תהלים מד — “אלוקים באזנינו שמענו”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֬חַ׀לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל׃ אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאׇזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ־לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם׃ אַתָּ֤ה׀ יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם׃ כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא־הוֹשִׁ֢יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי־יְמִינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם׃ אַתָּה־ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב׃ בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ׃ כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי׃ כִּ֣י ה֭וֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵ֑ינוּ וּמְשַׂנְאֵ֥ינוּ הֱבִישֽׁוֹתָ׃ בֵּ֭אלֹהִים הִלַּ֣לְנוּ כׇל־הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓׀ לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה׃ אַף־זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא־תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃ תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי־צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ׃ תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ׃ תִּמְכֹּֽר־עַמְּךָ֥ בְלֹא־ה֑וֹן וְלֹֽא־רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם׃ תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ׃ תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד־רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים׃ כׇּל־הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי׃ מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם׃ כׇּל־זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ׃ לֹא־נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲ֝שֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אׇרְחֶֽךָ׃ כִּ֣י דִ֭כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת׃ אִם־שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר׃ הֲלֹ֣א אֱ֭לֹהִים יַחֲקׇר־זֹ֑את כִּי־ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב׃ כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כׇל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה׃ ע֤וּרָה׀ לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן׀אֲדֹנָ֑י הָ֝קִ֗יצָה אַל־תִּזְנַ֥ח לָנֶֽצַח׃ לָֽמָּה־פָנֶ֥יךָ תַסְתִּ֑יר תִּשְׁכַּ֖ח עׇנְיֵ֣נוּ וְֽלַחֲצֵֽנוּ׃ כִּ֤י שָׁ֣חָה לֶעָפָ֣ר נַפְשֵׁ֑נוּ דָּבְקָ֖ה לָאָ֣רֶץ בִּטְנֵֽנוּ׃ ק֭וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֝פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ׃
פירוש רש”י
