תהלים צו-צח — “שירו לה’ שיר חדש”
פסוקים
שִׁ֣ירוּ לַ֭יהֹוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ שִׁ֥ירוּ לַ֝יהֹוָ֗ה כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ שִׁ֣ירוּ לַ֭יהֹוָה בָּרְכ֣וּ שְׁמ֑וֹ בַּשְּׂר֥וּ מִיּֽוֹם־לְ֝י֗וֹם יְשׁוּעָתֽוֹ׃ סַפְּר֣וּ בַגּוֹיִ֣ם כְּבוֹד֑וֹ בְּכׇל־הָ֝עַמִּ֗ים נִפְלְאוֹתָֽיו׃ כִּ֥י־גָ֘ד֤וֹל יְהֹוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כׇּל־אֱלֹהִֽים׃ כִּ֤י׀ כׇּל־אֱלֹהֵ֣י הָעַמִּ֣ים אֱלִילִ֑ים וַ֝יהֹוָ֗ה שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה׃ הוֹד־וְהָדָ֥ר לְפָנָ֑יו עֹ֥ז וְ֝תִפְאֶ֗רֶת בְּמִקְדָּשֽׁוֹ׃ הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה מִשְׁפְּח֣וֹת עַמִּ֑ים הָב֥וּ לַ֝יהֹוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃ הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂאֽוּ־מִ֝נְחָ֗ה וּבֹ֥אוּ לְחַצְרוֹתָֽיו׃ הִשְׁתַּחֲו֣וּ לַ֭יהֹוָה בְּהַדְרַת־קֹ֑דֶשׁ חִ֥ילוּ מִ֝פָּנָ֗יו כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ אִמְר֤וּ בַגּוֹיִ֨ם׀ יְ֘הֹוָ֤ה מָלָ֗ךְ אַף־תִּכּ֣וֹן תֵּ֭בֵל בַּל־תִּמּ֑וֹט יָדִ֥ין עַ֝מִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים׃ יִשְׂמְח֣וּ הַ֭שָּׁמַיִם וְתָגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִֽרְעַ֥ם הַ֝יָּ֗ם וּמְלֹאֽוֹ׃ יַעֲלֹ֣ז שָׂ֭דַי וְכׇל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ אָ֥ז יְ֝רַנְּנ֗וּ כׇּל־עֲצֵי־יָֽעַר׃ לִפְנֵ֤י יְהֹוָ֨ה׀ כִּ֬י בָ֗א כִּ֥י בָא֮ לִשְׁפֹּ֢ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמוּנָתֽוֹ׃ יְהֹוָ֣ה מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים׃ עָנָ֣ן וַעֲרָפֶ֣ל סְבִיבָ֑יו צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט מְכ֣וֹן כִּסְאֽוֹ׃ אֵ֭שׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּתְלַהֵ֖ט סָבִ֣יב צָרָֽיו׃ הֵאִ֣ירוּ בְרָקָ֣יו תֵּבֵ֑ל רָאֲתָ֖ה וַתָּחֵ֣ל הָאָֽרֶץ׃ הָרִ֗ים כַּדּוֹנַ֗ג נָ֭מַסּוּ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה מִ֝לִּפְנֵ֗י אֲד֣וֹן כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ הִגִּ֣ידוּ הַשָּׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ וְרָא֖וּ כׇל־הָעַמִּ֣ים כְּבוֹדֽוֹ׃ יֵבֹ֤שׁוּ׀ כׇּל־עֹ֬בְדֵי פֶ֗סֶל הַמִּֽתְהַלְלִ֥ים בָּאֱלִילִ֑ים הִשְׁתַּחֲווּ־ל֝֗וֹ כׇּל־אֱלֹהִֽים׃ שָׁמְעָ֬ה וַתִּשְׂמַ֨ח׀ צִיּ֗וֹן וַ֭תָּגֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְמַ֖עַן מִשְׁפָּטֶ֣יךָ יְהֹוָֽה׃ כִּֽי־אַתָּ֤ה יְהֹוָ֗ה עֶלְי֥וֹן עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ מְאֹ֥ד נַ֝עֲלֵ֗יתָ עַל־כׇּל־אֱלֹהִֽים׃ אֹֽהֲבֵ֥י יְהֹוָ֗ה שִׂנְא֫וּ־רָ֥ע שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו מִיַּ֥ד רְ֝שָׁעִ֗ים יַצִּילֵֽם׃ א֭וֹר זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּֽלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה׃ שִׂמְח֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּיהֹוָ֑ה וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קׇדְשֽׁוֹ׃ מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַיהֹוָ֨ה׀ שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ כִּֽי־נִפְלָא֣וֹת עָשָׂ֑ה הוֹשִׁיעָה־לּ֥וֹ יְ֝מִינ֗וֹ וּזְר֥וֹעַ קׇדְשֽׁוֹ׃ הוֹדִ֣יעַ יְ֭הֹוָה יְשׁוּעָת֑וֹ לְעֵינֵ֥י הַ֝גּוֹיִ֗ם גִּלָּ֥ה צִדְקָתֽוֹ׃ זָ֘כַ֤ר חַסְדּ֨וֹ׀ וֶ֥אֱֽמוּנָתוֹ֮ לְבֵ֢ית יִשְׂרָ֫אֵ֥ל רָא֥וּ כׇל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ אֵ֝֗ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹהֵֽינוּ׃ הָרִ֣יעוּ לַ֭יהֹוָה כׇּל־הָאָ֑רֶץ פִּצְח֖וּ וְרַנְּנ֣וּ וְזַמֵּֽרוּ׃ זַמְּר֣וּ לַיהֹוָ֣ה בְּכִנּ֑וֹר בְּ֝כִנּ֗וֹר וְק֣וֹל זִמְרָֽה׃ בַּ֭חֲצֹ֣צְרוֹת וְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר הָ֝רִ֗יעוּ לִפְנֵ֤י׀ הַמֶּ֬לֶךְ יְהֹוָֽה׃ יִרְעַ֣ם הַ֭יָּם וּמְלֹא֑וֹ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ נְהָר֥וֹת יִמְחֲאוּ־כָ֑ף יַ֝֗חַד הָרִ֥ים יְרַנֵּֽנוּ׃ לִ֥פְֽנֵי־יְהֹוָ֗ה כִּ֥י בָא֮ לִשְׁפֹּ֢ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים׃
