תהלים מב-מג — “כאיל תערג על אפיקי מים”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לִבְנֵי־קֹֽרַח׃ כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃ צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י׀ לֵאלֹהִים֮ לְאֵ֢ל חָ֥֫י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים׃ הָֽיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ אֵ֤לֶּה אֶזְכְּרָ֨ה׀ וְאֶשְׁפְּכָ֬ה עָלַ֨י׀ נַפְשִׁ֗י כִּ֤י אֶעֱבֹ֨ר׀ בַּסָּךְ֮ אֶדַּדֵּ֗ם עַד־בֵּ֥ית־אֱלֹ֫הִ֥ים בְּקוֹל־רִנָּ֥ה וְתוֹדָ֗ה הָמ֥וֹן חוֹגֵֽג׃ מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י׀ נַפְשִׁי֮ וַתֶּהֱמִ֢י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣לִי לֵ֭אלֹהִים כִּי־ע֥וֹד אוֹדֶ֗נּוּ יְשׁוּע֥וֹת פָּנָֽיו׃ אֱֽלֹהַ֗י עָלַי֮ נַפְשִׁ֢י תִשְׁתּ֫וֹחָ֥ח עַל־כֵּ֗ן אֶ֭זְכׇּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֝חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר׃ תְּהוֹם־אֶל־תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ כׇּֽל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֝גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ׃ יוֹמָ֤ם׀ יְצַוֶּ֬ה יְהֹוָ֨ה׀ חַסְדּ֗וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה עִמִּ֑י תְּ֝פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי׃ אוֹמְרָ֤ה׀ לְאֵ֥ל סַלְעִי֮ לָמָ֢ה שְׁכַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֵלֵ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב׃ בְּרֶ֤צַח׀ בְּֽעַצְמוֹתַ֗י חֵרְפ֥וּנִי צוֹרְרָ֑י בְּאׇמְרָ֥ם אֵלַ֥י כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י׀ נַפְשִׁי֮ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֢י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵאלֹהָֽי׃ שׇׁפְטֵ֤נִי אֱלֹהִ֨ים׀ וְרִ֘יבָ֤ה רִיבִ֗י מִגּ֥וֹי לֹֽא־חָסִ֑יד מֵ֤אִישׁ־מִרְמָ֖ה וְעַוְלָ֣ה תְפַלְּטֵֽנִי׃ כִּי־אַתָּ֤ה׀ אֱלֹהֵ֣י מָעוּזִּי֮ לָמָ֢ה זְנַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֶתְהַלֵּ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב׃ שְׁלַח־אוֹרְךָ֣ וַ֭אֲמִתְּךָ הֵ֣מָּה יַנְח֑וּנִי יְבִיא֥וּנִי אֶל־הַֽר־קׇ֝דְשְׁךָ֗ וְאֶל־מִשְׁכְּנוֹתֶֽיךָ׃ וְאָב֤וֹאָה׀ אֶל־מִזְבַּ֬ח אֱלֹהִ֗ים אֶל־אֵל֮ שִׂמְחַ֢ת גִּ֫ילִ֥י וְאוֹדְךָ֥ בְכִנּ֗וֹר אֱלֹהִ֥ים אֱלֹהָֽי׃ מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י׀ נַפְשִׁי֮ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֢י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵאלֹהָֽי׃
פירוש רש”י
42:1: לִבְנֵי קֹרַח. אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף (שמות ו:כד) הֵם הָיוּ תְּחִלָּה בַּעֲצַת אֲבִיהֶם, וּבִשְׁעַת הַמַּחֲלֹקֶת פָּרְשׁוּ. וּכְשֶׁנִּבְלְעוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם וּפָתְחָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, נִשְׁאַר מְקוֹמָם בְּתוֹךְ פִּי הָאָרֶץ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ״ (במדבר כו:יא). וְשָׁם אָמְרוּ שִׁירָה, וְשָׁם