44:2: בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בְּנֵי קֹרַח בִּשְׁבִיל דּוֹרוֹת הַלָּלוּ הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁאִלּוּ בִּשְׁבִיל עַצְמָם לֹא הָיָה לָהֶם לוֹמַר אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, שֶׁהֲרֵי הֵם עַצְמָם רָאוּ נִסֵּי הַמִּדְבָּר וְהַיָּם וְהַיַּרְדֵּן וּמִלְחֲמוֹת יְהוֹשֻׁעַ. כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים (מדרש תהלים מד:א): 44:3: תָּרַע לְאֻמִּים. הֲרֵעוֹתָ לְשִׁבְעָה אֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת וְשִׁלַּחְתָּם מִפָּנֵינוּ, וְאַתָּה בְּיָדְךָ כֹּחֲךָ הוֹרַשְׁתָּם מִתּוֹךְ אַרְצָם וַתִּטָּעֵם לַאֲבוֹתֵינוּ בְּתוֹכָהּ: 44:4: רְצִיתָם. לְשׁוֹן רָצוֹן: 44:5: צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. גַּם לַבָּאִים אַחֲרֵינוּ: 44:6: נָבוּס קָמֵינוּ. נִרְמֹס וְנִרְפֹּס אוֹיְבֵינוּ, לְשׁוֹן ״מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ״ (יחזקאל טז:ו), ״תָּבוּס נֹפֶת״ (משלי כז:ז), ״וְהָיוּ כְגִבּוֹרִים בּוֹסִים בְּטִיט חוּצוֹת״ (זכריה י:ה): 44:10: אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ. אַף אִם אַתָּה תַּכְלִימֵנוּ אָנוּ שִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה: 44:11: תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר. לְשׁוֹן הֹוֶה הוּא: | שָׁסוּ לָמוֹ. בָּזְזוּ נְכָסֵינוּ אִישׁ לוֹ: 44:12: זֵרִיתָנוּ. אֶפַנְדִישְׁנוֹ״שׁ בְּלַעַ״ז: 44:20: כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים. כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר: וְאַף כַּאֲשֶׁר הִשְׁפַּלְתָּנוּ בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה (ירמיהו ב:ו), מִדְבָּר מְקוֹם תַּנִּים, וְכִסִּיתָ עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת חֹשֶׁךְ, אַף בְּכָל זֹאת אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ, הוּא יַחֲקֹר זֹאת, כִּי הוּא יוֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת וְגוֹ׳: 44:23: כְּצֹאן טִבְחָה. כְּצֹאן שֶׁל טַבָּח: 44:27: וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ. אֵין אָנוּ בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂינוּ, אֶלָּא לְמַעַן חַסְדְּךָ עֲשֵׂה:
פירוש רד”ק
44:2: אלהים. שמענו כי אבותינו ספרו לנו: | בימיהם. על האבות הקדמונים כי אבות בני הגלות לא היה דבר זה בימיהם אלא האבות שנכנסו לארץ שהיה בימיהם הפועל הנורא שעשה האל ית’ לישראל שכבשו הארץ ולא נצרכו למלחמה הם ספרו לבניהם ובניהם לבניהם דור אחר דור: 44:3: אתה ידך. כמו בידך אמר אתה בידך גרשת הגוים כי לא הוצרכו להלחם ונטעת את ישראל במקומם, וטעם הנטיעה שיהיו שם עומדים לעולם כאלו הם נטועים בארץ: | תרע לאומים. הלמ”ד לשימוש כי נמצא בלא למ”ד שרשו אומים: | ותשלחם. שלחת האומים מפניהם, וי”מ ותשלם ותהרגם: 44:4: כי לא בחרבם. כי אתה הורשת הגוים: | זרועם לא הושיע למו: | כי ימינך וזרועך. כפל העניין במלות שונות, וזכר הימין כי בה יעשו המלאכות והמלחמות: | ואור פניך. אור