תהלים לח-מ — “ה’ אל בקצפך תוכיחני”
פסוקים
מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר׃ יְֽהֹוָ֗ה אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וּֽבַחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי׃ כִּֽי־חִ֭צֶּיךָ נִ֣חֲתוּ בִ֑י וַתִּנְחַ֖ת עָלַ֣י יָדֶֽךָ׃ אֵין־מְתֹ֣ם בִּ֭בְשָׂרִי מִפְּנֵ֣י זַעְמֶ֑ךָ אֵין־שָׁל֥וֹם בַּ֝עֲצָמַ֗י מִפְּנֵ֥י חַטָּאתִֽי׃ כִּ֣י עֲ֭וֺנֹתַי עָבְר֣וּ רֹאשִׁ֑י כְּמַשָּׂ֥א כָ֝בֵ֗ד יִכְבְּד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃ הִבְאִ֣ישׁוּ נָ֭מַקּוּ חַבּוּרֹתָ֑י מִ֝פְּנֵ֗י אִוַּלְתִּֽי׃ נַעֲוֵ֣יתִי שַׁחֹ֣תִי עַד־מְאֹ֑ד כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם קֹדֵ֥ר הִלָּֽכְתִּי׃ כִּֽי־כְ֭סָלַי מָלְא֣וּ נִקְלֶ֑ה וְאֵ֥ין מְ֝תֹ֗ם בִּבְשָׂרִֽי׃ נְפוּג֣וֹתִי וְנִדְכֵּ֣יתִי עַד־מְאֹ֑ד שָׁ֝אַ֗גְתִּי מִֽנַּהֲמַ֥ת לִבִּֽי׃ אֲֽדֹנָ֗י נֶגְדְּךָ֥ כׇל־תַּאֲוָתִ֑י וְ֝אַנְחָתִ֗י מִמְּךָ֥ לֹֽא־נִסְתָּֽרָה׃ לִבִּ֣י סְ֭חַרְחַר עֲזָבַ֣נִי כֹחִ֑י וְֽאוֹר־עֵינַ֥י גַּם־הֵ֝֗ם אֵ֣ין אִתִּֽי׃ אֹֽהֲבַ֨י׀ וְרֵעַ֗י מִנֶּ֣גֶד נִגְעִ֣י יַעֲמֹ֑דוּ וּ֝קְרוֹבַ֗י מֵרָחֹ֥ק עָמָֽדוּ׃ וַיְנַקְשׁ֤וּ׀ מְבַקְשֵׁ֬י נַפְשִׁ֗י וְדֹרְשֵׁ֣י רָ֭עָתִי דִּבְּר֣וּ הַוּ֑וֹת וּ֝מִרְמ֗וֹת כׇּל־הַיּ֥וֹם יֶהְגּֽוּ׃ וַאֲנִ֣י כְ֭חֵרֵשׁ לֹ֣א אֶשְׁמָ֑ע וּ֝כְאִלֵּ֗ם לֹ֣א יִפְתַּח־פִּֽיו׃ וָאֱהִ֗י כְּ֭אִישׁ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־שֹׁמֵ֑עַ וְאֵ֥ין בְּ֝פִ֗יו תּוֹכָחֽוֹת׃ כִּֽי־לְךָ֣ יְהֹוָ֣ה הוֹחָ֑לְתִּי אַתָּ֥ה תַ֝עֲנֶ֗ה אֲדֹנָ֥י אֱלֹהָֽי׃ כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי פֶּן־יִשְׂמְחוּ־לִ֑י בְּמ֥וֹט רַ֝גְלִ֗י עָלַ֥י הִגְדִּֽילוּ׃ כִּֽי־אֲ֭נִי לְצֶ֣לַע נָכ֑וֹן וּמַכְאוֹבִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ כִּֽי־עֲוֺנִ֥י אַגִּ֑יד אֶ֝דְאַ֗ג מֵ֖חַטָּאתִֽי׃ וְֽ֭אֹיְבַי חַיִּ֣ים עָצֵ֑מוּ וְרַבּ֖וּ שֹׂנְאַ֣י שָֽׁקֶר׃ וּמְשַׁלְּמֵ֣י רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה יִ֝שְׂטְנ֗וּנִי תַּ֣חַת (רדופי) [רׇֽדְפִי־]טֽוֹב׃ אַל־תַּעַזְבֵ֥נִי יְהֹוָ֑ה אֱ֝לֹהַ֗י אַל־תִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנִּי׃ ח֥וּשָׁה לְעֶזְרָתִ֑י אֲ֝דֹנָ֗י תְּשׁוּעָתִֽי׃ לַמְנַצֵּ֥חַ (לידיתון) [לִֽידוּת֗וּן] מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ אָמַ֗רְתִּי אֶ֥שְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֢וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי׃ נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר׃ חַם־לִבִּ֨י׀ בְּקִרְבִּ֗י בַּהֲגִיגִ֥י תִבְעַר־אֵ֑שׁ דִּ֝בַּ֗רְתִּי בִּלְשׁוֹנִֽי׃ הוֹדִ֘יעֵ֤נִי יְהֹוָ֨ה׀ קִצִּ֗י וּמִדַּ֣ת יָמַ֣י מַה־הִ֑יא אֵ֝דְעָ֗ה מֶה־חָדֵ֥ל אָֽנִי׃ הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת׀ נָ֘תַ֤תָּה יָמַ֗י וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ כׇּֽל־הֶ֥בֶל כׇּל־אָ֝דָ֗ם נִצָּ֥ב סֶֽלָה׃ אַךְ־בְּצֶ֤לֶם׀ יִֽתְהַלֶּךְ־אִ֗ישׁ אַךְ־הֶ֥בֶל יֶהֱמָי֑וּן יִ֝צְבֹּ֗ר וְֽלֹא־יֵדַ֥ע מִֽי־אֹסְפָֽם׃ וְעַתָּ֣ה מַה־קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י תּ֝וֹחַלְתִּ֗י לְךָ֣ הִֽיא׃ מִכׇּל־פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל־תְּשִׂימֵֽנִי׃ נֶ֭אֱלַמְתִּי לֹ֣א אֶפְתַּח־פִּ֑י כִּ֖י אַתָּ֣ה עָשִֽׂיתָ׃ הָסֵ֣ר מֵעָלַ֣י נִגְעֶ֑ךָ מִתִּגְרַ֥ת יָ֝דְךָ֗ אֲנִ֣י כָלִֽיתִי׃ בְּֽתוֹכָ֘ח֤וֹת עַל־עָוֺ֨ן׀ יִסַּ֬רְתָּ אִ֗ישׁ וַתֶּ֣מֶס כָּעָ֣שׁ חֲמוּד֑וֹ אַ֤ךְ הֶ֖בֶל כׇּל־אָדָ֣ם סֶֽלָה׃ שִׁ֥מְעָֽה־תְפִלָּתִ֨י׀ יְהֹוָ֡ה וְשַׁוְעָתִ֨י׀ הַאֲזִינָה֮ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י אַֽל־תֶּ֫חֱרַ֥שׁ כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכׇל־אֲבוֹתָֽי׃ הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי׃ לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר׃ קַוֺּ֣ה קִוִּ֣יתִי יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֥ט אֵ֝לַ֗י וַיִּשְׁמַ֥ע שַׁוְעָתִֽי׃ וַיַּעֲלֵ֤נִי׀ מִבּ֥וֹר שָׁאוֹן֮ מִטִּ֢יט הַיָּ֫וֵ֥ן וַיָּ֖קֶם עַל־סֶ֥לַע רַגְלַ֗י כּוֹנֵ֥ן אֲשֻׁרָֽי׃ וַיִּתֵּ֬ן בְּפִ֨י׀ שִׁ֥יר חָדָשׁ֮ תְּהִלָּ֢ה לֵאלֹ֫הֵ֥ינוּ יִרְא֣וּ רַבִּ֣ים וְיִירָ֑אוּ וְ֝יִבְטְח֗וּ בַּיהֹוָֽה׃ אַ֥שְֽׁרֵי־הַגֶּ֗בֶר אֲשֶׁר־שָׂ֣ם יְ֭הֹוָה מִבְטַח֑וֹ וְֽלֹא־פָנָ֥ה אֶל־רְ֝הָבִ֗ים וְשָׂטֵ֥י כָזָֽב׃ רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ׀ אַתָּ֤ה׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהַי֮ נִ֥פְלְאֹתֶ֥יךָ וּמַחְשְׁבֹתֶ֗יךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ אֵ֤ין׀ עֲרֹ֬ךְ אֵלֶ֗יךָ אַגִּ֥ידָה וַאֲדַבֵּ֑רָה עָ֝צְמ֗וּ מִסַּפֵּֽר׃ זֶ֤בַח