תהלים קה — “הודו לה’ קראו בשמו” — ההיסטוריה כהלל
פסוקים
הוֹד֣וּ לַ֭יהֹוָה קִרְא֣וּ בִשְׁמ֑וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִילוֹתָֽיו׃ שִֽׁירוּ־ל֭וֹ זַמְּרוּ־ל֑וֹ שִׂ֝֗יחוּ בְּכׇל־נִפְלְאוֹתָֽיו׃ הִֽ֭תְהַלְלוּ בְּשֵׁ֣ם קׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂמַ֗ח לֵ֤ב׀ מְבַקְשֵׁ֬י יְהֹוָֽה׃ דִּרְשׁ֣וּ יְהֹוָ֣ה וְעֻזּ֑וֹ בַּקְּשׁ֖וּ פָנָ֣יו תָּמִֽיד׃ זִכְר֗וּ נִפְלְאוֹתָ֥יו אֲשֶׁר־עָשָׂ֑ה מֹ֝פְתָ֗יו וּמִשְׁפְּטֵי־פִֽיו׃ זֶ֭רַע אַבְרָהָ֣ם עַבְדּ֑וֹ בְּנֵ֖י יַעֲקֹ֣ב בְּחִירָֽיו׃ ה֭וּא יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ בְּכׇל־הָ֝אָ֗רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו׃ זָכַ֣ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִית֑וֹ דָּבָ֥ר צִ֝וָּ֗ה לְאֶ֣לֶף דּֽוֹר׃ אֲשֶׁ֣ר כָּ֭רַת אֶת־אַבְרָהָ֑ם וּשְׁב֖וּעָת֣וֹ לְיִשְׂחָֽק׃ וַיַּעֲמִידֶ֣הָ לְיַעֲקֹ֣ב לְחֹ֑ק לְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל בְּרִ֣ית עוֹלָֽם׃ לֵאמֹ֗ר לְךָ֗ אֶתֵּ֥ן אֶת־אֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן חֶ֝֗בֶל נַחֲלַתְכֶֽם׃ בִּֽ֭הְיוֹתָם מְתֵ֣י מִסְפָּ֑ר כִּ֝מְעַ֗ט וְגָרִ֥ים בָּֽהּ׃ וַ֭יִּֽתְהַלְּכוּ מִגּ֣וֹי אֶל־גּ֑וֹי מִ֝מַּמְלָכָ֗ה אֶל־עַ֥ם אַחֵֽר׃ לֹא־הִנִּ֣יחַ אָדָ֣ם לְעׇשְׁקָ֑ם וַיּ֖וֹכַח עֲלֵיהֶ֣ם מְלָכִֽים׃ אַֽל־תִּגְּע֥וּ בִמְשִׁיחָ֑י וְ֝לִנְבִיאַ֗י אַל־תָּרֵֽעוּ׃ וַיִּקְרָ֣א רָ֭עָב עַל־הָאָ֑רֶץ כׇּֽל־מַטֵּה־לֶ֥חֶם שָׁבָֽר׃ שָׁלַ֣ח לִפְנֵיהֶ֣ם אִ֑ישׁ לְ֝עֶ֗בֶד נִמְכַּ֥ר יוֹסֵֽף׃ עִנּ֣וּ בַכֶּ֣בֶל (רגליו) [רַגְל֑וֹ] בַּ֝רְזֶ֗ל בָּ֣אָה נַפְשֽׁוֹ׃ עַד־עֵ֥ת בֹּא־דְבָר֑וֹ אִמְרַ֖ת יְהֹוָ֣ה צְרָפָֽתְהוּ׃ שָׁ֣לַח מֶ֭לֶךְ וַיַּתִּירֵ֑הוּ מֹשֵׁ֥ל עַ֝מִּ֗ים וַֽיְפַתְּחֵֽהוּ׃ שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ וּ֝מֹשֵׁ֗ל בְּכׇל־קִנְיָנֽוֹ׃ לֶאְסֹ֣ר שָׂרָ֣יו בְּנַפְשׁ֑וֹ וּזְקֵנָ֥יו יְחַכֵּֽם׃ וַיָּבֹ֣א יִשְׂרָאֵ֣ל מִצְרָ֑יִם וְ֝יַעֲקֹ֗ב גָּ֣ר בְּאֶֽרֶץ־חָֽם׃ וַיֶּ֣פֶר אֶת־עַמּ֣וֹ מְאֹ֑ד וַ֝יַּעֲצִמֵ֗הוּ מִצָּרָֽיו׃ הָפַ֣ךְ לִ֭בָּם לִשְׂנֹ֣א עַמּ֑וֹ לְ֝הִתְנַכֵּ֗ל בַּעֲבָדָֽיו׃ שָׁ֭לַח מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֑וֹ אַ֝הֲרֹ֗ן אֲשֶׁ֣ר בָּחַר־בּֽוֹ׃ שָֽׂמוּ־בָ֭ם דִּבְרֵ֣י אֹתוֹתָ֑יו וּ֝מֹפְתִ֗ים בְּאֶ֣רֶץ חָֽם׃ שָׁ֣לַֽח חֹ֭שֶׁךְ וַיַּחְשִׁ֑ךְ וְלֹא־מָ֝ר֗וּ אֶת־[דְּבָרֽוֹ] (דבריו)׃ הָפַ֣ךְ אֶת־מֵימֵיהֶ֣ם לְדָ֑ם וַ֝יָּ֗מֶת אֶת־דְּגָתָֽם׃ שָׁרַ֣ץ אַרְצָ֣ם צְפַרְדְּעִ֑ים בְּ֝חַדְרֵ֗י מַלְכֵיהֶֽם׃ אָ֭מַר וַיָּבֹ֣א עָרֹ֑ב כִּ֝נִּ֗ים בְּכׇל־גְּבוּלָֽם׃ נָתַ֣ן גִּשְׁמֵיהֶ֣ם בָּרָ֑ד אֵ֖שׁ לֶהָב֣וֹת בְּאַרְצָֽם׃ וַיַּ֣ךְ גַּ֭פְנָם וּתְאֵנָתָ֑ם וַ֝יְשַׁבֵּ֗ר עֵ֣ץ גְּבוּלָֽם׃ אָ֭מַר וַיָּבֹ֣א אַרְבֶּ֑ה וְ֝יֶ֗לֶק וְאֵ֣ין מִסְפָּֽר׃ וַיֹּ֣אכַל כׇּל־עֵ֣שֶׂב בְּאַרְצָ֑ם וַ֝יֹּ֗אכַל פְּרִ֣י אַדְמָתָֽם׃ וַיַּ֣ךְ כׇּל־בְּכ֣וֹר בְּאַרְצָ֑ם רֵ֝אשִׁ֗ית לְכׇל־אוֹנָֽם׃ וַֽ֭יּוֹצִיאֵם בְּכֶ֣סֶף וְזָהָ֑ב וְאֵ֖ין בִּשְׁבָטָ֣יו כּוֹשֵֽׁל׃ שָׂמַ֣ח מִצְרַ֣יִם בְּצֵאתָ֑ם כִּֽי־נָפַ֖ל פַּחְדָּ֣ם עֲלֵיהֶֽם׃ פָּרַ֣שׂ עָנָ֣ן לְמָסָ֑ךְ וְ֝אֵ֗שׁ לְהָאִ֥יר לָֽיְלָה׃ שָׁ֭אַל וַיָּבֵ֣א שְׂלָ֑ו וְלֶ֥חֶם שָׁ֝מַ֗יִם יַשְׂבִּיעֵֽם׃ פָּ֣תַח צ֭וּר וַיָּז֣וּבוּ מָ֑יִם הָ֝לְכ֗וּ בַּצִּיּ֥וֹת נָהָֽר׃ כִּֽי־זָ֭כַר אֶת־דְּבַ֣ר קׇדְשׁ֑וֹ אֶֽת־אַבְרָהָ֥ם עַבְדּֽוֹ׃ וַיּוֹצִ֣א עַמּ֣וֹ בְשָׂשׂ֑וֹן בְּ֝רִנָּ֗ה אֶת־בְּחִירָֽיו׃ וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם אַרְצ֣וֹת גּוֹיִ֑ם וַעֲמַ֖ל לְאֻמִּ֣ים יִירָֽשׁוּ׃ בַּעֲב֤וּר׀ יִשְׁמְר֣וּ חֻ֭קָּיו וְתוֹרֹתָ֥יו יִנְצֹ֗רוּ הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
