תהלים ט-י — “אהודה ה’ בכל לבי”
פסוקים
לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־מ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ אוֹדֶ֣ה יְ֭הֹוָה בְּכׇל־לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כׇּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃ בְּשׁוּב־אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ׃ כִּֽי־עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק׃ גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ הָֽאוֹיֵ֨ב׀ תַּ֥מּוּ חֳרָב֗וֹת לָ֫נֶ֥צַח וְעָרִ֥ים נָתַ֑שְׁתָּ אָבַ֖ד זִכְרָ֣ם הֵֽמָּה׃ וַֽ֭יהֹוָה לְעוֹלָ֣ם יֵשֵׁ֑ב כּוֹנֵ֖ן לַמִּשְׁפָּ֣ט כִּסְאֽוֹ׃ וְה֗וּא יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק יָדִ֥ין לְ֝אֻמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים׃ וִ֘יהִ֤י יְהֹוָ֣ה מִשְׂגָּ֣ב לַדָּ֑ךְ מִ֝שְׂגָּ֗ב לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה׃ וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְהֹוָֽה׃ זַמְּר֗וּ לַ֭יהֹוָה יֹשֵׁ֣ב צִיּ֑וֹן הַגִּ֥ידוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִֽילוֹתָֽיו׃ כִּֽי־דֹרֵ֣שׁ דָּ֭מִים אוֹתָ֣ם זָכָ֑ר לֹֽא־שָׁ֝כַ֗ח צַעֲקַ֥ת (עניים) [עֲנָוִֽים]׃ חָֽנְנֵ֬נִי יְהֹוָ֗ה רְאֵ֣ה עׇ֭נְיִי מִשֹּׂנְאָ֑י מְ֝רוֹמְמִ֗י מִשַּׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃ לְמַ֥עַן אֲסַפְּרָ֗ה כׇּֽל־תְּהִלָּ֫תֶ֥יךָ בְּשַׁעֲרֵ֥י בַת־צִיּ֑וֹן אָ֝גִ֗ילָה בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ טָבְע֣וּ ג֭וֹיִם בְּשַׁ֣חַת עָשׂ֑וּ בְּרֶֽשֶׁת־ז֥וּ טָ֝מָ֗נוּ נִלְכְּדָ֥ה רַגְלָֽם׃ נ֤וֹדַ֨ע׀ יְהֹוָה֮ מִשְׁפָּ֢ט עָ֫שָׂ֥ה בְּפֹ֣עַל כַּ֭פָּיו נוֹקֵ֣שׁ רָשָׁ֑ע הִגָּי֥וֹן סֶֽלָה׃ יָשׁ֣וּבוּ רְשָׁעִ֣ים לִשְׁא֑וֹלָה כׇּל־גּ֝וֹיִ֗ם שְׁכֵחֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ כִּ֤י לֹ֣א לָ֭נֶצַח יִשָּׁכַ֣ח אֶבְי֑וֹן תִּקְוַ֥ת (ענוים) [עֲ֝נִיִּ֗ים] תֹּאבַ֥ד לָעַֽד׃ קוּמָ֣ה יְ֭הֹוָה אַל־יָעֹ֣ז אֱנ֑וֹשׁ יִשָּׁפְט֥וּ ג֝וֹיִ֗ם עַל־פָּנֶֽיךָ׃ שִׁ֘יתָ֤ה יְהֹוָ֨ה׀ מוֹרָ֗ה לָ֫הֶ֥ם יֵדְע֥וּ גוֹיִ֑ם אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה׃ לָמָ֣ה יְ֭הֹוָה תַּעֲמֹ֣ד בְּרָח֑וֹק תַּ֝עְלִ֗ים לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה׃ בְּגַאֲוַ֣ת רָ֭שָׁע יִדְלַ֣ק עָנִ֑י יִתָּפְשׂ֓וּ׀ בִּמְזִמּ֖וֹת ז֣וּ חָשָֽׁבוּ׃ כִּֽי־הִלֵּ֣ל רָ֭שָׁע עַל־תַּאֲוַ֣ת נַפְשׁ֑וֹ וּבֹצֵ֥עַ בֵּ֝רֵ֗ךְ נִ֘אֵ֥ץ׀יְהֹוָֽה׃ רָשָׁ֗ע כְּגֹ֣בַהּ אַ֭פּוֹ בַּל־יִדְרֹ֑שׁ אֵ֥ין אֱ֝לֹהִ֗ים כׇּל־מְזִמּוֹתָֽיו׃ יָ֘חִ֤ילוּ דְרָכָ֨ו׀ בְּכׇל־עֵ֗ת מָר֣וֹם מִ֭שְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּ֑וֹ כׇּל־צ֝וֹרְרָ֗יו יָפִ֥יחַ בָּהֶֽם׃ אָמַ֣ר בְּ֭לִבּוֹ בַּל־אֶמּ֑וֹט לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־בְרָֽע׃ אָלָ֤ה׀ פִּ֣יהוּ מָ֭לֵא וּמִרְמ֣וֹת וָתֹ֑ךְ תַּ֥חַת לְ֝שׁוֹנ֗וֹ עָמָ֥ל וָאָֽוֶן׃ יֵשֵׁ֤ב׀ בְּמַאְרַ֬ב חֲצֵרִ֗ים בַּֽ֭מִּסְתָּרִים יַהֲרֹ֣ג נָקִ֑י עֵ֝ינָ֗יו לְֽחֵלְכָ֥ה יִצְפֹּֽנוּ׃ יֶאֱרֹ֬ב בַּמִּסְתָּ֨ר׀ כְּאַרְיֵ֬ה בְסֻכֹּ֗ה יֶ֭אֱרֹב לַחֲט֣וֹף עָנִ֑י יַחְטֹ֥ף עָ֝נִ֗י בְּמׇשְׁכ֥וֹ בְרִשְׁתּֽוֹ׃ (ודכה) [יִדְכֶּ֥ה] יָשֹׁ֑חַ וְנָפַ֥ל בַּ֝עֲצוּמָ֗יו (חלכאים) [חֵ֣ל כָּאִֽים]׃ אָמַ֣ר בְּ֭לִבּוֹ שָׁ֣כַֽח אֵ֑ל הִסְתִּ֥יר פָּ֝נָ֗יו בַּל־רָאָ֥ה לָנֶֽצַח׃ קוּמָ֤ה יְהֹוָ֗ה אֵ֭ל נְשָׂ֣א יָדֶ֑ךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח (עניים) [עֲנָוִֽים]׃ עַל־מֶ֤ה׀ נִאֵ֖ץ רָשָׁ֥ע׀אֱלֹהִ֑ים אָמַ֥ר בְּ֝לִבּ֗וֹ לֹ֣א תִדְרֹֽשׁ׃ רָאִ֡תָה כִּי־אַתָּ֤ה׀ עָ֘מָ֤ל וָכַ֨עַס׀ תַּבִּיט֮ לָתֵ֢ת בְּיָ֫דֶ֥ךָ עָ֭לֶיךָ יַעֲזֹ֣ב חֵלֵ֑כָה יָ֝ת֗וֹם אַתָּ֤ה׀ הָיִ֬יתָ עוֹזֵֽר׃ שְׁ֭בֹר זְר֣וֹעַ רָשָׁ֑ע וָ֝רָ֗ע תִּֽדְרוֹשׁ־רִשְׁע֥וֹ בַל־תִּמְצָֽא׃ יְהֹוָ֣ה מֶ֭לֶךְ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד אָבְד֥וּ ג֝וֹיִ֗ם מֵאַרְצֽוֹ׃ תַּאֲוַ֬ת עֲנָוִ֣ים שָׁמַ֣עְתָּ יְהֹוָ֑ה תָּכִ֥ין לִ֝בָּ֗ם תַּקְשִׁ֥יב אׇזְנֶֽךָ׃ לִשְׁפֹּ֥ט יָת֗וֹם וָ֫דָ֥ךְ בַּל־יוֹסִ֥יף ע֑וֹד לַעֲרֹ֥ץ אֱ֝נ֗וֹשׁ מִן־הָאָֽרֶץ׃
פירוש רש”י
9:1: עַלמוּת לַבֵּן. יֵשׁ פּוֹתְרִין עַל מוּת לַבֵּן עַל מֵת בְּנוֹ אַבְשָׁלוֹם, וְלֹא יִתָּכֵן פִּתְרוֹנוֹ מִפְּנֵי אוֹמֵר לַבֵּן וְלֹא אָמַר הַבֵּן, וְאֵין לוֹ בַּמִּזְמוֹר עֵדוּת וְזִכָּרוֹן לְאַמֵּץ זֶה הַפִּתְרוֹן. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין עַל מוּת לַבֵּן נָבָל וְאַף זֶה לֹא יִתָּכֵן לַהֲפֹךְ אֶת הַשֵּׁם וְאֵין בַּמִּזְמוֹר זִכְרוֹנוֹ (ס״א אינו). וְרָאִיתִי בַּמְּסוֹרָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא תֵּבָה אַחַת שֶׁהֲרֵי חָבֵר לָהּ ״וְהוּא יְנַהֲגֵנוּ עַלְמוּת״ (תהלים מח:טו). פָּתְרוּ מְנַחֵם וְדוּנַשׁ מַה שֶּׁפֵּתְרוּ וְאֵינוֹ נִרְאֶה בְּעֵינַי. וְרָאִיתִי בִּפְסִיקְתָּא שֶׁהָעִנְיָן מְדַבֵּר בַּעֲמָלֵק גָּעַרְתָּ גוֹיִם שִׁמַּם מָחִיתָ. וְאוֹמֵר אֲנִי לַמְנַצֵּחַ עַלְמוּת לַבֵּן שִׁיר זֶה לֶעָתִיד לָבֹא כְּשֶׁיִּתְלַבֵּן יַלְדוּתָן וְשַׁחֲרוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְתִגָּלֶה צִדְקָתָם וְתִקְרַב יְשׁוּעָתָם שֶׁיִּמָּחֶה עֲמָלֵק וְזַרְעוֹ, עֲלָמוֹת יַלְדוּת, לַבֵּן כְּמוֹ לְלַבֵּן. וּמְנַחֵם פָּתַר עַלְמוּת לַבֵּן, נְגִינוֹת לְלַמֵּד, וְכֹה פִּתְרוֹנוֹ לַמְנַצֵּחַ עַל מוּת לַבֵּן לַמְשׁוֹרֵר נְגִינוֹת לְלַמֵּד, וִיהִי לַבֵּן כְּמוֹ לְהָבִין וּלְבוֹנֵן, עַלְמוּת עַל שֵׁם כְּלִי שִׁיר שֶׁשְּׁמוֹ עֲלָמוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״עַל עֲלָמוֹת שִׁיר״ (תהלים מו:א). וְדוּנַשׁ פָּתַר לַבֵּן שֵׁם אָדָם שֶׁהָיָה שְׁמוֹ לַבֵּן שֶׁהָיָה נִלְחָם בְּדָוִד בַּיָּמִים הָהֵם, וּמַה שֶׁהוּא אוֹמֵר גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע הָרָשָׁע הַזֶּה הוּא לַבֵּן הַהוֹרֵג עַם נְקִיִּים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה בְּמָקוֹם אַחֵר אָדָם שֶׁהָיָה שְׁמוֹ לַבֵּן רַק בַּמָּקוֹם הַזֶּה, כֵּן אַתָּה מוֹצֵא בִּשְׁמוֹת אֲחֵרִים שֶׁאֵינָן נִכְתָּבִים בַּמִּקְרָא רַק פַּעַם אַחַת: 9:2: כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ. גְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַנִּסִּים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו טז:יד) ״לֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וְגוֹמֵר״: 9:5: מִשְׁפָּטִי וְדִינִי. תֵּיבוֹת כְּפוּלוֹת בַּמִּקְרָא וְאֵין חִילּוּק בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ ״עֵדִי וְסַהֲדִי בַּמְּרוֹמִים״ (איוב טז:יט), ״עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחוּשָׁה גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל״ (איוב מ:יח): | מִשְׁפָּטִי וְדִינִי. בַּשָּׁמַיִם: | יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא. כִּסֵּא הַמִּשְׁפָּט: 9:6: גָּעַרְתָּ גוֹיִם. עֲמָלֵק, ״רֵאשִׁית גּוֹיִם״ (במדבר כד:כ): | אִבַּדְתָּ רָשָׁע. אֲבוֹתָיו: | שְׁמָם מָחִיתָ. ״כִּי מָחֹה אֶמְחֶה״ (שמות יז:יד): 9:7: הָאוֹיֵב תַּמּוּ. כִּי חֳרָבוֹת הַשִּׂנְאָה לָנֶצַח הֵם עָלָיו כְּחֶרֶב חַדָּה. דָּבָר אַחֵר: חֳרָבוֹת לָנֶצַח – אוֹתוֹ אוֹיֵב שֶׁחֳרָבוֹת שִׂנְאָתוֹ הָיְתָה עָלֵינוּ לָנֶצַח, וְזֶהוּ עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וְעֶבְרָתוֹ שָׁמְרָה נֶצַח״ (עמוס א:יא). לָשׁוֹן אַחֵר: חֳרָבוֹת – לְשׁוֹן חֻרְבָּן, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח, וְכֵן נֶאֱמַר ״שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תָשֻׁבְנָה״ (יחזקאל לה:ט): | וְעָרִים נָתַשְׁתָּ. ״כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס״ (מלאכי א:ד): | אָבַד זִכְרָם. אוֹתָהּ הַשָּׁעָה: 9:8: וַה׳ לְעוֹלָם יֵשֵׁב וְגוֹ׳. שֵׁם שָׁלֵם וְכִסֵּא שָׁלֵם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסְאוֹ; אֲבָל קוֹדֶם שֶׁיִּמָּחֶה כְּתִיב ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות יז:טז) – כֵּס חָסֵר וְשֵׁם חָלוּק: 9:9: וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. עַד בֹּא הַקֵּץ הָיָה רָגִיל לְשָׁפְטָם בְּרַחֲמִים, לְפִי מֵישָׁרִים הַמְצוּוִין בָּהֶם. דָּן אוֹתָם בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁהֵם יְשֵׁנִים מִן הָעֲבֵירוֹת: 9:10: וִיהִי ה׳ מִשְׂגָּב לַדָּךְ. לְשׁוֹן ״דַּכָּא״ (תהלים צ:ג), אִילָאמִינְשִׁי״ה בְּלַעַ״ז. לֶעָתִיד, כְּשֶׁיְּכוֹנֵן לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹ, יְהִי מִשְׂגָּב לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם דַּכִּים: | לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. עִתִּים שֶׁל צָרָה: 9:12: זַמְּרוּ לַה׳ יוֹשֵׁב צִיּוֹן. כְּשֶׁיַּחֲזִיר יְשִׁיבָתוֹ לְצִיּוֹן יְזַמְּרוּ לוֹ כֵּן: 9:13: אוֹתָם זָכַר. אֶת הַדָּמִים שֶׁנִּשְׁפְּכוּ בְּיִשְׂרָאֵל: 9:14: חָנְנֵנִי ה׳. עַתָּה בַּגּוֹלָה: | מְרוֹמְמִי. בִּגְאֻלָּתְךָ: 9:16: טָבְעוּ גוֹיִם. זוֹ הִיא הַתְּהִלָּה אֲשֶׁר אֲסַפֵּר: 9:17: נוֹדַע ה׳. כָּל זֶה מִן הַתְּהִלָּה, נוֹדַע ה׳ לַבְּרִיּוֹת כִּי שַׁלִּיט הוּא וּמוֹשֵׁל וְנוֹקֵם לְאוֹיְבָיו, שֶׁהֲרֵי מִשְׁפָּט עָשָׂה בָּהֶם. יוּשְׁטִיצָ״א בְּלַעַ״ז: | נוֹקֵשׁ רָשָׁע. נִכְשַׁל רָשָׁע: | הִגָּיוֹן. נֶהְגֶּה זֹאת סֶלָה: 9:18: לִשְׁאוֹלָה. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה (יבמות יג:): כָּל תֵּיבָה הַצְּרִיכָה לָמֶ״ד בִּתְחִלָּתָהּ, הִטִּיל לָהּ הֵ״א בְּסוֹפָהּ, כְּגוֹן ״מִצְרַיְמָה״(בראשית יב:י) ״מִדְבָּרָה״ (מלכים א יט:טו). הֵתִיבוּן לֵיהּ: וְהָכְתִיב יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדִּי: לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל שְׁאוֹל. וּמַהוּ יָשׁוּבוּ? לְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ מִגֵּיהִנֹּם וְיַעַמְדוּ בַדִּין וְיִתְחַיְּבוּ, יָשׁוּבוּ לַמַּדְרֵגָה תַּחְתִּית שֶׁל גֵּיהִנֹּם: 9:19: כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח. יִשְׂרָאֵל הָאֶבְיוֹן מִלִּפְקוֹד עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁשִּׁעְבְּדוּ בוֹ, וְתִקְוַת עֲנִיִּים לֹא תֹאבַד לָעַד: 9:20: קוּמָה ה׳. דָּוִד הָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיָּקוּם וִימַהֵר לַעֲשׂוֹת זֹאת: | אַל יָעֹז. עֲמָלֵק לְאֹרֶךְ יָמִים בִּגְדֻלָּתוֹ: | עַל פָּנֶיךָ. בִּשְׁבִיל הַכַּעַס שֶׁהִכְעִיסוּךָ בְּמִקְדָּשֶׁךָ: 9:21: מוֹרָה. מָרוּת וְעוֹל. דָּבָר אַחֵר: מוֹרָה לְשׁוֹן הַשְׁלָכָה, לְשׁוֹן ״יָרָה בַיָּם״ (שמות טו:ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מוֹרָה לְשׁוֹן תַּעַר (ס״א אינו): | יֵדְעוּ גוֹיִם. שֶׁהֵם אֱנוֹשׁ, וְלֹא אֱלֹהוּת לִהְיוֹת גְּבוּרָתָם שׁוֹלֶטֶת: 10:1: תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. תַּעְלִים עֵינַיִם לְעִתּוֹת הַצָּרָה: 10:2: יִדְלַק. יִרְדֹּף, כְּמוֹ ״כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי״ (בראשית לא:לו): | יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ. נִתְפָּסִים הֵם הָעֲנִיִּים בִּמְזִמּוֹת שֶׁהָרְשָׁעִים חוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם: 10:3: כִּי הִלֵּל רָשָׁע. מוּסָב עַל לָמָּה ה׳ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק, כִּי עַתָּה עֲמָלֵק הָרָשָׁע מִתְהַלֵּל שֶׁמַּשִּׂיג כָּל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ: | וּבוֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳. וְהַגַּזְלָן שִׁבַּח אֶת עַצְמוֹ לֵאמֹר: נִאֵץ ה׳, וְשָׁלוֹם יִהְיֶה לִי (דברים כט:יח): | בֵּרֵךְ. כְּמוֹ בֵּרַךְ, לְשׁוֹן פִּעֵל. וְתֵדַע, שֶׁאִלּוּ הָיָה שֵׁם דָּבָר, הָיָה הַטַּעַם לְמַעְלָה בָּאוֹת הָרִאשׁוֹנָה, וְהָיָה נָקוּד פַּתַּח, וְזֶה נָקוּד קָמַץ קָטָן וְטַעֲמוֹ לְמַטָּה בָּרֵי״שׁ. וְאַל תִּתְמַהּ עַל בֵּרֵךְ שֶׁלֹּא אָמַר בֵּרַךְ, שֶׁהַרְבֵּה תֵּבוֹת שֶׁל רֵי״שׁ מְשַׁמְּשׁוֹת כָּךְ, כְּגוֹן ״אוֹיֵב חֵרֵף ה׳״ (תהלים עד:יח), וְלֹא נֶאֱמַר חֵרַף: | נִאֵץ. כְּמוֹ חֵרֵף, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן נִיאוּץ. כָּךְ פָּתַר מְנַחֵם: 10:4: רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ. שֶׁהוּא גְּבַהּ רוּחַ, וּמַגְבִּיהַּ וְזוֹקֵף פָּנָיו וְאַפּוֹ בְּגַבְהוּתוֹ: | בַּל יִדְרֹשׁ. כָּל מְזִמּוֹתָיו אוֹמְרוֹת לוֹ: בַּל יִדְרֹשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מַה שֶּׁאֶעֱשֶׂה, כִּי אֵין מִשְׁפָּט: | אֵין אֱלֹהִים. לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן (שבת קנה.): 10:5: יָחִילוּ. יַצְלִיחוּ, וְדוֹמֶה לוֹ (איוב כ:כא) ״עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ״. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים יָחִילוּ כְּמוֹ (שמואל ב ג:כט) ״יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב״: | מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ. מְסֻלָּקִים וּמְרֻחָקִים מִשְׁפְּטֵי יִסּוּרִין וּפוּרְעָנִיּוֹת שֶׁלְּךָ מִנֶּגְדּוֹ, שֶׁאֵינָם בָּאִים עָלָיו: | כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם. בְּהַפָּחַת רוּחַ הוּא מֵפִיחַ בָּהֶם, וְהֵם נוֹפְלִים לְפָנָיו: 10:6: לְדוֹר וָדוֹר אֲשֶׁר לֹא בְרָע. לֹא תָבֹא עָלַי רָעָה לְדוֹרוֹתַי: 10:7: וְתֹךְ. לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה רָעָה הַלָּנָה בְּתוֹכוֹ תָּמִיד: 10:8: עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ. עֵינָיו שֶׁל עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חֵילְךָ, יֶאֱרֹבוּ: | לְחֵלְכָה. עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלְכָה, שְׁנֵיהֶם בַּמְּסוֹרֶת מִן מִלִּין הַמְשַׁמְּשִׁין כָּה בִּמְקוֹם ךָ, כְּגוֹן (שמות ז:כט) ״וּבְכָה וּבְעַמְּךָ״ (משלי ב:יא) ״תְּבוּנָה תִנְצְּרֶכָּה״ (שמות כט:לה) ״כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתְכָה״ (שמואל א א:כו) ״הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה״. לָמַדְנוּ מִמְּסוֹרֶת שֶׁחֵלְכָה כְּמוֹ חֵילְךָ חֵיל שֶׁלְּךָ, וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתָהּ לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ וְכֵן יַעֲזֹב חֵלְכָה כְּמוֹ וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו חֵלְכָאִים עִנְיַן נְמוּכִים וּמְרוּדִים, וְכָה יְסוֹד הַמִּלָּה: 10:10: יִדְכֶּה יָשׁוֹחַ. כָּךְ דֶּרֶךְ הָאוֹרֵב, שֶׁמְּדַכֶּה וּמַשְׁפִּיל וּמַקְטִין עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִכָּר: | וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו חֵלְכָּאִים. חֵיל נִשְׁבָּרִים. רָאִיתִי בַּמְּסוֹרָה הַגְּדוֹלָה חֵלְכָּאִים אַחַת מֵחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה תֵּיבוֹת הַכְּתוּבוֹת תֵּיבָה אַחַת וְנִקְרָאוֹת שְׁתֵּי תֵיבוֹת, וּכְמוֹ ״וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּגָד״ (בראשית ל:יא) ״אֵשְׁדָּת לָמוֹ״ (דברים לג:ב) ״מַלְכֶּם תְּדַכְּאוּ עַמִּי״ (ישעיה ג:טו). אַף זֶה חֵלְכָּאִים, חֵיל שֶׁל נִשְׁבָּרִים, כָּאִים לְשׁוֹן ״וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת״ (תהלים קט:טז) וְאִם תֹּאמַר הַנּוּ״ן מִן הַשֹּׁרֶשׁ יוֹכִיחַ עָלָיו ״יַעַן הַכְּאוֹת לֵב צַדִּיק״ (יחזקאל יג:כב) לָמַדְנוּ הַנּוּ״ן שֶׁל נִכְאֶה כְּנוּ״ן שֶׁל ״נִמְבְזֶה״ (שמואל א טו:ט) וְנוּ״ן שֶׁל נִקְלֶה וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו שֶׁל רָשָׁע זֶה בִּרְמִיזוֹתָיו וּבִקְרִיצוֹתָיו לְשׁוֹן ״הַגִּישׁוּ עַצְמוֹתֵיכֶם״ (ישעיה מא:כא) ״עֹצֵם עֵינָיו״ (ישעיה לג:טו), חֵיל שֶׁל עֲנִיִּים. דָּבָר אַחֵר בַּעֲצוּמָיו עַל יְדֵי גִבּוֹרָיו, אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין הָרָשָׁע הַזֶּה מֵטִיל בַּקְּלִירוֹס שֶׁלּוֹ פֵּרוּשׁ חֵיל אֶלָּא גִבּוֹרִים כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחֵילֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ״ (דניאל ג:כ). וּמְנַחֵם פָּתַר חֵלְכָּאִים כְּמוֹ דַּל וְחֵלֶךְ וְהַכָּ״ף יְסוֹד בַּתֵּיבָה: 10:13: עַל מֶה נִאֵץ רָשָׁע. לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִי שֶׁאָמַר בְּלִבּוֹ לֹא תִדְרֹשׁ: 10:14: רָאִיתָה. מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה וְאַתָּה מַחֲרִישׁ: | כִּי אַתָּה. כֵּן דַּרְכְּךָ, שֶׁתַּבִּיט עָמָל וָכַעַס: | לָתֵת בְּיָדֶךָ. בְּכֹחֲךָ אַתָּה נוֹתֵן יָד לָרְשָׁעִים לְהַצְלִיחַ בְּרִשְׁעָם: | עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלְכָה. יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ, שֶׁהֵם חֵילְךָ, הֵם עוֹזְבִים עָלֶיךָ אֶת הַמַּשָּׂא שֶׁתַּעֲשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים. וּמְנַחֵם פֵּתַר יַעֲזֹב לְשׁוֹן עֶזְרָה כְּמוֹ ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ (שמות כג:ה), וּמְנַחֵם פֵּתַר חֵלְכָה לְשׁוֹן דַּל וְחֵלֶךְ וְכ׳ יְסוֹד בַּתֵּיבָה: | יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר. בְּיָמִים רִאשׁוֹנִים: 10:15: שְׁבֹר זְרוֹעַ. שֶׁל עֲמָלֵק הָרָשָׁע: | וְרָע תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ בַּל תִּמְצָא. פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁרוֹאִין אֶת הָרְשָׁעִים מַצְלִיחִין, לִבָּם נוֹשְׂאָם לְהַרְשִׁיעַ. אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁבֹּר אֶת זְרוֹעַ הָרְשָׁעִים, אִם בָּאתָ לִדְרוֹשׁ רִשְׁעָם שֶׁל רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא תִמְצָאֶנּוּ: 10:16: ה׳ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד. מֵאַחַר שֶׁיֹּאבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ: 10:18: לִשְׁפֹּט יָתוֹם. לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּטָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הַיְתוֹמִים וְדַכִּים: | בַּל יוֹסִיף עוֹד. עֵשָׂו: | לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ. לְכַתֵּת וְלִשְׁבֹּר אֶת הָאֲנוּשִׁים וְחוֹלִים:
פירוש רד”ק
9:1: למנצח על מות לבן מזמור לדוד: אמרו רוב המפרשים (רבי דונש הלוי ואבן עזרא): כי אמרו דוד על אחד מאויביו שמת שהיה מנסיכי הגוים ונתץ את ישראל ושמו לבן, ובמותו אמר דוד זה המזמור. ויש אומרים (אבן עזרא במקומו): כי לבן הפוך הוא נבל. ואמרו: כי כשמת נבל הכרמלי אמר דוד זה המזמור; והוא רחוק מאוד. כי ענין המזמור מדבר על אדם שהרע לישראל, ונבל לא הרע לשום אדם, אלא שהיה כילי בממון. ויש אומרים (שם): כי לבן הוא כמו ביו”ד והוא גלית שנקרא איש הבנים, וכאשר הרגו דוד אמר זה המזמור. ואדני אבי, זכרו לברכה, כתב: כי על גלית נאמר זה המזמור; אבל הוא פרש לבן למשורר ששמו בן (שם), כמו שכתוב בדברי הימים (א טו יח): ועמהם אחיהם המשנים זכריהו ב ן ויזיאל. ופרש על מות: שהוא שתי מלות כמו מלה אחת, מן עלמות שיר. וכמוהו שתי מלות וענינן מלה אחת: פקח קוח (ישעיהו סא א); יפה יפיה (ירמיהו מו כ ) לגאי יונים (תהלים קכג ד). ואף על פי שנפתח”ה למ”ד לבן, ולא כן המנהג על שם אדם, שלא תאמר לַיצחק לַידותון; שלא תבוא על שם העצם ה”א הידיעה. אף על פי כן באה הידיעה להורות כי על בן המשורר אמר, כי אם היה אומר לבן בשב”א לא היה נכר כי על המשורר אמר ששמו בן. מכל מקום ענין המזמור נכון לפרשו על גלית הפלשתי. 9:2: אודה יהוה בכל לבי כי תשועה גדולה היתה לדוד ולישראל מות גלית הפלשתי; ומפני זה אמר: בכל לבי. | אספרה כל נפלאותיך: כי על כל פלא אחד יספר האדם הפלאים האחרים שעברו, כמו שאמר זכר עשה לנפלאתיו (תהלים קיא ד). 9:3: אשמחה ואעלצה בך כי בך בטחתי בבואי למלחמה עמו, ואני נער והוא איש מלחמה. | אזמרה שמך עליון: כי אתה נעלית על הכל ושקר גבורת האדם. 9:4: בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך: כי כל מערכות פלשתים נסו ושבו אחור כמו שכתוב (שמואל א יז נא): ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו. 9:5: כי עשית משפטי ודיני אתה נלחמת בעבורי. כי נס גדול היה שבאה האבן במצחו והוא היה כלו לבוש ברזל ובאה על מקום מגולה שהיה במצחו. | ישבת לכסא ישבת בכסא המשפט אתה שאתה שופט צדק: לקחת משפטך ממנו שהיה מחרף מערכות אלהים חיים. ולמ”ד לכסא במקום בי”ת וכן למ”ד לפניכם לחרב (ויקרא כו ז) כמו בחרב; הרגתי לפצעי (בראשית ד כג). 9:6: גערת גוים גערה הקשורה בלא בי”ת לשון השחתה, כמו גער חית קנה (תהלים סח לא); וכמו הנני גער לכם את הזרע (מלאכי ב ג); וכן גערת גוים זה. | ואמר: גערת גוים הם הפלשתים, אבדת רשע גלית הפלשתי, | שמם מחית על המתים במלחמה אמרו, שנאמר (שמואל א יז נב) ויפלו חללי פלשתים. | לעולם ועד: המלה הזאת (ועד) ענינה ארך הזמן יותר מעולם. ובלא סוף פסוק היא בפת”ח: בלא אתנ”ח כמו ואל לעד תזכר עון (ישעיהו סד ח), ובאתנ”ח כמו הזאת ידעת מני עד (איוב כ ד); ובסוף פסוק לעולם ועד בסגו”ל. 9:7: האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה: הה”א ה”א הקריאה, כמו הקהל חקה אחת לכם (במדבר טו טו); וכמו הדור אתם ראו דבר יי (ירמיהו ב לא). וכפי שאמר שמם מחית אמר כנגד האויב: שמך נמחה כמו שנמחה שם הערים אשר החרבת, שתמו לנצח ואבד זכרם, כן אבד זכרך עתה. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: תמו חרבות החרבות שהיית עושה לא תעשה עוד. והחכם רבי אברהם בן עזרא, זכרו לברכה, פרש (במקומו): בעבור שתמו החרבות שהחרבת, והערים שנתשת אבד זכרם, חשבת אתה כי תמלט; ושכחת כי יי’ לעולם ישב. פרוש זכרם המה: כפל הכנוי, כי היה די במ”ם זכרם. או פרושו: אבד זכרם עד שיאמרו הרואים: לא המה אלה הערים שהיו בנויות. ולזה הפרוש יהיה פרוש המה בתמיה. 9:8: ויהיה לעולם ישב אלה ואלה יאבדו; ויי’ לעולם ישב ושופט אלה אלה. וזהו שאמר: | כונן למשפט כסאו: כמו שאמר (תהלים קב כז): המה יאבדו ואתה תעמד. וענין ישב הוא ענין העמידה והקיום. וכן יי’ למבול ישב (שם כט י). 9:9: והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים: תבל הוא ארצות הישוב. אמר: כמו שישפט משפטי בצדק כן הוא שופט בכל עת ובכל זמן האמות בצדק ובמישרים; וכשתגבר אמה על אמה הכל הוא משפט מאתו. 9:10: ויהי יהוה משגב לדך משגב לעתות בצרה: בכל עת כשהוא שופט העולם הוא משגב לעני. אף על פי שהוא שפל בלא כח ובלא יכלת לא יניחנו לחזקים ממנו, אלא הוא לו למשגב. וישגב העני בו כמו שישגב אדם במגדל עז, וכמו שנשגבו בו ישראל היום והוא להם למגדל עז. ומשגב לעתות שהם בצרה, כי ישראל עתה בצרה גדולה מפני זה הפלשתי. ופלשתים שהיו מתגברים עליהם כמו שאמר במלך שאול (שמואל א ט טז): כי באה צעקתו אלי. 9:11: ויבטחו בך דין הוא שיבטחו בך | יודעי שמך כישראל היום, כי ראו | כי לא עזבת דורשיך יהוה: אלא היית עמם בעת צרתם. 9:12: זמרו ליהוה ישב ציון אמר: ישב ציון, ואף על פי שציון היתה עדין ביד היבוסי, כי היתה קבלה אצלם כי שם ישכון הכבוד ושם יבנה בית המקדש: וציון היא ראש ירושלם. | הגידו בעמים עלילותיו: בכל מקום שתלכו הגידו העלילות והנפלאות שעשה עמכם. 9:13: כי דרש דמים אותם זכר האל שהוא דרש דמי העניים מיד עושקיהם זכר אותם דמים ששפכו פלשתים בישראל. | לא שכח צעקת ענוים* בכתב יד שלפנינו הכתיב: ענוים.: כתיב ביו”ד וקרי בוא”ו, כי הענוים הם כמו העניים והחלשים ברוב. 9:14: חננני יהוה פתחו”ת החי”ת * לפנינו החי”ת בקמץ. יורה עליו שהוא מן הדגוש ונרפה, כמו (בראשית מב כא) בהתחננו אלינו. | ראה עניי משנאי כמו שראית מזה השונא והוא גלית. | מרוממי משערי מות: כי הכל היו חושבים שאפול ביד גלית. ושערי מות הוא קרוב למיתה, כמו השער לבית. 9:15: למען אספרה כשאנצל משונאי אספרה | כל תהלתיך בשערי בת ציון כי שם תהיה ההודאה, והשירים והזמירות יאמרו שם, כי שם ישכון הכבוד. | אגילה בישועתך: בישועה שתעשה עמי מכל שונא ושונא שיהיה לי. ואמר: בשערי, כמו השערה אל הזקנים (דברים כה ז). ומלת תהלתיך כתיד ביו”ד, כי רוצה לומר: תהלות רבות, ונגרע ממנו סימן רבוי הנקבות ובא בסימן רבוי הזכרים לבד. וכמוהו: נלאית ברוב עצתיך (ישעיהו מז יג); ואחותיך סדום ובנותיה (יחזקאל ט זנה: עיין פרוש רבנו במקומותיהם). ובאמרו: כל תהלתיך, ובמקום אחר (תהלים קו ב) אומר: ימלל גבורות יי’? דוד אמר אספרה כל תהלתיך. על כל הצרות שעברו עליו נתן שבח והודאה לאל שהצילו מהאויבים; וכאשר בא לספר הנסים שעשה לישראל בכל דור ודור אמר: מי ישמיע כל תהלתו? וכן היחיד לבדו, הנסים שעושה הקדוש ברוך הוא עמו מטובות וחסדים לא יוכל לספר, כמו שאמר (שם מ ו): אגידה ואדברה עצמו מספר. כי פעמים יעשה האל יתברך נס עם האדם ולא ידע עד אחר זמן שיתבונן בו. וכן אמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי נדה לא א): בעל הנס אינו מכיר בנסו. וכאשר אמר דוד: כל תהלתיך, אמר על הנסים שעשה עמו הגלוים והידועים לכל במלחמת האויבים. 9:16: טבעו גוים בשחת עשו פלשתים שבאו להלחם עלינו חשבו להפילנו והם נפלו ברשת זו טמנו וברשת אשר טמנו ללכדנו נלכדה רגלם: ופרוש: זו כמו אשר; וכן: זו חטאנו לו (ישעיהו מב כד); ויש לפרשו כמשמעו כמו: זה. 9:17: נודע יהוה עתה נודע יי’ במלחמה זו, כי נצחום ישראל במעט כח ויכלת שהיה להם כנגדם; ולא היו יכולים לנצח אותם אם לא יי’ שנלחם לישראל. | משפט עשה בפלשתים. | בפעל כפיו נוקש רשע זה גלית, כי בחרבו נהרג. ומלת נוקש בצר”י כמו בפת”ח, והוא מבנין נפעל מענין מוקשים. ויש לפרש הנו”ן שורש, והוא פעל עומד מענין וינקשו מבקשי נפשי (תהלים לח יג); ונוקש ויקש ענין אחד. | הגיון סלה: התשועה הזאת היא לנו הגיון והודאה. 