וּמִנְחָ֨ה׀ לֹֽא־חָפַ֗צְתָּ אׇ֭זְנַיִם כָּרִ֣יתָ לִּ֑י עוֹלָ֥ה וַ֝חֲטָאָ֗ה לֹ֣א שָׁאָֽלְתָּ׃ אָ֣ז אָ֭מַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֝֗פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי׃ לַ֥עֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃ בִּשַּׂ֤רְתִּי צֶ֨דֶק׀ בְּקָ֘הָ֤ל רָ֗ב הִנֵּ֣ה שְׂ֭פָתַי לֹ֣א אֶכְלָ֑א יְ֝הֹוָ֗ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃ צִדְקָתְךָ֬ לֹֽא־כִסִּ֨יתִי׀ בְּת֬וֹךְ לִבִּ֗י אֱמוּנָתְךָ֣ וּתְשׁוּעָתְךָ֣ אָמָ֑רְתִּי לֹא־כִחַ֥דְתִּי חַסְדְּךָ֥ וַ֝אֲמִתְּךָ֗ לְקָהָ֥ל רָֽב׃ אַתָּ֤ה יְהֹוָ֗ה לֹֽא־תִכְלָ֣א רַחֲמֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי חַסְדְּךָ֥ וַ֝אֲמִתְּךָ֗ תָּמִ֥יד יִצְּרֽוּנִי׃ כִּ֤י אָפְפֽוּ־עָלַ֨י׀ רָע֡וֹת עַד־אֵ֬ין מִסְפָּ֗ר הִשִּׂיג֣וּנִי עֲ֭וֺנֹתַי וְלֹא־יָכֹ֣לְתִּי לִרְא֑וֹת עָצְמ֥וּ מִשַּׂעֲר֥וֹת רֹ֝אשִׁ֗י וְלִבִּ֥י עֲזָבָֽנִי׃ רְצֵ֣ה יְ֭הֹוָה לְהַצִּילֵ֑נִי יְ֝הֹוָ֗ה לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה׃ יֵ֘בֹ֤שׁוּ וְיַחְפְּר֨וּ׀ יַחַד֮ מְבַקְשֵׁ֥י נַפְשִׁ֗י לִסְפּ֫וֹתָ֥הּ יִסֹּ֣גוּ אָ֭חוֹר וְיִכָּלְמ֑וּ חֲ֝פֵצֵ֗י רָעָתִֽי׃ יָ֭שֹׁמּוּ עַל־עֵ֣קֶב בׇּשְׁתָּ֑ם הָאֹמְרִ֥ים לִ֝֗י הֶ֘אָ֥ח׀הֶאָֽח׃ יָ֘שִׂ֤ישׂוּ וְיִשְׂמְח֨וּ׀ בְּךָ֗ כׇּֽל־מְבַ֫קְשֶׁ֥יךָ יֹאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל יְהֹוָ֑ה אֹ֝הֲבֵ֗י תְּשׁוּעָתֶֽךָ׃ וַאֲנִ֤י׀ עָנִ֣י וְאֶבְיוֹן֮ אֲדֹנָ֢י יַחֲשׇׁ֫ב־לִ֥י עֶזְרָתִ֣י וּמְפַלְטִ֣י אַ֑תָּה אֱ֝לֹהַ֗י אַל־תְּאַחַֽר׃
פירוש רש”י
38:1: מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר. לְאוֹמְרוֹ בִּשְׁעַת צָרָה, לְהַזְכִּיר צָרָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל אֲמָרוֹ: 38:3: נָחֲתוּ. נִזְרְקוּ. לְשׁוֹן נַחַת נוֹפֵל בִּנְטִיַּת קֶשֶׁת, וּלְפִי שֶׁעַל יְדֵי דְּרִיכַת הַקֶּשֶׁת נִזְרָקִים הַחִצִּים, כְּתִיב נָחֲתוּ בִי, וְכֵן (שמות טו:ט) ״אָרִיק חַרְבִּי״, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב אָרִיק תַּעְרִי, אֶלָּא לְפִי שֶׁכְּשֶׁמּוֹצִיאִין חֶרֶב מִתַּעְרָהּ הַתַּעַר רֵיק מִמֶּנָּה, לְכָךְ תּוֹלֶה הָרֵיקוּת בַּחֶרֶב, וְכֵן (תהלים יח:לה) ״וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה״. וְאֵין הַנּוּ״ן שֹׁרֶשׁ בַּתֵּבָה, שֶׁאִם