תהלים לא-לג — “בך ה’ חסיתי”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ בְּךָֽ־יְהֹוָ֣ה חָ֭סִיתִי אַל־אֵב֣וֹשָׁה לְעוֹלָ֑ם בְּצִדְקָתְךָ֥ פַלְּטֵֽנִי׃ הַטֵּ֤ה אֵלַ֨י׀ אׇזְנְךָ֮ מְהֵרָ֢ה הַצִּ֫ילֵ֥נִי הֱיֵ֤ה לִ֨י׀ לְֽצוּר־מָ֭עוֹז לְבֵ֥ית מְצוּד֗וֹת לְהוֹשִׁיעֵֽנִי׃ כִּֽי־סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֣י אָ֑תָּה וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי׃ תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּי־אַ֝תָּ֗ה מָעוּזִּֽי׃ בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֢יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָ אוֹתִ֥י יְהֹוָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת׃ שָׂנֵ֗אתִי הַשֹּׁמְרִ֥ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא וַ֝אֲנִ֗י אֶל־יְהֹוָ֥ה בָּטָֽחְתִּי׃ אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַ֫סְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עׇנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי׃ וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי׃ חׇנֵּ֥נִי יְהֹוָה֮ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי׃ כִּ֤י כָל֪וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֮ וּשְׁנוֹתַ֢י בַּאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּעֲוֺנִ֣י כֹחִ֑י וַעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ׃ מִכׇּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֪יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִ֥שְׁכֵנַ֨י׀ מְאֹד֮ וּפַ֢חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃ נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד׃ כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי׀ דִּבַּ֥ת רַבִּים֮ מָג֢וֹר מִסָּ֫בִ֥יב בְּהִוָּסְדָ֣ם יַ֣חַד עָלַ֑י לָקַ֖חַת נַפְשִׁ֣י זָמָֽמוּ׃ וַאֲנִ֤י׀ עָלֶ֣יךָ בָטַ֣חְתִּי יְהֹוָ֑ה אָ֝מַ֗רְתִּי אֱלֹהַ֥י אָֽתָּה׃ בְּיָדְךָ֥ עִתֹּתָ֑י הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִיַּד־א֝וֹיְבַ֗י וּמֵֽרֹדְפָֽי׃ הָאִ֣ירָה פָ֭נֶיךָ עַל־עַבְדֶּ֑ךָ ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי בְחַסְדֶּֽךָ׃ יְֽהֹוָ֗ה אַל־אֵ֭בוֹשָׁה כִּ֣י קְרָאתִ֑יךָ יֵבֹ֥שׁוּ רְ֝שָׁעִ֗ים יִדְּמ֥וּ לִשְׁאֽוֹל׃ תֵּ֥אָלַ֗מְנָה שִׂפְתֵ֫י־שָׁ֥קֶר הַדֹּבְר֖וֹת עַל־צַדִּ֥יק עָתָ֗ק בְּגַאֲוָ֥ה וָבֽוּז׃ מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֮ אֲשֶׁר־צָפַ֢נְתָּ לִּירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָֽם׃ תַּסְתִּירֵ֤ם׀ בְּסֵ֥תֶר פָּנֶיךָ֮ מֵרֻכְסֵ֫י־אִ֥ישׁ תִּצְפְּנֵ֥ם בְּסֻכָּ֗ה מֵרִ֥יב לְשֹׁנֽוֹת׃ בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֑ה כִּ֥י הִפְלִ֘יא־חַסְדּ֥וֹ לִ֝֗י בְּעִ֣יר מָצֽוֹר׃ וַאֲנִ֤י׀ אָ֘מַ֤רְתִּי בְחׇפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֮ מִנֶּ֢גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ אָכֵ֗ן שָׁ֭מַעְתָּ ק֥וֹל תַּחֲנוּנַ֗י בְּשַׁוְּעִ֥י אֵלֶֽיךָ׃ אֶ֥הֱב֥וּ אֶֽת־יְהֹוָ֗ה כׇּֽל־חֲסִ֫ידָ֥יו אֱ֭מוּנִים נֹצֵ֣ר יְהֹוָ֑ה וּמְשַׁלֵּ֥ם עַל־יֶ֝֗תֶר עֹשֵׂ֥ה גַאֲוָֽה׃ חִ֭זְקוּ וְיַאֲמֵ֣ץ לְבַבְכֶ֑ם כׇּל־הַ֝מְיַחֲלִ֗ים לַֽיהֹוָֽה׃ לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃ אַ֥שְֽׁרֵי־אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהֹוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃ כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י בְּ֝שַׁאֲגָתִ֗י כׇּל־הַיּֽוֹם׃ כִּ֤י׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮ תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃ חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡ וַעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי אָמַ֗רְתִּי אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַיהֹוָ֑ה וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה׃ עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כׇּל־חָסִ֨יד׀ אֵלֶיךָ֮ לְעֵ֢ת מְ֫צֹ֥א רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃ אַתָּ֤ה׀ סֵ֥תֶר לִי֮ מִצַּ֢ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי רׇנֵּ֥י פַלֵּ֑ט תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃ אַשְׂכִּֽילְךָ֨׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ אִיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃ אַל־תִּהְי֤וּ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮ אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין בְּמֶתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃ רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָ֫רָשָׁ֥ע וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהֹוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ׃ שִׂמְח֬וּ בַיהֹוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ רַנְּנ֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיהֹוָ֑ה לַ֝יְשָׁרִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה בְּכִנּ֑וֹר בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר זַמְּרוּ־לֽוֹ׃ שִֽׁירוּ־ל֭וֹ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ הֵיטִ֥יבוּ נַ֝גֵּ֗ן בִּתְרוּעָֽה׃ כִּֽי־יָשָׁ֥ר דְּבַר־יְהֹוָ֑ה וְכׇל־מַ֝עֲשֵׂ֗הוּ בֶּאֱמוּנָֽה׃ אֹ֭הֵב צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט חֶ֥סֶד יְ֝הֹוָ֗ה מָלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ׃ בִּדְבַ֣ר יְ֭הֹוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כׇּל־צְבָאָֽם׃ כֹּנֵ֣ס כַּ֭נֵּד מֵ֣י הַיָּ֑ם נֹתֵ֖ן בְּאוֹצָר֣וֹת תְּהוֹמֽוֹת׃ יִֽירְא֣וּ מֵ֭יְהֹוָה כׇּל־הָאָ֑רֶץ מִמֶּ֥נּוּ יָ֝ג֗וּרוּ כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל׃ כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא־צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּעֲמֹֽד׃ יְֽהֹוָ֗ה הֵפִ֥יר עֲצַת־גּוֹיִ֑ם הֵ֝נִ֗יא מַחְשְׁב֥וֹת עַמִּֽים׃ עֲצַ֣ת יְ֭הֹוָה לְעוֹלָ֣ם תַּעֲמֹ֑ד מַחְשְׁב֥וֹת לִ֝בּ֗וֹ לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃ אַשְׁרֵ֣י הַ֭גּוֹי אֲשֶׁר־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו הָעָ֓ם׀ בָּחַ֖ר לְנַחֲלָ֣ה לֽוֹ׃ מִ֭שָּׁמַיִם הִבִּ֣יט יְהֹוָ֑ה רָ֝אָ֗ה אֶֽת־כׇּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ מִֽמְּכוֹן־שִׁבְתּ֥וֹ הִשְׁגִּ֑יחַ אֶ֖ל כׇּל־יֹשְׁבֵ֣י הָאָֽרֶץ׃ הַיֹּצֵ֣ר יַ֣חַד לִבָּ֑ם הַ֝מֵּבִ֗ין אֶל־כׇּל־מַעֲשֵׂיהֶֽם׃ אֵֽין־הַ֭מֶּלֶךְ נוֹשָׁ֣ע בְּרׇב־חָ֑יִל גִּ֝בּ֗וֹר לֹא־יִנָּצֵ֥ל בְּרׇב־כֹּֽחַ׃ שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס לִתְשׁוּעָ֑ה וּבְרֹ֥ב חֵ֝יל֗וֹ לֹ֣א יְמַלֵּֽט׃ הִנֵּ֤ה עֵ֣ין יְ֭הֹוָה אֶל־יְרֵאָ֑יו לַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ׃ לְהַצִּ֣יל מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וּ֝לְחַיּוֹתָ֗ם בָּרָעָֽב׃ נַ֭פְשֵׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽיהֹוָ֑ה עֶזְרֵ֖נוּ וּמָגִנֵּ֣נוּ הֽוּא׃ כִּי־ב֭וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קׇדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ׃ יְהִי־חַסְדְּךָ֣ יְהֹוָ֣ה עָלֵ֑ינוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ׃
פירוש רש”י