9:18: ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים: ישובו רשעים לקבר. ואמר: ישובו, כמו ואל עפר תשוב (בראשית ג יט). וישובו הוא דרך תפלה, כלומר: כמו שמתו אלו שונאי ישראל כן ימותו כלם שהם שכחי אלהים. ובדרש (בבלי סנהדרין קה א ושוחר טוב במקומו) לשאולה הוא גיהנם. ואמרו (שם בקצת שנוי לשון:) למה אמר לשאולה? והלא כל ה”א בסוף התבה היא כמו למ”ד בתחלתה? ולמה אמר לשאולה בלמ”ד? לומר: שירדו לבטן* הנסחאות פה מה רבו: דיוטה, דיוטי, אמבטי, בטי ואחרות, וכלן ישא רוח יקח הבל. והמלה הזאת איננה יונית, כדעת הערוך (ואחריו כל אדם ימשוך) אבל עברית, כנראה מתפלת הנביא (יונה ב ג): מבטן שאול!, או למדרגה התחתונה, של שאול (בראשית רבה פרשיות נ וסח). 9:19: כי לא לנצח ישכח אביון אם יעמדו ישראל בצרה מפלשתים לא יהיה זה לארך זמן | תקות ענוים * עניים קרי. תאבד לעד: לא שזכר עומד במקום שנים; וכן מנהג הלשון בהרבה מקומות. ענוים כתיב בוא”ו וקרי עניים ביו”ד; וקרוב הוא כי העניים הם ענוים ברוב. 9:20: קומה יהוה קומה מלרע. ואמר: קומה, כמו שאמר הנשא; והכל דרך משל שיקום לשפוט הרשעים. | אל יעז אנוש בני אדם שיש להם עז וגבורה על ישראל אל יעוזו עוד. | ישפטו גוים על פניך: כמו לפניך. וכן: אלהים אחרים על פני (שמות כ ג; דברים ה ז). 9:21: שיתה יהוה מורה להם שיתה מלרע. מורה בה”א כמו באל”ף. אמר: שיעשה להם שייראוהו. | ידעו גוים אנוש המה סלה: ידעו שהם אנושים ואין להם כח כנגד האל; כי אנוש נגזר מענין אנוש לשברך (ירמיהו ל יב). 10:1: למה יהוה תעמד ברחוק המזמור הזה לא אמרו דוד על ענין אחד מיוחד, אלא תפלה היא שיתפלל בה כל אדם שהוא בצרה מאויבו. וספר בו דרכי הרשע בעשקו העני ואשר אין לו כח להנצל ממנו. ולפי שברוב לא יעשה העושק בפרהסיא ספר עשק עשק הרשע שיעשוק העני במארב ובמסתר, ואין לו דרך להשמר ממנו אלא על יי’ עיניו. וספר מעשי הרשע ביחיד וברבים, כי הרשע הוא אחד ועוזריו הם רבים. וכלל בו גם כן העושר שעתידין אמות העולם לעשוק את ישראל בארצם; לפיכך אמר: אבדו גוים מארצו (טז). ואמר: לערץ אנוש מן הארץ (יח). אמר: למה יי’ תעמד ברחוק? כי כשתבוא העזרה מאתו לעני ולצועק כאלו הוא קרוב אליו ועוזרו, כמו שאמר (דברים ד ז) אשר לו אלהים קרבים אליו; ואמר (תהלים קמה יח): קרוב יי’ לכל קראיו; וכשהאויב מתגבר כאלו האל ברחוק ומעלים עיניו מן העני, לפיכך אמר: למה יי’ תעמד ברחוק. ובי”ת ברחוק עומד במקום שנים, רצוני לומר: במקום רחוק. | תעלים לעתות בצרה: לעתות שהעני בצרה. 10:2: בגאות רשע ידלק עני זהו בפרהסיא שירדף אותו בגאותו. | יתפשו במזמות זו חשבו: יתפשו הוא תפלה: יהי רצון מלפניך שיתפשו הרשעים במזמות שחשבו לתפוש העניים. ופרוש זו כמו: אשר; וכן (ישעיהו מב כד). 10:3: כי הלל רשע לפי שהוא מהלל עצמו | על תאות נפשו שעושה ואין מונע ממנו, תראה לו אתה שיש גבה עליו ויתפש במה שיחשב לעשות. | ובצע ברך נאץ יהוה: הרשע מברך ומשבח הבצע ומי שאוחז דרכו ומנאץ האל; ואומר: שאין יכלת בידו להציל העשוק מידו, או שאין משגיח עליו כמו שאמר (יג): אמר בלבו לא תדרש. 10:4: רשע כגבה אפו גבה הלב מתראה בפנים, והפנים מכונים באף, לפי שהוא גבה על הפנים, כמו: ויפל לאפיו (שמואל א כ מא) שהוא כמו על פניו, וישתחוו לו אפים ארצה (בראשית מב ו): כמו על הפנים. | בל ידרש מפני גבהותו וגאותו לא ידרש אלהים ולא יתפלל אליו. | אין אלהים כל מזמותיו: כל מזמות הרשע ומחשבותיו: כי אין אלהים שפטים בארץ; וכל מה שירצה האדם לעשות יעשה, כי אין דורש ואין מבקש, לפיכך לא ידרש אלהים. 10:5: יחילו דרכו * דרכיו קרי. מענין חיל כיולדה (תהלים מח ז). אמר: כי דרכי הרשע הרעים יחילו העניים | בכל עת כי כל זמן שהוא בעולם יפחדו ממנו. | מרום משפטיך מנגדו מרום הוא קריאה לאל יתברך. אמר: כי אתה, יי’ מרום, משפטיך הם מנגדו ולא יגעו בו, לפיכך הוא מתגאה. | כל צורריו הם העניים. | יפיח בהם: כמו נפיחת הפה הם לפניו. או הוא מענין פח ומוקש, כלומר שישים בהם פח ללכדם. וכן יפיחו קריה (משלי כט ח). 10:6: אמר בלבו בל אמוט חושב בלבו בל אמוט לעולם, לא אמוט מגדולתי. | לדר ודר אשר לא ברע: לדר ודר אחיה כי לא אהיה ולא אראה ברע; לפיכך אחיה זמן רב. 10:7: אלה פיהו מלא ומרמות ותך כן דרך הרשע, כשירצה לרמות אחרים ישבע להם בפה מלא, שיראה כי בכל כונתו נשבע, והם מרמות ותך. ותך היא כמו מרמה, לפי שאין בתוך לבו מה שמראה בפיו. | תחת לשונו עמל ואון: כשישבע בלשונו, תחת לשונו יש עמל ואון. והלב הוא תחת הלשון שהוא נסתר מהנגלה בלשון; וכן ורומם תחת לשוני (תהלים סו יז) הוא אומר על הלב. ומלא אינו אומר אלא פעל: כמו וכבוד יי’ מלא את המשכן (שמות מ לד). מר: שהוא ממלא פיו באלה כדי שיאמין אדם בו, ומשקר בו. 10:8: ישב במארב חצרים חצרים הם ערי הפרזות שהן על הדרכים: כמו ובנתיה וחצריה (יהושע טו מה); חצרים תשב קדר (ישעיהו מב יא). על דרך: פרזות תשב ירושלם (זכריה ב ה). | במסתרים יהרג נקי כי ברב הפעמים הרשע לא יעשה מעשה הרע בפרהסיא אלא ישב במארב ובמסתרים, שישמור מבני אדם שלא יראוהו. ולא ישמור מהאל הרואה כל! | עיניו לחלכה יצפנו: לחלכה כמו חלך והה”א נוספת; ופרושו: לעני. אמר: שעיני הרשע יצפנו לעני ללכדו. ויצפנו פעל עומד, כלומר: ישים עיניו במקום צפון ומשם יביט הדרכים. 10:9: יארב במסתר כאריה בסכה יארב לחטף עני יחטף עני במשכו ברשתו. המשילו לאריה שהוא עומד בסכתו ויארב לחטף אשר יעבור עליו, או קרוב לו כדי שלא ישמרו ממנו ויברחו מפניו כשיראוהו; וכשיראה הטרף יחטף. והחטיפה היא הלקיחה במהירות, כי הרשע ישב במארב במסתר. ואחר כך המשילו לציד שיפרוש רשתו ויעמוד רחוק מרשתו כדי שלא ישמר העוף ממנו, וחבלי הרשת בידו, וכשיפול העוף ברשת ימשוך הרשת בחבלים שבידו והעוף נתפש: כן דרך הרשע. פעמים לא יהיה במארב אלא יעמוד רחוק מן הדרכים, כדי שלא ישמרו בני אדם ממנו, וכשיראה עניים וחלושים ירוץ אליהם. או יעמיד מבני חבורתו בדרכים בלא כלי זין והוא עם המזוינים מרחוק. וכשיעברו בני אדם החלושים יעשו אלו להם סימן והם באים; והם להם כמו הרשת לציד. ועוד ספר דרך אחרת שעושה הרשע, והוא מה שאמר: 10:10: ודכה * ידכה קרי.