תהלים מא — “אשרי משכיל אל דל” — סיום ספר א
פסוקים
לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ אַ֭שְׁרֵי מַשְׂכִּ֣יל אֶל־דָּ֑ל בְּי֥וֹם רָ֝עָ֗ה יְֽמַלְּטֵ֥הוּ יְהֹוָֽה׃ יְהֹוָ֤ה׀ יִשְׁמְרֵ֣הוּ וִ֭יחַיֵּהוּ (יאשר) [וְאֻשַּׁ֣ר] בָּאָ֑רֶץ וְאַֽל־תִּ֝תְּנֵ֗הוּ בְּנֶ֣פֶשׁ אֹיְבָֽיו׃ יְֽהֹוָ֗ה יִ֭סְעָדֶנּוּ עַל־עֶ֣רֶשׂ דְּוָ֑י כׇּל־מִ֝שְׁכָּב֗וֹ הָפַ֥כְתָּ בְחׇלְיֽוֹ׃ אֲֽנִי־אָ֭מַרְתִּי יְהֹוָ֣ה חׇנֵּ֑נִי רְפָאָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י כִּי־חָטָ֥אתִי לָֽךְ׃ אוֹיְבַ֗י יֹאמְר֣וּ רַ֣ע לִ֑י מָתַ֥י יָ֝מ֗וּת וְאָבַ֥ד שְׁמֽוֹ׃ וְאִם־בָּ֤א לִרְא֨וֹת׀ שָׁ֤וְא יְדַבֵּ֗ר לִבּ֗וֹ יִקְבׇּץ־אָ֥וֶן ל֑וֹ יֵצֵ֖א לַח֣וּץ יְדַבֵּֽר׃ יַ֗חַד עָלַ֣י יִ֭תְלַחֲשׁוּ כׇּל־שֹׂנְאָ֑י עָלַ֓י׀ יַחְשְׁב֖וּ רָעָ֣ה לִֽי׃ דְּֽבַר־בְּ֭לִיַּעַל יָצ֣וּק בּ֑וֹ וַאֲשֶׁ֥ר שָׁ֝כַ֗ב לֹא־יוֹסִ֥יף לָקֽוּם׃ גַּם־אִ֤ישׁ שְׁלוֹמִ֨י׀ אֲשֶׁר־בָּטַ֣חְתִּי ב֭וֹ אוֹכֵ֣ל לַחְמִ֑י הִגְדִּ֖יל עָלַ֣י עָקֵֽב׃ וְאַתָּ֤ה יְהֹוָ֗ה חׇנֵּ֥נִי וַהֲקִימֵ֑נִי וַאֲשַׁלְּמָ֥ה לָהֶֽם׃ בְּזֹ֣את יָ֭דַעְתִּי כִּֽי־חָפַ֣צְתָּ בִּ֑י כִּ֤י לֹֽא־יָרִ֖יעַ אֹיְבִ֣י עָלָֽי׃ וַאֲנִ֗י בְּ֭תֻמִּי תָּמַ֣כְתָּ בִּ֑י וַתַּצִּיבֵ֖נִי לְפָנֶ֣יךָ לְעוֹלָֽם׃ בָּ֘ר֤וּךְ יְהֹוָ֨ה׀ אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל מֵֽ֭הָעוֹלָם וְעַ֥ד הָעוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן׀וְאָמֵֽן׃
פירוש רש”י
41:2: אֶל דַּל. חוֹלֶה, לְבַקְּרוֹ; כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל״ (שמואל ב יג:ד) דְּאַמְנוֹן: | בְּיוֹם רָעָה. זֶה גֵּיהִנֹּם (נדרים מ.), וּבָעוֹלָם הַזֶּה מַה שְּׂכָרוֹ? 41:3: ה׳ יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ. לְמִי שֶׁמְּבַקְּרוֹ וּמֵטִיב לוֹ (נדרים מ.): 41:4: עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. עֶרֶשׂ לִי״ט בְּלַעַ״ז. וְ״הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל״ (דברים ג:יא), כְּשֶׁיֶּחֱלֶה גַּם הוּא יִסְעָדֶנּוּ, מַהוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי? זֶה יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל חוֹלִי שֶׁהוּא דָּוֶה מְאוֹד, כָּךְ נִדְרַשׁ בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים: | כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. אַף בְּשָׁעָה שֶׁחָלְיוֹ כָּבֵד עָלָיו, שֶׁנֶּהְפַּךְ כָּל מַרְגּוֹעוֹ וּמְנוּחָתוֹ: 41:5: אֲנִי אָמַרְתִּי ה׳ חָנֵּנִי. אֲנִי אֵין לִי מְבַקְּרִים לְטוֹבָה, וּכְשֶׁאֲנִי צוֹעֵק מִתּוֹךְ חוֹלְיִי וְאוֹמֵר ה׳ חָנֵּנִי וְגוֹ׳, אוֹיְבַי שְׂמֵחִים עָלַי וְאוֹמְרִים דָּבָר הָרַע לִי: מָתַי יָמוּת וְגוֹ׳: 41:7: שָׁוְא יְדַבֵּר. מַרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא מֵיצֵר, וּכְשֶׁהוּא יוֹשֵׁב לְפָנַי, יִקְבָּץ לִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן לְעַצְמוֹ, מָה רָעָה יְדַבֵּר בְּצֵאתוֹ; וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַחוּץ מְדַבֵּר אוֹתָהּ: 41:8: עָלַי יַחְשְׁבוּ דָּבָר שֶׁהוּא רָעָה לִי, וּמָה הַמַּחֲשָׁבָה? 41:9: דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ. כָּל רִשְׁעֻיּוֹת שֶׁעָשָׂה, יָצוּקוּ וְיִשְׁתַּפְּכוּ בְּגוּפוֹ; וְהוֹאִיל וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם, כָּךְ מְקַלְלִים אוֹתִי: 41:10: הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב. מַאֲרָב, כְּמוֹ ״וְאֶת עֲקֵבוֹ מִיָּם לָעִיר״ (יהושע ח:יג): 41:12: בְּזֹאת יָדַעְתִּי וְגוֹ׳. כְּשֶׁתְּחָנֵּנוּ וּתְקִימֵנוּ אֵדַע כִּי חָפַצְתָּ בִּי, כַּאֲשֶׁר לֹא יָרִיעַ אוֹיְבִי תְּרוּעַת שִׂמְחָה עָלַי, וְאֶרְאֶה כִּי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי: 41:14: בָּרוּךְ ה׳. כְּשֶׁאָקוּם מֵחָלְיִי אֲבָרֶכְךָ כֵּן:
פירוש רד”ק
41:1: למנצח מזמור לדוד: גם זה המזמור כענין הקודמים לו. ויש אומרים (אבן עזרא): כי אמרו דוד על חליו. 41:2: אשרי משכיל אל דל הוא החולה, כמו: מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב יג ד). ומשכיל: משגיח ומביט, כלומר: שבא לבקרו ושואלו על עניני חליו, ועוזרו כאשר יוכל, ומדבר על לבו. | ביום רעה ביום שיכבד חליו והוא קרוב למות | ימלטהו יהוה: תפלה. וכן: יי’ ישמרהו (פסוק ג); יי’ יסעדנו (פסוק ד). ויעיד על זה הפרוש: ואל תתנהו (פסוק ג), כי מלת אל תחנה ובקשה, או דרך מצוה. ויתכן לפרש הפסוקים בענין הזה, כלומר, כי כן יעשה האל עם החולה שהוא ימלטהו ויסעדהו ויחיהו (ג ד), ולא הרופאים, כי לא תועיל לו רפואתם אלא בעזר האלהים. ויהיה פרוש ואל: ולא, כמו: ודרך נתיבה אל מות *ראה ספר השרשים לרבנו המחבר. (משלי יב כח). ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש כי אלה הפסוקים דברי המבקר לנחם החולה. ויאמר לו: שלא יפחד מהחלי ויתחזק בלבו, כי ביום רעה ימלטהו יי’ וישמרהו. 41:3: יהוה ישמרהו ישמרהו מן המות | ויחיהו וירפאהו שלא יאריך חליו. | יאשר *ואשר קרי. בארץ כן כתיב ביו”ד וקרי בוא”ו והענין אחד. עדין יאשר בארץ, כלומר: שיעשה מעשים טובים ויצליח בדרכיו עד שיאמר עליו בני אדם: אשריו! | ואל תתנהו בנפש איביו: ברצון איביו, כי הם רוצים שימות. 41:4: יהוה יסעדנו על ערש דוי אף על פי שהוא שוכב על ערש דוי: שיש לו מדוים וחליים רעים, יי’ יסעדנו שלא ימוט. או פרושו: שיתן לו כח להפך מצדו על צדו. ודוי בשקל שם איל, סבך. | כל משכבו הפכת בחליו: הפכת אומר כנגד האל: אתה שהפכת משכבו בחליו אתה תסעדנו. וטעם משכבו: כי משכב האדם על מטתו הוא למנוחה בעוד שהוא בריא. והנה הפכת משכבו מן המנוחה לצרה. וטעם כל: לפי שהוא שוכב ביום ובלילה. ויש לפרש הפכת: כמו תהפך, והוא דרך תפלה; ופרושו כן: כל משכבו בחליו תהפך אותו לבריאות ולמנוחה. 