31:3: מְצוּדוֹת. פְּלֵיְישִׁי״ץ בְּלַעַ״ז: 31:4: תְּנַחֲנִי. מוֹנַארַאשְׁמוֹ״י בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם וְגוֹ׳״ (שמות לב:לד): 31:6: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי. קוֹמַנְדְרִיָ״ה בְּלַעַ״ז, אַפְקִיד רוּחִי תָּמִיד לְפִי שֶׁאַתָּה פָּדִיתָה אוֹתִי מִצָּרָה: 31:7: הַשּׁוֹמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא. הַמְצַפִּים לִתְשׁוּעַת עֲבוֹדָה זָרָה: 31:9: הִסְגַּרְתַּנִי. לִיבְרַאשְׁ״מְווִי. וּמְנַחֵם חִבֵּר אוֹתוֹ לְשׁוֹן סְגִירָה, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן סָגַר: 31:10: עָשְׁשָׁה. כָּהֲתָה, לְשׁוֹן עֲשָׁשִׁית. שֶׁאָדָם נוֹתֵן זְכוּכִית לְנֶגֶד עֵינָיו לִרְאוֹת לְעֵבֶר הַזְּכוּכִית דָּבָר, אֵין אוֹתָהּ מַרְאָה בְּרוּרָה: 31:11: וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ. לְשׁוֹן רָקָב, כְּאִלּוּ אֲכָלָם עָשׁ: 31:12: מִכָּל צוֹרְרַי. מֵאֵת כָּל צוֹרְרַי, הָיִיתִי חֶרְפָּה לְגִדּוּף: | וְלִשְׁכֵנַי. אֲנִי חֶרְפָּה מְאֹד וּפַחַד לִמְיֻדָּעַי. אֵמִישְׁקְטִיֵישְׁנ״ץ. מִתְפַּחֲדִים עַל קוֹרוֹתַי: 31:13: כִּכְלִי אוֹבֵד. הַהוֹלֵךְ לְאִבּוּד; כָּל לְשׁוֹן אֲבֵדָה, אֵין הַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל בַּעַל אֲבֵדָה, לוֹמַר ׳הוּא אִבֵּד אוֹתָהּ׳, אֶלָּא ׳הָאֲבֵדָה אוֹבֶדֶת מִמֶּנּוּ׳, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: ״אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ״ (דברים כב:ג); ״הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם״ (יחזקאל לד:ד): 31:14: דִּבַּת רַבִּים. עֲצַת רַבִּים. דִּבַּת לְשׁוֹן ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״ (שיר השירים ז:י) וְכֵן כָּל דִּבָּה שֶׁבַּמִּקְרָא פרלר״יץ בְּלַעַ״ז: | מָגוֹר מִסָּבִיב. שֶׁמְּיָרְאִין וּמְפַחֲדִין אוֹתִי: | בְּהִוָּסְדָם. בְּהִתְיַעֲצָם: | זָמָמוּ. לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה: 31:16: בְּיָדְךָ עִתּוֹתָי. עִתִּים הָעוֹבְרִים עָלַי, עַל פִּיךָ הֵם וּבִגְזֵרוֹתֶיךָ: 31:18: אַל אֵבוֹשָׁה וְגוֹ׳. אַחֲרֵי שֶׁקְּרָאתִיךָ, אֵין נָאֶה שֶׁאֵבוֹשׁ: | יִדְּמוּ לִשְׁאוֹל. יִשְׁתַּתְּקוּ וְיֵאָלְמוּ לָמוּת: 31:19: הַדּוֹבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק. שֶׁאוֹמְרוֹת לְשָׁאוּל עָלַי: דָּוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתְךָ: | עָתָק. סָרָה, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ; כְּמוֹ ״וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם״ (בראשית יב:ח). וְדוּנָשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן דָּבָר גָּדוֹל וְקָשֶׁה, כְּמוֹ ״עָתְקוּ גַם גָּבְרוּ חָיִל״ (איוב כא:ז); ״הוֹן עָתֵק״ (משלי ח:יח); ״וְלִמְכַסֶּה עָתִיק״ (ישעיה כג:יח) (ס״א אינו): 31:20: מָה רַב טוּבְךָ. יָדַעְתִּי לָעוֹלָם הַבָּא יֵשׁ שָׂכָר טוֹב לִירֵאֶיךָ, וּמִכָּל מָקוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהָרְשָׁעִים מַקִּיפִים אוֹתָם, אֲנִי מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם שֶׁתַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ: 31:21: מֵרֻכְסֵי אִישׁ. מֵחֲבוּרֵי רְשָׁעִים הַמִּתְקַשְּׁרִים יַחַד לְהָרַע לָהֶם: 31:22: בְּעִיר מָצוֹר. בִּקְעִילָה, כְּשֶׁאָמַר שָׁאוּל עָלַי ״נִסְגַּר לָבוֹא בְּעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ״ (שמואל א כג:ז): 31:23: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי. כְּשֶׁיָּצָאתִי מִקְּעִילָה וּבָאתִי אֶל מִדְבַּר מָעוֹן, וְהָיִיתִי נֶחְפָּז לָלֶכֶת מִפְּנֵי שָׁאוּל כִּי הִשִּׂיגַנִי, וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֵלַי וְאֶל אֲנָשַׁי לְתָפְשָׂם (שמואל א כג:כו): | אָמַרְתִּי. בְּלִבִּי: | נִגְרַזְתִּי. נִכְרַתְּתִי, לְשׁוֹן גַּרְזֶן הַכּוֹרֵת אֶת הָעֵץ. עַל שֵׁם גְּזִירָתוֹ נִקְרָא גַּרְזֶן. כָּךְ פֵּרֵשׁ דּוּנַשׁ. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ כְּמוֹ ״נִגְרַשְׁתִּי״ (יונה ב:ה), וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּתּוֹרָה (ס״א אינו): 31:24: אֱמוּנִים נֹצֵר ה׳. שׁוֹמֵר ה׳ אֶת הַמַּאֲמִינִים בִּישׁוּעָתוֹ וְסוֹמְכִים עָלָיו: | עַל יֶתֶר. מִדָּה בְּמִדָּה, מְכֻוֶּנֶת כְּחֵץ עַל יֶתֶר הַקֶּשֶׁת. אוֹ יֵשׁ לִפְתּוֹר עַל יֶתֶר – חֶבֶל כְּנֶגֶד חֶבֶל, קַו כְּנֶגֶד קַו. לָשׁוֹן אַחֵר: יֶתֶר הוּא לְשׁוֹן גַּאֲוָה, כְּמוֹ ״יִתְרָה עָשָׂה״ (ישעיהו טו:ז), פֵּרוּשׁ וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר – בְּגַאֲוָה לְעוֹשֵׂי גַאֲוָה (ס״א אינו): 31:25: חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם. כְּמוֹ שֶׁרְאִיתֶם שֶׁעָשָׂה לִי לְהוֹשִׁיעֵנִי, שֶׁהוֹחַלְתִּי לוֹ: 32:1: לְדָוִד מַשְׂכִּיל. אָמְרוּ חֲכָמִים (פסחים קיז.): כָּל מִזְמוֹר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מַשְׂכִּיל, עַל יְדֵי מְתוּרְגְּמָן אֲמָרוֹ: | אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשֵׂא פֶּשַׁע וּמְכַסֶּה חֲטָאָיו: | נָשׂוּי. אַנְפוֹרְדוֹנִי״ץ בְּלַעַ״ז: 32:2: וְלֹא יַחְשֹׁב לוֹ עָוֹן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּרוּחוֹ רְמִיָּה לִהְיוֹת בְּדַעְתּוֹ לָשׁוּב אֶל קִיאוֹ (משלי כו:יא): 32:3: כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי. כַּאֲשֶׁר הֶחֱרַשְׁתִּי מִלְּהִתְוַדּוֹת עַל פְּשָׁעַי לְפָנֶיךָ: | בָּלוּ עֲצָמָי. מֵרוֹב אַנְחוֹתַי וּדְאָגוֹתַי כָּל הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי דּוֹאֵג מִפְּנֵי הַפֻּרְעָנוּת: 32:4: כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה. הָיָה כָבֵד עָלַי מוֹרָא יָדְךָ וּגְזֵרוֹתֶיךָ: | נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי. לַחְלוּחַ שֶׁלִּי, וְכֵן ״לְשַׁד הַשֶּׁמֶן״ (במדבר יא:ח), לַחְלוּחַ שֶׁמֶן. כָּךְ פֵּרְשׁוֹ דוּנַשׁ, וּמְנַחֵם חִבֵּר לְשׁוֹן שְׁדִידָה כְּמוֹ ״מִשֹּׁד עֲנִיִּים״ (תהלים יב:ו), ״רְשָׁעִים זוּ שַׁדּוּנִי״ (תהלים יז:ט): | בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ. עַד שֶׁיִּיבַשׁ בְּחֹרֶב הַקַּיִץ מִפְּנֵי דַּאֲגַת כֹּבֶד יָדְךָ, שֶׁהָיִיתִי דּוֹאֵג עַל חַטָּאתִי; וּלְפִיכָךְ: 32:5: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ. תָּמִיד וּלְשׁוֹן הֹוֶה הוּא, כִּי אָמַרְתִּי: טוֹב שֶׁאוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה׳. וְעַתָּה כְּשֶׁהוֹדֵיתִי וְאָמַרְתִּי לְנָתָן הַנָּבִיא ״חָטָאתִי״ (שמואל ב יב:יג), נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם): ״גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ וְגוֹ׳״: 32:6: לְעֵת מְצוֹא. בְּהִמָּצְאֲךָ לְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ, וּמַה הִיא זֹאת? רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר לֹא יַגִּיעוּ אֵלָיו – שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּיַד הָאֻמּוֹת, שֶׁהֵם כְּמַיִם שׁוֹטְפִים. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁהִתְפַּלֵּל דָּוִד עַל זֹאת וְאָמַר: ״נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה״ (שמואל ב כד:יד): 32:7: אַתָּה סֵתֶר לִי. לְהִסָּתֵר בְּצִלְּךָ מִפְּנֵי פַּחַד אוֹיֵב: | תִּצְּרֵנִי. כְּמוֹ תִּשְׁמְרֵנִי: | רָנֵּי פַלֵּט. רִנָּה שֶׁל הַצָּלָה: | תְּסוֹבְבֵנִי. לְשׁוֹן הֹוֶה הוּא: סִבַּבְתַּנִי תָּמִיד רָנֵּי פַלֵּט. וְכָךְ אָמַרְתָּ לִי: 32:8: אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ. דֶּרֶךְ לָלֶכֶת: | אִיעֲצָה. אֶרְמֹז לְךָ בְּעֵינִי רֶמֶז מַה תַּעֲשֶׂה, אִיעֲצָה לְשׁוֹן קְרִיצַת עַיִן כְּמוֹ ״עֹצֵם עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת״ (משלי טז:ל): 32:9: אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד. שֶׁאֵינוֹ מֵבִין בֵּין הָעוֹשֶׂה לוֹ טוֹבָה לְעוֹשֶׂה לוֹ רָעָה, כְּשֶׁאַתָּה מְמַתְּגָם בּוֹ בְּמֶתֶג הוּא בּוֹלֵם פִּיו וּמְכַסְכֵּס בְּרִסְנוֹ, וּכְשֶׁאַתָּה מְקָרְדוֹ וּמְקַרְצְפוֹ אַתָּה צָרִיךְ לִבְלֹם וְלִסְגֹּר פִּיו וּלְיַסְּרוֹ בְּמֶתֶג וָרֶסֶן כְּשֶׁאַתָּה מְעַדֵּהוּ עֲדִי וּמְיַפֵּהוּ: | בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ. שֶׁלֹּא יִקְרַב אֵלֶיךָ, לְהַזִּיקְךָ כְּשֶׁאַתָּה מְיַפֵּהוּ. בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם. בִּשְׁעַת עֶדְיוֹ, שֶׁאַתָּה מְקַרְדּוֹ וּמְקַרְצְפוֹ, אַתָּה צָרִיךְ לְסוֹגְרוֹ בְּמֶתֶג וָרֶסֶן שֶׁלֹּא יִקְרַב אֵלֶיךָ. בְּלִימָה בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה לְשׁוֹן מַסְגֵּר: פִּיו בָּלוּם, רַגְלָיו מְבֻלָּמוֹת (בכורות מ:). וּמְנַחֵם חִבֵּר לִבְלוֹם וְכֵן ״עַל בְּלִימָה״ (איוב כו:ז) לְשׁוֹן תֹּכֶן (ס״א אינו): 33:2: בְּנֵבֶל עָשׂוֹר. שֶׁל עֶשֶׂר מִינֵי נְעִימָה (ערכין יג:): 33:7: כַּנֵּד. לְשׁוֹן גּוֹבַהּ, וְכֵן תַּרְגּוּם אוּנְקְלוֹס ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ (שמות טו:ח): ״קָמוּ כְשׁוּר״, וְכֵן פֵּרֵשׁ מְנַחֵם, וְאֵין ׳נֵד׳ וְ׳נֹאד׳ שָׁוִין: | נוֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת. תַּחַת הָאָרֶץ: 33:14: הִשְׁגִּיחַ. הִבִּיט: 33:15: הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם. לֵב כֻּלָּם יַחַד וְיוֹדֵעַ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְרַבּוֹתֵינוּ (ראש השנה יח.) הֱסִיבוּהוּ אֶל מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ, הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, וְדָרְשׁוּ מִכָּאן שֶׁכֻּלָּן נִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת:
פירוש רד”ק
31:1: למנצח מזמור לדוד: זה המזמור חברו דוד כשהיה בורח מפני שאול. 31:2: בך יהוה חסיתי וכיון שחסיתי בך | אל אבושה לעולם | בצדקתך פלטני: ולא בצדקתי. 31:3: הטה אלי אזנך מהרה הצילני היה לי לצור מעוז מפני רודפי שלא ישיגוני ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה. | לבית מצודות להושיעני: מגדל חזק כמו (דברי א יא טז): ודויד אז במצודה; וכן: סלעי ומצ(ו)דתי (שמואל ב כב ב; מזמור יח ג; למטה פסוק ד; מזמור עא ג). 31:4: כי סלעי ומצודתי אתה כי אתה היית סלעי ומצודתי; | ולמען שמך תנחני ותנהלני: ומכאן ואילך גם ען למען שמך, לא למעני, תנחני ותנהלני. 31:5: תוציאני מרשת זו טמנו לי והנה הוא לא נלכד ברשתם שטמנו לו; אלא אמר: תוציאני לפי מחשבתם שהם חושבים, כי כבר לכדוני לא אוכל להמלט מידם, כמו שאמרו הזפים (שמואל א כג כ): ולנו הסגירו ביד המלך. ופרוש: מרשת זו כמשמעו כי היתה רשתם ידועה לכל. ויש מפרשים זו כמו אשר. | כי אתה מעוזי: נכתב בוא”ו עם הדגש* הגרסא הנמצאת בספר הנדפס אשר בידי: מָעֻזִּי בדג”ש ובלא וא”ו; וכן היא בכתיבת יד המסמנת: Ee. 5, 9; ובכתב יד המסמן: Mm. 5. 27 מעוזי בוא”ו ובלא דגש. אמנם בכתיבת יד המסמנת: Add. 652, ובפרט בכתב יד שלפנינו המדיק מאוד והמסמן: Add. 465 הגרסא כמו שהיתה לפני רבנו דוד המדקדק בדקדוק רב בדבריו.. 31:6: בידך אפקיד רוחי הם מארבים לנפשי, ואני אפקידנה לידך, וידעתי שתפדה אותי. | פדיתה אותי עבר במקום עתיד. | יהוה אל אמת: כי אתה אל, שפרושו חזק, ויש יכלת בידך לפדותי; ואמת שתקים דברך שאמרת שאני אמלוך. אם כן ידעתי שתפדה אותי מידם. 31:7: שנאתי השמרים הבלי שוא כי אני לא הלכתי לקראת נחשים. כי בברחי מפני שאול לא שאלתי למנחשים ולהברי שמים על טלטולי, אלא על יי’ בטחתי לבדו; כי אותם המנחשים שנאתי אותם, כי הם שמרים הבלי שוא. | ואני אל יהוה בטחתי: אל יי’ כמו: על יי’ כי תבוא לשון בטחון קשורה עם מלת אל כמו (משלי ג ה): בטח אל יי’ בכל לבך. 31:8: אגילה ואשמחה בחסדך אחר שתעשה עמי חסד ותצילני מידם שלא אפחד עוד מהם אגילה ואשמחה בחסדך ואודה לך על זה. | אשר ראית את עניי ידעת בצרות נפשי: ופרוש ראית וידעת: ראית שפנית אלי להוציאני מן העני שהייתי בו ולא העלמת עיניך ממני, כמו (שמות ג ז): ראה ראיתי את עני עמי; וכן ידעת כשהיתה נפשי בצרות הכרת והשגחת עליה להיטיב לה, וכן (שם): כי ידעתי את מכאביו; (תהלים קמד ג): מה אדם ותדעהו; (דברים לד י): אשר ידעו יי’; (תהלים א ו): כי יודע יי’ דרך צדיקים. 31:9: ולא הסגרתני ביד אויב זה שאול שאמרו הזפים להסגירני בידו. וכיון שלא היה רצונך להסגירני ולא הסגרתני אתה בידו לא היה כח ויכלת בידם להסגירני בידו. | העמדת במרחב רגלי: מן המצר שהיו בו העמדתן *כנראה היתה לפני רבנו דוד, כלפני רוב המפרשים והמעתיקים, הנסחא: רַגְלָי; ולפנינו: רַגְלִי. במרחב. וכל זה אודה לפניך כשאנצל מידם שלא אפחד עוד מהם. ועתה שב לתפלתו ואמר: 31:10: חנני יהוה כי צר לי עששה מגזרת עש יאכלם (ישעיהו ג ט): כלומר נרקבה | בכעס האויב | עיני מבכי | נפשי ובטני: ירקבו גם כן מרעב ומצמא, כי פעמים רבות היה לו רעב וצמא בברחו, כמו שראינו שנתן לו אבימלך לחם קדש מפני רעבונו (שמואל א כא ד ה ו ז). ואמר: נפשי שהיא הנפש המתאוה לאכול; ובטני הקרבים שאוספים ומקבלים המאכל ובראשם האצטומכא כי בה הרעבון והשובע. 31:11: כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה כי מהיום שהכה דוד הפלשתי שאמרו הנשים המשחקות: ודוד ברבבתיו (שם יח ז), נאמר (שם ט): ויהי שאול עון את דוד מהיום ההוא והלאה. ומאותו היום היה דוד ביגון ואנחה, כי כפשע בינו ובין המות. | כשל בעוני כחי אמר כי באנחה כשל כחו מפחדו מפני שאול, כי האנחה שוברת גופו של אדם (בבלי ברכות נח ב). ומה שאמר: בעוני כחי כאדם האומר: בעונותי אירע לי כך וכך. | ועצמי עששו: שהם כח האדם ומוסדות הגוף כאלו נרקבו. 31:12: מכל צררי הייתי חרפה מהרעות שעושים וחושבים לי כל צררי הייתי חרפה שאני בורח מפניהם ממקום למקום. | ולשכני מאד ולמי אני חרפה? לשכני; לא לעם נכרי, כי אם לשכני, שהם ישראל אני חרפה להם שהם מחרפים ומבזים אותי, כמו (תהלים מד יד): תשימנו חרפה לשכנינו. | ופחד למידעי הם אוהבי ובני משפחתי אני פחד להם שהם מפחדים עלי פן אספה יום אחד ביד שאול. | ראי בחוץ נדדו ממני: מי שרואה אותי ממידעי בברחי נדדו ממני כלומר פוחדים ורועדים ממה שרואים ממני כי הרועד מתנודד גופו. 31:13: נשכחתי כמת מלב כל כך מידעי פוחדים עלי עד שנתיאשו ממני ונשכחתי מלבם כמת שישתכח מלב אוהביו שאין להם תוחלת שישוב אליהם עוד. | הייתי ככלי אבד: וכן ככלי אבד, שמתיאשים הבעלים ממנו, כך נתיאשו בני אבי ממני שלא יקוו שאשוב עליהם עוד. 31:14: כי שמעתי דבת רבים אויביו שהיו מוציאים דבה עליו אל שאול. אמר: יש לי | מגור מסביב כי אין מגור מפאה אחת שאשמר ממנה, אלא מסביב. | בהוסדם יחד עלי לקחת נפשי זממו: שהם מתיעצים יחד עלי וחשבו לקחת נפשי. ולא ללכדני ולקחת אותי לעבד, כי אם לקחת נפשי. 31:15: ואני עליך בטחתי יהוה הם חשבו לקחת נפשי; ואני בטחתי עליך, כי | אמרתי אלהי אתה: כלומר: אתה אדון ושופט עלי, לא הם. 31:16: בידך עתתי העתים שהם חושבים ללכדני ולקחת אותי ואורבים לנפשי בידך הם, ולא בידם. לפיכך | הצילני מיד אויבי ומרדפי: 31:17: האירה פניך על עבדך כמו אל עבדך. וכן אמר (במדבר ו כה): יאר יי’ פניו אליך. ואור הפנים היא הישועה וההצלחה. | הושיעני בחסדך: ואף על פי שאיני ראוי. 31:18: יהוה אל אבושה כי קראתיך שלא אשוב ריקם מלפניך. | יבשו רשעים אבל הרשעים יבשו מתקותם, כי הם לא קראוך, ולא שמוך לנגדם. | ידמו לשון כריתה, כמו (ירמיהו נא ו): אל תדמו בעונה. | לשאול: לקבר. או פרושו: נפשם לגיהנם. 31:19: תאלמנה שפתי שקר המוציאים עליו דבה והם אומרים עליו לשאול כי הוא היה מתגאה ומתפאר במלוכה. | הדברות על צדיק על עצמו ועל הצדיקים האחרים. | עתק דבר עתק וחזק. | בגאוה ובוז: 31:20: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחסים בך הרשעים מדברים בגאוה ובוז דברים עתיקים על הצדיקים ויראי האל. לפי שרואים אותם שפלים וחלושים ואינם יודעים מה גדול הוא הטוב אשר צפנת להם לעולם הבא. ואם בעולם הזה שפלים יתרוממו לעולם הבא. ומלבד זה פעלת וחדשת טוב רב להם פעמים רבות בעולם הזה; וזהו: | נגד בני אדם: לפי שלא יבשו לעיניהם מפני שהם חוסים בך. 31:21: תסתירם דרך תפלה, או דרך נבואה. | בסתר פניך בסתר רצונך, כי בפנותו אל האדם רוצה לומר שהוא רוצה בו וכשמעלים עיניו ממנו הוא שונאו. וכן אמר (שם יחי ז): ערף ולא פנים אראם ביום אידם. | מרכסי איש מגאות בני אדם ומגבהותם כמו שאמר (למעלה פסוק יט): בגאוה ובוז; והוא מן וירכסו את החשן (שמות כח כח) שהוא כמו ויגבהו; וכן (ישעיהו מ ד): והרכסים לבקעה. | תצפנם בסכה מריב לשנות: כמו שאמר: דבת רבים (פסוק יד); הדברות על צדיק עתק (פסוק יט). 