תהלים לד — “אברכה את ה’ בכל עת”
פסוקים
לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַ֝יְגָרְשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ׃ אֲבָרְכָ֣ה אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּכׇל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי׃ בַּ֭יהֹוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ׃ גַּדְּל֣וּ לַיהֹוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו׃ דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת־יְהֹוָ֣ה וְעָנָ֑נִי וּמִכׇּל־מְ֝גוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי׃ הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל־יֶחְפָּֽרוּ׃ זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַיהֹוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכׇּל־צָ֝רוֹתָ֗יו הוֹשִׁיעֽוֹ׃ חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְהֹוָ֓ה סָ֘בִ֤יב לִירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם׃ טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּֽי־ט֣וֹב יְהֹוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה־בּֽוֹ׃ יְר֣אוּ אֶת־יְהֹוָ֣ה קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִירֵאָֽיו׃ כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י יְ֝הֹוָ֗ה לֹא־יַחְסְר֥וּ כׇל־טֽוֹב׃ לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת יְ֝הֹוָ֗ה אֲלַמֶּדְכֶֽם׃ מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה׃ ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרׇדְפֵֽהוּ׃ עֵינֵ֣י יְ֭הֹוָה אֶל־צַדִּיקִ֑ים וְ֝אׇזְנָ֗יו אֶל־שַׁוְעָתָֽם׃ פְּנֵ֣י יְ֭הֹוָה בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃ צָ֭עֲקוּ וַיהֹוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכׇּל־צָ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם׃ קָר֣וֹב יְ֭הֹוָה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ׃ רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ יְהֹוָֽה׃ שֹׁמֵ֥ר כׇּל־עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה׃ תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ׃ פֹּדֶ֣ה יְ֭הֹוָה נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כׇּֽל־הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃
פירוש רש”י
34:1: בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כא:יד) ״וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וְגוֹ׳ וַיְשַׁנּוּ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם״, שֶׁשִּׁנָּה דְּבָרוֹ וְטַעְמוֹ וְעָשָׂה עַצְמוֹ שׁוֹטֶה וְהוֹרִיד רִירוֹ עַל זְקָנוֹ (ס״א אינו): | לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ. כָּךְ כָּל מַלְכֵי פְלִשְׁתִּים נִקְרָאִים, וְכָל מַלְכֵי מִצְרַיִם פַּרְעֹה. וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁמוֹ אָכִישׁ, קוֹרִין לוֹ אֲבִימֶלֶךְ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: שֶׁהָיָה צַדִּיק כַּאֲבִימֶלֶךְ (בראשית כ) שֶׁלֹּא רָצָה לְהָרְגוֹ, וַאֲנָשָׁיו אוֹמְרִים לוֹ ״הֲלֹא זֶה דָּוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ״ (שמואל א כא:יב), כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים: 34:3: בַּה׳ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי. מִתְפָּאֵר אֲנִי וּמִתְהַלֵּל שֶׁיֵּשׁ לִי פַּטְרוֹן כָּזֶה לְהוֹשִׁיעַ וּלְהָגֵן: | תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי. שֶׁפּוֹרְוְונְטְרָ״א בְּלַעַ״ז: | יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים. נִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה לִי, מִתּוֹךְ מַהֲלָלִי יָבִינוּ אוֹתָם וְיִשְׂמָחוּ: 34:5: מְגוּרוֹתַי. לְשׁוֹן פַּחַד, כְּמוֹ ״וַיָּגָר מוֹאָב״ (במדבר כב:ג): 34:6: הִבִּיטוּ אֵלָיו. כָּל אוֹתָם שֶׁהִבִּיטוּ אֵלָיו מִתּוֹךְ צָרָתָם: | וְנָהָרוּ. הֵאִירוּ פְנֵיהֶם: | יֶחְפָּרוּ. יִתְבַּיְּשׁוּ, כְּמוֹ ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה״ (ישעיהו כד:כג): 34:9: טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳. טַעֲמוּ דְּבָרוֹ: 34:10: יִרְאוּ. יִהְיוּ יְרֵאִים, לְשׁוֹן צִוּוּי: 34:11: רָשׁוּ. לְשׁוֹן דַּלּוּת: | כָּל טוֹב. נִיסוֹ״ן בִּי״ן בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״כָּל מְלָאכָה״ (שמות יב:טז): 34:15: בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם. בִּמְקוֹמְךָ: | וְרָדְפֵהוּ. בְּמָקוֹם אַחֵר (תנחומא, חקת כב): 34:17: פְּנֵי. פָּנִים שֶׁל זַעַם לִישַׁאיְרָא״שׁ בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ (ויקרא כ:ה) ״וְשַׂמְתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא״, כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם: 34:18: צָעֲקוּ. הַצַּדִּיקִים וַה׳ שָׁמֵעַ: 34:20: רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק. הַרְבֵּה רָעוֹת וּפְחָדִים בָּאוֹת עָלָיו, וּמִכֻּלָּם נִצּוֹל: 34:21: שׁוֹמֵר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל עַצְמוֹתָיו: 34:22: תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה. תְּמוֹתֵת אֶת הָרָשָׁע הָרָעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה: | תְּמוֹתֵת. תָּמִית: 34:23: לֹא יֶאְשְׁמוּ. לֹא יִתְחָרְטוּ לֵאמֹר: אָשַׁמְנוּ שֶׁחָסִינוּ בְּךָ; רִיפוֹנְטִירוֹנְ״ט בְּלַעַ״ז:
פירוש רד”ק
34:1: לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך אבימלך הוא אכיש מלך גת, ושנים שמות היו לו. או היה שם כנוי לכל מלך מפלשתים אבימלך, כי כן מצאנום בימי אברהם ובימי יצחק. | ויגרשהו וילך: היה בסכנה גדולה, ושנה טעמו, שפרושו: דעתו ודברו כמו (יונה ג ז): מטעם המלך, כדי שיתנכר אליהם. או לפי שבראותם אותו, כי היה שוטה ומתהולל לא יחושו עליו ועל גבורתו ולא ימיתוהו; וכיון שגרשהו אכיש ואמר (שמואל א כא טז): הזה יבוא אל ביתי? הודה לאל שהצילהו וחבר זה המזמור. והוא באל”ף בי”ת בראשי הפסוקים זולתי הוא”ו, שהיא באמצע פסוק. ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי): מרוב השמחה ששמח דוד בהנצלו עשה שירה זו באל”ף בי”ת. 34:2: אברכה את יהוה בכל עת תמיד תהלתו בפי: כי תמיד הוא עשה לי נסים וחייב אני לברכו ולהללו תמיד בכל עת. ובדרש (שם): מה הוא תמיד? זהו שאמר הכתוב (קהלת ג יא): את הכל עשה יפה בעתו. אפילו השטות יפה בעתו (בעתה); הוי: לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך. עשה עצמו כשוטה ושנה את עצמו (טעמו) וכתב על הדלתות: אכיש מלך גת חיב לי מאה רבוא זהובים. 