תהלים קב — “תפילה לעני כי יעטוף”
פסוקים
תְּ֭פִלָּה לְעָנִ֣י כִֽי־יַעֲטֹ֑ף וְלִפְנֵ֥י יְ֝הֹוָ֗ה יִשְׁפֹּ֥ךְ שִׂיחֽוֹ׃ יְ֭הֹוָה שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י אֵלֶ֥יךָ תָבֽוֹא׃ אַל־תַּסְתֵּ֬ר פָּנֶ֨יךָ׀ מִמֶּנִּי֮ בְּי֢וֹם צַ֫ר־לִ֥י הַטֵּֽה־אֵלַ֥י אׇזְנֶ֑ךָ בְּי֥וֹם אֶ֝קְרָ֗א מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי׃ כִּֽי־כָל֣וּ בְעָשָׁ֣ן יָמָ֑י וְ֝עַצְמוֹתַ֗י כְּמוֹקֵ֥ד נִחָֽרוּ׃ הוּכָּה־כָעֵ֣שֶׂב וַיִּבַ֣שׁ לִבִּ֑י כִּֽי־שָׁ֝כַ֗חְתִּי מֵאֲכֹ֥ל לַחְמִֽי׃ מִקּ֥וֹל אַנְחָתִ֑י דָּבְקָ֥ה עַ֝צְמִ֗י לִבְשָׂרִֽי׃ דָּ֭מִיתִי לִקְאַ֣ת מִדְבָּ֑ר הָ֝יִ֗יתִי כְּכ֣וֹס חֳרָבֽוֹת׃ שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶהְיֶ֑ה כְּ֝צִפּ֗וֹר בּוֹדֵ֥ד עַל־גָּֽג׃ כׇּל־הַ֭יּוֹם חֵרְפ֣וּנִי אוֹיְבָ֑י מְ֝הוֹלָלַ֗י בִּ֣י נִשְׁבָּֽעוּ׃ כִּי־אֵ֭פֶר כַּלֶּ֣חֶם אָכָ֑לְתִּי וְ֝שִׁקֻּוַ֗י בִּבְכִ֥י מָסָֽכְתִּי׃ מִפְּנֵֽי־זַעַמְךָ֥ וְקִצְפֶּ֑ךָ כִּ֥י נְ֝שָׂאתַ֗נִי וַתַּשְׁלִיכֵֽנִי׃ יָ֭מַי כְּצֵ֣ל נָט֑וּי וַ֝אֲנִ֗י כָּעֵ֥שֶׂב אִיבָֽשׁ׃ וְאַתָּ֣ה יְ֭הֹוָה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וְ֝זִכְרְךָ֗ לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃ אַתָּ֣ה תָ֭קוּם תְּרַחֵ֣ם צִיּ֑וֹן כִּי־עֵ֥ת לְ֝חֶֽנְנָ֗הּ כִּי־בָ֥א מוֹעֵֽד׃ כִּי־רָצ֣וּ עֲ֭בָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶ֑יהָ וְֽאֶת־עֲפָרָ֥הּ יְחֹנֵֽנוּ׃ וְיִֽירְא֣וּ ג֭וֹיִם אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה וְֽכׇל־מַלְכֵ֥י הָ֝אָ֗רֶץ אֶת־כְּבוֹדֶֽךָ׃ כִּי־בָנָ֣ה יְהֹוָ֣ה צִיּ֑וֹן נִ֝רְאָ֗ה בִּכְבוֹדֽוֹ׃ פָּ֭נָה אֶל־תְּפִלַּ֣ת הָעַרְעָ֑ר וְלֹא־בָ֝זָ֗ה אֶת־תְּפִלָּתָֽם׃ תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַחֲר֑וֹן וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ׃ כִּֽי־הִ֭שְׁקִיף מִמְּר֣וֹם קׇדְשׁ֑וֹ יְ֝הֹוָ֗ה מִשָּׁמַ֤יִם׀ אֶל־אֶ֬רֶץ הִבִּֽיט׃ לִ֭שְׁמֹעַ אֶנְקַ֣ת אָסִ֑יר לְ֝פַתֵּ֗חַ בְּנֵ֣י תְמוּתָֽה׃ לְסַפֵּ֣ר בְּ֭צִיּוֹן שֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה וּ֝תְהִלָּת֗וֹ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ בְּהִקָּבֵ֣ץ עַמִּ֣ים יַחְדָּ֑ו וּ֝מַמְלָכ֗וֹת לַעֲבֹ֥ד אֶת־יְהֹוָֽה׃ עִנָּ֖ה בַדֶּ֥רֶךְ (כחו) [כֹּחִ֗י] קִצַּ֥ר יָמָֽי׃ אֹמַ֗ר אֵלִ֗י אַֽל־תַּ֭עֲלֵנִי בַּחֲצִ֣י יָמָ֑י בְּד֖וֹר דּוֹרִ֣ים שְׁנוֹתֶֽיךָ׃ לְ֭פָנִים הָאָ֣רֶץ יָסַ֑דְתָּ וּֽמַעֲשֵׂ֖ה יָדֶ֣יךָ שָׁמָֽיִם׃ הֵ֤מָּה׀ יֹאבֵדוּ֮ וְאַתָּ֢ה תַ֫עֲמֹ֥ד וְ֭כֻלָּם כַּבֶּ֣גֶד יִבְל֑וּ כַּלְּב֖וּשׁ תַּחֲלִיפֵ֣ם וְֽיַחֲלֹֽפוּ׃ וְאַתָּה־ה֑וּא וּ֝שְׁנוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א יִתָּֽמּוּ׃ בְּנֵֽי־עֲבָדֶ֥יךָ יִשְׁכּ֑וֹנוּ וְ֝זַרְעָ֗ם לְפָנֶ֥יךָ יִכּֽוֹן׃