יִסְּדוּ הַמִּזְמוֹרִים הַלָּלוּ, וְעָלוּ מִשָּׁם, וְשָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנִתְנַבְּאוּ עַל הַגָּלֻיּוֹת וְעַל חֻרְבַּן הַבַּיִת וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד: 42:2: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם. לְשׁוֹן עָרֹג נוֹפֵל עַל קוֹל הָאַיָּל, כַּאֲשֶׁר יִפֹּל לְשׁוֹן נַהַם לָאֲרִי וְשָׁקוֹק לַדֹּב וּגְעָה לַשְּׁוָרִים, וְצִפְצוּף לָעוֹפוֹת. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ : הָאַיָּלָה הַזֹּאת חֲסִידָה שֶׁבַּחַיּוֹת, וּכְשֶׁהַחַיּוֹת צְמֵאוֹת לַמַּיִם הֵם מִתְכַּנְּסוֹת אֵלֶיהָ שֶׁתִּתְלֶה עֵינֶיהָ לַמָּרוֹם, וּמָה הִיא עוֹשָׂה? חוֹפֶרֶת גּוּמָא וּמַכְנֶסֶת קַרְנֶיהָ לְתוֹכָהּ וְגוֹעָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלֶיהָ וְהַתְּהוֹם מַעֲלָה לָהּ מַיִם: | כְּאַיָּל תַּעֲרֹג. כְּאַיֶּלֶת תַּעֲרוֹג לֹא נֶאֱמַר וְכְאַיָּל יַעֲרוֹג לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא כְּאַיָּל תַּעֲרֹג. דִּבֵּר הַכָּתוּב בְּזָכָר וּבִנְקֵבָה: הַזָּכָר עוֹרֵג עַל עֵסֶק הַמַּיִם כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, הַנְּקֵבָה כְּשֶׁהִיא כּוֹרַעַת לֵילֵד וְהִיא צוֹעֶקֶת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלֶיהָ. וּמְנַחֵם חִבֵּר תַּעֲרֹג עִם ״לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם״ (שיר השירים ה:יג), אָכֵן לֹא יִתָּכְנוּ דְּבָרָיו. גַּם דּוֹנַשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן קוֹל שֶׁל אַיָּל (ס״א אינו): 42:3: מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים. לַעֲלוֹת לָרֶגֶל; וְנִתְנַבֵּא כָּאן חֻרְבַּן הַבַּיִת. וְנֶאֱמַר כָּאן ״מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים (תהלים מב:ו, יב; תהלים מג:ה), כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ מַלְכֻיּוֹת הָעֲתִידוֹת לְבַטֵּל עֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ, וְיִשְׂרָאֵל צוֹעֲקִים וְנִגְאָלִים: מַלְכוּת בָּבֶל וְיָוָן וֶאֱדוֹם: | צָמְאָה נַפְשִׁי. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת כֵּן בְּגָלוּת בָּבֶל: 42:4: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם. מִכָּאן שֶׁהַצָּרָה מַשְׂבַּעַת אֶת הָאָדָם, וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּחַנָּה: ״וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל״ (שמואל א א:ז): 42:5: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ. פַּשְׁוִויָּ״ה בְּלַעַ״ז, אֶת זֹאת אֲנִי זוֹכֶרֶת וְנַפְשִׁי מִשְׁתַּפֶּכֶת בְּזָכְרִי עֲלִיַּת הָרְגָלִים, שֶׁהָיִיתִי עוֹבֶרֶת בִּגְדוּדֵי בְּנֵי אָדָם וּמְדַדָּה עִמָּהֶם עַד בֵּית אֱלֹהִים. סָךְ לְשׁוֹן חֶשְׁבּוֹן, סַךְ בְּנֵי אָדָם, דָּבָר אַחֵר: סָךְ לְשׁוֹן סְכָךְ וְסֻכָּה, כְּלוֹמַר בְּעֶגְלַת צָב שֶׁהָיוּ מְחֻפּוֹת כְּמִין סֻכָּה וּשְׁמָן בִּלְשׁוֹן אַגָּדָה סְקַפְּסְטָאוֹת וְאִסְקוֹפִיטִי: | אֶדַּדֵּם. אֶדַּדֶּה עִמָּהֶם, כְּמוֹ מְדַדִּים עֲגָלִים וּסְיָחִים, וְהָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ (שבת קכח:). וְתֵיבָה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כִּשְׁתֵּי תֵיבוֹת, אֶדַּדֶּה עִמָּהֶם, אטוויי״אמוץ שנבל״א בְּלַעַ״ז. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן יְדִידוּת כְּמוֹ ״נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אוֹיְבֶיהָ״ (ירמיה יב:ז). וְדוֹנָשׁ פָּתַר אֶדַּדֵּם לְשׁוֹן דְּמָמָה, וְכֵן ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ (תהלים לז:ז). וּפִתְרוֹן אֶדַּדֵּם אֵאָלֵם וְאַחֲרִישׁ עַד אָבֹא בֵּית אֱלֹהִים בְּרִנָּה, כְּמוֹ ״אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי״ (תהלים לט:ב), וּכְמוֹ ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״ (תהלים לח:יד). וְדָם הוּא שֹׁרֶשׁ בַּתֵּיבָה: | אֲדַדֵּם. אֶדְדֶּה עִמָּהֶם, כְּמוֹ ״וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם״ (בראשית לז:ד) – דַּבֵּר עִמּוֹ בְּשָׁלוֹם: | הָמוֹן חוֹגֵג. שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לָחֹג, וְעַל כָּכָה יִסֵּד הַפַּיָּט (בשחרית פרשת שקלים ביוצר של אלה אזכרה עיין שם) ״עֹצֶם הָמוֹן חוֹגֵג וְשׁוֹטֵף כַּנָּהָר״, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְשׁוֹן יְוָנִי, שֶׁקּוֹרִין לִבְרֵכַת מַיִם חוֹגְגִין: 42:6: תִּשְׁתּוֹחֲחִי. לְשׁוֹן ״כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ״ (תהלים מד:כו). וְשָׁח, כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר עַל מִתְפַּעֵל הַתָּי״ו חוֹלֶקֶת אֶת אוֹתִיּוֹת שָׁרְשֵׁי הַתֵּיבָה, כְּדֶרֶךְ כָּל תֵּיבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שִׁי״ן בִּתְחִלָּתָהּ: | הוֹחִילִי. הַמְתִּינִי וְצַפִּי לַגְּאֻלָּה: 42:7: אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן. מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתָ לָנוּ בַּיַּרְדֵּן וַהֲרֵי חֶרְמוֹן, אַחַר כָּל הַכַּעַס שֶׁהִכְעַסְנוּךָ בְּשִׁטִּים (במדבר כה:א-ב), הוֹבַשְׁתָּ לָנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (יהושע ג:טז): | מֵהַר מִצְעָר. מֵהַר סִינַי שֶׁהוּא צָעִיר לִשְׁאָר הֶהָרִים. אַחַר שֶׁהִכְעַסְנוּךָ בּוֹ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, סָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵינוּ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ (שמות לב-לג). כָּל אֵלֶּה אֲנִי זוֹכֵר שֶׁמָּנַעְתָּ מִלְּהֵטִיב לִי, וּגְזֵרוֹתֶיךָ מִתְחַדְּשׁוֹת עָלַי זוֹ אַחַר זוֹ: 42:8: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא. צָרָה קוֹרְאָה לַחֲבֶרְתָּהּ: | לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ. טִישְׁקְנַאלְ״שׁ בְּלַעַ״ז, הַמְּקַלְּחִים עָלַי פֻּרְעָנוּת כְּמַיִם שׁוֹטְפִים, עַד כִּי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. מִשְׁבָּרֶיךָ לְשׁוֹן גַּלֵּי יָם, עַל שֶׁהָיָה גַּלָּיו עוֹלִים לְמַעְלָה וּמִשְׁתַּבְּרִים וְנוֹפְלִים: 42:9: יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ. יָבוֹא הָאוֹר וִיצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ לָנוּ: | וּבַלַּיְלָה. בַּחֹשֶׁךְ הַצָּרָה: | שִׁירָה עִמִּי. תְּהֵא חֲנִיָּתוֹ בְּתוֹכֵנוּ, שִׁירָה לְשׁוֹן חֲנִיָּה, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן ״וַיִּחַן״ (שמות יט:ב) ״וּשְׁרָא״. זוֹ לָמַדְתִּי מִתּוֹךְ מָסֹרֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁחִבֵּר אֶת זֶה עִם ״וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף״ (מלכים א ה:יב), בְּאַלְפָ״א בֵּיתָ״א שֶׁל שְׁתֵּי תֵיבוֹת הַחֲלוּקִים בְּפִתְרוֹנָן, לִמֵּד שֶׁאֵין זֶה לְשׁוֹן שִׁיר. וּמִדְרַשׁ הָאַגָּדָה פּוֹתְרוֹ לְשׁוֹן שִׁיר, וְכָךְ הוּא פּוֹתְרוֹ: שֶׁכָּךְ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זָכְרֵנוּ מַה שֶּׁעָשִׂיתָ לָנוּ בְּמִצְרַיִם, מִצְוָה אַחַת שֶׁצִּוִּיתָנוּ בַּיּוֹם בְּעֶרֶב פֶּסַח וּשְׁמַרְנוּהָ, וּבַלַּיְלָה גְּאַלְתָּנוּ וְשַׁרְנוּ לְפָנֶיךָ אֶת הַהַלֵּל, וְעַכְשָׁיו הַרְבֵּה מִצְווֹת אֲנִי שׁוֹמֶרֶת, וְעַל זֹאת אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָּה שְׁכַחְתָּנִי וְגוֹ׳: 42:10: קוֹדֵר. לְשׁוֹן שַׁחֲרוּת, כְּמוֹ ״וְקָדַר עֲלֵיהֶם״ (מיכה ג:ו): 42:11: בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי. נִדְמֶה לִי כְּאִלּוּ הוֹרְגִים אוֹתִי, כָּךְ עָצוּר בְּעַצְמוֹתַי (ירמיהו כ:ט) מַה שֶּׁצּוֹרְרַי מַכְעִיסִין וּמְחָרְפִין אוֹתִי: 42:12: פָּנַי וֵאלֹהָי. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אוֹר פָּנַי וֵאלֹהַי, עֲדַיִן יֵשׁ לִי בּוֹ תִּקְוָה, וְלָמָּה תֶּהֱמִי? 43:1: שָׁפְטֵנִי. הַקְּמֵנִי: | מִגּוֹי לֹא חָסִיד. הוּא אֱדוֹם, שֶׁגָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם (סנהדרין לט:): 43:3: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ. מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנִּדְמָה לְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב:יז) ״עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי״, וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שֶׁהוּא אֲמִתִּי, נָבִיא נֶאֱמָן: | יַנְחוּנִי. מִינְטְרוֹ״נְט מוֹ״י בְּלַעַ״ז: 43:4: אֶל אֵל. אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא שִׂמְחַת גִּילִי: | וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר. עַל שֶׁהוֹצֵאתַנִי:
פירוש רד”ק
42:1: למנצח. יתכן לפרש כי דוד חבר אלה המזמורים ברוח הקודש ונתנם לבני קרח המשוררים הנמצאים בזמנו, ולפי שבני קרח היו נביאים יחס אלה בני בניהם אליהם ואמר לבני קרח לקצר, וזה המזמור י”א כי אמרו כשהיה גולה בין פלשתים וי”א כי נאמר על לשון בני הגלות והוא הנכון ואמרו בלשון יחיד, כאילו כל אחד מבני הגלות הומה וצועק מן הגלות שיתאוה לארץ הקדוש לשוב הכבוד עליה וזהו אליך אלהים: 42:2: כאיל. האילים הם במדבר במקום שאין מים מצויה ויתאוו למים, ועוד כי יאכלו הנחשים ויתחממו ויבקשו המים להתקרר וזהו טעם אפיקי מים שהם מים הנגרים שם, גם י”א כי האיילים כשרודפים אחריהם הכלבים הצדים ילכו אחריהם עד שימצאו מים עמוקים הולכים ועורגים ויבוא בתוך המים עייפים וינצלו מהם, ואמר איל