תהלים קג — “ברכי נפשי את ה‘“
פסוקים
לְדָוִ֨ד׀ בָּרְכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהֹוָ֑ה וְכׇל־קְ֝רָבַ֗י אֶת־שֵׁ֥ם קׇדְשֽׁוֹ׃ בָּרְכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהֹוָ֑ה וְאַל־תִּ֝שְׁכְּחִ֗י כׇּל־גְּמוּלָֽיו׃ הַסֹּלֵ֥חַ לְכׇל־עֲוֺנֵ֑כִי הָ֝רֹפֵ֗א לְכׇל־תַּחֲלוּאָֽיְכִי׃ הַגּוֹאֵ֣ל מִשַּׁ֣חַת חַיָּ֑יְכִי הַֽ֝מְעַטְּרֵ֗כִי חֶ֣סֶד וְרַחֲמִֽים׃ הַמַּשְׂבִּ֣יעַ בַּטּ֣וֹב עֶדְיֵ֑ךְ תִּתְחַדֵּ֖שׁ כַּנֶּ֣שֶׁר נְעוּרָֽיְכִי׃ עֹשֵׂ֣ה צְדָק֣וֹת יְהֹוָ֑ה וּ֝מִשְׁפָּטִ֗ים לְכׇל־עֲשׁוּקִֽים׃ יוֹדִ֣יעַ דְּרָכָ֣יו לְמֹשֶׁ֑ה לִבְנֵ֥י יִ֝שְׂרָאֵ֗ל עֲלִילוֹתָֽיו׃ רַח֣וּם וְחַנּ֣וּן יְהֹוָ֑ה אֶ֖רֶךְ אַפַּ֣יִם וְרַב־חָֽסֶד׃ לֹא־לָנֶ֥צַח יָרִ֑יב וְלֹ֖א לְעוֹלָ֣ם יִטּֽוֹר׃ לֹ֣א כַ֭חֲטָאֵינוּ עָ֣שָׂה לָ֑נוּ וְלֹ֥א כַ֝עֲוֺנֹתֵ֗ינוּ גָּמַ֥ל עָלֵֽינוּ׃ כִּ֤י כִגְבֹ֣הַּ שָׁ֭מַיִם עַל־הָאָ֑רֶץ גָּבַ֥ר חַ֝סְדּ֗וֹ עַל־יְרֵאָֽיו׃ כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּעֲרָ֑ב הִֽרְחִ֥יק מִ֝מֶּ֗נּוּ אֶת־פְּשָׁעֵֽינוּ׃ כְּרַחֵ֣ם אָ֭ב עַל־בָּנִ֑ים רִחַ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה עַל־יְרֵאָֽיו׃ כִּי־ה֭וּא יָדַ֣ע יִצְרֵ֑נוּ זָ֝כ֗וּר כִּי־עָפָ֥ר אֲנָֽחְנוּ׃ אֱ֭נוֹשׁ כֶּחָצִ֣יר יָמָ֑יו כְּצִ֥יץ הַ֝שָּׂדֶ֗ה כֵּ֣ן יָצִֽיץ׃ כִּ֤י ר֣וּחַ עָֽבְרָה־בּ֣וֹ וְאֵינֶ֑נּוּ וְלֹֽא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקוֹמֽוֹ׃ וְחֶ֤סֶד יְהֹוָ֨ה׀ מֵעוֹלָ֣ם וְעַד־ע֭וֹלָם עַל־יְרֵאָ֑יו וְ֝צִדְקָת֗וֹ לִבְנֵ֥י בָנִֽים׃ לְשֹׁמְרֵ֥י בְרִית֑וֹ וּלְזֹכְרֵ֥י פִ֝קֻּדָ֗יו לַעֲשׂוֹתָֽם׃ יְֽהֹוָ֗ה בַּ֭שָּׁמַיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ וּ֝מַלְכוּת֗וֹ בַּכֹּ֥ל מָשָֽׁלָה׃ בָּרְכ֥וּ יְהֹוָ֗ה מַלְאָ֫כָ֥יו גִּבֹּ֣רֵי כֹ֭חַ עֹשֵׂ֣י דְבָר֑וֹ לִ֝שְׁמֹ֗עַ בְּק֣וֹל דְּבָרֽוֹ׃ בָּרְכ֣וּ יְ֭הֹוָה כׇּל־צְבָאָ֑יו מְ֝שָׁרְתָ֗יו עֹשֵׂ֥י רְצוֹנֽוֹ׃ בָּרְכ֤וּ יְהֹוָ֨ה׀ כׇּֽל־מַעֲשָׂ֗יו בְּכׇל־מְקֹמ֥וֹת מֶמְשַׁלְתּ֑וֹ בָּרְכִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְהֹוָֽה׃
פירוש רש”י
