תהלים צט-קא — “ה’ מלך ירגזו עמים”
פסוקים
יְהֹוָ֣ה מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים יֹשֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ׃ יְ֭הֹוָה בְּצִיּ֣וֹן גָּד֑וֹל וְרָ֥ם ה֝֗וּא עַל־כׇּל־הָעַמִּֽים׃ יוֹד֣וּ שִׁ֭מְךָ גָּד֥וֹל וְנוֹרָ֗א קָד֥וֹשׁ הֽוּא׃ וְעֹ֥ז מֶלֶךְ֮ מִשְׁפָּ֢ט אָ֫הֵ֥ב אַ֭תָּה כּוֹנַ֣נְתָּ מֵישָׁרִ֑ים מִשְׁפָּ֥ט וּ֝צְדָקָ֗ה בְּיַעֲקֹ֤ב׀ אַתָּ֬ה עָשִֽׂיתָ׃ רוֹמְמ֡וּ יְ֘הֹוָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽ֭הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא׃ מֹ֘שֶׁ֤ה וְאַהֲרֹ֨ן׀ בְּֽכֹהֲנָ֗יו וּ֭שְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵ֣י שְׁמ֑וֹ קֹרִ֥אים אֶל־יְ֝הֹוָ֗ה וְה֣וּא יַעֲנֵֽם׃ בְּעַמּ֣וּד עָ֭נָן יְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֑ם שָׁמְר֥וּ עֵ֝דֹתָ֗יו וְחֹ֣ק נָֽתַן־לָֽמוֹ׃ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵינוּ֮ אַתָּ֢ה עֲנִ֫יתָ֥ם אֵ֣ל נֹ֭שֵׂא הָיִ֣יתָ לָהֶ֑ם וְ֝נֹקֵ֗ם עַל־עֲלִילוֹתָֽם׃ רוֹמְמ֡וּ יְ֘הֹוָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽ֭הִשְׁתַּחֲווּ לְהַ֣ר קׇדְשׁ֑וֹ כִּי־קָ֝ד֗וֹשׁ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַ֝יהֹוָ֗ה כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃ דְּע֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֮ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא־עָ֭שָׂנוּ (ולא) [וְל֣וֹ] אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ׃ בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו׀ בְּתוֹדָ֗ה חֲצֵרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה הוֹדוּ־ל֝֗וֹ בָּרְכ֥וּ שְׁמֽוֹ׃ כִּי־ט֣וֹב יְ֭הֹוָה לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד־דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמוּנָתֽוֹ׃ לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר חֶֽסֶד־וּמִשְׁפָּ֥ט אָשִׁ֑ירָה לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֲזַמֵּֽרָה׃ אַשְׂכִּ֤ילָה׀ בְּדֶ֬רֶךְ תָּמִ֗ים מָ֭תַי תָּב֣וֹא אֵלָ֑י אֶתְהַלֵּ֥ךְ בְּתׇם־לְ֝בָבִ֗י בְּקֶ֣רֶב בֵּיתִֽי׃ לֹֽא־אָשִׁ֨ית׀ לְנֶ֥גֶד עֵינַ֗י דְּֽבַר־בְּלִ֫יָּ֥עַל עֲשֹֽׂה־סֵטִ֥ים שָׂנֵ֑אתִי לֹ֖א יִדְבַּ֣ק בִּֽי׃ לֵבָ֣ב עִ֭קֵּשׁ יָס֣וּר מִמֶּ֑נִּי רָ֝֗ע לֹ֣א אֵדָֽע׃ (מלושני) [מְלׇשְׁנִ֬י] בַסֵּ֨תֶר׀ רֵעֵהוּ֮ אוֹת֢וֹ אַ֫צְמִ֥ית גְּֽבַהּ־עֵ֭ינַיִם וּרְחַ֣ב לֵבָ֑ב אֹ֝ת֗וֹ לֹ֣א אוּכָֽל׃ עֵינַ֤י׀ בְּנֶֽאֶמְנֵי־אֶרֶץ֮ לָשֶׁ֢בֶת עִמָּ֫דִ֥י הֹ֭לֵךְ בְּדֶ֣רֶךְ תָּמִ֑ים ה֝֗וּא יְשָׁרְתֵֽנִי׃ לֹֽא־יֵשֵׁ֨ב׀ בְּקֶ֥רֶב בֵּיתִי֮ עֹשֵׂ֢ה רְמִ֫יָּ֥ה דֹּבֵ֥ר שְׁקָרִ֑ים לֹא־יִ֝כּ֗וֹן לְנֶ֣גֶד עֵינָֽי׃ לַבְּקָרִ֗ים אַצְמִ֥ית כׇּל־רִשְׁעֵי־אָ֑רֶץ לְהַכְרִ֥ית מֵעִיר־יְ֝הֹוָ֗ה כׇּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃
פירוש רש”י