פירוש רש”י
102:1: תְּפִלָּה לְעָנִי. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עַם עָנִי: | כִּי יַעֲטֹף. בְּהִתְעַטֵּף נַפְשָׁם בְּצָרָה (יונה ב:ח): 102:4: נִחָרוּ. הַנּוּ״ן מְשַׁמֶּשֶׁת, כְּמוֹ ״נַעֲשׂוּ״ (תהלים לג:ו), ״נִקְבּוּ״ (במדבר א:יז), וְהוּא לְשׁוֹן יֹבֶשׁ, כְּמוֹ ״וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב״ (איוב ל:ל), ״נָחַר מַפֻּחַ״ (ירמיה ו:כט): 102:7: דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר. לִקְאַת שֵׁם עוֹף הוּא: | כְּכוֹס חֳרָבוֹת. שֵׁם עוֹף, כְּמוֹ ״אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף״ (ויקרא יא:יז): | חֳרָבוֹת. מִדְבָּרוֹת. דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר. כָּךְ אָנוּ נְדוּדִים מִמְּקוֹמֵנוּ לָלֶכֶת בַּגּוֹלָה: 102:8: שָׁקַדְתִּי. הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּעַצְמִי וְהִנְּנִי כְּצִפּוֹר הַבּוֹדֵד עַל גָּג, יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ בְּאֵין זוּג: | בּוֹדֵד. יוֹשֵׁב בָּדָד: 102:9: מְהוֹלָלַי. הַמִּתְלוֹצְצִים בִּי, לְשׁוֹן ״הוֹלְלוּת״ (קהלת א:יז): | בִּי נִשְׁבָּעוּ. רָאוּ בְרָעָתִי וְנִשְׁבָּעִים בִּי וְאוֹמְרִים: אִם לֹא יֶאֱרַע בִּי כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְיִשְׂרָאֵל, כֹּה יַעֲשֶׂה לִי כְּמוֹ לְיִשְׂרָאֵל: 102:10: בִּבְכִי מָסָכְתִּי. בְּדִמְעָה מָזַגְתִּי: 102:11: כִּי נְשָׂאתַנִי. תְּחִלָּה וְהִגְבַּהְתַּנִי, וְעַתָּה הִשְׁלַכְתַּנִי מִשָּׁמַיִם אָרֶץ (איכה ב:א); וְאִם לֹא נְשָׂאתַנִי תְּחִלָּה, לֹא הָיְתָה חֶרְפָּתִי רַבָּה כָּל כָּךְ: 102:12: כְּצֵל נָטוּי. לְעֵת עֶרֶב, כְּשֶׁהַצְּלָלִים נוֹטִים, וּכְשֶׁחֲשֵׁכָה, אֵין נִכָּרִים אֶלָּא כָּלִים וְהוֹלְכִים: 102:13: וְאַתָּה. אֲשֶׁר לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וְנִשְׁבַּעְתָּ לָנוּ בְּךָ (שמות לב:יג) – כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה קַיָּם, יֵשׁ עָלֶיךָ לְקַיְּמֵנוּ. לְפִיכָךְ: 102:14: אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ. כִּי בְךָ הִבְטַחְתָּ (דברים לב:לו) ״כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד״, וַהֲרֵי אָזְלַת יָד: 102:15: כִּי רָצוּ. אָהֲבוּ אַף אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כְּשֶׁיָּצָא יְכָנְיָה וְגָלוּתוֹ, נָשְׂאוּ עִמָּהֶם מֵאַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וַעֲפָרָהּ לִבְנוֹת לָהֶם בְּבָבֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת: 102:16: וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת. שִׁמְךָ כְּשֶׁתּוֹשִׁיעַ אֶת עַמְּךָ: 