103:1: בָּרֲכִי נַפְשִׁי. חֲמִשָּׁה בָּרֲכִי נַפְשִׁי יֵשׁ כָּאן, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עוֹלָמוֹת שֶׁאָדָם דָּר בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (ברכות י.): דָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ, יָנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וְכֵן כֻּלָּם: 103:5: תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי. כַּנֶּשֶׁר הַזֶּה שֶׁמְּחַדֵּשׁ כְּנָפָיו וְנוֹצָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְיֵשׁ מִדְרַשׁ אַגָּדָה (בראשית רבה יט, ה) עַל מִין נֶשֶׁר, שֶׁכְּשֶׁמַּזְקִין חוֹזֵר לְנַעֲרוּתוֹ: 103:7: יוֹדִיעַ דְּרָכָיו. מוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה: 103:14: זָכוּר כִּי עָפָר אֲנַחְנוּ. זָכוּר הוּא וְלֹא שָׁכַח שֶׁאֲנַחְנוּ עָפָר, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו וְגוֹ׳: 103:16: רוּחַ עָבְרָה בּוֹ. אִם עָבְרָה חֳלִי שֶׁל מִיתָה: 103:19: מָשָׁלָה. מוֹשֶׁלֶת: 103:22: בָּרֲכוּ ה׳ כָּל מַעֲשָׂיו. אֲשֶׁר הֵם בְּכָל מְקוֹמוֹת שֶׁמֶּמְשַׁלְתּוֹ שָׁם:
פירוש רד”ק
103:1: לדוד. גם זה המזמור על לשון בני הגלות וכל חכם וחסיד בהם נותן שבח והודאה לאל יתברך על הטובה שעושה עמו בגלות ומיחל עוד הגאולה ואמר כנגד נפש החכמה ברכי נפשי את ה’: | וכל קרבי את שם קדשו. פי’ וכל קרבי ברכו את שם קדשו, ופי’ קרבי, הכליות והלב שהם כקרבים, או אמר קרבי על הגוף והוא על דרך משל: 103:2: ברכי נפשי. אמר בתחילה ברכי אותו לפי גדולתו ולפי קדושתו ועוד ברכי אותו על הטובות שעשה עמך ואל תשכחי כל גמוליו והטובות שגמלך: 103:3: לכל עונכי. היו”ד נוספת לצחות הלשון והוא כמו עונך וכן האחרים הכתובים במזמור, וזה מן הטובות הגדולות שעשה עמך שהוא סולח לעוניך, והפסוק הוא כפל בענין במלות שונות כי תחלואיכי הם תחלואי הנפש והם העונו’ ובא בדרך רפאה נפשי כי חטאתי לך: ובאמרו לכל. רוצה לומר לרוב כי הקב”ה עושה חסד עם האדם שאינו מענישו על כל עונותיו אלא על המעט מהם: 103:4: הגואל. פעמים שאדם עושה עון שמתחייב בו מיתה או אבדון נפשו לעולם הבא והקב”ה גואלו על ידי תשובה ויושב לפני האל יתברך וזהו חסד ורחמים שעושה עמו ומעטרו בהם: 103:5: עדיך. כמו פיך וכן עדיו לבלום ואמר זה כנגד החולה כי החולה ימאס כל מאכל, והנה האל יתברך עושה חסד גדול עם האדם שנותן לו התחלאים לכפרת עונותיו ורופא אותו מן החולי והפה שהוא מואס המאכל הוא משביע אותו בטוב עם הבריאות: | תתחדש כנשר נעוריכי. עם הבריאות מתחדש ומתחלף: ואמר כנשר. אומרים כי הנשר מתחלף לעשר שנים ויעלה מאד על פני רקיע השמים ויקרב לחום האש היסודי ויפיל עצמו בים מרוב חום וימות, ויתחדש ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו וכן כל עשר שנים עד מאה וכשיגיע למאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות שם. ומה