34:3: ביהוה תתהלל נפשי לא במושיע אחר, כי אין לי מושיע זולתו; והוא נתן בלב אבימלך לגרשני, ולא חקר עלי. | ישמעו ענוים וישמחו: הענוים בשמעם הצלתו ישמחו, אבל לא הגאים, שהיו שונאי דוד. 34:4: גדלו ליהוה אתי ונרוממה שמו יחדו: אמר כנגד הענוים: גדלו ליי’ אתי על הישועה שהושיעני, ואני ואתם יחדו נרוממה שמו. 34:5: דרשתי את יהוה וענני כי בהיותו בין ידיהם היה בלבו דרש את יי’ ומתחנן לפניו בלבבו שיצילהו מידם. | ומכל מגורותי הצילני: מזו וממגורת שאול ששלח לביתו להמיתו, והטיל החנית כמה פעמים אליו להמיתו. 34:6: הביטו אליו ונהרו עבר במקום עתיד, וכמוהו רבים. אמר: כל בני אדם שהם בצרה יביטו אליו וינהרו. ונהרו כמו (ירמיהו לא יב): ונהרו אל טוב יי’, שענינו ההליכה במרוצה כמו הנהר; כמו שירוץ אדם אל מגדל עוז להשגב בו יביטו אל יי’ וירוצו אליו ולא יבושו בבטחונם. וזהו: | ופניהם אל יחפרו: לא יבשו, כי יראו שזה עני קרא ויי’ שמע. יחפרו ענין בשת כמו (ישעיהו כד כג): וחפרה הלבנה. ואמר: ופניהם, לפי שהבשת תראה בפנים, כמו שאמר (שם כט כב): ולא עתה פניו יחורו. ויש מפרשים (בעל התרגום רש”י ואבן עזרא): ונהרו ענין אורה, מן ואל תופע עליו נהרה (איוב ג ד); רצונם לומר: הביטו אליו הצריכים לעזרתו, ונהרו פניהם, כלומר שיושעו. 34:7: זה עני קרא ויהוה שמע ומכל צרותיו הושיעו: על עצמו אמר כמו שפרשנו. 34:8: חנה מלאך יהוה סביב ליראיו ויחלצם: כשהאיבים חנים סביבם להרע להם מלאך יי’ חנה סביבם ואין בהם כח לגעת בהם, ויחלצם. וטעם מלאך כמאמר דניאל: אלהי שלח מלאכה וסגר פס אריותא (דניאל ו כג); וכן אמר (ישעיהו סג ט): ומלאך פניו הושיעם; המלאך הגאל אתי מכל רע (בראשית מח טז). 34:9: טעמו ידיעת השכל ובחינתו יקרא טעם; וכן (משלי לא יח): טעמה כי טוב סחרה. כמו שיטעם האדם המאכל ויבחננו בעצמו אם מר, אם מתוק, אם מלוח, אם תפל. | וראו גם כן במראה השכל, או במראה העין ותראו בעיניכם. | כי טוב יהוה שמגיע טובו לחוסים בו, ותכירו ותדעו כי | אשרי הגבר יחסה בו: 34:10: יראו את יהוה קדשיו יראו האל”ף נחה; ואלו היתה נראית היה על משקל שמרו זכרו; ולהפריד בינו ובין יראו, מן ראה, הניחו האל”ף. וקדשיו הם המונעים עצמם מרב התאוה, כמו המזיר עצמו מן היין שנקרא קדש, שנאמר עליו (במדבר ו ח): קדש הוא ליי’. ואמר: אתם קדשי עליון, המספיקים את עצמכם במעט מן העולם, ואין אתם רודפים אלא אחר הטרף, לא תיראו שיחסר טרפכם. יראו את יי’ לבדו והוא יטריפכם זה הצורך. | כי אין מחסור ליראיו: ואמר זה לפי שהוא היה גולה בין פלשתים ואין לו שם יודעים ומכירים אותו שיתנו לו לחם לאכול; ולפי שירא את יי’ לא חסר טרפו. 34:11: כפירים רשו ורעבו ודרשי יהוה לא יחסרו כל טוב: כי תראו, כי הכפירים שיש להם גבורה בבקשת טרפם, פעמים רשו ורעבו ולא תועיל להם גבורתם. וכן אמר (איוב ד יא): ליש אבד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו; אבל דרשי יי’ לא יחסרו כל טוב. 34:12: לכו בנים שמעו לי פעמים תפול לשון הליכה על זרוז המעשה; לא שירצה בו הליכה ממש, כמו לכה נא אנסכה בשמחה (קהלת ב א); לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות (ירמיהו יחי ח); לכו נא ונוכחה (ישעיהו א יח) והדומים להם; וכן: לכו בנים שמעו לי. ופרוש בנים: אותם ששומעים ושומרים מוסרי ולמודי; וכן בני הנביאים (מלכים ב ב ג ובכל מקום): תלמידי הנביאים. | יראת יהוה אלמדכם: לפי שזכר סביב ליראיו, כי אין מחסור ליראיו אמר: מי שירצה להיות מיראיו אני אלמדנו היראה. ועוד אמר: 34:13: מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב: כלומר: מי שירצה בחיים ובימים שיראה בהם טוב ישמע יראת יי’ שאלמדנו. והחיים וימי הטוב הם בעולם הזה ובעולם הבא. ומה היא היראה? 34:14: נצר לשונך מרע שלא תדבר רע בבני אדם; ובכלל זה עדות שקר וקללת אב ואם, וקללת הדין והמלך, וכל שכן ברכת השם. | ושפתיך מדבר מרמה: שלא תדבר אחד בפה ואחד בלב. ואלו הן שפתי מרמה: שמרמה את חברו, שמדבר לו טובות, וחשב בלבו רעתו, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו ט ז): בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. וזהו מצות לא תעשה שבלב, כמו (ויקרא י טיז): לא תשנא את אחיך בלבבך. ואמר (משלי ג כט): אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. 34:15: סור מרע רצונו לומר: סור מלעשות רע; ובכלל זה כל הלאוין אשר במעשה. | ועשה טוב כלל בו כל מצות עשה שבמעשה. | בקש שלום בפה. | ורדפהו: בלב, וזהו יראת יי’ שלמדתי אתכם; כמו העבד שירא את אדניו ועושה מצותיו ונזהר שלא יעבור את פיו לכל אשר יצונו. 34:16: עיני יהוה אל צדיקים מי שאחז הדרכים האלה נקרא ירא יי’ וצדיק. ומהו תגמולו מאת האל? ששמירת האל דבקה בו ומצילתהו בכל דרכיו. וזהו עיני יי’ אל צדיקים. ואם יקרהו שום פגע יקרא אליו וישמע צעקתו ויצילהו מצרתו וזהו: | ואזניו אל שועתם: 34:17: פני יהוה בעשי רע בצדיקים עיניו ושמירתו לטובה; ובעשי רע פניו | להכרית מארץ זכרם: כמו (ויקרא כ ג): ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו. 34:18: צעקו ויהוה שמע ומכל צרותם הצילם: טעמו אל הצדיקים שזכר, לא בעשי רע הדבק בו. וכן: ואף לאמתך תעשה כן (דברים טו יז); ואם שלש אלה לא יעשה לה (שמות כא יא). 34:19: קרוב יהוה לנשברי לב לשמוע צעקתם ותפלתם. | ואת דכאי רוח יושיע: כפל ענין במלות שונות. 34:20: רבות רעות צדיק כי פעמים רבות ינסה האל את הצדיק לטובתו, ולהראות צדקתו לבני אדם כי לא ימוט לבו ולא יטה מדרך אמת מפני הצרה. | ומכלם יצילנו יהוה: שלא יכשל באחת מהן, כמו שאמר (משלי כד טז): כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה. 34:21: שמר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה: כי העצמות מעמידי הגוף ויסודו. נשברה מלעיל והוא נפעל עבר; רוח נשברה (תהלים נא יט) מלרע והוא נפעל עומד. 34:22: תמותת רשע רעה הרעה שחושב הרשע לעשות לצדיק, אותה רעה תמיתהו כמו שאמר (תהלים ז טז): ויפל בשחת יפעל. | ושנאי צדיק יאשמו: יאשמו האל”ף בשב”א לבדו והיא נקראת בתנועה קלה. וענינו מן שממה; וכן (הושע יד א): תאשם שמרון. ואשם ושמם כענין אחד. 34:23: פודה יהוה נפש עבדיו הרשעים חושבים עליהם רעה והאל פודה אותם מידם. ואמר: נפש, כי הם חושבים עליהם לקחת נפשותם. | ולא יאשמו כל החוסים בו: הרשעים יאשמו ולא כל החוסים בו. יאשמו האל”ף * לפנינו האל”ף בלא שב”א. בשב”א והשי”ן בשב”א; הראשון נח והשני נע.