102:18: הֶעָרְעָר. הַצּוֹעֵק, כְּמוֹ (ישעיהו טו:ה) ״זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ״. דָּבָר אַחֵר: עַרְעָר, הָרוּס וְנִשְׁחָת, כְּמוֹ (תהלים קלז:ז) ״עָרוּ עָרוּ״: 102:19: תִּכָּתֵב זֹאת. כָּךְ יֹאמְרוּ רוֹאֵי הַיְשׁוּעָה: תִּכָּתֵב הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת לְסַפֵּר אוֹתָהּ לְדוֹר אַחֲרוֹן: | וְעַם נִבְרָא. שֶׁנַּעֲשָׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, לָצֵאת מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מֵאֹפֶל לְאוֹר גָּדוֹל: 102:20: אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. לִרְאוֹת בָּעֳנִי עַמּוֹ: 102:21: תְּמוּתָה. חוֹלֶה לָמוּת, אינמורינד״א בְּלַעַ״ז): 102:24: עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי. חוֹזֵר לְקוֹבְלוֹ הָרִאשׁוֹן: כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי, יָמַי כְּצֵל נָטוּי, עִנָּה בַדֶּרֶךְ אוֹיְבִי כֹּחִי: 102:25: אוֹמַר. לַה׳ אֵלִי. אַתָּה: | אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמַי. אַל תְּסַלֵּק אוֹתָנוּ לְהַשְׁמִידֵנוּ מִן הָאֲדָמָה בְּיַד אוֹיְבֵינוּ בַּחֲצִי יָמֵינוּ. וּמַה הֵם יָמֵינוּ? כָּל יְמוֹת דוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ, הִבְטַחְתָּ לְקַיְּמֵנוּ לְפָנֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּסוֹף הַמִּזְמוֹר וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ, וְזֶרַע עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יִכּוֹן: 102:26: לְפָנִים. מִתְּחִלָּה: 102:27: כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם. כְּאָדָם הַהוֹפֵךְ לְבוּשׁוֹ לְפוֹשְׁטוֹ: 102:28: וְאַתָּה הוּא. הָעוֹמֵד וְקַיָּם:
פירוש רד”ק
102:1: תפלה. המזמור הזה נאמר על לשון בני גלות בבל ומיד ופרס כאילו כל אחד מבני הגלות תהיה תפלתו בלשון הנאמר במזמור: ואמר כי יעטוף. כי המתפלל מתוך צרה גדולה כופף עצמו כאילו מתעטף קצתו בקצתו: 102:3: אל. כבר אמרת והסתרתי מפני מהם והיו לאכול, והנה נתקיימה בנו אותה קללה, אל תסתר עוד פניך זהו שאמר מהר עננו: 102:4: כי כלה. כמו דבר הנשרף שהוא כלה בעשן והולך לכליון ואבדון, כן ימי היו ברעה וכאילו כלו בעשן כלו: | כמוקד. המקום שדולקין בו האש תמיד יקרא מוקד והוא נחר ונשרף כן עצמותי נחרו: 102:5: הוכה. כתוב בוי”ו עם הדגש, והדומים לו כתבנו בספר מכלול: ואמר הוכה כעשב. כלומר כמו שהשמש מכה העשב הרטוב עד שיבוש כן יבש לבי: ולמה כי שכחתי מאכל לחמי. כלומר מרוב הצרה אני שוכח המאכל וידוע בחכמת התולדות כי חיי הגוף הם תלוים בלב והלב הוא החום היסודי וממנו יתפשט לכל הגוף, והמוח קר ולח ובקרירותו ובלחותו מיישר חמימות הלב החזק והיובש אשר בו, ולולי המאכל היה החמימות אשר בגוף עם