31:22: ברוך יהוה ואז אשבח ואומר: ברוך יי’! | כי הפליא חסדו לי כי דבר פלא היתה הצלתו. ובדרך נבואה אמר זה. | בעיר מצור: הייתי נשגב כאלו הייתי בעיר מצור. ומצור ענין חוזק כמו (זכריה ט ג): ותבן צור מצור לה. 31:23: ואני אמרתי בחפזי כמו שאמר (שמואל א כג כו): ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול, שהיה אז בסכנה גדולה; וכמו שאמר (שם): ושאול ואנשיו עטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם. | נגרזתי מנגד עיניך כמו: נגזרתי מענין גרזן. אמר: חשבתי באותה העת שהשלכתי מנגד עיניך ולא תפנה אלי עוד. | אכן שמעת קול תחנוני בשועי אליך: והסבות סבות להצילני, כמו שאמר (שם פסוק כז): ומלאך בא אל שאול לאמר: מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ. 31:24: אהבו את יהוה כל חסידיו אהבו צוי בסגו”ל מפני אות הגרון. וברב יבא בפת”ח כמו (שמות יב כא): ושחטו הפסח. אמר: הדין עליכם שתאהבו אותו כשתראו מה עשה עמי, כי | אמונים נצר יהוה שנצרני מכל איבי. ואמונים תאר כמו (תהלים יב ב): פסו אמונים. | ומשלם על יתר עשה גאוה: האמונים נצר מיד הגאים המדברים בגאוה כמו שאמר; והעושים בגאוה ישפילם ומשלם להם על יתרם ועל גאותם. 31:25: חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים ליהוה: חזקו כל המיחלים ליי’, כי הוא יאמץ לבבכם. 32:1: לדוד משכיל כבר כתבנו בפתיחה ובמזמור הרביעי טעם משכיל ושאר ראשי המזמורים. | אשרי נשוי פשע כסוי חטאה: אמר: אשרי מי שנשא האל על פשעו וכסה את חטאתו בתשובה שישוב אל האל, ובעונש שיענישהו בעולם הזה, כי אין סליחת העון בלתי עונש מעט או רב; ולפי תשובתו יקל ענשו. והנה אשריו, שיהיה נקי מעון לעולם הבא. ומלת נשוי באה כדרך בעלי הה”א. וכן (יחזקאל לט כו): ונשו את כלמתם. ועוד כפל הענין ואמר: 32:2: אשרי אדם לא יחשב יהוה לו עון עונו למאומה; כלומר: שנשאו בראותו יושר לבבו ששב אל יי’ בכל לבו; וזהו שאמר: | ואין ברוחו רמיה: כי אין תשובתו במרמה כאומר: אחטא ואשוב (משנת יומא ח ט), או שיהיה במחשבתו שישוב ויחטא. ואמר דוד זה על עצמו שהיה דואג על עוניו ואמר: אשרי מי שידע שהאל נשא עונו. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש הענין הזה כן. אמר: כי זכר שלש מדרגות שהצדיקים הם בהן. והחל במדרגה התחתונה, והוא נשוי פשע: והוא שחטא והעוה ועבר עברות, ואחר כן חזר בתשובה שלמה ונסלח לו. כסוי חטאה: שיש לו זכיות וצדקות הרבה ואין לו כי אם חטא קטן והוא כסוי, ואינו נראה בתוך צדקותיו. דומה כמו גרעין דוחן בתוך סאה של חטאים שמתכסה הגרעינה בהם שאינה נראית. לא יחשוב יי’ לו עון: זה שלא חטא כלל, ואפילו על לבו לא עלה; וזהו: ואין ברוחו רמיה. ואמר: כי הקדים תחלה נשוי פשע בעבור כי רב הצדיקים במדרגה הזאת, ומעוטם כסוי חטאה, והמעט מן המעט לא יחשב יי’ לו עון. 32:3: כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום: מלת כי ענינה: כאשר, כמו (דברים ד כה): כי תוליד בנים, והדומים לו. ואמר: כאשר שתקתי וחשבתי בעצמי בלו עצמי מרב דאגתי, ואני שואג עליהם כל היום. 32:4: כי יומם ולילה ביום ולילה אני דואג על עוני, וזהו שאמר: | תכבד עלי ידך שאני דוג ממכתך שלא תענישני עונש גדול כמו שעוני גדול. | נהפך לשדי ולרב דאגתי כחש בשרי וכבדי, ונהפך השמן לחרב ויובש. ולשדי הוא טוב השמן ולחותו, כמו (במדבר יא ח): לשד השמן. ואמר: | בחרבני קיץ סלה: כי בקיץ יתיבשו הענינים. ואף על פי שידע דוד ענשו על העון הגדול וקבל אותו בעולם הזה, אף על פי כן היה דואג עליו שמא לא נגמר מרוק העון בעולם הזה, ואולי יענש בו בעולם הבא. 32:5: חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אף על פי שהוא יודע הנסתרות אמר: אודיעך כדרך לשון בני אדם, כלומר שאתודה עליו בפי לפניך ולא אכסה אותו. | אמרתי אודה עלי פשעי ליהוה ואתה נשאת עון חטאתי סלה: אמרתי זה חשבתי: כי זה הטוב הוא לי אחר שחטאתי שאתודה עלי פשעי, ואתה, בהתודותי לפניך ושובי בלב שלם, תשא עון חטאתי. נשאת עבר במקום עתיד, וכמוהו רבים בדברי הנבואה. או אמר: נשאת דרך נבואה. וסמיכות עון לחטאתי לגודל חטאתי, כמו (דניאל יב ב): אדמת עפר; (תהלים מ ג): מטיט היון. 32:6: על זאת יתפלל כל חסיד אליך כיון שראו כי שמעת תפלתי ונשאת חטאתי יתפלל כל חסיד אליך אם קרהו עון. | לעת מצא לעת שימצא לבו פנוי, שיהיה לבו שלם בתשובה. | רק לשטף מים רבים אם יעשה זה אין צריך לומר שהוא לא יאבד בחטאו, אלא אפילו אם באות לעולם צרות רבות, דומות לשטף מים רבים ששוטפים הכל | אליו לא יגיעו: כמו שלא הגיעו אלי. 32:7: אתה סתר לי מצר תצרני כי אתה היית סתר לי ומצרות תצילני כל זמן שאני בהם מעונש עוני; ואף על פי כן לא נטשתני ביד איבי. | רני פלט תסובבני סלה: רננות וצעקות של הצלה תסובבני כנגד האיבים שסבבוני. 32:8: אשכילך ואורך בדרך זו תלך מוכיח למי שישמע תוכחתו, יהיה יחיד או רבים. | איעצה עליך עיני: אתן לך עצה ממה שראיתי בעיני ובעצמי, כי חטאתי והלכתי בדרך לא טוב, והבנתי בעצמי ונחמתי ושבתי אל יי’ בכל לבי, וסלח לי וקבל אותי בתשובה; כן תעשה אתה. 32:9: אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרב אליך: לא תהיו כמו הבהמה שאין בה תבונה ולא תדע אם תעשה רע ותזיק ולא תבין, וצריך לבלום פיה במתג ורסן שלא תקרב אליך לנשוך אותך, שאין לה תבונה שתוסר ותוכח בדברים אם לא יעשו בה מעשה למנעה מן הרע; אבל אתם לא תהיו כן, אלא הבינו והתוכחו והתוסרו ושובו לאל ממעשיכם הרעים ויסלח לכם. וזכר הסוס והפרד שהם נרכבים, ויאחז הרוכב הרסן שהוא בפיהם בידו לכבשם ולהנהיגם אל מקום שירצה, ולמנעם מן המקום שירצו הם ללכת, ולמנוע פיהם מלהזיק. ומתג ורסן אחד; והוא כלי עשוי לבלום פי הבהמה, אלא שהם משונים זה מזה בתכונת מעשיהם. עדיו: פיו כמו (תהלים קג ה): המשביע בטוב עדיך. 32:10: רבים מכאובים לרשע שבוטח ברב חילו ולא הביט אל האל ולא הבין; בעונותיו ובחטאתיו רבים מכאובים באים לו ואין מי שיצילהו מהם; | והבוטח ביהוה אבל מי שהוא בוטח ביי’, ויבין שאין לו משען בלעדיו, צריך לו לשוב מחטאיו ומהדברים אשר מנעהו, וישכיל כי הטוב והרע מאת האל יבאו לו לפי מעשיו ובוטח בו לבדו. | חסד יסובבנו: הפך הרשעים שיסובבום מכאיבים רבים. 32:11: שמחו ביהוה וגילו צדיקים מי שבוטח בו ישמח מרב הטוב שיבא לו מאתו, או פרושו: שתמצא נפשו בעבודת האל שמחה ובבטחונה בו. | והרנינו כל ישרי לב: והרנינו פעל יוצא. אתם שמחו והרנינו לכל מי שלבו ישר וירצה לאחוז דרככם, בשרו אותו בטוב מאת האל והרנינו אותו. 33:1: רננו צדיקים ביהוה לישרים נאוה תהלה: בי”ת ביי’ במקום למ”ד וכן (ויקרא טז כב): ושלח את השעיר במדבר; או תהיה הבי”ת כמשמעה ופרושה: רנתכם ותהלתכם בו תהיה ולא בזולתו. נאוה האל”ף נחה ושרשו אוה. וכן (שיר השירים א י): נאוו לחייך בתורים; (משלי יט י): לא נאוה לכסיל תענוג; (שם יז ז): לא נאוה לנבל שפת יתר. ובכלם האל”ף נחה חוץ מן לביתך נאוה קדש (תהלים צג ה) שהאל”ף נעה. והסכימה דעת המדקדקים שהאל”ף שרש והיא פ”א הפעל, והנו”ן לבנין נפעל. ויתכן שהנו”ן שרש ושרשו נאה, ובא בהראות למ”ד הפעל בשקל נאוה. ורבותינו הרגילו בדבריהם בזה הלשון בשרש נאה. ידמה כי כן הוא השרש אצלם באמרם (מכלתא מסכתא דשירתא ג; תלמוד בבלי שבת קלג ב; ובשאר מקומות ):*בדברי רבנו כתוב: אתרוג נאה לולב נאה; ואני לא מצאתי בשום מקום בתלמוד “אתרוג נאה”, רק “לולב נאה” וכולי; והוא הוא. עין תוספות בבא קמא ט ב בדבור המתחיל: א י ל י מ א. לולב נאה; (שם יומא פו א): כמה נאים מעשיו *לפנינו הנסחא: כמה נאים (דרכיו, כמה מתוקנים) מעשיו., וזולת זה הרבה. ופרוש הענין: יפה, כלומר: לצדיקים ולישרים טוב ויפה לרנן ולהלל ליי’ כי הם המבינים והמשכילים בפעל יי’ ובמעשי ידיו ובחסדיו עם ברואיו; ובזה השתדלותם, לא בתאות העולם, ולפיכך אמר כי להם הוא נאה השבח שישבחוהו לפי מה שיכירו במעשיו, כמו שהולך ומספר בזה המזמור. 