תהלים קד — “ברכי נפשי את ה’ — גדולת הבריאה”
פסוקים
בָּרְכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְ֫הֹוָ֥ה יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֖וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ׃ עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה׃ הַ֥מְקָרֶ֥ה בַמַּ֗יִם עֲֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם־עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מְהַלֵּ֗ךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט׃ יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ תְּ֭הוֹם כַּלְּב֣וּשׁ כִּסִּית֑וֹ עַל־הָ֝רִ֗ים יַ֖עַמְדוּ־מָֽיִם׃ מִן־גַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְנוּס֑וּן מִן־ק֥וֹל רַ֝עַמְךָ֗ יֵחָפֵזֽוּן׃ יַעֲל֣וּ הָ֭רִים יֵרְד֣וּ בְקָע֑וֹת אֶל־מְ֝ק֗וֹם זֶ֤ה׀ יָסַ֬דְתָּ לָהֶֽם׃ גְּֽבוּל־שַׂ֭מְתָּ בַּל־יַעֲבֹר֑וּן בַּל־יְ֝שֻׁב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ הַֽמְשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים בֵּ֥ין הָ֝רִ֗ים יְהַלֵּכֽוּן׃ יַ֭שְׁקוּ כׇּל־חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם׃ עֲ֭לֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַ֣יִם יִשְׁכּ֑וֹן מִבֵּ֥ין עֳ֝פָאיִ֗ם יִתְּנוּ־קֽוֹל׃ מַשְׁקֶ֣ה הָ֭רִים מֵעֲלִיּוֹתָ֑יו מִפְּרִ֥י מַ֝עֲשֶׂ֗יךָ תִּשְׂבַּ֥ע הָאָֽרֶץ׃ מַצְמִ֤יחַ חָצִ֨יר׀ לַבְּהֵמָ֗ה וְ֭עֵשֶׂב לַעֲבֹדַ֣ת הָאָדָ֑ם לְה֥וֹצִיא לֶ֝֗חֶם מִן־הָאָֽרֶץ׃ וְיַ֤יִן׀ יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב־אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב־אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד׃ יִ֭שְׂבְּעוּ עֲצֵ֣י יְהֹוָ֑ה אַֽרְזֵ֥י לְ֝בָנ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר נָטָֽע׃ אֲשֶׁר־שָׁ֭ם צִפֳּרִ֣ים יְקַנֵּ֑נוּ חֲ֝סִידָ֗ה בְּרוֹשִׁ֥ים בֵּיתָֽהּ׃ הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים סְ֝לָעִ֗ים מַחְסֶ֥ה לַֽשְׁפַנִּֽים׃ עָשָׂ֣ה יָ֭רֵחַ לְמוֹעֲדִ֑ים שֶׁ֝֗מֶשׁ יָדַ֥ע מְבוֹאֽוֹ׃ תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּוֹ־תִ֝רְמֹ֗שׂ כׇּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר׃ הַ֭כְּפִירִים שֹׁאֲגִ֣ים לַטָּ֑רֶף וּלְבַקֵּ֖שׁ מֵאֵ֣ל אׇכְלָֽם׃ תִּזְרַ֣ח הַ֭שֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפ֑וּן וְאֶל־מְ֝עוֹנֹתָ֗ם יִרְבָּצֽוּן׃ יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפׇעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי־עָֽרֶב׃ מָה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ׀ יְֽהֹוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחׇכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ׃ זֶ֤ה׀ הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֢ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם־רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם־גְּדֹלֽוֹת׃ שָׁ֭ם אֳנִיּ֣וֹת יְהַלֵּכ֑וּן לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּֽוֹ׃ כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אׇכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ׃ תִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם יִלְקֹט֑וּן תִּפְתַּ֥ח יָ֝דְךָ֗ יִשְׂבְּע֥וּן טֽוֹב׃ תַּסְתִּ֥יר פָּנֶיךָ֮ יִֽבָּהֵ֫ל֥וּן תֹּסֵ֣ף ר֭וּחָם יִגְוָע֑וּן וְֽאֶל־עֲפָרָ֥ם יְשׁוּבֽוּן׃ תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה׃ יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהֹוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהֹוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו׃ הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ׃ אָשִׁ֣ירָה לַיהֹוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃ יֶעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּיהֹוָֽה׃ יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים׀ מִן־הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים׀ ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּרְכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהֹוָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
פירוש רש”י
