תהלים כד-כה — “לה’ הארץ ומלואה”
פסוקים
לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַֽ֭יהֹוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ כִּי־ה֭וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכוֹנְנֶֽהָ׃ מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־יְהֹוָ֑ה וּמִי־יָ֝ק֗וּם בִּמְק֥וֹם קׇדְשֽׁוֹ׃ נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה׃ יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה מֵאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ׃ זֶ֭ה דּ֣וֹר דֹּרְשָׁ֑ו מְבַקְשֵׁ֨י פָנֶ֖יךָ יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃ שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃ מִ֥י זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְ֭הֹוָה עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝הֹוָ֗ה גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה׃ שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹ֗א מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃ מִ֤י־ה֣וּא זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְהֹוָ֥ה צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה׃ לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝הֹוָ֗ה נַפְשִׁ֥י אֶשָּֽׂא׃ אֱֽלֹהַ֗י בְּךָ֣ בָ֭טַחְתִּי אַל־אֵב֑וֹשָׁה אַל־יַעַלְצ֖וּ אוֹיְבַ֣י לִֽי׃ גַּ֣ם כׇּל־קֹ֭וֶיךָ לֹ֣א יֵבֹ֑שׁוּ יֵ֝בֹ֗שׁוּ הַבּוֹגְדִ֥ים רֵיקָֽם׃ דְּרָכֶ֣יךָ יְ֭הֹוָה הוֹדִיעֵ֑נִי אֹ֖רְחוֹתֶ֣יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ הַדְרִ֘יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀ וְֽלַמְּדֵ֗נִי כִּֽי־אַ֭תָּה אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעִ֑י אוֹתְךָ֥ קִ֝וִּ֗יתִי כׇּל־הַיּֽוֹם׃ זְכֹר־רַחֲמֶ֣יךָ יְ֭הֹוָה וַחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה׃ חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י׀ וּפְשָׁעַ֗י אַל־תִּ֫זְכֹּ֥ר כְּחַסְדְּךָ֥ זְכׇר־לִי־אַ֑תָּה לְמַ֖עַן טוּבְךָ֣ יְהֹוָֽה׃ טוֹב־וְיָשָׁ֥ר יְהֹוָ֑ה עַל־כֵּ֤ן יוֹרֶ֖ה חַטָּאִ֣ים בַּדָּֽרֶךְ׃ יַדְרֵ֣ךְ עֲ֭נָוִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וִילַמֵּ֖ד עֲנָוִ֣ים דַּרְכּֽוֹ׃ כׇּל־אׇרְח֣וֹת יְ֭הֹוָה חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֑ת לְנֹצְרֵ֥י בְ֝רִית֗וֹ וְעֵדֹתָֽיו׃ לְמַֽעַן־שִׁמְךָ֥ יְהֹוָ֑ה וְֽסָלַחְתָּ֥ לַ֝עֲוֺנִ֗י כִּ֣י רַב־הֽוּא׃ מִי־זֶ֣ה הָ֭אִישׁ יְרֵ֣א יְהֹוָ֑ה י֝וֹרֶ֗נּוּ בְּדֶ֣רֶךְ יִבְחָֽר׃ נַ֭פְשׁוֹ בְּט֣וֹב תָּלִ֑ין וְ֝זַרְע֗וֹ יִ֣ירַשׁ אָֽרֶץ׃ ס֣וֹד יְ֭הֹוָה לִירֵאָ֑יו וּ֝בְרִית֗וֹ לְהוֹדִיעָֽם׃ עֵינַ֣י תָּ֭מִיד אֶל־יְהֹוָ֑ה כִּ֤י הֽוּא־יוֹצִ֖יא מֵרֶ֣שֶׁת רַגְלָֽי׃ פְּנֵֽה־אֵלַ֥י וְחׇנֵּ֑נִי כִּֽי־יָחִ֖יד וְעָנִ֣י אָֽנִי׃ צָר֣וֹת לְבָבִ֣י הִרְחִ֑יבוּ מִ֝מְּצוּקוֹתַ֗י הוֹצִיאֵֽנִי׃ רְאֵ֣ה עׇ֭נְיִי וַעֲמָלִ֑י וְ֝שָׂ֗א לְכׇל־חַטֹּאותָֽי׃ רְאֵֽה־אֹיְבַ֥י כִּי־רָ֑בּוּ וְשִׂנְאַ֖ת חָמָ֣ס שְׂנֵאֽוּנִי׃ שׇׁמְרָ֣ה נַ֭פְשִׁי וְהַצִּילֵ֑נִי אַל־אֵ֝ב֗וֹשׁ כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ׃ תֹּם־וָיֹ֥שֶׁר יִצְּר֑וּנִי כִּ֝֗י קִוִּיתִֽיךָ׃ פְּדֵ֣ה אֱ֭לֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל צָרוֹתָֽיו׃
פירוש רש”י
24:1: לַה׳ הָאָרֶץ. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: | תֵּבֵל. שְׁאָר אֲרָצוֹת: 24:2: עַל יַמִּים יְסָדָהּ. שִׁבְעָה יַמִּים מַקִּיפִין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאַרְבַּע נְהָרוֹת, יַרְדֵּן, וְיַרְמוּךְ, קַרְמִיוֹן, וּפוּגָה : 24:3: מִי יַעֲלֶה בְהַר ה׳. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל שֶׁלּוֹ, אֵין הַכֹּל כְּדַאי לִיקָרֵב אֵלָיו, אֶלָּא נְקִי כַפַּיִם וְגוֹמֵר: 24:4: לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי. לֹא נִשְׁבַּע בִּשְׁמִי וּבְנַפְשִׁי לַשָּׁוְא. מָצִינוּ לְשׁוֹן שְׁבוּעָה נוֹפֵל עַל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ צְבָאוֹת בְּנַפְשׁוֹ״ (ירמיהו נא:יד): 24:6: זֶה. שֶׁכָּךְ מַעֲשָׂיו, הוּא דּוֹר דֹּרְשָׁיו: 24:7: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם. בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, כְּשֶׁבָּא לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְדָבְקוּ שְׁעָרִים זוֹ בְּזוֹ, אָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁאָמַר: ״אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ״ (דברי הימים ב ו:מב): 24:9: פִּתְחֵי עוֹלָם. פְּתָחִים שֶׁקְּדֻשָּׁתָן עוֹלָמִית: 25:1: נַפְשִׁי אֶשָּׂא. אֲכַוֵּן לִבִּי: 25:3: הַבּוֹגְדִים רֵיקָם. הַגַּזְלָנִים הַחַמְסָנִים הַמּוֹשִׁיבִים אֶת הָעֲנִיִּים רֵיקָם מִנִּכְסֵיהֶם, כְּמוֹ ״וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם״ (תהלים ז:ה): 25:5: הַדְרִיכֵנִי. אַדְרִיצִימוֹ״י בְּלַעַ״ז: | אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם. הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא יוֹם לָאֻמּוֹת וְלַיְלָה לְיִשְׂרָאֵל: 25:6: כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. מִימוֹת אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: ״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ (בראשית ב:יז), וְנָתַתָּ לוֹ יוֹם מִשֶּׁלְּךָ, שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים: 25:7: כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי. הָרָאוּי לְחַסְדְּךָ זְכוֹר לִי, אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבְּיָדִי: 25:8: טוֹב וְיָשָׁר ה׳. וְחָפֵץ לְהַצְדִּיק בְּרִיּוֹתָיו: | עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. תְּשׁוּבָה. דָּבָר אַחֵר: יוֹרֶה חַטָּאִים הָרוֹצְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְגוֹ׳״ (דברים יט:ג). מִקְלָט מִקְלָט הָיָה כָּתוּב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּמַכּוֹת (מכות י.-י:): 25:11: לְמַעַן שִׁמְךָ. הָרַב סְלַח לַעֲוֹנִי: | כִּי רַב הוּא. כִּי נָאֶה לָרַב לִסְלֹחַ עָוֹן רַב: 25:12: מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה׳. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא יִבְחַר, הוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹב: 25:13: נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין. כְּשֶׁיָּלִין בַּקֶּבֶר, תָּלִין בְּטוֹבָה נַפְשׁוֹ: 25:16: כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי. וַעֲוֹן רַבִּים תָּלוּי בִּי, וּלְנֶגְדָּן אֲנִי יָחִיד. לְפִיכָךְ פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי, כִּי תְפִלָּתִי צְרִיכָה לִתְשׁוּעַת כָּל יִשְׂרָאֵל: 25:18: רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי. וְעַל יְדֵיהֶם שָׂא לְכָל חַטֹּאותָי: 25:19: וְשִׂנְאַת חָמָס. שֶׁלֹּא כַּדִּין: 25:21: יִצְּרוּנִי. יִשְׁמְרוּנִי:
פירוש רד”ק
24:1: לדוד מזמור זה המזמור חברו דוד שיאמרו אותו כשיכניסו הארון לבית קדש הקדשים. והיה זה אחר שהעלה עולה בהר המריה ונגלה אליו המקום וידע כי שם יהיה בית יי’ כמו שכתוב בדברי הימים (א כב א). ואמר: | ליהוה הארץ ומלואה תבל וישבי בה: ואף על פי שכל הארץ היא ליי’ זה ההר נקרא הר יי’ ומקום קדשו, כי הוא מקום קדשו באמת כי הוא מכון כנגד כסא הכבוד. והארץ היא כוללת כל הארץ כמו (בראשית א א): את השמים ואת הארץ. ותבל הוא מקומות הישוב. לפיכך אמר עם הארץ: ומלואה ועם תבל: וישבי בה. 24:2: כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה: וכונן הארץ על ימים ונהרות לצורך הברואים עליה, אבל זה ההר לא כונן אותו לכל הברואים, ואף לא לכל בני אדם אלא לנקי כפים ובר לבב והוא זרע יעקב שהם מבקשי יי’ ונצטוו שיהיו נקיי כפים וברי לבב. וכן היו פעמים רבות כמו בימי יהושע ובימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריו וכמו שאמר (יהושע כד לא): ויעבד ישראל את יי’ כל ימי יהושע. וכן בימי השופטים כל ימי השופטים *מספר שופטים (ב י זיח יט) נלמד ההפך; ודברי רבינו דוד המדקדק אינם מדקדקים כל כך במקום הזה; ואולי רצונו לומר: וכן בימי השופטים כל ימי השופטים הטובים; או: וכן בימי ה ז ק נ י ם כל ימי ה ז ק נ י ם. ובימי שמואל אמר (שמואל א ז ב): וינהו כל בית ישראל אחרי יי’. ובימי דוד ושלמה וכן בימי שאר המלכים שהיו טובים. ולא היה כזה באמה אחרת לעבוד את השם יחד, לפיכך אמר כי לא יעלה להר יי’ הקדש הזה כי אם דרשי יי’ והם בית יעקב. ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי לשון): ליי’ הארץ ומלואה זו ארץ ישראל; כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה שיושבת על שבעה ימים ועל ארבעה נהרות ואלו הן שבעה ימים *במדרש תהלים שלפנינו הסדר הוא כך: ימא רבא, ימא דטבריא, ימא דמילחא, וימא דסבכי, וימא דהילתא, וימא דשרייה, וימא דאספמיא: בירושלמי כלאים (ט ד) הסדר: ימא רבא, ימא דטבריא, ימא דסמכו, ימא דמילחא, ימא דחולתא, ימא דשלייה, ימא דאפמיא; כתובות (יב ג) הסדר: ימא רבא, ימא דטבריא, ימא דכובבו, ימא דמילחא, ימא דחילתא ימא דשילחת, ימא דאיפמייא; ובבבלי בבא בתרא (עד ב) ימה של טבריא, וימה של סדום, וימה של חילת, וימה של חילתא, וימה של סיבכי, וים אספמיא וים הגדול. והרואה יראה כי בשני התלמודים ובמדרש תהלים המספר שבעה כנכון, הגם שיש ביניהם שנוים; אבל בפרוש שלפנינו, מלבד שהמספר שמונה, דבריו לא יתכנו מטעמים אחרים וצריכים בדיקה ותקון; וכן נסחת הילקוט, וכל הנוסחאות האחרות פה צריכות בדיקה ותקון.: ימא רבא, ימה דסבכי, ימא דטבריא, ימא דמלחא, ימא דחולתא, ימא דחולייתא, ימא דשרייתי, ימא דאספמיא. ואלו הן ארבעה נהרות: ירדן וירמוך קרמיון ופיגא *במדרש תלים שלפנינו הסדר: ירדנה ופיגה וירמוך ותרמיון (בירושלמי איננו מונה הנהרות כלל); בבבלי בבא בתרא: ירדן וירמוך וקירומיון ופיגה; ובילקוט: ירדן וירמוך וקרמיון ופוגה: ואלה גם כן צריכין עיון.. ופרוש על ימים ועל נהרות: סמוך לימים ונהרות כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ). ואמרו כי אין ישוב בעולם רחוק מן הים שמונה עשר יום, וזה לתועלת הלחות לברואים; וכן הנהרות לתועלת הברואים. וזהו כמו שאמר (ישעיהו מה יח): לשבת יצרה, שכונן אותה כדי שיחיו היצורים בה. והטעם כי היא מתחלה לא נבראת כך, אלא להיותה כלה תחת המים, כי המים היו סובבים אותה מכל צד, כמו שהאויר סובב המים מכל צד, והאש סובב האויר מכל צד. והנה הארץ תחת המים כפי הטבע שיתן בהם, ולא עשה כן בתחלה כדי להודיע כי הכל בידו והופך הטבעים כרצונו; והאל צוה שתהיה מחיצתה האחת מגלה לשבת היצורים בה ואמר (בראשית א ט): יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. 24:3: מי יעלה בהר יהוה ומי יקום במקום קדשו: שאין ראוי לכל אדם שיעלה בו לפי שהוא מקום הקדש והתשובה. 24:4: נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו * וׄ זעירא. כך נכתב בגליון מידי הסופר הראשון; ואין שום הפרש בין הקרי לכתיב. ולא נשבע למרמה: והנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה והמחשבה והדבור, ובשלשתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו ובר בלבבו ונאמן בדבורו. נפשי ביו”ד והוא מאמר האל כמו (שמות כ ז; דברים ה יא): לא תשא את שם יי’ אלהיך לשוא; ונפשו הוא שמו. וכן אמר (עמוס ו ח): נשבע אדני יהוה בנפשו. וכתוב נפשו בוא”ו רצונו לומר: אפילו נפשו של הנשבע לא ישא לשוא ולא נשבע למרמה כי אם באמת ובצדקה. ואותה השבועה היא מצוה ליראי השם כמו שנאמר (דברים ו יג) ובשמו תשבע. וכתוב אחר אומר (שם י כ): את יי’ אלהיך תירא, אותו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע: כשיהיו בך אלו המדות אז בשמו תשבע. וכן הוא אומר (ירמיהו ד ב): ונשבעת חי יי’ באמת במשפט ובצדקה. 24:5: ישא ברכה מאת יהוה וצדקה מאלהי ישעו: ישא יקח כמו (רות א ד) וישאו להם נשים. ברכה על דרך קח נא ברכה מאת עבדך (מלכים ב ה טו). או פרוש: ישא אליו הנושא כמו (בראשית מג לד): וישא משאת מאת פניו להם. אותם שיעלו בבית יי’ ישאו ברכה מאת יי’ שיתן להם ברכתו וצדקתו ויושיעם מכל צרה וזהו: מאלהי ישעו. 24:6: זה דור דרשו דרשיו קרי. מי הוא שיעלה בהר יי’ ובמקום קדשו, שהוא נקי כפים ובר לבב? זהו דור דרשי יי’ והם ישראל. וזה היה בימי שלמה שבנה הבית. וכתוב דרשו כנגד דור שהוא דרך כלל לשון יחיד; וקרי דרשיו כנגד הפרטים שהם רבים. | מבקשי פניך יעקב כנגד האל מדבר המשורר: הם הם שיבקשו פניך בבית המקדש, יעקב והם ישראל; כי כל זרע יעקב נקראים בשם יעקב, כמו (ירמיהו ל י): ואתה אל תירא עבדי יעקב ואחרים זולתו. ואין צריך להוסיף זרע כמו שפרשו המפרשים. ומלת סלה: פרשתיה במזמור השלישי; ואינני צריך לפרשה בכל מקום. 24:7: שאו שערים ראשיכם הדרש (שוחר טוב; בבלי שבת ל א; מועד קטן ט א; סנהדרין קז ב ומקומות אחרים) הוא ידוע, שדבקו השערים זה בזה בשעה שבקש שלמה להכניס הארון בבית קדש הקדשים. ולפי דרך הפשט נראה לומר דרך משל כמו (תהלים צו יא יב): ירעם הים ומלאו, יעלז שדי וכל אשר בו; וכן אמר: שאו שערים ראשיכם. | והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד: כי כבוד גדול תקבלו היום שיבוא בכם מלך הכבוד. ולפי ששכן הכבוד על הארון בין שני הכרובים קראו בשם יי’ מלך הכבוד. וכן (שמואל ב ו ב): אשר נקרא שם שם יי’ צבאות ישב הכרבים עליו. וכן נקרא (יהושע ג יא) אדון כל הארץ; וכן נאמר עליו (במדבר י לה): קומה יי’; (שם לו) שובה יי’; וכן אמר עליו (תהלים מז ו): עלה אלהים בתרועה. ואמר: פתחי עולם שעד עתה נסע הארון ממקום למקום. בא מן המדבר לגלגל, ומן הגלגל לשילה, ומן שילה לארץ פלשתים, ומארץ פלשתים לבית שמש, ומבית שמש לקרית יערים, ומקרית יערים לבית עובד אדום, ומבית עובד לעיר דוד. ועתה הכניסוהו במקום שיהיה שם לעולם, לפיכך אמר פתחי עולם. וכן אמר (מלכים א ח יג): מכון לשבתך עולמים. ושער יקרא האסקופה עם המזוזה כמו שהיא; ופתח יקרא מה שנשאר מן השער מן הדלתות ולחוץ. ולכך נקרא פתח, שהוא נפתח תמיד. 24:8: מי זה מלך הכבוד וכאלו שואלים השערים: מי הוא זה מלך הכבוד? והתשובה: | יהוה עזוז וגבור יהוה גבור מלחמה: ואמר אלה התארים לפי שהארון היה יוצא עמהם במלחמה והיו מנצחים בו איביהם. 24:9: שאו שערים ראשיכם הכפל כמנהג הלשון: כפל ענין במלות שונות. והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב: כי זה הפסוק השני רמז לשוב הכבוד בבוא הגואל. ופרש: | ושאו פתחי עולם ראשיכם, כי ראשיכם שזכר עומד במקום שנים, כמנהג הלשון. | ויבוא מלך הכבוד: 24:10: מי הוא זה מלך הכבוד ובזה הפסוק לא הזכיר גבור מלחמה. והטעם לפרושנו כי אחר ששכן הארון בבית עולמים לא יצא עוד למלחמה, לפיכך היתה התשובה כשנות הענין. | יהוה צבאות הוא מלך הכבוד סלה: שנראה בכבודו בבית עולמים. וכן אמר שלמה (מלכים א ח יב; [דברי הימים ו א]): יי’ אמר לשכן [לשכון] בערפל. ואמר יי’ צבאות לפי שכל צבאות ישראל היו באים בזה הבית ולא יקריבו אלא בו. ולפרוש החכם רבי אברהם בן עזרא הזכיר גבור מלחמה בראשונה כי בשכון הכבוד בין ישראל ישכנו לבטח ואין להם מלחמה ולא יפחדו מאיב כי הכבוד ילחם בעבור קדושיו, ולא הזכיר בשנית גבור מלחמה בעבור וכתתו חרבותם [חרבתיהם] לאתים (ישעיהו ב ד; [מיכה ד ג]), והארץ תשקוט מכל מלחמה. וטעם יי’ צבאות: שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם, כי נקרא יי’ ככה בעבור צבא השמים. 