פירוש מלבי”ם
34:1: לדוד, במזמור הזה באר איך השגחת ה’ הפרטיית חופפת את הצדיקים ודבוקה עמהם לשמרם ולהצילם מכל פגע, וביחוד איך הוא קרוב לשמוע תפלה, וילמד את העולם יראת ה’ ומהותה, כי זה שגרשהו אבימלך ולא שמע לקול עבדיו להמיתו היה השגחה פרטית: 34:2: אברכה את ה’ בכל עת, ר”ל בין בעת טובה בין בעת רעה אברך ה’, כי אאמין שהרעה היא לתכלית הטובה, אחר שתמיד תהלתו בפי, שאני מהלל אותו תמיד על השגחתו וטובו וחסדו, וא”כ א”א שיהיה עת רעה במקרה, ואחר שהוא השגחיי בודאי הוא לטובה שא”א שיעשה רע שזה נגד תהלתו: 34:3: בה’, ולא עוד אלא שנפשי תתהלל בה’, שאני מתפאר שיש לי אב בשמים האוהב אותי ומשגיח עלי ושנפשי היא חלק ממנו ואצולה מאתו, ובכ”ז ישמעו ענוים וישמחו, שלא תחשב לי ההילול והתפארות זה לגאוה, שבהפך הענוים ישמחו ע”ז, שהגם שכל התהללות והתפארות הם שנואי הענוה, התפארות הזה שיתהלל האדם בה’ הענוה תסכים עמה, כמ”ש ויגבה לבו בדרכי ה’, והיא הנקודה שבה יתקבצו בנפש הענוה והגאוה והיו לאחדים, כי גאוה זו שיתגאה אדם לאמר שה’ מעוזו ומשגיח עליו תמיד היא הענוה, כי בזה יפשיט שמלותיו החומריים והנפש תתרומם אל האלהים עד שתתבטל ותהיה כאין בעיניה, הבשר וכחותיו יהיו כעפר ואפר כמ”ש אאע”ה הנה הואלתי לדבר אל ה’ ואנכי עפר ואפר, וענוה הזאת נסתבבה ע”י דבקות הנפש ובטולה נגד שרשה העליון האין סוף ובלתי ב”ת: 34:4: גדלו, יש הבדל בין גדול ובין רם, שהדבר הרם א”א לשום אדם לתפוס בו כמו רום שמים, והדבר הגדול כמו העמוד הנצב ארצה וראשו מגיע השמימה יתפוש בו כל אדם לפי גבהו, והנה העמים חשבו את ה’ כדבר רם שא”א לתפוס בו כלל ושאינו משגיח עליהם, כמ”ש רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו, אבל ישראל חושבים אותו כדבר גדול שכ”א ישיג אותו כפי ערכו, ושהשגחתו תתפשט על כל א’ לפי מעשיו, כמ”ש ה’ בציון גדול ורם הוא על כל העמים, והנה השם מצד עצמו הוא בבחינת רם, כי השכל מחייב שרם על רמים לא ישפיל להשגיח על בריה שפלה כמו האדם, ובכל זה ילמדנו הנסיון שהוא בבחינת גדול, והשגחתו מתפשטת על כל ברואיו וביחוד על יראי ה’ וחושבי שמו שהוא דבוק עמהם תמיד, וזה מבואר ממה שהוא שומע תפלת הצדיקים ויצילם מכל צרה, וזה דבר הנראה לעין, וז”ש גדלו לה’ אתי, בהכרח תסכימו אתי מצד הנראה מהנהגתו שהוא בבחינת גדול, הגם שנרוממה שמו יחדיו, שאני אסכים עמכם ששמו מצד אמתתו הוא מרומם מכל השגה ומכל רעיון, בכ”ז מוכרחים אנו להודות שהוא בבחינת גדול ממה שנראה לעין, כי דרשתי את ה’ וענני, ומזה מבואר שהוא משגיח עלי, ולא לבד שהצילני מן הצרה שהתפללתי עליה, כי מכל מגורתי הצילני, שאחר שענני על צרה זאת השקיף בחסדו להציל אותי מכל מגורתי בכלל, כדרך בעל החסד השלם שיהיה החסד בתכלית השלמות: 34:6: הביטו, הנה