פירוש רש”י
96:1: שִׁיר חָדָשׁ. מִזְמוֹר זֶה עַל הֶעָתִיד, וְסוֹפוֹ מוֹכִיחַ כִּי בָא לִשְׁפֹּט אֶת הָאָרֶץ. בְּכָל מָקוֹם שִׁיר חָדָשׁ עַל הֶעָתִיד: 96:7: הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים. וּמָה תִּתְּנוּ לוֹ? הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז: 96:10: ה׳ מָלָךְ. לֶעָתִיד לָבוֹא יְהֵא שִׁיר זֶה: | יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים. אוֹתָם שֶׁיַּהֲפֹךְ לָהֶם שָׂפָה בְרוּרָה (צפניה ג:ט): | בְּמֵישָׁרִים. זְכֻיּוֹת: 96:11: יִרְעַם הַיָּם. לְהָרִים קוֹל בִּתְהִלָּה: 96:12: כָּל עֲצֵי יָעַר. כָּל שָׁלְטוֹנֵי הָאֻמּוֹת: 97:1: ה׳ מָלַךְ. בְּנָטְלוֹ הַמְּלוּכָה מֵעֲמָלֵק וּמִזַּרְעוֹ (שמות יז:יד-טז): | תָּגֵל הָאָרֶץ. זֶהוּ שֶׁאָמַר (יחזקאל לה:יד) ״כִּשְׂמוֹחַ כָּל הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ״, עַל עֲמָלֵק נִתְנַבֵּא כֵּן: 97:3: אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ. בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, דִּכְתִיב בְּמִלְחַמְתּוֹ (יחזקאל לח:כב) ״וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית״: 97:4: בְּרָקָיו. זָהֳרוּרָיו, לָשׁוֹן ״לְמַעַן הֱיֹה לָהּ בָּרָק מוֹרָטָה״ (יחזקאל כא:טו): | וַתָּחֵל. ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְרָעֲשׁוּ מִפָּנָיו דְּגֵי הַיָּם״ (יחזקאל לח:יט-כ): | וַתָּחֵל. לְשׁוֹן ״חִיל כַּיּוֹלֵדָה״ (תהלים מח:ז; מיכה ד:ט): 97:5: כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ. דִּכְתִיב ״וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת״ (יחזקאל לח:כ): | כַּדּוֹנַג. כְּשַׁעֲוָה: 97:7: יֵבֹשׁוּ כָּל עוֹבְדֵי פֶסֶל. דִּכְתִיב (ישעיהו ב:יח) ״וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף״: | הַמִּתְהַלְלִים. הַמִּתְפָּאֲרִים לַעֲבוֹדַת גִּלּוּלִים: 97:8: מִשְׁפָּטֶיךָ. נִקְמָתְךָ: 97:11: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק. זְרִיעָה מַמָּשׁ, מוּכֶנֶת לִצְמֹחַ לָהֶם: 98:1: שִׁירוּ לַה׳. כָּל אֵלֶּה לֶעָתִיד: 98:8: נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף. הַנְּבִיאִים דִּבְּרוּ בְּלָשׁוֹן שֶׁהָאֹזֶן שׁוֹמַעַת, לֹא שֶׁיְּהֵא לַנְּהָרוֹת כַּף, אֶלָּא לְשׁוֹן שִׂמְחָה וְחֶדְוָה:
פירוש רד”ק
96:1: שירו. יאמר איש לאחיו שירו לה’ שיר חדש שקבץ אתכם מבבל ואמר חדש כלומר שתתחדשו לו שיר זולתי המזמורים והשירים הנכתבים וכפל עוד: | שירו לה’ שיר חדש. לחזק, וזה המזמור חברו כשהעלה הארון מבית עובד אדום עם מזמור הודו לה’ קראו בשמו אלא שיש ביניהם שינוי מעט וחדש בזה שיר חדש לפי ששנה אותו בזה הספר על קיבוץ גליות: | כל הארץ. כל יושבי הארץ: 96:2: מיום ליום. ר”ל תמיד בכל יום: וטעם בשרו, זה לזה אף על פי שכולם ידעו כאחד הישועה מכל מקום יהיה סיפור הישועה חביבה בעיניהם בכל יום ויום כאילו נהיתה אז כי הבשורה היא חידוש הסיפור והוא ערב על האדם ביום שמעו ואחר כך הולך ומתמעט הערבות ההוא, ואמר כי בכל יום ויום ערב הסיפור הישועה כאלו אותו היום הוא יום בשורה: 96:3: ספרו. כבודו שכבד אתכם לעיני העמים שהייתם נבזים ושפלים ביניהם: 96:4: אלהים. הם המלאכי’ יגדלוהו וירוממוהו ויהללוהו וטעם זה הסיפור כי אז יודו כל העמים בו וישראל הם שיודיעו בעמים כי הוא גדול ומהולל: 96:5: כי כל אלהי העמים. שהיו עובדין לשעבר השמש והירח והככבים הם אלילים כלומר כאין הם נדו כי הוא עושה אותם וזהו וה’ שמים עשה: 96:6: הוד והדר. הם הככבים יכירו בגדולתו ויתנו הוד והדר לפניו: | עוז ותפארת. יתנו במקדשו והוא השמים שהם מעון קדשו והם יודו שהוא אדון על הכל: 96:8: הבו לה’ בני אלים. תנו