41:5: אני אמרתי יהוה חנני עד זה הפסוק דברי המבקר; ומזה הפסוק עד: ותציבני לפניך לעולם (פסוק יג) הם דברי החולה. אני עיני לאל ואמר לו: שיחנני. ואמר: | רפאה נפשי כי חטאתי לך: ולא אמר רפאה גופי, כי סבת חליו הם עונותיו; ואם ירפא האל הנפש מחליה, והוא בכפרת העונות, נרפא הגוף. 41:6: אויבי יאמרו רע לי כנגד הדברים שאמר המבקר הטוב אמר החולה: אתה אמרת טוב, אבל ידעתי כי אויבי יאמרו רע בעבורי, ויאמרו הפך מה שאמרת; ויאמרו: | מתי ימות ואבד שמו: כי חליי יאריך בעיניהם ויתאוו וישאלו שאמות בקרוב מן החלי. 41:7: ואם בא לראות ואם אחד מהם יבא לראותי ולבקרני, | שוא ידבר שאם ידבר טוב בפיו אין טוב בלבו, כי | לבו יקבץ און לו יצא לחוץ ידבר: ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש שוא ידבר: כי ידבר אחת רכה ואחת קשה לשבר לבי, כמו שאמר אחד שנכנס לבקר את החולה ואמר לו: קשה עלי חליך, כי כבד הוא, כי מזה החלי מת אבי. יקבץ און לו: לעצמו הוא קובץ און; בלבו: שאינו מוציא בשפתיו, ואינו משמיע לאמרים בפני, אבל בחוץ ידבר לאחרים הרע שיהיה קובץ בלבו. 41:8: יחד עלי יתלחשו כל שנאי כשיצא לחוץ המבקר הרע יתחבר עם שאר שנאי ויתלחשו זה עם זה עלי. והלחש הוא הדבור בחשאי. | עלי יחשבו רעה לי: ואמר עלי פעם שנית, כלומר: בעוד שהם מתלחשים עלי הם חושבים בלבם רעה עלי. 41:9: דבר בליעל יצוק בו ואשר שכב לא יוסיף לקום: וזהו מן הדברים הרעים שאומרים וחושבים עלי. ומה הם אומרים? דבר בליעל יצוק בו, פרושו: חלי קשה ורע דבק בו, ולא יקום עוד ממשכבו כי ימות מהחלי, כי חלי קשה הוא. ופרוש יצוק: דבק, כמו: לבי יצוק כמו אבן ויצוק כפלח תחתית (איוב מאט ז). או פרוש דבר בליעל: על העון, כלומר: עון גדול יצוק בו וראוי הוא לעונש גדול לפיכך לא יקום ממשכבו עוד. 41:10: גם איש שלומי אשר בטחתי בו כל אלה דברי החולה, כי כל אדם יש לו שונאים, וכאשר יחלה ותמוט רגלו, אפילו אותם שהיה חושב לאוהבים שבו לאויבים ולאורבים, כמו שאמר תכתוב (משלי יט ז): כל אחי רש שנאהו. | אוכל לחמי הגדיל עלי עקב: ואפילו אוכל לחמו, שהוא בוטח בו יותר, גם הוא יבגוד בו. ופרוש הגדיל עלי עקב: כאלו אני מדרך רגלו כך הוא מתגדל עלי, ולא יבקרני כראוי. 41:11: ואתה יהוה חנני והקימני כי הם אומרים שלא אקום; ואתה תקימני | ואשלמה להם: מה שאמרו רע עלי בעודני חולה. ולא אמר שיעשה להם רע, שהרי אמר: ואחלצה צוררי ריקם (תהלים ז ה); אלא שהתשלום הוא: שלא ילבש שק בחלותם, ולא יתפלל עליהם, ולא יצר לצרותם. וראיתי בדברי הגאון (רבנו סעדיה *ראה: Ewald, Ueber die arabisch geschriebenen Werke Jüdischer Sprachgelehrten (Stuttgart, 1844, Svo.) I, צד לד.: ואשלמה להם טובות תחת רעות כמו שהיה מנהגו, כמו שאמר: ואני בחלותם לבושי שק (שם לה יג). 