25:1: לדוד זה המזמור נאמר באל”ף בי”ת; וכן יש אחרים בספר כמוהו. ויש אות אחת בראש כל פסוק, ויש שני פסוקים באות אחת, ויש בפסוק אחד שתי אותיות; ולא נודע אצלנו מפני מה באלו יותר מבאחרים אלא אם כן נזדמן לו בפיו ברוח הקדש. ויראה שכל מזמור שנאמר באל”ף בי”ת לפי גדלו ולפי הדברים הנכבדים הנאמרים בו נאמר כן. והנה אין בו בי”ת בראש פסוק ולא וא”ו ולא קו”ף; ויש בו רי”ש שתי פעמים. ויש אומרים כי הבי”ת היא מלת בך הסמוכה לאלהי (פסוק ב). וכן וא”ו ולמדני (פסוק ה); ולא נודע באמת. והדרש (שוחר טוב בקצת הוספה): בך עשרים ושתים אותיות. ופרוש: | אליך יהוה נפשי אשא: דרך תחנה כמו נשא לבבנו אל כפים (איכה ג מא). ויש מפרשים (רבי משה הכהן גיקטילא וזולתו): דרך מנחה כמו וישא משאת מאת פניו אלהם (בראשית מג לד). ובדרש (שוחר טוב בשנוים): כמו ואליו הוא נשא את נפשו (דברים כד טו); כמו השכיר שמקוה שכרו כן אקוה טובך וחסדך. דבר אחר: נפשי אשא זהו שאמר (תהלים לא ו): בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי יי’ אל אמת. כשהאדם ישן מפקיד רוחו אצל הקדוש ברוך הוא שמא עמד שחרית ולא מצאה? הרי כתוב: יי’ אל אמת. אמר רבי אלכסנדרי: בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חברו חדשים ומחזירם ישנים, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אדם יגע במלאכתו כל היום ולעת ערב נפשו יגעה ושחוקה והוא ישן ומשלים נפשו אצל הקדוש ברוך הוא ובשחרית היא חוזרת לגופה חדשה ונוחה דכתיב (איכה ג כג): חדשים לבקרים רבה אמונתך. רבי סימון בשם רבי שמעון אומר: ממה שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעים שרבה אמונתך לתחית המתים כנראה היתה נסחא נכונה לפני רבנו המחבר ולא כבשוחר טוב הנדפס, שיש בו ערבוב דברים, קצתם לקוחים ממדרש איכה רבתי.. 25:2: אלהי בך בטחתי ולא באחר, לפיכך תחנתי לפניך: | אל אבושה שלא אבושה. שאם לא תתן לי שאלתי הנה יש לי בשת בבטחוני; וכן הוא אומר (איוב כ): בשו כי בטח; בך בטחו ולא בשו (תהלים כב ו): ואם תתן לי שאלתי שבטחתי בך שתתננה לי לא אבוש. | אל יעלצו אויבי לי: ולא יעלצו אויבי לי. 25:3: גם כל קויך לא יבשו לא עלי לבדי אני מבקש שלא אבוש אלא גם על כל יראי שמך שמקוים לך. | יבשו הבוגדים ריקם: אבל אותם האנשים שהם בוגדים בי וביראיך ריקם וחנם אותם יבשו מסברם, כי אין סברם ובטחונם בך. ובדרש (שוחר טוב): גם כל קויך אלו ישראל. אמר דוד: בשעה שאני עומד בתפלה לפניך, עלי ועל עמך ישראל אני מתפלל. אל תהי תפלתי מאוסה לפניך, מפני שעיני כל ישראל תלויות בי ועיני תלויות בך; אם אתה שומע תפלתי כאלו שמעת תפלתם. 25:4: דרכיך יהוה הודיעני ארחותיך למדני: כפל הענין במלות שונות. ופרוש למדני: שתלמדני עד שאדע. ופרוש דרכיך יי’ הודיעני: כמו שבקש משה רבנו, עליו השלום (שמות לג יג): הודיעני נא את דרכך ואדעך; כי כשידע דרכיו ידענו. ופרוש הדבר: שישכילהו הנמצאות כלם שישיג טבעם והתקשרם קצתם בקצתם, וידע הנהגתו עמהם בכלל ובפרט. וכן כמו ששאל משה רבנו, עליו השלום (שם יח): הראני נא את כבודך, שאל גם כן דוד ואמר: 25:5: הדריכני באמתך והוא אמתת מציאותו. אמר בשאלה ראשונה: הודיעני שהיא חכמה שיוכל האדם לדעת אותה, והיא חכמת הטבע, וממנה ידע האדם הבורא, כי היא כסלם לידיעת חכמת האלהות, וממנה ידע האדם הבורא מה שיוכל לדעת והוא גוף; אבל אמתת מציאותו כמו שתשיג הנפש לא יוכל לדעת בעודו גוף, כמו שאמר (שם כ): כי לא יראני האדם וחי; לפיכך אמר: הדריכני באמתך כאדם המדריך הנער ללכת מעט מעט עד שירגיל וילך מעצמו. וכן פרוש | ולמדני הרגילני כמו הדריכני; וכן (ירמיהו לא יח): כעגל לא למד; (שם ב כד): למד מדבר, שענינם: הרגל. | כי אתה אלהי ישעי שתושיעני מצרות העולם הזה ותתן לי לב לקנות העולם הבא והוא ידיעת האמת. | אותך קויתי כל היום: כמו (תהלים טז ח): שויתי יי’ לנגדי תמיד. ופרוש קויתי כל היום: כמו כל הימים; וכן (תהלים ל זכו): כל היום חונן ומלוה; וכן (שם עב טו): כל היום יברכנהו. 