האויר המקיף אותו מבחוץ מייבש הלחות אשר בגוף והמאכל והמשתה ישיב לגוף הרטיבות אשר אבד ממנו בחמימותו: 102:6: מקול. ידוע כי האנחה וצרת הלב מכחשת הבשר וכאשר תהיה עמה הצעקה כל שכן שיכחש לגמרי עד שידבק העצם לעור, וקורא העור בשר לפי שעור הדם הוא הבשר שאינו נפשט מהבשר כעור הבהמה לפיכך זכר הבשר במקום העור וכן יזכור העור במקום הבשר יאכל בדי עורו: 102:7: דמיתי. הקאת הוא קיק והא עוף מדבר, וקולו כקול נהי לפיכך אמר דמיתי לקאת מדבר ורוצה לומר לקולו: וכן ככוס חרבות. שהוא עף ושוכן במקומות החרבים וקולו כקול נהי או פירושו אני חושב בעצמי שאני כאילו אני מדבר עם העופות ששוכנים במדבר שאין שם יישוב בני אדם: 102:8: שקדתי. השקידה היא ענין התעסקות והתמדה על הדבר שקדתי בגלות אילך ואילך ובכל מקום אני מוצא עצמי יחיד בין עם נכרי, כמו שהצפור הנפרד מחביריו והוא לבדו על גג הבית כן אני אע”פ שאני יושב בבית כיון שאינני בארצי: 102:9: מהוללי. שאומרים עלי דברי הוללות ולעג עד שישובו מהוללים ומשתגעים עלי: | בי נשבעו. אומרים אהיה כמו היהודי אם אעשה כך וכך: 102:10: כי. אמר דרך משל כי לחמיו בפיו דומה לו לאפר: | ושקוי. בתנועת הוי”ו הוא במקום למ”ד הפעל אבל שמני ושקוי הוי”ו נחה והוא למשך והיו”ד נעה והיא במקום למ”ד הפעל, ושיקוי כולל כל מיני משקה כלומר כל מה שאני שותה הוא מסוך במי עוני כמו היין המסוך במים: | מסכתי. כמו מזגתי: 102:11: משפני. כי לולי זעמך וקצפך עלי לא הייתי אני נמסר ביד בבל: | כי נשאתני ותשליכני. כי הרוצה להפיל דבר בארץ נושא אותו למעלה ומפיל אותו בחזקה כי כל מה שמגביה אותו המפלה יותר חזקה: 102:12: ימי. אמר נטוי שהוא פעול כאילו השמש נוטה הצל בסורו מעל הארץ, כי בסור השמש יהיה הצל ועל דרך זה בא ממנו גם כן נפעל כי ינטו צללי ערב, ואמר ימי חלפו במהרה בצרת הגלות כמו הצל החולף במהרה ואצפה הגאולה ולא אראנה: | ואני כעשב. כלומר ימי חלפו במהרה ובעודי בחיים אני יבש כמו העשב שתייבש למותו מהרה: 102:13: ואתה ה’. כל אחד מבני הגלות אשר קצרו ימיו נוהם על קצור ימיו ואמר אולי אם יאריך ימים יראה הגאולה וכן בכל דור ודור לפיכך אמר: | ואתה. אף על פי שאני הולך למות אתה תשב לעולם ותראה הגאולה לאותם שיהיו באותו הדור: 102:14: ותרחם ציון. בימיהם, וזרך לדור ודור בכל דור ודור יכירו שמך ויתפללו לך להראותם הגאולה. ובפסוק הה טעות במקצת הספרים שכתוב במקום וזכרך כסאך וכן טעה בו החכם ראב”ע שפירש כסאך והטעות הוא בין פסוק זה לפסוק של קינות הדומה בו כי אותו של קינות הוא אתה כסאך וסימן אי”כה. ושל תילים ואתה וזכרך וסימן וי”ו זי”ן: | אתה כאדם שקם ממקומו ומתעורר על מעשה: | תרחם ציון. שהיתה חרבה ושוממה זה כמה שני ידענו שתרחם אותה ותרצה אותה: | כי עת לחננה. כי עת יבא שתחנן אותה אף על פי שקצפת עליה: | כי בא מועד. כי יש לגאולה מועד וזמן קצוב וכשתהיה העת שתחנן אותה