104:2: עוֹטֶה אוֹר. בָּרָקִיעַ כַּשַּׂלְמָה: 104:4: עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. עוֹשֶׂה אֶת הָרוּחוֹת שְׁלוּחָיו: 104:6: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ. זֶה דּוּגְמַת הָאָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר: ״בְּשׂוּמִי עָנָן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ׳״ (איוב לח:ט): | תְּהוֹם. הוּא הַיָּם: | עַל הָרִים יַעַמְדוּ. מֵי אוֹקְיָינוֹס גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הֶהָרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עמוס ה:ח, ט:ו) ״הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ״. אֵין שְׁפִיכָה אֶלָּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה: 104:7: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן. כְּשֶׁאָמַרְתָּ (בראשית א:ט) ״יִקָּווּ הַמַּיִם״, וּמֵאוֹתוֹ הַקּוֹל יֵחָפֵזוּן וְנִקְווּ אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר יִסַּדְתָּ לָהֶם: 104:9: גְּבוּל שַׂמְתָּ. לָהֶם הַחוֹל אֲשֶׁר סָבִיב שְׂפָתוֹ: 104:12: עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן. עַל הַמַּעְיָנוֹת: | מִבֵּין עֳפָאיִם. עַנְפֵי אִילָנוֹת, וְכֵן ״עָפְיֵּהּ שַׁפִּיר״ (דניאל ד:ט): 104:15: מַצְמִיחַ חָצִיר וְגוֹ׳. וְיַיִן אֲשֶׁר יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ גַּם אוֹתוֹ יוֹצִיא מִן הָאָרֶץ, וְשֶׁמֶן לְהַצְהִיל בּוֹ פָּנִים: | וְלֶחֶם. אֲשֶׁר לֵב אֱנוֹשׁ יִסְעָד: 104:16: עֲצֵי ה׳. בְּגַן עֵדֶן (בראשית רבה טו, א): 104:17: צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ. יִשְׂרָאֵל יִשְׁכְּנוּ שָׁם: | יְקַנֵּנוּ. לְשׁוֹן ״קַן צִפּוֹר״ (דברים כב:ו): 104:18: הָרִים הַגְּבֹהִים. בָּרָא לַיְּעֵלִים: | מַחְסֶה. כָּל לְשׁוֹן מַחְסֶה לְשׁוֹן צֵל וּמַחְבָּא, שֶׁאָדָם מִתְכַּסֶּה שָׁם מִן הַזֶּרֶם וּמִן הַמָּטָר (ישעיהו כה:ד). אַבְרִ״י בְּלַעַ״ז: 104:19: לְמוֹעֲדִים. לִמְנוֹת בּוֹ זְמַנִּים וּרְגָלִים (ראש השנה כה.): | שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. אֲבָל יָרֵחַ לֹא יָדַע מְבוֹאוֹ, פְּעָמִים שֶׁבָּא בַּאֲרֻכָּה, פְּעָמִים שֶׁבָּא בַּקְּצָרָה (ראש השנה כה.): 104:20: תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה. בְּכָל יוֹם אַתָּה מַחְשִׁיךְ וּמַעֲרִיב אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה לָיְלָה, וּבּוֹ תִּרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר: 104:22: תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן. בַּמִּסְתָּרִים וְנֶחְבָּאִים שָׁם מִבְּנֵי אָדָם, וְאָז כָּל אָדָם יוֹצֵא לְפָעֳלוֹ: 104:24: קִנְיָנֶךָ. מִקְנֵה קִנְיָן שֶׁלְּךָ, כְּמוֹ ״קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ (בראשית יד:יט). הַכֹּל קָנוּי לְךָ: 104:25: וּרְחַב יָדָיִם. רָחָב מָקוֹם, לְרֵיי״שׁ בְּלַעַ״ז: 104:26: לְשַׂחֶק בּוֹ. שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם, כָּךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (עבודה זרה ג:), וְכָךְ מְפֹרָשׁ בְּסֵפֶר אִיּוֹב: ״הֲתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר״ (איוב מ:כט): 104:29: תּוֹסֵף רוּחָם. לְשׁוֹן כִּלָּיוֹן, כְּמוֹ ״סָפוּ תַמּוּ״ (תהלים עג:יט): 104:30: תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ. בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים: 104:32: יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסִינַי: ״וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ״ (שמות יט:יח): 104:33: בְּעוֹדִי. כְּמוֹ ״בְּעוֹדֶנִּי חַי״ (דברים לא:כז): 104:35: יִתַּמּוּ חַטָּאִים. חוֹטְאִים (ברכות י.):
פירוש רד”ק
104:1: ברכי. זה המזמור היה מספר בו מעשה בראשית וכה כל עושה האל יתב’ בחכמה לתיקון הבריות. ואמר ברכי נפשי. כי אין בתחתונים מי שידע לברך אלא נפש האדם המשכלת: ואמר גדלת. ממעשיך אנו מבינים כי גדלת מאד: | הוד והדר לבשת. כשבראת הגלגלים תחילה והם עוז ולבוש הדר לך ומהדרתם יכיר אדם עוצם הדרך וכבודך, כמו הלובש לבוש מלכות יכירו אדם שאינו יודעו כי הוא מלך: 104:2: עוטה. האל באור כי הוא נברא תחילה אחר הגלגלים, ופי’ עוטה כמו שפירשנו הוד והדר לבשת, או יהיה עוטה כמו שפירשנו יוצא לשלישי, ופירושו מעטה כלומר שהלביש אותה אורה כמו שיעטה אדם שלמה: | נוטה שמים כיריעה. זה אמר על הרקיע המבדיל והוא נקרא שמים, וזאת הבריאה היתה ביום שני, ולא נוכל לפרש כי על השמים העליונים אמר שהם ט’ גלגלים כי הם נבראו קודם האור ביום הראשון: 104:3: המקרה. העבים הם עליותיו והם כמו קירוי על