לו בפיכם כבוד ועוז וכן תנו לו הכבוד במעשה שתשאו לו מנחה: | בחצרותיו. והם חצרות בית המקדש לכבוד שמו: 96:9: בהדרת קודש. בבית המקדש שיהיה מהודר ומקודש על כל בתים: | חילו מלפניו כל הארץ. שלא חלתם ולא יראתם מפניו עד עתה ובראותכם נפלאותיו חילו מלפניו: 96:10: אמרו. אמר משפחות עמים הבאים לבית המקדש בשובכם לארצכם אמרו בגוים ה’ מלך והארץ שוקטת: זה אף תכון תבל בל תמוט. כי תכירו מלכותו כי הוציא עמו מהגלות בכבוד גדול כי אף מלכי פרס ומדי שלחום אל ארצם תראו שהוא מושל על הכל ותכירו במשפט שעשה בגוים שבאו על ירושלים כי הוא מושל ולו המלוכה, אף עוד תכירו מלכותו כי תכון תבל בל תמוט כי כל העולם הם בשלוה לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה: | ידין עמים במישרים. כי שפט העמים ביושר וכלה הרשעים שבהם: 96:11: ישמחו. שמחת השמים וגילת הארץ ורעם הים ועלזות השדה ורננת העצים, הכל דרך משל על שמחה הגדולה שתהיה מפני השלום הגדול שיהיה בעולם והטובה הגדולה שתהיה: | ומלואו. דגי הים: 96:12: שדי כמו שדה ר”ל השדה והמדבר: | וכל אשר בו. חיות המדבר: 96:13: כי בא. השני הוא פירושו של ראשון והכפל לחזק: 97:1: ישמחו איים רבים הרבה באלה המזמורים בזה הענין לחזק לבות בני אדם הנואשים מן הגאולה בגלות: | איים. גבולי העמים: 97:2: ענן וערפל. להחשיך ולהקדיר על הרשעים ואז יכירו: כי צדק ומשפט מכון כסאו. כי עתה יאמרו כי אין משפט מפני טובת הרשעים והצלחתם: 97:3: וטעם ותלהט סביב. שלא יהיה מקום לצאת מן האש: 97:4: האירו. כלומר שיהיו משפטיו נראים לכל כמו שאמר אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו לפיכך: | ראתה ותחל הארץ. או יהיה האירו ברקיו כמשמעו על האש שימטיר עליהם ויהיו הברקים גדולים ותמידין עד שיפחדו כל העמים: | הארץ. ר”ל יושבי הארץ: 97:5: כדונג. הוא השעוה: | והרים. הוא משל על מלכי הרשעים: 97:6: הגידו. השמים בהמטירם אבני חלגביש ואש גפרית על הרשעים יגידו צדק האל כי זהו צדקו וכבודו בעשותו משפט ברשעים עד כלותם: 97:7: יבשו. ואז יבושו כל עובדי פסל שהיו מתהללים ומשתבחים באלילים והיו אומרים כי הצלחתם היתה על ידי האלילים שהיו עובדים ועתה כשישפטם האל יתברך יראו וידעו כי אין ממש בהם ואין היכולת בלתי לה לבדו: | והפסל והאל והאלילים, הם צורות שעושים על תכונת צבא השמים ועובדים אותם: | השתחוו לו כל אלהים. הם צבא השמים שהם נעבדים הם יודו וישתחוו לה’ כי עשה משפט בעובדיהם: | והשתחוו. אינו צווי אלא עבר במקום עתיד: או פירושו כל אלהים. כל עובדי אלהים אחרים: | ועובדי. שזכר עומד במקום שנים: 97:8: שמעה. קול הברקים והרעמים ותשמח ושאר העם יחילו לקול וישראל ישמעו וישמחו כי ידעו כי אבני הברד והאש יורדים למשפט הרשעים: | וזכר ציון. כי הוא ראש ממלכת ישראל ועוד כי שם סמוך יהיה משפט הרשעים בעמק יהושפט לפיכך זכר גם כן בנות יהודה שהם ערי יהודה: 97:9: כי. אז יכירו כי אתה עליון מאד עד לאין קצבה נעלית על כל אלהים והם צבא השמים שהיו נעבדים עד עתה: 97:10: אהבי. מעתה כל אוהב ה’ ישנא כל איש רע ולא יהיה שום ספק בלבו שאין ה’ רואה מעשה הרשעים כי יראה כי האל יתברך לבדו שומר נפשות חסידיו שהצילם מיד הרשעים והוציאם מגלות בבל ומדי ופרס: 97:11: אור זרוע לצדיק. בעולם הזה הוא זרוע לצדיקים: | ולישרי לב שמחה. האור והשמחה ויקצרוהו לעתיד בימות המשיח ואז תשמחו בו באמת כי ראו משפטיו הישרים: 97:12: וזכר קדשו. הוא שמו: 98:1: מזמור. כבר פירשנוהו: | הושיעה לו ימינו. כמו שכתוב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו: 98:2: הודיע, חצי הפסוק האחרון הוא פירוש חצי הפסוק הראשון: 98:3: זכר. האמונה שהיה לו עם בית ישראל להוציאם מן הגלולת זכר להם והוציאם לעיני כל זהו וראו כל אפסי ארץ: 98:4: הריעו לה’ כל הארץ. אפילו האומות יש להם להריע ולשמוח בישועת ישראל כי תהיה תשועה לכל העולם שלא תהיה עוד מלחמה בעולם בין גוי לגוי: | פצחו. פתחו שיר: 98:5: זמרו. בכנור לבדו וכן בכנור עם קול זמרה שהוא שיר בפה: 98:6: לפני המלך ה’. שיבואו לבית המקדש להריע ולזמר ולשבח לפניו: 98:7: והים ותבל. על דרך משל כמו שפירשנו: 98:8: נהרות. וכן זה הפסוק משל: | ימחאו כף. יכו כף אל כף כדרך המרקדים והשמחים כמו שכתוב ויכו כף: 98:9: בצדק ובמשרים. יהיה משפטו ויהי’ הטוב לצדיקי’ והרע לרשעים:
