תהלים צא-צב — “יושב בסתר עליון”
פסוקים
יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן׃ אֹמַ֗ר לַ֭יהֹוָה מַחְסִ֣י וּמְצוּדָתִ֑י אֱ֝לֹהַ֗י אֶבְטַח־בּֽוֹ׃ כִּ֤י ה֣וּא יַ֭צִּילְךָ מִפַּ֥ח יָק֗וּשׁ מִדֶּ֥בֶר הַוּֽוֹת׃ בְּאֶבְרָת֨וֹ׀ יָ֣סֶךְ לָ֭ךְ וְתַחַת־כְּנָפָ֣יו תֶּחְסֶ֑ה צִנָּ֖ה וְסֹחֵרָ֣ה אֲמִתּֽוֹ׃ לֹֽא־תִ֭ירָא מִפַּ֣חַד לָ֑יְלָה מֵ֝חֵ֗ץ יָע֥וּף יוֹמָֽם׃ מִ֭דֶּבֶר בָּאֹ֣פֶל יַהֲלֹ֑ךְ מִ֝קֶּ֗טֶב יָשׁ֥וּד צׇהֳרָֽיִם׃ יִפֹּ֤ל מִצִּדְּךָ֨׀ אֶ֗לֶף וּרְבָבָ֥ה מִימִינֶ֑ךָ אֵ֝לֶ֗יךָ לֹ֣א יִגָּֽשׁ׃ רַ֭ק בְּעֵינֶ֣יךָ תַבִּ֑יט וְשִׁלֻּמַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה׃ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהֹוָ֣ה מַחְסִ֑י עֶ֝לְי֗וֹן שַׂ֣מְתָּ מְעוֹנֶֽךָ׃ לֹא־תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא־יִקְרַ֥ב בְּאׇהֳלֶֽךָ׃ כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמׇרְךָ֗ בְּכׇל־דְּרָכֶֽיךָ׃ עַל־כַּפַּ֥יִם יִשָּׂא֑וּנְךָ פֶּן־תִּגֹּ֖ף בָּאֶ֣בֶן רַגְלֶֽךָ׃ עַל־שַׁ֣חַל וָפֶ֣תֶן תִּדְרֹ֑ךְ תִּרְמֹ֖ס כְּפִ֣יר וְתַנִּֽין׃ כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי־יָדַ֥ע שְׁמִֽי׃ יִקְרָאֵ֨נִי׀ וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ־אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַאֲכַבְּדֵֽהוּ׃ אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים אַשְׂבִּיעֵ֑הוּ וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּישׁוּעָתִֽי׃ מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהֹוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃ לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת׃ עֲֽלֵי־עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר׃ כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהֹוָ֣ה בְּפׇעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃ מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהֹוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃ אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת׃ בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים׀ כְּמ֥וֹ־עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כׇּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד׃ וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהֹוָֽה׃ כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ יְֽהֹוָ֗ה כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כׇּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן׃ וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אׇזְנָֽי׃ צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃ שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ׃ ע֭וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְֽרַעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ׃ לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְהֹוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־[עַוְלָ֥תָה] (עלתה) בּֽוֹ׃
פירוש רש”י
