נפילת ירושלים ופקודת כורש
פסוקים
בֶּן־עֶשְׂרִ֧ים וְאַחַ֛ת שָׁנָ֖ה צִדְקִיָּ֣הוּ בְמׇלְכ֑וֹ וְאַחַ֤ת עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיַּ֣עַשׂ הָרַ֔ע בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו לֹ֣א נִכְנַ֗ע מִלִּפְנֵ֛י יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא מִפִּ֥י יְהֹוָֽה׃ וְ֠גַ֠ם בַּמֶּ֤לֶךְ נְבֽוּכַדְנֶאצַּר֙ מָרָ֔ד אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיע֖וֹ בֵּאלֹהִ֑ים וַיֶּ֤קֶשׁ אֶת־עׇרְפּוֹ֙ וַיְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָב֔וֹ מִשּׁ֕וּב אֶל־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ גַּ֠ם כׇּל־שָׂרֵ֨י הַכֹּהֲנִ֤ים וְהָעָם֙ הִרְבּ֣וּ לִמְעׇל־מַ֔עַל כְּכֹ֖ל תֹּעֲב֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וַֽיְטַמְּאוּ֙ אֶת־בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הִקְדִּ֖ישׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיִּשְׁלַ֡ח יְהֹוָה֩ אֱלֹהֵ֨י אֲבוֹתֵיהֶ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם בְּיַ֥ד מַלְאָכָ֖יו הַשְׁכֵּ֣ם וְשָׁל֑וֹחַ כִּֽי־חָמַ֥ל עַל־עַמּ֖וֹ וְעַל־מְעוֹנֽוֹ׃ וַיִּהְי֤וּ מַלְעִבִים֙ בְּמַלְאֲכֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וּבוֹזִ֣ים דְּבָרָ֔יו וּמִֽתַּעְתְּעִ֖ים בִּנְבִאָ֑יו עַ֠ד עֲל֧וֹת חֲמַת־יְהֹוָ֛ה בְּעַמּ֖וֹ עַד־לְאֵ֥ין מַרְפֵּֽא׃ וַיַּ֨עַל עֲלֵיהֶ֜ם אֶת־מֶ֣לֶךְ כַּשְׂדִּ֗ים וַיַּהֲרֹ֨ג בַּחוּרֵיהֶ֤ם בַּחֶ֙רֶב֙ בְּבֵ֣ית מִקְדָּשָׁ֔ם וְלֹ֥א חָמַ֛ל עַל־בָּח֥וּר וּבְתוּלָ֖ה זָקֵ֣ן וְיָשֵׁ֑שׁ הַכֹּ֖ל נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ׃ וְ֠כֹ֠ל כְּלֵ֞י בֵּ֤ית הָאֱלֹהִים֙ הַגְּדֹלִ֣ים וְהַקְּטַנִּ֔ים וְאֹֽצְרוֹת֙ בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה וְאֹצְר֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ וְשָׂרָ֑יו הַכֹּ֖ל הֵבִ֥יא בָבֶֽל׃ וַֽיִּשְׂרְפוּ֙ אֶת־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וַֽיְנַתְּצ֔וּ אֵ֖ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְכׇל־אַרְמְנוֹתֶ֙יהָ֙ שָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ וְכׇל־כְּלֵ֥י מַחֲמַדֶּ֖יהָ לְהַשְׁחִֽית׃ וַיֶּ֛גֶל הַשְּׁאֵרִ֥ית מִן־הַחֶ֖רֶב אֶל־בָּבֶ֑ל וַיִּֽהְיוּ־ל֤וֹ וּלְבָנָיו֙ לַעֲבָדִ֔ים עַד־מְלֹ֖ךְ מַלְכ֥וּת פָּרָֽס׃ לְמַלֹּ֤אות דְּבַר־יְהֹוָה֙ בְּפִ֣י יִרְמְיָ֔הוּ עַד־רָצְתָ֥ה הָאָ֖רֶץ אֶת־שַׁבְּתוֹתֶ֑יהָ כׇּל־יְמֵ֤י הׇשַּׁמָּה֙ שָׁבָ֔תָה לְמַלֹּ֖אות שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה׃ וּבִשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס לִכְל֥וֹת דְּבַר־יְהֹוָ֖ה בְּפִ֣י יִרְמְיָ֑הוּ הֵעִ֣יר יְהֹוָ֗ה אֶת־ר֙וּחַ֙ כּ֣וֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַ֔ס וַיַּֽעֲבֶר־קוֹל֙ בְּכׇל־מַלְכוּת֔וֹ וְגַם־בְּמִכְתָּ֖ב לֵאמֹֽר׃ כֹּֽה־אָמַ֞ר כּ֣וֹרֶשׁ ׀ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֗ס כׇּל־מַמְלְכ֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ נָ֣תַן לִ֗י יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְהֽוּא־פָקַ֤ד עָלַי֙ לִבְנֽוֹת־ל֣וֹ בַ֔יִת בִּירוּשָׁלַ֖͏ִם אֲשֶׁ֣ר בִּיהוּדָ֑ה מִי־בָכֶ֣ם מִכׇּל־עַמּ֗וֹ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהָ֛יו עִמּ֖וֹ וְיָֽעַל׃
דמויות
- צדקיה (מלך יהודה) — מלך יהודה האחרון — לא נכנע לפני ירמיהו הנביא, מרד בנבוכדנאצר
- כורש (מלך פרס) — כובש בבל שמוציא את פקודת השיבה לגולים — “ה׳ אלוהי השמים נתן לי”
- נבוכדנאצר (מלך בבל) — מלך בבל שהחריב את ירושלים ושרף את בית ה׳
מיקום
- ירושלים — מושא ההחרבה: בית ה׳ נשרף, חומות נותצות, העיר חרבה
- בבל — יעד הגלות; שם ישבו הגולים עד שבת הארץ את שבתותיה
- שושן — בירת מלכות פרס שממנה יצאה פקודת כורש
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | פסגת הגלות: בית ה׳ נשרף, חומות ירושלים נותצות, שארית הפלטה גולה לבבל — “עַד־לְאֵין מַרְפֵּא”
- אפיון - נבואה וחלום | נבואת ירמיהו מתקיימת: שבעים שנה של גלות + הארץ רצה שבתות; פקודת כורש מקיימת גם את דברי ישעיהו
- אפיון - ברית עם אלוקים | פקודת כורש — “הוּא־פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת” — הברית נמשכת מעבר לחורבן; ה׳ מזיז מלכי עכו”ם לשיבת ישראל
הערות
הסיום של ספר דברי הימים הוא גם הפתיחה של ספר עזרא (עזרא א:א-ג מקביל לפסוקים לו:כב-כג כמעט מילה במילה). הסיום הוא פתיחה — “מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל” — הספר מסתיים בניגוד שאלה/הזמנה, לא בנקודה. לפני החורבן הייתה התמדה בשליחת נביאים (“הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ”) — ה׳ חמל. אבל העם לעג, בזה, התעתע — “עַד אֵין מַרְפֵּא”. הדגש על שבתות הארץ (פסוק כא) — תאולוגיה ייחודית לדברי הימים: הגלות היא תשלום חוב שבתות שנה.
ניווט
- קודם: דה-ב_034_001 - יאשיהו מוצא ספר התורה ומחדש הברית
- אחרי: (סוף הספר)