הארץ: ואמר השם עבים רכובו. כפל ענין במלות שונות: ואמר רכובו. כי במאמרו וברצונו העבים רצים, כמו הבהמה ברשות הרוכב עליה: וכן המהלך על כנפי רוח. על מהירות דחיית הרוח וידחף העבים אל הפיאה כאילו הוא מהלך על כנפיו: 104:4: רוחות. הרוחות הנושבות הם מלאכיו ושלוחיו כי אין דבר במקרה אלא הכל בכוונת המכוין, וכן אש לוהט. והוא האשים והברקים הרצים הכל הוא בדברו ובמצותו וכולם משרתיו, והנה הזכיר הדברים הנהוים באויר, ואחר כך יזכיר הארץ והמים והזכיר מה שנעשה ביום השלישי מהראות היבשה, והזכיר תחילה מוסדי הארץ איך נהיה באמצע הגלגל: 104:5: ואמר יסד. רוצה לומר כי נתן בטבע הארץ להיותה יורדת והמקום השפל הוא אמצעית הגלגל, והנה היא על מכונה שלא תמוט עולם ועד, כי אם תמוט לאחד מן ששה הצדדין תעלה, והאל נתן בטבעה לירד ולא לעלות וכן מתכונתה שיסודה עגול ככדור לפי שהיא בתוך עגולה ואין צורה עומדת בתוך צורה ואינה נוטה לאחד מן הצדדים אלא צורת העיגול: 104:6: תהום. עתה סיפר איך היתה הארץ מכוסה במים בתחילת הבריאה כי כן טבע עהמים להיותם על הארץ מכל צד, אבל האל ית’ ביכולתו ובחכמתו הקוה אותם לצד אחד מעל פני הארץ וגלה פני הארץ לצורך הברואים והצמחים. וזהו פירוש תהום כלבוש כסיתו. מתחלה קודם הקוות המים היו המים כיסוי לארץ, ויהיה כינוי וי”ו כסיתו כנגד הארץ כי נמצא לבל’ זכר, ותהום הוא גם כן לשון זכר ונקבה. והנה הפירוש הקרוב במלות כסיתו שיהיה הכינוי כנגד הארץ ואמר כי בתהום כסית הארץ כמו שמכסה הלבוש את האדם: | על הרים יעמדו מים. כי אף על ההרים הגבוהי’ היו המים, וחסרון בי”ת במלות תהום הרבה כמוהו במקרא. ויש לפרש הפסוק אחר הקוות המים, ופירושו כמו הלבוש שהוא מכסה על האדם ומכסה אותו כולו זולת הפנים כן המים אחר שנקוו המים בכל צידי הארץ מכסה זולת פני הארץ שנראת ביבשה ומקום היבשה בארץ מגולה כמו הפנים מגולים. ופירוש על הרים יעמדו מים, אף אחר שנקוו המים היו במקום מקוה המים ההרים מכוסים שם: 104:7: ינוסון. ויחפזון. עתיד במקום עבר ורבים כמו הם כשאמרת יקוו המים אל מקום אחד נסו המים מפניך כמו העבד שינוס מגערת אדוניו או אדם שינוס מגערת התקיף ממנו: | מן קול רעמך. כמו האדם שירעם בקולו על חבירו שיבהל ויחפז ממנו כן עשו המים, ורצונך היה קול רעם להם ונחפזו ללכת אל מקום המקוה: 104:8: יעלו. בנוסס מפניך עלו הרים וירדו בקעות עד שהגיעו אל מקום זה שיסדת להם. ויעלו וירדו עתיד במקום עבר ורבים כמו הם: 104:9: גבול. אחר שהקווית המים שמת להם החול לגבול שלא יעברה ולא ישחיתו הברואים על היבשה: | בל ישובון לכסות הארץ. כי כשנקוו המים במקום אחד באמת גברו המים על הארץ מאד ועמדו נד אחד והמים בטבעם נגרים מגבוה לשפל, והוא יתברך מנעם בטבעם לזה הדבר שיבואו גלי הים עד שפת הים ולא יעברו הגבול שהוא החול אשר על שפת הים. ומה שאמרו ירדי הים, כנגד השפה שהארץ גבוה על הים: 104:10: המשלח. גם זה מתקנת המם שעשה האל לתקנת הברואים, כי כאשר יקוו המים השאיר בארץ מים מתוקים והבליעם בתוכה ושלח מהם במקומות מעיינים שיהיו המים נובעים מהם לצורך הברואים לשתות מהם הצמחים ולקרר האויר ולתת לחות לגופות החיים ולהרטיב יבשות האויר ולהשקות בהליכתן לאילנות ולבית הריחים לפיכך היו המתוקים ניגרים והולכים, ולתקנת הברואים לא שלח המעיינים שיפוצו בעמקים פן יזיקו הצמחים אבל שלחם בעמקים אשר בין ההרים, ואותם שהולכים במקומות היישוב תועלתם לבנ”א ידוע, ואותם שהולכין במדברות הם לצורך הולכי מדברות ולצורך שאר החיים שימצאו מים לשתות, וזהו שאמר: 104:11: ישקו. המים חיות השדה והפראים ישברו צמאם. וזכר בפרט הפראים כי הם נהוגים במדבר לא יבואו ביישוב: 104:12: עליהם. ועוד הם תועלת לעופות כי רוב העפות שוכנים במקום המים. ויהיה פירוש עליהם סמוך להם. גם יש עופות שהם גדלים על המים כי העופות הם מתולדת המים: | מבין עפאים. האל”ף נחה והחיר”ק תחת היו”ד והם עלי העץ וכן בארמית ועפיה שפיר. ואמר מבין עפאים ולא זכר העצים כי ברוב גדילין העצים על שפתי הנהרות: | יתנו קול. שמצפצפין ומרננים: 104:13: משקה. אחר שזכר הקוות המים שהי’ ביום השלישי וזכר עם זה תועלת המים אשר ביבשה, זכר הצמחים שנבראו גם כן ביום השלישי, ואיך עלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ואחר כך ויצמח ה’ הלאהים מן האדמה, וזהו שאמר משקה הרים מעליותיו והם העננים וזכר ההרים כי הם צריכין למטר יותר מן העמקי’ והמישור כי נמצא בם לחות יותר ממה שנמצא בהרים ועוד כי יוכל האדם להשקות העמקים והמישור ממי הנהרות ולא כן ההרים, וכפל הענין במלות שונות, כי פרי העננים הוא הגשם: ואמר מעשיך. כי ענין המטר הוא מעשה חכמה ופלא גדול מהאל יתברך: 