הבא להם מאת פניך כי הישועה נמשלת לאור והצרה לחושך: | כי רציתם. רצית בישראל ונחלמת בעבורם: 44:5: אתה. כאשר ידבר על הגלות ידבר פעם דרך פרט ופעם דרך כלל. אמר כמו שהיית מלכי אז כן אתה מלכי עתה ואתה אלהים שופט האמת א”כ כמו שהושעת אבותינו כי תושיענו עתה: | צוה. על דרך כי מלאכיו יצוה לך: 44:6: בך. עם עזרתך ננגח צרינו אף על פי שאנחנו תחת רשתם בגלות: | נבוס. שנבוסס תחת רגלינו: | וקמינו. כמו צרינו לפי שהם קמים על האדם לרעה יקראו קמים: 44:7: כי. לשון יחיד על דרך כלל, אמר אין אנחנו בוטחים שנצא מהגלות בכחינו ובגבורתינו אלא באלהינו ובעזרתו: 44:8: כי. פעמים רבים הושעת אבותינו והושעת אותנו בגלו’ זה של בבל כאשר עומדי’ לכלותינו ואתה מפר מחשבותם וזהו משנאינו הבישותה. כי האדם שאומר לעשות דבר ולא יקום בידו בוש ונכלם: 44:9: באלהים. בפני האויבים אנחנו מהללים עצמינו בך לפי שיש לנו אלהים שיצילנו מידם: | ושמך לעולם נודה. כי לא ימוש מפינו מפני אורך הגלות: | כל היום. כמו הימי’: 44:10: אף. לא די שלא הושעתנו אלא גם זנחתה אותנו ותניחנו ביד האויבים לעשות בנו רעות ותכלימנו כי אנחנו מהללים בך לאויבים ואומרים להם על כל פנים תושיענו והנה הישועה רחקה ממנו ואנחנו נכלמים בעיניהם שיאמרו איפה דבריכם ואיה המושיע לכם: | ולא תצא בצבאותינו. כמו שהיינו אומרים לאויבים שתצא בצבאותינו שיצאו בעזרתך צבאות בני ישראל מבבל: 44:11: תשיבנו. כשבאים להרע לנו אין בנו כח וכאשר אין אתה בעזרתינו כאלו אתה תשיבנו אחור: | שסו למו. כמו המה שוסים מנחי הלמ”ד ובא מלעיל מפני מלת למו הסמוכ’ שהיא מלעיל ופירושו שסו ממונינו לעצמ’: 44:12: תתננו. כמו הצאן שהוא למאכל: 44:13: תמכור עמך. כי מוכר הדבר אינו מקוה שישוב אליו עוד והמוכר יקח ממון ואתה לא כן: | ולא רבית במחיריהם. כי אינך נצרך לול שתצטרך להם כי לך הכסף והזהב: | לא רבית. לא הרביתה הונך: 44:14: תשימני. שמדי ופרס שכנינו מחרפים אותנו ואנחנו לעג וקלס להם: 44:15: משל. בנפול דבר רע ובזיון עושים הבבליים אותו משל ליהודים: | מגיד ראש. שמניעים ראשם עלינו: | בלאומים הלמ”ד שורש: 44:16: כל היום. כל הימים: | כלימתי. לשון יחיד על דרך כלל והנה אנחנו נכלמים מן המכרפים והמגדפים אותנו זהו שאמר מקול מחרף ומגדף: 44:17: ומתנקם. מבקשים להנקם ממנו: 44:18: כל. עם כל התלאה הזאת אשר באה אלינו לא שכחנו אותך ואע”פ שאנו רואים בשלות בבל: 44:19: לא. שב לבנו אחור מאמונתך ולא נטה אשורנו מני ארחך. ולא שזכר עומד במקום שנים: 44:20: כי כאשר עשית לנו כל הצרה שדכיתנו במקום תנים המשיל הבבליים המושלים בנו לתנים שיש לה אכזריות: | ותכס עלינו בצלמות הנה אנחנו מכוסים בחושך הגלות: 44:21: אם. בכל הצרו’ שיש לנו אם חשבנו בלבנו כי המצירים לנו אינם מאמיני’ באלהינו והם שלוים ואנחנו שמאמינים בו בצרה, נשכחהו מלבנו ונשוב לאלהיהם, אם עשינו זה: 44:22: הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב. אם עלה שום חיקור לב בלבנו לכפור באמונתו בעבור זה. וטעם ונפרש כפינו לאל זר, אפילו ע”י הכרח לא פירשנו כפינו לאל זר כי היינו מוסרים עצמנו להריגה