91:1: יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן. מִי שֶׁהוּא חוֹסֶה בְּסֵתֶר כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, הוּא יִתְלוֹנָן בְּצִלּוֹ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵגִין עָלָיו. הֲרֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ זֶה מַשִּׂיא אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַחֲסוֹת בְּכַנְפֵי הַשְּׁכִינָה: | יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן. כְּמוֹ ״בְּצִלּוֹ חָמַדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי״ (שיר השירים ב:ג): | שַׁדַּי. לְשׁוֹן חוֹזֶק: 91:2: אוֹמַר לַה׳ מַחְסִי. הוּא וּמְצוּדָתִי, וְהַכֹּל יִלְמְדוּ מִמֶּנִּי. וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר כֵּן? 91:3: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ וְגוֹ׳. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד הוּא אוֹמֵר יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן: 91:4: בְּאֶבְרָתוֹ. כָּנָף: | יָסֶךְ. יְסוֹכֵךְ: | תֶּחְסֶה. תִּתְכַּסֶּה: | צִנָּה וְסֹחֵרָה. הוּא צִנָּה הַמַּקֶּפֶת אֶת הָאָדָם קָרוֹב לְאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, סֹחֵרָה לְשׁוֹן סְחוֹר סְחוֹר (שבת יג.): 91:5: לֹא תִירָא. אִם תִּבְטַח בּוֹ: | מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. שֵׁד הַמְּעוֹפֵף כְּחֵץ: 91:6: מִדֶּבֶר, וּמִקֶּטֶב. שֵׁמוֹת שֵׁדִים הֵם, זֶה מַזִּיק בַּלַּיְלָה וְזֶה מַזִּיק בַּצָּהֳרַיִם (פסחים קיא:): | יָשׁוּד. ״יְשׁוֹדֵד״ (הושע י:ב): 91:7: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף. לְשׁוֹן חֲנִיָּה, כְּמוֹ ״עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל״ (בראשית כה:יח): | מִצִּדְּךָ. מִשְּׂמֹאלְךָ יַחֲנוּ אֶלֶף שֵׁדִים, וְאֵלֶיךָ לֹא יִגַּשׁ לְהַזִּיק: 91:8: וְשִׁלֻּמַת. כִּלָּיוֹן, וְלָמָּה? 91:9: כִּי אַתָּה. אָמַרְתָּ ה׳ מַחְסִי. וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר: | עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂמְתָּ מְעוֹן מִבְטַחֲךָ: 91:10: לֹא תְאֻנֶּה. לֹא תִקְרֶה, וְכֵן ״וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ״ (שמות כא:יג): 91:12: פֶּן תִּגֹּף. פֶּן תִּכָּשֵׁל, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן נְגִיפָה; אצופי״ר בְּלַעַ״ז: 92:1: מִזְמוֹר שִׁיר. שֶׁל לְוִיִּם (נְבִיאִים): | לְיוֹם הַשַּׁבָּת. שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּשַׁבָּתוֹת, וְהוּא מְדַבֵּר בְּעִנְיַן הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת (ראש השנה לא.): 92:3: לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ. בְּעֵת הַגְּאֻלָּה: | וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. וּבְעוֹד צָרַת הַגָּלוּת לְהַאֲמִין בְּךָ שֶׁתִּשְׁמֹר הַבְטָחָתְךָ, כָּל זֶה נָאֶה וְטוֹב: 92:4: עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל. כִּנּוֹר שֶׁל עֲשָׂרָה נִימִין (ערכין יג:): 92:7: אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע. אֶת הָאָמוּר לְמַטָּה: 92:8: בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב. אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהַפְרָחָתָם אֵינָהּ אֶלָּא לְהַשְׁמִידָם עֲדֵי עַד, שֶׁמְּשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו עַל פְּנֵיהֶם לְהַאֲבִידָם (דברים ז:י): 92:9: וְאַתָּה מָרוֹם. בְּכָל מִשְׁפָּטֶיךָ יָדְךָ עַל הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהַכֹּל מַצְדִּיקִים עֲלֵיהֶם אֶת דִּינְךָ: 92:11: בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. לְבַלּוֹתִי בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׂרָרָה, בַּלֹּתִי כְּמוֹ (במדבר טו:ט) ״בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן״: 92:12: בְּשׁוּרָי. בְּעוֹיְינַי, כְּמוֹ ״בְּשׁוֹרְרַי״ (תהלים ה:ט): | בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים. עַל הָרְשָׁעִים הַקָּמִים עָלַי שָׁמְעוּ אָזְנַי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד (סנהדרין פט:) שֶׁלֹּא יוֹעִילוּ לְכַלּוֹת אוֹתָנוּ, כָּךְ שָׁמַעְתִּי: 92:13: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח וְגוֹ׳. כַּתָּמָר – לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת, וּכְאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן – לְהַחֲלִיף גִּזְעוֹ: 92:14: שְׁתוּלִים. יִהְיוּ הַצַּדִּיקִים בְּבֵית ה׳: 92:15: יְנוּבוּן. יִצְמְחוּן: | דְּשֵׁנִים. שְׁמֵנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ, וְאָז יַגִּידוּ כִּי יָשָׁר ה׳:
פירוש רד”ק
91:1: יושב. לא נזכר בזה המזמור שם המשורר לפיכך אמרו בדרש כי משה רבינו חיבר כל אלו המזמורים שהם אחד עשר מזמורים שלא נזכר שם המשורר עד לדוד מזמור כנגד אחד עשר שבטים שבירך. תפלה למשה כנגד ראובן כאן כתוב תשב אנוש עד דכא וכאן כתוב יחי ראובן ואל ימות: | יושב בסתר עליון. כנגד שבט לוי שהיה מתלונן בעזרות. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות נגד שבט יהודה הפעם אודה את ה’. ה’ מלך גאות לבש, כנגד שבט בנימן שהוא בא בצלו של מלכו של עולם שנאמר חופף עליו כל היום. אל נקמות ה’, כנגד שבט גד שיצא ממנו אליהו ז”ל שעתיד לעשות נקמות באויבי השם. לכו נרננה כנגד שבט של יששכר שהיה עוסק ברינונה של תורה. אריב”ל עד כאן שמעתי מכאן ואילך צא כנגד עצמך, אמר דרך קריאה כנגד החסיד מי שהוא יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן אני אומר לך בעבור ה’ שהוא מחסי ומצודתי והוא אלהי שאבטח בו אני אומר לך ואבטיחך בעבורו כי הוא יצילך מפח יקוש וגומר אם תבטח בו, ולמ”ד לה’ כמו בעבור כמו אמרי לי אחי הוא: 91:3: יצילך. כמו שהצילני שבטחתי בו: | יקוש. תואר במקום פועל, ורצה לומר מפח הלוכד: | הוות. שברון: 91:4: באברתו יסך לך. מפגעי הזמן שלא יגיעו בך: | צנה וסוחרה. כלי מגן הוא והסוחרה היא עגולה בתכונתה: | ואמתו. שהבטיח כל הבוטח בו תהיה לך כצנה וסוחרה שתגן עליך: 91:5: לא. קורת הזמן ופגעיו הם כחיצים יעופו ויבואו פתאום על האדם ביום ובלילה: ואמר לילה. כי מפני בדידות הלילה אדם ההולך יחיד או שוכן יחידי מתפחד, ותאר העיפה לחץ מפני מהירות מרוצתו גם מפני האברה שנותנים בראשו: 91:6: באפל. בלילה מפני הקרירות: | ובצהרים. מפני החמימות: | וקטב. כמו אהי קטבך שאול: | ישוד בשורוק כמו בחולם וכן ירון ושמח: 91:7: יפול. במלחמה שילחמו בני אדם אלה עם אלה תעבור דרך ביניהם בשלום ותראה שיפלו במלחמה משמאלך ומימינך, או פירושו על הדבר שיפלו בני אדם בעת הדבר מימינך ומשמאלך ואליך לא יגש הדבר: 91:8: רק. אתה תראה מות הרשעים שלא ישבו בסתר עליון כמוך ואתה תהיה בשלום: 91:9: כי. דברי המשורר לחסיד כל זה השלום יהיה לך לפי שאתה שמת מעונך ה’ עליון שהוא מחסי גם כן: 91:10: לא תאונה. לא תזדמן באהליך בך ובאשתך ובניך: 