המביטים להשיג עזר מזולת ה’ יביטו או לצד מעלה או לצד מטה, רצוני, שיבקשו העזר ע”י הסבות הטבעיות המזל והמערכת אשר השמש ראש לכולם, ואז יכהו עיניהם מהביט תמיד אל השמש המכהה את העינים, או יביטו למטה להשיג עזר מבני אדם ואז יחפרו פניהם מהבושת, אבל אלה שהביטו אליו, לא חשכו עיניהם, כי נהרו מאורו הבהיר, ולא התביישו כי פניהם אל יחפרו: 34:7: זה, ר”ל אלה שהביטו אליו לא יחפרו פניהם, כי הם יאמרו, ראו נא זה עני קרא וה’ שמע, הלא קרא אליו עני אחד, והגם שהוא עני ויחיד, בכל זאת שמע ה’, ולא לבד שהושיעו מן הצרה שקרא עליה, כי גם מכל צרותיו הושיעו, וא”כ מזה נדון ק”ו, כי חונה מלאך ה’ סביב ליראיו שיראיו א”צ לצעוק כלל מן הצרה, כי מלאך ה’ ושלוחו עומד תמיד סביבם כמחנה מזוינת ויחלצם, יעשה אותם חלוצים בכלי זיין, כי נדמה כמחנה מלאכים חלוצי צבא עומדים סביבם לשמרם מכל רע, (ורמז על האנשים שהתחברו אליו אח”כ בברחו מפני אכיש אל מערת עדולם (שמואל א כ״ב:א׳) שהיו רבים עמו יראי ה’ וחלוצי צבא למלחמה): 34:9: טעמו, אמר עוד הבדל בין תשועת ה’ לתשועות טבעיות או תשועות בני אדם, שמהם לא ישיגו רק הערב והמועיל לא את הטוב, אבל ה’ מלבד שהוא ערב הנרגש לחוש הטעם, שעז”א טעמו, ומועיל הנראה בחוש הראות שעז”א וראו, הוא ג”כ טוב, עד שגם בטעם ובראיה יטעמו ויראו כי טוב ה’, עד שאשרי הגבר יחסה בו, שישיג בזה גם אושר נפשי רוחני מצד החסיון עצמו, חוץ מן התועלת שימצא מן החסיון: 34:10: יראו את ה’ קדושיו, עפ”ז מצוה לקדושי ה’ שיראו את ה’, והנה העכו”ם אשר התקדשו להבלי עכו”ם היו מתקדשים ע”י נזירות שפרשו א”ע מן הישוב, אבל יראתם לא היתה יראת ה’ רק יראת הבלים ויראת עצמם פן יקרה להם נזק, אבל אתם קדושיו יראו רק את ה’, והנה הנזירים שבעכו”ם היה להם מחסור מצד שני ענינים, אם מחסור בחיריי במה שפרשו מכל הנאות העולם, אם מחסור הכרחיי שע”י שלא עסקו בצרכיהם השיגם המחסור עד שהיו צריכים לאכול שרשי רתמים כנודע, אבל יראי ה’ המבוקש מאתם רק שישמרו כפי מצות התורה לא הבריחה מן הישוב, ואין להם לא מחסור בחיריי, כי אין מחסור ליראיו, כי התורה לא צותה שיחסר את עצמו מטובה, ולא מחסור הכרחי, כי כפירים בעת אשר רשו ורעבו, אם רשו מכלי הטרף לא ימצאו מזונם, וכן בני אדם אם רשו מנכסיהם ירעבו, אבל דורשי ה’ (רשו) לא יחסרו כל טוב, דורשי ה’ גם בעת אשר רשו לא יחסרו כל טוב כי ה’ מזמין מזונותיהם: 34:12: לכו בנים, אצל העכו”ם הנ”ל היה הקדושה והיראה דבר מיוחד רק לגדוליהם וכהניהם, לא כן יראת ה’ גם בנים הקטנים לכו שמעו לי יראת ה’ אלמדכם, שיראת ה’ היא מושגת לכל נפש: 34:13: מי האיש, נזירי העכו”ם פרשו א”ע מן העולם, או מצד שמאסו בחיים, או מצד שמאסו בטוב העולם ובחרו לחיות חיי צער, אבל אני אלמד יראת ה’ גם