שאמר תתחדש לשון נקבה, טעמו על תולדות הנעורי’ שהיא הליחה והרטובות: 103:6: עשה. לפי שזכר שרופא אותו מחליו ועושה בזה צדקה עמו אמר כי כן משפטו ודרכו עם ברואיו שעושה עמהם צדקות, וכן במה שבין אדם לחבירו מציל העשוק מיד העושק ומשלם לו רע תחת רע אשר עשה לחבירו, ולמ”ד לכל במקום בעבור: ובאומרו לכל. רוצה לומר מאיזה עם שיהיה העשוק: 103:7: יודיע. כמו הודיע: | ודרכיו. הם מדותיו שמתנהג בהם עם ברואיו ושאל אותם ממנו משה באמרו הודיעני נא דרכיך, והודיעם לו כמו שכתוב ויעבור ה’ על פניו ויקרא וגומר: | לבני ישראל עלילותיו. מעשיו, כי בהם התנהג עם ישראל במדבר וכן מתנהג עמנו בהם בגלות ואלה הם קצת המדות:, 103:8: רחום. ולא הזכיר כולם אלא דרכי הרחמים שהוא מתנהג עמנו בגלות, רחום שהוא רחום עלינו בגלות ונותן אותנו לרחמים לפני שובנו ואינם מכלים אותנו: | וחנון. שחונן אותנו בהזמנת מחייתנו: | ארך אפים. שמאריך אפו ואינו מענישנו בעת החטא אלא מאריך עלינו אולי נשוב בתשובה: | ורב חסד. שמרבה בכל יום חסדו עמנו: 103:9: לא. ואם היה הריב עמנו ונטר עונינו בתתו אותנו בגלות לא תהיה זאת המריבה והנטירה לנצח ולעולם, כי ירחם עלינו ויעלנו מן הגלות: 103:10: לא. כי בהגלות אותנו לא עשה עמנו כחטאינו כי לפי חטאינו חייבים אנו כליה לא גלות לבד וגם בכל יום ויום אינו עושה עמנו כפי עונותינו, והפסוק כפול בענין במלות שונות: 103:11: כי. אינו יכול להגביהו ולהגדילו יותר למראה בני אדם: ואמר על יראיו. הם ישראל כי כולם יראיו אף על פי שחוטאים לפעמים, מכל מקום הם יראים ופוחדגים ממנו ואליו הם שבים: 103:12: כרחק. וזה כפלים מגבוה שמים על הארץ: | הרחיק ממנו את פשעינו. וזהו גבורת חסדו הרחיק כ”כ פשעינו ממנו ואמר כרחוק מזרח ממערב. ולא אמר כרחוק צפון מדרום לפי שממזרח למערב הישוב ויכול אדם ללכת ממזרח למערב ואין אדם יכול ללכת מצפון לדרום מרוב הקור או מרוב החום: 103:13: כרחם. כי אין רחמים גדולים כרחמי האב על הבן: 103:14: כי הוא. טעם למה שזכר הרחיק ממנו את פשעינו כי הוא ידע יצרנו, והנה בטבע האדם שיחטא כי תאות הבהמיות קבועות בו ואם לא יהיה גבור כובש את יצרו לא יוכל להמלט אף ע”פ כן אין אדם שיוכל להמלט מן החטא או פעם או פעמים: | זכור כי עפר אנחנו. הפסוק כפול בענין במלות שונות כי פי’ זכור כמו ידע כלומר זכור לפניו תמיד: ופי’ עפר אנחנו. כמו יצרנו כי היצר הוא תאות הבהמיות שהם עפר כי באותם התאוות ידמה האדם לבהמה שהיא כולה מן העפר: וזכר יסוד העפר, אף ע”פ שבגוף ארבע יסודות, לפי שהעצמות הם מוסדות הגוף והם מיסוד העפר שהם קרות ויבשות כמו