פירוש מלבי”ם
96:1: שירו מספר תחלה (בסימן זה ושאחריו) השגחת ה’ באמצעות הטבע שיעשה נסים נסתרים ויסדר את הטבע באופן מסכים לתשועת ישראל ולהצלחת עבדיו ואוהבי שמו, ואמר שירו לה’ שיר חדש, כי העכו”ם היו יודעים שה’ הוא הסבה הראשונה וקראו לו אלהא דאלהיא, רק שלא האמינו שהוא אינו דומה כפועל אחר, שאחר שפעל את מעשהו אין העשוי נתלה עוד בהפועל ונסתלקו ידי הפועל ממנו, למשל העושה מורה שעות, אחר שעשהו הוא סובב על אופניו וגליליו מעמצו, לא כן אצל ה’ שהוא עודנו מסבב ועוסק במעשיו בכח שאין לו תכלית, וקיום הבריאה היא בריאה מתמדת, וכל המציאות לתלוי מכחו שאם יסלק רגע ידיו ממנו ישוב הכל אל האפס, וא”כ העכו”ם היו משוררים לו שיר ישן, על שהיה הסבה הראשונה להמציאות בראשית קדומים, ואתם תשירו לו שיר חדש, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וזאת שנית שירו לה’ כל הארץ לא כמו עד עתה שרובי ההמון עם מן העכו”ם כחשו בה’ ויאמרו לא הוא, ויחסו כל הבריאה לכוכבים ומזלות: 96:2: שירו, מפרש נגד מ”ש שירו לה’ שיר חדש, והוא שעם מה שתשירו לה’ תברכו שמו, שהברכה לא תבוא רק על הטובה וההשפעה שישיגו ממנו, שהעכו”ם שלא הכירו שהוא המנהיג והמשפיע כל טוב הם רק יהללו שמו, אבל לא יברכוהו, אבל אתם תברכו שמו, כי תדעו שהוא המשפיע שפע ברכה, כי תבשרו מיום ליום ישועתו, שישועתו מתחדש בכל יום, כי מחדש בכל יום מעשה בראשית ומצמיח ישועות חדשות בכל יום, ומבואר כי הבשורה לא תהיה על דבר הרגיל, רק על דבר שביאתו מסופק והוא בלתי רגיל לבא בתמידות, שלא יצדק לבשר שהאיר השחר בבקר, כי הוא דבר המתמיד ומוכרח לבא, ולכן אמר כי גם ישועתו המתמדת בכל יום תבשרו, שתבשרו שהוציא המאורות, כי גם יציאתם אינו דבר המוכרח רק תלוי ברצונו שמחדש בכל יום מעשה בראשית ספרו, ונגד מ”ש שירו לה’ כל הארץ מפרש ספרו בגוים כבודו, כי עד עתה היו בין העכו”ם שתי כחות, שהם גוים ועמים, (שמבואר אצלי שעמים הם חשובים יותר מן הגוים) שהגוים הפחותים לא ידעו מה’ כלל, והעמים החשובים שידעו שיש ממציא ראשון וסבה ראשונה לא ידעו שהוא מושל ומשגיח ושהיכולת בידו לעשות בכל הבריאה כחפצו, ולפי דעתם ראוי לעשות לו כבוד מצד שהוא הסבה הראשונה, אבל לא לברך אותו, ולא לספור נפלאותיו, כי לא האמינו שהוא מנהיג העולם ופועל ישועות וברכה, ושבכחו לעשות נפלאות ולשדד הטבע, ועתה גם גוים הפחותים יכירו כבודו, שהוא הסבה הראשונה, והעמים החשובים שהם הכירו כבודו גם עד עתה, יכירו עתה נפלאותיו, וידעו שבידו לשנות ולהרוס את הטבע כחפצו: 96:4: כי גדול, נגד מ”ש ספרו בגוים כבודו, מפרש כי גדול ה’ ומהולל מאד, שם גדול מורה שהוא הסבה הראשונה והאחרונה לכל דבר, כמ”ש בכ”מ, ור”ל שכחו מתפשט על כל ההויה, ובכ”ז הוא מהולל מאד, מפני שהכל נעשה בתכלית החכמה והחסד, עד שבכל פרט נראה יכלתו וכחמתו וטובו, ונגד מ”ש בכל העמים נפלאותיו מפרש כי נורא הוא על כל אלהים, שבל תאמר שכחות הטבע הם קצובים באופן שלא יוכל לשנותם עוד, כמו האומן אחר גמר מעשהו שאין המעשה צריך לאליו עוד, וכן כחות הטבע עומדים בפ”ע ופועלים בכחם, רק הוא נורא על כל אלהים, שכל הכחות מתיראים ממנו, כי יכל לשנותם ולבטלם, כי חיתם וקיומם תלוי ברצונו, ובהסתלק רצונו מהם יהיו כאין: 96:5: כי כל אלהי העמים, שהם מיחסים אלהות לצבא השמים בחשבם שהם פועלים בכחם, הם אלילים בעצמם, כי כחם קצוב ומוגבל מאת בוראם, השמים שהעכו”ם עובדים להם אין פועלים דבר בכחם רק ה’ בשמים עשה, הוא העושה בשמים והכל בכחו ובשפעו, כי הוא עשה את השמים והכל נתלה ממנו: 96:6: הוד והדר לפניו, ההוד הוא ענין פנימי בעצמות הדבר, וההדר הוא היופי החיצוני למראה עינים, וכן העז הוא ענין פנימי, שהדבר עז בעצמותו, והתפארת הוא ענין חיצוני שבו יתפאר לפני אחרים, עפ”ז יאמר שה’ בעצמו נמצא לפניו הוד והדר, כפי רצונו הפנימי וכפי הרצון המתגלה, ומזה נשתלשל