25:6: זכר לי עתה | רחמיך יהוה וחסדיך שהיו לי תמיד, וזהו: | כי מעולם המה: כלומר בעת היצירה היו לי רחמיך וחסדיך בבטן אמי, ובגדלי אחרי צאתי. וכיון שגדלתני והבאתני עד הלום ראוי לך לחמול עלי, כי מעשה ידיך אני כמו שאמר איוב (י ט): זכר נא כי כחמר עשיתני. וחסדיך הראשונים זכר לי; וחטאות נעורי אל תזכר. 25:7: חטאות נעורי ופשעי אל תזכר ופרוש: אותם, שבימי נעורים יקראו חטאות, שלא שלמה דעת האדם ואין שם פשע, כי הפשע הוא המרד. וכשיהיה האדם מזיד בבואו בימים מעשרים שנה ומעלה שהוא בדעתו יקרא פושע, כי הוא מכיר ויודע ועובר המצוה הרי הוא מורד באדון המצוה אותו. | כחסדך זכר לי אתה והתפלל על כלם שלא יזכר לו האל לא זה ולא זה, אלא יזכר לו חסדיו ויגמלהו כחסדו ולא כמשפטו. | למען טובך יהוה: לא למעני אלא למען טובך וחסדך שאתה טוב וסלח. 25:8: טוב וישר יהוה על כן יורה חטאים בדרך: לפי שהוא טוב וישר לא ימאס החוטאים, אלא אם ירצו לשוב יקבלם ויורה אותם דרך הישרה. ופרוש בדרך בפתחו”ת הבי”ת: הדרך הידועה; והיא דרך התשובה. והיא ידועה לבני אדם מימי בראשית שהורה האל דרך התשובה לקין החוטא ואמר לו: אם תיטיב שאת (בראשית ד ז). 25:9: ידרך ענוים במשפט אותם הנכנעים ושבים מחטאם ידריכם במשפט, יפתח להם דרך התשובה ויכין לבם לדעת משפטי האל ודרכיו; וזהו: | וילמד ענוים דרכו: והוא כפל ענין במלות שונות. וטעם במשפט בפתחו”ת הבי”ת כי הוא ידוע בתורתו. והחכם רבי שלמה בן גבירול *שם משפחת החכם המשורר הפלוסוף והמקובל הלזה היה כנראה: גבירול, והוא ייברול (ראה כתב יד המונח פה והמסמן: Add. 379, פב ב( והוא אביסיבירון = Avicebron (ראה כתב יד המונח פה והמסמן: Mm. 6. 32. 3 יא ב). והמצאת החכם הגדול מאור עינים ומאור עינינו רב שלמה Munk (על משכבו יבא שלום וינוח!) בספרו: Mélanges (צד 152) לא נצרכה אלא להעדפה; כי בכתב יד הנזכר באחרונה קראנו ושם נאמר בפרוש: “אביסיבירון רצוני לומר בן גבירול בספרו הנק’ מקור חיים”. וכתב יד הזה נכתב במאה החמש עשרה למספר הרגיל. פרש: (תקון מדות הנפש א ג): והענוים מגיעים אל רצון הבורא במדת הבשת ומשיגים העולם (הנועם) הקיים ולומדים דרכו (דרכיו) כמו שנאמר ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. 25:10: כל ארחות יהוה כי כל דרכיו | חסד ואמת והם כל הדרכים אשר צוה בתורתו ללכת בהם הן חסד ואמת אין בהן נפתל ועקש. | לנצרי בריתו ועדתיו: לא למעקשי נכונה שלא יוכלו להכיר האמת. וכן הוא אומר (הושע יד י): כי ישרים דרכי יי’ וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. והחכם הגדול הרב רבנו משה, זכרו לברכה, פרש הפסוק הזה (מורה הנבוכים ג יב ג): בהנהגת העולם. אמר החכמים החשובים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו כמו שבאר דוד, עליו השלום, ואמר כל ארחות יי’ חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצות התורה וידעו תכליתם התבאר להם צד החסד והאמת בכל ולזה שמו תכליתם וזה מה שכוון בהם מאשר הם אדם והוא ההשגה מפני הכרחי הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים לחם לאכול ובגד ללבוש מבלתי מותר. 25:11: למען שמך יהוה שנקרא שמך טוב וסלח | וסלחת לעוני העון המיוחד שהוא גדול מכל העונות שעשה והוא עון בת שבע. אמר: אף על פי שבקשתי מלפניך מחילה וסליחה על חטאתי ופשעי, על אותו העון אני שונה לך לבקש מחילה | כי רב הוא: 25:12: מי זה האיש ירא יהוה מי שירצה להיות ירא יי’ יכין לבבו | יורנו בדרך יבחר: כי האל יעזר אותו ויורנו בדרך שיבחר האל שילך בה האדם והיא הדרך הטובה. ויש מפרשים (רבי אברהם בן עזרא): שיבחר האדם. 25:13: נפשו בטוב תלין אם יאחז הדרך שיורנו, נפשו בטוב תלין במותו. וזה עקר שכר האדם. | וזרעו יירש ארץ: למען צדקתו וישרו יברך האל בניו וזרעו אחריו בגללו. 25:14: סוד יהוה ליראיו סוד יי’ לא יגלה כי אם ליראיו; כי המתעסקים בחכמה אם לא יהיו יראי האל ושלמים במצותיו לא יגלה להם סוד האל. | ובריתו להודיעם: להודיעם בריתו שגלה להם סודו. והברית היא שכורת עם הנשמה להשכילה ולאספה אל כבודו בהפרדה מהגוף. וכן קראה ברית באמרו למשה רבינו, עליו השלום (שמות לד י): הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה פלאת. והברית היא שחננו אור השכל ודבקה נפשו בעליונים. ואמר לו: נגד כל עמך, לומר: זה שעשיתי עמך הוא אות רוחני שלא יכיר אדם בו זולתך, אבל אות אחר גשמי אעשה עמך נגד כל עמך והוא קרינת אור פניו. ומהאות הגשמי יכירו וידעו כי אות רוחני חוננתיך. 25:15: עיני תמיד אל יהוה כי הוא מבטי ואליו אני נשא את עיני, ולא לעזרת אחר. | כי הוא יוציא מרשת רגלי: פרושו מרשת העונות או מרשת האויבים, לפי מחשבתם שהם חושבים ללכדני. ועל האויבים מאמות העולם דבר שהם אויבי ישראל, כמו שאמר בסוף המזמור. ועד הנה דבר בצרכי הנפש; ועתה ידבר בצרכי הגוף, שיצילהו מאויביו, כמו שדבר בהם בתחלת המזמור (פסוק ב) אל יעלצו אויבי לי כי גם הם מצרכי הנפש, כי אם יטרידוהו האויבים במלחמתם לא יהיה לו פנאי בצרכי הנפש. 25:16: פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני: אף על פי שאני מלך ויש לי עם רב יחיד ועני אני, כי אינני בוטח ברב חיל אלא בגבורתך לבד. ועני פרושו נכנע כמו (איוב לו טו) יחלץ עני בעניו. כלומר: אף על פי שאני מלך איני מתגאה במלכותי, אבל אני שפל ונכנע. ובדרש (שוחר טוב בשנוי קצת): וכי יחיד היה דוד והלא כתיב (דברי הימים א ב טו) אצם הששי דוד השביעי וכן: וכי עני היה דוד? והלא כתיב (שם כב יד): והנה בעניי הכינותי לבית יי’ זהב ככרים מאה אלף? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לפי ששמתני מלך על בניך ועיניהם תלויות בי וכולם צריכים לי; ולפי שהם רבים, ואני עיני תלויות בך אני יחיד כנגדם, לפיכך אמר: יחיד ועני אני. 25:17: צרות לבבי הרחיבו הרחיבו הצרות מושבם בלבי, כלומר כי רבות הן. ובאמרו כי הצרות הרחיבו הוא דרך צחות. לכן אני צועק אליך, | ממצוקותי הוציאני: שתוציאני ממצוקותי שאני נלכד בהן, כי אם לבבי נלכד במצוקות וצרות לא יהיה לבבי פנוי לעבודתך. 25:18: ראה עניי כמו שפרשתי (פסוק טז). | ועמלי שאני עמל במלחמות. | ושא כל חטאותי: שיהיה עניי כפרת חטאתי, כי למצוה עמלי הוא שאני נלחם בעד ישראל. 25:19: ראה איבי כי רבו, ראה איבי: פלשתים ואדום עמון מואב וארם. | ושנאת חמס שנאוני: שלא הרעותי להם והם נלחמים בי. ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי): אם עשו שונא ליעקב לפי שנטל ממנו הברכה, לברבריים מה עשה? לפלשתים מה עשה? לגתניים מה עשה? הוי: ושנאת חמס שנאוני. 25:20: שמרה נפשי והצילני אל אבוש כי חסיתי בך: הצילני מידם כי הם ארבים לנפשי לפי שלא הצליחו על ישראל מעת שמלכתי. 25:21: תם וישר יצרוני כי קויתיך: עי עמי התם והישר ועמהם העול והחמס. והתם והישר יצרוני מרעתם כי בכל צרותי קויתיך. 25:22: פדה אלהים בין בחיי בין במותי, הנני מתפלל שתפדה | את ישראל מכל צרותיו:
פירוש מלבי”ם
24:1: לדוד מזמור, קבלו חז”ל שמזמור זה נתקן לאמרו בעת הכנסת הארון לבית קה”ק, יצייר בו נשגבות, שאחרי ראינו שייחד ה’ את הארץ הזאת בהשגחתו המופלאת לכוננה וליסדה לארץ נושבת, הסברא נותנת שיש לו אהבה ודבקות בה, וכמ”ש שמיום שברא הקב”ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, אולם חטא הדורות הקדמונים גרמו להפסיק הדבוק הזה עד שבאו האבות שהם התחילו לעלות בהר ה’ ולהמשיך ההשגחה והשכינה אל הארץ, עד שאח”כ נצטרפו בניהם והגיעו למדרגה שימצא דור שלם שכולם ראוים אל הענין האלהי עד שהתיחדה השכינה לשכון כבוד בתוכו בין כנפי הכרובים, וכבר אמרו חז”ל במדרשם, משל למלך שגזר שלא ירדו בני רומי לסוריא ולא יעלו בני סוריא לרומי לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל את הגזרה, כך תחלה כתיב השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם וכשבא ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל העליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה’ על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה’, ר”ל שהגם שהיה מכוונת האלהי שיהיה חבור לעליונים עם התחתונים לא התקיים זה ע”י חטאי הדורות, וכאלו היה גזרה עי”כ שהשמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם, עד שבאו השלמים האבות עד משה איש האלהים שהתחילו לעלות בהר ה’ וירד ה’ על הר סיני, וע”י התורה נמצאו דור דורשיו דור שלם ראוים אל הענין הגדול הזה ויעלו אל ה’ משה ואהרן וזקני ישראל, ואח”ז נזדככו כל העם אל מעלות השלימות מאז ירד ה’ לשכון כבוד בתוכם במשכן ואח”כ במקדש, וז”ש לה’ הארץ ומלואה הוא כלל כדור הארץ, וגם תבל ויושבי בה הוא החלק המיושב, ומפרש נגד מ”ש לה’ הארץ ומלואה כי הוא על ימים יסדה, שתחלה היתה הארץ כולה מכוסה במים וצוה ה’ שיקוו המים אל הימים ועי”כ נתיסדה היבשה, ונגד מ”ש תבל ויושבי בה כי על נהרות יכוננה, שגמר בנין הארץ שתהיה ראויה לישוב בני אדם היה ע”י הנהרות שעי”כ ימצאו מים ויכוננו עיר מושב: 24:3: מי, ר”ל והנה מן ההשגחה הפרטיית הזה שהשגיח על הארץ יחויב כי לה’ הארץ ושימצא שכינתו שם ושיהיה לו דיבוק עם התחתונים רק היה צריך שימצאו שלמים אשר יעלו בהר ה’ ויבטלו את הגזרה שלא יעלו בני סוריא לרומי, אבל מי יעלה בהר ה’, וגם אם ימצא מי שיעלה שם לפי שעה מי יקום במקום קדשו, שיעמוד שם בדבקותו ויתהלך לפני האלהים בקדש, הלא לזה צריך שיהיה נקי כפים במעשים, ובר לבב במחשבותיו ודעותיו, אשר לא נשא לשוא נפשי, כי באמת נתן ה’ אל האדם הכנות אל השלימות והאושר, א. מצד הנפש האלהית הנמצא בנו שקראה בשם נפשי, כי היא נפש ה’ וחלק מעצמותו יתברך, והיא תוליכהו אל הר ה’ אם לא ישא אותה לשוא ודברי רוח והבל להשביתה משלימותה, ב. שהכחות אשר נטע ה’ באדם רובם נוטים לטוב, כמו כח החכמה והבינה כח המוסרי אשר באדם אשר יעוררהו ויאסרהו במוסר אל הטוב, ועל כוונה זאת אמרו חז”ל במליצתם כשנוצר האדם נר דולק על ראשו, וכשיוצא לאויר העולם משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע, הנר היא הנשמה האלהית נר אלהים נשמת אדם, והשבועה הם הכחות המוסריות והתבוניות והמדות הטובות השתולים בנפש שהם יאסרוהו לעשות טוב, כמו שאוסרים את האדם ע”י נדר ושבועה, ועז”א אם לא נשבע למרמה, ר”ל שלא עבור על השבועה והרגשת המוסר והטוב הנמצא בנפשו הכופה אותו אל עשות הטוב והיושר: 24:5: ישא, ואז כשיעלה בהר ה’ ישא ברכה מאת ה’ שהוא הסיוע שיסייעו ה’ וישפיע בו כח להוסיף שלימות שזה גדר הברכה שהיא תוספת על הטוב הנמצא, וגם ישא צדקה מאלהי ישעו שהוא מה שיאציל עליו רוח קדוש ממרום מצד הצדקה העליונה שלא תביט כלל על ההכנה ומעשה האדם כמ”ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני: 