העפר: 103:15: אנוש. ועוד כי ימיו קצרים וילך במהרה כמו העשב שיבש מהרה ואילו היו ימיו ארוכים היה יכול להטיב דרכיו אם חטא בילדותו אבל עתה אפילו אם יזקין לפי טבעו ויחל להטיב מעשיו לא יספיק לו כי ימות והנה הוא כציץ השדה שיציץ ויחלף במהרה כי תעבור בו הרוח ותיבשנו, כן האדם עתה יראו אותו ועתה יאמרו מת פלוני: 103:16: איננו. כלומר איננו בין החיים: | ולא יכירנו עוד ממקומו. שהיה בו בעודנו חי לא יכירנו עוד: 103:17: וחסד ה’. אמר אף ע”פ שגוף האדם יכלה, חסד ה’ לא יכלה: | כי מעולם ועד עולם. הוא על יריאיו, אם נפרש הפסוק על שם העוה”ב נפרשהו כך, כי אף ע”פ שגוף האדם כלה אם הוא מיראי ה’ יהי חסד ה’ עליו, רוצה לומר על נשמתו מעולם ועד עולם כלומר עד עולמי עד בלי הפסק ואמר חסד לפי שזכר יראיו והם פחותים מאוהביו, והנה הטובה שעושה עמהם לעולם יהיה חסד מאתו, כי החסד הוא יתרון הטובה והוא יעשה עמהם טובה יותר ממה שהיו ראוים, וכמו שישמור להם בעולם הזה אחר מותם לבניהם אחריה צדקתו והוא הישר כן יגמול לבני בניהם באהבתם לפי מעשיהם כי זהו מיושר מדותיו והוא משלש עשרה מדות: ובאמרו לבני בנים. אינו דוקא הדור השלישי אלא עד אלף דור. ולאוהביו יותר מיראיו. ואם נפרש הפסוק על העולם הזה, יהיה הפסוק כפול הענין ר”ל כי אחר שאדם מת יהיה חסד ה’ בשכר מעשיו לבניו אחריו עד עולם: 103:18: לשמרי. אם הבנים שומרים בריתו וזוכרים פקודיו לעשותם כלומר זוכרים אותם בפה ולומדים אותם כדי לעשותם אבל הלמוד בלא מעשה לא יכשר. ואמר כי זוכר חסד האמת על הבנים, שנוטלים שכרם ושכר אבותם כשהבנים טובים, וגם כשאינם טובים מטיב להם בזכות אבותם: 103:19: ה’. כמו המלך שיושב על הכסא למעלה מהכל, ואם השמים כסאו הנה הכל השמים והארץ תחתיו וברשותו וזהו ומלכותו בכל משלה. ואמר שהכל מעשיו ותחת ממשלתו מעלה ומטה ברכוהו כולכם לפיכך אמר ברכו, והחל בעליוני’: 103:20: מלאכיו. שהם עליונים במדריגה על כל הנבראים ומכחם יבא כח תנועת הגלגלים והככבים לפיכך אמר גבורי כח עושי דברו כי במצותיו ובדבריו יעשו הכל: ואמר לשמוע. כי הם עושים תמיד מה שמצוה אותם ומזומנים לשמוע מה שיצום: 103:22: ברכו ה’ כל מעשיו. הם התחתונים כי כולם מעשיו וממשלתו על כולם והם ארבע יסודות והנהוים מהם שהם החיים והצמחים והדוממים שהם האבנים והעפר והמתכות. ואחר כך אמר ברכי נפשי את ה’ כי היא העליונה על כל התחתונים והאדם בשכלו מושל עליהם, והתחתונים אין בהם דעת לברך ולהלל רק האדם לבדו. ולפיכך החל המזמור בברכי נפשי וכלה בברכי נפשי כי האדם בנפשו העליונה כולל הכל בחכמתו ומבין בעליונים ובתחתונים ועליה לברך האל יתברך על הכל:
פירוש מלבי”ם
103:1: לדוד, ידבר על הנהגת ה’ וחסדיו עם נפש האדם הרוחנית, איך חושב מחשבות בל ידח ממנו נדח ברכי נפשי את ה’, יאמר אל נפשו הרוחנית שהיא בת אלהים וחלק אלוה ממעל, שתברך את ה’ על החסדים שעושה עמה, וכל קרבי, הוא הגוף שהוא לבוש אל הנפש, יברכו את שם קדשו, כי הגוף החומרי לא ישיג את ה’ בעצמו כמו שתשיגהו הנפש הרוחניית, רק כשומע את שמו מרחוק, ויברך את פרסום שמו מרחוק: 103:2: ברכי נפשי את ה’, היא ברכה פרטית על החסד שעושה עמה ביחוד, ואל תשכחי כל גמוליו, שהגמול הוא מה שעושה מפני התפעליות של אהבה שי”ל אל הנפש, שעי”ז הוא מקבלה בתשובה וסולח לעונה כמו שיפרש, וחז”ל אמרו (בברכות יו”ד) שעשה לה דדים במקום בינה (כי התשובה יונקת מבינה כנודע וכמ”ש ולבבו יבין ושב ורפא לו) טעמא מאי חד אמר שלא יסתכל במקום ערוה (תשובה מן העינים אשר זונים אחרי מינות), וחד אמר שלא יינק ממקום הטנופת (תשובה על חטא הבא ע”י כח התאוה): 103:3: הסולח, מפרש מ”ש כל גמוליו, מה שסולח לכל עונכי, ובזה הוא רופא לכל תחלואיכי, כי העון הוא חולי הנפש, וכמ”ש הרמב”ם בשמונה פרקיו שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי: 103:4: הגואל, ובזה גואל חיי הנפש שלא תרד שחת לשאול ואבדון, וגם מעטרכי חסד ורחמים, ומפרש, שמעטר אותה בחסד במה שהוא המשביע בטוב עדיך, שבעודה כלואה בגוי’ משביעה אותה בטוב נפשי, מה שנתן לה תורה ומצות שהם מזון הנפש מצד חסדי ה’ עליה, ונגד מ”ש המעטרכי רחמים, מפרש תתחדש כנשר נעוריכי, שבעת תצא מן הגוף תתחדש כנשר אשר ימרטו נוצותיו ויתחדש בנוצות וכנפים חדשים בם יגביה עוף לשמים, כן אחר שתפשט גופה העפרורי תלבש מחלצות בם תעוף אל מעונה ואל בית אביה: 103:6: עושה צדקות ה’, הגם שמצד המשפט ודין הגמור היה מחויב שהנפש החטאת היא תמות, אינו מתנהג עמה במדת המשפט רק עפ”י הצדקה העליונה, אשר לא תשקיף על מעשה האדם ועל מדת הדין רק יתחסד עמה כפי מדת צדקתו, ומשפטים לכל עשוקים ובמדת המשפטים לא יתנהג רק במה שחטא בין אדם לחברו, שבזה יעשה משפט לעשוקים כפי מדת הדין, ואין מועיל תשובה עד שישיב את העשק: 103:7: (ז-ח) יודיע, וזאת הודיע למשה שזה מרדכי ה’ שהוא רחום וחנון ארך אפים שכ”ז ממדת הצדקה העליונה, וה’ הולך בדרכים הללו, ויש הבדל בין דרכים ובין עלילות, שהעלילות הם הפועלות הצומחות מתכונות נפשיות, והנה ב”י הם חושבים שמה שהוא רחום וחנון היה אצלו כעלילות ותכונות נפשיות, שמתפעל ממדת הרחמים או ממדת החנינה, כי מדות האלה אצל בני אדם שרשם הם מתכונות נפשיות, ע”י שיתעורר לרחמים