עז ותפארת במקדשו, שמן ההוד הפנימי שנמצא בעצמו נשתלשל העוז במקדשו, שבו מנהיג העולם, ומן ההדר נשתלשל התפארת, שבו ינהיג הנהגה הפלאיית, שבה יתפאר בכחו הגדול: 96:7: הבו לה’ משפחות עמים, אתם משפחות עמים, בל תיחסו שום דבר לזולתו רק לו לבדו, ומבאר הבו לה’ כבוד ועז, ר”ל כי יש עמים שהודו במציאות האל, רק שאמרו שהגם שברא העולם אינו מנהיג העולם רק מסר ההנהגה למערכת השמים, ודמו אותו כמלך היושב בחדרי חדרים ומסר הנהגת המדינה לשריו ויועציו שהם ינהגו עפ”י החקים אשר חקק מבלי ישנו דבר, ובזה יאות לו הכבוד מצד שהוא הבורא, אבל לא העז ולא המורא, אחר שאין בכחו לשנות דבר, עז”א שיתנו לו בין הכבוד, מצד שהוא הבורא הכל, ובין העז, מצד שהוא המנהיג ובידו לשדד את הטבע, כפי רצונו וכפי הצורך להנהגת הגמול והעונש, ועתה מבאר שני אלה, נגד מ”ש הבו לה’ כבוד, אומר הבו לה’ כבוד שמו, כי בצד זה מדמהו כמלך היושב בחדרי חדרים, והוא עצמו אינו ניכר לבני עמו, והכבוד שנותנים לנותנים לשמו, ובזה תדמו כעבדים נושאי מנחה לחצרות המלך ואינם מגיעים אל היכל המלך פנימה לראות פניו, כי הוא נסתר מבני עמו, ור”ל בצד זה שתכירו שהוא הבורא מגיע לו הכבוד והרוממות מצד זה והמנחה שתשאו לשמו תניחו בחצרותיו, כאילו העולם כולו הוא חצר המלך הזה ששם נצבים שריו ופקידיו שמקבלים המנחה שתביאו אל המלך, כי הם העומדים תחתיו בזה, עתה מוסיף לאמר (נגד הבו לה’ עז) השתחוו, אבל דעו כי באמת מן החצרות האלה שבאתם לשם תגיעו עד היכל המלך, כי באמת אינו יושב נבדל מן העם, רק מוכן להתראות לפני המבקרים חצרותיו ומקדמים פניו במחנה, ובעת תראו את המלך עצמו השתחוו, אבל דעו כי באמת מן החצרות האלה שבאתם לשם תגיעו עד היכל המלך, כי באמת אינו יושב נבדל מן העם, רק מוכן להתראות לפני המבקרים חצרותיו ומקדמים פניו במנחה, ובעת תראו את המלך עצמו השתחוו לפניו ביראה ופחד בהדרת קדש, שמצד הזה שמתגלה בהדרו יתרומם על החקים הטבעים ויפליא פלאות כפי רצונו, שזה נקרא בשם קודש, שהוא מה שיתנשא על הטבע, ובעת מתראה לבריותיו בהשגחתו הפרטיית אז יתעלה מחקי הטבע הקבועים אל הקדושה והפליאה, וזה הדרתו הדרת מלך, שאינו צריך אל שרים ופקידים עוזרים לו בהנהגה, כי הוא משפילי לראות בשמים ובארץ, ובזה חילו מלפניו כל הארץ, שעי”ז מגיע אליו היראה והפחד, מצד שבכחו להרוס את הטבע ולהנהיג הנהגה השגחיית: 96:10: אמרו בגוים, עפ”ז תודיעו בגוים, כי ה’ מלך, שלא מסר מלכותו והנהגתו לשרי צבאות ולכחות הטבע רק הוא בעצמו מולך ומנהיג, ואז תכירו כי גם ההנהגה הטבעיית כולה נסים נסתרים, וכי ערך את הטבע באופן שעמה ימצא ג”כ המשפט לגמול ולענוש, והנהגת העולם אינה קבועה רק לפי הטבע לבד, רק שהגם שתכון תבל בל תמוט בכל זה ידין עמים במישרים, שהגם שחקי הטבע ערוכים וקבועים ולא ימוטו לעולם, בכ”ז ערך בחכמתו את הסדר בטעיי באופן שיסכים עם הסדר ההשגחיי לפי המעשה, עד שהגם שהתבל מכונן על חקי הטבע, בכ”ז ידין עמים לפי הגמול או העונש, חקי הטבע ימשכו לפי מעשי בני אדם, כמ”ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם וכו’ ועצר את השמים: 96:11: ישמחו, ומצד זה ישמחו השמים ותגל הארץ, יש הבדל בין שמחה ובין גיל, השמחה היא התמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש, ובעת תתנהג ההנהגה לפי הסדר הקבוע יצדק שמחה על דבר הטוב המתמיד, ובעת יבא הטוב לפי המעשה לא לפי החק הקבוע, יצדק גיל, ואחר שהנהגת ה’ מצד זה מסודרת בין טבע והשגחה, שהשמים פועלים תמיד לפי סדורם הטבעיי המתמיד והם ישמחו תמיד, ובכ”ז תגיע ההנהגה אל הארץ לפי המעשה ויתחדש שם טוב ושפע לפי הגמול לא לפי החקים המסודרים, ויצדק בה גילה, ובאר איך ימצאו שני אלה ביחד, שהגם שישמחו השמים בכ”ז תגל הארץ, ר”ל שהגם שהשמים ומערכתם ילכו מהלכם הטבעיי והטבע תנהג כמנהגה, בכ”ז תונהג הארץ לפי ההשגחה ולפי הגמול והמעשה, שזה יהיה, או על ידי שירעם הים ומלואו, שלפעמים יצא הים וישטף את העולם אם העולם חייבים, ולפעמים יעלז שדי וכל אשר בו, או אז ירננו כל עצי יער, דהיינו שהגם שהשמים לא ישתנו ויתנו גשמיהם כמנהגם, בכ”ז תתפעל