוה במדבר, הפך מה שהיה כונת ה’ שלא יתאוו תאוה, וינסו אל בישימון הוא מה שנסו הגם לחם יוכל תת כמש”פ שם, וזה ספק ביכולת ה’: 106:15: ויתן, במה שהתאוו תאוה נתן להם שאלתם ובמה שנסו אל שלח רזון בנפשם, והוא במה שבארתי בסי’ ע”ח, שאם היו רוצים בבשר רק מחמת תאוה היו פורשים ממנו תיכף כאשר השיגו תאותם, אבל ע”י שהיה בזה כפירה ומינות לא תאוה לבד, כמ”ש וינסו אל בישימון שלא היה מחמת תאוה רק לנסות כח ה’ ויכלתו, לכן לא התחרטו, וע”כ מתו בקברות התאוה וישלח רזון בנפשם: 106:16: (טז-יז) ויקנאו, לפי הסדר האמור פה מבואר כדעת האומרים שמחלקותו של קרח היה קדם מעשה המרגלים אחר מעשה של קברות התאוה, (ולמ”ד שהיה אחר מעשה מרגלים, צ”ל שחושב לפי חומר החטא והעונש, ולכן סמך העגל ומרגלים ביחד אחר מעשה קרח, שהיה חטאם גדול ביתר שאת), והנה בעדת קרח היו שם שני כתות, שדתן ואבירם ור”ן ראשי סנהדראות היו מתנגדים על השבעים זקנים שבחר משה, כי הם היו קרואי מועד אנשי שם וחרה להם על שלא נח עליהם הרוח, ועז”א ויקנאו למשה במחנה שקנאו בסבת משה מה שעשה במחנה, כמ”ש ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל, וקרח היה חולק על הכ”ג נגד אהרן, ועז”א לאהרן קדוש ה’, והיה בהם שלשה מיני עונשים, דתן ואבירם נבלעו, ועז”א תפתח ארץ, ודתן נבלע לבדו ואבירם היה לו עדה של בנים ובנות שהם עשרה, ועז”א ותכס על עדת אבירם: 106:18: ותבער, הענש השני היה האש ששרף המאתים וחמשים איש ועז”א ותבער אש בעדתם, ואח”כ החל הנגף שהוא העונש השלישי, ועז”א להבה תלהט רשעים, כאלו מן האש נפרד להבה המלהטת מרחוק שהוא הנגף, וקרח לא נחשב שנדון בבלוע ושרפה כדברי חז”ל: 106:19: (יט-כ) יעשו עגל, העגל היה קודם ובא מוחר להגדיל חטא קרח שהיה מחלקותם על משה באמרם שא”צ לאמצעי בינם לבין ה’ כמ”ש כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’, וזה היה הפך ממה שאמרו תחלה שכאשר בושש משה עשו את העגל כי אמרו שצריכים לאמצעי בינם לבין ה’, ואחר שלא בא משה שהיה אמצעי ביניהם עשו להם אלהים אשר ילכו לפניהם, ואז המירו את כבודם שהוא הנהגת משה שהיה מצד הימין פני אדם, בתבנית שור והנה ענין עבודת אלילים היה שחשבו שה’ מסר ההנהגה אל המערכת וכחות הטבע ועפ”ז בקשו תחבולות להפיק רצון מכחות הטבע, כמו שלמדו זאת מן המצריים, ועז”א. שכחו אל מושיעם, אשר ראו שהנהגתם היא ע”י ה’ שהוא סבת כל הסבות, ממה שעשה גדלות במצרים, שגדול מורה שהוא סבת כל הדברים וזה הראה במצרים, כמ”ש בזאת תדעון כי אני ה’: 106:22: נפלאות, וכן הראה להם שהוא משדד הטבע ועושה נפלאות, וזה היה כולל בכל ארץ חם, שהמכות התפשטו בכל השייך לגבול מצרים, וגם הראה נוראות על ים סוף ששם התיראו מפניו כמ”ש וייראו העם את ה’, וזה נגד הגדול הגבור והנורא, גדלות נפלאות נוראות ששם הנורא מורה שהוא מנהיג לבדו ההנהגה הפרטית ואין זולתו, והיה במצרים שלשה דברים שהראה להם, א’ בזאת תדע כי אני ה’ וזה גדולות, ב’ כי אני ה’ בקרב הארץ וזה נפלאות, ג’ כי