וחמלה, ונאמרו להם על השי”ת כדי לשבר את האזן כפי מה שהם אצל בשר ודם, עד שהם חושבים שהם עלילות והתפעליות נפשיות, כלשון בני אדם שמרחמים ומאריכים אף, אבל למשה הודיע דרכיו, שה’ לא יתפעל משום דבר, ואין הרחמים הנאמרים עליו ית’ כמו הרחמים הנאמרים אצלינו, רק הם אצלו דרכים ומנהגים קבועים והוא ית’ בלתי מתפעל ומשתנה משום דבר: 103:9: לא לנצח יריב, יש הבדל בין לנצח ובין לעולם, שלעולם מציין העולם של הגוף, ולנצח מציין הנצחיות של הנפש, ויש הבדל בין יריב ובין יטור, שיריב הוא שיריב עמו ומעניש אותו, והנוטר שומר השנאה בלב ואינו מעניש תיכף, אומר שמחסדי ה’ שעת יריב עם האדם ומעניש אותו לא יריב עמו בעולם הבא להכרית את נצחיות הנפש רק יריב עמו בעולם הזה, ומשלם לו ענשו פה שהוא עולם זמני לא נצחי, כדי שלא יעניש את הנפש שעונשה נוגע בנצחיותה שהיא לנצח, ולכן לא יטור השנאה לעולם בלב, רק יריב ויעניש בעולם הזה כדי שלא יצטרך לענשו בעולם הבא: 103:10: לא, יש הבדל בין החטא ובין העון, שהחטא הוא מצד השוגג או ע”י התאוה והעון הוא ע”י עוות השכל שכופר במצוה או במצוה עליה, ויש הבדל בין עשה ובין גמל, שהגמול הוא לפי התפעליות אהבה או איבה, והנה על החטא לא שייך התפעליות שנאה ואיבה, כי הי’ כמוכרח ע”י התאוה או השגגה, ועז”א שלא עשה לנו כחטאינו שלא העניש כפי החטא, ומוסיף שגם על העון שהיא במזיד, שע”ז שייך גמול, שיגמלהו כפי שנאתו עפ”י שעשה להכעיס ובשאט נפש, בכ”ז לא כעונותינו גמל עלינו, ובזה מפרש מדת ארך אפים שהזכיר בפסוק ח’: 103:11: כי כגבוה שמים על הארץ, כמו שמה שנאמר שהשמים גבוהים מן הארץ לא יכנס בגדר ההצטרפות כלל, שלא יתכן לאמר שדבר אחד גבוה מחברו רק אם גם השני יש לו איזה גובה, לא כן בזה שהשמים גבוהים והארץ בתכלית המטה, כן באופן זה גבר חסדו על יראיו, שאינו לפי ערכם וזכותם, עד שנאמר שנתן להם חסד יותר מן הראוי לפי מעשיהם, רק הוא חסד גמור שאין להם הכנה וזכות כלל לזה, כי מעשיהם שפלים בתכלית, ואין להם ערך כלל נגד חסדי ה’ הגבוהים מעל גבוה, (ובזה פירש מדת רב חסד שהזכיר): 103:12: כרחק מזרח ממערב, הנה יש רוחב של מערב ממזרח ורוחק של מזרח ממערב, ר”ל שבצד ההילוך היומי שהשמש הולכת בכל יום ממזרח למערב, מזרח הוא העקר, ונופל על הלשון לאמר כרחוק מזרח ממערב, אבל בצד ההילוך השנתיי שבו תסבב השמש בגלגלה ממערב למזרח, מערב הוא העקר ויפול על הלשון לאמר כרחוק מזרח ממערב, ור”ל שפשעינו רחוקים ממנו רוחק גדול כמו הרוחק של מזרח ממערב שהוא מהלך של שס”ה ימים, לא כרוחק של מערב ממזרח שהוא רק מהלך של יום אחד והמליצה בזה, כי ידוע