24:6: זה דור דורשיו, עפ”ז אומר שהגם שידמה שהוא דבר רחוק שימצא איש אשר יעלה בהר ה’, וימים רבים עברו ואין עולה ומוריד ומשתף עליונים ותחתונים, בכ”ז הלא נמצא עתה דור שלם שהגיעו אל המעלה הזאת וכולם עלו בהר ה’ עד שהדור ההוא שהם כולם דורשי ה’ ומבקשי פניך הם יעקב, ר”ל הדור ההוא הם כולם במדרגת יעקב, שהוא אשר ראה את הסולם הזה שבו עולים אל האלהים, ובו ירדו מלאכי אל למטה, וישתתפו עליונים ותחתונים, ואז היה ה’ נצב עליו ולא היו רק יחידים שהיו מרכבה לשכינה, ועתה נמצא דור דורשיו שכולם הם יעקב, וכולם עלו בסולם אל האלהים: 24:7: שאו, אחרי שספר כי בטלה הגזרה, וכי נמצא עתה דור קדוש עולים בסולם למעלה למעון הקדש, יחויב מזה שירדו ג”כ תחתונים למטה ושיבא מלך הכבוד לשכון כבוד בהיכלו תחת כנפי הכרובים, עפ”ז יאמר, אתם שערי המקדש שאו ראשיכם, וגם ינשאו פתחי עולם, הפתחים שדרך שם נכנסים מעולם אל עולם, היינו מעולם העליון אל עולם התחתון, ויבא מלך הכבוד, ר”ל שה’ הוא מלך על הכבוד, שכל הכבוד הנמצא בבריאה הוא מלך עליה, כי הכל מאתו ומלכותו מושלת בכל כבוד והנה ידבר בזה בשתי בחינות, בחינה אחת היא מה שינשאו פתחי עולם, שהנפעל מורה שינשאו מצד ההכרח, והוא מצד שה’ הוא המושל להרוס כל סדרי הטבע לגמול ולענוש שמצד זה ייראו כולם מפניו יראת הפחד וינשאו מצד יראתו, וע”ז שואל, מי זה מלך הכבוד, אשר ינשא מצד יראתו ופחדו? משיב מפני שה’ הוא עזוז וגבור, והוא גבור מלחמה, הגבור הוא מצד כחו בעצמו, והגבור מלחמה הוא היודע טכסיסי מלחמה, ר”ל שהוא גבור מצד עצמו ברצותו להרוס כל חקי הטבע ולהכניע כולם בכחו הנסיי והפלאיי, וגם הוא גבור מלחמה לסדר כל צבאות הטבע כפי רצונו וחכמתו ללחום בצבאותיו ולנצח ולמשול ממשל רב, (כמ”ש עמ”ש ה’ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה), ומצד זה ינשאו פתחי עולם מפניו בהכרח מפני פחדו ומוראו: 24:9: שאו, עתה יאמר שראוי שישאו השערים ראשם מעצמם ושאו פתחי עולם בלא מכריח ולא מפני פחד העונש רק מצד יראת הרוממות מצד שהוא בורא כל, שמצד זה יחוייב אליו ההכנעה הטבעיית, וע”ז שואל. מי הוא זה מלך הכבוד שישאו מעצמם מלפניו מצד יראת רוממתו? ומשיב ה’ צבאות, ע”י שכל צבאות הבריאה הם שלו, עי”כ הוא מלך הכבוד, אינו דומה כמלך שהכבוד אינו שלו רק ע”י המכבדים אותו, אבל אחר שכל הצבאות הם שלו א”כ כבודו עצמי לו, והוא עצמו הוא מלך הכבוד: 25:1: לדוד אליך ה’ נפשי אשא, פסוק זה הוא קוטב המזמור ויסודו, בו יאמר, שכמו שהמורה בחצים ישים לו אות שאליו יורה למטרה, כן שם את ה’ לאות ולמטרה אל כל מבוקשיו וחפציו, בין הגשמיים בין הרוחניים, ואמר רק אליך ה’ אשא נפשי, אתה עיקר מגמתי לא דבר זולתך, שכל עניני אתה הוא תכלית מבוקשי, וכל חפצי הם רק אמצעיים להגיע על ידם אל התכלית זה: 25:2: אלהי, (בענין צרכיו הגשמיים) הנה בכל עניני בך בטחתי, ולכן אבקש אל אבושה, כאילו אין תכלית בקשתו השגת הצרכים רק השגת הבטחון בל יתבייש על בטחונו בה’ עת יהיה לו מקור אכזב, ובעבור תכלית זה אני מבקש אל יעלצו אויבי לי שבזה יגיע חילול ה’: 25:3: גם, בזה יסובב שגם כל קויך לא יבושו, משא”כ אם לא יתמלא בטחוני, וכן עי”כ יבושו הבוגדים ריקם, לפ”ז אין התכלית אצלי השגת דבר המובטח רק קיום הבטחון עצמו שיתגדל כבוד השם: 25:4: דרכיך, (בענין צרכיו הנפשיים) אבקש לדעת דרכיך, שדרך הוא הקבוע לרבים, הדרך הגדול, והארחות הם המסתעפים מן דרך הגדול אל הצדדים, הדרכים הגדולים די בהודעה והארחות הפרטיים צריכים לימוד, כי הם רבים ואינם ניכרים כ”כ, ובנמשל דרכיך הודיעני הם הדרכים הכוללים שבהם תנהיג את עולמך כגון הרחמים והחנינה ארך אפים ורב חסד, תודיעני למען אתנהג בהם, כמ”ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו’, וארחותיך למדני הם הפרטים המתפרדים מדרך הגדול, שיתנהג ה’ בעתים פרטים ובמקומות פרטים ובאנשים יחידים, וכן לדעת איך יתנהג האדם בעתים ובענינים פרטיים שילוז לפעמים מדרך הכולל, כמו להתאכזר נגד רשעים ולהתגאות ולעוז כנגדם וכדומה שזה צריך לימוד: 25:5: הדריכני, אחר שבקש שיודיעהו ההנהגה במדות בקש שיודיעהו האמתיות הנעלמים משכל האדם ולא יושגו אלא בנבואה מסוד ה’ ליראיו, והאמתיות האלה יתחלקו למעשיי ועיוני, כמו השגת עניני האלהות ודרכיו בשכל העיוני, וידיעת התורה חקיה ומצותיה בשכל המעשי, על המעשי אמר הדריכני באמתך, ועל העיוני אמר ולמדני, ובאר טעם בקשתו כי אתה אלהי ישעי המושיעי בכל צרכי הגופנים והנפשיים, וגם בזה אומר שאינו מכוון בזה תועלת עצמו, להשיג עי”כ איזה כבוד וכדומה, רק אותך קויתי כל היום שאתה תכלית תקותי, וכל יתר הדברים שאבקש הוא רק שיהיו אמצעים להשיג אותך ולעבדך שהוא תכלית תקותי, כמ”ש אליך ה’ נפשי אשא: 25:6: זכור, בא בטענה כי בתחלת יצירת האדם השגיח עליו בתכלית הרחמים והחסד מבלי שהיה ראוי אליו כי הנעדר לא עבד את ה’ עדיין, וכל הטוב שהשפיע ה’ על האדם בראשית יצירתו היה חסד חנם מבלי קדימת מפעל ומעשה מהנוצר, וא”כ ראוי שתתמיד חסדך זה בלי הפסק אף שאיני ראוי לזה עפ”י מעשי, ואמר רחמיך נגד מה