וזה הוא כי עליך הורגנו כל היום: 44:23: כי. על יחוד שמך שלא רצינו לכפור בך הורגים אותנו: | כל היום. תמיד: | כצאן. הטובחים שהם מוכנים לטבוח אותם לא לרעותם ולהחיותם: 44:24: עורה. כשאינך רואה בצרותינו כאלו אתה ישן ואם היית כישן הקיצה מהיום ואילך אל תזנח לנצח: 44:25: למה. כאדם שאינו רוצה לראות הצרה או ראית ושכחת וזהו: | תשכח עניינו. דברה תורה כלשון בני אדם: 44:26: כי. מתי תושיענו כי נפשנו שחה עד לעפר כלומר קרובה לצאת מן הגוף: | דבקה לארץ בטננו. כי הנופל יסמוך על ידו וכי תמעד ידו הנה בטנו דבקה לארץ: 44:27: קומה. מלרע: | עזרתה. כמו לעזרתה: | למען חסדך. אם אין בנו מעשים שתפדנו למעננו:
פירוש מלבי”ם
44:1: למנצח לבני קרח, מזמור זה הוסד ג”כ על הגלות, מזכיר הנפלאות שעשה ה’ להם בימי קדם ומבקש שיוסיף ידו שנית להושיעם כי רק בו בטחו, ומספר כל הצרות שעברו עליהם בגלותם, ושבכל זאת לא נסוג לבם אחור מאמונתו, וע”כ ראוי שיפדם למען חסדו, ובא אל התפלה תחלה מצד כבוד ה’ לבל יחולל, ואח”כ מצד גודל אמונתם, ואח”כ ידבר מצד חסד ה’, שכל השפל יותר יגדיל ה’ עמו חסדו, כמ”ש כי שחה לעפר נפשנו ופדנו למען חסדך, והם הג’ דברים שהזכיר לקמן סי’ קט”ו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך: 44:2: אלהים, ר”ל כי דבר הנמסר לאדם ע”פ השמועה והקבלה יכול להיות שקר משני טעמים, א. אם המספר הראשון בדהו מלבו, ב. אם המספר האמצעי המספר בשמו בדה מלבו או שלא הבין דבריו כראוי, לעומת זה אמר שהקבלה שיש לנו מן הנסים שנעשו לאבותינו מימי קדם הם אמת מכל הצדדים, א. שלא קבלנו הספורים ע”י מספרים אחרים רק באזנינו שמענו, ב. שאא”ל שמורישי הקבלה הזאת בדו מלבם הדברים האלה, כי אבותינו ספרו לנו, וידוע שהאבות לא יורישו לבניהם אמונה כוזבת, וקבלה כזאת הנמשכת מאבות לבנים היא אמתיית, ובא לנו הקבלה כי פועל פעלת בימיהם, היינו שפעלת אז פעולה חדשה בלתי נתלה בסדרי הטבע וחקיה שזה קרוי מעשה, (שמעשה הוא הדבר הנגמר שהוא פעולת הטבע, ופעולה הוא העסק המתחדש עתה), רק פעלת ע”פ נס ענינים חדשים נעלים על סדרי הטבע, וזה היה בימיהם, שהם ראו זאת בעיניהם, רק שזה היה בימי קדם, כי עתה אותותינו לא ראינו - מבאר מה היה הפעל. אתה ידך גוים הורשת, מה שהורשת את הגוים ליטע שם בני ישראל לא עשית זאת ע”י אמצעי וע”י הטבע, רק אתה בעצמך, ובידך לא ע”י סדרי הטבע, והיה בזה שני ענינים, א. שגוים הורשת לטובת ישראל כדי שתטעם שם בארץ, ב. עשית זאת מפני רשעת הלאומים, שעז”א תרע לאומים שזה יען רצית להרע להם ע”י רוע מעשיהם, ועי”כ ותשלחם מן הארץ, וכמ”ש כי מרשעת הגוים ה’ מורישם מפניך ולמען הקים את השבועה, ר”ל לטובת ישראל, ולהעניש את הלאומים: 44:4: כי, מבאר שדבר זה לא היה ע”פ הטבע רק אתה ידך גוים הורשת, כי לא בחרבם ירשו ארץ שלא כבשו ע”י חרבם וגבורתם, וגם זרועם לא הושיעה למו, הזרוע הוא הפרק העליון של היד, ומציין תמיד את המניע הראשון, את הכח המניע את היד, ומבואר אצלי תמיד שבכ”מ שנזכר זרוע אצל ה’ יציין שגם ראשית התנועה וסבתה בא מאת ה’, ר”ל כי כל המעשים שיעשה ה’ ע”י זכות ישראל יצוין שנעשה המעשה בידו