תהלים צג-צה — “ה’ מלך גאות לבש”
פסוקים
יְהֹוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֢וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הֹוָה עֹ֣ז הִתְאַזָּ֑ר אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט׃ נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵעוֹלָ֣ם אָֽתָּה׃ נָשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת׀ יְֽהֹוָ֗ה נָשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דׇּכְיָֽם׃ מִקֹּל֨וֹת׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְהֹוָֽה׃ עֵֽדֹתֶ֨יךָ׀ נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵיתְךָ֥ נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ יְ֝הֹוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים׃ אֵל־נְקָמ֥וֹת יְהֹוָ֑ה אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיעַ׃ הִ֭נָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֥ב גְּ֝מ֗וּל עַל־גֵּאִֽים׃ עַד־מָתַ֖י רְשָׁעִ֥ים׀יְהֹוָ֑ה עַד־מָ֝תַ֗י רְשָׁעִ֥ים יַעֲלֹֽזוּ׃ יַבִּ֣יעוּ יְדַבְּר֣וּ עָתָ֑ק יִ֝תְאַמְּר֗וּ כׇּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ עַמְּךָ֣ יְהֹוָ֣ה יְדַכְּא֑וּ וְֽנַחֲלָתְךָ֥ יְעַנּֽוּ׃ אַלְמָנָ֣ה וְגֵ֣ר יַהֲרֹ֑גוּ וִ֖יתוֹמִ֣ים יְרַצֵּֽחוּ׃ וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ וְלֹא־יָ֝בִ֗ין אֱלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ בִּ֭ינוּ בֹּעֲרִ֣ים בָּעָ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים מָתַ֥י תַּשְׂכִּֽילוּ׃ הֲנֹ֣טַֽע אֹ֭זֶן הֲלֹ֣א יִשְׁמָ֑ע אִֽם־יֹ֥צֵֽר עַ֝֗יִן הֲלֹ֣א יַבִּֽיט׃ הֲיֹסֵ֣ר גּ֭וֹיִם הֲלֹ֣א יוֹכִ֑יחַ הַֽמְלַמֵּ֖ד אָדָ֣ם דָּֽעַת׃ יְֽהֹוָ֗ה יֹ֭דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת אָדָ֑ם כִּי־הֵ֥מָּה הָֽבֶל׃ אַשְׁרֵ֤י׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ׃ לְהַשְׁקִ֣יט ל֭וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַ֤ד יִכָּרֶ֖ה לָרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת׃ כִּ֤י׀ לֹא־יִטֹּ֣שׁ יְהֹוָ֣ה עַמּ֑וֹ וְ֝נַחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַעֲזֹֽב׃ כִּֽי־עַד־צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַחֲרָ֗יו כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ מִֽי־יָק֣וּם לִ֭י עִם־מְרֵעִ֑ים מִי־יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝֗י עִם־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ לוּלֵ֣י יְ֭הֹוָה עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט׀ שָׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי׃ אִם־אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝הֹוָ֗ה יִסְעָדֵֽנִי׃ בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי׃ הַֽ֭יְחׇבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי־חֹֽק׃ יָ֭גוֹדּוּ עַל־נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ׃ וַיְהִ֬י יְהֹוָ֣ה לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵ֝אלֹהַ֗י לְצ֣וּר מַחְסִֽי׃ וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם׀ אֶת־אוֹנָ֗ם וּבְרָעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ לְ֭כוּ נְרַנְּנָ֣ה לַיהֹוָ֑ה נָ֝רִ֗יעָה לְצ֣וּר יִשְׁעֵֽנוּ׃ נְקַדְּמָ֣ה פָנָ֣יו בְּתוֹדָ֑ה בִּ֝זְמִר֗וֹת נָרִ֥יעַֽ לֽוֹ׃ כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְהֹוָ֑ה וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כׇּל־אֱלֹהִֽים׃ אֲשֶׁ֣ר בְּ֭יָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָ֑רֶץ וְתוֹעֲפֹ֖ת הָרִ֣ים לֽוֹ׃ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַ֭יָּם וְה֣וּא עָשָׂ֑הוּ וְ֝יַבֶּ֗שֶׁת יָדָ֥יו יָצָֽרוּ׃ בֹּ֭אוּ נִשְׁתַּחֲוֶ֣ה וְנִכְרָ֑עָה נִ֝בְרְכָ֗ה לִֽפְנֵי־יְהֹוָ֥ה עֹשֵֽׂנוּ׃ כִּ֘י־ה֤וּא אֱלֹהֵ֗ינוּ וַאֲנַ֤חְנוּ עַ֣ם מַ֭רְעִיתוֹ וְצֹ֣אן יָד֑וֹ הַ֝יּ֗וֹם אִֽם־בְּקֹל֥וֹ תִשְׁמָֽעוּ׃ אַל־תַּקְשׁ֣וּ לְ֭בַבְכֶם כִּמְרִיבָ֑ה כְּי֥וֹם מַ֝סָּ֗ה בַּמִּדְבָּֽר׃ אֲשֶׁ֣ר נִ֭סּוּנִי אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם בְּ֝חָנ֗וּנִי גַּם־רָא֥וּ פׇעֳלִֽי׃ אַרְבָּ֘עִ֤ים שָׁנָ֨ה׀ אָ֘ק֤וּט בְּד֗וֹר וָאֹמַ֗ר עַ֤ם תֹּעֵ֣י לֵבָ֣ב הֵ֑ם וְ֝הֵ֗ם לֹא־יָדְע֥וּ דְרָכָֽי׃ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי בְאַפִּ֑י אִם־יְ֝בֹא֗וּן אֶל־מְנוּחָתִֽי׃
פירוש רש”י
93:1: ה׳ מָלַךְ. יֹאמְרוּ לֶעָתִיד: | אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל. בְּמָלְכוֹ תִּשְׂמַח הָאָרֶץ: 93:3: נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה׳. לְשׁוֹן צְעָקָה וְקוֹבְלָן הוּא זֶה: אֲהָהּ ה׳, הִנֵּה הָאֻמּוֹת הַשּׁוֹטְפִים כַּנְּהָרוֹת נָשְׂאוּ קוֹלָם יֶהֱמָיוּן, וְאֶת דּוּךְ עָמְקֵי נִבְכֵיהֶם יִשְׂאוּ וְיַגְבִּיהוּ תָּמִיד לְהִתְגָּאוֹת נֶגְדֶּךָ. כָּל לְשׁוֹן דָּכָא לְשׁוֹן עֹמֶק וְשִׁפְלוּת: 93:4: מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים וְגוֹ׳. יָדַעְתִּי אֲנִי, כִּי יוֹתֵר מִקּוֹלוֹת הַמַּיִם הָרַבִּים אֲשֶׁר יֶהֱמָיוּן עָלֵינוּ (ישעיה יז:יב), וּמֵאַדִּירֵי מִשְׁבְּרֵי הַיָּם הַזֶּה, אַתָּה אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳, וְיָדְךָ תַּקִּיפָה עֲלֵיהֶם: 93:5: עֵדֹתֶיךָ. שֶׁהֵעִידוּ וְהִבְטִיחוּ נְבִיאֶיךָ לְבֵיתְךָ, שֶׁהוּא נָאוָה קֹדֶשׁ: | נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ. וּלְאֹרֶךְ יָמִים הוּא מְצַפֶּה לָהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים, נֶאֱמָנִים הֵם לַה׳ מְאֹד: | נָאֲוָה. כְּמוֹ ״נְאוֹת אֱלֹהִים״ (תהלים פג:יג), לְשׁוֹן נָוֶה. וְתֵדַע שֶׁכָּל נָאוֶה שֶׁבַּמִּקְרָא אֵינָן מְפִיקִין אָלֶ״ף, לְפִי שֶׁהֵם לְשׁוֹן נוֹי, וְזֶה מֵפִיק אָלֶ״ף: 94:1: הוֹפִיעַ. הֶרְאָה וְגַלֵּה לָנוּ אֶת נִקְמָתְךָ: 94:4: יִתְאַמְּרוּ. יִשְׁתַּבְּחוּ, כְּמוֹ ״הֶאֱמַרְתָּ״ וְ״הֶאֱמִירְךָ״ (דברים כו:יז-יח): 94:8: בִּינוּ בּוֹעֲרִים בָּעָם. קְצָת שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם: 94:9: הֲנוֹטֵעַ אֹזֶן. שֶׁמָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנָּטַע אֹזֶן, לֹא יִשְׁמַע צַעֲקַת עַמּוֹ וְעָנְיוֹ? 94:10: הֲלֹא יוֹכִיחַ. יְיַסֵּר אֶתְכֶם עַל כָּךְ: 94:11: ה׳ יוֹדֵעַ. מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם שֶׁאַתֶּם סְבוּרִין לְהִתְגָּאוֹת בְּנֵזֶר הַמְּלוּכָה, וְתֵדְעוּ כִּי הֶבֶל הֵם: 94:12: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים הַמְעֻנִּים תַּחַת יְדֵיכֶם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת (תנחומא, מקץ טז): 94:13: לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע. כִּי הַיִּסּוּרִין גּוֹרְמִין לוֹ לְהַשְׁקִיט לָהֶם מִימֵי דִּין גֵּיהִנֹּם, עַד שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיִּכָּרֶה לָרָשָׁע שַׁחַת: 94:15: כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט. הַיִּסּוּרִין שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיִּצְדְּקוּ בִּשְׁבִילָם. וְאַחַר הַמִּשְׁפָּט כָּל יִשְׁרֵי לֵב יִתְקַבְּצוּ, כִּי יִטְּלוּ שְׂכָרָם: 94:16: מִי יָקוּם לִי. זְכוּת מִי יַעֲמֹד לָנוּ בֵּין הַמְּרֵעִים הַלָּלוּ? 94:17: דּוּמָה. ״דּוּמִיָּה״ (תהלים לט:ג): 94:20: הֲיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת. הֲיוּכַל לְהִדָּמוֹת לְךָ הָאֻמּוֹת הַיּוֹצְרִים צְלָמִים וּמַסֵּכוֹת שֶׁל עָמָל? | עֲלֵי חֹק. בִּשְׁבִיל חֹק, לִהְיוֹת חֹק לָהֶם עֲבוֹדָתָם: 94:21: יָגוֹדּוּ. יֵאָסְפוּ גְדוּדִים עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק לַהֲרֹג: | יַרְשִׁיעוּ. יְחַיְּבוּ בַדִּין לְהָרְגוֹ: 94:23: אוֹנָם. אוֹנְסָם, כְּמוֹ ״יִצְפֹּן לְבָנָיו אוֹנוֹ״ (איוב כא:יט): 95:4: וְתוֹעֲפוֹת. לְשׁוֹן גֹּבַהּ, כְּעוֹף הַמְּעוֹפֵף: 95:6: נִבְרְכָה. לְשׁוֹן ״וַיַּבְרֵךְ אֶת הַגְּמַלִּים״ (בראשית כד:יא): 95:7: הַיּוֹם. בָּעוֹלָם הַזֶּה אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ: 95:9: בְּחָנוּנִי. חִנָּם: | גַּם רָאוּ פָעֳלִי. בְּמִצְרָיִם (שמות ז:ג-יב:לו): 95:10: אַרְבָּעִים שָׁנָה. קַטְתִּי בָהֶם, רַבְתִּי עִמָּהֶם, לְשׁוֹן ״נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי״ (איוב י:א). נִלְחַמְתִּי בָם אַרְבָּעִים שָׁנָה לַהֲמִיתָם בַּמִּדְבָּר, כִּי אָמַרְתִּי תֹּעֵי לֵבָב הֵם: 95:11: אֶל מְנוּחָתִי. לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר קְרָאתִים מְנוּחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב:יד) ״זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד״:
פירוש רד”ק
93:1: ה’. כל אלה המזמורים עד לדוד מזמור הם עתידים על ימות המשיח וכאשר השלים בזה המזמור כי אז יכירו כל העולם כי הוא מלך על הכל ולא יתגאו בני אדם לפניו כמו שאמר נבוכדנצר אעלה על במותי עב אדמה לעליון ושאר מלכים ואז יכירו הכל כי לא ילבש מלכות גאות כי אם האל לבדו ולו לבדו המלוכה ואז ותאזר עוז: | ותכון תבל בל תמוט. כי לא יהיו שם עוד מרגיזי הארץ כי לא תהיה עוד מלחמה: 93:2: נכון. אז יכירו כי נכון כסא מלכותך: | מאז ומעולם אתה. כלומר קודם העולם ואתה בראת העולם: 93:3: נהרות. הוא משל על גוג ומגוג ועל המלכים כשיתקבצו להלחם על ירושלים כנהרות חזקים שנותנים קולם כדרכם כן הם יתנו קולם והמון רבים: ופירוש דכים. ענין שבר כמו תגלנה עצמות דכית: 93:4: מקולות. כי ישאו קולם יותר מקולות מים רבים אדירים: | משברי ים. ויותר אדירים ממשברי ים: | אדיר במרום ה’. ואם יהיו אדירים ה’ במרום אדיר הוא עליהם ויפילם וישפילם: 93:5: עדתיך. הם הדברים הכתובים על ידי נביאיך המעידים על מלכותך יתקיימו אז מאד: ואמר מאד. כלומר שלא יהיה לשום אדם ספק בלבו אז בה: | לביתך נאוה. האל”ף מונעת בחטף פתח והשאר נחה בהם האל”ף: אמר לביתך. יהיה יפה ונאה קדש לאורך ימים שלא יחרב עוד: | ה’. הוא לשון קריאה ויש לפרש נאוה תאוה וחשק כלומר שכל אדם יתאוה ויחשק לביתך שהוא קדש לאורך ימים: 94:1: אל. מתפלל לקרב הגאולה מבבל ולקחת אז נקמה מהרשעים כי כן הבטיח בדברי הנביאים: ואמר אל. כלומר אתה יכול על הנקמות: | הופיע. הגלה עלינו וקח נקמתך מהם: 94:2: הנשא. כמו שאמרת על ידי נביאך עתה ארומם עתה אנשא כלומר ביבינו הגאים כי אתה רם ונשא ותשיב עליהם גמול מעשיהם: 94:3: עד מתי. כי מאד ארך לנו הזמן והרשעים יעלזו וידברו דברי עתק ויתנשאו למרוד בך עד מתי יהיה זה: 94:4: יביעו ענין דיבור. ועוד אמר: | ידברו. הכפל לחזק כלומר כי תמיד הם מדברים נגדך גבוהות: | עתק. דבר עתק וחזק: | ותאמרו. יתגאו ויתגדלו נגדך, וכן את ה’ האמרת הגדלת: 94:5: עמך. ישראל הם הנקראים עם ה’ ונחלת ה’ ואותם שהם בישראל חזקים ובעזרת המלכות ידכאו אותם הרשעים הפרוצים ויענו אותם כאשר יוכלו לעשות, אבל החלושים אלמנה וגר ויתומים יהרגו אותם שאין להם תובעים: 94:6: וגר. הוא ישראל שבא להתגורר בעיר אחרת שלא גרו שם אבותיו והוא שאין לו שם מכירים וקרובים לפיכך הורגים אותם הליסטים כי אין יריאים מן המלכו’ שאין להם תובעים שיבקשו דמם לפני המלכות ובדבר שאין יראים מן המלכות אינם יראים מהאל כי חושבים שהאל אינו רואה מעשה בני אדם: | ירצו. מבנין הדגוש ואפשר שהוא פועל יוצא לשלישי, כלומר שיאמרו לאחרים שיהרגום: 94:7: ויאמרו. אומרים המריעים לישראל כי לא יראם אלהים ולא יבין במעשה בני אדם לפיכך לא יפחדו ממנו שיגמלם על מעשיהם: 94:8: בוערים. כמו כסיל ובער: ואמר בעם. ר”ל אשר בכל עם ועם: ואמר בינו. זאת התשובה עליכם: | מתי תשכילו. עד מתי תעמדו בסכלותכם ולא תשכילו כי אלהים יודע ומבין הכל: 94:9: הנטע. הדברים העתיקים שתדברו על ה’ איך תאמרו כי לא ישמעם ולא יראם והלא הוא הכין כלי השמע והראות ואין יתכן מי שהכין הכחות האלה שלא ידעם: 94:10: היוסר. התחשבו כי לא יוכיח אתכם על מעשיכם והלא דבר מקובל הוא דור מפי דור שהוא יוסר הגוים על רשעם כי הביא על הרשעים מי המבול ושחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, וכן אנשי סדום הנה ראה וידע מעשיהם וגמלם כפי רשעם ואיך תאמרו שאינו רואה ואינו שומע: וכן הוא המלמד לאדם דעת. אם כן היאך לא ידע דעתם ומחשבותם והלא הוא לחמדם דעת: 94:11: ה’ והוא יודע שמחשבותם עליו: | כי המה הבל. שחושבים עליו שאינו יודע מחשבותיהם ומעשיהם, או פירושו כי המה הבל כי הם חושבים לעשות דבר והוא מפר מחשבותם ואין בידם להקים מחשבותם אם לא ידע האל יתברך: 94:12: אשרי. וכי יאמרו הרשעים לנו ואם אתם צדיקים ממנו ואוחזים דרך טוב ואמונה טובה לכם איך ישבתם בחרפה, אנו אומרים להם כי לטובתינו תעשה זאת כי אשרי הגבר אשר תיסרנו יה כי מאהבתך אותו תיסרנו: | ומתורתך תלמדנו. כי לטובתו תיסרנו כלומר כן כתוב בתורה כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך, וכך אמר למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך: 94:13: להשקיט. כשיהיו ימי רע לרשע ישקיט לצדיק ובעוד שיכירה לו שחת הצדיק יהיה שוקט ולא יגע בו רע: | עד. פירושו כמו בעוד: 94:14: כי. כן ישראל אם הקב”ה מיסרם אל תחשבו כי נטשם כי לא יטשם לעולם: | ונחלתו לא יעזוב. כי יפקדם: 94:15: כי. עוד יבא זמן שישוב משפט עד צדק: ואמר ישוב. לפי שהיה המשפט עם הצדק מחובר והרשעים שונאי השם הפרידום, ואז ישוב המשפט למקומו ויתחבר עם הצדק ואחריו ירונו כל ישרי לב אחרי הצדק: 94:16: מי. וזה לאות ולעד כי האל רואה הכל הרי הבטיחנו ואף גם זאת בהיותם באץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכן אמר המשורר מי היה קם בעבורי כנגד מריעים ומי היה מתייצב בעבורי כנגד פועלי און לולי ה’ עזרתה לי והוא קם כנגדם שלא היה בהם כח לכלותי אף שהיה ברצונם לעשות: | עם. פירושו כנגד כלומר כאילו נלחם עמהם להפר עצתם: 94:17: לולי, דומה, כמו כרותה, או הוא שם כלומר שכנה במקום הכריתות והוא הקבר: | ונפשי. היא נפש החיים, לא הנפש המשכלת כי היא לא תשכון בקבר: 94:18: אם אמרתי. אם חשבתי כי מטה רגלי בגלות בבל חסדך שעשית עם הראשונים ושאתה עושה עמנו בכל יום הוא יסעדני כלומר יסעד לבבי כי לא תמוט רגלי: 94:19: ברוב שרעפי. ברוב מחשבות שאני מחשב בקרבי על גלות בבל: | תנחומיך. ישעשעו, הנחמות הכתובות בדברי הנביאים הם ישעשעו וישמחו נפשי כי ידעי כי לא יעזבוני: | ישעשעו. השי”ן והעי”ן הראשונות פתוחות כי היה משפט העי”ן בשו”א כמו ידברו, אלא עשו כן להרחיב על העי”ן: 94:20: היחברך. היחובר עמך לפי שאמר תנחומיך ישעשעו נפשי אמר ידעתי כי מה שהבטחתני ע”י נביאך אמת יהיה כי אתה שופט אמת וכסאך כסא אמת, ולא כמו כסא נבוכדנצר כי הוא כסא הוות ועמל: | והוות. כבר פירשנו שהוא ענין שברון במעשה או במחשבה: | יצר עמל עלי חוק. כי אותו כסא פועל ועושה עמל ואון עלי חוק כלומר כחוקו שיעשה עמל ואון ולא כך חקך