91:11: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. לך בעבורך יצוה מלאכיו בעבורך שישמרוך בכל אשר תלך: 91:12: פן תגוף. פועל עומד כמו תנגוף או התי”ו לנגד האדם והוא פועל יוצא אמר תהיה כל כך מוצלח שיראה בעיניך כיאלו המלאכי’ ישאוך שלא תנגוף באבן כמו שאמר כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך: 91:13: וכן אמר על שחל ופתן תדרוך. ולא יזיקוך: 91:14: כי. האל אמר עליך כי בי חשק ואפלטהו ואשגבהו בעבור שידע שמי אהיה לו מפלט ומשגב שלא יגע בו שום מזיק, וידיעת שם המפורש שהוא בן רבע אותיות היא אהבת האל יתברך והיא ההשגחה שלימה שיוכל כל אדם להשיג בעודנו גוף: 91:15: יקראני. בכל עת שיקראני אענהו ואם יזדמן במקום צרה לא יפחד כי אנכי עמו ואחלצהו מצרה שלא יגיע לו שום נזק: | ואכבדהו. אתן לו חן וכבוד בעיני כל אדם: 91:16: ארך ימים. בעולם הזה אשביעהו אורך ימים, ובעולם הבא: | אראהו בישועתי. שתהיה נפשו נושעת לפני או כולו לעולם הבא. או פירש בישועתי. ימי הישועה בבוא מלך המשיח כלומר אם ימות זה החסיד אראהו בישועתי כשאושיע ישראל מהגלות כי אחייהו בתחיית המתים שתהיה בעת הישועה. וראה והבן כי כל זה המזמור שהוא בהבטחת החסיד אינו כולו אלא בהצלת הניזקים וכן קראוהו רבותינו ז”ל שיר של פגעים וזה סוד גדול למבינים: 92:1: מזמור. ביום השבת היו אומרים זה המזמור בית המקדש ויש במזמור מענין שבת כמו שנפרש: 92:2: טוב. יום השבת טוב להודות בו לה’ משאר ימי השבוע כי האדם פנוי מעסקי העולם ונשמתו נח מטרדת הגוף ומתעסקת בחכמה ובעבודת האלהים, וטוב לומר לשמך עליון כי הנשמה העליונה תמצא מקום לשבח לך שאתה עליון: 92:3: להגיד. ביום ובלילה עלינו להגיד החסד שעשית, עמנו שנתת לנו יום השבת למנוחה והאמונה שתקיים חסדך לנו בכל עת, ואחד מן החסדים הוא שעשית לנו יום השבת וכשנבא להגיד חסדיך נזכר זה החסד: וטעם בבקר. כי כל ימי השבוע כשיקום אדם בבקר ילך לעבודתו ובזה הבקר יקום למנוחה ולענג הגוף והנשמה ואז אזכור חסד האל: ויהיה טעם בלילות. לשון רבים כי כל הלילות אפילו לילות ימי השבוע הם פנוייים יותר מהימים להגיד חסד ה’ ואמונתו: ואמר בלילות. עבור ליל שבת וליל מוצאי שבת והם לילי מנוחה כי לא יצא אדם למלאכתו עד הבקר ברוב: 92:4: עלי עשור. נגיד בפה ובכלי הניגון: | ועשור. הוא כלי הניגון שיש בו עשרה יתרים: | והגיון. הוא נועם השיר באומרם אותו על הכינור: 92:5: כי שמחתני. בהתבונני בפעליך ובמעשה ידיך שהוא העולם ואשר בו ביום השבת שיש לי פנאי להתבונן בו אז אשמח וזהו חכמת הטבע, וכשאתבונן בה ואשיג ממנה מה שאשיג אשמח וארנן בלבי זהו דבר כל חכם וחכם שמתבונן במעשה האל לפיכך אמר שמחתני ארנן לשון יחיד: 92:6: מה. כשאני מתבונן בהם אני מכיר כי גדולים הם וגבוהים להשיגם אל השלמות: וכן עמקו מחשבותיך. שלא נגלו לחכמים טעמי העולם בשאלות קשות שיש בעניני העולם למה היה כך ולא היה כך, ואחת מן השאלות הוא למה ברא האל העולם היום כך וכך שנים ולא בראו האל קודם לכן והתשובה בזאת השאלה ובזולתה כך גזרה חכמתו ואנחנו לא ידענו דעתו ומחשבותיו למה עמקו למטה וגדלו למעלה: 92:7: איש. זה הפסוק קשור למעלה למה שאמר עמקו מחשבותיך אמר כל איש בער וכסיל הוא שלא ידע ולא יבין זאת מה שאמר לדעת פעליך וקשור למטה ממנו: | איש בער לא ידע. בפרוח רשעים כמו עשב כלומר שיצליחו בעולם הזה אבל החכמים ידעו כי הוא להשמדם עדי עד כלומר שלא יהיה להם חלק לעולם הבא שהוא עדי עד וההצלחה הוא שכר מעט מעשים הטובים שעשו בעולם הזה משלם להם שכרם בעולם הזה