ישח ודכה כתיב בוא”ו וקרי ביו”ד, והוא”ו והיו”ד מתחלפין. אמר: כי עוד בענין אחר הוא דרך הרשע לתפוש העניים. יעשה עצמו דכא ושח. הוא וחבורתו יעשו עצמם חולים ומדוכאים כדי שלא ישמרו בני אדם מהם ויצאו עמהם בחבורה בדרך; וכשהם רחוקים מן הישוב מראים להם כחם ועצמם ותופשים אותם, וזה: | ונפל בעצומיו חלכאים: והוא כתיב מלה אחת וקרי שתי מלות חל כאים, ופרושו: עדת הנכאים והחלושים. ועצומיו הוא תואר לחבריו העצומים, ידיו ורגליו. וכל אלה הדרכים שספר בענין הרשע להראות, כי בכל אלה הדרכים ישמר מבני אדם ולא ישמר מהאל, ומראה עצמו כי איננו ירא מהאל; כי אמר בלבו אינו רואה ואינו יודע, כמו שאמר: 10:11: אמר בלבו שכח אל הסתיר פניו בל ראה לנצח: אם ידע שכח. או פרושו: כי איננו יודע כלל, כמו האדם ששכח הדבר ואינו יודעו, או כאדם שיודע הדבר ומסתיר פניו ואינו רוצה לראותו לעולם; לפיכך אמר: 10:12: קומה יהוה אל נשא ידך לפי שהרשע אומר שאינך רואה, קומה אתה ונשא ידך עליו | אל תשכח ענוים *בכתב יד שלפנינו הכתיב: ענוים; ואולם עניים היתה המלה לראשונה ונהפכה היו”ד לוא”ו על ידי הסופר הראשון בעצמו.: כמו שהרשע אמר שכח אל. עניים כתיב וקרי ענוים. 10:13: על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרש: כי על מה הוא מנאץ אותך? אלא לפי שאמר בלבו כי לא תדרוש ולא משגיח מה שהוא אומר ועושה. 10:14: ראתה חסרה היו”ד, שהיא במקום למ”ד הפעל, מהמכתב. הרשע אומר שאין אתה רואה; אבל אתה ראיתה הכל. | כי אתה בודאי | עמל וכעס תביט העמל והכעס שעושה הרשע לעניים תביטהו אתה. | לתת בידך כאשר תרצה לקחת משפט העניים מהרשע. כי | עליך יעזב חלכה החלך, והוא העני, דינו; כי פעמים רבות ראה, | יתום אתה היית עוזר: שהיית עוזר היתום ומי שאין לו כח, לפיכך הוא מיחל לך ועוזב דינו עליך. וחלכה הה”א נוספת כמו שפרשנו (למעלה ח) 10:15: שבור זרוע רשע שבור זרועו ותקפו | ורע תדרוש רשעו בל תמצא: שהוא אומר כי לא תדרוש כמו שאמר למעלה (יג) הראה לו כי אתה דורש; ואם אתה עושה כן לא תמצא רשע בארץ, כי אם תשבור זרועו הנשאים ישמעו וייראו. ורשע ורע הוא כפל דבר. 10:16: יהוה מלך עולם ועד כשתעשה משפט ברשעים העושקים ישראל בגלות אז תהיה מלך עולם ועד ואין מורה את פיך כמו שאמר (זכריה יד ט): והיה יי’ למלך על כל הארץ; ואז | אבדו גוים מארצו: ותשוב המלוכה לישראל. 10:17: תאות ענוים שמעת יהוה שמעת כמו תשמע, ופרושו: שמעת תפלתם כתאותם. או פרושו: שמעת תאותם קודם שיוציאוה מפיהם, כמו שאמר (ישעיהו סה כד): והיה טרם יקרא ואני אעשה וגומר. | תכין לבם תסיר מלבם טרדת העולם כי לבם טרוד בענים ומרודיהם, ואתה תעזרם להכין לבם אליך בכונה. ואז | תקשיב אזנך: לתפלתם. ופרוש תקשיב אזנך: תשים ותהיינה אזניך קשובות. 10:18: לשפט יתום ודך ומה היה תפלתם? לשפט יתום ודך. ופרושו: לקחת משפטם מיד עושקיהם. | בל יוסיף עוד לערץ אותם ולהפחידם עוד | אנוש מן הארץ: ולא ייראו כי אם ממך. לערץ פעל יוצא וכמוהו פעל יוצא בקומו לערץ הארץ (שם ב יט); העלה נדף תערוץ (איוב יג כה).
פירוש מלבי”ם
9:1: על מות לבן, לבן זה (כפי המבואר מן המזמור) החריב ערים רבים והאביד גוים וממלכות, ואחר כך נלחם עם דוד ודוד נצחו, ואחרי שובו מן המלחמה, הגיע מפלתו על ידי ה’, שנוקש על ידי הדברים שהכין ללכוד בו את דוד שנית, וגם חילו וממלכתו נאבדו, זה תוכן הספור בכלל ועל פי זה יאמר בזמרתו, שהגם שבראשית ההשקפה היה נראה שהיה מפלתו טבעיית, באמת היה זה ענין נסיי השגחיי, באשר נוקש בבור אשר כרה על דוד, ומצייר כאילו ה’ (אשר הרשע הזה היה שבט אפו להכרית גוים) החריש לו עד שישב עליו למשפט עת נלחם עם דוד ואז השיב לו גמולו גם על הגוים אשר האביד והערים אשר הרס, ובסוף המאמר התפלל שעת ירצה ה’ לפקוד על הגוים לא יהיה זה על ידי אנוש אשר יאמר בכח ידי עשיתי רק יפקוד עליהם בעצמו, באופן שיכירו הכל כי ה’ הוא השליט על הכל ובל יעוז עוד אנוש מול אלהי מרום, ועל פי זה התרעם (בסימן י’) על הצלחת הרשעים מחריבי הארצות, ועל שה’ יאריך אפו ועל ידי כן יכפרו בהשגחה ועל כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, והתפלל על זה. אודה ה’, רצה לומר הודאתי על העבר תהיה בכל לבי, כי כבר באר בחוה”ל (שער העבודה) שהטעם אשר יקשה להאדם להודות לה’ חסדו הוא מפני שבעת שבא להודות על העבר דברי פיו דברי מודה וכונתו כונת מבקש, שבלבו יכוין לבקש שיוסיף ה’ להיטיב עמו בעתיד ואם כן אין הודאתו שלמה, כי בלבו מדמה שהטובות שקבל לא יספיקו עדיין ורוצה שיוסיף לו עליהם, אבל אנכי אודה בכל לבי ולא יעלה בלבי כוונת מבקש, ב. אספרה כל נפלאותיך, לא כדרך בני אדם שלא יספרו רק נסים הגלוים אבל הדברים שיראו למו סבות טבעיים יתלו בטבע ובמקרה, אבל אנכי נפקחו עיני לדעת שגם דרכי הטבע המה נפלאות תמים דעים: 9:3: אשמחה, (ענין ג’) איני דומה בהודאתי לה’ כיתר בני אדם שעקר שמחתם הוא על הטובה שהשיגו והוא אהבת עצמם, כי אנכי אשמחה ואעלצה בך, עקר שמחתי היא בך, מה שעל ידי זה יתפרסם שמו הגדול, ושעל ידי כן אזמרה שמך עליון שאוכל לזמר שמך ולהודיע לבני אדם שאתה עליון ושליט על הכל, כי בשוב, אחר ששב אויבי אחור ופנה עורף במלחמה, מה שאחר כך יכשלו ויאבדו שנית, זה לא היה דבר מקרי רק מפניך, שידך עשתה זאת: 9:5: כי אחר אשר עשית משפטי ודיני, שבעת שבאו להלחם בי רבת ריבי ועשית משפטי להומם במלחמה, מאז לא קמת מן כסא המשפט רק ישבת לכסא, רצה לומר שנשארת יושב על כסא המשפט אתה שופט צדק, שהגם שתחלה לא עשית משפט לעמים אשר השמידם, אחר שהתחלת לשפטו לא עמדת מכסא משפט עד שגזרת עליו דין של כליה, ועל ידי זה גערת גוים, אשר היו בעזרתו, וגם אבדת רשע, הוא לבן בעצמו, וגם את שמם מחית לעולם ועד שלא יקומו עוד לעולם, רצה לומר שאחר שהתחילה מפלתם במלחמה גם אחר כך כשהיו בביתם היתה יד ה’ בם להומם ולאבדם: 9:7: האויב, דע אתה האויב, שהגם שתמו חרבות הם הערים שהחרבת לנצח, שלא יבנו עוד ולא תירא שיקומו וינקמו נקמתם ממך, והערים אשר נתשת לא לבד שאבדו, כי גם אבד זכרם שאין זוכר אותם עוד, עד שלא תירא שיקום נין ושאר או גואל הדם לנקום נקמתם, דע כי רק המה אבד זכרם, אבל עוד נמצא גואל דמם, הגואל אשר אין שכחה לפניו, כי וה’ אשר לעולם ישב, אחר אשר כונן והכין למשפט כסאו, לא יעמוד עוד מכסא משפט, רק לעולם ישב לשפוט משפט כל בריותיו, ולכן הגם שהמה אבד זכרם, הלא ה’ אשר לעולם ישב הוא ישפט תבל בצדק, ויריב ריב העשוקים מיד עושקיהם כח, ולא יטה דינם כי ישפוט בצדק ובמישרים, והנה חלק בזה ג’ מדרגות, הלאומים ישפוט משפטם וידין דינם, ועפ”ז יעניש את המרגיז הארץ אשר החריב את עריהם: 9:10: ויהי, (שנית), אל הדך והנדכא לא ימתין עד שיעשו עמו רע רק יהי לו משגב תיכף, ולא יניח כלל להרע לו, וזה בין אם הוא דך ונדכא מצד עצמו, ובין אם הוא חלוש מצד שהעת היא עת צרה, שבזה יושיע לו תיכף מצד הרחמים והחמלה, (שלישית) ליראי ה’ ולישראל עמו לא ימתין עד שיהיה עת צרה, כי יודעי שמך הם יבטחו בך, כי לא עזבת דורשך, אף עזיבה לפי שעה, כי הם מושגחים מאתך תמיד עד שלא יהיה להם עת צרה כלל, ורצה לומר להעמים יעשה משפט, להעניים רחמים, לישראל ויודעי שמו אהבה וחבה כאב את