אלא משפט אמת: 94:21: יגודו. כי נבוכדנצר ושריו יתחברו גדודים על נפש צדיק להמיתו, ויש מפרשים יגודו מן גודו אילנא כלומר יפסקו הדין עליו לקחת את נפשי והוא צדיק בדינו וכפל הענין במלות שונות: 94:22: ויהי. ונשגבתי בחסדו והצילני מידם ולא עשו לי כפי מחשבותם: 94:23: וישב. עבר במקום עתיד ורבים כמוהו בדברי הנבואה אמר אותי יצילני מידם וישב עליהם את האון והעמל שעשו: | ואונם. מן עמל ואון אף על פי שהוי”ו נחה, וכפל עוד לחזק ואמר יצמיתם ה’ אלהינו: 95:1: לכו. כן יאמרו ישראל בימות המשיח איש לאחיו שירננו לאל שהושיעם וכבר פירשנו כי מלת לכו ולכה הוא במקומות ענין זירוז המעשה לא הליכה ממש: 95:2: נקדמה. ענין הזמנה: | בתודה. בתודת שפתים שנודה לו הטוב שעשה לנו: 95:3: כי. זה נאמר אז כי אז לא נמצא מכחיש כמו שהם מכחישים בזמן הזה על בלתי יכולתו או על בלתי השגחתו, כי אז בימות המשיח יהיה ניכר וידוע לכל כי הוא יכול גדול: | ומלך גדול על כל אלהים. והם צבא השמים שהם אלהים ושופטים בארץ, ואז יכירו כי הוא מלך עליהם ולא יעשו דבר אלא בשליחתו: 95:4: מחקרי. המ”ם בסגול, וכמו שגבוהים השמים והארץ בידו והוא מלך עליהם כן בידו תחתיות הארץ, ואמר בהם לשון מחקר על דרך ויחקרו מוסדי ארץ למטה: | ותועפות הרים לו. זכר תחתיות הארץ וזכר גבהי הארץ והם הרים הגבוהים, זהו ותועפות הרים לו: 95:5: אשר. זכר הארץ בכלל ועתה זכר בפרט הים והיבשה כי הכל לו כלומר בידו וברשותו: | והוא עשהו. תקן אותו שיהיו נקוה המים אל מקום אחד, ויצר היבשה להיות כל חי וצומח עליה, והואיל ובידו הכל מעלה ומטה בידו להגביה ולהשפיל מי שירצה ונתן אותנו שפלים בגלות ועתה רוממנו: 95:6: בואו. יאמרו איש לאחיו בואו ונשתחוה כי חייבין אנו להודות לו ולכרוע לפניו בכל מיני כריעות: | נשתחוה. הוא שטוח כל הגוף בארץ בפישוט ידים ורגלים: | ונכרעה. כריעת הראש עם קצת הגוף כמו שאנו כורעים בברכות: | נברכה. היא כריעת הברכים בארץ: | לפני ה’ עושנו. מגדלנו ומרוממנו כי הוא שופטנו: 95:7: ואנחנו עם מרעיתו. שרעה אותנו עד הלום: | וצאן ידו. שנחה אותנו בשבט אמונתו: | היום. קנה אותנו מבית עבדים ונהיה צאן ידו והוא אלהינו: | אם בקולו תשמעו. שלא תהיו כאבותיהם דור המדבר, כי תכף שגאלה מבית עבדים נסו אותו ברפידים כמו שעשו אבותיכם במריבה: 95:8: כיום מסה. שם המקום נקרא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין: 95:9: אשר. כמה פעמים נסוני גם ראו שבקעתי להם הים והמן שהורדתי להם והצור שבקעתי להם ואף על פי כן ניסוני זהו פירוש גם כי אפילו אחר שראו פעלי קודם הניסים אעפ”כ לא האמינו בי ונסוני: 95:10: ארבעים שהכעיסוני בדבר המרגלים עד שאמרתי שיהיו מתאחרים במדבר ארבעים שנה: ופיר’ אקוט. מן ראיתי בוגדים ואתקוטטה ענין קטטה: ופירש בדור. בדור המדבר אמר: | עם תועי לבב הם. אמר שתועי לבב הם ולבם למרע ולא יאמינו בי: | והם לא ידעו דרכי. לא הכירו כל הניסים שעשיתי עמהם ופחדו להכנס לארץ ולא בטחו בי על כן נשבעתי שלא יבאו שם ומתו במדר מבן עשרים שנה ומעלה: 95:11: אשר. בעבור זה קצפתי עליהם ונשבעתי שלא יבואון אל מנוחתי והיא ארץ ישראל שנאמר עליה אל המנוחה ואל הנחלה כי שם נחו ישראל: ואמר מנוחתי. כלומר המנוחה שנתתי להם: ופירוש אם. בדרך שבועה כמו שאדם אומר יהיה כך וכך אם יהיה זה:
פירוש מלבי”ם
93:1: ה’ מלך, גם סימן זה נמשך למה שלמעלה, שמדבר מהנהגת ה’ את עולמו שהוא בשני מיני הנהגות, בהנהגה הקבועה הטבעיית, ובהנהגה הנסיית ההשגחיית שהיא לפי השעה והצורך, והנה ההנהגה הטבעיית נקראת בכתבי הקדש בשם עז, כי שם עז מציין כח עז מתמיד בלתי מתמוטט, שכן הנהגת הטבע היא עומדת בעז ה’ כל ימי עולם בלא שינוי, והנהגה הנסיית נקראת בשם נאוה, כי בה יתגאה על חקי הטבע ויתנשא עליהם (כמ”ש תעוז ידך תרום ימינך למעלה פ”ט כמש”פ שם) ואמר גם בעת אשר ה’ מלך ולבש גאות, היינו שיתנשא לעשות נפלאות ולשדד חקי הטבע, לאמר לשמש דום, לים התבקע, לצור הוצא מים, וכדומה, יצייר זה כלבוש, שיתראה לבריותיו כלובש גאות לאמר אני אמלוך אהרוס אשדד חקי הטבע ובכל זאת בעת ההיא עצמו לבש ה’ גם עז אשר התאזר, הוא מנהיג ג”כ הנהגה הטבעיית הקבועה שנקראת עז, ואף תכון תבל בל תמוט וולא ימוטו החקים הקבועים שבם יסד ארץ ומלואה, ומבואר מן השכל כי הנהגת הטבע הקבועה, לה יתר שאת מן הנס שהוא רק לפי שעה, שהנהגת הטבע הקבוע מודעת עוזו הגדול איך שהתבל נכונה על עמודי החקים האלה לעד לעולם, אבל הנס אין בו עז שהוא רק לפי שעה, ולא תוכל לומר שיש גבורה יתירה במ”ש לים שיתיצבו כמו נד נוזלים בעת יצ”מ, ממה שאמר לים בעת הבריאה שירדו מימיו אל המורד אחר ששניהם נעשו בכח ה’, וגם הטבע הוא נס קבוע, והנס הוא אטבע ארעיית, רצוני, שאם נקרא זאת בשם נס מה שנעשה הדבר לא מצד כח עצמו רק מצד דבר ה’ וכחו, תהיה הטבע נס קבוע, שכח הטבע אינה מעצמה רק דבר ה’ הנצב בה ויעמידה על אופן זה, ואין הבדל בינה ובין הנס רק שבהטבע העמיד כח זה לעולם ובהנס העמידו רק לפי שעה, ואם נקרא זאת טבע מה ששם ה’ את הכח המניע הדבר אל פעולתו בו בעצמו, יהיה גם