כדי שיאבדו לעולם הבא בשכר מעשים הרעים שהם רבים, ויש לפרשו גם כן שיהיה דבק למטה ופירושו כטעם הראשון כי כל איש בער וכסיל לא יבין לדעת הצלחת הרשעים בעולם הזה וצרת צדיקים בעולם הזה כי אף על פי שאמר להשמדם עדי עד עוד נשארו שאלות קשות בזה הענין: 92:8: בפרוח הטעם שתבא להם ההצלחה מהרה והמשילם לעשב שיבש גם כן מהרה אבל בצדיקים אמר כתמר וכארז: 92:9: ואתה. אף על פי שהרשעים מצליחין אל יאמר אדם כי אין משגיח ורואה כמו שאומרים קצת מחוסרי אמנה, אין זה כמו שהם אומרי’ אבל הוא משגיח ורואה, אבל תמהים בזה רוב העולם לפיכך אמר ואתה מרום לעולם ה’ כלומר אתה רואה הכל והנה יבא עת שיגיע לכל אחד כפי מעשיהם: 92:10: כי. הנה תבא עת שאויביך ה’ יאבדו והכפל לחזק, והצדיקים ישישו ויפרחו ויעלזו בכבוד וזהו שאמר: 92:11: ותרם. דבר המשורר על לשון כל צדיק וצדיק שיראה הרשעים אויבי השם אשר יאבדו ויתפרדו והוא יודה לאל על הטובה שנתן לו ויאמר ותרם כראם קרני, הרימות קרני כקרני ראם: | בלתי בשמן רענן. מן בלולה בשמן והוא פועל עומד כאלו אמר נבללתי או הוא פועל יוצא ופירושו בלותי ראשי: ופי’ רענן. לח ודשן והוא דרך משל על רוב הטוב והתענוג: 92:12: בשורי. כמו בשוררי שפירושו אויבי שמביטים לרעה, ומלת בשורי תואר ובא בשורק כמו נחלץ חושים: וטעם ותבט. תשמענה. כלומר ראתה בהם עיני ושמעה מהם אזני מה שחפצתי: 92:13: צדיק. המשילו לתמר ולארז לפי שהם גבוהים מכל האילנות ואמר בלבנון שהוא יער בארץ ישראל דבר על ההוה: | ישגה. יגדל ויפרח ועל רוב הגידול יאמר ישגה שהוא ענין הריבוי שהוא כמו שגיא כח שפירושו רב כח וכן תרגום רב שגיא: 92:14: שתולים. לפי שדמה הצדיקים לעצים, אמר שתולים במקום טוב והוא בבית ה’ בחצרות אלהינו כלומר שתהיה ישיבתם שם תמיד כי שם יהיו החכמים והמורים, ואז בימות משיחנו יכרתו הרשעים וישארו הצדיקים כולם יהיו עוסקים בחכמה לדעת את השם: ושם יפרחו. כלומר יצליחו וירבו בחכמה: ואמר בבית ואמר בחצרות. כי הכהנים והלוים בבית וישראל בחצרות: 92:15: עוד. בימות המשיח יהיו ימי ישראל, ארוכים והימים שהם ימי הזקנה בעולם הזה אז יהיו כמו ימי הנערות ויהיו כמו נערים שיגדלו וירבו ויהיו דשנים ורעננים הפך הזקנים: 92:16: להגיד. אז יגידו כי ישר השם כי בזמן הזה לבות בני אדם פוסחים במעשי האל בראותם שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, ובזמן העתיד בבא המשיח יצרפו ויתלבנו וישארו ככסף מזוקק ולא יהיה עוד שלוה לרשעים ולא צרה לצדיקים ואז יודו כל העולם כי ישר ה’ וצורי כי אני בוטח בו. ואמר המשורר כי יאמרו הכל כי לא עולתה בו. וכל מעשהו באמונה ואז כשתרבה דעת בני אדם יגלה זה הסוד למה היה כן בעולם הזה שלוה לרשעים וצרה לצדיקים, וכתוב עלתה בלא וי”ו וקרי עולתה והענין אחד אלא שהכתוב על דרך נחי העי”ן הנעלמים, ואף בזה השורש באו מהם עלומי הוי”ו כמו ועולתה קפצה פיה והקרי כמשפט זה השורש שהוא בוי”ו:
פירוש מלבי”ם
91:1: יושב, מצייר כאלו אחד מן הקדושים בני עליון מלאכי ה’ ידבר אל המתפלל ויענהו מענה על שאלתו, אומר אליו, דע כי אתה היושב בסתר עליון מצד נפשך, שיושבת בקביעות בסתר ה’ דבוקה בשרשה העליון, ומצד גופך אתה האיש אשר בצל שדי יתלונן, שה’ ישגיח עליך בהשגחה פרטיית ויכסך בצל כנפיו: 91:2: אומר, אני אומר לה’, היינו בשביל ה’ ובשליחותו, אני אומר לך בשם ה’ אשר הוא מחסי ומצודתי, אומר אני לך בשם אלהי אשר אבטח בו, כי הוא יצילך מכל רעות המתרגשות בעולם, בין מרעות בעלי הבחירה שעז”א מפח