פירוש רש”י
105:1: עֲלִילוֹתָיו. מַעֲלָלָיו: 105:3: הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ. הִתְפָּאֲרוּ בְּמָעוֹז שֵׁם קָדְשׁוֹ, שֶׁיֵּשׁ לָכֶם פַּטְרוֹן כָּמוֹהוּ. הִתְהַלְלוּ פוֹרְוַונְטִי״ץ וו״ש בְּלַעַ״ז: 105:8: דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר. הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה לְהוֹדִיעָהּ בָּעוֹלָם לְאַחַר אֶלֶף דּוֹר; וְרָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בְּלֹא תּוֹרָה, וְהֶעֱבִיר מֵהֶם תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת. וְיֵשׁ לִפְתֹּר כִּפְשׁוּטוֹ: זָכַר לְיִשְׂרָאֵל בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה, וְהִבְטִיחַ לִשְׁמֹר לָהֶם לְאֶלֶף דּוֹר, כְּעִנְיָן ״שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר״ (דברים ז:ט): 105:11: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וְגוֹ׳. הוּא הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת לָהֶם (בראשית טו:יח): 105:13: וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי. אַבְרָהָם גָּר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּבְמִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן (בראשית כא:לד; יב:י; יג:יב), וְכֵן יִצְחָק (בראשית כו:א-לה), וְכֵן יַעֲקֹב (בראשית מב:א-לח; מו:א-לד). כֻּלָּם גָּלוּ מִגֵּרוּת לְגֵרוּת: 105:14: וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים. ״וַיְנַגַּע ה׳ אֶת פַּרְעֹה״ (בראשית יב:יז), ״כִּי עָצוֹר עָצַר ה׳ בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ״ (בראשית כ:יח): 105:15: אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי. בִּגְדוֹלַי, כָּל מְשִׁיחָה לְשׁוֹן שְׂרָרָה וּגְדֻלָּה: 105:16: וַיִּקְרָא רָעָב. כְּדֵי לְהַגְלוֹתָם לְמִצְרַיִם (בראשית מב:א-ב) (מצאתי): 105:17: שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (בראשית מה:ה), וְאֵיזֶה אִישׁ? יוֹסֵף שֶׁנִּמְכַּר: 105:18: בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ. אָמַר רַבִּי הוּנָא בַּר אִידִי (תנחומא, וישב ח): שַׁרְתּוֹעַ עָשְׂתָה לוֹ תַּחַת זְקָנוֹ, שֶׁאִם יַרְכִּין פָּנָיו הַשַּׁרְתּוֹעַ מַכֵּהוּ. שַׁרְתּוֹעַ פֵּרוּשׁ שַׁפּוּד: 105:19: עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ. שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַיֵּם גְּזֵרָתוֹ, שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיֵרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם: | אִמְרַת ה׳ צְרָפָתְהוּ. בְּחָנַתְהוּ לְיוֹסֵף, שֶׁנִּתְנַסָּה וְכָבַשׁ אֶת יִצְרוֹ בְּאֵשֶׁת אֲדוֹנָיו (בראשית לט:ז-יב), וְעָלֶיהָ נִתְיַיסֵּר וְנִצְרַף בְּיִסּוּרִין לְתִתּוֹ אֶל בֵּית הַסֹּהַר (בראשית לט:כ): 105:20: שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ. שָׁלַח פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שְׁלוּחָיו וַיַּתִּירֵהוּ, שָׁלַח מוֹשֵׁל עַמִּים הוּא פַּרְעֹה וַיְפַתְּחֵהוּ: 105:22: לֶאֱסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ. לְשׁוֹן חִבָּה הוּא זֶה, כְּמוֹ ״וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד״ (שמואל א יח:א). כְּשֶׁפָּתַר הַחֲלוֹם חִבְּבוּהוּ כֻּלָּם. אָמַר רַבִּי אִידִי: שָׂרוֹ כְּתִיב, זֶה הָיָה פּוֹטִיפַר: 105:24: וַיֶּפֶר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עַמּוֹ, הִפְרָה וְהִרְבָּה אוֹתָם: 105:28: וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ. הַמַּכּוֹת שֶׁצִּוָּה עֲלֵיהֶם בָּאוּ בְּמִצְוֹתָיו וְלֹא שִׁנּוּ אֶת דְּבָרוֹ (תנחומא, בא א): 105:30: שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (שמות רבה י:ד): בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ רוֹבְצִים מַיִם, הָיוּ רוֹבְצִים צְפַרְדְּעִים: 105:40: שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָיו. שָׁאַל יִשְׂרָאֵל בָּשָׂר, וַיָּבֵא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂלָוִים: 105:41: הָלְכוּ בַצִּיּוֹת נָהָר. הָלְכוּ נְהָרוֹת מִן הַבְּאֵר בְּאֶרֶץ צִיָּה: 105:42: כִּי זָכַר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֲשֶׁר עִם אַבְרָהָם עַבְדּוֹ, שֶׁהִבְטִיחוֹ (בראשית טו:יד,טז) ״וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל״, ״וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה״:
פירוש רד”ק
105:1: הודו. זה המזמור חברו דוד כשהעלה הארון מבית עובד אדום הגיתי אל עיר דוד, ונתנו לאסף ולאחיו לשורר אותו לפני הארון כמו שכתוב בדברי הימים ושם כתוב זה המזמור עד ובנביאי אל תרעו אלא שיש ביניהם שינוי מעט במלות והענין אחר וכשחיבר דוד זה ספר תהילים כתב זה המזמור והאריך בו בסיפור זרע אברהם עד שנכנסו לארץ ישראל. ושם כתוב שני המזמורים זה המזמור ומזמור שירו לה’ כל הארץ, וכן אמרו אלה שני המזמורים תמיד בכל יום לפני הארון עד שהביא שלמה את הארון לבית עולמים ואמר הודו לה’. דברי דוד משוררים והקהל, קראו בשמו, להתפלל אליו, או פירוש קראו בשמו להודות ה’: וזהו טעם הודיעו עלילותיו. העלילות שהתעולל בפלשתים על דבר הארון: 105:2: שירו לו. בפה ובכלי: | שיחו בכל נפלאותיו. גם השיחו זה לזה בכל נפלאות הארון ונפלאות אחרים שעשה עמכם: 105:3: התהללו. אתם תוכלו להתהלל על כל העמים בשם קדשו הנקדש עליכם כמו שנקדש בדבר הארון על כן ישמח לבכם שאתם מבקשי ה’. או כל מבקש ה’ ואפילו מן האומות ישמח לבם בהם ה’ בבקשם אותו: 105:4: דרשו. הארון נקרא עוז כלומר דרשו משכן הארון ושם התפללו לפניו וכן בקשו פניו שתתפללו לפניו תמיד: 105:5: זכרו. בלב נפלאותיו ומופתיו שעשה האל במצרים ובמדבר ומשנכנסו לארץ וכן בדבר הארון בארץ פלשתים כי על נס אחד ועל פלא אחד חייב אדם לזכור המופתים הקודמים: | ומשפטי פיהו. כי המכות שהביא במצרים אמר על ידי משה נביאו מתחילה, וכן היו המשפטים באים על מצרים כמו שאמר בפיו: 105:6: זרע. ובדברי הימים זרע ישראל עבדו והענין אחד: ומה שאמר זרע אברהם. הוא על זרע ישראל לא על שאר זרע אברהם, וכן אמר האל לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, ואמר יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך כי הנה הזרע המיוחד לאברהם הוא ישראל. וכן פירש ואמר: | בני יעקב בחיריו. כלומר מי הוא זרע אברהם הם בני יעקב שהם נבחרים משאר זרעו: 105:7: הוא. אף ע”פ שבכל הארץ משפטיו והוא מנהיג העולם כולו הוא אלהינו ואנחנו עמו: 105:8: זכר לעולם בריתו. אשר כרת את אברהם, עתה זכר לזרעו לעולם, שנתן הארץ לזרעו לאחר ארבע דורות והוא הדבר אשר צוה כלומר אשר גזר כמו שאמר לאברהם כן קיים הדבר ולזרעו אחריו: ומה שאמר לעולם ולאלף