הנס טבע ארעיית, שגם בהנס שם ה’ טבע זו לפי שעה, שבעת קי”ס שם ה’ טבע המים שיעלה למעלה, וא”כ פעולת הנס קלה מאד נגד פעולת הטבע, כמו שקל יותר לישא משא כבד שעה אחת מלשאתו שנים רבות, אולם בכ”ז נמצא גאוה יתירה וגבורה עצומה בפעולת הנס, ע”י שבעת הנס לא יתבטל גם פעולות הטבע הכוללת, כי ידוע שכל חלקי המציאות דבוקים וקשורים יחד, עד שכל תנועה הנולדת באחד מחלקי המציאות תסבב או תסובב מכל התנועות הנעשות במציאות בכללו, עד שנדמה את המציאות בכללו (כמאשין) הבנוי בחכמה באופן שהגלילים מסבבים את האופנים, והאופנים מסבבים את השלבים, והשלבים מסבבים את המכונות, והמניע הראשון הוא כח הקיטור המניע את (מאשין) בכללו, ואם יבא איש אחד ויחזק בכח באחד מן האופנים או הגלילים ויעכב פעולתו, אז יסבבנו בכחו תנועה נגדיית, אז או שכח הקיטור המניע את המכונה הכללית יתגבר על כח האדם ולא יצלח להעמיד את המכונה, או אם כחו יגבר על כח המניע, בהכרח תשבת המכונה בכללה ממלאכתה הכללית, ולפ”ז אם היה הנס בהעמדת תנועת המציאות כולו וביטול הטבע בכללה היה זה דבר קטן בערך ה’, אחר שהוא המניע הראשון המניע את הכל ובידו להניע כמו שירצה, אולם אחר שהנס הוא תמיד ענין חלקי, למשל שיבטל תנועות המים וטבעם, או כח האש וטבעו, ויתר המציאות נשאר על טבעו והולך כדרכו, עד שצריך לסבב בידו האחת את התנועה הכללית של המערכה בכללה שהולכת כדרכה תמיד, ובידו האחרת צריך הוא לעכב את תנועה החלקית של פרט אחד מן המציאות להוליכה לצד אחר, ושבכ”ז לא תבוטל המכונה בכללה, והטבע והעולם ילכו כדרכם, זה פלא גדול ונס להתנוסס, וז”ש שבעת אשר ה’ מלך וגאות לבש שהוא בטול תנועת החלק מן המציאות, בכ”ז לבש ה’ ג”כ עז אשר התאזר, והראה כחו ותעצומו במה שאף תכון תבל תמוט, שהעמדת החלק לא תעכב מרוצת הכלל ומהלכו: 93:2: נכון, השמים נקראים בשם כסא ה’, כמ”ש ה’ בשמים הכין כסאו, והוא הנהגת מערכת השמים שעל פיו ינהיג העולם לפי חקי הטבע הקבועים, וכסא זו נכון מאז, שמששת ימי הבריאה הכין את הכסא שבאמצעותה ינהיג כפי חקי הטבע, ובכ”ז לא ינהיג ע”י הכסא לבדה שהיא המערכת, רק מעולם אתה, גם אתה בעצמך נמצא מעולם להנהיג שלא באמצעות הכסא רק ע”י הנהגה אחרת נסיית השגחיית שמיוחס אליך בעצמך: 93:3: נשאו נהרות ה’, ר”ל הנהרות נשאו קולם לאמר “נכון כסאך מאז מעולם אתה”, הנהרות הם מדברים זה, ומעידים שה’ מנהיג את הטבע שהוא כסאו מאז, וגם שמנהיג הנהגה השגחיית, כמ”ש לה’ הארץ ומלואה כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, שמן הימים והנהרות נודע דבר זה שלה’ הארץ, כי טבע המים היה לכסות את הארץ וה’ שם בהם טבע אחרת שיקוו אל מקום אחד בימים ותראה היבשה, ומזה מבואר שלה’ הארץ, ומן הנהרות שערכם לפי המקומות שעל ידם תהיה הארץ ארץ נושבת וימצאו בכ”מ מים להשקות שדי תבואה ולהרוות צמאון בע”ה, מבואר שלה’ תבל וכל יושבי בה, וא”כ הנהרות הם נשאו קולם לאמר שנכון כסאך מאז, ושאתה משגיח ג”כ בעצמך, זאת ישאו נהרות בקולם, וגם ישאו נהרות בדכים, ר”ל בין במקום מהלך הנהרות ושטף מימיהם, ובין במקום שנדכאו הנהרות בגבול הארץ ונפסקו מרוצתם כדי שיהיה שם ישוב, בכל אלה יעידו שהשגחת ה’ מלאה את הארץ: 93:4: מקולות מים רבים אדירים משברי ים, והים ומימיו ומשבריו (היינו מקום שישברו גלי הים בל יעברו חקם ובל ישטפו את היבשה, כמ”ש אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו), הם יתנו קולם לאמר כי אדיר במקום ה’, שה’ הוא אדיר במרום ומנהיג את מערכת השמים והטבע הכללית לפי רצונו וכולם נכנעים לפניו: 93:5: עדתיך, שיעורו מקולות מים רבים עדתיך נאמנו מאד, העדות שהעדת אתה הם נאמנו יותר מקולות מים רבים אדירים, שהקולות האלה של המים יעידו שאתה מושל על מערכת השמים והטבע ומנהיגם כרצונו ויאמרו שהוא אדיר במרום, אבל אתה העידות כי אינך אדיר במרום לבד כמנהיג מרחוק, רק כי לביתך נאוה קדש, העדות שקבלנו ממך היא שאינך רחוק מאתנו יושב מרום רק אתה יושב בבית המקדש ומנהיג שם השגחה נפלאה למעלה מן הטבע שזה נקרא קדש שהקדושה הוא ההבדלה מן הטבע, והנהגה זאת היא בביתך, במה שאתה שוכן בבהמ”ק, ולא שתעשה נס ופלא לפרקים רק ה’ בביתו לארך ימים, עד שהנהגה ההשגחיית היא קבועה לארך ימים ומתמדת: 94:1: (א-ד) אל, בסימן הזה ספר טענות המכחישים את ההשגחה שמביאים ראיה שאין ה’ משגיח על העולם ממה שהרשעים מצילים והצדיקים מעונים ביסורים, ומשיב תשובה ע”ז, ובזה יש לו סמיכות והוא ענין אחד עם שיר מזמור ליום השבת שהוא ג”כ על ענין זה באופן שכל השלשה מזמורים האלה הם עצם אחד: 94:4: אל נקמות ה’ אל נקמות הופיע, יביעו ידברו עתק יתאמרו כל פועלי און, המשורר מזכיר דברי פועלי און, שפועלי און הם יביעו וידברו עתק ויתאמרו לאמר “אל נקמות ה’ אל נקמות הופיע” ר”ל הם טוענים, מדוע ה’ מחריש להרשעים, והלא ראוי שיופיע להענש אותם מצד ג’ עניניים, א. מצד שאתה אל נקמות, וראי שתופיע לעשות נקמה ברשעים, ב. הלא ראוי שתנשא מצד שאתה שופט הארץ, ותשב גמול על גאים, שזה מחויב שתעשה מצד המשפט להשיב להם גמול כפי מעשיהם הרעים, ג. זה מחויב מצד