הארץ כפי המעשה, שאם כפי הטבע ראוי שירדו גשמים מועטים בכ”ז יעלוז שדי וכל אשר בו, כי ירדו הגשמים רק על השדות ויעשו פרי תבואה, ולפעמים כשיהיו חייבים וראוי לפי הטבע שירדו גשמים מרובים, ירדו הגשמים על היערות לא על שדי תבואה וירננו כל עצי יער כמ”ש חז”ל בר”ה, ובאופן זה הגם שישמחו השמים בכ”ז תגל הארץ, כי בארץ ישתנה הדבר לפי הגמול והעונש: 96:13: לפני ה’ כי בא כי בא, אמר פה שני פעמים כי בא, כי ביאתו זאת תהיה ע”י אמצעי באמצעות הסדר הטבעי, כאילו בא תחלה והשפיע הסדר הטבעיי בשמים, ובא שנית לשפוט הארץ, שהגם שהסדר הראשון הולך כפי דרכו הטבעיי, תשפט הארץ לפי מעשה בני אדם, ובזה יתתפו ב’ הנהגות ביחד, כי ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו, שמבואר אצלינו כי אמונה שבא על הנהגת ה’ הוא מה שינהיג עפ”י הטבע הקבועה, שהיא אמונה אומן מראשית קדומים, והצדק הוא כשיעיין על מעשה בני אדם, וינהיג לפי הגמול והעונש, ובצד זה שינהיג הנהגה השגחיית באמצעות הטבע תתקיים בין הצדק ובין האמונה: 97:1: ה’ מלך מבאר שע”י מלוכת ה’ באופן זה שהיא ההשגחה באמצעות הטבע, עי”כ תגל הארץ, שכלל הארץ תשיג גילה, שגדרה הוא השמחה על דבר מתחדש, כי הנהגת הארץ תתחדש שיסכים כפי רצון ה’ אל הגמול והעונש, וישמחו איים רבים, ר”ל שהגם שבכלל הארץ יהיה חידוש בהכרח שתסכים הטבע עם הגמול והעונש, בכ”ז בחלקי הארץ וקצת האיים יהיה שמחה תמידית, כי הטבע לא תשתנה בפרטים רק בכלל, שזה ההבדל בין השגחה הנסיית הגלויה שידבר עליה בסימנים הבאים, ובין ההשגחה באמצעות הטבע שמדבר עליה פה, שבהשגחה הנסיית תתחודש שינוי גם בפרטים, והנס יהיה גם בעבור איש אחד או אומה אחת, אבל ההשגחה באמצעות הטבע לא יהיה שינוי טבע בעבור פרט אחד, שזה נס גלוי, רק ה’ יערך טבע הכללית לפי המעשה והגמול והעונש, למשל שיהיו גשמי השנה כפי הראוי לפי מעשה בני העולם, ובכ”ז בפרטים לא יהיה שינוי, עד שהגילה על התחדשות הטובה לפי המעשה לא יהיה רק בכלל הארץ, אבל לא באיים בפרטיים שהם ישמחו בשמחה התמידית כפי הטובה הכללית, כי ה’ יערך כלל הטבע מסכים עם ההשגחה, עד שידמו שהכל טבע ומחויב, ואחר שערך ה’ את הכלל לפי רצונו (שזה ענין גילה) לא ישתנו הפרטיים אם לא בדרך השני שהוא נסיי לגמרי והנס גלוי: 97:2: ענן וערפל, מצייר בצד הזה שההשגחה נסתרת ואינה ניכרת לכל, כי רבים ידמו שהעולם נוהג המנהג הטבעי המחויב מן המערכת, וימשיל כאלו ענן וערפל סוככים סביביו בל יראהו אדם ולא ישיגהו, כי השגחתו נסתרת, ובכ”ז צדק ומשפט מכון כסאו, שההנהגה השמיימית שנקראת כסא ה’, כמ”ש ה’ בשמים הכין כסאו, מכון כסא ההנהגה הזאת ערוכה לפי חקי הצדק והמשפט, לכפי הגמול והעונש עפ”י מעשי דור, והגם שהמנהיג העליון מסוכך בענן וערפל, בכ”ז בעת אשר אש לפניו תלך, יצייר כאלו מן הענן אשר סביבותיו יצא אש וברקים ותלהט סביב צריו, והוא שיעניש את הרשעים בהגחתו, אז האירו ברקיו תבל, אז יסור החשך, והתבל תתמלא אורה מן הברקים האלה, לראות מי השולח את הברקים, שהם שלוחי השגחתו להעניש את צריו, ובזה ראתה ותחל הארץ מיראת העונש: 97:5: הרים, מצייר כי בצאת הברקים האלה שלוחי השגחתו מן הענן והערפל אשר שם האלהים המשגיח, ויגיעו אל ראשי ההרים, ימסו כדונג מפני האש, ואז יכירו כולם כי זה מלפני ה’, לא מפני האלילים מלפני אדון כל הארץ, ור”ל כי בעלי הצאב”א ייחסו כל תולדות הטבע לבני אלים, שיחסו להם כח אלהות והיו מיחדים לכל כח טבעי אליל מיוחד מושל עליו וכן לכל מדינה ואקלים אדון אחר שהוא כוכב מיוחד המשפיע שם, וכאלו הארץ יש לה אדונים רבים, שכ”א עושה ופועל במקומו ועל מה שהוא ממונה עליו, אבל עתה יראו שהברקים והמסת ההרים אינו בא ע”י האלילים וטבעיים, רק מלפני ה’, ולא בחלק אחד מן הארץ, רק מלפני אדון כל הארץ: 97:6: הגידו, ובזה יראו כי הנהגת השמים והמערכת אינה הנהגה מוכרחת לפי חקי הטבע, רק שהיא הנהגה מסודרת לפי הצדק והמשפט, והשמים הגידו צדקו, שעל ידם יגמול ויעניש, ולא בחלקים לבד, כי כל העמים יראו כבודו, ור”ל כי לפי דעת בעלי הצאב”א כל העשוי בעולם השפל בא מצד מוסבת המערכת וחיוב התולדות, עד שהשמים