דעת הקדמונים שתנועת השמש העצמיית היא ממערב למזרח, רק שגלגל היומי מכריח אותה ומסבב אותה בכל יום ממזרח למערב, והיא עצמה תלך בגלגלה ממערב למזרח, ובזה נראה שתנועתה העצמיית היא כבדה מאד ועצלה, אבל התנועה ההכרחית היא נמהרה, וכן הוא בתנועת נפש האדם שתנועתה העצמיית שתלך בדרכי ה’ ולשלמותה ואשרה העצמיי היא עצלה מאד, יען שתנועתה ההכרחיית שיניע אותה היצר להבל העולם שהיא חוץ מטבעה, היא נמהרה מאד, ובא בכח גדול וביד חזקה, ומצד זה ירחיק ממנו את פשעינו, שאינם התנועה העצמיית לנו רק התנועה ההכרחיית, כרחוק מזרח ממערב שג”כ התנועה העצמיית כבדה מאד, (וזה ממדת החנינה שחשב בפ’ ח’): 103:13: כרחם אב על בנים, שזה בא אם מפני הקורבה הטבעיית שי”ל עמהם, אם מפני שיודע טבעם ותכונותיהם שהם שובבים בטבעם ודנם לכף זכות, כן רחם ה’ על יראיו, מצד שהנפש חלק אלוה וי”ל קורבה עמה, ומצד שיודע שהגוף מעכב בעדה מלכת בדרכי ה’, (וזה ממדת רחום): 103:14: כי, מבאר מפני שמכיר ויודע סבת מהירת התנועה ההכרחיות אל החטא, כי הוא ידע יצרנו, שיצר הלב מניע את הנפש הפך מדרכי ה’, וה’ יודע, א. כח היצר שתנועתו חזקה מאד ושולט על כחות הנפשיות, ב. יודע עצלות התנוה העצמיית של הנפש, מפני כי עפר אנחנו, והעפר מכביד על הנפש וקשה לה להניע אותו, ר”ל שנקל מאד אל הנפש לחטוא, מפני שיצר הרע כחו רב ותנועותיו וציוריו ממהרות קודם לציורי הנפש אל הטוב, וקשה לה לעשות מעשים טובים שהיא תנועתה העצמיית כי כבד עליה העפר והחומר העכור: 103:15: אנוש, וגם ישקיף ברחמיו על שחיי האדם קצרים, והמה מהבל יחד מהשיג את שלימותו, מצד שני ענינים, א. כי אנוש כחציר ימיו, שהחציר מתיבש לפני כל העשבים, וכן חיי האדם קצרים ואין לו זמן לקנות שלמות, ב. כי כציץ השדה כן יציץ, כמו שהציץ אין בו ממש גם בעודהו באבו כן גם בחייו עניניו הבל ותהו: 103:16: כי, מפרש נגד מ”ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, כמו שהרוח מייבש את החציר כן ימות מהרה, ונגד מ”ש כציץ השדה כן יציץ מפרש שלא יכירנו עוד מקומו שאינו דומה כחציר שגם אחר שנתלש יש בו ממש רק כציץ שנובל ואין בו ממש כלל עד שמקומו לא יכירנו עוד: 103:17: וחסד, אולם לעומת זה יעשה ה’ חסד עם הנפש, אם נגד מ”ש שהגוף מת ואינו מאריך ימים, הנפש תשאר בהשארותה קיימת לנצח, עד שחסד ה’ מעולם ועד עולם על יראיו, שאחר שיסתלק מן העולם הזה תלוהו חסד ה’ אל עולם השני שהוא עולם הנצחי, ששם יחיה בנעימות נצח, וגם צדקתו שמור בעוה”ז לבני בנים, וזה לאלה השומרים בריתו וזוכרי פקודיו שכן ישמור להם ה’ הברית והחסד: 103:19: ה’ בשמים