דור. כי לעולם תהיה הארץ לישראל ואע”פ שגלו ממנה עוד ישובון אליה ולא יגלו ממנה עוד לעולם, וזהו לעולם לאלף דור: 105:9: אשר. ואותו הברית ליצחק היתה כלומר בעבור יצחק כמו שאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, והשבועה היתה בעקידת יצחק, ואמר ליצחק והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך והוא כאילו נשבעתי ליצחק: 105:10: ויעמידה. אותה ברית ואותה השבועה העמידה ליעקב לחק ולישראל ברית עולם כי על זרע המיוחד היתה הברית והשבועה לא על עשו: 105:11: לאמר. לכל אחד מן האבות אמר כן: | חבל נחלתכם. כנגד ישראל: 105:12: בהיותם. על האבות ועל בני’ אמר שהיו מתי מספר: | כמעט וגרים בה. כמעט זמן היו גרים בה בארץ, כי הוצרכו לצאת ממנה כמו אברהם שהלך בעבור רעב למצרי’ ולארץ פלשתים וכן יצחק לארץ פלשתים וכן יעקב למצרים זהו שאמר ויתהלכו מגוי אל גוי, ואע”פ כן הבטחת האל והאמונה בלב היתה לא הרהרו אחריו: 105:13: ויתהלכו. מארץ כנען למצרים ולארץ פלשתים: | ומממלכה אל עם אחר: 105:14: מלכים. פרעה ואבימלך: 105:15: אל. הזהיר להם כמו לאבימלך וללבן, או על ידי נגעים וכן לשאר בני אדם אם היו רוצים לעשקם: | במשיחי. נסיכים וגדולים היו, והיו נכבדים אצל המלכים כאלו היו מלכים משוחים: | ולנביאי. כי האבות נביאים היו, וה’ מדבר עמהם במראה הנבואה ובחלום: 105:16: וינקרא. הזכיר סיבת רדת יעקב למצרים, וטעם ויקרא כאלו קרא לרעב ויבא על הארץ, כי הגזירות הבאות לארץ מאתו הם: | כל מטה לחם. כמו משען לחם ר”ל כל מאכל שישען אדם עליו מנע מן הארץ: 105:17: שלח. לפני יעקב ובניו, כי כבר זכר האבות וגם הבנים באמרו בהיותם מתו מספר, ומה שאמר שלח, כי האל יתברך סיבב על ידי החלומות אשר חלם יוסף עד שקנאו בו אחיו: | לעבד נמכר יוסף. בעבור עבד כלומר להיותו עבד נמכר: 105:18: ענו. כשנתנו אדוניו בבית הסוהר: וכתוב רגליו. כי שתי רגליו ניתנו בכבל, וקרי רגלו על דרך כלל: | ברזל באה נפשו. פירוש ברזל כלומר בשלשלת של ברזל: ואמר נפשו. כי הנפש מעונה בעינוי הגוף: 105:19: עד עת בא דברו. לפני פרעה שזכרהו שר המשקים אל פרעה ואז אמרת אלוה צרפתהו כי האל סיבב זה בחלום שהראה לפרעה, ולא נפתר אלא על פי יוסף ואז יצא ככסף צרוף לפני פרעה כי אמר לו שר המשקים כאשר פתר לנו כן היה: 105:22: לאסור שריו בנפשו. שיהיה כח בידו לאסור שריו וגדוליו כמו שהיה כח ביד פרעה: ופי’ בנפשו. ברצונו: | וזקניו יחכם. לחכמים יקראו זקנים ואע”פ שהם בחורים לפי שהחכמה נמצאת בזקני’ ברוב, ופירושו כי יוסף חכם ולמדו חכמי פרעה, כי נמצא חכם יותר מהם: 105:23: ויבא. בסיבת הרעב לקיום הגזירה שנגזרה בין הבתרים בארץ חם כי מצרים בן חם: 105:24: ויפר. ה’ שזכר למעלה אמרת ה’ צרפתהו. אמר כי האל יתברך הפרה את עמו בארץ מצרים מאד: | ויעצמהו מצריו. העצימהו יותר מצריו מהמצריים שהיו צריו באחרונה: 105:25: הפך לבם. הפך במעשיו פעל יוצא ופירוש האל יתברך הפך לבם כי הוא גזר זה ואמר ועבדום וענו אותם או יהיה הפך פעל עומד כאלו אמר נהפך לבם: | להתנכל. לחשוב עליהם מחשבות רעות היאך יכלו אותם: 105:26: עבדו. כי כן נקרא עבד ה’ משה עבדי: | אהרן אשר בחר בו. לשליחות עם משה: 105:28: שלח. לא הזכיר המכות על הסדר וגם לא הזכיר כולם כי כתובות הם בתורה והזכיר מקצם לזכר האותות וכן עשה במזמור האזינה עמי תורתי: | ויחשיך. החשיך את הארץ: | ולא מרו את דברו. כן כתוב וקרי דבריו והעניין אחד אלא שזה כלל וזה פרט: | ולא מרו. האותות ושזכר לא מרו את דבר ה’ אלא באו עליהם בדברו. או פירוש ולא מרו משה ואהרן את דבר ה’ בכל אשר היה שולחם היו הולכים