במערכתם אינם מביטים על הצדק והיושר כפי המעשה, רק סובבים כפי המחויב במערכתם הגם שיקרה עול לצדיק וטוב לרשע, אבל עתה הגידו שמים צדקו זאת שנית לדעת בעלי הצאב”א כל כוכב מושל ופועל בכחו הטבעי רק על חלק אחד מכדור הארץ, ועל עם מבלתי עם אחר, אבל עתה יראו כל העמים כבודו, כי הוא בחפצו מנהיג המערכת לפי רצונו לפי חקי צדקו הנהגה כוללת את כל העמים, וממילא יבושו כל עובדי פסל, ר”ל בין עובדי פסל, בחשבם שע”י הפסל יורידו עליהם רוחנית איזה כוכב מן הכוכבים, או מן חילי השמים, ובין המתהללים באלילים, בחשבם שהם או ארץ מושבותם, מושגח מאיזה אליל המשפיע עליהם יקר וגדולה, כי עתה יראו כי לו השתחוו כל אלהים, שכל כחות הנמצאות משתחוים לפניו, מכירים שהוא מושל עליהם להנהיגם כחפצו: 97:8: שמעה, ר”ל והגם שהנהגת ציון היא גבוהה ונעלה מן ההנהגה שהזכיר פה, שהיא ההנהגה באמצעות הטבע, כי ציון וירושלים יונהגו בהנהגה נסיית השגחיית אישיית המשדדת כל חקי הטבע כמו שיתבאר, בכ”ז בעת שמעה כי השגיח על כלל העמים להנהיג הנהגת המערכת לפי חקי הצדק והמשפט, תשמח ציון למען משפטיך אלה: 97:9: כי אתה, כי ע”י משפטיך, א. נעשית עליון על כל הארץ, שיכירו הכל שאתה העליון והסבה הראשונה, ב. כי מאד נעלית על כל אלהים, שכל כחם מאתך, ולא כפועל בהכרח רק כפועל ברצון ובמשפט וצדק, שבזה נעלית על כולם, כמשיהם מוכרחים ובלתי יודעים ובוחרים במעשיהם: 97:10: אהבי ה’, אחר שבאר את ההשגחה הכללית באמצעות המערכה והטבע שבה מנהיג את כלל העולם, משיב פניו אל ישראל וצדיקיהם ואומר אתם אוהבי ה’ שנאו רע, כי אתם לא כיתר העכו”ם שהנהגתם טבעיית, וההשגחה עליהם היא כללית לא אישיית, כי אינם דבקים בה’, ולכן יעבדו לצבא השמים, כמ”ש אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים, כי אתם הדבקים בה’ אלהיכם, כבן הנתון תחת השגחת אביו שמשגיח עליו בהשגחה פרטיית מקפת כל עניניו מצד האהבה, שלכן תקראו אתם אוהבי ה’, ולכן לכם לשנוא את הרע, כי אהבת ה’ היא אהבת הטוב המוחלט, כי הוא הטוב המוחלט ושורש הטובה, כי אתם אינכם תחת המערכת רק מצד ששומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם, שמצד נפשותיכם שהיא חלק אלוה יש לו דיבוק ואהבה עמכם כאב את בנו, עד שהוא שומר נפשות חסידיו, כל נפש ונפש ביחוד בהשגחה אישיית, ומצד השמירה הזאת מיד רשעים יצילם, לא כעכו”ם שההשגחה עליהם היא כללית וכפי חיוב המערכת, עד שלא יצוייר שיצילם בפרטות מיד רעת בעלי הבחירה, ובזה המה מובדלים, א. בשמירה אישיית, ב. כי אור זרוע לצדיק, שנמצא זרוע בם אור האלהי, שהוא כמו זרע זרוע בנפשם המוכן לפרות ולהרבות אם ישקוהו ויצרוהו ויעבדוהו כזרע המוכן לפרות ולרבות, כי מי ששומר נפשו ועובד עבודתה, יגדל האור הזרוע ויפרה עד יהיה אור שבעתים, כמ”ש וארח צדיקים כאור נוגה ויתפלש עליו האור הגדול הנבואיי, ובזה לישרי לב שמחה, שישמחו שמחה הרוחנית ע”י אור האלוה הזורח בנפשם בהלו נרו על ראשם, כמ”ש אור צדיקים ישמח: 97:12: שמחו צדיקים בה’, כי הוא דבוק עמכם בדבקות אהבה, ועי”כ יעשה עמכם נסים ונפלאות בענין קדוש נעלה על הטבע, ואתם תודו לזכר קדשו, לא תודו על הנהגה טבעיית רק על זכר הנסים שהם בקדש למעלה מן הטבע: 98:1: מזמור, עתה יתחיל לדבר מן ההנהגה הנסיית, עת שה’ מנהיג העולם בבלתי אמצעי, שלא ע”י חקי הטבע הכוללים רק בהשגחה אישיית, ומשדד חקי הטבע לגמרי, ויאמר שישירו לה’ שיר חדש כי נפלאות עשה, שהנפלאות הם ענינים שהם מופלאים מחקי העוה”ז ומנהגיו והנה הנהגת הטבע מיוחסת אל ידו השמאלית, וההנהגה הנסיית היא מיוחסת אל ידו הימנית (כמ”ש תעוז ידך תרום ימינך כמש”ש שמציין שהימין מתגבר על השמאל), ובזה יש שתי מדרגות, שלפעמים תנהיג הימין כפי מעשי התחתונים וכפי זכותם והערתם, ולפעמים יהיה זה בתערותא דלעילא שלא מצד זכות הדור, ומבואר אצלנו שבעת שישדד המערכה ע”י הזכות נקרא שפועל בימינו, ובעת שישדד המערכה שלא ע”י זכות ומעשה, נקרא שפועל בזרועו, כי הזרוע הוא הפרק העליון של היד שהוא המניע את היד, ומצייר שגם ראשית התנועה וסבתה היא מאתו (ומש”ש במ”ש נשבע ה’ בימינו ובזרוע עזו (ישעיה