לשון זכר ותערוג לשון נקבה כולל זכרים ונקבות, או אמר תערוג כי אפשר כי הנקבה עורגת יותר מן הזכר תערוג ותצעק מרוב תאוה ולשון עריגה נופל על האיל כמו לשון געייה בשור: 42:3: צמאה. לא אמר רעבה כי יהיה האדם בלא מאכל שנים שלשה ימים ולא יהי’ בלא מים וכשימצא הצמא מים וישתה תשוב נפשו אליו, וצמאון הנפש המשכלת אל כבודה יותר מצמאון הגוף אל המים: | לאלהים. ואח”כ פי’ לאל חי לפי שהאלהים זולתו הם מתים: | מתי אבא ואראה. כמו שהיו באים בא”י שלש פעמים בשנה אל המקדש: 42:4: היתה לי דמעתי. שאבכה מדברי האויבים והדמעה תמידה לו ביום ובלילה כמו המאכל כלומר אין יום שלא אבכה פעמים, וי”מ שיבכה בעת המאכל: | באמר אלי כל היום. בגלות יאמרו לי איה אלהיך ואם הוא אלהים אמת ואתה עובד אותו היה מושיע אותך ומוציאך מן הגלות: 42:5: אלה. כשאזכור עליית הרגל בשמחה אשפוך עלי נפשי: | כי אעבור בסך. אע”פ שאבותיהם היו עוברים וראו באותה שמחה וכן וירעו אותנו המצרים: | כי אעבור בסך. כל אחד אומר כשאזכור כשהייתי עולה במניין העולים: | אדדם. אדדה עמם ופי’ אתנהלה כלומר שהיינו מתנהלים בארצינו לעלות לרגל כי לא היה שטן ולא פגע רע בדרך והיינו בקול רנה ותודה: | תודה. שהיינו מודים ומשבחים בדרך שהיה מוליכנו בהבטחה: | המון חוגג. כי בקרבנותיהם היו עולים להקריב בחג, או פי’ חוגג מרקד מרוב שמחה: 42:6: מה. אחר שתשתפך נפשי עלי בזכרי אלה ה שמחות אשוב ואנחם אותה ואומר לה מה תשתוחחי נפשי הוחילי לאלהים: | ישועות פניו. בישועות פניו כלומר עוד אעשה כמו שעשיתי שיושיעני ויוציאני מהגלות: 42:7: אלהי. כלומר על כן תשתוחח עלי ותהמה כשאזכרה שהיינו רגילים לבא מארץ ירדן לעלות לבית המקדש וכן אום שהיו יושבים בהר חרמון וכן מהר מצער זכר קצות א”י שהיו עולים לרגל, כי הר חרמון מעבר הירדן מזרחה והר מצער לא נמצא, ואולי יהי’ מעבר הירדן ואפשר שהיה ציעור הנזכר בערי יהודה שהיה בהר: 42:8: תהום. רמז לצרות הגלות הנמשלות כמים, כאלו הצרות קוראות זו לזו לבא: | לקול צנוריך. כלומר נפשי השתוחח לקול צנוריך, כלומר כך נמשכות עלינו הצרות כמו מים נשפכים מן הגג מן הצנור ומשמיעים קול, ויש לפרש כי העננים יקראו צינורים לפי שהם שופרים המטר והכל משל על הצרות: | כל משבריך וגליך עלי עברו. עברו עלינו ואמר משבריך וגליך, כי אתה הבאתם עלינו בעונינו: 42:9: יומם. אמר נפשי אל תתיאשי מן הגאולה כי עוד יצוה ה’ חסדו לנו ויושיענו: | ובלילה שירה עמי. ועוד שאנחנו בילה שהוא הגלות נשורר לאל ית’ על כל החסדים שעשה עם אבותינו והוא עושה בכל יום עמנו בגלות: | תפלה לאל חיי. כלומר שנתפלל לאל חיינו שיחיינו עד בא גואלנו ונראה בישועתו ונאמרה בתפלתנו אמרה לאל סלעי: 42:10: אמרה לאל. שהי’ מקדם סלעי ומגדל עוז מפני האויבים: | למה שכחתני. עתה בגלות ואלך קודש בלחץ אויב שילחצנו בגלות: | למה. הראשון רפי ומלרע והשני דגוש ומלעיל: 42:11: ברצח בעצמותי. כי הם מוסדות הגוף: | ברצח. הוא שם תואר לחרב שמרצחין בו: 42:12: מה. חזר לנחם נפשו ואמר אע”פ שהאויבים אומרים איה אלהיך: | הוחילי לאלהים. כי אלהים אמת הוא ועוד אודנו על הישועה שתהי’: | ישועות פני. כלומר בחיי יביא ישועה: | ואלהי. והוא יהיה אלהי באמת ולא יאמרו לי איה אלהיך: 43:1: שפטני. קח נקמתי מהאויבים: | וריבה ריבי. כי אין בי יכולת לריב את ריבי: | מגוי לא חסיד. בבליים שמושלים בי אם היו חסידים היו אומרים האמת אתכם, אבל הם אינם חסידים ולא די שאינם חסידים אבל הם אנשי מרמה ועולה: | ומאיש. הוא דרך כלל על הגוי הנ”ל: 43:2: מעוזי. בוי”ו עם זיי”ן הדגש, אמר כי אתה היית מעוזי מקדם ואיך זנחתני עתה בגלותי: | למה. הראשון רפה ומלרע והשני דגוש ומלעיל: 43:3: שלח. כי הישועה היא האורה: | ואמתך. כי כן יחלתנו לקבצנו מכל העמי’ ודבריך אמת: | המה ינחוני. יביאוני: | אל שמחת גילי. כי אין לי שמחה וגיל זולתו והוא שמחת כל שמחותי, והסמיכות למעלת השמחה: | ואודך בכנור. כמו שהיו עושים מתחילה הנגנים בכלי שיר על העבודה: | אלהים אלהי. כי אז יאמרו הכל כי הוא אלהי ולא זנחם אלהים: 43:5: מה. אע”פ שלא זכר בזה המזמור נפשי אמר תשתחוחי כי שניהם ענין אחד ודברים אחדים:
פירוש מלבי”ם
42:1: למנצח משכיל לבני קרח, מזמור זה הוסד מאת המנצחים מבני קרח, על הגלות, ונחלק לשלשה חלקים, כי בגלותינו נעדרו ממנו שני ענינים נכבדים שהיה לנו בימי קדם, א. גילוי שכינה והנבואה, ב. האותות והמופתים, כמ”ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא, כי בשני אלה נכבדנו בימי קדם, כמ”ש השמע עם קול אלהים חיים או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים, ואמר (ישעיהו ס״ג:י״א) איה המעלם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו, וזאת שלישית הגלות בעצמו שהוא הפיזור שהיו מפוזרים אז בין עכו”ם סובלים צער ומכאובות, והם שלשה ענינים מיוחדים, א. העדר הנבואה ורוה”ק וגילוי שכינה, הוא ענין הנוגע להנפש אשר היא בת אלהים ומשתוקקת אל הדבוק הזה הנפלא שחסר לה עתה, וע”ז הוסד החלק הראשון, טענת הנפש ע”ז ותנחומותיו אשר ינחם אותה (פסוק ו’) מה תשתוחחי נפשי ב. העדר המופתים והנסים, הוא ענין הנוגע אל האלהות וכבוד שמו, שע”י הנפלאות היה ניכר גדולתו ומלכותו, וע”ז הוסד חלק השני מן פסוק ו’ והלאה, וישוב ינחמנה במ”ש מה תשתוחחי נפשי, ג. הגלות והפזור והמכאובים, הוא דבר הנוגע אל הגוף הכללי המון בית ישראל, וע”ז הוסד חלק ג’ בסימן מ”ג טענות הכנסיה ותלונותיה ובקשה על קיבוץ גלויות ובנין בית הבחירה, ותנחומותיו ע”ז שלישית במ”ש מה תשתוחחי נפשי, ואמר בראשון ישועות פניו, ובשנים האחרונים ישועות פני ואלהי, כי השבת השכינה שבקש בראשון הוא ישועת פניו שיאיר פניו עלינו ולא יכנף עוד, והשבת המופתים והישועות העתידות שבקש אח”ז הם ישועות פני ואלהי, שבזה יודע הקשר שי”ל עם ישראל ושהוא אלהיהם, ולא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אני ה’ אלהיהם: 42:2: כאיל, האיל הוא צמא למים מצד טבעו ומלבד זה אוכל שרשים ארסיים ומבקש לכבות הארס במים, וע”י שני אלה תערג על אפיקי מים והיא צמאה למים, כן נפשי תערג אליך אלהים, אל גילוי השכינה והנבואה ורוה”ק כמו בימי קדם: 42:3: צמאה, מבאר כי ההשתוקקות הזה הוא ג”כ מצד שני דברים, א. טבעיי כמו שיצמא האיל מצד טבעו אל המים כן נפשי מצד טבעה צמאה לאלהים, מצד שהוא אל חי, שבו תלוי חיות הנפש ורוחניותה, כמ”ש ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום, וע”ז צמאה לאמר מתי אבוא ואראה פני אלהים כמו בימי קדם, זאת שנית היא צמאון מקרי כמו האיל שיתוסף