יאמרו בא מועד הגאולה: ומלת לחננה. מקור מן הדגוש ומשפטו לחננה ובא בפתח קטן תחת פתח גדול והוקל כמו רבים מן הדגוש, כי בהיותם בגלות הם מתאוים לנשק אבניה ועפרה יחננו על דרך משל כמו שמחונן אדם הדבר הנאהב. ויש מפרשים ירצו ויאהבו אבניה ועפרה לקיים את בנינה: 102:16: וייראו. ואז יראו גוים את שם ה’: | וכל מלכי הארץ את כבודך. השוכן בציון: 102:17: כי. אז יאמרו כשיבנה ציון ויהיה נראה בה בכבודו אז ייראו את שם ה’ ויאמרו: 102:18: הערער. ישראל שיהיה בגלות כערער בערבה: | וערער. הוא עץ גדול במדבר: | ולא בזה את תפלתם. כמו שהיו חושבים בבליים: 102:19: תכתב. ואז יאמרו תכתב זאת הישועה בעבור דור אחרון, דור שיהיה אחר זה הדור שבימיהם התשוע’ והדור הבא אחר זה הדור שלא ראו נפלאות התשועה כתובה באיזה ענין היתה ובכמה נפלאות ויהללו האל על נפלאות שעשה לאבותיהם. זהו ועם נברא יהלל יה: 102:20: השקיף. והביט משמים אל ארץ, בעני עמו. על דרך כי רם ה’ ושפל יראה: 102:21: לשמוע. ישראל שהיו בגלות אסיר, והיו בני תמותה כלומר קרובים למות מרוב צרתם והאל יתברך שמע אנקתם ופתחם ממאסרם: | אסיר. קל, ויש דגושי”ן: 102:22: לספר. הוציאם מהגלות שיספרו שמו ותהילתו בציון, והפסוק כפול בענין במלות שונות: 102:24: ענה. עתה שב לדברי בני הגלות, ואמר ענה בדרך כחי האויב ענה כחי בדרך כי מפני צרת גלות בבל והאדונים קשים יסע אדם ממקום למקום והטורח הוא עינוי כח וקיצור ימים, וזה סבבו לי הבבלים בגלות ואני אפחד שאמות בקיצור ימים מפני עינוי הכח ולא אראה הגאולה ואתפלל לאל ואומר שלא ימיתני בחצי ימי וזהו שאמר: 102:25: אמר. לפיכך אני אומר לך וצועק אליך: | אלי. אל תכריתני בדור דורים שנותיך. כמו שאמר למעלה ואתה ה’ לעולם תשב ופירושו כמו שפירשנו: 102:26: לפנים. כמו שאמר בדור דורים שנותיך, אמר כמו שאתה קיים לעולם בלא אחרית כן אתה ראשון בלי ראשית ואתה הוא עשית שמים וארץ לא כדברי האומרים עולם קדמוך אבל הוא מחודש על ידיך שאתה חדשתו: 102:27: המה. יש מחכמתי המחקר שאומרים שלעולם קץ וזמן שיחזור העולם לתוהו ובוהו כמו שהיה ויש ביניהם מחלוקת בזמן עמידת העולם כמה הוא, ויש מהם אומרים כי לעולם אין קץ ותכלה אע”פ שהיה לו ראשית ולדעת אילו יהיה פירוש הפסוק, המה יאבדו אם תרצה כמו שפירשנו הם יאבדו ואתה קיים לעולם: | וכולם כבגד יבלו. כלבוש שפושט האדם ומחליפו באחר, כן תחליפם ותשנם אם תרצה, או תחליפם באחרים אם תרצה ואין מהם ממרה את פיך: 102:28: ואתה. הוא לבדך אין זולתך אדון ושנותיך לא יתמו: 102:29: בני עבדיך. הם ישכנו לעולם בארצם אחר שישובו בימי הגאולה לא יגלו ממנה עוד ובניהם עד עולם: זהו וזרעם לפניך יכון. וטעם לפניך, שיעבדו ה’ כל הימים:
פירוש מלבי”ם