33:2: הודו ליהוה בכנור כי כלי הנגון מעוררים הנפש החכמה ועוזרים אותה. | בנבל עשור זמרו לו: חסר וא”ו השמוש והוא כמו: בנבל ועשור. וכן (חבקוק ג יא): שמש ירח, והדומים להם. ועשור הוא כלי נגון שיש לו עשרה יתרים לפיכך נקרא עשור. וכן (תהלים צב ד): עלי עשור ועלי נבל. 33:3: שירו לו שיר חדש חדשו לו שיר תמיד, | הטיבו נגן בתרועה: בפה וביד השתדלו לרנן לו: 33:4: כי ישר * כך הוא לפנינו. דבר יהוה וכל מעשהו באמונה: גזרות האל ומשפטיו ישרים והכל באמונה ואין עול, כמו שאמר משה רבנו, עליו השלום (דברים לב ד): אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. והצדיקים והישרים יכירו ויודו צדקו וישרו; ואם יבואם מקרה רע ופע ישבחו לאל ויודו צדקו וישרו ויכירו כי לטובתם הוא, ומה שעושה האל באמונה הוא עושה. וכשיכירו כל זה ישבחו בשמחה ובטוב לבב על הרעה כמו על הטובה (משנת ברכות ט ה), כי הרעה טובה היא אצלם (בבלי ברכות ס ב). וכן אמר הנביא (ישעיהו יב א): אודך יי’ כי אנפת בי. ואמר דוד (תהלים קא א): חסד ומשפט אשירה. 33:5: אהב צדקה ומשפט הוא עושה בעולמו פעם צדקה פעם משפט, אבל החסד הוא הגובר, לפיכך אמר: | חסד יהוה מלאה הארץ: וכמו שהוא עושה הוא אהב שיעשו ברואיו כן. וכן אמר הנביא (ירמיהו ט כג): כי אני יי’ עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה תפלתי. כלומר: כמו שאני עשה אותם כן אני אהב שתעשו אתם. 33:6: בדבר יהוה שמים נעשו כמו שנאמר ויאמר אלהים במעשה בראשית, והוא הרצון והחפץ; וכן: | וברוח פיו כל צבאם: והוא כפל דבר. וזה מחסדי האל שהמציא הברואים בטוב מה שיוכלו להיות כפי גזרת חכמתו כמו שנאמר (בראשית א לא): וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והנה השמים וכל צבאם נעשו בדברו והארץ בכללם, כי לא יסוב הגלגל אלא על דבר עומד, והיא הארץ; וכל אשר בארץ תלוי בצבא השמים, כי הם המנהיגים ברצון האל. 33:7: כנס כנד מי הים ועוד מחסדי האל על ברואיו שהקוה המים מעל פני הארץ וכנסם וקבלם במקום אחד והיתה יבשה, כי לולי זה לא היתה בריה שם אלא הדגים. ואמרו כנד שהוא התל והערמה כמו (שמות טו ח): נצבו כמו נד נזלים; (יהושע ג יג): ויעמדו נד, להורות כי המים גבהים על הארץ. וכן נראה כי המים שהיו שטוחים על פני כל הארץ כשנקוו במקום אחד באמת גבהו על הארץ לרוב. כי אין במקום שנקוו המים עמק, אף על פי שבסוף הארץ משפעת ויורדת מפני שהיא כדורית. ומה שאמר (תהלים קז כג): יורדי הים, הוא כנגד השפה שהארץ גבהה על שפת הים; וזה מנפלאות הבורא שהמים גבהים ויבאו גלי הים עד המקום שהוא השפה ולא יעברו המקום, כמו שאמר (ירמיהו ה כב): האותי לא תיראו נאם יי’, אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו? לפיכך אמר: | נתן באוצרות תהומות: כאלו הם באוצרות שלא יוכלו לצאת משם. והנה באלו הפסוקים זכר ארבעה היסודות, כי במלת שמים רמז יסוד האש, וברוח פיו רמז האויר והארץ רמוזה בשני הפסוקים וזכרה בפרוש למעלה (פסוק ה): חסד יי’ מלאה הארץ. 33:8: ייראו מיהוה כל הארץ וכיון שהוא כן דין הוא שייראו מיי’ כל הארץ כי הוא תקן להם הישוב כמו שאמר: כנס כנד מי הים; אם כן | ממנו יגורו כל ישבי תבל: וזה ישבור דברי המכחישים בתורה, שאומרים שהעולם קדמון. 33:9: כי הוא אמר ויהיה הוא צוה ויעמוד: אם תרצה תפרש אותו על הענין שקדם: על בריאת העולם; או על הענין הבא אחריו: יי’ הפיר עצת גוים. אמר: כי הוא ברא את העולם, ובידו הכל, ואין כח באדם לשנות בעניני העולם ממה שהוא אמר וצוה להיות, כן יהיה ויעמד ולא יוכל אדם לדחות גזרותיו הבאות עליו לא בכח ולא בעשר. ומה שיחשב הוא לעשות בתחבולותיו אם לא ירצה האל לא יהיה; וזהו שאמר: 33:10: יהוה הפיר עצת גוים אמר: גוים כלומר אפילו יהיו כל הגוים בעצה אחת ובהסכמה אחת יי’ יפר עצתם כמו שאמר (ישעיהו מ יז): כל הגוים אין נגדו. או אמר: גוים כנגד מה שעתיד לזכור (יב) אשרי הגוי אשר יי’ אלהיו, כי שאר הגוים נותנים הכח לאלהים אחרים, והוא המונם. ומהם, והם היחידים, אומרים: כי אין השגחה וידיעה לאל במעשה האדם, לפיכך אמר: יי’ הפיר עצת גוים. ואמר עוד: | הניא מחשבות עמים: כמנהג הלשון כפל ענין במלות שונות. 33:11: עצת יהוה לעולם תעמד מחשבות לבו לדר ודר: דרך משל כנגד עצתם ומחשבותם. 33:12: אשרי הגוי אשר יהוה אלהיו כי אינם מאמינם באלה האמונות הסכלות, אלא אומרים ומאמינים כי יי’ הוא האלהים, שפרושו: שופט ומנהיג ומשגיח על הכל. ואמר: אלהיו כי הוא קבלו לאלהים. וכן: | העם בחר לנחלה לו: כי הוא קבלם לעם נחלה, כמו שאמר (דברים כו י זיח): את יי’ האמרת היום להיות לך לאלהים… ויי’ האמירך היום להיות לו לעם סגלה… ונפרדו מהאמונות הרעות ונצטוו לקבל בדעתם ולהבין בשכלם, כי מאתו יבא להם הטוב ותמורתו, הכל לפי מעשיהם כמו שאמר (שם ה יח): וזכרת את יי’ אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל. ואמר (שם יא יב): עיני יי’ אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ואמר בתמורתו (שם לב ל): איכה ירדף אחד אלף… אם לא כי צורם מכרם; כלומר כי לא יהיה הדבר הזה במקרה. וכן כל הברכות והקללות שיעדם הן יוצאות ממנהג העולם כדי שידעו כי הכלב כונה הוא מאתו; והגוי שיש לו אמונה זו אשרהו! 33:13: משמים הביט יהוה ראה את כל בני האדם: זהו דעת זה הגוי שזכר; לא כאותם האמרים (איוב כב יד): עבים סתר לו ולא יראה, וחוג שמים יתהלך. 33:14: ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ: כפל מה שאמר במלות שונות, לחזק האמונה; כי כן הוא רואה ויודע כל מה שעושים. השגיח כמו: הביט; וכן (שיר השירים ב ט): משגיח מן החלנות. 33:15: היצר יחד לבם כי מי שיצר לבם באמת ידעם. כלומר איך תעלמנה ממנו מחשבות לבם והוא יצרם. על דרך שאמר (תהלים צד ח): אם יצר עין הלא יביט! ומה שאמר: יחד, כי ידעם כלם דרך כלל. וכן אמרו רבותינו, זכרם לברכה, ודקדקו מלת יחד ואמרו (בבלי ראש השנה יח א): וכלן נסקרין בסקירה אחת. וכיון שידע לבם כל שכן מעשיהם. וזהו: | המבין אל כל מעשיהם: ויש לפרש היצר כמו (זכריה יא יג): ואשליך אתו בית יי’ אל היוצר שהוא כמו: האוצר. ואמר: כי הוא אוצר יחד לבם, כלומר באוצרו ובגנזיו הם כלם כמו שידוע ומוחזק לאדם מה שהוא באוצרו. 33:16: אין המלך נושע ברב חיל ולא ברב המלך בודאי נושע ומנצח ברב חילותיו ובצבאותיו? אלא רצה לומר, כי יכירו בני אדם, כי הוא המשגיח עליהם, ומבין אל כל מעשיהם, ומטיב ומריע למי שירצה: כי הנה תראה לפעמים, כי המלך שהוא הגדול שבבני אדם, ויש לו רב חיל, לא יושע, אלא יכשל עם כל חילותיו לפני עם מעט. ובמה יהיה זה, אם לא במעשה האדם שגיח? כי הנה מלך אשור, כי זמן שרצה האל בו, נצח כל העמים וכבש כל הרצות, והאל קראו (ישעיהו י ה): שבט אפי וזעמי, כאלו שולח אותו, ומצוה לעשות מה שהיה עושה; וכיון שהתגאה, ונתן הכח והתחבולה לעצמו, לא לאל, ואמר (שם יג): בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבנותי, ובא לירושלם בחיל כבד, נאמר עליו (מלכים ב יט לה; ישעיהו לז לו): וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים. הנה לא נושע ברב חילו, אבל נכשל כיון שקצף האל בו. וכמו זה רבים נכתבו בספרי הנבואה לאות ולעד. | גבור לא ינצל ברב כח: כי הנה סנחריב בניו הכוהו בחרב, וגלית שהיה גבור נפל ביד דוד, שהיה נער ורך. הנה לא יועיל לו לאדם לא כחו ולא חילו, אם לא ברצון האל. 33:17: שקר הסוס לתשועה כי האל נתן לו הגבורה כמו שאמר (איוב לט יט): התתן לסוס גבורה, כמו שנתתי אני? וכשלא ירצה האל בגבורתו יכשילנו ולא יושע בו רוכבו. | וברב חילו לא ימלט: וברב כחו לא ימלט הרוכב עליו. 33:18: הנה עין יהוה אל יראיו למיחלים לחסדו: הנה הבוטחים בחילם לא ינצלו; אבל יראי האל והמיחלים לחסדו, שמירת האל עליהם ויצילם מחיל רב. 33:19: להציל ממות נפשם במלחמה. | ולחיותם ברעב: ואם יבא רעב בעולם יחיה אותם. מאחר שמיחלים לחסדו, ומסבב סבות להשביעם בין הרעבים. 33:20: נפשנו חכתה ליהוה לפיכך | עזרנו ומגננו הוא: בהנצלנו. 33:21: כי בו ישמח לבנו כשיצילנו מן הרעות בו ישמח לבנו; כי הכרנו, כי התשועה באה לנו מאתו, | כי בשם קדשו בטחנו: לפיכך הצילנו. 33:22: יהי חסדך יהוה עלינו כאשר יחלנו לך: כן יהיה חסדך עלינו בכל עת ובכל זמן כמו שיחלנו.