104:14: מצמיח. והנה עם המטר מצמיח החציר לצורך מאכל הבהמות וגם כן מצמיח עם המטר העצים כמו שאמר ישבעו עצי ה’, אבל קודם זכר תועלת החציר והעשב לאדם ובהמה ובכללם זכר המאכל ובפרט אותם שהאדם נזון בהם יותר והם דגן ותירוש ויצהר. ופירוש ועשב לעבודת האדם. הוא עשב שהוא מאכל האדם כי חיתו יצא עם עבודת האדם כמו שנגזר על אדם הראשון בזעת אפיך תאכל לחם, אבל מאכל הבהמה תוצא הארץ בלא עבודת האדם: ואמר להוציא לחם מן הארץ. כי עבודת האדם באדמה הוא לעצמו ולצורך הבהמות שעובד בהם האדמה, כמו הבקרים והחמורי’ ויהי’ המבחר בהם לעצמו כמו החטה ולבהמו’ השעורים והתבן. ולחם הוא כלל לכל מאכל וזוכרי’ אותו ברוב על הלחם שהוא תמידי למאכל הדם, ועליו אמר ולחם לבב אנוש יסעד: 104:15: ויין. ומוציא ג”כ מן הארץ כי גם הוא לתועלת האדם לשמח לבבו, ואם ישתהו במדה ייטיב שכלו, כי עם שמחת הלב ייטיב השכל והנביאים לעֵד: ומוציא ג”כ שמן. שאוכל אותו האדם ומצהיל ומאיר פניו וג”כ מדליק בו בלילה, אבל זכר עיקר תועלתו שהוא מצהיל פנים. ופי’ משמן. כלומר להצהיל פני אדם ממה יהיה מהשמן. או אפשר שרמז באומרו משמן להדלקת הנר בו בלילה, כלומר מקצת תועלתו הוא להצהיל, ומראה שיש לו תועלות אחרות לצורך האדם להדליק בו ולמשוח בו. ולפי שזכר תועלת היין והשמן זכר תועלת הלחם אף על פי שגלויה תועלתו: ואמר לבב אנוש יסעד. כי אין מאכל סועד הלב כמו הלחם וכן הוא אומר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, ואמר סעד לבך פת לחם: 104:16: ישבעו. מהמטר שזכר למעלה משקה הרים מעליותיו וגו’, והעצים האלה שזכר הם עצי היער, וסמך העצים אל השם כי דעתו על העצים הרמים והנישאים לפי שאין בצמיחתם ובגדילתם תפיסת ידי אדם, שהרי זכר למעלה העשב והעצים שגדילין עם עבודת האדם לכן זכר אלה שאין בהם עבודת האדם אלא רצון האל יתברך לבדו שנתן בטבע האדמה להוציאם, לפיכך אמר עצי ה’: וכן אמר ארזי לבנון אשר נטע. וזכר הארזים בפרט לפי שהארז הוא הגבוה מכל עצי היער: ופי’ אשר נטע לומר כי לא יטעם האדם כמו שנוטע עצי המאכל לצרכו והא משקה אותם מעליותיו וישבעו ואין צריכים לאדם להשקותם, וגם יש בהם במקומות היער מעצי מאכל שיוצאים בלי עבודת האדם כמו התפוחים והאלונים: 104:17: אשר. עתה זכר מעלתם בעודם צומחים כי בכריתתם יש בהם תועלת לאדם לקרות בהם הבתים ולעניניה אחרים ולעשות מהם אניות, גם אותו אשר אין בו תועלת לעשות בו מלאכה והוא הזמורה אשר בעצי היער יש בו להדליק בהם האש לפי שהם עצים דקים טובים להדלקה ובעודם בארץ אף על פי שאין עושין פירות, יש בהן תועלת לעופות לשרון עליהם ולקנן בהם והאל יתברך ברא הדברים הפחותים לתועלת הגדולים מהם, כי בברואי מטה האדם הוא הנכבד ותחתיו שאר מיני החיים ותחתיהם הצמחים ותחתיהם הדומם שאין בו נפש ותנועה כלל והנה העצים שימצאו גבוהים יותר הם טובים לנוח עליהם ולקנן בהם: | וצפרים. הם כלל לכל העופות: וזכר בפרט חסידה. לפי שהוא עוף גדול ודרכו לקנן בעץ גבוה ומנהגו לקנן בארזים: ופי’ ביתה. קנה: 104:18: הרים. כיון שזכר מדור העופות שהוא העצים הגבוהים אמר ג”כ ההרים הגבוהים הם מדור חיות השדה וזכר בפרט היעלים כי הם יבקשו ההרים הגבוהים ושם ישכנו: | הסלעים. יש בהן ג”כ תועלת לחיות כי יש בהן מערת ונקרות יחסו בם, והנה כל נברא לצורך ולתועלת ואין דבר דק וקטן במעלה שלא נברא לתועלת הגדול ממנו, והכל לתועלת האדם כי הוא עליון על כולם. והנה זכר הנבראים ביום השלישי ותועלתם, ואעפ”י שזכר בכללם ההרים והסלעים והם בכלל הארץ שנבראת ביום ראשון זכרם הנה על ידי זכר תועלת העצים לעופות, אמר שההרים והסלעים גם הם תועלת לחיות: 104:19: עשה. עתה הזכיר הנבראים ביום הרביעי והם המאורות, והחל בירח ואע”פ שהוא המאור הקטן לפי שהלילה קודם ליום, וליל רביעי שמשו ירח וכוכבים ובבקרו זרח השמש: | עשה ירח למועדים. כמו שכתוב והיו לאותות ולמועדים, וזכר הנה למועדים על הירח והוא הדין לשמש וכן בזכרו הירח הוא הדין לכוכבים שהם מושלים עם הירח, ואו אמר עשה הירח כן להיותו חסר ומלא לדעת המועדי’ כלומר לחלוק בו זמני השנה שהם שנים עשר כי בכל חד וחדש מתחדש באורו ובזה נדע זמני השנה, יש לנו תועלת האור ותועליות אחריות: | שמש ידע מבואו. הנה הסכימו החכמים כולם כי הירח גוף שחור אין לו אורה אלא מהשמש כפי התקרבו מהשמש וכפי התרחקו, והנה הירח כולו אין אורו מעצמו אלא מזולתו וזהו בואו למועדים, ולא כן השמש כי אורו מעצמו והנ’ הוא ידע אורו, ומלת מבואו כוללת הזריחה והשקיעה. כי כשהשמש זורח הנה הוא בא על הארץ וכשהוא שוקע בא תחת הארץ, ויש לפרש מבואו על הירח אמר כי השמש ידע מבוא הירח בזריחתו ביום רביעי ובעת זריחתו היה מבוא הירח