99:1: יִרְגְּזוּ עַמִּים. מְדַבֵּר בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, וְאָז יִרְגְּזוּ עַמִּים כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה יד:יב) ״וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ׳״: | תָּנוּט. לְשׁוֹן ״נָטָיוּ רַגְלָי״ (תהלים עג:ב): 99:3: יוֹדוּ שִׁמְךָ. יוֹדוּ אֶת עֹז מֶלֶךְ הָאוֹהֵב מִשְׁפָּט (תהלים עג:ב): 99:4: וְעֹז מֶלֶךְ. מוּסָב עַל מִקְרָא הָעֶלְיוֹן: | אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. פְּשָׁרָה וְשִׂימַת שָׁלוֹם בֵּין אֲנָשִׁים כּוֹנַנְתָּ, בְּאָמְרְךָ (שמות כג:ה) ״כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂוֹנַאֲךָ רוֹבֵץ וְגוֹ׳״, (שמות כג:ד) ״כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אוֹיִבְךָ״ וּמִי הוּא שֶׁיִּרְאֶה אֶת שׂוֹנְאוֹ גּוֹמֵל לוֹ חֶסֶד שֶׁלֹּא יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ לְחַבְּקוֹ וּלְנַשְּׁקוֹ, תַּנְחוּמָא (תנחומא, משפטים א): 99:7: בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם. אַף עִם שְׁמוּאֵל, וְזֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ט:יא-יב) ״הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵשׁ״, רָאוּ הֶעָנָן קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן״ (במדבר ט:כ): | שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ. וְחֹק אֲשֶׁר נָתַן לָמוֹ: 99:8: אֵל נוֹשֵׂא. עֲוֹן יִשְׂרָאֵל: | הָיִיתָ לָהֶם. בִּשְׁבִילָם: | וְנוֹקֵם. הָיִיתָ עַל עֲלִילוֹתָם, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן ״שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים״ (במדבר כ:י), שְׁמוּאֵל עַל שֶׁלֹּא הִדְרִיךְ בָּנָיו בְּדֶרֶךְ טוֹבָה (שמואל א ח:ג), מֵת בָּחוּר (אגדת בראשית מא:א): 99:9: כִּי קָדוֹשׁ ה׳ אֱלֹהֵינוּ. עַל אֲשֶׁר הוּא מְדַקְדֵּק עִם הַצַּדִּיקִים הוּא מְקֻדָּשׁ בָּעוֹלָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְנִקְדַּשׁ בִּכְבוֹדִי״ (שמות כט:מג), בִּמְכֻבָּדַי (זבחים קטו:): 100:1: מִזְמוֹר לְתוֹדָה. לְהוֹדָיָה, לְאָמְרוֹ עַל זִבְחֵי תּוֹדָה: 100:2: עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה. וְכָל כָּךְ לָמָּה? דְּעוּ כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים כְּשֶׁמְּשַׁלֵּם שְׂכַר פְּעֻלַּתְכֶם, אֲבָל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת גִּלוּלִים אֵין לָהֶם לַעֲבֹד בְּשִׂמְחָה שֶׁאֵין מְשַׁלְּמִין שָׂכָר: 100:3: הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא. כְּשֶׁלֹּא הָיִינוּ בָּעוֹלָם: 100:4: בְּתוֹדָה. בְּהוֹדָיָה: 100:5: וְעַד דֹּר וָדֹר. קַיֶּמֶת אֱמוּנָתוֹ. כָּל לְשׁוֹן אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, אֲמָנַת הַבְטָחָה, שֶׁמַּאֲמִין וּמַבְטִיחַ הַבְטָחָתוֹ: 101:1: חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה. כְּשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה עִמִּי חֶסֶד, אֲקַלֶּסְךָ: בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וּכְשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בִּי מִשְׁפָּט, אֲנִי אָשִׁיר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לְךָ ה׳ אֲזַמֵּרָה: 101:2: אַשְׂכִּילָה. אֶתֵּן לֵב עַל דֶּרֶךְ הַתָּמִים: | מָתַי תָּבוֹא אֵלַי. הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה לְהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, וְאֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי אַף בְּקֶרֶב בֵּיתִי. בְּהַצְנֵעַ כְּמוֹ בְּפַרְהֶסְיָא: 101:3: סֵטִים. לְשׁוֹן ״כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״ (במדבר ה:יב), לָסוּר מִן הַדֶּרֶךְ. דִּישְׁטוֹלְ״מַנְט בְּלַעַ״ז: 101:4: רַע לֹא אֵדָע. לֹא אֹהַב, לֹא אַכִּיר בְּדָבָר רָע: 101:5: אוֹתוֹ לֹא אוּכָל. שֶׁיְּהֵא חֲבֵרִי, שֶׁלֹּא אֶלְמַד מִמַּעֲשָׂיו: 101:8: לַבְּקָרִים אַצְמִית. מִדֵּי יוֹם יוֹם אַכְרִית מְעַט מְעַט רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל הַמְחֻיָּבִין מִיתָה:
פירוש רד”ק
99:1: ה’. למעלה אמר ה’ מלך תגל הארץ ואמר למעלה ה’ מלך אף תכון תבל בל תמוט, והנה אמר ירגזו עמים תנוט הארץ ואמת הוא הכל, כי ירגזו עמים ותנוט הארץ במפלת גוג מגוג ואחר כך תגל הארץ ותכון תבל בל תמוט כי לא תהיה עוד מלחמה בעולם: ואמר יושב הכרובים. שיחזיר שכינתו לציון בבית המקדש: 99:2: ה’. אז יהיה בציון גדול כי שם יתגדל על כל העמים בעשותו משפט ברשעים: 99:3: יודו. אז יודו כל העמים שמך כי גדול ונורא הוא: 99:4: ועז מלך. אז יראה עוזו ושהוא מלך על הכל, ואז יכירו כי אתה אוהב המשפט וכי אתה כוננת כל במשרים ואתה הוא שעשית שמשפט ביעקב בהגלותך אותם בין העמים, ואתה הוא שעשית הצדקה ביעקב בהוציאך אותם מהגלות. ויש מפרשים הפסוק על משפטי התורה שנתן ליעקב כי כולם מישרים ואז יודו בם כל העמים: 99:5: רוממו. יאמר כנגד כל ישראל וכנגד כל העמים רוממו ה’ אלהינו בפיכם: | והשתחוו להדום רגליו. שהוא בית המקדש כי הוא קדוש ושמו קדוש, כי תראו הנביאים הראשונים שהיו קדושים בהשתחוותם והתפללם לפניו היה עונה אותם ה’: 99:6: משה ואהרן. שהיו הכהנים הגדולים בכהניו וכן שמואל שהיה גדול בנביאים שהיו בזמנו שהנביאים הם קוראי שמו ואלה בכל עת שהיו קוראים אל ה’ היה עונה אותם וזכר שמואל שהיה ממשפחת משה ואהרן ונביא כמו הם ואיפשר שהיה גדול בנבואה משאר הנביאים אחר משה וכן אמר אם יעמוד משה ושמואל לפני: ומה שאמר בכהניו. כי גם משה כהן היה והוא שמש בכהונה תחלה ששימש שבעת ימי המלואים: | קוראים אל ה’. האל”ף נחה וכן חוטאים אל ה’: 99:7: בעמוד. טעמו על משה ואהרן: | שמרו עדותיו וחוק נתן למו. משה ואהרן שמרו העדות והחוקים שנתן להם שיאמרו לישראל, שמרו אותם לאמר לישראל בלי תוספת וגרעון וכן מה שצוה לאהרן במשמרת הכהונה, וכן שמואל שמר עדותיו והורם לישראל והשיבם לדרך טובה כמו שכתוב ויעבדו את ה’ לבדו: 99:8: ה’. כשהיו מתפללים על ישראל עניתם ונשאת לישראל בעבורם: | להם. פירושו עבורם: | ונוקם על עלילותם. על העלילות שעשו להם קרח וכל עדתו: 