בו הצמאון ע”י מאכלו שאוכל השרשים הארסיים, כן אנכי היתה לי דמעתי הלחם של יומם ולילה, שלחם היום שהוא סעודת הבקר ולחם הלילה שהוא סעודת הערב היא דמעתי, שאני בוכה בבקר ובערב ע”מ שאומרים אלי כל היום איה אלהיך, והלחם הזה שהיא הדמעה מעורר עוד יותר הצמאון הזה אל המים הקדושים ממעיני הישועה שהיא הנבואה ורוה”ק, ור”ל שמלבד שהנפש תשתוקק לזה מצד טבעה, נתוסף תשוקתה ע”י מה שנעדר האור הזה ממנה וע”י רוב כוספה שישוב אליה, (וצייר דמעתו כלחם, כי לחם הנפש היא התורה והקרבנות והעבודות, ועתה כי נעדר לחמה תשבע מן הדמעות שתבכה ע”ז שבזה תמצא הנפש מרגוע, אבל עי”ז יתוסף עוד החשק והצמאון): 42:5: אלה, עוד נתוסף ענין אחר אשר אזכרהו ואשפכה עלי נפשי, כאלו אני סבותי בכל זאת שלא יצאתי לעזרתה, ונפשי תבכה ותתאונן עלי, כי תזכור כי אעבר בסך, שבימי קדם הייתי זריז ורץ ונמהר ללכת אל בית אלהים, עד שגם אם הוצרכתי לעבר בסך וקוצים, הייתי מדדה עליהם בכל הדרך עד בית אלהים, הלכתי על הקוצים והברקנים בקול רנה ותודה, לא יחידי רק המון חוגג, ועל זה עלי נפשי, תשתפך נפשי על שאני מתרשל עתה מעבודתו ואיני מוסר נפשי לבא לבית אלהים ושלא לחוש לכל המונעים והמכשולים אשר יעמדו לפני בדרך הזה: 42:6: מה תשתוחחי נפשי, משיב תשובה אל נפשו, הנה שמעתי ממך שני דברים, א. השתוחחות ושפלות כמתיאשת על שהתרחק האור ממך, ב. שתהמי עלי, כאלו אני חייב בדבר על שאיני עובר בסך עד בית אלהים ולכן עלי תהמי ותתלונני, בשני דברים אלה לא צדקת, נגד מה שתהמי עלי לא בי הדבר תלוי רק הוחילי לאלהים, כי הישועה תלויה בו בעת שיהיה רצון מלפניו, ונגד מה שתשתוחחי ותתיאשי, אל תתיאשי רק הוחילי לאלהים, כמיחל על דבר המובטח, כי עוד יבא הזמן אשר אודנו על ישועות פניו בשובו שכינתו אליך: 42:7: אלהי, (חלק ב’) מתחיל התאוננות השני על שעתה אותותינו לא ראינו ונעדרו הנסים והנפלאות, ועז”א אלהי עלי נפשי תשתוחח על ענין שני, כי על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים, שאזכור הנסים שעשית מקדם אצל הירדן ואצל הרי חרמון מהר מצער של הרי חרמון, שהיה מחולק להר גדול וקטן ועל ההר המצער היו רוב הנסים בעת מלחמת כנען: 42:8: (ח-ט) תהום, בעת ההיא ראיתי תמיד את נפלאותיך, שבעת שבאו עלי צרות גדולות היה זה אצלי אות ומופת שתעשה לי נסים ונפלאות גדולות, ומצייר במליצתו את הזמן כים זועף ואת האומה הישראלית כאניה השטה בלב ים הגדול הזה, ואת הצרות המתעוררות מצייר כגלי ים ומשברים העוברים להטביע את האניה, וצייר כי התהומות המתנשאות בים בעת הסער והם המעוררים בים גלים ומשברים סער וזעף, הם מקבלים הרעש מן הצינורות העליונות לקול תתו המון מים בשמים, וכאלו הצינורות העליונות הם נותנים קול ה’ על התהומות, והתהומות יקראו אל הגלים והמשברים, והגלים יקראו ויענו בקול רעם ורעש, ויצייר כי בעת נשמעו הקולות האלה קולות מים רבים אדירים תהומות ומשברים שמע כי צעקו בקולם והודיעו תיכף כי חסד ה’ מוכן לבא, וכי זה סימן כי יצוה ה’ חסדו לנוסס נסים ופלאות ואותות ומופתים, וז”ש ששמעתי אז שתהום האחד קרא לתהום האחר לאמר יומם יצוה ה’ חסדו, שבעת התנשאו התהומות לקול צנוריך ע”י קול ופקודת הצינורות העליונות שע”י מי הצינורות העליונות התגעשו מי תהום רבה, ואז תהום אל