ושקיעתו כאילו ידע זמן מבואו: 104:20: תשת. עתה זכר תועלת הלילה ותשומת החושך היא שקיעת האור אמר כשתשית חושך בעולם ויהיה הלילה יש בו תועלת לקצת החיים, והם האריות וחיות היער שהם אוכלות בשר וטורפין שאר החיות אשר להם יכולת עליהם וביום לא נתת להם רשות להלוך חוץ לגבולם שלא יזיקו לאדם, ומפני מורא האדם נמנעים ללכת ביום והולכים בלילה ומבקשים טרפם: ופי’ תרמוש. תלך, וי”ו חיתו. נוספת כוי”ו בנו בעור וזולתו, והנה מכלל זכרו תועלת החיות הטורפות בלילה נודע התועלת שיש לאדם שישן וינוח מעמלו, וכן הבהמות הגדילות עמו: 104:21: הכפירים. הם עולי ימים מהאריות ומהחיות הטורפים וכפיר גדול מגור: | לבקש מאל אכלם. כי הוא נותן לחם לכל בשר בהשתלשלות הסיבות וכאלו הם מבקשי’ ממנו אכלם בבקשם טרפם: 104:22: יאספון. מפני האדם שיצא לעבודת השדה: | ואל מעונתם. כמו ובמעונתם: 104:23: יצא אדם לפעלו ולעבודתו. בשדה עדי ערב שיאסוף אל העיר והחיות ישוטו לבקש אכלם והמה כל הנבראים בכונת מכוין וחכמת חכם: 104:24: מה רבו. מה גדלו, או פירושו רבו במספר: | מלאה הארץ קנינך. כשהשלים לספר נבראי היבשה שנתגלגלו זכרם עם זכר הצמחים והמאורות והם גלויי החכמה לאדם יותר מנבראי הים, לפיכך חתם בהם בזה הפסוק ואמר כי ידועים ומכירים אנו כי גדולים מעשה האל וכולם עשויים בחכמה מלאה הארץ קנינך מלא כל הארץ קנינך ומעשיך אין דבר במקרה, ואמר מלאה כי אין בארץ מקום רק שלא יראו בו מעשה האל: ופי’ קנינך. כמו קונה שמים וארץ: 104:25: זה. עתה דבר על הנבראים ביום החמישי והם הדגים ומדורם הים שהוא גדול ורחב ידים גדול באורך ורחב מקום. ואמר זה כי הוא נברא וידוע לכל ועוף שנברא גם כן ביום החמישי כבר זכרו על ידי גלגול. אמר על הדגים ואין מספר כי יותר פרים ורבים מחיות השדה, ועוד כי הם נולדים בכל זמני השנה לפיכך מספרם רב מחיות היבשה: 104:26: שם. אמר כי גם הים שאינו מדור לנבראי היבשה נתת חכמה באדם ללכת בו באניות ממקום למקום וצד דגי הים למאכל ועל ידי אניות הוא רודה בדגים: | לויתן זה יצרת לשחק בו. הוא הדג הגדול אשר סיפר בספר איוב גבורתו ועצמותו, ואמר זה אף ע”פ שלא ראהו אדם לפי שנודע בסיפור הכתוב ואמר לשחק בו פי’ בים כלומר בכל נבראי הים הוא משחק כי כולם באים ברשותו ויאכל מהם אשר ירצה, כי כל דבר שיבה האדם ישחק לו וילעג לו והנה באר כל הנבראים. והנבראים ביום הששי שהם החיות והבהמות והאדם כבר נזכרו למעלה בגלגול: 104:27: כלם. אמר על נבראי מטה החיים בראת אותם ובראת מאכלם אע”פ כן כל יום ויום אליך ישברון לתת אכלן בעתו, והוא על ידי השתלשלות הסיבות ובידו לתת ולמנוע מהם: ואמר בעתו. לשון יחיד, כי כל מין ומין יש לו עת ידוע יזדמן לו מאכלו, או בעתו טעמו אל האוכל, ואמר אליך ישברון ואע”פ שאין בהם דעת מי הנותן והמכין, לפי הטבע הנתון בהם ישברו אל חוקם ואל מנהגם הנתון להם. ואנחנו יודעים שאליך ישברון: 104:28: תתן. הפסוק כפול בענין במלות שונות, ואדוני אבי ז”ל פי’ ילקטון בעת בצורת שילקטו מעט כאן ומעט כאן, ובשעת השבע תפתח ידך ישבעון טוב: 104:29: תסתיר. כשתסתיר פניך והוא כשתמנע מאכלם: | יבהלון. כי אין להם יכולת להעזר לזולתך: | תוסף. כמו תאסוף: | עפרם ישובון. כשתצא הרוח מהחיים ישוב הגוף אל העפר: 104:30: תשלח. לפי אמונתינו אנחנו זרע ישראל המחזיקים באמונתנו יהיו הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים, אשר יעדנו בו האל יתברך ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע. ועל זה אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה ואף ע”פ שהפסוק למעלה מזה הוא על כל החיים לא על האדם לבד, אמ’ זה על האדם שהוא עיקר בנבראי מטה. ויתכן לפרש הפסוק הה על כל החיים לא על האדם לבד, כי יבראון אחרי’, כי ימותו אלה ויולדו אחרים תחתיהם, וכן כתוב דור הולך ודור בא, הכללים עומדים והפרטים אובדים: ואמר ותחדש פני אדמה על הנולדים שיבואו חדשים לעולם: 104:31: יהי. כשהשלים כל מעשה בראשית אמר הכל מעשיו והם כבודו וישמח בהם ואם ירצ’ ישחית הכל וישובו לתוהו ובוהו, וזה שאמר המביט לארץ ותרעד. או פירושו יהי כבוד ה’. על זמן גאולתינו אמר הנה הם הכל מעשיו וישמח בהם כאשר האדם עושה רצון האל, שהכל נברא בגללו אז הוא שמח ובעולם הזה פעמים עצב כמו בדור המבול ויתעצב אל לבו וזולתם מהרשעים, אבל בימות משיחנו וזה יהיה אחר שיכלו הרשעים מן העולם אז יהי כבוד ה’ לעולם ישמח ה’ במעשיו, וזהו שאמר המביט לארץ ותרעד והשמחה והעצבון בו יתברך דרך משל כי אין לו שמחה ועצבון ולא ישתנה ממדה למדה אלא כמו שבן אדם ישמח בהצלחת מעשיו ויעצב בהפך זה, כך נאמר הדבר על האל יתברך דרך משל להבין השומעים: | ותרעד. משל