בנו, לכן אתם ישראל יודעי שמו זמרו לה’ מצד שהוא יושב ציון ומשגיח שם תמיד השגחה פרטית ואינו עוזב את יודעי שמו, וגם הגידו בעמים עלילותיו איך מתנהג עמהם, אבל יש הבדל בין הנהגתו עם העמים ובין הנהגתו עם יודעי שמו, והוא כי דורש דמים אותם זכר, רצה לומר אותם את העמים רק דורש דמים זכר, לא זכרם רק מצד שהוא דורש דמים הנשפכים והדם יזכיר אותו לעשות משפט לדם אשר שופך, אבל צעקת ענוים לא שכח כלל, ואינו ממתין עד שיזכירהו דמם הנשפך כי יושיעם תיכף כמ”ש כי לא עזבת דורשיך ה’: 9:14: חננני ה’, מתפלל שיצילהו ה’ גם מיתר שונאיו המשטימים אותו, אתה ה’! שאתה מרוממי משערי מות שכבר הייתי בסכנה על ידי לבן שהיה כפשע ביני ובין המות והייתי עומד ליכנס בשער המות ואתה הצלתני מידו, אם כן חננני ה’ וראה עניי גם מיתר שונאי: 9:15: למען אספרה כל תהלתיך, שעל ידי כן אוכל לספר בפעם אחד כל התהלות באשר עשה לי נסים הרבה (כי כ”ז שעדיין יש לי מעיקים אחרים לא אוכל לספר רק מקצת תהלותיו ונס פרטי), וכן למען אגילה בישועתך, שיש הבדל בין גיל לשמחה, שהגיל מורה ששמח על דבר טוב שהתחדש, ובזה שתעשה לי ישועות חדשות אגיל בגיל חדשה ואודה לך שיר חדש: 9:16: טבעו חוזר לברר איך היה ענין ישועתו דבר השגחיי לא דבר מקריי, שממה שנטבעו הגוים בשחת אשר עשו, ולא זאת לבד אלא כי גם ברשת אשר טמנו נלכדה רגלם, כי היה דרך הציידים להכין שחת ובור שבו נשחתה החיה, וגם היו מכינים רשת, שעל ידי הרשת נלכדה החיה ליפול אל השחת, והם לא לבד כי בשחת שעשו נטבעו, כי גם הלכידה היה על ידי הרשת שלהם עצמם, רצה לומר בין ההכנה אל ההשחתה בין ההשחתה עצמה הכינו הם לעצמם, מכל זה נודע ונתברר לכל, כי ה’ משפט עשה, א. שלא היה נפילתם במקרה רק בהשגחת ה’, ב. שלא היה דרך עונש לבד רק דרך משפט, שבמדה שמדדו מדד להם במשפט צדק, ויותר מזה על ידי מה שבפועל כפיו נוקש רשע, שבעת הפעולה שפעל ועסק והכין מוקשים בעת ההיא עצמו נוקש ונלכד, על ידי זה הגיון, יהגו ויחשבו כולם כי לא דבר ריק הוא, ויאמינו בהשגחת ה’, סלה בזה סיים הענין ומתחיל תפלה ובקשה: 9:18: ישובו, מבקש מאת ה’, שגם מעתה, הגם שמת לבן היוסר גוים, בכ”ז הרשעים בין אדם לחברו ישובו לשאולה, וימציא להם ה’ את ענשם גם עתה, וכן כל גוים שכחי אלהים ישובו לשאולה גם עתה, ומבאר כי, והמאמרים מקבילים, ישובו רשעים לשאולה כי לא לנצח ישכח אביון, ובהכרח יעניש ה’ את הרשעים המריעים לו, ישובו לשאולה כל גוים שכחי אלהים כי תקות ענוים (לא) תאבד לעד, שה’ ימלא מה שהענוים מקוים שתתגלה מלכות ה’ וממשלתו להאביד כל השוכחים שמו והכופרים בו, אבל זאת אבקש: 9:20: קומה ה’ שלא תכריתם על ידי בן אדם רק אתה בעצמך קומה להורידם שאולה, אבל אל יעז אנוש שהוא יהיה שבט אפך להכרית גוים, אני מבקש ישפטו גוים, שגם מעתה תעשה בהם משפט על רוע מעשיהם, אבל לא תעשה המשפט על ידי בן אדם רק על פניך בבלי אמצעי, רק שכולם יראו שפניך משגיחים ועושים משפט ברשעים בעצמך שיתה ה’ מורה להם, שתשית ותכין שה’ בעצמו יהיה מורה להם, שלא ייראו מאנוש מרגיז הארץ רק מה’ בעצמו, עד כי ידעו גוים אנוש המה, שידעו את שם ה’ לירא מפניו, אבל המה אנוש קטן ושפל ומה נחשב הוא שיהיה שבט אפו לשומו מורא אל גוים ופחד אל לאומים: 10:1: למה, ע”פ המזמור הקודם מתעורר על שאלת מפני מה יש רשע וטוב לו שזה סבה שיעלם מעיני הבריות כי יש אלהים שופטים בארץ, למה ה’ תעמוד ברחוק, מצייר כאלו ה’ עומד תמיד מרחוק, שנדמה לנו כאילו אינו משים לב להשגיח ממרום שבתו על הנעשה פה בשפל, ורק בעת הצרה שהוא העת אשר יתקרב אל העולם הלז וישפוט בני אדם על רוע מעשיהם, שאז לא יעמוד עוד מרחוק, אבל גם אז אחר שאינו מעניש בעצמו רק על ידי הרשע שהוא שבט אפו, והרשע חושב כי בכח ידו הוא עושה זאת, וכן בני אדם חושבים שהוא מקרה ושלא על פי ה’, ואם כן למה תעלים את עצמו גם לעתות בצרה, הגם שאינך אז מרחוק ואתה שופט ומעניש, בכ”ז תסתיר את עצמך בל יראו שאתה הוא העושה זאת, כי בגאות רשע ידלק עני, נדמה שהרשע רודף אחר העני בגאותו ואינו שליח ה’, רק שבכח ידו עושה זאת ובגאותו, (כמ”ש כי אמר בכח ידי עשיתי וכו’ ישעיהו י׳:י״ג), (וגם יל”פ תעלים בגאות רשע, שלעתות בצרה תעלים את עצמך תחת גאות הרשע אשר ידלק את העני, שמה שכחך הוא המניעו לדלוק את העני ומטה הוא בידי זעמך, זה הוא נעלם ונסתר תחת גאות הרשע, שהנראה בגלוי הוא שהוא עושה כן בכחו ובגאותו) ועפ”ז יתלונן המשורר כי לא כולם יחזו את הנעלם ורובם טועים כי גאות הרשע היא לבדה תעשה חיל ולא יד ה’ עשתה זאת, זאת שנית כי יתפשו במזמות זו חשבו, שעל ידי שבני אדם טועים בזה וחושבים בלבבם שהרשע עושה כן מעצמו בגאותו ומסתפקים בהשגחה, על ידי מזימות אלה יתפשו ביד הרשע, כי על ידי שאין מכירים שהוא עונש מה’ והעם לא שב עד המכהו על ידי זה ינתנו ביד הרשע לעשות בם כרצונו: 10:3: כי הלל רשע על תאות נפשו, ר”ל הרשע מתהלל ומתפאר על תאוותו, כי כל בני אדם תאוותיהם גדולה מכחם והשגתם, שאין לך אדם אשר ישיג מאויו, יש לו מנה מבקש מאתים, עד שאינו יכול להתהלל שהשגתו גדולה מתאותו, כי תאותו תתהלל עליו שהיא גדולה על כח ידו והשגתו, לבד הרשע שהוא משיג יותר ממה שמתאוה עד שהוא יכול להתהלל על תאות נפשו שהשיג יותר מאשר התאוה, ובכל זאת הגם שהוא מצליח כ”כ בוצע ברך נאץ ה’, מי שמברך ומשבח את הרשע הבוצע, ר”ל שמקנא א”ע בהצלחת הרשע בזה נאץ את ה’ ובזה נחשב לו לעון פלילי כאילו הכעיס את ה’, ובמזימות זו חשבו הם נתפסים ביד הרשע ויקבלו ענשם, וא”כ אשאל מדוע רשע כגובה אפו בל ידרוש, למה לא ידרוש ה’ להעניש את הרשע אשר כגובה אפו אין אלהים כל מזמותיו, אשר הוא מכחיש מציאות ה’ לגמרי, אם ידרוש להעניש את החושב מזימות שהרשע דולק ורודף בגאותו וליחס כח זה אל הרשע עצמו לא אל ההשגחה, וכן ידרוש להעניש את המברך את הבוצע, הלא כ”ש שהיה לו לדרוש להעניש את הרשע עצמו הכופר בכל וכל מזימותיו הוא שאין אלהים, ומדוע לא ידרוש ה’ להענישו, ותהי להפך, כי יחילו דרכיו בכל עת, שהוא מוצלח בהצלחה למעלה מן הטבע, כי המצליח בדרך הטבע לא יצליח לא בכל הדרכים ולא בכל העתים, ר”ל שלא יצליח רק בדרך אחד אם בחר הדרך שמוכן להצליח בו ע”פ הטבע, ולא בכל העתים רק בעת פרטי המוכן אל ההצלחה לא בעת רעה, אבל הוא יחילו כל דרכיו, שכל האמצעים אשר יבחר יצליחו, וגם יצליח בכל עת, אף בעת רעה, וזה מורה שהצלחתו למעלה מן הטבע וגם מרום משפטיך מנגדו גם בעת שתעשה משפט בעולם ויבוא רעות השגחיית כמו דבר ורעב אין המשפטים נוגעים בו, רק כל צורריו יפיח בהם שהוא משתמש במשפטיך להפיח בהם את צורריו, שיחולו המשפטים בצורריו ובו לא יגע רע: 10:6: אמר, וגם לא תאמר שלבו