היושר כי עד מתי ימצאו רשעים ועד מתי רשעים יעלוזו בהצלחה, - טענה זו, יביעו וידברו עתק ויתאמרו בטענה זו כל פועלי און, להוכיח מזה שאין השגחה ושאין שכר ועונש: 94:5: (ה-ו) עמך, גם זאת מדברי פועלי און, הם טוענים לאמר, עד מתי רשעים ה’ הלא הם ידכאו את עמך ויענו את נחלתך וגם אלמנה וגר יהרגו, שמרצחים את הצדיקים ואת החלשים, עד מתי יהיה זה ולא תעשה משפט, כן יביעו ידברו עתק ויתאמרו כל פועלי און, ר”ל כן יטענו נגד ה’: 94:7: ויאמרו, ועל ידי הטענות האלה יאמרו ויוכיחו, כי לא יראה יה, שה’ אין משגיח בעולם, שאם היה משגיח היה עושה משפט לעשוקים ונקמה ברשעים, ובהכרח שלא יראה את עניני העולם השפל, ולא יבין את כל הנעשה שם, ובין המכחישים ההשגחה היו שני כתות, כת א’ היו מכחישים רק ההשגחה על ענינים הפרטים, אבל לא היו מכחישים הידיעה, כי אמרו שה’ יודע את הכל בידיעה קדומה מראשית ויודע כל הדברים מצד כללותם לא מצד פרטותם, כי ידיעת הפרטים יהיה ע”י הראיה בעיניהם וה’ אין לו כלים גשמיים לראות בהם וא”א שיראה דברים הפרטים המתחדשים, וכמ”ש במו”נ (ח”ג פט”ז) בשם הפילוסופים, ועז”א ויאמרו לא יראה יה ויש שהיו מכחישים גם הידיעה, וכמ”ש ג”כ הרמב”ם שם וכמ”ש מה העמוד הזה אנו רואה וכו, ואלה היו מכחישים גם הבינה שהוא מן הקודם אל המאוחר, ויאמרו לא יבין אלהי יעקב, והכת הראשונה היה ראייתם מצד שאינו מעניש הרשע תיכף והרשעים מצליחים שהוא מ”ש אל נקמות הופיע וכו’ עד מתי רשעים ה’, והכת השנה היה ראייתם ממ”ש עמך ה’ ידכעו וכו’ אלמנה וגר יהרוגו, שאם יש לו ידיעה כללית מראית קדומים לא היה ראוי שיברא רשעים מחריבים את הישוב, וכמו שנמצאו כל הטענות האלה בוכוחי איוב וריעיו כמש”ש, ועז”א לא יבין אלהי יעקב שגם לא יבין מן הקודם אל המאוחר: 94:8: (ח-י) בינו בוערים בעם, היוסר גוים הלא יוכיח, מביא תשובת ה’ על טענותיהם, ור”ל ה’ שהוא יוסר גוים ושהוא מלמד לאדם דעת, הוא יוכיח ויתוכח אתם, לאמר בינו אתם בוערים בעם ואתם כסילים מתי תשכילו, כי הא הנוטע אזן הלא ישמע, ר”ל שכל הפועל כלי מן הכלים לולא שהפעל הנעשה בכלי ההוא מצוייר אצלו, לא היה יכול לעשותו, ולכן על מ”ש שהשם לא ישיג אלו הפרטים להיותם ממושגי החושים וה’ לא ישיג בחוש, ע”ז משיב, שאם היה ענין השגת הראות נעלם מהשי”ת איך המציא זה הכלי המוכן להשגת הראות והשמע, (וכמ”ש זה במו”נ פי”ט משלישי) וכבר בארתי בפי’ ישעיה (סי’ כ”ט) במ”ש הפככם אם כחומר היוצר יחשב, שמה שאנו בעלי חומר אין אנו משיגים הדבר רק ע”י הכלים הגשמיים הראות והשמע הוא באמת הפך הסדר, שהסדר אצל השכל המופשט מחומר הוא בהפך שיראה וישמע מפני שישכילם, שע”י שהשכיל ה’ מהות הראיה והשמיעה טרם נטע אזן ויצר עין, ישיג גם האופן איך יחוש אותם האדם בחושיו הגשמיים, ורק אנחנו בעלי חומר א”א שנשכילם רק ע”י שנראה ונשמע, וכן יתבאר במ”ש במורה שם פרק כ”א, עיי”ש: 94:10: (י-יא) היוסר, ר”ל כן יוכיח ה’ ויתוכח להשיב על דברי פועלי און וטענותיהם, וזה יוכיח מצד שהוא יוסר גוים, ומצד שהוא מלמד לאדם דעת, שוכוחו יתגלה, אם ע”י אדם פרטי שמלמדו דעת, כמו שיגלה ליחידי סגולה חכמים או נביאים וילמדם שידעו אופני השגחתו, או שיוכיח ע”י שייסר גוים וגדולים ביסורים עד שעיז יכירו השגחתו ושכרו וענשו כמו ששם אותותיו במצרים ובכמה אומות להודיע השגחתו, וכן יוכיח ה’ אשר הוא יודע מחשבות אדם כי המה הבל, שיוכיח ויראה שלא לבד שיודע את מעשיו כי גם יודע מחשבותיו והבליו ואין דבר נעלם מאתו: 94:12: (יב-יג) אשרי עתה מתחיל להשיב על שאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, שע”י שהרשע מצליח ימהר ויבא קצו ואחריתו עדי אבוד, כמ”ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, והצדיק על ידי היסורים הזמניים ימלט מאבדון נצחי, וז”ש אשרי הגבר אשר תיסרנו יה להשקיט לו מימי רע, שע”י שתיסרנו ביסורים זמניים ישקיט לו מימי רע, שע”י שתיסרנו ביסורים זמניים ישקיט לו מימי הרעה שהוא ימי המות, שאז יכרה לרשע שחת עדי עד, להאבידו לעולם, ומ”ש ומתורתך תלמדנו, הוא מאמר מוסגר שזה למדנו מן התורה, כמ”ש ומשלם אל שונאיו כנ”ל, או שהמאמר מקביל אשר הגבר אשר תיסרנו להשקיט לו מימי רע, ומתורתך תלמדנו כי לא יטוש ה’ עמו: 94:14: כי ועמ”ש עמך ה’ ידכאו ונלחתך יענו משיב כי לא יטוש ה’ עמו, וסופו לריב ריבם מיד הרשע המריע להם: 94:15: כי עד צדק ישוב משפט, מבאר הטעם שה’ מאחר עונש הרשע, כי המשפט ישוב מדרכו ללכת עד הצדק, ופי’ הדבר כי המשפט הוא כפי שורת הדין, והצדק לא ילך עפ”י עומק הדין הגמור רק ישקיף על הזמן והמקום והענין שהוא לפנים משורת הדין, ויצוייר שהגם שיחוייב הרשע להענש עפ”י המשפט הגמור, יתאחר המשפט בהשקף על הצדק, שיאחר ענשו ע”י זכות קדום שעשה איזה מצוה, או ע”י זכות אבות, או ע”י שיוליד בנים צדיקים, או שממתין אולי ישוב בתשובה, או שממתין עד שתתמלא סאתו או שהוא צדיק בערך שיש בדורו רשעים גדולים ממנו, שכ”ז ממדת הצדק, עד שעת יצא המשפט להעניש את הרשע יביט שהצדק הוא עדיין רחוק ממקום העונש, ר”ל שלפי הצדק לא הגיע עדיין זמן ענשו, וישוב המשפט