99:9: רוממו. כשתראו מה שהוא עושה לאוהביו: | והשתחוו להר קדשו. הוא הר המוריה שבו בית המקדש כי הוא קדוש ומקומו קדוש וכשיראו הבית לא יראו אלא מי שצוה על בית ובחר בו וכשישתחוו אל קיר הבית לא ישתחוו אלא למי שקדש הבית וישימו מגמתם לזכור האל ולעורר הלב אליו: 100:1: לתודה. פירושו שתודו לו החסד שעשה עמכם ואתם תאמרו הריעו לה’ כל הארץ שכל הארץ ישמחו לשמחתכם: 100:2: עבדו. שלא תהיה עבודתו למשא אלא בשמחה וטוב לבב: 100:3: דעו. עתה יש לכם לדעת כי ה’ הוא האלהים והוא יכול על העולם והוציא אתכם מהגלות בכבוד: | הוא עשנו ולא אנחנו. הוא גדלנו ורוממנו כמו אשר עשה את משה ואת אהרן: | ולו אנחנו. שאנחנו נקראים בשמו: | עמו וצאן מרעיתו. כתוב ולא באל”ף ופירושו שלא נוכל לומר כחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה: 100:4: בתודה. שתודו לו חסדיו: 100:5: לעולם חסדו. כל ימי העולם יהיה חסדו עמנו: וכן אמונתו. היא ההבטחה שהבטיחנו בטובה לעתיד תהיה קיימת עד דור ודור כלומר לכל הדורות לעולם: 101:1: לדוד. סיפר דוד בזה המזמור משפטי מלכותו באיזה דרך הוא מתנהג עם ישראל וספר גם כן מהו עושה בעתות הפנאי שלא יבואו לפניו בעלי ריב ויתבודד מבני אדם באותם השעות שהוא פנוי הוא מתעסק בלבו בדרך חכמה ומפנה לבו לעסקי העולם ומכין לבבו לקבל רוח הקודש ואמר חסד ומשפט אשירה על החסד והמשפט שאני עושה לישראל אשירה ואזמרה לך ואודה שמך שהמלכתני עליהם ונתת לי לב טוב למלוך עליהם במשפט ובצדקה: 101:2: אשכילה. אתן לבי להשכיל בדרך שהוא דרך תמים: ואצפה מתי תבא אלי. כלומר תבא אלי ברוח הקודש: | אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי. האדם הנותן כל לבו לחשב בדבר הולך בביתו אחת הנה ואחת הנה: 101:3: לא. כלומר ממשבתי זכה בחכמה וברוח הקדש: ואמר לנגד עיני. כי כח הציור בשני חללי המוח המוקדמין שהם כנגד העינים: | עשה סטים שנאתי. מעשה אנשים שוטים שנאתי לפיכך אל ידבק בי אפילו במחשבה דבר בליעל ומעשה שוטים: | וסטים. מגזרת כי תשטה אשתו: ומלת עשה. מקור במקום שם כמו מעשה: 101:4: לבב. מי שלבו עקש יסור ממני כי לא יהיה לעולם בחברתי: | רע לא אדע. איש רע לא אדע אותו כלומר לא יהיה ממיודעי ומהקרובים אלי: 101:5: מלשני. היו”ד נוספת כיו”ד המגביהי לשבת והמלה מבנין פעל מרובע מלשן וכן מי שהיה מלשן רעהו לפני בסתר לאמר כך וכך עשה לחייבו במשפטי המלוכה: | אותו אצמית. כלומר הייתי גוער האנשים המלשינים וכורת אותו מלפני והייתי שונא המלשין ולא הייתי מעניש אדם שלא בעדים כי אני מחזיק זה המלשין כשקרן כי אפילו אומר אמת הוא חוטא על שמעיד בו יחידי: | גבה עינים ורחב לבב. מי שעיניו רמות וגבוהות להסתכל בתאות העולם ולבו רחב בהם כלומר ירחיב להם מקום בלבו וחושב בהם ואחרי שעיניו ולבו בהם הוא רץ אחריהם: | אותו לא אוכל. ר”ל לאוכל ראותו, או לא אוכל שאתו: 101:6: עיני. הרשעים ארחיק מביתי ומישיבתי, אבל נאמני ארץ עיני בהם להביאם אלי מאד מאיזה מקום שיהיו שם, לפיכך אמר בנאמני ארץ ואושיבם אלי, גם לשרתני ולעבודתי איני לוק אלא הטובים: 101:7: לא ישב. בביתי בשום סיכוי ופקידות מי שהוא עושה רמיה. וכן דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כלומר לא אוכל לראותו כל שכן שלא יהיה מיושבי ביתי: 101:8: לבקרים. בכל יום ויום תמיד: | אצמית כל רשעי ארץ. בכל מקום שהם, שכל שכן שאכרית אותם מעיר ה’ והיא ירושלים:
פירוש מלבי”ם
99:1: ה’ מלך, הנה עת יתגלה ה’ במלוכה והנהגה זאת ירגזו עמים, כמ”ש שמעו עמים ירגזון, וע”י שהוא יושב כרובים תנוט הארץ, כי בצד הראשון בא ציור ה’ כמלך יושב בשמים, כי מנהיג ע”י המערכת שבזה כסאו בשמים, ומסדר הנהגת השמים כפי הראוי להנהגה השגחיית בצד ובמשפט, אבל עתה יצייר כיושב בארץ ושוכן על הכרובים, שהוא ציור אל ההנהגה הנסיית שבא ע”י המלאכים משרתיו עושי רצונו, שהם בעלי כנפים שזה ציור הכרובים, ומצד זה תנוט הארץ מחרדת המלך הגדול השוכן בה: 99:2: ה’, עתה החל לסדר שלש מדרגות אלה וההבדל שביניהם, ושיעור הכתובים, בעת אשר בציון גדול וכו’ אז יודו שמך וכו’, ובעת אשר עז מלך משפט אהב וכו’, אז רוממו ה’ אלהינו והשתחוו להדום רגליו, ובעת אשר משה ואהרן בכהניו וכו’ אז רוממו ה’ אלהינו והשתחוו לה’ קדשו, חושב שלש מדרגות, א. בעת אשר ה’ בציון גדול ורם הוא על כל העמים, ויש הבדל בין גדול ובין רם, הגדול מתפשט בכמות מלמעלה למטה, כמו עמוד הנצב בארץ וראשו בשמים, שכ”א ישיג ממנו כפי גדלו, שהננס יחזיק בתחתית העמוד והענק יחזיק באמצעו, ובציור הזה ימצא ה’ בציון, שכ”א ישיג ממנו לפי שלימותו אם מעט ואם הרבה, והוא נמצא עם כל איש ישראל גם עם הקטן שבהם, אבל הדבר הרם, כמו כוכב בשמים, אין שום אדם יכול להשיג אותו ובדמיון הזה נמצא ה’ אל העכו”ם, כמ”ש רם על כל גוים ה’, שאומרים שהוא בלתי מושג כלל, ושאינו משגיח כלל בעולם השפל, עפ”ז יאמר בעת שה’ רם על כל העמים והוא בעת שמסרם להנהגת המערכת ואינו מראה להם השגחתו כלל, רק שהוא גדול בציון, ששם הוא משגיח ומושל ממשל רב, אז. יודו רק שמך, אז לא יודו לו בעצמו רק לשמו, שההודאה לשמו מורה ששמעו שמעו למרחוק, ולא השיגו את עצמו, שכן אז לא ידעו מה’ רק מה שהשיגו ממה שנתפרסם ממעשיו שעשה בציון, שע”י שמע השגחתו בציון יודו לאמר גדול ונורא קדוש הוא, שלשה התוארים האלה כוללים שלש הנהגות שידבר בהם בסימנים אלה, שם גדול מורה שהוא ראשית הסבות ואחריתם, וש נורא מורה שיוכל לערך המערכה ולשדדה שתסכים עם הנהגתו, ושם קדוש מורה שהוא מרומם על הנהגה הרגילה באמצעות הטבע רק יפליא פלאות בימינו ובזרוע קדשו באופן נשגב נסיי מרומם מחקי העוה”ז וסדריו: 99:4: ועז, (מדרגה ב) בעת שכוננת עז מלך אשר משפט אהב על המישרים בעת שאינך רם על העמים בלתי משגיח, רק אתה דומה כשופט המנהיג הכל במשפט ע”פ הדין, ודומה כמלך האוהב משפט, שכנן עזו על המישרים שיתנהג הכל לפי חקות היושר, עד שהמערכה שהוא כסא ה’ מכוננת על המישרים לפעול כפי היושר והצדק, כפי שכנן אותה המלך העליון האוהב משפט, זה יהיה בהנהגת העכו”ם שיתנהגו עפ”י המערכה, שבכ”ז יהיה הנהגת המערכה כפי הגמול והעונש, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית אולם ביעקב יהיה הנהגה אחרת מעולה ממנו, כי הם לא יתנהגו באמצעות המערכה רק אתה בעצמך