אע”פ שהיה גוער בהם פרעה: 105:30: שרץ ארצם. זכר ארץ לשון זכר. ואמר שרץ והארץ לא שרצה כי אם היאור, אלא אמר ארצם לפי שבכל מקום שהיו מים בארצם היו שורצים צפרדעים. וכן כתוב על הנהרות על היאורים ועל האגמים: | בחדרי מלכיהם. באו בחדרי מלכיהם: 105:31: אמר ויבא ערוב. רוצה לומר העיר החיות הרעות לבא בכל גבולם כמו שכתוב כל עפר הארץ היה כנים: 105:32: נתן אש סמוך ללהבות ופעם להפך להבות אש כמו תולעת שני שני התולעת: 105:33: ויך גפנם ותאנתם. הברד הכה אותם, וזכר הגפן והתאנה בפרט וכן במזמור האזינה עמי תורתי לפי שאלה הם רוב אילנותיהם במצרים: 105:34: וילק. הוא אחד ממיני הארבה: 105:35: פרי אדמתם. פרי העשב אשר הותיר הברד: 105:36: ויך. הפסוק כפול בענין במלות שונות: 105:37: ויוציאם. טעמו לישראל שזכר למעלה: | ואין בשבטיו כושל. שנים עשר שהיו והיו עם רב לא היה אחד בהם שהיה כושל ועני אלא כולם יצאו בכסף וזהב: 105:39: פרש. משיצאו ממצרים וה’ נוסע לפניהם בעמוד ענן יומם וגו’: ופירוש למסך. אינו סכך למעלה אלא כמו יריעה לפניהם כי הענן לפניהם היה בלכתם, אבל בנוחם היה עליהם עד שהיה נוסעים ואפשר כי מלת למסך כולל שניהם בלכתם ובנוחם: 105:40: שאל. ישראל במדבר סין לחם ובשר: | ויבא. האל להם שליו בערב לאכול ולחם בבקר לשבוע: | ולחם שמים. המן השביעם כנגד מה ששאלו הם: 105:41: פח. ברפידים: | הלכו בציות נהר. במקום ציה וחורב הלכו המים כמו נהר: 105:42: כי. כל זה עשה להם בזכות אברהם כי הם לא היו ראוים לכך כי היו מריבים ומנסים את ה’. וגם להוציאם ממצרים לא היו ראוים לולי ברית אבות, לפיכך אמר ויוציא עמו: 105:43: ויוציא. כשהוציאם ממצרים ברינה ובששון הוציאם הם היו שמחים ומצרים אבלים: | את בחיריו. בעבור אבותם: 105:44: ויתן להם. כשהוציאם לא עשה עמהם זו הטובה לבד שהוציאם מעבדות אבל נתן להם ארצות גוים: 105:45: בעבור. על תנאי שישמרו חוקיו ותורותיו נתן להם את הארץ כמו שכתוב תורה כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם וגו’ שאם לא ישמרו חוקיו והיה לאכול ויגולו מן הארץ:
פירוש מלבי”ם
105:1: הודו, אחר שברך את ה’ על הנהגותיו עם האדם, בפרט ברפואת הנפש וגמולה, ועל הנהגת העולם בכלל כפי הטבע אשר יסד בששת ימי המעשה, בא לתת הודאה על הנהגה שניה הנסיית שמתנהג בה עם עם קרובו, ואמר להם שירו לה’ הודאה פרטיית על הטובות הפרטיות ויקראו בשמו לפרסם מעשיו הפרטיים הודיעו בעמים עלילותיו שהם ההנהגת והמעשים שיעשה לפי מדותיו רחום וחנון ורב חסד שהוא לפי מעשה בני אדם ולפי השכר והעונש: 105:2: שירו לו, אתם בני ישראל תשירו ותזמרו לו ביחוד ושיחו בכל נפלאותיו תספרו הנפלאות שעשה למעלה מדרך הטבע: 105:3: התהללו מוסיף שיתהללו בשם קדשו, שם קדשו מורה על ההנהגה שנוהג בקדש, שהיא מובדלת מחקות הטבע הקבועים אל הנהגה קדושה מופלאת, וזה יהיה לפי קדושת ישראל ומעשיהם שלפיהן יתקדש שמו גם הוא, כמ”ש ונקדשתי בתוך בני ישראל, וזה תהלה ושבח לישראל אחר ששם קדשו מקודש ע”י קדושתם, ועי”ז ישמח לב מבקשי ה’, כי יראו שנמצא למבקשיו ויתנהג עמהם כפי מדתם, וגם שכל מבקש דבר לא ישמח בעוד שלא מצא את המבוקש, אם מצד שיש ספק אם ימצאהו, ואם מצד שעדן לא הגיע לתכלית מגמתו, והשמחה לא תהיה רק עם השגת תכלית החפץ, בכ”ז לב מבקשי ה’ ישמח, אסם מפני שבודאי ישיגו מבוקשם, כי הוא נמצא למבקשיו, אם מצד שהבקשה בעצמה היא התכלית, כי ה’ לא יושג לעולם רק יבוקש תמד וזאת היא התכלית, וז”ש דרשו ה’ ועוזו, שעקר הוא הדרישה לא המציאה, כי אין מי שישיג עצמותו רק צריך לדרוש מעשיו, ומצד זה בקשו פניו תמיד אחר שהתכלי’ הוא שידרשו ויבקקשו אותו, והוא דבר שאין לו סוף כי הנדרש הוא בלתי בעל תכלית, וא”כ ההשגה היא ג”כ בב”ת, וא”כ תמיד תבקשו פניו, כי כל שתשיגו ממנו תשיגו שלא השגתם, ושצריך דרישה יותר כמ”ש ילכו מחיל אל חיל: 105:5: זכרו, אולם תגיעו למחוז חפצכם להשיגו מתוך מעשיו, ע”י שתזכרו נפלאותיו אשר עשה חוץ מדה”ט, והי’ בזה ג’ ענינים, א. נפלאותיו, כמו קריעת ים סוף והעמדת השמש והמן וכדומה, ב. מופתיו, שעשה לברר דבריו, כמו הפיכת המטה לנחש וכדומה, ג. משפטי פיהו, שהם המכות והעונשים שעשה במצרים שהיה מצד העונש על עונותיהם בדרך משפט, והם היו מובדלים מכל המשפטים שעושה בעולם במה שהיה משפטי פיהו, שאמר בפירוש בפיו שיעשה בהם משפט הזה, והתרה בם תחלה בכל מכה, וגם שכבר גזר כן וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי: 105:6: זרע, זאת תזכרו אתם זרע אברהם, שעשה לו ה’ מצד שהוא עבדו, ועבד אותו באמונה, ואתם בני יעקב שהם בחיריו, שבחרם לחלקו מצד הבחירה, כמ”ש זרע ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך כמ”ש שם: 105:7: הוא ה’, ר”ל ע”י נפלאותיו תשיגו אותו ותראו כי הוא ה’ אלהינו, ששם אלהינו בכינוי מורה על הקשר שיש לו עמנו, ועל השגחתו המיוחדת, והגם שעצמותו בלתי מושג הלא בכל הארץ משפטיו ונודע ע”י משפטיו והנהגתו: 105:8: זכר, ה’ זכר את בריתו לעולם, וכן דבר אשר צוה זכר לאלף דור, והברית שכרת עם האבות הוא דבר הבלתי תלוי בבני אדם אמר לעולם שיורה על הזמן הבלתי מתחלק, והדבר אשר צוהו לבני אדם שדור הולך ודור בא צוהו לדורות, ומעתה יפרש תחלה מהו הברית, ואח”כ יפרש הדבר שצוה: 105:9: אשר מפרש מ”ש זכר לעולם בריתו, הוא הברית אשר כרת את אברהם ואח”כ ושבועתו ליצחק, אחר שעם יצחק כרת הברית שנית, שב דינו כשבועה, כדבר שנכפל אצל ה’ שני פעמים שדינו כשבועה כמ”ש חז”ל: 105:10: ויעמידה, וליעקב העמיד את הברית לחק ונימוס, כאילו הוא דין וחק שמוכרח לקיימו מצד עצמו, ולישראל שהוא מדרגה יותר גדולה מיעקב, העמידו לברית עולם, שהוא הברית שבו תלוי קיום העולם, כי בעת התעלה ישראל שיהיה למעלה מן הטבע כמו שיורה ע”ז שם ישראל, הוקם ברית הזה אל סדר ההנהגה השניה שבו ינהיג ה’ עפ”י דרך ההשגחה, מגביל נגד ברית העולם שבו מנהיג ההנהגה הראשונה הטבעיית, וקשרם זב”ז באופן שאם יבוטל הברית האח’ יבוטל גם השני, כמ”ש אם לא בריתי היום וכו’ גם זרע ישראל אמאס: 105:11: לאמר, עתה מפרש מ”ש דבר צוה לאלף דור, שהוא מ”ש לך אתן את ארץ כנען, ובאר שיתננה להם מצד שהיא חבל נחלתכם שמפני שהיא ארץ המיוחדת אל ההשגחה והקדושה והנבואה היא שייך אליכם, שעליכם חלה השגחה האלהית: 105:12: בהיותם, ודבר זה אמר להם בעת שהיו מתי מספר בכמות וכמעט באיכות ובגבורה, וגם וגרים בה, שלא היו שם אזרחיים רק גרים, ובכ”ז אמר והבטיח שיתן להם את הארץ: 105:13: (יג-יד) ויתהלכו, והגם שהתהלכו אח”כ מגוי אל גוי, שהגוים הם הקבוצים שאין להם מלך, והעמים הם הקבוצים שי”ל מלך, הנה בהתהלכם מגוי אל גוי לא הניח אדם לעשקם ובהתהלכם מממלכה אל עם אחר שי”ל מלך הוכיח עליהם מלכים: 105:15: אל, הוכיח מלכים וצוה להם לאמר, אל תגעו במשיחי, וכן צוה להם בנביאי אל תרעו, שהגם שהאבות היו נביאים ומוכיחים ומדברים אל העם נגד עובדת כוכבים, וקראו בכ”מ בשם ה’, בכ”ז אל תרעו להם בעבור כי בשמי ידברו, וכ”ז היה דבר צוה לאלף דור: 105:16: ויקרא, עתה ספר איך קיים בריתו לתת להם את הארץ, והסבות אשר סבב לזה, כי באשר היה צריך שירדו תחלה לכור הברזל לצרפם שם בכור עוני, שעמ”ש אברהם במה אדע כי אירשנה א”ל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, והיה