הכין כסאו, הגם שהכין כסא הנהגתו בשמים, שהנהגת העולם הולך כפי חקי הטבע הקבועים בשמים, בכ”ז מלכותו בכל משלה, ינהיג ג”כ הנהגה השגחיית בדבר מלך שלטון ומושל על המערכת להנהיג ג”כ הנהגה לפי המעשה והשכר והעונש, לשלם לצדיקים כפועל ידם: 103:20: ברכו עתה סיים את דבריו בהזכירו הנהגת ה’ בשלשה עולמות אשר ברא, (הא’) הברכה והשפע אשר ישפיע ה’ בעולם המלאכים על שמצד זה ברכו ה’ מלאכיו, והמלאכים הם העומדים מוכנים אל משלחת ה’ להפליא פלאות ולשדד הטבע בעת הצורך, שזה יעשה ע”י המלאכים שהם למעלה מן הכסא שהיא המערכת כמ”ש שרפים עומדים ממעל לו, ר”ל ממעל להכסא, ואם אין להם חקים קבועים ועבודה קבועה, כי לא ינהיג ה’ הנהגה הנסיית רק לפעמים בעת הצורך, וע”כ נקראו מלאכיו, שהמלאך ילך בשליחות נכבד ורק לפרקים, והם גבורי כח כי הם ישדדו המערכת בגבורה, והם עושי דברו, כי לא ילכו רק בעת אשר יגיע להם דבר מיוחד ופקודה מאת יוצרם, ועז”א לשמוע בקול דברו: 103:21: ברכו ה’ כל צבאיו, הוא העולם הגלגלים וצבא המערכת והם משרתיו, כי הם המשרתים בקביעות לא רק לפרקים, והם עושי רצונו, לא ימתינו עד דבור מיוחד, כי הרצון הקדום שרצה בעת הבריאה שאז קבע חקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, רצון זה יעשו בקביעות בלי הפסק: 103:22: ברכו ה’ כל מעשיו, הם ברואי עולם השפל שהיא גמר המעשה, בכל מקומות ממשלתו, כי ממשלתו מגיע גם בעולם השפל הלז, אם ע”י הנהגת המלאכים בדרך הפלאי, אם ע”י הנהגת המערכת בדרך הטבע, ברכו נפשי את ה’, כי היא הכוללת כל העולמות, שמצד הגוף היא כטבע עולמית שלמטה שחקיהם קבועים, ומצד עצמה היא כעולם המלאכי’ לשדד טבע גופה ולשמוע בקול דברו, וה’ הרכיב בה כל מעשה בראשית וכל העולמות, עד שהיא תברך את ה’ כנגד כולם, ועמש בזה באורך באה”ש דרוש ג’:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - שמירה מעונש על ידי צדקה | ה’ אינו עונש לפי החטאים אלא מרחם — “לא כחטאינו עשה לנו ולא כעוונותינו גמל עלינו”
- אפיון - עונש וגלות | מציין את קצר ימי האדם — “ימיו כחציר” — ומנגד לכך את חסד ה’ הנצחי
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יְטוּר (Strong’s H3195) — מופיעה 3 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יָרִיב (Strong’s H3402) — מופיעה 3 פעמים בתנ”ך, ב: עזרא,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ברכי נפשי את ה’” — מזמור הכרת הטוב של דוד. מונה את חסדי ה’: סליחה, רפואה, גאולה, חסד, רחמים כאב על בנים — “כרחם אב על בנים”. שלוש עשרה מידות הרחמים רמוזות כאן.