מדרכו לאחור אל מקום הצדק, ולא ילך עד שהצדק ילך עמו, ר”ל עד שיגיע זמן ענשו גם לפי הצדק, וכן אחריו (ישובו) כל ישרי לב, כן כל ישרי לב עת רוצים לקבל שכרם כפי חקות המשפט, ישובו מדרכם אל הצדק, שלפעמים הגם שלפי המשפט ראוי שהצדיק יקבל שכרו תיכף, לא יחוייב כן מצד הצדק, בעבור איזה עון קדום, או להוריש זכותו לבניו, וכדומה, שיתאחר גמול הצדיקים עפ”י דרכי הצדק, הגם שהיה ראוי שיקבלוהו לפי חקי המשפט ודין הגמור, יבחרו ישרי לב יותר שיתנהג עמהם עפ”י חקי הצדק ובפשוט יבואר שר”ל שהגם שבעת יצלח הרשע ידמה לנו שהמשפט אינו לפי הצדק, כמ”ש כי רשע מכתיר את הצדיק ע”כ יצא משפט מעוקל, אבל אח”כ ישוב המשפט אל הצדק, וכל ישרי לב ימשכו אחריו לראות צדקת ה’ במשפטיו: 94:16: (טז-יז) מי יקום לי, שיעור הכתובים כמעט שכנה דומה נפשי לאמר מי יקום לי עם מרעים, ר”ל כמעט התיאשתי מכל ריוח והצלה, ונפשי שכנה דומה, דוממת וחושבת לאמר מי יקום לי עם מרעים לולי ה’ עזרתה לי, שבדרך הטבע (אם לא יבא לי עזר בדרך נס מה’) א”א כלל שאנצל, כי מי מבני אדם יקום לי עם מרעים, מי יעזר לי ומי יתיצב עמי להלחם כנגדם, כן שכנה נפשי דוממת ומחרשת בתכלית היאוש, אבל בעת, אם אמרתי מטה רגלי, שנדמה לי שכבר מטה רגלי ונפלתי, אז חסדך ה’ יסעדני, התעורר מדת חסדך לסעד אותי והצלתני מיד מרעים בחסדך: 94:19: ברוב, גם בעת שיתרבו שרעפי בקרבי, שאחשוב מחשבות ואחקור ברעיוני על עניני ההנהגה בשלות הרשעים ומעיין בדבר הזה, אז תנחומיך ישעשעו נפשי, כי אז אדבר אל נפשי לאמר היחברך חסא הוות, וכי אפשר שיתחבר עמך כסא הוות, המושל הרשע שיושב על הכסא ומנהיג ברשע עד שידמה במליצה כאלו הוות והשבר הוא המושל היושב על הכסא, וההוות המושל הוא יוצר עמל עלי חק, הוא מחוקק ומניח נימוסים של און ועמל ומצייר וכותב אותם שישארו לחק ומשפט ונימוס, ומפרש מהו העמל שהוא מניח לחק, שהוא יגודו על נפשי צדיק, שמניח חקים שעל פיהם יתגודדו גדודים על נפש צדיק לרצחו, ובהחקים האלה דם נקי ירשיעו, שתחת שכפי חקי הצדק ראוי להרשיע את הרוצח ששפך דם נקי, עפ”י חקי עמל שיצר יצדיקו את הרוצח וירשיעו את דם נקי, לאמר שנהרג בדין ובמשפט ואין להרוצח משפט מות, וכוונת מליצתו שאחר ה’ הוא היושב על כסא משפט, והוא המחוקק העליון, אם נאמר שמה שהרשע ידכאו עם ה’ ואלמנה וגר יהרוגו הוא טוב בעיני ה’ ולא יענישנו ע”ז, הלא ידמה כאלו הוא הנותן חקים נשחתים כאלה, שמותר לשפוך דם נקי ושאין עונש להרוצח, וזה א”א לומר שכסא ה’ יהיה מתחבר אל כסא הוות שיוצר חקי עמל כאלה, ואם כן בודאי ישלם להרשע כרעתו: 94:22: ויהי, וכמו שחשבתי כן היה, כי ה’ היה לי למשגב, מצד שהוא ה’ בורא כל, ומצד שהוא אלהי ביחוד ע”י השגחתו הפרטית, היה לי צור מחסי, בפרטות: 94:23: וישב, ועל הרשעים ישב את אונם וחמסם, ולא שיהיה העונש ע”י סבה שחוץ להם, רק ברעתם יצמיתם שהרעה עצמה תכרית אותם, ולא יהיה ע”י דרך הטבע רק יצמיתם ה’ אלהינו, כמ”ש טבעו גוים בשחת עשו נודע ה’ משפט עשה כמו שפרשתי שם, גם יאמר שיכרתו משני טעמים, א. מצד רעתם, ב. מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו ויריב רבינו מני צר: 95:1: לכו, מזמורים אלה עד סימן ק’ כולם מדברים מענין אחד, מדבר על שני מיני הנהגות שיניהג ה’ עולמו, א. השגחה באמצעות הטבע, ב. השגחה נסיית שלא באמצעות הטבע, ומזמור צ”ה הוא הוצעה למזמורים הבאים אחריו, מודיע הבדל בענין זה בין ישראל לעכו”ם, ואח”ז ידבר במזמור צ”ו צ”ז, מענין הנהגה הראשונה באמצעות הטבע שבזה יעשה נסים נסתרים, ובמזמור צ”ח צ”ט ידבר מן ההנהגה השניה ובאו בם דברים נמרצים ונשגבים מאד, השני פסוקים הראשונים, הם כעין מפתח אל כל הענין. - אמר לכו נרננה לה’ שנרנן לו, א. מצד שהוא ה’ בורא העולם וממציא כל המציאות, ב. נריעה ביחוד, מצד שהוא צור ישענו, שהוא מצד ההשגחה הפרטיית, שהתרועה תהיה עת שבא המלך בתוך העם שאז יריעו תרועה גדולה, כמ”ש מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון ה’ בא אל המחנה (שמואל א ד׳:ו׳), ויריעו העם ויאמרו יחי המלך (שם י’), והנה הכרת ה’ והשגחתו תהיה ע”י שני אופנים, א. הכרת מעשיו המיוחדים ע”י הכוללים, ר”ל שע”י שיכירו תחלה ע”י כלל הבריאה שיש בורא שהוא סבת הסבות, עי”כ יחקרו במעשיו הפרטיים איך כולם ערוכים בחכמה ובחסד וברחמים על בריותיו, וידעו שהוא המשגיח ג”כ והמנהיג את העולם, והכרה זו היתה מיוחדת אל העכו”ם, ובזה קורא לבני העולם, לרנן לה’ תחלה, ששם הויה מורה על הבריאה הכוללת, ועי”כ נכיר גם השגחתו ונריעה לצור ישענו: 95:2: נקדמה, ההכרה השנית שנשיג מעשיו הכוללים מן המיוחדים, וזה מיוחד לישראל, שהשגחתו הפרטיית דבוקה עמהם והרבה לעשות עמהם אותות ומופתים עד שהכירו מזה שהוא משגיח עליהם בהשגחה פרטית מופלאת, ועי”כ הכירו ג”כ שהוא הבורא שברא כל, כי מי שיוכל לשנות הטבע הוא בראה בהכרח, ושע”כ התחיל במעמד הר סיני אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אני ה’ אשר בראתי את העולם, כמ”ש הכוזרי, מפני שלנו נודע ה’ על ידי הטובות הפרטיות שעשה עמנו וע”י השגחתו, ועז”א