יקוש, בין מרעות הבאות ע”י הטבע שעז”א מדבר הוות: 91:4: באברתו, מצייר שיגין עליו כמו שהעוף מגין בכנפיו על גוזליו, ויש הבדל בין אבר ובין כנף, שהכנף הם הנוצות הארוכות המחוברות בקצה האבר המעופף שנקרא אבר, והעוף יסך ויגן ע”י האבר בצדדי אפרוחיו ויפרוש הכנפים שהם הנוצות למעלה למחסה עליהם, והוא למשל שיסך לך מפני רעת בני אדם הבא מן הצד, ויהי לך מחסה מפני רעות טבעיות הבאים מלמעלה, צנה, שיעור הכתוב תחת כנפיו תחסה תחת צנה וסחרה של אמתו, קיום דבריו והבטחתו שהוא אמתו (מה שהבטיח להגן עליך) יהיה לך כצנה וסוחרה, הצנה מגנת לפני האיש בעת המלחמה מרעת בני אדם, והסוחרה מגנת מכל הצדדים גם נגד רעות טבעיות הבאים מלמעלה, ועי”כ לא תירא מפחד לילה, ר”ל ע”י שיצילך מפח יקוש של בני אדם לא תירא מהם בין משודדי לילה בצנעה, ובין ביום, גם אם יעוף החץ מן הלוחם כנגדך, יהיה לך כצנה להצילך מחץ יעוף יומם: 91:6: מדבר, ונגד מ”ש מדבר הוות, מפרש שג”כ לא תירא בין מדבר המהלך באפל, ובין מן הקטב מרירי אשר ישוד בצהרים: 91:7: יפול, והגם שיפול אלף מצדך השמאלית, ורבבה מימינך, ע”י החץ או הדבר, בכ”ז אליך לא יגש ולא יגע בך רע: 91:8: רק, מה שתביט בעיניך ותראה את הנופלים סביב לך ותעיין בזה, ואז תראה כי הוא שלומת רשעים, שה’ משלם להם את ענשם בהשגחה, וע”כ לא יגע רע בצדיקים המושגחים לטובה: 91:9: כי אתה, מבאר מדוע אליך לא יגש, מפני שאתה שמת מעונך את ה’ עליון אשר הוא מחסי, כאילו אינך שוכן בין התחתונים ואין מגורתך בעוה”ז רק בעולם העליון אצל ה’ שהוא מחסי, (ר”ל מחסה של המלאכים בני עליון שבהם לא יגעו רעת העולם השפל), וע”כ לא יגעו בו רעת העולם הזה כמו שלא יגעו בבני מרום המלאכים החוסים בה’: 91:10: לא תאונה אליך רעה, מוסיף לאמר שאם ירצה איש להפגיע בך איזה רעה, הרעה עצמה לא תרצה להיות מאונה אליך, וכן ברעות טבעיות נגע לא יקרב (אליך) באהלך, הגם שהנגע תהיה באהלך לא תקרב אליך, כאילו הרעה והנגע עצמם לא ירצו לפגוע בך ולהרע לך: 91:11: (יא-יב) כי, יאמר הגם שמלאכיו אשר יצוה ה’ לך ויזהירם לשמרך בכל דרכיך הם על כפים ישאונך ולא יניחו אותך לעבור על הארץ ברגליך, כי ייראו פן תגוף באבן רגלך אף נגיפה קלה, והם מוזהרים על שמירתך ולכן ישאו אותך על כפים בל תקרב אל דבר מזיק כלל: 91:13: (יג-יד) על, אבל ה’ יאמר, לא אעזוב את שמירתו אל מלאכים, שהם ישמרוהו בדרך הטבע שיתרחק מן המזיק ושינצל בדרך הקרוב אל הטבע, כי רק בעצמו אשמרהו בענין נעלה מדרך הטבע, ואין אומר שלא תנשא עוד על כפים להתרחק מן המזיק, רק תלך על הארץ גם על סכנה היותר גדולה, ובכל זה לא יגע בך רע ע”פ הנס והפלא, ואני אומר שעל שחל ופתן תדרוך ולא יזיק אותך, וגם תרמוס כפיר ותנין תרמסם ותכלם בדרכך עליהם, כי אין שמירתך ע”י ממלאכים ושלוחים בענין קרוב אל הטבע רק ע”י ה’ בעצמו, כי אחר שבי חשק אפלטהו בעצמי מן הצרה, הגם שיהיה במקום סכנה, וע”י שידע שמי שהיא מדרגה יותר גדולה מן החשק, שזה כבר השיג את חשקו וידע שמי, אשגבהו שעוד יתגבר על המזיקין: 91:15: יקראני, שיעורו יקראני בצרה ואענהו “עמו אנכי” מבאר למה לא ישאהו על כפים בל יקרב במקום סכנה, ולמה יניחהו במקום שחל ופתן ומזיקין, שזה יהיה שעי”ז יקראני בצרה, ויתפלל לפני, זאת שנית שאענהו שעמו אנכי, וישיג שאני עמו לשמרו, משא”כ אם לא יהיה במקום סכנה כלל, לא יקרא אלי, וגם לא ישיג בחוש שה’ עמו כי יתלה הכל בטבע, ואחלצהו ואכבדהו שעי”ז ישיג כבוד, אחר שיראו כולם שאני עושה לו נסים, וגם ר”ל שיענהו