עשית בו משפט וצדקה המשפט הוא מה שיתן כפי הגמול, והצדקה הוא מה שיתן כפי הצדקה העליונה שהיא תתן בחסד מצד צדקת אלהים יותר מן הראוי כפי המעשה, ובעת שיתנהג עם כלל העולם במישרים יתנהג עם יעקב במדרגה יותר גדולה שהיא הנהגה מורכבת ממשפט וצדקה, והיא הנהגה נסיית פלאיית לפי הגמול הפרטי שהוא המשפט, ולפי חסד אלהים באהבה מיוחדת שהיא הצדקה שיעשה להם נסים נסתרים, אז רוממו ה’ אלהינו והשתחוו להדום רגליו, שהגם שעתה מדבר עדיין מעת שאין ה’ שוכן בארץ להנהיג הנהגה מיוחדת מאתו לבדו, רק יצוייר כאלו השמים כסאו, כי גם הנסים הם נסתרים ויורדים דרך השמים והטבע, בכ”ז הדום רגליו הוא בארץ, דהיינו סוף השגחתו הוא בארץ דרך השמים, ויערך הנהגת הכסא וישיבתו עליה שהיא הנהגת המערכת לפי הדום רגליו והצורך בארץ כפי מעשה וצורך התחתונים, ובזה תשתחוו להדום רגליו, שעכ”פ סוף מסובביו בארץ הם כפי השגחה הפרטיית, ושם הוא קדוש ונבדל ומנהיג כפי ההשגחה והפלא, שזה גדר הקדושה, (ואמר קדוש הוא בנסתר כי במדרגה זו עדיין קדושתו מעוטף ומכוסה במסך הטבע): 99:6: משה (מדרגה ג) אבל בעת שנמצאו משה ואהרן בין כהניו, ושמואל נמצא בין קוראי שמו, ר”ל בעת שישראל הם במדרגה כזאת שישרה שכינתו עליהם בדרך פלאיי, וימצא עם כהניו כמו שנמצא עם משה ואהרן, שידמו כהניו כמשה ואהרן בדיבוק אלוה עמהם, וקוראי שמו ידמו כשמואל ומפרש כמו שענה לשמואל בעת קרא אליו וינוסס נס להתנוסס (כמש”ש הלא קציר חטים היום אקרא אל ה’ ויתן קולות ומטר) כן קוראי שמו קוראים אל ה’ והוא יענם, וכמו שדבר עם משה ואהרן בעמוד הענן כמ”ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן, כן בעמוד ענן ידבר אליהם, וכמו שלמשה ואהרן נתן תורה ומצות כן הם שמרו עדיותיו וחק נתן למו, עד שנראה לכל כי ה’ אלהינו אתה עניתם, לא ע”י שליח ואמצעי, אל נושא, כי בעת ינהיג ה’ בהנהגה המופלאה הלזו כמו שהתנהג בדורו של משה, אז יעניש על החטא תיכף, כמו שהיה בדור המדבר, וגם יסלח להחוטא תיכף, כי כ”ז שתהיה הנהגה בהשגחה נסתרת יצויר שלא יעניש תיכף בשאין הטבע מסכים לזה, וכן לא יסלח להחוטא תיכף כמ”ש הנה אנכי שולח מלאך וכו’ כי לא ישא לפשעיכם, לא כן המונהג בהשגחה הנסיית ע”י ה’ בעצמו, יעניש תיכף ויסלח תיכף, כמ”ש רק אתכם ידעתי וכו’ על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם כאב לבנו שיענישוהו תיכף במריו ויסלח לו תיכף, וז”ש אל נושא היית להם וגם ונוקם על עלילותם שע”י שיענישהו תיכף יכופר העון תיכף: 99:9: רוממו, אז דומה ה’ כשוכן ביניהם וכאלו דירתו בהר קדשו למטה, לא בשמים והארץ הדום רגליו, רק רוממו ה’ אלהינו והשתחוו להר קדשו, כי שם ה’ שוכן וקדוש ה’ אלהינו בתוכנו, וע”ז לא אמר קדוש הוא, כי הוא אלהינו ונמצא בינינו: 100:1: מזמור לתודה, על הודאה של נס, הריעו לה’, שבעת ינהג עפ”י הטבע דומה כמלך הסגור בהיכלו ומנהיג ע”י שריו ויועציו, אבל בעת הנס ידמה כמלך היוצא מהיכלו ומתהלך בין העם להשגיח בעצמו על עניניהם, ואז יריעו כולם תרועה גדולה להמליכו, כמ”ש כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים: 100:2: עבדו, יש הבדל בין