41:12: בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע איבי עלי: אם תקימני אדע ואכיר כי חפצת בי שלא תרצה שיריע איבי עלי, כמו שהיו אומרים שאמות מן החלי, והיו חושבים לשמוח ולהגדיל פיהם בשחוק עלי; וזהו פרוש יריע. 41:13: ואני בתמי במצאתני זך וישר, | תמכת בי בנפלי על משכבי; | ותציבני כלומר שתקימני ותציבני חי ובריא | לפניך כלומר: לעבודתך. ואמר עבר במקום עתיד: תמכת ותציבני כמנהג. וטעם | לעולם: זמן חיי האדם, כלומר: שלא אמות קודם זמני. עד הנה דברי החולה. ופסוק 41:14: ברוך יהוה אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן: הם דברי המשורר. נותן הודאה לאל בכלותו הספר כמו שהוא מנהג הסופרים. וכן עשה בתכלית ארבעת הספרים. ובתכלית הספר החמישי שהיא תכלית כל הספר נתן תהלה בשלשה עשר הלולים. ואמר: ברוך יי’ אלהי ישראל שעזרני עד כה, מהעולם ועד העולם: מהזמן הראשון עד הזמן האחרון, כלומר כל הימים. אמן ואמן: קיום וקיום, כמו שעונה אדם אמן אחר הברכה לקים הברכה; כי אמן לשון קיום. וכן: ונאמן ביתך (שמואל ב ז טז); במקום נאמן (ישעיהו כב כג) והדומים להם. שלים ולא שלימו רחמי שמיא.
פירוש מלבי”ם
41:1: למנצח, מזמור זה יסד בעת חליו ואויביו רצו אז להמיתו בסם המות (כנ”ל ל”ח) ובקש שיושיעהו ה’, ויספר גם כן השגחת ה’ החופפת על הדל ואין אונים: 41:2: אשרי משכיל אל דל, ר”ל אשרי להגבר המשכיל ומעיין בשכלו על עניני הדל ומקריו, כי מן קיום הדל בארץ ואיך ישמר מן הפגעים יתראה בחוש השגחת ה’, על החלשים והנדכאים, כי העשיר והגבור והעריץ ניצול בדרך הטבע ע”י עשרו וגבורתו, כמ”ש הון עשיר קרית עזו כמש”פ שם, אבל הדל שחסרים לו כל האמצעים שע”י ינצל מפגעי העולם, כל קיומו הוא רק ע”י השגחת ה’ הפרטיית, ומבאר א. הפגעים הבאים על ידי העת והזמן ביום רעה הוא רעת הזמן, מי יצילהו אז מרעת השלג בסתיו, מרעת החום הבוער בקיץ, מרעת שינוי התקופות, הלא ימלטהו ה’, הוא ניצול אז רק ע”י ההשגחה ה’, זאת שנית, הרעות המסובבים ע”י חסרון הצרכים ההכרחיים מעון וכסות ומזון, ה’ ישמרהו, הגם שאין לו שמירה ממעון ובגד, ויחייהו הגם שחסר לו מזון הצריך לחיי נפש, ג. הרעות המסובבים מצד המקום שהעשירים ממרחק יביאו לחמם ומחסורם והוא יאושר בארץ, לא ינוע אל אפסי ארץ על טרפו רק בארץ אשר ישכון שם ודבקה לארץ בטנו, שם יהיה מאושר ע”י השגחת ה’, ד. הרעות המסובבים ע”י אויבים וצוררים, אל תתנהו בנפש אויביו: 41:4: ה’, ה. הרעות המסובבים ע”י מזג גופו, ה’ יסעדנו על ערש דוי, הגם שאין לו אז מי שיסעד אותו ה’ יסעדהו, והגם שאין לו מי שיהפוך משכבו כמו שצריך לחולה שיהפכו משכבו כפעם בפעם עת יתלחלח ע”י חליו, והנה אתה ה’ הפכת כל משכבו בעת חליו, ר”ל תשגיח עליו ע”ז שלא יזיקהו זאת, גם י”ל שר”ל שהפכת משכבו עם חליו, החולי עצמה תעשה זאת להפך משכבו כי תשגיח לרפאותו מחליו — אחר שבאר איך ישגיח ה’ על החלושים והדלים, יאמר כי גם אליו שהוא דל וחלוש ונעזב מכל, נלוה השגחת ה’, כי אני אמרתי, אני כבר הגעתי עד שערי מות, עד שלא התפללתי עוד על רפואת הגוף, כי התיאש מחיים, רק התודיתי הוידוי שמתודים קודם המות ואמרתי ה’ חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך, שהגם שמתיאש מרפואת הגוף מבקש רפואת הנפש ומחילת העונות אויבי, בעת ההיא אמרו אויבי שזה סימן רע לי, שלא אקום עוד מחליי, והיו מקוים לאמר מתי ימות ואבד