ס”ב) ובכ”מ). וז”ש כי הושיעה לו ימינו, שהוא הנסים שיעשה ע”י זכות הדור או זרוע קדשו, מה שיעשה שלא בהשקף על מעשה הדור כלל: 98:2: הודיע, מבואר אצלנו כי הישועה והצדקה הבאים סמוכים בכתבי הקדש, תציין הישועה את הפעולה שיעשה לצורך תשועת ישראל, או תשועה כללית אל כל העולם שהיא תכלית מעשיו ותיקון העולם כלו, והצדקה תציין המדה שבעבורה יפעל את התשועה, וצדקה האלהית היא תעורר ותסבב את הישועה ואמר (ישעיהו נ״ו:א׳) כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, יצייר שהצדקה נמצאת תמיד אצלו יתברך, רק שמסתתרת ונעלמת לפעמים וצריך שתגלה, אבל התשועה אינה במציאות תמיד וצריך שתבא, וכן אמר פה הודיע ה’ ישועתו, נגד מה שאמר תחלה בהשגחה הנסתרת בדרך הטבע, בשרו מיום אל יום ישועתו, אמר שעתה א”צ שבני אדם יבשרו זאת, כי ה’ עצמו הודיע ישועתו, ופרסם אותה, כי היא התשועה נגלית ונודעת לא נסתרת בדרך הטבע, וכן הצדקה שהיא סבת התשועה שהיתה נעלמת עד עתה, עתה גלה את צדקתו לעיני הגוים בפרסום גדול, ויאמר כי ה’ עשה הנפלאות האלה מפני ג’ דברים א. מפני עצמו ומדת הצדקה העליונה, שעז”א לעיני הגוים גלה צדקתו, ב. עשה כן מפני כי זכר חסדו לבית ישראל, ג. מפני כי זכר אמונתו לבית ישראל, מפני ההבטחה שהבטיח להושיעם, כמ”ש כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך ראו ר”ל ובזה נבדל פרסום זה מהקודם, שתחלה אמר ספרו בגוים את כבודו בכל העמים נפלאותיו, שהוא, א. שלא יראו בעין ובחוש רק יספרו זאת המשכילים בעמים, ועתה ראו בעיניהם, ב. שתחלה לא הכל ישכילו, שהעכו”ם הפחותים לא יראו רק את כבודו לא את נפלאותיו כמש”ש, אבל עתה ראו כל אפסי ארץ, ג. שיראו את ישועת אלהינו, שמבואר אצלינו ששם אלהים הבא בכינוי מורה הקשר והדיבוק שי”ל עם ישראל, שיראו כי התשועה הזאת מיוחדת מצד שהוא אלהינו ביחוד, ששכינתו בתוכנו והשגחתו דבוקה בעם קרובו: 98:4: הריעו, הדרך הוא שבעוד שהמלך סגור בהיכלו יזמרו העם שירים וזמירות לכבודו עלי הגיון בכנור, אבל בעת יצא מהיכלו ויתראה אל העם יריעו כולם תרועה גדולה וזה האות כי בא מלכם בתוכם כנזכר לעיל (צ”ה א’), ובזה מצייר פה תשועות ה’ כעצם מופשט, כאלו ה’ בעצמו מתגלה לבני תבל בכבודו, ולכן הריעו לה’ כל הארץ לאות כי בא בתוכם, ואח”כ פצחו ורננו וזמרו על מעשיו ושבחיו, ומוסיף לאמר שכן יהיה לעולם: 98:5: (ה-ו) זמרו לה’ בכנור, בחצוצרות וקול שופר הריעו, שיזמרו בכנור לספר תהלותיו ומעשיו המתמידים, ויריעו בקול שופר כי בכל עת שיזמרו לפניו יתגלה בעצמו בכבודו אליהם, שזה ציון השופר והתרועה: 98:7: ירעם, בזה לא אמר ישמחו השמים ותגל הארץ כמ”ש תחלה, כי עתה יתבטל הנהגת המערכת, ולא תהיה השמחה התמידית שבשמים על הנהגתם התמידית, ולא גילה בארץ על ההשגחה הכללית, כי ההשגחה תהיה עתה אישיית, לא בכלל הארץ לבד רק בתבל שהוא הישוב ששם נמצאים בני אדם, שהנס הוא פרטי רק לבני אדם יושבי תבל המיושב, לכן אמר ירעם הים ומלואו בעת יצוה שיקרע הים כמו שהיה בעת יציאת מצרים, או תבל ויושבי בה שיתהוו שנוים בתבל המיושב: 98:8: (ח-ט) נהרות ימחאו כף, כי יעשה שנויים בנהרות ובהרים, כמו שהיה בירדן ובנחלי ארנון, וזה יהיה לפני ה’ כי בא לשפט הארץ, פה אמר כי בא פעם אחד כי יבא שלא ע”י אמצעי, ולכן אמר ישפט תבל בצדק ועמים במישרים, ולא אמר באמונתו, שמורה על הטבע הקבוע, רק כפי חקי המישרים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | מזמורי מלכות ה’ — קריאה לכל הארץ לשיר לה’ שיר חדש ולהכיר במלכותו
הערות
מילה נדירה: וְ/אַף (Strong’s H638) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מֵ/אוּר (Strong’s H218) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,נחמיה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הֲ/לָ/כֹף (Strong’s H3721) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,מיכה,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
שלושת המזמורים מקבילים לנוסח ב-דברי הימים א טז. קריאה אוניברסלית: “שירו לה’ כל הארץ”. צו-צח שייכים לקבוצת “מזמורי מלכות ה’“.