עבודת ה’ ובין העבודה לב”ו, כי העובד לב”ו לא ישמח בעבודתו מצד שאינו בטוח שיקבל עליה שכר, ואף שיקבל שכר אין השכר רצוף בהעבודה עצמה רק בא אחריה, ובזה יעבוד בעצב ככל העוסק באמצעיים טרם ישיג את התכלית, לא כן עבודת ה’ שהיא עצמה השכר והתכלית עבודה זו תהיה בשמחה, בואו לפניו ברננה, הבא לפני בשר ודם לבקש דבר יבא בבכי ובזעקה רק יציאתו תהיה ברננה, אם מלא שאלתו, אבל הבא לפני ה’ יבא ברננה כי בודאי ימלא שאלתו: 100:3: דעו כי ה’ הוא אלהים, ר”ל הוא מקור כל הכחות כולם המתפשטים במציאות והוא המנהיג את כולם, הוא עשנו, ר”ל ויחוסנו אליו הוא בד’ דברים, א. מצד שעשה אותנו מאין ליש, ב. שאינו דומה כעושה אחר שאח”כ אין לו קנין במעשהו, ולו אנחנו ביחוס הקנין, כמ”ש הלא הוא אביך קנך, ג. מצד ההנהגה שאנחנו עמו, ד. מצד שהוא מחיה אותנו ואנחנו צאן מרעיתו כצאן שהרועה יכלכל אותם: 100:4: בואו, כשבאים אל בשר ודם באים בשערים בתהלות ושבחים להללו, ואח”כ כשממלא המבוקש יוצאים בתודה, ונצל ה’ תבואו בשעריו בתודה, כי כב הקדים לכם טובותיו, ובתוך החצר, תשיגו גבורותיו ומהלליו ותבואו בתהלה הודו וגם א”א להלל ה’ מצד עצמו רק מצד טובותיו שנשיג, שע”י התודה על טובותיו נבא בתהלה, ועז”א ע”י שתודו לו על טובותיו עי”כ ברכו שמו שעי”ז נכיר שבחיו: 100:5: כי טוב ה’ בשני מיני ההנהגות שמנהיג, ע”י חסדו שהיא ההנהגה הנסיית, ועל ידי אמונתו שהיא ההנהגה הקבועה, וכבר בארתי זה בארך בסי’ פ”ט: 101:1: לדוד מזמור, יספר הנהגותיו בין בענינים שבינו לבין אלהיו בין בענינים שבינו לבין בני אדם, חסד ומשפט אשירה, הנהגת ה’ הוא אצלי או חסד או משפט, ולא נמצא בה דבר רע, כי הטוב שיתן הוא מצד חסדו לא מצד החיוב, כי מי הקדימני ואשלם, והרע הוא מצד המשפט בעבור רוע המעשים לכפר און ולהתם חטאת, עד שלכן על שניהם אשירה, וכמ”ש חז”ל בין חסד בין משפט אשירה, כי בשניהם לך ה’ אזמרה, אשבח את ה’, או על חסדו או מצד שעשה משפט שזה מצד השגחתו וצדקו, ומצד שמשגיח עלי להתם טומאתי ממני: 101:2: אשכילה בדרך תמים, גדר התמימות הוא שיעשה מעשה הצדק שלא בעבור שום פניה חיצונית מתקות שכר ויראת עונש או בעבור פניה אחרת כמו להתגאות ולהתפאר וכדומה, רק יעשהו מצד אהבת הטוב בעבור שהוא טוב ומצד שצוה ה’ עליו, ובדרך ההרחבה יקרא תמים מי שנראה בחיצוניותו שמתמיד בצדק ואינו מט ממנו בשום פעם, ובכ”ז יוכל להיות שאינו תמים בלבו, כי לבו מלא פניות אחרות ותכליות זרות שבעבורם יעשה צדק, ולהבדיל ביניהם נקרא התמים באמת, בשם תם לבב, שהתמימות נשרש בלבו לא בחיצוניותו לבד, ויען שבקל יטעה האדם בעצמו ויחשב שעושה מעשהו בתמימות, ובאמת ימצא בלבו אחרי החפוש פניה נסתרת מכבוד או גאוה וכדומה, יאמר כי אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי הדרך הזה, שיהיה תמים באמת עד שלא ילך הוא אל הדרך רק הדרך תבא אליו, ר”ל שלא יהיה ע”י הרגל, רק שיהיה מוטבע בנפשו, בענין שהדרך ימצא בטבעו, והבחינה לזה יהיה כשאתהלך בתם לבבי אף בקרב ביתי שאין שם פניה משבח בני אדם והתפארת, וזה סימן שיהיה תם לבבי, לא תמימות חיצוני, (והנה מי שאינו תמים ועושה מעשהו