גלות מצרים הכנה אל ירושת הארץ, סבב סיבות שירדו למצרים ע”י שקרא רעב על הארץ, היינו שגזר הרעב והודיע גזרתו בחלום פרעה, והרעב הזה כל מטה לחם שבר: 105:17: שלח, ולפניהם שלח איש, והוא היה יוסף (אשר) לעבד נמכר, שאותו שלח לפניהם להחיות להם לפליטה גדולה, והיה מן הצורך שגם האיש ההוא יצרף בכור הברזל ויבחן תחלה וע”כ ענו בכבל רגלו, ויותר מזה כי ברזל באה נפשו, שהכבל היה יכול אדוניו לתת עליו מצד עבדותו כבלא דעבדא, והברזל נתן עליו מצד שהאשימוהו בדבר אשת פוטיפר: 105:19: עד עת בא דברו, ר”ל עד שבא הדבר שהזכיר למעלה, שהוא דבר צוה לאלף דור, שהתעורר דבר ה’ שצוה על בני יעקב בל יגעו בהם, ועד העת שבא דברו אמרת ה’ צרפתהו, שמה שברזל באה נפשו עד עת ההיא היה צירוף וזיקוק בכור הברזל כדי שיעמוד ויבחן בצדקתו: 105:20: שלח מלך ויתירהו מן הכבל, מושל עמים ויפתחוהו מן הברזל, כי לפתחו מן הברזל שבא ע”י חטא שנתחייב עליה מיתה היה צריך מושל עמים, שמצד כח גודל ממשלתו היה יכול להעביר את חטאו: 105:21: שמו אדון כבר בארתי בפי’ התורה שפרעה העלה את יוסף בשלש מדרגות זה אחר זה, תחלה אמר אתה תהיה על ביתי, ועז”א שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו, ואח”כ אמר ראה נתתי אותך על ארץ מצרים, ששמו לשר על כל שרי מצרים, ועז”א לאסר שריו בנפשו, ואחר זה אמר אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים, שהעלהו על כל יועציו וזקניו, ועז”א וזקניו יחכם: 105:23: ויבא, ר”ל וכ”ז היה הכנה שעי”כ ויבא ישראל מצרים, כמ”ש חז”ל משל לפרה שמשכו את בנה וכו’, ויעקב, יעקב הוא מדרגה פחותה מישראל, שבבואו למצרים בא במדרגת ישראל שר וחשוב ואח”כ היה גר ונקרא בשם יעקב, ועז”א ויעקב גר, ולא ישבו עוד בערי הממלכה רק בארץ חם, וזה היה אחרי שמת יוסף וכל אחיו: 105:24: ויפר, ובכ”ז הפרם ה’ מאד עד שהיו עצומים מצריהם, כמ”ש ובני ישראל פרו וישרצו וירבו, ועי”כ הפך את לבם לשנא עמו, כמ”ש הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיתה השנאה אם מצד העם כמ”ש הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ואם מצד שהיו עבדיו של ה’ ורצו להעבירם מדתם בל יהיו עבדי ה’, ועז”א להתנכל בעבדיו: 105:26: שלח, ולכן שלח את משה ואהרן לגאלם, ומשה נשלח מצד שהיה עבד ה’, ואת אהרן שלח מצד שבחר בו כי הוא וזרעו נבחרו להיות כהני ה’, לא כן זרע משה לא נבחרו לזה: 105:27: שמו בם דברי אתותיו, כבר בארתי למעלה (ע”ח מ”ג) שהיה בין המכות אותות ומופתים, שהמכות שהותרו בם תחלה היו אותות, והמכות שלא התרה בם תחלה כמו כנים שחין וחשך היו מופתים, שלא באו לאות על דבר רק לעונש, והיה בארץ חם לא בא ללמדם עקרי אמונה, רק בארץ להענישם על פשעם: 105:28: שלח חשך ויחשך, החשך היה המכה האחרונה וסיום השלשה סדרים, שכבר בארתי בפי’ התורה שבאו המכות בשלשה סדרים, דצ”ך עד”ש באח”ב, להורות על שלשה ענינים ובסוף כל סדר באה מכה אחת בלא התראה בתחלה, שהם כנים שחין חשך שהיה סיום הסדר ודרך עונש כמ”ש בסי’ ע”ח, והיה חשך המכה האחרונה וסיום הסדרים, כי במכת בכורות לא הקשה עוד את לבו ושלחם, ושיעור הכתובים ששם בם דברי אתותיו ומופתים עד ששלח חשך ויחשיך, שעד חשך ועד בכלל היו אותותיו ומופתיו, כמ”ש כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, והאותות האלה כולם באו ולא מרו את דברו מעתה מתחיל לחשב המכות שבאו עד מכת חשך: 105:29: (כט-ל) הפך מימיהם לדם, שרץ ארצם צפרדעים, ושרץ פעל יוצא, ויען שעלתה צפרדע אחת ושרצה כקבלת חז”ל אמר שרץ בלשון יחיד: 105:31: אמר ויבא ערב, כי דם צפרדע היו ע”י אהרן שהכה