תהום קורא וכן קראו אז כל משבריך וגליך אשר עלי עברו כולם קראו ואמרו לאמר כי עתה יתגלה היום והישועה אשר יצוה ה’ חסדו, ר”ל התשועה ע”י נס מפורסם שזה נקרא בשם חסד, והנמשל שכל צרה שבאה אז על ישראל עד שחשך להם היום והיה לילה, היה סימן להם כי ברגע זו יתגלה אור ה’ והיה יום וה’ יצוה חסדו, שהנס והפלא נקרא בשם חסד בכתבי הקדש כנ”ל (סי’ ל”ג וסי’ ל”ו), ור”ל יומם ביום הבא יתגלה חסדו, וגם בלילה שלפני היום בעוד היה הצרה שירה עמי, כבר היה עמי שירו של החסד שכבר שרתי שיר החסד והתפללתי עליו תפלה לאל חיי, כי בהנשא התהומות והמשברים ידעתי שיבא החסד אחריהם: 42:10: אומרה, אולם עתה שיש גלים ומשברים ולא נשמע קול החסד ואין נס ופלא, אמרה לאל סלעי למה שכחתני ואין נס נמצא, ולמה קודר אתהלך ע”י שני דברים, א. בלחץ אויב על ידי הלחץ הגלוי, ב. זאת שנית ברצח אשר בעצמותי, הוא הרצח הפנימי הנסתר, הבא על ידי מה שחרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך, מדוע לא יעשה לכם נפלאות כבימי קדם: 42:12: מה, משיב אל נפשו, מה תשתוחחי ותתיאשי, או מה תהמי עלי שתחשוב שבי הדבר תלוי, הוחילי לאלהים כנ”ל פסוק ו’: 43:1: שפטני, (חלק ג’) עתה יתפלל על הגלות עצמו, הלא ראוי כי תשפטני אלהים ותריב ריבי מגוי לא חסיד, שאין בהם הכנה אל החסד כלל, כי טבעם מתנגד אל החסד בין אדם לחבירו, ובענין האמונות ודעות נמצאו בהם איש מרמה ועולה, הם הפילוסופים המעוולים הנכחה וכן הבונים הקישים מתעים ומופתי ההטעיה במרמה להכחיש את האמונות האמתיות, תפלטני בל אכשל ואמשך אחר טענותיהם וחקירותיהם המזויפות להכחיש עקרי האמונה: 43:2: כי אתה אלהי מעזי למה זנחתני, למעלה אמר אומרה לאל סלעי למה שכחתני, ששם מדבר מן ההנהגה הנסיית שזה קרא אל סלעי וזה שכח לגמרי, אבל פה מדבר מן ההגנה מן האויב שזה יוכל להיות גם ע”פ הטבע, וזה קרא אלהי מעוזי, וזה לא שכח לגמרי רק זנח לפי שעה, כמ”ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וכו’, ולמה קודר אתהלך בלחץ אויב ע”י קושי השעבוד: 43:3: שלח אורך, כי הגאולה תהיה, א. ע”י התגלות אור ה’ נביאיו חשך, כמ”ש קומי אורי כי בא אורך, ועז”א שלח אורך, ב. ע”י ההבטחה שהבטיח ה’ ע”י נביאיו, ועז”א ואמתך שהוא לאמת הבטחתו, ושני אלה המה ינחוני מן הגולה, ויביאוני אל הר קדשך שהוא הקיבוץ לציון, ואל משכונותיך שהוא בנין בית הבחירה: 43:4: ואבואה, ר”ל רק אל ההבאה לשם שנדחי ישראל יכנס צריך אני עזר ותשועה, אבל כשאהיה שם אבוא בעצמי אל מזבח אלהים להקריב קרבנותיו, ואבוא אל אל לראות פני ה’ ע”י שהוא שמחת גילי ושם אודך בכנור אלהים אלהי: 43:5: מה תשתוחחי, גם ע”ז משיב, שהדבר תלוי באלהים ובעת רצון, וצריך ליחל לאלהים כי בודאי יקיים הבטחתו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | “כאיל תערג על אפיקי מים” — כיסופי גלות; “למה נשחת נפשי” שלוש פעמים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “שלח אורך ואמתך המה ינחוני” — בקשת הדרכה לנוכח תחושת ריחוק
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
ריפרין שלוש פעמים: “מה תשתוחחי נפשי” — חזרה תודעתית שמנהלת את רגש הכאב ומחזירה לאמון. מזמורים מב-מג כיחידה: מג חסר כותרת ונחשב המשך ישיר — ביחד הם שיר גלות שלם.