על כליון הרשעים כאילו תרעד הארץ, וכאילו בערו ההרים באש מפני חרון אף כלומר שיכלה קרן הרשעים החזק: ואמר 104:32: המביט ואמר יגע. להודיע כי נגיעתו היא הבטתו והשגחתו: 104:33: יערב. ויערב לאל שיחי שהוא השיר והתודה וההלל: | ואשמח בה’. כנגד ישמח ה’ במעשיו כאלו הוא ישמח בנו ואנחנו נשמח בו כלומר נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים: 104:34: יתמו. ואז יתמו חטאים כמו שפירשנו ועוד לא יבואו אחרים: הוא שאמר ורשעים עוד אינם. לכן אמר לנפשו ברכי נפשי את ה’ וכן כל העמים הללויה. וכבר כתבנו בפתיחת הספר כי הללויה גדול שבכולם שכולל שיר ושבח בבת אחת, ויה הוא חצי השם ולקצר חברוהו עם הללו יה לתקן המלה:
פירוש מלבי”ם
104:1: ברכי נפשי את ה’, אחר שברך את ה’ על הנהגת הנפש וההשגחה הנראה בזה, בא לברך על כלל הבריאה שברא את האדם הגדול שהוא העולם, ואיך סדר הכל בחכמה ובהשגחה יתירה שכל אחד תכלית לחברו עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה ה’ אלהי גדלת מאד, ר”ל אתה מצד עצמך כמו שאתה בחביון עוזך, אתה גדול מאד, ואין לנו בזה שום השגה וידיעה, אך בך כלול כל המציאות מראש ועד סוף, שע”ז מורה שם גדול, וכאשר עלה ברצונך הנעלם להוציא את העולמות מעצמותך הנעלם, אז הוד והדר לבשת, שהוא התגלות הספירות והאורות העליונות שהם מעטה לבושו, שבם התלבש כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה להוציא יש מאין, ויש הבדל בין הוד ובין הדר, שההוד הוא פנימי מהדר, וכן היה אורות וכלים, אור מקיף לאור פנימי, נשמה ונשמה לנשמה: 104:2: עוטה אור, ספר תחלה בריאת האור, שמן האור הנעלם דלא ידיע ולא אתידע, הוציא אור אחר ההשתלשלות אור השכל והשכליים עד שנתגשם באור המוחש, וכמו שיסתתר הלובש תחת לבושו כן יסתתר המאציל העליון תחת לבוש האורה, וכמו שהאור הבוקע דרך השלמה היא רק נקבי משכיות, ואינו דומה כאור הבוקע דרך החלון, כן התעטף והסתתר תחת האור הזה עד שלא נשיג מן האור הנעלם רק ניצוצות דקות במשכיות לבב, וכמו שהעוטה מתכסה יותר מן הלובש, כי הלבוש מכוון למדת הגוף ויושג מדת הגוף לפי מדת הלבוש, לא כן העוטה, וכן נעלם המאציל בתכלית ההעלמה, וכבר בארתי בפי’ מעשה בראשית שהאור שנברא ביום הראשון לא ניתן בנרתיק עד יום הרביעי שנבראו המאירות, וזה הבדל בין אור ובין מאור, והאור הזה סבב בפעם אחד ונמצא י”ב שעות בכל סביבות הכדור, ועז”א עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, אחר מאמר ויהיה אור בא מאמר ויהיה רקיע, ויקרא אלהים לרקיע שמים, וכבר החזקתי בפי’ מעשה בראשית כדעת המפרשים ששם רקיע נאמר על מקום עליית האדים בעיגול הנשימה ששם יתהוו העננים והמטר, ושם בארתי שע”י האור נעשה הרקיע, ר”ל התחילו האדים לעלות ונקבע מקום הסגריר ששם יתקבצו בעבים, וזה נוטה שמים כיריעה: 104:3: המקרה במים עליותיו, התחיל לפרש ענין הרקיע הזה ואיך נעשה, שהמים נתקרו כמו תקרה שהוא גג הבנין, ולמעלה ממנו הוא עלית הבנין, כי משם ולמעלה שייך אל גבול השמים, כי אינו ראוי עוד לנשימת כל בע”ח, וגם קראם עליותיו, ע”ש עליית האדים, ועי”כ שם עבים רכובו, שהאדים העולים ומתקבצים במקום הסגריר כשיתפשט מהם החום יתהוו מהם עבים, וכאלו ה’ רוכב על עב קל הזה, כמ”ש הנה ה’ רוכב על עב קל המהלך, מיסב על רכובו, שהרכוב הזה הוא מהלך על כנפי רוח, שתחת הסוסים המושכים את הרכב ימשכו כנפי רוח את הרכב הזה, ר”ל שהרוחות ישאו את העבים ממקום למקום: 104:4: עושה, התפוצצות העבים והורדת הגשמים יהיה ע”י שני דברים, א. ע”י הרוחות, ב. ע”י חומר הלעקטריא שהוא חומר האש הנמצא באדים, שעת יצא מהם חומר האש ירעים רעמים וברקים, ויתפוצצו העבים להוריד הגשם, והמלאך הוא השליח ההולך ממקום למקום, ויצייר שעושה מלאכיו רוחות שהם יובילו העננים למקומם, והמשרת הוא העובד עבודתו ועוש המלאכתו, ומצייר שמשרתיו הוא אש לוהט, שהחום והאש העצור באדים הם יעשו מלאכת הגשם, שעת ימשוך האויר את אש האדים לחוץ יתקבצו ויהיו לגשם ועל הארץ יריקו: 104:5: יסד, על ידי כן יסד ארץ על מכוניה, שהוא מאמר יקוו המים ותראה היבשה, שכבר בארתי בפר’ ראשית שתחלה היה יסוד המים מעורב עם יסוד האויר, ועל כן כסה את כל כדור הארץ מסביב, וע”י האור נתהווה הרקיע, היינו שהתחילו האדים לעלות לרקיע שהוא עיגול הנשימה, ואחר שכל המים היו אדיים מעורבים באויר, עלו כולם למעלה עד עיגול הנשימה, ושם נתקבצו ונעשה מהם עבים וגשם, כפי חק הגשם הנעשה מאדים העולים עתה באויר שיופרש ג”כ מהם האויר המעורב עמהם, וירד למטה מים בלתי מעורבים באויר כמים שלנו, כמ”ש במדרש משל לעשר נאדות נפוחים מונחים בטרקלין הוצרך למקומם הוציא הרוח מהם, שכן הוציא