פירוש מלבי”ם
31:1: למנצח המזמור הזה הוסד על מה שע”י נבואת גד שישוב לארץ יהודה וע”י תשובת האו”ת שילך לקעילה להושיע את ישראל מיד פלשתים, נסגר בקעילה (ש”א כ”ב), ואז רדף שאול אחריו, וה’ הודיעו ע”י האו”ת שבעלי קעילה לא יעמדו באמונתם ויסגירוהו ביד שאול, ויצא משם וישב במדבר במצדות, וישב במדבר זיף, ומשם עלו הזיפים וירגלוהו אל שאול, ושאול ואנשיו עוטרים את דוד, וה’ הצילהו מידו: 31:2: בך ה’ חסיתי, כי מה שחזר לארץ יהודה היה ע”פ ה’ לכן אל אבושה לעולם, וגם אם איני ראוי ע”פ מעשי בצדקתך פלטני: 31:3: הטה אלי אזנך שתשמע תפלתי תיכף, וגם מהרה הצילני, והגם שאני יוצא עתה מעיר מבצר היה אתה לי לצור מעז, והגם שאצטרך לצאת גם מן המצודות במדבר, היה אתה לי לבית מצודות להושיעני: 31:4: (ד-ה) כי, לא על המבצר אני בוטח, רק סלעי ומצודתי אתה, והגם שאהיה נודד במדבר, למען שמך (כי אתה מעוזי) תנחני ותנהלני ותוציאני מרשת זו טמנו לי אחר שנקרא שמך עלי שאתה מעוזי, עי”כ תעשה למען כבודך בין מה שתנחני במדבר במקומות שלא תמצאני שם יד שאול, ובין מה שתוציאני מרשת שטמנו אנשי קעילה או הזיפים: 31:6: בידך, הגם שמה שהפקדתי תחלה את כל אשר לי ביד אנשי קעילה בבטחי בם היה שקר, כי הם רצו להסגירני בידו כי אינם אנשי אמת, אבל את רוחי הפקדתי בידך לא בידם, ואתה פדית אותי מיד רודפי, כי אתה אל אמת: 31:7: שנאתי השומרים הבלי שוא, הבוטחים בבני אדם שהבטחתם הבל ושוא כמו שהיה באנשי קעילה, ואני אל ה’ בטחתי: 31:8: (ח-ט) אגילה ואשמחה בחסדך שעשית עמדי, והמאמרים מקבילים, אשר ראית את עניי ולא הסגרתני ביד אויב, שהוא מה שלא הסגירו ביד שאול בהיותו בקעילה, ידעת בצרות נפשי העמדת במרחב רגלי, שבעת שעטרו אותו שאול ואנשיו, ודוד הלך מצד ההר מזה ושאול מצד ההר מזה, והיה המקום צר שלא יכול לברוח כי ההר סגר בעדו, והיה אז בצרה גדולה ואתה ידעת בצרות נפשי ומלאך בא אל שאול ועי”כ העמדת במרחב רגלי: 31:10: חנני ה’ כי צר לי, שצר לי בפועל מרעת האויב, זאת שנית, כי עששה בכעס עיני ונפשי ובטני על דבריהם שמדברים להכעיס אותי ולחרפני, ומפרש, נגד מ”ש כי צר לי (יא-יב) כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה מרוב הצרות, ונגד מ”ש עששה בכעס עיני, כי כשל בעוני כחי מכל צוררי הייתי חרפה, שצוררי מחרפים אותי לאמר שע”י עוני כשל כחי ועל ידי עוני עששו עצמי ואני חלוש, כן הייתי חרפה מצוררי והייתי חרפה לשכני מאד, שמחרפים גם את שכני ששוכן אצלם איש מלא עונות ופשעים, והייתי פחד למיודעי שפחדו להתקרב אלי מיראת צוררי בל ירעו להם בעבור זה, עד שרואי בחוץ נדדו ממני לבל אתקרב אליהם, עד כי נשכחתי מלב כמת, שהגם שאני עוד חי הייתי בעיניהם ככלי אובד, כמעותד לאבדון וכליון: 31:14: כי, ובכל זה לא נשכחתי מלב הצוררים, כי בהפך שמעתי דבת רבים מגור מסביב בהוסדם יחד עלי, שהם כשנועצו עלי למסרני ביד שאול, יוציאו ג”כ דבה על רבים, כמו שהוציאו דבה על נוב עיר הכוהנים שידם עמי, ועי”כ יעשו מגור מסביב, שכל אשר סביבי יראים ומתפחדים פן יענשו מן המלך, ועי”כ לקחת נפשי זממו, שעי”כ כ”א יודיע מקומי ובזה יקחו את נפשי: 31:15: ואני, הגם שאין לי עוד שום מכיר ומושיע עליך בטחתי ה’, אמרתי אלהי אתה, הלא אתה עדן המשגיח עלי ומושיע: 31:16: בידך עתותי, הלא העתים העוברים עלי הם בידך עת טובה או עת רעה ממך נגזרו, א”כ הצילני מיד אויבי הם הזיפים, ומרודפי, שאול ואנשיו: 31:17: האירה פניך על עבדך, שתושיעני ע”י השגחה גלויה עד שכולם יראו פניך והשגחתך, והושיעני בחסדך שהחסד אין לו גבול, וזה יהיה כדי ה’ אל אבושה כי קראתיך, כדי שיהיה קידוש השם וידעו כולם שהקורא אותך לא יבוש, ובהפך יבושו רשעים כי יכרתו וידמו לרדת לשאול: 31:19: תאלמנה, אחר שראה השגחת ה’ עליו יאמר, מעתה תאלמנה שפתי שקר הם שפתי הכופרים, הדוברים על צדיק על ה’ הצדיק, דברי עתק בגאוה ובוז, שאומרים שאין ה’ משגיח בעולמו ואין שכר ועונש, ושהעולם הפקר, ועתה ע”י שיראו השגחתך איך אתה מציל את החוסים בך תאלמנה שפתותיהם, כי מה רב, הגם שרב מאד טובך אשר צפנת ליראיך, שהוא שכר הצפון לצדיקים בעוה”ב שהוא רב מאד, אבל הלא הוא צפון ונעלם ואין רואים אותו, אבל הטוב שפעלת לחוסים בך אינו צפון ונסתר, כי הטוב הזה הוא נגד בני אדם, שהוא נראה לכל, (ור”ל שעל מה שימצאו רעות לצדיק בעוה”ז יש ע”ז תשובה שעי”כ ימצא שכר גדול ורב טוב בעוה”ב, אבל זה דבר צפון ורבים מכחישים עי”כ את ההשגחה ממה שנראה צדיק ורע לו, אבל ההשגחה הגלויה שיעשה ה’ לחוסים בו הוא דבר הנראה לכל, ובזה תאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיק חי עולמים עתק לאמר שאינו משגיח): 31:21: תסתירם, מבאר שהגם שידמה לפעמים שה’ מסתיר פניו מיראיו ועי”כ ימצא אותם רעות בעוה”ז, זה הוא לטובתם, כי בסתר פניך תסתירם מרכסי איש, ר”ל עם זה שה’ יסתיר מהם פניו והשגחתו וישיגם רעות וצרות בזה יסתירם מרכסי איש, ר”ל שינצלו מן הרכסים הנמצא בטבע האיש, שהוא היצר הרע והתאוות שהם דומים כרכסים המקלקלים את הדרך הישר, כן הם יעכבו בעדו מלכת בדרך ישר, וע”י הסתרת פנים ויסורים יהיה העקוב למישור והרכסים לבקעה וילכו בדרך הישר, ובכ”ז הגם שאתה מסתיר פנים, אתה מסוכך עליהם ותצפנם בסוכת השגחתך מריב לשונות ובעלי לה”ר, כמו שהציל את דוד מן הזיפים וכל המלשינים עליו בפני שאול: 31:22: ברוך ה’, עפ”ז נותן הודאה, א. מה שהפליא חסדו לי בעיר מצור, שלא נשאר בקעילה שהיתה עיר מצור ששם היה שאול צר עליו וכבשו: 31:23: ואני, הודאה ב’ על עת שעטרו שאול ואנשיו לתפשם, ששם כתיב ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול, ואז אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך כי הי’ בסכנה גדולה, אכן שמעת קול תחנוני והצלתני ע”י המלאך שבא אל שאול: 31:24: אהבו, עפ”ז סיים דבריו נגד הדוברים על צדיקו של עולם עתק, ואחר שנתברר שיש שכר ועונש והשגחה, אהבו את ה’ כל חסידיו כי הוא נוצר אנשי אמונים, וכן משלם על יתר של עושה גאוה כמו שנצר את דוד ושלם עונש לשאול: 31:25: חזקו, ואם כן חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה’, כי תוחלתם לא תשוב ריקם: 32:1: לדוד משכיל, מזמור זה נתיסד על עצירת גשמים שהיה בעת ההיא וגזרו צום ותענית והתודו על עונותיהם (כמו שכן היה דרכם בעת הצום לפשפש במעשיהם) ונעתר ה’ להם והוריד הגשם והגשם היה שוטף מאד ובכל זה היה לברכה, ונראה גם כן שבעת ההיא היה להם מלחמה עם אויביהם ושטף הגשם והמים עכב את האויבים מבוא בגבולם וי”ל שהיה זה בעת שהיה רעב בימי דוד שלש שנים, ששאלו אז באורים ותומים ונודע להם עונם ותקנו אותו וירד הגשם (כנז’ בספר שמואל) וגם המזמור שאח”ז מחובר אל מזמור זה, כמו שיתבאר אשרי אחר שראה שע”י שהתודו את עונם נושעו, כאלו היה הצרה ע”י מה שכסו את עונם עד עתה, אמר אשרי נשוי פשע של כסוי חטאה, אשרי מי שמוחלים לו על הפשע שפשע במה שכסה חטאיו, כי מצד שהוא כסוי חטאה ואינו מתודה עליהם שב החטא לפשע ומרד כמחזיק בחטאותיו וענשו קשה, ואשרי מי שנושאים לו פשע זה הגדול: 32:2: אשרי, ובכ”ז טוב יותר מי שלא יחשב ה’ לו עון שלא חטא כלל, ואין ברוחו רמיה, שרוחו תמיד עם ה’ וא”צ להתודות, זה טוב יותר מן הבעל תשובה שכבר היה ברוחו רמיה ועון: 32:3: (ג-ד) כי, עתה מתחיל לבאר הדבר ואיך קשה מאד הפשע של כסוי חטאה, שהלא כל זמן שהחרשתי ולא התודיתי על חטאותי בלו עצמי ע”י שאגתי, ששאגתי כל היום מצד שיומם ולילה תכבד עלי ידך (היינו מכת ידך) במה שנהפך לשדי בחרבוני קיץ, דהיינו המכה של עצירת גשמים, שע”י חרבוני ויבשות הקיץ נהפך לשדי, שכל לחלוחית האדמה והפירות נהפך לחורב ויבשות, מזה מבואר שע”י שלא התודיתי על חטאתי נעצרו הגשמים וכבדה עלי יד ה’ בקיץ חרב ויבש, עד שבלו עצמי מרוב שאגתי על הצרה, סלה סיום הענין: 32:5: חטאתי, (מציין הצום והוידוי), אומר אמנם אחרי שהסכמתי להודיעך חטאתי ולהתודות, ועוני לא כסיתי, אז נושעתי מהצרה, כי תיכף כאשר אמרתי אודה עלי פשעי לה’, אז