שמו: 41:7: ואם בא לראות שוא ידבר, אבל אם נמצא ביניהם אחד שהוא דבר להם שזה דבר שוא מה שהם מחליטים שאני מוכן למות מתוך החולי הזה, ועי”כ בא לראות את האמת, אם חליי מסוכן כדבריהם או לא, אז עת שבא האיש שדבר שהוא שוא שאיני מסוכן ובא לראותי ולבקרי, וראה שעדיין אני חי וירא פן אתרפא, אז לבו יקבץ און לו חשב בלבו תחבולות און איך למותתני, אחר שראה שאפשר שאחיה מן החולי, ובצאתו לחוץ אז ידבר והגיד זאת לרעיו ששלחוהו לבקרני, ואז יחד עלי יתלחשו כל שונאי, יתלחשו עצות איך לגרום מיתתי, ויחשבו עלי לעשות רעה לי להמיתני, ויאמרו זה לזה דבר בליעל יצוק בו, שצריך ליצוק על גופו דבר בליעל, היינו דבר רע וממית, סם המות ודבר ארסי כדי שאחר אשר שכב לא יוסיף לקום וימות מפני הסם: 41:10: גם, והגם שנשמרתי מקחת אוכל משום אדם רק מאת משרת נאמן ביתי שבטחתי בו שהוא לא יעשה לי רעה, אבל גם איש שלומי אשר בטחתי בו הגדיל עלי עקב ומארב, והיה עמהם בקושרים להשחית עץ בלחמי, והיה דרך המלכים הקדמונים שהמשרת המתקן ונותן לפניהם המאכל היה צריך לאכול תחלה מלחם המלך, למען יודע בזה שלא שם שם דבר רע, וע”כ קראו אוכל לחמי, ובכ”ז היה בעצה עמהם ולא חשש ע”ז שיצטרך לאכלו תחלה: 41:11: (יא-יב) ואתה ה’ חנני והקימני מחליי ואשלמה להם, שאף שתחלה סיפר שהתיאש מחיים, אבל אחר שראה רשעת אויביו התחיל לבקש שיקום מחליו כדי לשלם להם, ובאר כי בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי, ואחר שהם שמחים על מיתתי צריך אתה להקימני, וכמ”ש בנפול אויבך אל תשמח פן יראה ה’ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, גם יל”פ שר”ל ואשלמה להם בזאת, ר”ל זאת יהיו התשלומין, מה שידעתי כי חפצת בי עד שלא יריע אויבי עלי, זה יהיו התשלומין שאשלם להם, כי בזה יכלו עיניהם לראות בהצלחתי ושידעו בטח שאין ביכלתם להרע לי כי ה’ אתי: 41:13: ואני, מה שנתרפאתי מחליי ידעתי כי תמכת בי ע”י תמי, ותציבני לפניך, שמה שהצבתני היה כדי שאהיה לפניך לעולם, לעבדך ולעשות רצונך בענין שאתהלך לפניך תמיד: | ברוך ה’ אלהי ישראל, הוא סיום דברי הספר הראשון, כי מכאן ואילך יתחילו מזמורי בני קרח, ונגד הברכות והתהלות שברך והלל עד עתה בספר הזה, אמר שברכות אלו יהיו בפי ישראל מן העולם ועד העולם לדור דורים, אמן ואמן:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | “אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה’” — פתיחת מזמור הסיום
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “ואני אמרתי ה’ חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך” — ווידוי ובקשת ריפוי
- אפיון - חרטה ותשובה | וידוי חטא מפורש — “חטאתי/חטאנו” כצעד ראשון בדרך התשובה
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
חתימת ספר א: “ברוך ה’ אלוקי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן” — כל ספר בתהלים מסתיים בברכה. “גם איש שלומי” — ביגוד אישי: הגיבור הזה שאכל לחמי הרים עלי עקב — ייסורי בגידה ספציפיים.