הָיְתָה שֹׁרֶשׁ הָיָה לוֹ לוֹמַר נִנְחֲתוּ בִי, אֲבָל נוּ״ן שֶׁל נָחֲתוּ וְכֵן שֶׁל וַתִּנְחַת אֵינָהּ שֹׁרֶשׁ וְנוֹפֶלֶת לִפְרָקִים כְּמוֹ וְנוּ״ן שֶׁל נָגַף, נָשַׁךְ, נָדַר, נָקַם, כְּשֶׁמִּתְפַּעֵל יֹאמַר נִגַּף נִשַּׁךְ נִדַּר נִקַּם כְּמוֹ נִנְגַף נִנְשַׁךְ נִנְדַר נִנְקַם שֶׁהַדָּגֵשׁ בָּא בַתֵּבָה בִּמְקוֹם נוּ״ן, וְכֵן (ויקרא כו:לו) ״עָלֶה נִדָּף״, (איכה ג:מט) ״עֵינִי נִגְּרָה״, כְּמוֹ נִנְדַּף נִנְגְּרָה, כֵּן יֹאמַר נָחֲתוּ כְּמוֹ נִנְחֲתוּ, וְכֵן (תהלים יח:לה) ״וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה״ כְּמוֹ וְנִנְחֲתָה, שֶׁדֶּרֶךְ הַחֵי״ת לְהִתְנַהֵג כְּמִנְהַג דַּגְשׁוּת בְּרֹב מְקוֹמוֹת, כְּגוֹן (מלכים א יג:יח) ״כִּחֵשׁ לוֹ״, וּמִמִּשְׁקַל דָּגוּשׁ כְּמוֹ דִּבֵּר מִגִּזְרַת וַיְדַבֵּר, כָּךְ כִּחֵשׁ מִגִּזְרַת (בראשית יח:טו) ״וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה״, וְלֹא יֹאמַר כֵּחַשׁ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מִן הַמְבָרֵךְ בֵּרַךְ וְלֹא יֹאמַר בִּרֵךְ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר דִּבֵּר, לְפִי שֶׁאֵין דַּגְשׁוּת נִכָּר בְּרֵי״שׁ, אֲבָל בְּחֵי״ת נִכָּר דַּגְשׁוּת, וְכֵן (דברים לב:ה) ״שִׁחֵת,״ כְּמוֹ כִּפֵּר דִּבֵּר. אַף כָּאן יֹאמַר נָחֲתוּ כְּמוֹ נִגְּשׁוּ נִתְּנוּ מִגְּזַר נָחַת נָתַן נָגַשׁ, וְהַנּוּ״ן יְסוֹד נוֹפֵל לִכָּנֵס דָּגֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּשֶׁהִיא מִתְפַּעֵל, וְכֵן (שמואל א ב:ד) ״קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים״ מִגִּזְרַת נָחַת וְחָתַת, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מִן נָסַב סָבַב, מִן נָשַׁם שָׁמַם, (ויקרא כו:לב) ״וְנָשַׁמּוּ דַרְכֵיכֶם״, (שם) ״וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ״, וְכֵן בָּלַל נָבַל (בראשית יא:ט) ״כִּי שָׁם בָּלַל ה׳״, (בראשית יא:ז) ״וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם״, כֵּן יֹאמַר נָחַת וְחָתַת בִּלְשׁוֹן פָּעַל: | וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ. פֵּירוּשׁ לְחִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: מַה דֶּרֶךְ בַּקֶּשֶׁת לִירוֹת הַחִצִּים? יָד שֶׁלְּךָ הִיא נִחֲתָה בַּקֶּשֶׁת לְהַפִּיל עָלַי חִצִּים. וַתִּנְחַת לְשׁוֹן וַתֵּרֵד, וּבָזֶה הַנּוּ״ן שֹׁרֶשׁ בַּתֵּיבָה. וְכֵן ״וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה״ (לעיל יח:לה), אֵין הַנּוּ״ן שֹׁרֶשׁ בַּתֵּיבָה (ס״א אינו): 38:4: מְתֹם. תְּמִימוּת, אינטרי״ן בְּלַעַ״ז: 38:5: יִכְבְּדוּ. כְּבֵדִים: 38:7: נַעֲוֵיתִי. לְשׁוֹן אֲחָזַתּוֹ עֲוִית (חולין ס:), אֵישְׁטוֹרְדִישׁוֹ״ן בְּלַעַ״ז: 38:8: כְּסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה. בְּמַחֲשַׁבְתִּי אֲנִי קַל בְּעֵינֵי עַצְמִי: 38:9: נְפוּגוֹתִי. נֶחֱלַפְתִּי, לְשׁוֹן ״וַיָּפָג לִבּוֹ״ (בראשית מה:כו), ״מֵאֵין הֲפֻגוֹת״ (איכה ג:מט): 38:10: כָּל תַּאֲוָתִי. אַתָּה יוֹדֵעַ צְרָכַי: 38:11: סְחַרְחַר. מֻקָּף יָגוֹן, וְזֶהוּ מִתֵּיבוֹת הַכְּפוּלוֹת, כְּמוֹ ״יְרַקְרַק אֲדַמְדַּם״ (ויקרא יג:מט), סְגַלְגַּל (נדרים סו:), ״חֳמַרְמְרוּ״ (איכה א:כ): 38:12: מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ. אוֹתָם נִרְאִין לִי כְּאוֹהֲבִים בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וּכְשֶׁרוֹאִין שֶׁהַנֶּגַע בָּא עָלַי אֵין עוֹמְדִין לִי בִּשְׁעַת דָּחְקִי, אֶלָּא מִנֶּגְדִּי יַעֲמֹדוּ וְאֵינָם עוֹזְרִים לִי: | וּקְרוֹבַי. שֶׁמַּרְאִים לִי עַצְמָם קְרוֹבִים: 38:13: וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי. מוֹקְשִׁים לִי: | יֶהְגּוּ. יַחְשְׁבוּ: 38:14: וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ. יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם מִן הַמְּחָרְפִים, וְאֵינָם מְשִׁיבִים. וְלָמָּה? כִּי לְךָ הוֹחַלְתִּי, שֶׁתִּגְאָלֵנִי וְתוֹשִׁיעֵנִי מֵהֶם (שבת פח:): 38:17: כִּי אָמַרְתִּי פֶּן יִשְׂמְחוּ לִי. לְכָךְ אָנוּ שׁוֹתְקִים, כִּי אוֹמְרִים אָנוּ בְּלִבֵּנוּ: אִם נְשִׁיבֵם עַזּוּת, שֶׁמָּא יִרְאוּ בְּמַפַּלְתֵּנוּ וְיִשְׂמְחוּ לָנוּ בְּמוֹט רַגְלֵינוּ, וְיַגְדִּילוּ עָלֵינוּ לוֹמַר: הֲלֹא הֱיִיתֶם מִתְפָּאֲרִים בִּתְשׁוּעַתְכֶם? 38:18: כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן. לְכָךְ אָנוּ דּוֹאֲגִים פֶּן יִשְׂמְחוּ לָנוּ, לְפִי שֶׁמְּלֻמָּדִים אָנוּ בְּמַכּוֹת וּמוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים לְשֶׁבֶר תָּמִיד: | וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי. מְזֻמָּן הוּא לָבֹא עָלַי תָּמִיד: 38:19: כִּי עֲוֺנִי אַגִּיד. לִבִּי מַגִּיד לִי אֶת עֲוֺנִי, וּלְפִיכָךְ אֲנִי דּוֹאֵג