אין כמוני בכל הארץ וזה נוראות, וכמ”ש בפי’ התורה: 106:23: ויאמר להשמידם, ואז נגזר עליהם כליון, ויל”פ שר”ל ויאמר להשמידם לולי משה, שכן אמר שלולא משה ישמידם, כמ”ש הרף ממני ואשמידם, שמזה ידע משה שהדבר תלוי בו, וע”כ עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו, שהגם שכבר יצא האף ומתו במגפה, לא היה אף מעורב עם חמה פנימית, (שזה ההבדל בין אף ובין חמה כי היה רק אף חיצוני) לא חמה פנימית להשחית: 106:24: וימאסו, עתה מזכיר חטא מרגלים, והיה בזה שני ענינים, א. מ”ש (דברים א׳:כ״ה) ויאמרו טובה הארץ ולא אביתם לעלות ותרמו את פי ה’ היינו שאמרו שהארץ רעה ומשכלת יושביה, ועז”א וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו שאמר שהיא ארץ טובה: 106:25: וירגנו, זאת שנית מש”ש ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו ואומר אליכם לא תערצון, ועז”א וירגנו באהליכם ולא שמעו בקול ה’, כי אמרו מבלי יכולת: 106:26: וישא ידו להם, כנגד שני החטאים נשבע להענישם בשני עונשים, א. להפיל אותם במדבר, שהם עצמם לא יבואו אל ארץ חמדה אשר מאסו: 106:27: ב. להפיל זרעם בגוים, שעי”ז נגזר גלות ושעבוד לדורות הבאים כמו שמבואר גם כן ביחזקאל כ’ כ”ג, וכמ”ש חז”ל אתם בכיתם בכיה של חנם, ויצמדו, כתיב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן וגו’ ויצמד ישראל לבעל פעור, ספר שמה שנצמדו לבעל פעור לא היה מצד עצמו ומצד המינות, רק שבאו אליו ע”י תאות הזנות אל בנות מואב, ועי”ז קראו להם לזבחי אלהיהן, ועי”ז נצמדו לבעל פעור, ואחר שעקר הסבה היה תאות הזנות לכן כשהרג פינחס את זמרי שב חרון אף ה’ מישראל, ופה ספר מן המאוחר אל הקודם ויצמדו לבעל פעור וזה בא על ידי שאכלו זבחי מתים, וזה בא ע”י (כט-לא) שהכעיסו במעלליהם, שזנו אל בנות מואב, וזה סבב את הכל ועי”כ פרצה בם מגפה, ולכן כשעמד פנחס ויפלל ועשה משפט בזמרי נעצרה המגפה ותחשב לו לצדקה, כמ”ש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם: 106:32: (לב-לג) ויקציפו, ע”י שהקציפו על מי מריבה הרע למשה, וזה בעבורם ובסבתם, כי המרו את רוחו, שחטא של מי מריבה על שלא דברו אל הסלע, ועל שאמר שמעו נא המורים, ועל שאמר בלשון ספק המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ועל שאמר בלשון נוציא כאלו הדבר תלוי בו, כמו שפירשו המפ’ איש לפי שטתו, כ”ז היה הסבה לזה על שהמרו את רוחו של משה, שעי”כ בטא בשפתיו דברים קשים ודברים שלא כהוגן, ועי”כ לא היה יכול לדבר אל הסלע, כי דיבורו לא היה עושה רושם בעת ההיא שהיה בכעס, וע”כ אמר בלשון ספק, עד שלכל הטעמים שכתבו המפ’ בחטא הזה היה סבתו מה שהמרו את רוחו: 106:34: (לד-לח) לא, אח”כ בבואם לארץ לא השמידו את העמים, ועי”כ ויתערבו בגוים (גוים פחותים מעמים), וילמדו מעשיהם עד שעבדו את עצביהם ויהיו להם למוקש, כמ”ש (שמות כ”ג ל”ג) עד שזבחו לשדים, וישפכו דם נקי עד שחנפה הארץ בדמי, כמו שכתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ: 