שהשלימו בכל איברי גופו בתכלית הרחמים בכל אבר ואבר, וחסדיך נגד כחות השכל והבינה שהוא מצד החסד למען ישיג גדולתו, וזה מגביל נגד שני הבקשות שבקש על עניני הגוף ועל עניני הנפש, וכל אלה מעולם המה ר”ל מעת היצירה: 25:7: חטאת, אולם אבקש בעת תזכר חסדיך ורחמיך שעשית לי לא תזכר כנגד זה חטאת נעורי ופשעי שאני הייתי כפוי טובה וחטאתי, שאז יגדל החטא לפי ערך החסד ויתחייב שע”י חטאתי יפסקו ממני החסד והרחמים, ושיעור הכתוב כחסדך (אשר) תזכר לי אתה (ר”ל חסד שעשית אתה) אל תזכר חטאת נעורי ופשעי שחטאתי אני, להעריך זה כנגד זה, למען טובך ה’ וראוי שאת הטוב תזכור ולא את הרע: 25:8: טוב וישר ה’, הנה מצד שהוא טוב יורה חטאים בדרך, שהם החוטאים מצד השגגה יראם הדרך, ומצד שהוא ישר: 25:9: ידרך ענוים, אלה שיודעים הדרך רק שיש מניעות שמעכב בעדם לעשות את הראוי כמו בקשת הצרכים ושאר סיבות יסייע אותם שילכו בדרך משפט, היינו בדרך הראוי, גם ילמד ענוים דרכו המיוחד מסוד ה’ ליראיו: 25:10: כל ארחות, והגם שתמצא לפעמים שה’ אינו הולך בהנהגתו בדרך הזה הכולל, רק הולך בארח פרטי נפרד מדרך הכולל, כמו שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, הנה גם הארחות הם חסד ואמת, שלפעמים הם מצד החסד כמו שרעות הצדיקים בא לכפר עון קל שעשו ולהגדיל שכרם בעוה”ב ולפעמים הוא מצד האמת ומה”ד להאריך אף לרשע עד שיתמלא סאתו ולהאבידו בעוה”ב, וכ”ז ידוע לנוצרי בריתו ועדותיו, הם יודעים שהארחות האלה הם חסד ואמת: 25:11: למען, (חוזר אל התפלה), נגד מה שבקש חטאת נעורי ופשעי אל תזכור, מוסיף לבקש, למען שמך ה’ כי רב הוא וסלחת לעוני, שתסלח העון לגמרי, ולא לבד הפשע כי גם העון שחמור ממנו, וזה תעשה למען שמך שאתה מלא רחמים וסולח לעונות: 25:12: מי זה, אחר שהשלים תפלתו שיחונהו ה’ בין בצרכיו הגשמיים בין בנפשיים, אומר שליראי ה’ האמתיים יש עוד דרך אחר מעולה מן הדרך הזה שהתפללתי עליו עד הנה, והוא שהם ימאסו עניני עולם הזה לגמרי ולא יבקשו רק אושר הנפש הרוחני, וז”ש מי זה האיש אשר הוא ירא ה’ באמת, ה’ יורהו דרך אחר אשר יבחר, והוא כי נפשו בטוב תלין עקר השתדלותו יהיה על אושר נפשו האלהית שהיא תלין בטוב ושכר עוה”ב, ולא ירצה מן העוה”ז רק קיום המין שזרעו יירש ארץ, שבניו הם יצלחו בזכותו והוא די לו בקב חרובין מע”ש לע”ש: 25:14: סוד, מפרש נגד מ”ש נפשו בטוב תלין אומר שענין זה של נצחיית הנפש ועדונה לעוה”ב הוא סוד ה’ ליראיו, שהם יודעים סוד הנפש וענינה ושיפה קורת רוח אחת בעוה”ב מכל חיי העוה”ז, ונגד מ”ש וזרעו יירש ארץ, מפרש ובריתו להודיעם שע”ז יודיע ה’ ליראיו בריתו, כמו שכרת ברית עם האבות שיירשו בניו את הארץ, ועם דוד שלא תופסק המלכות מזרעו: 25:15: עיני, ולכן גם אני בחרתי בדרך זה ועזבתי כל עניני העוה”ז, רק עיני נשואות תמיד אל ה’ אל העולם העליון הרוחני, והגם שאדע שע”י שעיני נשואות למעלה אוכל ליפול בקל ברשת אשר פרשו לרגלי, בכ”ז לא אפסק מן הדביקות להסתכל בארץ, כי ידעתי כי אף שיבואו רגלי תוך הרשת הוא יוציא מרשת רגלי: 25:16: פנה אלי, בהיותו מצייר א”ע במעמד הפרישות והדביקות, יצייר א”ע שהוא נבדל מכל העולם בין משכניו וריעיו וב”ב בין מעשרו וקנינו, ומבקש פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני, כי אין לי מאומה בזה העולם: 25:17: צרות לבבי, גם על הצרות שיגיעוני בעולם איני משים לב, בהפך הם הרחיבו לי ואני שמח עליהם, לבד זאת אבקש ממצוקותי הוציאני, שהמצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, מזה תוציאני כי היא תשבית אותי מעבודת ה’, אבל על הצרה החיצונית, איני משים לב כי אני מהביל עניני העוה”ז לגמרי: 25:18: ראה, כי העוני והעמל שיגיע לי בעולם יהיה לי לכפרת עון וע”ז בקש ראה עניי ושא לכל חטאתי, זאת שנית אבקש (יט-כ) ראה אויבי כי רבו, שמרה נפשי והצלני לבל יחטיאו את נפשי, וזאת שנית בל אבוש כי חסיתי בך ויהיה מזה חילול השם, כמ”ש בתחלה בך בטחתי אל אבושה: 25:21: תם, אולם אבקש שלא ע”י מלחמה ורב חיל תצרני מן האויבים, רק התם והיושר המה יצרוני ע”י שקויתיך, שתומי וישרי ישמרו אותי: 25:22: פדה, לעומת מה שאמר שהוא מהביל עניני העוה”ז ואינו משים לב להתפלל על צרותיו כי הצרות הרחיבו את לבבו, אומר בכ”ז בעבור הכלל אני מבקש פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו, כי לא כל בני אדם הם במדרגה זו להתיאש מכל עניני העולם ולבל ירגישו בצרות ועוני:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “שאו שערים ראשיכם… ויבוא מלך הכבוד” — כניסת ארון ה’ לירושלים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מזמור כה — “אליך ה’ נפשי אשא” — תפילה אלפביתית לחסד ולמחילה
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/רְבוּתָ/א (Strong’s H7238) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מזמור כד: שאלה ותשובה — “מי יעלה בהר ה’?” ואחר-כך “שאו שערים” — קשר בין הכניסה לבית לבין זהות הכניסה. מזמור כה — אקרוסטיכון: שיר אלפביתי — חינוך לתפילה שיטתית, מכסה כל היבטי הפנייה לה’.