להאיש החפץ חיים, וגם להאיש האוהב ימים לראות טוב, שיוכל לחיות עם יראת ה’ חיי ההצלחה והטוב, כי יראת ה’ לא תבקש מן האדם שיפרוש לגמרי מן הישוב, רק זאת תבקש: 34:14: נצור לשונך מרע, שלא ידבר לה”ר בלשון, ולא מרמה בשפתיו, וגם לא תבקש שיברח מן הישוב, רק סור מרע ועשה טוב, שתמצא בין בני אדם ששם יש מציאות לעשות רע וגם טוב, ותסור מרע ותעשה טוב, משא”כ במדבר לא תוכל לעשות טוב וגם אין שם מציאות לסור מן הרע שאין נמצא שם רע, ולפ”ז בקש שלום, שהוא שלום הקיבוץ המדיני, ולא שתבקש שלום ע”י שתברח מן בני אדם, רק רדפהו שתמצא בין בני אדם והגם שהם עלולים לריב ולמצה תרדוף אתה את השלום, (וגם כיון בזה נגד דואג שהיה נעצר לפני ה’ והוא הוציא לה”ר על עיר הכהנים): 34:16: עיני ה’ אל צדיקים, שמשגיח עליהם בעצמו לראות מה שחסר להם, ובכ”ז אזניו אל שועתם, שלפעמים ישועו המה מרעה הנדמה להם לפי דעתם הגם שאינה רעה לפי האמת, וגם בזה ימלא שועתם: 34:17: פני, וגם פני ה’ והשגחתו לרעה בעושי רע להכרית מארץ זכרם של הצדיקים, שמעניש גם את הרשעים שרוצים להרע להם (ורמז בזה ג”כ על דואג), ולא זאת לבד, כי אם צעקו מן הצרה, אז וה’ שמע, ולא לבד שמצילם מצרה זאת שצעקו עליה כי מכל צרותם הצילם: 34:19: קרוב, גם ה’ עומד קרוב לנשברי לב ע”י צרותיהם, ואת דכאי רוח שהרוח הפנימי נדכא על ידי צוקה פנימית או ע”י עונותם, יושיע: 34:20: רבות רעות צדיק, החולאים ששרשם ע”י קלקול בא’ מיסודות הגוף אין להם תרופה, ואז כל המכאובים הנראים הם רק אחת ששרש כולם הוא האבר הראשי שהנשמה תלויה בו שהוא נתקלקל, אבל הרעות הבאות על חיצונית הגוף הגם שהם רבים, כגון שנלקה העור בכמה מקומות, אינם מסוכנים, וז”ש רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה’ אחר ששומר כל עצמותיו שהם עמודי הגוף שאחת מהנה לא נשברה, הרעות הרבות אינם מסוכנות, אבל תמותת רשע רעה אחת, כי הרעה שלו היא עצמית על האבר הראשי שבו, והיא הגורמת מיתתו, ועוד יש הבדל ביניהם כי שונאי צדיק יאשמו שמלבד שימותו עוד נשארו אשמים, עד שגם נפשם נכרתה לעוה”ב, אבל פודה ה’ נפש עבדיו ולא יאשמו, שהגם שיבא יסורים על גופם לא יאשמו בנפשם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | “אברכה את ה’ בכל עת תמיד תהלתו בפי” — הודיה בכל זמן גם בצרה
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “דרשתי את ה’ וענני ומכל מגורותי הצילני” — עדות אישית לשמיעת תפילה
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
superscription: “בשנותו את טעמו לפני אבימלך” — דוד בגת, מתנהג כמשוגע לפני אכיש. אקרוסטיכון: שיר אלפביתי מלא — 22 אותיות, כל אחת פסוק. לא-ו מוכפל בסוף. לפי רש”י: “מלאך ה’ חונה סביב ליראיו ויחלצם” — המלאך כמגן קבוע לצדיק.