במטהו אבל מכת ערוב אמר ה’ בעצמו לא ע”י שליח, ומ”ש כנים אחרי ערוב, כי מכת כנים לא סרה מפרעה, כמו שנראה מן הכתובים, ומלמד שגם בעת שבא הערוב היו עדיין כנים בכל גבולם ושמשו שני המכות ביחד: 105:32: נתן גשמיהם ברד, דלג מכות דבר ושחין, כי בכל המכות בקש פרעה את משה שיסורו ממנו (שהגם שלא נזכר זה בדם, כי מכת דם נגבל בתחלתו רק על שבעה ימים) אבל על הדבר לא בקש כי תלאו במקרה, ולכן לא חשבו, וכן אמר כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וכו’, מבואר שלא חשש אל המכה הזאת שלא בא בשלימותו עד מכות בכורות, ומכת שחין לא הזכיר ג”כ מטעם זה, וגם מטעם שהזכרתי למעלה סי’ ע”ח שלא היה שם התראה, (כי מה שהזכיר כנים בא ללמד שהיה עם ערוב ביחד, וחשך הזכיר ג”כ רק לומר שהיה סוף המכות, ולכן הזכיר שניהם שלא על הסדר) לכן דלג מכות דבר ושחין, וחשב ברד שפרעה בקש ממשה שיסור הברד: 105:34: (לד-לה) אמר ויבא ארבה, הארבה אכל כל עשב, והילק אכל פרי אדמתם, פירות הגדלים באדמה שאין הארבה אוכלם: 105:36: ויך כל בכור בארצם, הבכורות לא הוכו רק בארצם, וראשית אונם הוכו בכ”מ אף שלא גרו במצרים, כנ”ל ס’ ע”ח פ’ נ”א: 105:37: ויוציאם, ואף שהיה ראוי שיהי להם שנאה עליהם ע”י הבכורות, בכ”ז נתן חנם בעיני העם וישאילום ואף שהיה ראוי שירדפו אחריהם לקחת שאלתם בחזרה אחר שראו שיוצאים בהחלט שלא על מנת לחזור, בכ”ז אין בשבטיו כושל, והטעם לזה כי שמח מצרים בצאתם, ועזבו הכל בידם, וגם נפל פחדם עליהם ולא חרץ כלב לשונו: 105:39: פרש, שאחרי צאתם הלך לפניהם עמוד ענן ועמוד אש, וחוץ ממה שהלך הענן לפניהם כנזכר בתורה היה הענן למסך על ראשם וסביבם כקבלת חז”ל: 105:40: שאל, ואז שאל לחם, וזה היה במדבר סין, ויבא שלו כי השלו היה לפי שעה, ולחם שמים ישביעם, כמ”ש בשר לאכל ולחם לשבוע: 105:41: פתח צור, וזה היה ברפידים, ותחלה זבו טפין טפין, ואחר כך הלכו בציות נהר: 105:42: כי זכר, מוסב על כל הנאמר שיציאת מצרים והרכוש הגדול הבטיח ה’ לאברהם וכמ”ש חז”ל שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח”כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וגם הענן והמים והמן היה בזכות אברהם, כמ”ש חז”ל בב”ר פמ”ח וב”מ דף פ”ו: 105:43: ויוצא עמו בששון, כמ”ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, ברנה את בחיריו כמ”ש חז”ל במכילתא שהצדיקים בחירי ה’ אמרו שירות ותשבחות: 105:44: (מד-מה) ויתן להם ארצות גוים, דלג יתר הנסים מטעם שיתבאר בסימן שאח”ז, וחזר למ”ש אשר כרת את אברהם לאמר שקיים שבועתו ונתן להם ארצות גוים, וגם נתן להם רכושם וקנינם, כמ”ש חז”ל שלכן הוליכם ארבעים שנה במדבר מפני שהכנענים עקרו כל הנטיעות המתין עד שהיתה ארצם מלאה כל טוב, והיה על התכלית בעבור ישמרו חקיו, כי לא נתן להם ארץ ישראל אלא ע”מ שישמרו את התורה, והיא הקדמה למזמור שאחריו שיספר איך לא שמרו חקי ה’ ותורותיו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | מזכיר ברית אברהם יצחק ויעקב — “אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק”
- אפיון - מים וגאולה | מונה את מכות מצרים כולל הפיכת מים לדם ויציאת מצרים — זכרון הגאולה
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: שֶּׁבֶר (Strong’s H7668) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,עמוס שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“הודו לה’ קראו בשמו” — ההיסטוריה כהלל: מאברהם דרך יצחק, יעקב, יוסף, מצרים, יציאת מצרים עד כניסה לארץ. מקביל בחלקו לדברי הימים א טז. כל ההיסטוריה מוצגת כשרשרת ברית.