106:39: ויטמאו במעשיהם ויזנו במעלליהם, מעללים הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, שאח”כ לא שבו מן המעשים עד שנעשו בם תכונות ומדות בנפשותם לנטות אחרי זנות ורצח וכל מדה רעה, עד ששורש המעשים היה להם עקר בנפשותיהם, שזה גרוע יותר: 106:40: ויחר אף ה’ בעמו להענישם ויתעב את נחלתו, שם נחלה מציין קשר האהבה שי”ל עמהם ע”י קדושתם והפוכו תועבה: 106:41: (מא-מב) ויתנם ביד גוים, בימי שפוט השופטים, ותחלה משלו בם שונאיהם ואח”כ וילחצום שהוא יותר מן הממשלה, ואויביהם שהם גרועים מן השונאים, והגיע דבר עד שנכנעו תחת ידם: 106:43: פעמים וזה בא יען שהצילם פעמים רבות והם שבו אח”כ לעשות הרע כמ”ש כ”ז באורך שופטים ב’ וימרו בעצתם שלא היה המרי מסבת התאוה רק היה בעצה ומחשבה ע”י מחשבת מינות לכן וימכו בעונם, ע”י שהיה עון בעוות השכל נעשו מוכים ונדכאים לגמרי: 106:44: (מד-מו) וירא ולכן גם כשראה אח”כ בצר להם, והגם שזכר בריתו עם האבות והגם שנחם כרוב חסדיו, בכ”ז לא הושיעם עוד בגבורת ישע ימינו למעלה מן הטבע לגאלם לגמרי, רק מה שנתנם לרחמים לפני שוביהם כמ”ש מ”א ח’ ושבום שוביהם וכו’ והתחננו וכו’ ונתתם לרחמים לפני שוביהם: 106:47: הושיענו, ע”ז בקש שיגדיל חסדו להושיעם לגמרי ויקבצם מן הגוים כמ”ש ושב ה’ וכו’ ושב וקבצך מכל העמים וכו’ (דברים ל”ב), להודות לשם קדשך כי ההודאה בגלות הוא לשמך לא לשם קדשך, ששם קדשו מורה על שמתרומם מן הטבע וההנהגה הרגילה אל הנהגה נערכת לפי הקדושה שזה מקושר ג”כ עם קדושת ישראל שמכונים דרכם בקדש נגד קדושת ה’ כמ”ש ושב וקבצך וכו’ ומל ה’ אלהיך את לבבך וכו’ ועז”א להשתבח בתהלתך שמלת שבח מורה תמיד שמתעלה על ערכו הקודם או נגד ערך איש אחר, ור”ל שעי”כ נלך מחיל אל חיל ונתעלה ע”י תהלתך, במה שנכוין דרכנו נוכח דרכך מה הוא רחום אף אתה וכו’: 106:48: ברוך ה’, ובאשר ידע כי יש יום שיקבץ ה’ נדחים ויחדש עולמו, ועי”כ הוא תמיד אלהי ישראל משגיח עליהם ומקושר באהבתם אומר, כי שם אלהי ישראל הוא ברוך מעולם הזה שבו מנהיג בנסים נסתרים ובהשגחה מוסתרת, עד העולם העתיד שיתגלה שם קדשו בנסים גלוים, וכל העם יאמרו אמן ויאמינו ויבטחו ויהללו את ה’:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | וידוי על חטאי הדורות במדבר — עגל, קברות התאווה, מריבה, פעור — ובקשת גאולה מהגלות
- אפיון - חרטה ותשובה | וידוי חטא מפורש — “חטאתי/חטאנו” כצעד ראשון בדרך התשובה
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: שׁוּר (Strong’s H7793) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: סוֹף (Strong’s H5490) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: יואל,קהלת,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מזמור סיום ספר ד — וידוי היסטורי: חטאי ישראל מיציאת מצרים דרך המדבר וימי השופטים עד הגלות. מסתיים בתפילה: “הושיענו ה’ אלוקינו… להתהלל בתהלתך”. פסוק מח הוא ברכת סיום ספר ד.