אתה נשאת עון חטאתי וירד הגשם, הרי שהוידוי מועיל ומשיב חמה, סלה סיום הענין: 32:6: על זאת, ע”י הגשם היה שטף מים רבים כנ”ל, ע”ז אומר הנה לעת מצוא רק לשטף מים רבים, על זאת יתפלל כל חסיד אליך אליו לא יגיעו, ר”ל לעת שימצאו מים רבים המוכנים רק לשטף, להשטיף את הכל, הלא אז יתפלל כל חסיד שלא יגיעו המים אליו ושיפסק השטף, אבל פה היה בהפך, כי ע”י שאתה סתר לי מצר תצרני, וגם ר”ל שע”י השטף נצרת אותי מן הצר והאויב שבא לצור על ארצו שלא יכול לבא אלי מפני השטף, ועי”כ רני פלט תסובבני, כאלו סבבו אותי מחנה שמרננים על הפליטה וההצלה מן האויב, שהמים סבבו אותי לפלטני מני צר: 32:8: אשכילך, עפ”ז אמר, הלא א”כ טוב שלא ימתינו מלשוב בתשובה עד שיכם ה’ בשבט מוסר, כסוס וחמור שאינו מבין ללכת בדרך עד שמכים אותו במקל, הלא טוב שבעת אשכילך ואורך בדרך זו תלך, לא אצטרך ליסרך ביסורים רק איעצה עליך עיני שיהיה די בקריצת עין שתבין ע”י ללכת בדרך הישר, אבל אל תהיו כסוס וכפרד אין הבין, שאם רוצים להראותו דרך ילך צריך מתג ורסן להנהיגו, עד שבמתג ורסן צריך לבלום עדיו לבלום ולעצור בעד עדיו והסרתו מן הדרך, וכן לעצור בו בל קרוב אליך שלא יקרב אליך להזיקך, הלא אתה ראוי שיהיה די לך בקריצת עין, (והנה ידמה את האדם במליצתו בשני חלקיו כסוס ורוכבו, כי חומר האדם דומה כחומר יתר הבע”ח כסוס כפרד, רק האדם השוכן תוך חמרו היא הנפש השכליית הוא המנהיג את חמורו וחובש אותו ורוכב עליו, וכמו שבעת ימרה הסוס ברוכבו יאסרהו רוכבו במתג ורסן, כן עת תמרה בהמת האדם הקרובה אליו שהוא חמרו בהנפש מנהיגו, ייסרו גופו במכאובים והם לטובת האדם הרוכב על חמורו בל תבעט בו אתונו ותזיקו במעשיה הרעים, והיה ראוי לכל הפחות שתבדל בהמת האדם שהוא חמרו מיתר הבהמה אשר הוא רוכב עליה במה שתכיר כי המתג והרסן והיסורים הם לטובת האדם העצמי שהיא נשמתו בל תקרב חמורו אליו לנשכו ולהזיקו, היינו לקלקל את נשמתו, ועז”א בל תהיה כסוס וכפרד גם בזה, שאין הבין אשר המתג והרסן הם לטובת הרוכב לבלום עדיו לבל קרוב אליך): 32:10: רבים, רק לרשע נמצא רבים מכאובים, שדברים רבים הם מכאובים לו, הרשע יכאב עת יחלה, עת ירעב, וכן בכל מיני יסורים, אבל הבוטח בה’ לא יכאב בכל אלה, כי המכאובים האלה הם אצלו חסד יסובבנו, כי הם לשמירה מן הבהמה הפראיית בל תטה מן הדרך ובל תקרב אליו להזיקו, לכן שמחו בה’ וגילו אתם צדיקים, ואתם ישרי לב הרנינו כי כל אשר יעשה הוא לטובתכם ולהצלחתכם: 33:1: רננו, המזמור הזה נתחבר אל הענין הראשון, באר בו כי ה’ מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות, שהיא הטבעיית המיוסדת על חקים קבועים בלתי משתנים, וההנהגה ההשגחיית שהיא נוהגת לפי מעשה בני אדם טוב או רע, ובאר ענין ידיעת ה’ וההשגחה, ובפרטות מן ההשגחה המיוחדת על יראי ה’ וחושבי שמו רננו, הנה בסיום המזמור הקודם אמר שמחו בה’, וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, כי הישרים הם מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים, שהם לבם ושכלם הולך ישר ואינו מסתפק כלל ואינו נוטה כלל מדרכי ה’, וזה מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים שעושים מעשה הצדק בפועל אבל עוד לא שבו מן המלחמה הפנימית, הן מלחמת שכלם בעניני האמונות והדעות, הן מלחמת יצרם במעשים ופעולות, ע”כ צוה שהצדיקים ישמחו בלב, ומוסיף לישרים שירננו בפועל, ובמזמור זה שיברר מהשגחת ה’ הפרטית מוסיף שהצדיקים יבואו למדרגת הישרים וירננו בה’, ולישרים להם נאוה תהלה הם יתהללו בה’, ולהם נאוה התהלה, באשר הם השיגו האמת תמיד ולא הסתפקו כלל, וזה כולל שהם יספרו תהלת ה’, וגם להם עצמם מגיע תהלה על יושר שכלם ועל שהשיגו את האמתיות: 33:2: הודו, (פסוקי המאמרים האלה מסודרים זה מול זה בצלעות מקבילות), א. שיודו לה’ על ההנהגה הטבעיית הסדורה מששת ימי בראשית חק נתן ולא יעבור, וצוה שיודו לה’ ע”ז בכנור, ויזמרו גבורותיו בנבל עשור, שהכנור הוא ציון אל ערך העולמות זל”ל שכולם ערוכים על פי חקי המוסיקא ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים, כמו שכתבתי שם בפי’ הכתוב הזה והיו מנגנים בנבל עשור על ציון הגלגלים שהם עשרה לפי תכונת הקדמונים: 33:3: שירו לו, זאת שנית תשירו לו בכל עת שיר חדש, על ההנהגה ההשגחיית שהיא אינה קבועה לפי חקי הטבע רק משתנית ומתחדשת תמיד לפי מעשה בני אדם הבחיריים, שלפיהם יחדש ה’ נפלאותיו אם לחסד אם לשבט ויחודש השיר לפי חידוש המעשים, ובזה הטיבו נגן בתרועה, שהתרועה תורה על התהוות ענין חדש ועל התגלות ה’ לשפוט את הארץ: 33:4: כי ישר, (מפרש נגד ההנהגה הטבעיית), דבר ה’, שהוא הדבור שבו ברא את המציאות (כמו שיפרש בפסוק ו’ בדבר ה’ שמים נעשו) הוא ישר, ר”ל שהנעשה בדבורו נוסד על חקים קבועים ישרים בלתי משתנים, וכן לא הוסיף על הדבור הזה ולא גרע ממנו, כמו שית’, וכל מעשהו באמונה, הנה שני ההנהגות האלה שהם הטבעיית והנסיית מצויינים בכתבי הקדש בשם אמונה ואמת, ובשם חסד, שההנהגה הטבעיית הסדורה מששת ימי בראשית מצויינת בשם אמונה, כי החקים האלה נאמנים לעד וקיימים, וה’ התחייב להנהיג תמיד החקים האלה ושלא לבטלם כמו חקות שמים וארץ יום ולילה קיץ וחורף וכדומה, שלא ימושו לעולם, וההנהגה ההשגחיית שתתחדש לפעמים ברצון ה’ ע”ד הפלאיי תכונה בשם חסד, כי אינו מחויב לעשותם ויעשם בחסדו לפי רצונו בכל עת, עז”א שכל מעשהו של דבר ה’ הוא באמונה, כי חקיהם מוכרחים ומובטחים ובלתי משתנים לעולם: 33:5: אוהב (מפרש נגד ההנהגה ההשגחיית) מצד שה’ אוהב צדקה ומשפט, וע”ז לא יספיקו החקים הטבעיים, כי בהנהגת יושבי הארץ שהם בעלי בחירה, ומעשיהם אפשריים בלתי תלויים מחקי הטבעיים והם בוחרים לפעמים לעשות טוב ולפעמים ברע, יחויב שכן ינהוג עמם ה’ לעשות צדקה עם הצדיקים ומשפט עם הרשעים, וזה א”א לפי הנהגת הטבע, שהיא לא תשתנה ע”י שינוי מעשה בני אדם, כי תהלוכותיה קבועים, ולכן צריך ה’ להתנהג עם יושבי הארץ ע”פ ההנהגה ההשגחיית שישנה את הטבע לפי המעשים הטובים או הרעים, כמ”ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם וגו’ ועצר את השמים ולא יהיה מטר, שכ”ז הנהגה אחרת נעלה מחקי הטבע שנקראו אמונה, רק הנהגה הנקראת בשם חסד, ולכן חסד ה’ מלאה הארץ, הנהגה שלא התחייב בעת הבריאה בששת ימי בראשית רק בחסד ה’ יסודה ושרשה: 33:6: בדבר, מפרש מ”ש כי ישר דבר ה’, כי בדבר ה’ שמים נעשו, שהשמים נוסדו ע”פ חקים קבועים בלתי משתנים, וברוח פיו נעשו כל צבאם, יציין כאלו השמים בכללם נעשו ע”י הדבור, וע”י הרוח שיצא מפיו בעת הדבור שהוא קל מן הדבור עצמו נעשו כל צבאם, שהם הכוכבים והמאורות שנתלו ביום ד’, וכבר בארתי בפי’ בראשית שהיה הבדל בין בריאת השמים ובין בריאת הארץ שבהשמים לא שינה דבר רק נשאר הכל כמו שנברא בדבור הראשון, כי גם המאורות נבראו ביום הראשון עם השמים רק שנתלו ביום ד’ כמ”ש חז”ל, לא כן בארץ שאחרי שנבראת הארץ ביום הראשון, באו בה כמה שנוים ע”י התשעה מאמרות, שהוסיף אח”כ מקרים חדשים על הנעשה ביום ראשון, הקואת המים והתהוות היבשה, ועליית האדים אל הרקיע, והברואים שנבראו עליה, כמ”ש כה אמר ה’ בורא השמים (רק בריאה הראשונה לבד) הוא האלהים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, כי הוסיף בה תקונים ע”י המרת צורה בצורה, וע”כ בשמים אמר שישר דבר ה’ כי לא הוסיף עליו דבר, אבל בארץ אמר כונס כנד מי הים, שהארץ לא נשארה על האמונה שהוא החק הקבוע שנעשה ע”י בריאה הראשונה, כי חסד ה’ מלאה הארץ, שבבריאה הראשונה היה החק הטבעיי שיסוד המים יקיף את יסוד העפר, והוצרך ה’ לשנות החק הזה לכנס מי הים לתוך הים שיעמדו שם כנד ולא ישובון לכסות הארץ, ונתן תהומות באוצרות שיהיו המים עצורים בתהומות ובימים, כדי שתראה היבשה, וגם כיון במ”ש נותן באוצרות תהומות אל מ”ש שם שהתגלות היבשה נעשה עיקר ההכנה לזה על ידי המאמר של יהי רקיע בתוך המים, שגבל החק שיעלו המים ע”י האדים אל הרקיע שהוא מקום הסגריר, ושם יצא מהם האויר שהיה