לא בזרועו, כי הזרוע שהניע את היד הוא הזכות, אבל המעשה שנעשה שלא בהשקף על זכות הדור וצדקתם נקרא זרוע ה’, ואמר פה שלא לבד שלא בחרבם ירשו ארץ, כי גם לא היו אז ראוים לזה ע”פ מעשיהם, כמ”ש לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, עד שגם זרועם לא הושיעם למו, שלא היו גם בזכותם, רק ימינך וזרועך שהיה ע”י ימין ה’ העושה נפלאות, וע”י זרועו שהוא החסד העליון הבלתי מביט על זכות כלל שלא היה בזכות הדור, ולא היו נסים נסתרים רק שהיה אור פניך שנתגלה אורך אז בגלוי בנסים גלויים, כי רציתם, ע”י הרצון העליון שאין טעם לרצון: 44:5: אתה, א”כ אחר שנפלאותיך הקדומים לא קדם להם זכות וכשרון הדור, וגם לא היית אז מחוייב לעשות זה למען כבודך כי אז עדיין לא נקרא שמך עליהם, כמ”ש בימיהם בימי קדם, כ”ש עתה אשר אתה הוא מלכי אלהים ושמך עלינו נקרא, ויש לחוס על כבוד שמך, הלא ראוי שתצוה ישועות יעקב גם עתה, ואמר שגם אם לא תושיע בעצמך כמו מקדם, עכ”פ צוה ע”י שליח: 44:6: בך, ואם לא תעשה לנו כמו בימי קדם שלא הוצרכנו למלחמה כלל, עכ”פ תהיה המלחמה ע”י עזרתך, עד שמה שננגח צרינו יהיה בך, ואם גם זאת לא תעשה לנו שתסייע לנו בעצמך כמ”ש בך, על כל פנים בשמך נבוס קמינו, תשלח עזר בשמך, מלאך הבא בשם ה’, ונבוס על כל פנים את אלה הקמים עלינו לכלותנו: 44:7: כי, כי א”א שתניח אותנו אל המקרה והטבע שאנחנו בעצמנו ננצח את האויב, כי לא יושלם זה בין מצד הפועל בין מצד הפעולה, שמצד הפועל אנכי לא בקשתי אבטח, שאין אנו מלומדים עוד להלחם בקשת, ולא מצד הפעולה כי חרבי לא תושיעני, שהחרב היא מתנגדת לנו כי לא נתן ליעקב ברכת חרב: 44:8: (ח-ט) כי הושעתנו, מביא ראיה לזה שאין אנו מוכשרים להלחם ולנצח בכחנו, כי בכל עת שהושעתנו מצרינו באלהים הללנו כל היום, ולא יחסנו התשועה לעצמינו, כי ידענו שלפי הטבע א”א לנו לנצח רק הללנו א”ע באלהים שהוא עשה התשועה, ונודה תמיד את שמך להגדיל בזה שם ה’, כי אנחנו אין לנו כח ועצה וגבורה למלחמה, סלה נשלם הענין: 44:10: אף, מעתה יתחיל לומר שלא לבד שאינך פועל ישועות כמקדם, כי עתה עברו על ראשינו המים הזדונים ובאנו מדחי אל דחי ואין מושיע, וחושב כל הצרות שעברו על ישראל ממדרגה למדרגה, תחלה זנחת אותנו ותכלימנו, במה שלא הופיע לנו אור ה’ כמקדם, ואחר זה לא תצא אלהים גם בצבאותינו, בעת שנחלצנו לצבא עזבת אותנו ביד המקרה, לנצח או להנצח, ואח”כ הוספת להרע עמנו, עד שתשיבנו אחור מני צר, שגם בעת שהיינו מנצחים עפ”י הטבע עזרת אתה את הצר והשיבות אותנו אחור, ומשנאינו שסו למו את ממונינו, אח”כ גדלה הרעה יותר כי תתננו, שהיינו דומים כצאן העומדים למאכל, וזריתנו בגוים כזורה צאן מאכל בין זאבים, שכולם אכלו אותנו בכל פה, אחר כך גדלה הרעה יותר, כי תמכר עמך, שלא לבד שהיינו הפקר לבז ולמשסה, זכו בנו אדונים כאלו היינו קנין כספם, כאלו מכרת עמך, ולא שמכרת אותנו בעד הון רב שאז יחוס האדון על כספו, כי מכרתם בלא הון, וגם לא הי’ זה כמו שמוכרים חפץ ולא יקחו הון רק ישאירו המעות אצל הקונה ברבית שנותן בעד המתנת המעות, כי לא רבית במחיריהם, בעד המחיר שנשאר ביד הקונה לא לקחת