102:1: תפלה לעני, הוא תפלה על בני הגולה, מצייר איש אחד מן הגולים, או יצייר כלל האומה כאיש פרטי, אשר נפשו עטופה מרוב הצרות מתעלפת ועומדת לצאת מתוך גופו, וזה תפלה לעני אשר יעטף, וטרם תצא נפשו שופך שיחו לפני ה’, ומתפלל על הגלות והישועה: 102:2: ה’ שמעה תפלתי, התפלה היא שפיכת הנפש לפני האלהים בעד הכלל, והשועה היא מה שצועק לישועה בעד עצמו: 102:3: אל תסתר פניך ממני, שישגיח עליו לראות בעניו ולשמוע דבריו, זאת שנית שיענהו תיכף וימלא בקשתו: 102:4: כי כלו בעשן ימי, מבאר מדוע מבקש שיענהו מהר, כי הגיע לתכלית האבדון ומצייר את הצרה כאש, ואת הגוף הכללי של האומה כנתון באש עלי מוקדה, והחלקים הנפרדים ע”י התכת האש ועולים כעשן באויר הם הימים שהוא זמן חייו, והעצמות שנשארו נחרו כבמוקד: 102:5: הוכה כעשב, מצייר א”ע כצומח, אשר אם תפגע בו השמש ויוכה כח הצמיחה שהיא נפש הצומח, ימולל ויבש, כי אז לא יינק עוד את מזונו שהוא לחות האדמה, כן הלב שבי שבו משכן החיים הוכה כעשב ויבש, כי כבר פסק מלקחת מזונו כי שכחתי לאכל לחמי, ר”ל שה’ קבע מין אחד באיצטמוכא שמעורר את הרעבון ויתעורר לאכול, אבל כבר נשכח כח הזן עד שלא יתעורר עוד לאכול לחם: 102:6: מקול, כי בשר המעיים נדבק אל העצמות בסבת קול האנחה, וזה סבה לביטול כח המעכל, כמ”ש (איוב י״ט:כ׳) בעורי ובבשרי דבקה עצמי ואתמלטה בעור שני כמ”ש זה, ויספר מעמד האומה בימי רדיפת הדת: 102:7: דמיתי, ר”ל תחלה דמיתי לקאת הדר במדבר, והקאת מחייתו מן הדגים וצריך ללכת בכל יום מן המדבר אשר הוא חונה שם אל הנהרות לצוד הדגים שהוא דרך רחוק, כן אני שוכן במדבריות נפרד מבני אדם, ואני צריך ללכת בהחבא אל הישוב לבקש פרנסתי, ואח”כ שהוקל עול הגלות מעט וניתן לי רשות לשכון בישוב, לא הניחו אותי לגור בעיר רק הייתי ככוס חרבות, הוצרכתי לגור בחרבות שלפני הערים נפרד מן העיר: 102:8: שקדתי, ואח”כ ע”י שקידה והשתדלות רב, הוקל גם גזרה זו שאוכל לגור בעיר אבל לא בבית, רק כצפור בודד על גג, כן הוצרכתי לגור על פנות הגגות בבדידות: 102:9: (ט-י) כל, ולא הייתי ביניהם כאיש מכאובות שמרחמים עליו ועכ”פ אין מחרפים אותו, כי כל היום חרפוני אויבי על כי שקוי בבכי מסכתי, שבכיתי תמיד על החורבן וזאת חרה להם וחרפוני בעבור זה, ומהוללי בי נשבעו כי אפר כלחם אכלתי מפני הרעב: 102:11: מפני, וזה היה מפני זעמך, ר”ל אפר כלחם אכלתי מפני זעמך שהיא קללתך, שעי”כ הגריס בחצץ שיני הכפישני באפר, ושקוי בבכי מסכתי מפני קצפך, שבכיתי תמיד על שידעתי שעודך קוצף עלי, ואבכה בצום נפשי לרצות כעסך, כי נשאתני ותשליכני ואבכה בצום נפשי לרצות כעסך, כי נשאתני ותשליכני, שתחלה נשאתי לרום, ואח”כ השלכת אותי מאגרא רמא לבירא עמיקתא, וזה מגדיל הנפילה: 102:12: ימי, אומר הנה אני מתיאש שאראה אנכי עוד זמן התשועה, כי כבר אפסו כחותי ואין לי תקוה, ובכ”ז איני מתיאש מן הגאולה הכללית שהבטיח ה’ החי לעולם ודברו לא ישוב ריקם הנה אני מתיאש בין מצד זמני שימי דומים כצל נטוי, בסוף היום שהצל נוטה ומתפשט וזה סימן שקרוב להיות לילה, כן כבר