בצרה שהיא עמו, ושהצרה היא לטובתו, ואינה מחמת הסתרת פנים רק בהשגחה, ושאחלצהו ועוד יהיה לו כבוד, ועי”ז ארך ימים אשביעהו, כמו שהיה באיוב שע”י יסוריו האריך ימים, וגם אראהו בישועתי שעי”כ יראה ישועה השגחיית: 92:1: מזמור שיר ליום השבת, שיר הזה ידבר מהשגחת ה’ בעולמו, שהגם שנראה שהכל נוהג ע”פ הטבע מ”מ עין משכיל יראה בו השגחת ה’, ויביט עונשי הרשעים וגמול הצדיקים, הגם שה’ הסתיר השגחתו מעין ההמון למען יהיה מקום לבחירה, ויען שיום השבת הוא עדות על ההנהגה השגחיית ושהעולם לא נמסר אל הטבע והמקרה, כמו שבארתי במקומו, לכן נתיסד שיר זה ליום השבת: 92:2: טוב, מדבר נגד שני ההנהגות, נגד ההנהגה ההשגחיית, טוב להודות לה’, ונגד ההנהגה הכללית ע”פ הטבע, טוב לזמר לשמך עליון, שבשם זה נתפרסם ויצא לו שם גם בין הגוים דקרי ליה אלהא דאלהיא ושהוא עליון על כולם: 92:3: להגיד רק כבר התבאר שההנהגה הטבעיית נקראת בשם אמונה, כי על שמירת חקי הטבע הבטיח בעת בריאת העולם ויסד חקי הטבע חק ולא יעבור שלא ימושו החקים האלה כל ימי עולם, אבל ההנהגה הפלאית נקראת בשם חסד, כי ע”ז לא התחייב, והמשורר יציין גילוי שני הנהגות אלה עם היום והלילה, שכמו שהלילה הוא ציון העת שבו ינוחו החיים והברואים מפעולותיהם, כן יניח ה’ מפעולותיו עת הטבע תנהוג ההנהגה, וכמו שהבקר הוא ציון התעוררות הנבראים אל פעולות ותנועות חדשות, ובו יחדש ה’ מעשה בראשית, כן יציין העת שיעשה ה’ פעולות חדשות ע”י ההנהגה ההשגחית, וע”כ יאמר במליצה להגיד בבקר חסדך, שהוא עת יתגלה ה’ בהנהגתו ההשגחיית ויאיר לעולם בחסדו שהוא נפלאותיו וחסדיו, ואמונתך בלילות, עת יעורב אור ההשגחיי והנסיי, בכ”ז תשאר אמונתו, שכל מעשי בראשית ישמרו חקיהם ויעמדו על טבעם ושלימותם כפי מה שהטביע אותם בששת ימי הבריאה: 92:4: עלי עשור, שנגוני המוסיקא וערך תנועותיה יתדמו עם ערך העולם הכללי וניגון המוסיקא הכללית, אשר יתחלף ערכה לפעמים בניגון הדומה לעשור כערך הגלגלים שהם כנור של עשר נימין, או בנבל שהם השמונה נימין מחשבון גלגל המזלות ולמטה: 92:5: כי שמחתני ה’ בפעלך, יש הבדל בין פעולה ובין מעשה, הדבר הנגמר ונשלם נקרא מעשה, והעסק שעודו מתעסק בו יקרא פעולה, וכן המציאות כולו כמו שהוא נגמר ונשלם עם חקי הטבע הקבועים נקרא מעשה ה’, אבל העסק שיתעסק ה’ עם השגחתו שבזה ידי היוצר עודם פועלים ועוסקים ומחדש פעלים לפי ההשגחה זה נקרא פעולה, וע”כ נגד החסד שהיא ההנהגה ההשגחיית והנסיית אומר כי שמחתני בפעלך, כי בו ישמח לבנו בהכיר השגחת ה’ וגמולו וענשו, ונגד הטבע הסדורה בשלימות מראשית קדומים אמר במעשי ידיך ארנן: 92:6: מה גדלו מעשיך ה’, מבאר הטעם מדוע חלק ה’ את הנהגתו שהוא לפעמים בטבע ופעמים בהשגחה, ומדוע את העולם נתן בלבם עד שלא ימצא האדם תמיד את ההנהגה ההשגחיית, ורבים חושבים שהעולם כמנהגו נוהג ושהכל הוא בדרך הטבע, כי זה במחשבה עמוקה, כדי שיהיה מקום לבחירה ולשכר ועונש, שאם היה מעניש הרשע תיכף והיה כל ההנהגה ע”י השגחה גלויה, היו יראים לעשות רע ולא היה בחירה, וז”ש מעשיך הטבעיים הסדורים הם גדלו, אבל מאד עמקו מחשבותיך בזה במה שצפנת הנהגתך ההשגחיית שיהיה נעלם ונסתר באופן אשר (ז-ח) איש בער לא ידע ושהכסיל לא יבין כי בפרוח רשעים כמו עשב הוא כדי להשמדם עד עד, שהצלחת הרשעים בעוה”ז הוא שעי”ז ישמדו לעד, וזאת לא יבין הבער והכסיל, וזאת עצמו מעומק מחשבות ה’ בעולמו שהכסיל לא יבין זאת כדי שיהיה מקום לבחירה ולשכר ועונש: 92:9: ואתה, ר”ל והגם שהרשעים פורחים ופועלי