מלא פחד ואינו בוטח בהצלחתו (כמו שכן היה דעת אליפז שהצלחת הרשע אינה הצלחה מפני שהוא מפחד תמיד מן העונש אשר ישיגהו או שישיג את בניו), כי הוא אמר בלבו בל אמוט והוא בוטח בלבבו שלא תשיגהו רע, וגם בוטח שלא ישיג רע את בניו, כי הוא אומר שלא ימוט לדור ודור אף דורות הבאים אחריו אשר לא ברע, כאילו הוא אינו נכלל כלל ברע הבא לעולם, כי הוא יוצא מן הכלל שעתידים לרעות ומקרי הזמן: 10:7: אלה פיהו מלא, בפיו יקיים דבריו תמיד באלה כאלו את ה’ הוא ירא, וידבר מרמות ותוך לרמאות את הבריות, אבל תחת לשונו בפנימותו והנסתר תחת דבריו, הוא עמל ואון, בדבורו יחניף כאלו הוא צדיק וטוב, ובלבו מלא רשע וכחש: 10:8: ישב, את האריה שהוא העז שבחיות טורפי טרף לקח למשל לדמות בו את הרשע, רק בהעריכו את מעשיו לפי שני חייו, ישתנה ענינו מן האריה, כי ידוע שהארי בהיותו כפיר ישב בסוכה למו ארב ולא יצא ממעונתו לטרף טרף, עד שבא במעמד האריה שאז יצא למארב חצרים עלי טרפו ובהרשע הוא בהפך, שבילדותו דומה לאריה ויצא עלי טרפו לארוב בשדות וביערים, ועת יגדל שאז יהיה כתפארת אדם לשבת בית (כי בזה יתרון לאדם כמוהו על חיות השדה) אז יתדמה ככפיר אשר יצוד ויטרוף בסוכתו, אולם יתרון לו על האריה שהאריה עת יזקן ויחלש אז ליש אובד מבלי טרף, והרשע גם עת ידכא ישוח בזקנותו עוד יטרף טרף אדם יאכל, וז”ש עת ישב הרשע הזה במארב חצרים ויצא על טרפו בילדותו אז במסתרים יהרג את הנקי אשר עיניו לחלכה יצפנו בעוד שהנקי נושא עיניו אליך ומצפה לחילך וכחך שתעזור לו, בעת ההיא יהרגנו הרשע ובטחונו בה’ לא יועיל לו כלל, ואח”כ עת יארב במסתר כאריה בסכו עת יתחיל לשבת בכבוד בביתו אז ידמה כאריה כשבתו בסוכתו, וטבע האריה בשבתו בסוכתו ואורב על טרפו עת יראה את טרפו ידלג עליו פתאום כארבע וחמש אמות ובפעם הראשון שישיגהו יהיה טרף לשיניו, אמנם אם לא השיגהו בפעם הראשון הגם כי עבר מנהו והלאה לא ישוב עוד לנגוע בו, רק ישוב בכלימה אל מעונו, ובהשקף על טבע זאת השתולה בהאריה, אומר, שהרשע הזה יארב לחטף עני, אמנם לא יקרה לו כמו להאריה שלפעמים ימלט טרפו מידו, כי הוא יחטף עני תמיד במשכו ברשתו ואין נמלט מידו: 10:10: ידכה, וגם בעת אשר ידכא וישוח, שהוא בעת זקנותו שילך שחוח מרוב ימים, בכל זאת ונפל בעצומיו חיל נדכאים, ועצומים כל הרוגיו, עד שיזיק לבני אדם בשלשה חלקי ימי חייו, בימי העליה והעמידה והירידה: 10:11: אמר בלבו, תחלה יאמר הרשע בלבו שכח אל, שהגם שהאל רואה ומשגיח הוא שוכח מלהעניש תיכף וע”כ אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, אח”כ פוקר יותר ויאמר שהאל הסתיר פניו ואינו משגיח בשפלים כי על השמים כבודו, ואח”כ פוקר יותר ויאמר שהאל בל ראה לנצח, שהראיה והידיעה נמנעים בחקו כפי טענות הפילוסופים שהביא במורה [ח”ג] שכפרו בידיעת ה’ לגמרי, ויצייר שהרשע הולך מדחי אל דחי בשלשה עתותי חייו הנ”ל עד שבסוף ימיו יכחיש גם ידיעת ה’ ויאמר לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב: 10:12: קומה ה’, מבקש, אתה ה’ קומה להושיע, אתה אל נשא ידך להראות גבורתך, ומפרש קומה ה’ [שהוא שיקום ברחמיו להושיע] כי ראוי שאל תשכח ענוים העשוקים ואין להם מנחם, אל נשא ידך [שהוא להראות גבורתו] מצד כי: 10:13: על מה נאץ רשע אלהים למה יאמר שאין יכולת בידך, או למה יאמר בלבו לא תדרוש שיכפור שאינך יודע ומשגיח, והלא באמת אתה משגיח וגם היכולת בידך, כי ראיתה, הלא אתה משגיח ורואה מעשה הרשע כי אתה עמל וכעס תביט, שלא לבד שתראה מעשה הרשע כי גם תביט על מחשבתו, בין העמל שהיא מחשבתו הרעה ובין הכעס מה שמכוין להכעיסך, וגם יש לך יכולת כי לתת בידך, יש בידך הכח לתת לו גמולו, ולא תאמר שתניח עונשו אל שלוחך שהטבע תענישהו כרוב העונשים האלהיים שיבאו ע”י אמצעיים טבעיים, כי עליך יעזב חלכה יתום אתה היית עוזר, היתום אשר אתה היית עוזר לו מעולם בהשגחה מיוחדת למעלה מן הטבע יעזב חלכה עליך, שאתה בעצמך תעזר לו לא ע”י החיל שלך, [מדמה את ישראל כיתום שגדלהו המלך והיה נותן לו צרכיו בעצמו, שחיל המלך ומשרתיו לא יתעסקו בצרכיו אחר שיודעים שהמלך בעצמו מתעסק בעניניו], ולכן שבור זרוע רשע אתה בעצמך ותדרוש רשעו של הרע למען בל תמצא, תכלית דרישתך לחקור מעשה הרשע להענישו יהיה כדי לבל תמצא את הרע, למען יתמו חטאים והרשעים ישובו בתשובה: 10:16: ה’ מלך, ר”ל ה’ אינו דומה כמלך ב”ו שאם חטאו נגדו כל בני המדינה א”א שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה’ אינו תלוי מן העם, כי ה’ מלך עולם, מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם אבדו גוים מארצו כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו: 10:17: תאות, עפ”ז סיים בקשתו שישמע ה’ תאות ענוים, ולא לבד שישמע בעת שדברו זה בפיהם, כי גם תכין לבם, בעת שהתאוה תכין את לבם, ויעלו ציורי תאוה זו על הלב, שלבם יתחיל לחשוב ולהתאוות לזה הגם שלא הוציאוהו בשפתם, תקשיב אזנך, למלאות תאותם, ומהו התאוה הזאת? לשפט יתום ודך שאתה תעשה משפט יתום ודל מיד העריצים העושקים אותו, זאת שנית בל יוסיף עוד לערץ ולהתחזק אנוש מן הארץ, שלא ימצא עוד אנוש אשר יתחזק בעריצות מכל הארץ למשול ולכבוש כל הארץ, רק יהיה המשפט ע”י הקב”ה בעצמו עד שכולם יכירו השגחתו למנצח, במזמור זה יתוכח את בני דורו אשר טענו על אמונת ההשגחה ממה שהרשע מכתיר את הצדיק וה’ לא יעשה משפט, ותשובתו, שבזה יבחן את בני אדם, שאם היה מעניש את הרשע תיכף לא היה מקום לבחירה ולשכר ועונש, והיו כולם עובדים את ה’ מיראת העונש, אבל ע”י שהעלים את השגחתו, בזה יבחנו הצדיקים העובדים את ה’ באמת ובזה יגדל שכרם בה’ חסיתי, אנכי חוסה בה’ בהשגחתו הפרטית, ואתם איך תאמרו לנפשי כי נודי הרכם, פי’ הנוד שלי שאני נע ונד על הרכם ונרדף מפני אויבי, הוא דומה כמו [נוד צפור שהוא מקריי בלתי השגחיי ושכן נדידה שלי הוא במקרה לא בהשגחה, ואתם מביאים ראיה לזה שאין ה’ משגיח:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | “אהודה ה’ בכל לבי” — הודיה על תשועת עבר ובקשת עזרה לנוכח רשעים
- אפיון - צדק וחוקים | מזמור י — “למה ה’ תעמוד ברחוק” — שאלת הצדק האלוקי מול שגשוג הרשע
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִתְנַקֵּשׁ (Strong’s H5367) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִלּוֹא (Strong’s H4407) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
אקרוסטיכון: מזמורים ט-י ביחד מהווים שיר אלפביתי חלקי — עדות לעיצוב ספרותי מכוון. לפי רד”ק: מזמור י הוא המשך מזמור ט — חלוקת הפרקים מאוחרת; המחשבה האחידה: הרשע חושב “אין אלוקים” ומתנהג ללא פחד.