עברו רוב ימי, ומצד כח גופי ג”כ אני כעשב איבש: 102:13: ואתה, אולם אתה ה’ אינך משתנה עם הזמן, כי אתה ה’ לעולם תשב שאתה אין לך התלות בזמן ואתה בלתי משתנה, וגם זכרך, דהיינו הפעולות היוצאות ממך שעל ידם זוכרים אותך, הגם שהם נעשים בזמן, בכ”ז אינם כשאר דברים הזמניים הפוסקים, כי הם קיימים לדור ודור: 102:14: אתה תקום, ר”ל הגם שאני לא לעולם אחיה, ולא אראה בנחמת ציון, ידעתי כי אתה ה’ החי לעולם ובלתי משתנה, תקום להושיע ציון, וזה מצד ג’ דברים, או מצד הרחמים על עניה ושפלותה, ועז”א תרחם ציון, או מצד החנינה בעתים מיוחדים לרצון שאז יתעורר לחונן גם הבלתי ראוי, ועז”א כי עת לחננה, או עכ”פ אם לא יושעו קודם הזמן ע”י רחמים או עת רצון, בהכרח יושעו בבוא זמן הקץ האחרון המיועד מאת הנביאים, ועז”א כי בא מועד, וכמ”ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳) וכמש”פ שם: 102:15: כי רצו, וכן תושיעם מצד העם שבעונותיהם החרבת את ציון, שהם כבר רצו ופייסו את אבניה, שתחלה נחרבה ציון לרצות על עונותיהם, ושפך ה’ חמתו על העצים והאבנים, ואח”ז רצו הם את אבניה שנשפך דמם בעבור אבני ירושלים ועל אמונתם, ואת עפרה יחוננו שמתאבלין תמיד עליה ונושקים את עפרה: 102:16: (טז-יז) וייראו, ר”ל אתה תרחם ציון ואז ייראו גוים את שם ה’, והמאמרים מקבילים, וייראו גוים את שם ה’ כי בנה ה’ ציון, וכל מלכי הארץ את כבודך כי נראה בכבודו, השם, מורה על הפרסום מרחוק, והגוים הפחותים שלא יראו את כבוד ה’, ייראו מחמת פרסום שמו הנשמע מרחוק ע”י מה שיבנה ציון באותות ומופתים, ומלכי הארץ שהם משכילים יותר ומבחינים עניני כבוד, הם יראו כבוד ה’, שיתגלה אחרי הבנין ויתראה בכבודו הגדול: 102:18: פנה, אמר העני המתפלל תפלה זאת, הגם שימי כצל נטוי ולא אראה את הגאולה, בכ”ז אבטח כי התפלה הזאת שאני מתפלל על הגאולה, הגם שהיא תפלת הערער היא נשמעת מה’, (כמ”ש ה’ שמעה תפלתי), ור”ל שכל התפלות שמתפללים בעת החורבן, בין תפלת הערער ה’ פונה אליו, ובין תפלת הרבים, לא בזה את תפלתם, וה’ שומע כל התפלות האלה ואוסף אותם ושומר אותם ליום נועד, וה’ אומר תכתב זאת לדור אחרון, ה’ מצוה למלאכיו שהתפלה שמתפללים בעת החורבן על הגאולה תכתב בספר זכרון לפניו לדור אחרון, ועם נברא, שאז יברא עם, אשר יהלל יה, שדור האחרון שיהיה בעת הגאולה הם יהללו יה, על (כ-כא) כי השקיף ממרום קדשו לשמוע אנקת אסיר, שנאק וצעק לפניו ממאסרו בזמן הגלות, ומשמים אל ארץ הביט לפתח בני תמותה, מצייר שההשקפה לשמוע התפלה היא ממרום קדשו, שמציין שכינת עוזו בקדש למעלה מן המערכת, שמשם ישגיח ושומע תפלה, והפעולה לפתח בני תמותה הוא משמים דרך המערכת, שמסבב הצלתם עפ”י הטבע בנסים נסתרים: 102:22: לספר, ר”ל לפתח בני תמותה כדי שהם יספרו אח”כ שם ה’ ותהלתו בירושלים, לעתיד כשיקבצו עמים וממלכות לעבוד את ה’, ושם ה’ מורה על פרסום שמו שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו, זה יספרו בציון, ששם יושבים החכמים והכהנים שהם ידעו את שם ה’, ותהלתו הוא מצד דרכיו והנהגתו רחום וחנון, זה ידעו אף ההמון שישבו בירושלים בכל העיר: 102:24: ענה, שב המתפלל ויאמר, הגם שכבר נתיאשתי שאאריך ימים עד שאראה הישועה כמ”ש ימי כצל נטוי וכו’ כי כבר ענה כחי בדרך ע”י רוב הגליות והטלטול, ובזה קצר ימי, בכל זה מתפלל שיאריך ימים עד שיראה הישועה בעיניו, ועז”א אומר אלי אל תעלני בחצי ימי מן העוה”ז, בדור דורים שנותיך, מציין שהגם שה’ למעלה מן הזמן ולא יתכן שנאמר שיש לו שנים וימים, בכ”ז מצד שהוא מנהיג את הדורות, והדורות מתנהגים כפי קצב הזמן מעשה ה’ ניכר בכל דור ודור כמ”ש וזכרך לדור ודור, מצד זה יתיחסו הדורות אליו כשנים, שכמו ששנות האדם יחשבו כפי מספר הקיפי גלגל חמה, כן יחשבו שנותיו כפי מספר הדורות, שנמליץ על צד המליצה שכל דור ודור הוא שנה של מעלה, ר”ל שבו יתראה הנהגה חדשה ושינוי בהנהגה והיקף חדש, ועפ”ז יאמר בבקשתו שלא יעלהו אל שנותיו, שהם דור דורים, (שהם שנות ההשגחה העליונה כפי מה שנשיג אותה פועלת בעולם הזמני) לא יעלהו בחצי ימיו, שבזה תהיה השנה העליונה קצרה כמפי הראוי, אחר שאורך השנה העליונה הוא לפי אורך שנות הדור: 102:26: לפנים, כי הנה ראינו שכל המציאות הנתון תחת הזמן לא יעמוד רגע על מצב אחד, כי הארץ אשר יסדת לפנים ושמים שהם מעשה ידיך, (מדמה הארץ כיסוד הבנין והשמים כגג הבנין למעלה) ובזה נכלל כל העולם המוחש הנתון תחת הזמן, אין להם מציאות אמתי משתי פנים, א. מצד כי המה יאבדו, כי כל שי”ל תחלה י”ל תכלה, ורק אתה תעמוד בלי השתנות, ב. שגם בעת קיומם כולם כבגד יבלו, כי ההיולי פושט צורה ולובש צורה תמיד, והמשיל בזה שני משלים, א. שכבגד יבלו מעצמם עת יניחו אותו ימים, כי כל מורכב מתפרד, ב. מצד שההיולי פושט את מלבושיו פושט צורה ולובש צורה אחרת תמיד, כמי שמחליף את מלבושיו בכל פעם, ועז”א כלבוש תחליפם ויחלופו, ואתה הוא, רק שאתה הוא הדבר הקיים כמו העומד בעצמותו ובלתי משתנה, וגם שנותיך לא יתמו, שכבר אמרנו שהשנים שיתיחסו לה’ הם הדורות המתחדשים, והם לא יתמו, ומפרש מי הם שנותיך, הם בני עבדיך, שהם בני הצדיקים, הם ישכונו, שהגם שכל המציאות יתבטל, בדור הצדיקים שהם חלק אלוה ממעל עד שיתיחסו אליו כשנותיו (כי בם ובעבורם יפעול שנוים ותמורות בעולם הזמני) הם יתקיימו לעד וישכנו בלי כליה ואבדון, שהגם שתחרב העולם זרעם לפניך יכון, לעמוד לפניך בעולם הנשמות לאור באור פני מלך חיים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | תפילת העני בגלות — “כי נבנה ציון” — ציפייה לגאולה וחזרה לירושלים
הערות
מילה נדירה: אַסִּיר (Strong’s H617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו” — כתובת ייחודית בתהלים. המתפלל מדמה עצמו לגג שמם ולציפור בודדה. בחציו מעבר מתחנה אישית לנבואה על בנין ציון.