נקדמה פניו בתודה שתחלה נבוא בתודה והודאה על טובותיו הפרטיים אלינו, ואח”כ בזמירות נריע לו שהוא ספור שבחיו הכוללים: 95:3: כי אל גדול, מבאר ההבדל בין שני ההכרות האלה, לעכו”ם ה’ הוא אל גדול ומלך גדול, (אל מורה על הכח והיכולת, ומלך מורה על ההנהגה והממשלה), העכו”ם יכירו תחלה שהוא אל גדול על כל אלהים, שהוא בעל יכולת והוא תקיף על כל אלהים, ר”ל כחות הטבע כולנה, מצד שברא הכל, ועי”כ יכירו שהוא מלך גדול על כל אלהים, ר”ל שמנהיג הכל ע”י השגחתו: 95:4: (ד-ה) אשר, שיעור הכתובים, לכל אלהים הוא אל גדול ומלך גדול מצד שבידו מחקרי ארץ ומצד שלו הים והוא עשהו, שהם ישיגוהו ע”י מעשיו הכוללים, מצד שברא ארץ והרים וימים, אבל אנחנו נשתחוה ונכרעה ונברכה מצד שהוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו, היינו מצד מעשיו המיוחדים וטובותיו הפרטים אלינו והנה באר הבדל גדול בזה, כי העכו”ם שהם יכירוהו רק מצד מעשיו הכוללים, שע”י שיראו שיסד את המציאות בחכמה נפלאה ולבעבור תכלית, עי”ז יכירו ג”כ שהוא משגיח על קיום הבריאה והתמדתה, הנה הם לא ישיגו רק שהוא מקיים הבריאה ומעמידה עפ”י חקים הטבעיים אשר יסד בעת היצירה, וכן לפי השגתם עשה כל מה שעשה לכונן את התבל מצד רצונו לבד, ואין לה קשר עם מעשים הבחיריים של בני אדם, וז”ש שהם יכירו שבידו מחקרי ארץ, שהם בידו וכחו, ושהם בידו לא ביד בני אדם, ר”ל שאין זה תלוי במעשיהם, וגם תועפות הרים לו, שהגם שהארץ נשתנה אחר הבריאה הראשונה והולידה הרים וגבעות, (כי ההרים נולדו אחר הבריאה) בכל זאת אין זה מצד בחירת הארץ ורצונה רק הוא מיוחס לו להשם בלבד, אל חקים הטבעיים שיסד בארץ שעל פיהם יעמדו הרים על ידי רעש הארץ או הטבעת מקומות ודומיהם, וכן אשר לו הים שזה ג”כ מיוחס לו, מה שאחר הבריאה הראשונה אמר יקוו המים ונעשה הים והיבשה: 95:6: באו, אבל אנחנו אין אנו מכירים אותו תחלה ע”י מעשיו הכוללים, כי אנחנו, באו ונשתחוה ונכרעה לפני ה’, לא בעבור שברא כלל המציאות רק בעבור שהוא עשנו, שעשה אותנו לו לעם, שאנחנו נשיג אותו תחלה על ידי טובותיו המיוחדים: 95:7: כי הוא אלהינו, אנחנו משיגים אותו מצד שהוא אלהינו המיוחד אלינו, לא ע”י הבריאה הכללית רק ע”י השגחתו הפרטית עלינו, שיש קשר בינינו ובינו, אם מצדו שהוא אלהינו, ואם מצדנו שאנחנו עם מרעיתו צאן ידו, שרועה אותנו כרועה עדרו ירעה והפליג טובותיו עלינו, עוד יש הבדל בזה, שיחוס הבורא עם הנבראים אינו תלוי בבחירתם החפשיית כי הוא ענין הכרחי מצד שבראם ואינו דבר מתחדש ולא דבר התלוי ברצונם ועז”א אשר בידו מחקרי ארץ ר”ל שהוא דבר התלוי בידו, וכן השנוים שנעשו כמו ההרים והים והיבשה מיוחס לו, אבל יחוס ה’ וקשורו עם עמו הוא דבר התלוי בבחירתם, והוא דבר מתחדש עפ”י מעשיהם, שעז”א אבל מה שהוא אלהינו ומה שאנחנו עמו וצאן מרעיתו הוא דבר מתחדש היום ותלוי בבחירתנו אם בקולו תשמעו: 95:8: אל, ולפ”ז ראוי שאתם אל תקשו לבבכם, ר”ל כי העכו”ם שעליהם זרוע ה’ לא נגלתה באותות ובמופתים, אם אין מכירים את ה’ אין זה בגדר קישוי לבב, (שגדר קישוי לבב הוא כשרואה מעשה ה’ ונפלאותיו ומקשה לבו כנגדו כמ”ש ואני אקשה את לב פרעה) אבל אתם שראיתם בעיניכם את כל מעשה ה’ הגדול אשר עשה יהיה זה בגדר קישוי לב, כמו שהיה במריבה וכיום מסה במדבר, כמש”ש כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי וגו’ וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ, וז”ש אשר נסוני אבותיכם הגם שראו פעלי, והיה זה מצד קישוי לבם, וגדר הפעל הוא שעדן פועל ועוסק בדבר, שהגם שראו פעלי איך אני עוסק תמיד בצרכם להיטיב להם בכל זה נסוני ובחנוני: 95:10: (י-יא) ארבעים, הגם שאריב ואקוט עם הדור הזה ארבעים שנה, ושיעור הכתוב, ארבעים שנה אקוט בדור אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ואומר עם תועי לבב הם, שעם הדור הזה שגזר עליהם שלא יכנסו לארץ והוליכם ארבעים שנה במדבבר, התקוטט עמם כל משך הארבעים שנה ואמר להם שהם עם תועי לבב, כמ”ש ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר שלמותיכם לא בלו וכו’ למען תדעו וכו’ ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות וגו’ עד היום הזה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מים וגאולה | נהרות ומשברי ים כביטוי לכוח האלוקי המנצח — “משברי ים אדיר במרום ה’”
- אפיון - קדושה וטהרה | קריאה להכרה בקדושת ה’ ובמלכותו — “קדוש ה’ לאורך ימים”
הערות
מילה נדירה: וְ/דוּמָה (Strong’s H1746) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,ישעיהו,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שָׁפָט (Strong’s H8202) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וָ/עַיִן (Strong’s H5871) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,יהושע,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
צג — “ה’ מלך גאות לבש”: מלכות ה’ הנצחית. צד — שאלת הצדק האלוקי: “עד מתי רשעים”. צה — “לכו נרננה לה’” — קריאה לעבודת ה’, מסתיים באזהרת “מריבה ומסה” במדבר.