בשביל פניות חיצוניות הוא ישקיף על התועליות שיגיע לו בעשותו הטוב, ויתירא מן העונש שיגיע לו בעברו על מצות ה’, ואצלו לא ישוה החסד והמשפט, ולא יהיה על שניהם בשוה, לא כן התמים באמת הוא ישוה בעיניו המשפט והעונש כמו הטוב והחסד שיקבל מאת ה’, וע”ז הקדים חסד ומשפט אשירה שגם זה שייך לענין התמימות): 101:3: לא, מבאר הדבר שיהיה התמימות בין בעשותו טוב, שלא יעשה אל תכלית רצוני שאליו ישית עיניו וכונתו בעת עשותו הטוב עד שאשית לנגד עיני (היינו למטרת מעשי) דבר בליעל, שבעבורו אעשה הטוב, כמו הצם ומתפלל בעבור כבוד וכדומה, וכן בסור מרע לא יהיה מפני פחד העונש, עד שלא יישנא גוף הרע מצד עצמו רק יסור ממנו מפני פחד העונש, כי עשה סטים שנאתי מצד עצמי עד שלא ידבק בי במחשבתי כלל: 101:4: לבב, מלבד ששונא מעשה הרע בפועל אין לו נטיה אליו אף במחשבה בלבו, וגדר לב עקש הוא מי שטבע לבו שהוא הכח המתעורר ורוח המושל בו נוטה אל ההפך מחקי החכמה ודרכיה, ויש מי שיש לו לב עקש, ר”ל מתאוה לרע עד שצריך ללחום מלחמה פנימית עם יצר הלב להשיבו אל היושר והטוב, אבל ממני יסור לב עקש, כי לא נמצא בלבי נטיה כלל אל הרע, ומוסיף לאמר רע לא אדע, שכ”כ הטבע לבי על מעשה הטוב עד שלא אדע כלל מה הוא רע, כמו האדם קודם החטא שלא ידע מן הרע כלל, כי לא שלטו ציורים הרעים על תלמי לבבו כלל ולא השיגם וידעם: 101:5: מלשני, עתה יספר הנהגתו עם זולתו, לא יעשה כדרך בני אדם שמקבלים לשון הרע, כי בהפך מי שמלשין את רעהו בסתר לא אענש את הנלשן, רק את המלשין אצמית, ויותר מזה שמי שמדותיו רעים כמו גבה עינים במדת הגאוה, ורחב לבב במדת החמדה, לא אוכל לסבלו כלל: 101:6: עיני, בהנהגת המלכות, הנה מושלי ארצות הקדם זה היה דרכם לבחור יועצים ושרים שיהיו נאמנים להמושל לצבור הון ולאסוף אוצרות, מבלי לשים לב כלל על טובת המדינה, אבל אנשי שמגמתי היא לטובת המדינה, אבחר היועצים שהם נאמני ארץ, ר”ל אנשים נאמנים גם אל הארץ והמדינה, שהם ישבו עמדי, וישתדלו בטובת המדינה להצליח יושביה, הולך וגם המשרת אותי לצרכי ביתי לא אקח רק הולך בדרך תמים שיהיה איש טוב וצדיק: 101:7: לא, ואין חשש שירמה אותי ויחזיק א”ע ברמיה שהוא צדיק ואינו כן, כי העושה רמיה הוא עצמו לא ישב בקרב ביתי כי הנהגת ביתי מתנגדת אל טבעו, כי בביתי הכל באמת וצדק, ולא יהיה המשרת דובר שקרים ואינו תמים באמת, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ויותר מזה כי לבקרים בכל בקר, אצמית כל רשעי ארץ ואעשה בם משפט חרוץ, שזה יועיל להכרית מעיר ה’ שלא ימצאו שם פועלי און כלל:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | משה אהרן ושמואל קראו לה’ והוא ענה בעמוד ענן — “בעמוד ענן ידבר אליהם”
- אפיון - קדושה וטהרה | חזרה משולשת על “קדוש הוא” — הדגשת קדושת ה’ כיסוד המלכות האלוקית
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לְמוֹ (Strong’s H3926) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
צט — “ה’ מלך ירגזו עמים” — קדושת ה’. ק — “הריעו לה’ כל הארץ” — הודיה. קא — “חסד ומשפט אשירה” — התחייבות המלך הצדיק (מיוחס לדוד).