און יציצו, בכ”ז אתה מרום לעולם וידך תשיג אותם לענשם תמיד, כי ב”ו ימהר לענוש המורדים נגדו, א. מצד שאין ידו משגת אותם תמיד, ב. מצד שמתירא פן ימות ולא יוכל לענשם, אבל אתה מרום וידך על העליונה, וגם אתה נצחי לעולם: 92:10: כי הנה אויביך ה’ יאבדו, מצד שני אופנים, א. מצד שהם אויביך יאבדו שע”י שהם אויבי ה’ יאביד אותם בהשגחה, ב. שגם מעצמם יתפרדו כל פועלי און, כי טבע פעולותיהם הרעות תחייב להם הפרידה והעדר החיבור והקיום, ואז באבוד רשעים ותרם כראים קרני, אז קרן הצלחתי תתרומם משפלותה, ובלותי יהיה רענן כשמן, הגם שאבלה ואזקן אהיה רענן ע”י שמן משחת ה’ שהוא משל על השפעתו (ויכוין בקרן על גבורה הגופנית ובשמן על הצלחה הנפשיית כמ”ש ישעיה ה’ א’ בבה”מ שם): 92:12: ותבט, ואחר שידעתי שהצדיקים תחלתם יסורים וסופם שלוה והרשעים בהפך, לכן תביט עיני על השוררים ומביטים עלי בעת שקמו עלי מרעים, ותשמענה אזני איך שהאשנים השרים ומביטים עלי אז, הם אומרים צדיק כתמר יפרח, שכל הרואה מכיר ואומר שעי”ז עצמו שהמריעים קמים על הצדיק עי”ז יפרח כתמר ויתרומם ויצלח, והנה התמר פורח ועושה פירות, אבל י”ל חסרון שאחר הפריחה יתמעט ליחותם השרשי ורובם ייבשו אחר הפריחה, ובפרט אם יקוץ את התמר אין גזעו מחליף, והארז הוא ישגה תמיד וגזעו מחליף אם יקוצו אותו, אבל אינו פורח ועושה פירות, והצדיק נמשל לשני העצים, אל התמר במה שהוא פורח כמוהו ועושה פרי קדש הלולים, שהם בניו וקיום מינו, ואל הארז שהוא עצמו מתקיים בקיום אישיי לנצח ע”י נפשו הרוחנית, שחי לעולם בעולם הנצחי: 92:14: שתולים, נגד מ”ש כארז בלבנון ישגא שהוא מה שהצדיק עצמו יתקיים בקיום האישי, וגם עת יקצץ מעוה”ז ישוב לשגוא בעוה”ב, אמר שתולים בבית ה’, כי השתול הוא העץ הנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר, ור”ל הצדיק שנעקר ממקומו שבעולם החמרי (שהם נקראים חצרות ה’, שהם כחצר לפני הבית שהוא עוה”ב, כמ”ש התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלן) ואז נשתל בבית ה’ דהיינו בעולם הנפשות ששם הבית (כמ”ש (למעלה ע”ג) עד אבוא אל מקדשי אל) ושם ישגא כארז בלבנון, ונגד מ”ש צדיק כתמר יפרח שהוא מה שיפרח בעוה”ז להשאיר מינו בבנים ובבנות, אמר בחצרות אלהינו יפריחו: 92:15: עוד, והם עוד ינובון וישאו פרי גם בשיבה יולידו בנים לקיום המין והם עצמם דשנים ורעננים יהיו בכחות גופם שיוכלו לעסוק בתורת ה’ לקיום אישם: 92:16: להגיד, שיעורו עוד ינובון בשיבה כדי שיוכל לו להגיד ולהודיע לכל כי ישר ה’ צורי ולא עולתה בו, שאין עולה בהנהגתו ממה שנראה לפעמים שהרשעים מצליחים בעוה”ז, כי הכל בהשגחה והצדיקים עתידים לקבל שכרם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - שמירה מעונש על ידי צדקה | ה’ מבטיח שמירה מוחלטת לבוטח בו — “לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך”
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה’ מדבר ישירות אל הבוטח בפסוקים יד-טז — “כי בי חשק ואחלצהו”
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֲלַף (Strong’s H506) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יִשְׂגֶּה (Strong’s H7685) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: תהילים,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
צא — “יושב בסתר עליון”: שיר ביטחון מוחלט — “לא תירא מפחד לילה”. רבים ייחסוהו למשה (כהמשך). צב — “מזמור שיר ליום השבת”: שיר הכרת תודה על ניצחון הצדיק.