מעורב עם יסוד המים, וע”י הופרשו מן היבשה כי נשארו רוב המימות תלוים במאמרו של מלך באויר, (כמ”ש בפי’ בראשית ובפי’ איוב סי’ כ”ו וסי’ ל”ח ולקמן סי’ ק”ד) ועז”א שמי התהומות נתנו באוצרות ברקיע, ובזה יסד ה’ ההנהגה האחרת שיתנהג עם יושבי הארץ כפי ההנהגה ההשגחיית המכונה בשם חסד, שיעצר במים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ, וכן נתינת המטר וכל הנתלה מזה שהוא הכל השגחיי כמ”ש ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וזה מעשה תמידי כמ”ש כונס כנד, נותן באוצרות, בלשון הוה, כי זה יעשה ויפעל תמיד ע”י ההשגחה: 33:8: ייראו, וע”י ההנהגה הקבועה הטבעיית ייראו מה’ כל הארץ, ע”י שהוא הבורא כל, וע”י ההנהגה ההשגחיית שזה נוהג עם יושבי תבל, שהוא החלק המיושב מן הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל, שהמגור הוא גדול מן היראה, שהוא פחד השכר והעונש, ע”י שבהנהגה זו שינהיג עם הישוב ישכיר ויעניש, יגורו מענשו פן יציף מי הים או יעצר את השמים ולא יהיה מטר: 33:9: כי מפרש ייראו מה’ כל הארץ כי הוא אמר ויהי, שהוא המהוה והממציא הכל, ממנו יגורו כל יושבי תבל כי הוא צוה ויעמד, כי גם העמדת הארץ וקיומה אינו מעצמו כמו בשמים שחק נתן ולא יעבר והם קיימים ועומדים מעצמם, כי הארץ אינה עומדת מעצמה, כי ע”פ טבעם המיוחד היה ראוי שהמים יכסו פני תבל, רק ה’ צוה שתעמד ושם חול גבול לים ונותן מטר יורה ומלקוש בעתו, וע”כ יגורו מפחד ענשו פן יסלק השגחתו רגע ויגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב: 33:10: ה’ וע”י שה’ מנהיג את הארץ בהשגחה מיוחדת, לכן בענינים הכוללים הרצויים אצלו מצד חכמתו ורצונו יתברך יבטל עצת גוים ומחשבותיהם, וינהיג הכל לפי התכלית הכולל הנרצה אצלו ולא יועילו מחשבות בני אדם ועצתם לבטל את עצת ה’ והתכלית המוסכם אצלו, והנה העצה היא התכלית הנרצה להעושה, והמחשבות הם האמצעיים המובילים אל התכלית, שחושב מחשבות איך יוציא למעשהו את העצה שהוא התכלית, וה’ יפיר עצת גוים שהוא התכלית הנרצה אצלם, וגם יניא מחשבותיהם שהם המחשבות הרבות והאמצעים שיכינו להפיק את התכלית שהיא העצה, אבל עצת ה’, שהוא התכלית הנרצה אצלו, היא תעמד לעולם, ולא יוכלו בני אדם לשנותו ע”י תחבולותיהם, וגם מחשבות לבו שהם האמצעיים שהוא מכין אל עצתו, יעמדו לדור ודור, והתכלית הוא אחד כמו למשל התכלית הכללי שיעץ ה’ בהשלמת כלל האנושי עד סוף כל הדורות, זה יעמוד לעולם בלי שינוי, והמחשבות שהם האמצעיים שיכין אל הפקת התכלית הכולל הם ישתנו לפי הדורות, ועז”א לדור ודור, כמו התיקון האחרון הכולל המוכן לבא באחרית הימים היא העצה הכללית בהנהגה והיא עומדת אצלו לעולם בלי שינוי ואם יתמהמה חכה לו, והאמצעיים מכין ה’ תמיד לזה לפי הדורות דור דור, עד שכל המתחדש בכל דור ודור כמו הגליות והגאולות והתמורות שנעשו בכל הדורות כולם הם כחוליות הקבועות בשלשלת אחת אשר סוף השלשלת היא העצה הכללית העומדת אצלו לעולם בלא שינוי: 33:12: אשרי, עפ”ז יאמר ש אשרי הגוי אשר ה’ אלהיו, כל גוי המאמין בה’ ועובד ה’ והוא אלהיו, אשרי לו, כי אז הוא מושגח מאתו, ונוסף לזה אשרי העם אשר בחר לנחלה לו, שחוץ מבחירתו שבחר ה’ לאלהיו, נבחר הוא מה’ להיות לו לעם סגולה ויופיע עליו בהשגחה מופלאת נסיית: 33:13: משמים, עתה יגיד איך ינהיג ה’ בשני מיני ההנהגות האלה הנזכרות, בצד א’ ינהיג ה’ ע”י השמים שהיא הנהגת הטבע והמערכה, שבזה ה’ בשמים הכין כסאו ומנהיג כפי חקי הטבע הסדורים מראשית, ובהנהגה זו משמים הביט ה’ ראה את כל בני האדם, ראה את כולם בידיעה קדומה אשר ידע מראשית כל פרטי המעשים שיהיו, והיא ראיה אחת כוללת בלתי מתרבית או משתנית, רק בידיעה אחת קדומה ראה את כולם ואת מעשיהם עד סוף כל הדורות, וגם הוקצב כל ענינם מראשית עפ”י ההנהגה הכוללת המיוחסת לשמים ולהנהגת הטבע: 33:14: ממכון שבתו, בצד השני שהיא ההנהגה ההשגחיית שאינה מיוחסת לשמים רק למכון שבתו, אשר ישב וישפוט כפי המעשים, משם השגיח אל כל יושבי הארץ, לא ראיה כללית לבד רק השגחה מיוחדת, ולא לבד את כל בני האדם שהיא הכלליות, רק את כל יושבי הארץ בכל דור ודור, איש ואיש לפי מעשיו הפרטים הבחיריים: 33:15: היוצר, בא להשיב על מה שטענו הפילוסופים על ידיעה זו שהלא המעשים הבחיריים הם אפשריים מתרבים ומשתנים ומתחדשים וידיעת ה’ אי אפשר שתתרבה ותשתנה ושתתחדש לו ידיעה, והתשובה בזה כמ”ש במו”נ (פרק כ”א משלישי) שיש הפרש בין ידיעת העושה במה שעשה ובין ידיעת זולתו בעשוי ההוא, והוא שהדבר העשוי אם נעשה נאות לידיעת עושהו, עשייתו נמשך לידיעתו, אולם התבוננות שאר בני אדם בו נמשך אחר העשוי, למשל העושה מראה שעות ע”י גלילים מעשה חרשים, ידע תחלה כל תנועה שיתנועע וכל נטיה ונטיה מה שיורה עליו, וכ”ז לא ידע מפני התבוננו בתנועות המתחדשות עתה, רק בהפך שהתנועות המתחדשות התחדשו כפי הסכמת ידיעתו, משא”כ איש אחר המתבונן בכלי ההוא, תתחדש לו בכל פעם ידיעה אחרת, וז”ש שה’ מצד שהוא היוצר לבם מצד זה הוא מבין אל כל מעשיהם בענין שלא תתחדש לו ידיעה בעת הפעולה האפשריית מצד ריבוי המעשים המתחדשים, כי ידע כ”ז בעת יצר לבם, וכן לא מצד ריבוי האנשים שכ”א יש לו לב אחר ובחירה אחרת, כי יצר יחד לבם, שכל לבבות האנשים נוצרו ביצירה אחת, ואז הבין אל כל מעשיהם, ולא תתחדש אצלו ידיעה כלל, ולא תתרבה ולא תשתנה ידיעתו ע”י ריבוי וחידוש וחילוף מעשיהם: 33:16: אין, מהשגחה זו שמשגיח על יושבי הארץ נמשכה ההשגחה המיוחדת המופלאת על יראי ה’, ושאז לא יועילו כל השתדלות והכנות האנשים שיכינו לנגד ההשגחה זו, כי השגחת ה’ היא תעשה חיל, המלך אינו נושע ברב חיל, שהוא ריבוי הכמות של חילו, וכן לא יועיל ריבוי הכח באיכות כי גם הגבור לא ינצל ברב כח: 33:17: שקר, וגם לא יועילו האמצעיים והכלים שיכינו לזה, כמו הסוסים המוכנים למלחמה, כי שקר הסוס לתשועה, ולא לבד שלא יושיע לנצח המלחמה, כי גם לא יוכל למלט את בעליו ע”י רוב חילו, גם יאמר שלפעמים ישקר הסוס בבעליו ויוליכנו בע”כ נגד רצונו במלחמה, וזה יהיה לתשועה שהוא בהשגחה שעי”כ יושע, הגם שברב חילו לא ימלט, ומדוע לא יועילו החיל והסוסים, כי הנה עין ה’ אל יראיו, והוא לוחם בעדם והובישו רוכבי סוסים, כמ”ש אתה סתר לי מצר תצרני, ובאר שהשגחה זו הוא משני טעמים, א. מצד שהם יראיו, ב. מצד שהם מיחלים לחסדו, וה’ מושיע הבוטחים בו: 33:19: להציל ממות נפשם שלא ימותו ע”י הצר הצורר אותם, וגם לחיותם ברעב, כמו שהיה במעשה זו שנלאו ישראל על ידי רעב וגם בא עליהם הצר וה’ הצילם משניהם: 33:20: נפשנו, אמר הגם שלא באה תקותם תיכף, כמ”ש בלו עצמי בשאגתי כל היום, עד שנפשנו חכתה והמתינה ימים רבים, מ”מ עזרנו ומגננו הוא שעזרנו מן הרעב, והגין עלינו מפני הצר: 33:21: כי בו, שאינו התוחלת לה’ דומה אל התוחלת לאדם, שהמיחל לתשועת אדם ואינו מושיעו תיכף הוא נעצב כי אינו בוטח על תשועתו בבטחון חזק כי פן לא יכול או לא ירצה להושיעו, אבל בו ישמח לבנו הגם שלא באה התקוה תיכף, כי בשם קדשו בטחנו בטחון חזק, שבודאי יושיענו אחר ששם קדשו נקרא עלינו, כמ”ש ושמך עלינו נקרא אל תניחנו: 33:22: יהי, מ”מ אבקש בל נצטרך לחכות ולהמתין זמן רב על חסד ה’, רק יהי חסדך ה’ עלינו תכף כאשר יחלנו לך ותושיענו תיכף:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור לא — “בך ה’ חסיתי” — תפילה בצרה גדולה, “בידך אפקיד רוחי”
- אפיון - ברית עם אלוקים | מזמור לב — “אשרי נשוי פשע” — על מחילה וייסורים כחינוך; “על זאת יתפלל כל חסיד”
הערות
מילה נדירה: וָ/עַיִן (Strong’s H5871) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,יהושע,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עָתָק (Strong’s H6277) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“בידך אפקיד רוחי”: לא:ו — ציטוט שנאמר בשעת מוות. “פדית אותי” — אמונה שהפקדה = גאולה. מזמור לג — ללא כותרת: שיר חדש לה’, בלי ייחוס לדוד — עצת חכמה על הוד מלאכות ה’ בהיסטוריה.