רבית, אח”כ גדלה הרעה יותר, כי תשימנו חרפה לשכנינו, שבאנו למדרגה כזו שגם אדונים לא מצאנו, כמ”ש והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה, כי לא רצה שום איש או עם שנשכון אצלם, כי היה זה לחרפה מי שיהודי שכן ודר בארצו, וגם לא היה אפשר שנשכון בערים מיוחדים כי היינו לעג וקלס לסביבותינו, ולא הניחו אותנו אף לגור בסביבותם: 44:15: תשימנו, ובכל זה לא היינו כדבר בזוי שאין איש מדבר ממנו, כי היינו משל בגוים שעל ידי שהיינו נכבדים ועם ה’ בימי קדם ועתה ירדנו פלאים, היינו למשל בפי כולם, והגוים הם הקבוצים, והלאומים הם האומות שיש להם דת מיוחד, היינו למשל מצד הקיבוץ, והיינו מנוד ראש בלאומים מצד הדת שלעגו על תורתנו ואמונתנו: 44:16: כל היום כלמתי נגדי, הכלימה הוא מה שמקבל כלימה מאחרים, ובושת פני כסתני הוא מה שמתבייש מעצמו, ומפרש כל היום כלימתי נגדי מקול מחרף, בדברים שבין אדם לאדם, ומגדף מצד הדת והאמונה, ובושת פני כסתני מפני אויב ומתנקם: 44:18: כל זאת באתנו ובכל זאת לא שכחנוך, ולא לבד שלא שכחנוך בלב, כי גם לא שקרנו בבריתך, שלא רצינו לשקר להפר ברית מילה ושבת בשעת השמד: 44:19: לא נסוג, והגם שלפעמים מפני כובד הגלות נטתה אשורנו מני ארחך ולא יכלנו לקיים המצות כראוי, מ”מ לא נסוג אחור לבנו, כי בלבבנו היינו שלמים עם ה’ גם בעת אשר תט אשורנו מני ארחך, ולא זאת בלבד: 44:20: כי גם בעת אשר דכיתנו במקום תנים, בעת שהיינו בין אכזרים כתנים, ותכס עלינו בצלמות שהמיתו אותנו במיתות משונות וענו אותנו ביסורים קשים לצאת מן הדת, גם בעת ההיא האם שכחנו שם אלהינו הגם כי ונפרוש כפינו לאל זר, הגם שהיינו אנוסים לפרוש כפינו לאל זר היה זה רק במעשה אבל בלב גם בעת שפרשנו כפים לע”ג היה לבנו שלם עם יחוד ה’ ואמונתו: 44:22: הלא אלהים יחקר זאת שהוא יודע האמת מה שהיה בלבבנו, כי הוא יודע תעלומות לב, וגם הנסיון יעיד ע”ז, כי הלא עליך הורגנו כל היום, שגם האנוסים שהמירו דתם בעת השמד נהרגו אחר כך ונשמדו, שבחנו וחקרו אחריהם ונודע להם שהם שומרים דת ישראל בסתר, א”כ עורה למה תישן ה’, שאתה עושה עצמך כישן שאינו רואה ומרגיש מה שנעשה אצלו, או למה פניך תסתיר שאתה כמי שרואה ומסתיר פניו, או שתשכח לגמרי ענינו ולחצנו: 44:26: כי שחה לעפר נפשנו, הוא גלות הנפש, וגם דבקה לארץ בטננו גלות הגוף: 44:27: קומה עזרתה לנו לישועת הנפש, ופדנו מגלות הגוף, והגם שאין לנו זכות עשה למען חסדך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “אלוקים באזנינו שמענו… ואתה זנחת ותכלימנו” — זעקת קהל על תבוסה שלא בצדק
- אפיון - מנהיגות במשבר | “עורה למה תישן ה’ הקיצה אל תזנח לנצח” — תפילת עם בשפל
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מְדֹרָ/ךְ (Strong’s H4070) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מַנִּי (Strong’s H4483) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מזמור “הסתרת פנים”: עם שלא חטא (לפי הכתוב) ובכל זאת נענש — שאלת צדק קולקטיבית. לפי רד”ק: “עליך הורגנו כל היום” — ייסורים מסוג קידוש ה’ — צדיקים נהרגים על שמו, לא על חטאם.