ה’ הרוח מן המים ונתקבצו ונתצמצמו וירדו לים אוקינוס ונראה היבשה, (וכמ”ש עוד מזה בפי’ איוב סי’ כ”ו), ועי”כ יסד ארץ שהיא היבשה שקראה אז בשם ארץ, ונעשה באופן שבל תמוט עולם ועד: 104:6: תהום, מפרש בפרטות איך היה זה, תחלה היה התהום (שהוא הארץ שתחת המים כמ”ש וחשך על פני תהום) כולו מכוסה במים כלבוש המכסה סביב, עד שעל הרים יעמדו מים, שהמים סבבו כל כדור הארץ: 104:7: (ז-ח) מן גערתך, המאמרים מקבילים, מן גערתך ינוסון יעלו הרים, מן קול רעמך יחפזון ירדו בקעות, שיש הבדל בין ניסה ובין חפזון, הנס נס מן הדבר ע”י הכרח, והנחפז נחפז אל הדבר מפני שרצונו בדבר ההוא, שתחלה מה שעלו המים אל הרקיע היה נגד טבעם הקודם, רק שגער ה’ בם ונסו ע”י גערת ה’ ופקודתו מן המקום שהיו בו, ועלו הרים שהעליה הוא נגד טבע המים, ואח”כ מן קול רעמך, שהרעם מפוצץ העננים ומוריד הגשם למטה ירדו בקעות למטה, וזה היה כפי טבע המים שטבעם לירד מלמעלה למטה, ועז”א יחפזון שנחפזו אל מקומם הטבעי למטה, ונקוו אל מקום זה אשר יסדת להם, שהוא ים אוקינוס: 104:9: גבול שמת, ואז שם ה’ גבול לים סביב בל יעבורון את הגבול הזה, לבל ישובון עוד לכסות הארץ כמו שהיה בתחלת הבריאה: 104:10: המשלח, עתה יספר התועליות שיגיעו מן החקים האלה, ואיך ערך ה’ הכל בחכמה לצורך הנבראים, כי ע”י שיעלו המים באדים וירדו אל ההרים יתמצו באדמה ויתהוו מהם מעינים, והם ירדו מן ההרים אל נחלי מים אשר יתקבצו בין ההרים, ור”ל שישלח מעינים בנחלי מים אשר הנחלים האלה ילכון בין ההרים: 104:11: ישקו, וזה לתועלת החיים שעתידים להבראות, כי הנחלים ישקו כל חיתו שדי, וגם החיות הפראים ישברו מהם צמאם: 104:12: עליהם, ר”ל ועל ההרים ישכון עוף השמים קרוב אל המים, (שזה נכלל ג”כ במלת עליהם דהיינו על ההרים והנחלים), ושם יתנו קול מבין עפאים, וא”כ היה בזה הכנה אל משכן חיות היבשה ועוף השמים: 104:13: משקה הרים מעליותיו, וכן מן עליות האדים שעולים בגובה ישקה את ההרים שירד עליהם מטר, ומן פרי המעשים האלה תשבע הארץ, כי ההרים ישקו מן האדים העולים לגובה והארץ תשבע מן המטר הכללי והנחלים שיתהוה ממנו: 104:14: מצמיח, עתה יספר את הנברא ביום הג’, שאמר תדשא הארץ דשא, (כי עד עתה באר שהנברא קודם היה הכנה אל הנברא אחריו, שהרקיע והאדים והמטר היה הכנה אל הנברא מיום ג’ ואילך) ואחר ההכנה הזאת, אמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי, שהם ג’ מינים, א. דשא הוא התלבשות הארץ בעשבים שרובם הם למאכל בהמה, ועז”א מצמיח חציר לבהמה, ב. עשב מזריע זרע, שהם עשבים הנזרעים בידי אדם, והחשוב מהם הם חמשת מיני דגן שעושים מהם לחם ומברכים עליהם מחשיבותם המוציא וברכת המזון, ועשב זה לא יתהווה ממנו לחם תיכף רק אחר עבודה ויגיעה רבה שידוש ויטחן וילש ויאפה ואז נעשה לחם, וז”ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם, שע”י עבודת האדם יוציא ממנו לחם, שע”י עבודתו בהעשב יוציא לחם מן הארץ: 104:15: ויין, ג. ברא עץ פרי ואילני סרק, והחשובים שבעץ פרי הם הגפן שממנו יוציא יין אשר ישמח לבב אנוש, והזית אשר ישמש להצהיל פנים משמן, והם אשר נבראו לתוספת עידון ותענוג, אבל לא יועילו בלא הלחם הסועד את הלבב, ור”ל שהיין ישמח והשמן יצהיל פנים בצירוף הלחם אשר לבב אנוש יסעד, כי בלעדי הלחם ימר שכר לשותיו ולא יצהיל פנים: 104:16: ישבעו, וכן הוכן הגשם לצורך אילני סרק, שמן הגשם ישבעו עצי ה’ וגם ארזי לבנון הרמים והנשאים אשר נטע, שהם יש מהם ג”כ תועלת לצורך החיים שנבראו אחריהם, יען אשר שם צפרים יקננו, שהצפרים דרכם לקונן בקן על הארזים הגבוהים והחסידה שדרכה לשבת בקן כמו בית מחסה מזרם וממטר, בוחרת ביתה בברושים שהענפים רחבים ומגינים בפני המטר: 104:18: הרים, וכן המציא מעון גם לחיות היבשה שצריכים להשגב במקום גבוה מפני הטורפים, ייחד את ההרים הגבוהים שיהיו משכן ליעלים, והשפנים שצריכים מחסה מפני חלישותם, ייחד להם שידורו בסלעים, באופן שבהשגחתו המופלאת יחד לכל חי מעונו ומקומו בתכלית הטוב והתיקון: 104:19: עשה, עתה שב אל מעשה יום הרביעי, שמלבד השמש שתועלת ידוע מפני האור שכבר הזכיר תועלתו בבריאת האור הראשון, עשה גם הירח שישמש למועדים והשמש ידע מבואו, כי הירח מקבל אורו מן השמש, ועת תשקע השמש יתראה הירח, וכן החצי כדור שלו מאיר תמיד נוכח השמש וצד השני שנגדו שאינו נגד השמש הוא אופל: 104:20: תשת, ועל ידי כן תשת חשך ויהיה לילה, וגם זה לתועלת כללי כי בו בלילה תרמוש כל חיתו יער: 104:21: הכפירים, האריות הצעירים שאין יוצאים ממעונתם ביום, בלילה הם שואגים לטרף, וטורפים יתר החיות שיוצאים ג”כ בלילה, ולבקש, ר”ל שיוצאים לדרוש ולבקש בלילה את אכלם שניתן להם מאל, היינו שיבקשו את החיות הקטנות שייחד ה’ למאכלם: 104:22: תזרח, אולם בזרוח השמש אז יאספון וירבצון אל מעונותם כדי שאז יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ולא יירא מן החיות כי הם מתחבאים ביום, באופן שקבע לכל אחד תחומו ושעתו, שהאדם ינוח בלילה והחשך טוב לו אז, והחיות ינוחו ביום מפני האדם: 104:24: מה רבו, עפ”ז יסיים בהפלאה על חכמת ה’, שהגם שרבו מעשיך בבריות שונות, בכ”ז כולם בחכמה עשית, שהכינות לכל אחד את האמצעים שעל פיהם יתקיים ולא יבלע אחד את חבירו, ולבע”ח החלושים הכינות מעון ומשגב מפני החזקים, באופן שמלאה הארץ קנינך, וכולם יש להם קיום והמינים לא יכלו, והאישים יתרבו כפי הצורך עד שימלאו הארץ - עד כאן דבר מבריאי היבשה, עז”א מלאה הארץ: 104:25: זה הים, עתה ידבר מן הנבראים אשר בים, הנה הים גדול ורחב ידים, גם אותו לא הנחת ריק מבריאות ופלאי מעשיך, שם רמש ואין מספר, שהגם שלברואי הים לא הכינות לכל אחד מעון מיוחד והגדול מחברו בולע את חברו, לעומת זה שם רמש בלי מספר, שההפראה של הדגים אין מספר לו, שבמעי דגה אחת ימצאו ביצים כמה מליאן, עד שלכן חיות קטנות עם גדולות, ישכנו הקטנות ביחד עם הגדולות, והגם שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים בכ”ז לא יכלו מיניהם, שהדג הגדול (וואלפיש) מאכלו הדגים הקטנים (הערינג) אבל הם מתרבים במספר כ”כ עד שיצר להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים רחוקים מספר רב ועצום כנודע: 104:26: שם, וגם שם אניות יהלכון לצוד את הדגים, ובתוכם ילכו אניות לים הקרח לצוד את הלויתן, שהוא דג (הוואלפיש), ילכו האניות לשחק בהלויתן אשר יצרת, ותחבולות בני אדם ישכילו לצוד את הלויתן הזה, ויחצוהו בין כנענים: 104:27: כולם, אחר שדבר מענין המעון, ידבר מענין מזונותם, הנה בזה כולם אליך ישברון לתת אכלם, וגם תתנהו להם בעתו, לכל אחד בעת הצריך, ובזה יש שלשה חלופים, לפעמים תתן להם מזונותם בצמצום, אשר רק ילקוטון, כמלקט פרורים מעט מעט, ר”ל שתתן רק די הספוק ההכרחי ולפעמים תפתח ידך לתת להם בשפע רב ביד פתוחה, עד שישבעון טוב בכדי שביעה די והותר, ולפעמים תסתיר פניך, ולא תתן להם כל מאומה ואז יבהלון וגם תוסף רוחם שסוף החיים למות, ואז תאסוף את הרוח שנפחת בם, ואז יגועון וישובו אל עפרם, אבל בכ”ז לא יתמו המינים הגם שיגועו האישים, כי תשלח רוחך, אל הנולדים החדשים ואז יבראון, ועי”כ תחדש פני אדמה, להושיב עליה ברואים חדשים עלומי ימים ועצמותם מלאו עלומים: 104:31: יהי, ובזה יעמוד כבוד ה’ לעולם, במה שהבריאה עומדת תמיד בחדושה ככבוד אשר נראה בו בעת הבריאה, וגם ישמח ה’ במעשיו, שאם היו האישים קיימים תמיד לא היה ניכר כבודו מצד היותו מחדש ובורא, והיו ממרים כבודו בחשבם שהם קדמונים וקיימים בעצמם, אבל ע”י המיתה כולם מכירים את יוצרם ומכבדים אותו, וה’ שמח במעשיו, שדור הולך ודור בא ומעשה ה’ הוא יהיה לעולם: 104:32: המביט, אולם גם בעת שיעלה ברצונו להחריב את העולם, והוא מביט לארץ ותרעד מפני פחד ענשו, וגם כבר יגע בהרים ויעשנו ע”י רעש הארץ, ע”י אש היסודי להחריב ערים ומדינות, בכ”ז גם אז עין ה’ אל יראיו, ואז יביט רק להאביד ולהעניש את הרשעים, ואז אשירה לה’ בחיי, כי אז אבין כי נצלתי ונשארתי בחיים ע”י השגחת ה’, וגם אזמרה לאלהי על העוד והיתרון שנתן לי להעניקני כל טוב: 104:34: (לד-לה) יערב עליו שיחי, ר”ל השיר יהיה על חיי ועודי, לא על אבדן הרשעים, כי שיר כזה לאיערב לה’ כמ”ש מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ולכן אשירה רק הצלתי ושיר כזה יערב לה’, ובכ”ז אנכי בפ”ע אשמח בה’ במה שיתמו חטאים מן הארץ, כמ”ש שמחה לצדיק עשות משפט, ולכן אשמח בלבי על תום החטאים, כי עי”ז ורשעים עוד אינם, שמעתה לא ימצאו עוד רשעים שירשיעו בזדון, שהגם שימצאו עוד חטאים שיחטאו מצד התאוה והיצר לא ימצאו מרשיעים בזדון לב, כי יכירו משפטי ה’ וייראו מלהרשיע, ועי”כ ברכי נפשי את ה’, וכמ”ש חז”ל שראה במפלתן של רשעי’ ואמר שירה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - אות טבע ונס אלוקי | תיאור מפורט של פלאי הבריאה — מים, הרים, ים, חיות — כגילוי ממשי של כוח ה’
- אפיון - מים וגאולה | המים כמרכיב מרכזי — “המשלח מעיינות בנחלים” ו”הים הגדול ורחב ידיים”
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/רְבוּתָ/א (Strong’s H7238) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ברכי נפשי את ה’ — גדולת הבריאה”: מזמור הבריאה הגדול — עיבוד שירי לימי הבריאה של בראשית א. עובר על יסודות: אור, מים, אדמה, צמחים, בעלי חיים, אדם. “מה רבו מעשיך ה’ כולם בחכמה עשית”.