וְיָרֵא מֵחַטָּאתִי, שֶׁלֹּא יִגְרֹם לִי צֶלַע וּמַכְאוֹב: 38:20: חַיִּים עָצְמוּ. מַעֲצִימִים חַיִּים בְּשָׁלוֹם וּבְטוֹבָה: | וְרַבּוּ. וְהִגְדִּילוּ שׂוֹנְאַי עַל דִּבְרֵי שָׁקֶר: 38:21: תַּחַת רָדְפִי טוֹב. בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנַחְנוּ דְּבֵקִים בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְמִצְווֹתָיו: 39:1: לִידוּתוּן. שֵׁם אָדָם אֶחָד מִן הַמְשׁוֹרְרִים (דברי הימים א טז:מא-מב), וְגַם כְּלִי שִׁיר הָיָה שָׁם שֶׁשְּׁמוֹ יְדוּתוּן (תהלים סב:א). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עַל הַדָּתוֹת וְעַל הַדִּינִין וְהַגְּזֵרוֹת שֶׁל צָרָה הַנִּגְזֶרֶת עַל יִשְׂרָאֵל: 39:2: אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי וְגוֹ׳. אֲנַחְנוּ הָיָה בְלִבֵּנוּ לִשְׁמֹר אֶת עַצְמֵנוּ עַל כָּל הַצָּרוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ, שֶׁלֹּא נְהַרְהֵר וְנְדַבֵּר קָשֶׁה אַחַר מִדַּת הַדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְשָׁעִים לְנֶגְדֵּנוּ הַמְּצִירִים לָנוּ: | מַחְסוֹם. כְּמוֹ ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר״ (דברים כה:ד), אמושלמנ״ט בְּלַעַ״ז. וְנֶאֱלַמְנוּ דוּמִיָּה יָמִים רַבִּים, וְגַם הֶחֱשֵׁינוּ מִטּוֹב אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה מִפְּנֵי יִרְאָתָם, וּמִתּוֹךְ כָּךְ כְּאֵבֵנוּ נֶעְכַּר וְנִבְהַל. וּכְשֶׁשָּׁתַקְנוּ חַם לִבֵּנוּ בְּקִרְבֵּנוּ, וּבְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ בּוֹעֵר בָּנוּ כְּמוֹ אֵשׁ, וְהוּא גּוֹרֵם לָנוּ שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנֵנוּ (בְּלַחַשׁ ס״א אינו) לְפָנֶיךָ. וְזוֹ הִיא שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים: הוֹדִיעֵנו ה׳ קִצֵּנוּ, עַד מָתַי נִהְיֶה בַצָּרָה, וְנֵדַע מָתַי נִהְיֶה אֲנַחְנוּ חֲדֵלִים מִמֶּנָּה: 39:6: הִנֵּה טְפָחוֹת. מְדוּדִים הֵם יְמֵי הָאָדָם כְּדָבָר הַנִּמְדָּד בִּטְפָחִים, כֵּן יְמֵי הָאָדָם קְצוּבִים. וְחֶלְדִּי. וְזִקְנָתֵנוּ כְּאַיִן נֶגְדֶּךָ, חֶלֶד, לְשׁוֹן חֲלוּדָה רדוייל בְּלַעַ״ז: | כָּל אָדָם נִצָּב. כָּל אָדָם חַי, הֶבֶל הֵם חַיָּיו וּמַצָּבוֹ: 39:7: אַךְ בְּצֶלֶם. בְּחֹשֶׁךְ, פֵּרְשׁוֹ דּוּנַשׁ לְשׁוֹן ״צַלְמָוֶת״ (ישעיה ט:א), וּמְנַחֵם פֵּרְשׁוֹ צֶלֶם מַמָּשׁ כְּמוֹ ״כִּי בְצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ (בראשית ט:ו), וְלֹא יִתָּכְנוּ דְּבָרָיו: | אַךְ הֶבֶל. הוּא כָּל הַהֲמִיָּה וְתַאֲוָה שֶׁלָּהֶם: | יִצְבֹּר. תְּבוּאָה בַּשָּׂדֶה כָּל יְמוֹת הַקָּצִיר: | וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם. אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי אֲסָפָם לַבַּיִת, שֶׁמָּא לִפְנֵי הָאָסִיף יָמוּת: 39:8: וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי. מָה הִיא הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹאֵל וּמְיַחֵל מִמְּךָ? אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁמִּפְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי: 39:9: חֶרְפַּת נָבָל. חֶרְפַּת הַנָּבָל אַל תְּשִׂימֵנִי, הָבֵא גַּם עָלָיו נְגָעִים וּמַכְאוֹבוֹת, שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹמַר לִי: אַתֶּם לוֹקִים וְאָנוּ אֵין אָנוּ לוֹקִים. וְהַתְּפִלָּה הַזֹּאת גָּרְמָה לְהָבִיא יִסּוּרֵי חֳלָאִים עֲלֵיהֶם (בראשית רבה פח:א): 39:10: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ. שֶׁהֵבֵאתָ עָלֵינוּ צָרָה: 39:11: מִתִּגְרַת יָדְךָ. מִמּוֹרָא מַכּוֹתֶיךָ. תִּגְרַת לְשׁוֹן ״וַיָּגָר מוֹאָב״ (במדבר כב:ג), וְהַתָּי״ו יְסוֹד נוֹפֵל בַּתֵּיבָה כְּמוֹ תְּנוּבָה תְּלוּנָה תְּקוּמָה תְּחִנָּה, כֵּן פֵּירֵשׁ מְנַחֵם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין תִּגְרַת לְשׁוֹן מָגוֹר, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר תְּגוּרָה כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מִן וַיָּשָׁב תְּשׁוּבָה וַיָּקָם וַיָּרָם וַיָּלֶן תְּקוּמָה תְּרוּמָה תְּלוּנָה, כֵּן אָמַר וַיָּגָר תְּגוּרָה אוֹ מְגוֹרָה כְּמוֹ ״מָגוֹר מִסָּבִיב״ (ירמיהו כ:ג), ״מְגוּרָתָם אָבִיא לָהֶם״ (ישעיהו סו:ד). הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין תִּגְרַת אֶלָּא כְּמוֹ ״לָמָּה תִּתְגָּרֶה בְּרָעָה״ (דברי הימים ב כה:יט), ״אַל תִּתְגָּרוּ בָם״ (דברים ב:ה), שֶׁהַפּוֹעַל שֶׁלּוֹ גָּרָה, כְּמוֹ קִוָּה אִוָּה צִוָּה שֶׁפְּעֻלָּתָם תִּקְוָה תַּאֲוָה מִצְוָה, כֵּן יֹאמַר מִן גָּרָה תִּגְרַת. וְכֵן פֵּירוּשׁוֹ: מִמַּכַּת יָדְךָ אֲשֶׁר אַתָּה מְגָרֶה עָלַי אֲנִי כָלִיתִי: 39:12: בְּתוֹכָחוֹת. הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה (ויקרא כו; דברים כח) עַל עֲוֹנִינוּ שֶׁהֶעֱוִינוּ לְפָנֶיךָ, וְיִסַּרְתָּנוּ בָּהֶם: | וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ. הִרְקַבְתָּ בְּשָׂרֵינוּ כְּבֶגֶד שֶׁאֲכָלוֹ עָשׁ: | חֲמוּדוֹ. בְּשָׂרוֹ, שֶׁהוּא חֶמְדָּתוֹ: 39:14: הָשַׁע מִמֶּנִּי. הֶרֶף יָדְךָ מִלְּהַלְקוֹתִי: | וְאַבְלִיגָה. וְאֶתְחַזְּקָה: 40:2: קַוֹּה קִוִּיתִי ה׳. בְּמִצְרַיִם, וּמִזְמוֹר זֶה גַּם הוּא כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל: | וַיֵּט אֵלַי. אָזְנוֹ: 40:3: מִבּוֹר שָׁאוֹן. מֵאֲסִירִים שֶׁל מִצְרַיִם וּמִשָּׁאוֹן הֲמִיַּת יָם: | מִטִּיט הַיָּוֵן. מִן הַיָּם. הַיָּוֵן לְשׁוֹן רֶפֶשׁ, פיינ״ש בְּלַעַ״ז: | כּוֹנֵן. הֵכִין אֲשׁוּרַי וּצְעָדַי: 40:4: שִׁיר חָדָשׁ. שִׁירַת הַיָּם (שמות טו:א-כו): 40:5: רְהָבִים. לְשׁוֹן גַּסּוּת, כְּמוֹ ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר״ (ישעיהו ג:ה), ״שֶׁהֵם הִרְהִיבוּנִי״ (שיר השירים ו:ה): | וְשָׂטֵי כָזָב. מְשַּׁטִים מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אַחֲרֵי הַכָּזָב. שָׂטֵי – אִיטוּרְנָ״אנְץ בְּלַעַ״ז: 40:6: נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ. בִּשְׁבִילֵנוּ בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ, קָרַעְתָּ לָנוּ אֶת הַיָּם וְחָשַׁבְתָּ מֵרָחוֹק לְהֵיטִיב לָנוּ. אִחַרְתָּנוּ בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה מִפְּנֵי הָאֱמוֹרִים, שֶׁקִּצְּצוּ אֶת הָאִילָנוֹת וְהֶחֱרִיבוּ אַרְצָם כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לָלֶכֶת לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם (מכילתא בשלח ויהי פתיחתא): | אֵין עֲרוֹךְ אֵלֶיךָ. אֵין לְדַמּוֹת לְךָ כָּל שַׂר וּמוֹשִׁיעַ, לְשׁוֹן עֵרֶךְ כְּמוֹ ״כְּעֶרְכְּךָ״ (ויקרא כז:יב), אהפרישי״ר בְּלַעַ״ז: | אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה. אִם בָּאתִי לְהַגִּיד וּלְדַבֵּר, עָצְמוּ מִסַּפֵּר: 40:7: זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ. בְּיוֹם מַתַּן תּוֹרָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה אִם תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה׳ וְגוֹ׳״ (שמות יט:ה), וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים וְגוֹ׳ עַל דִּבְרֵי עוֹלָה אוֹ זָבַח״ (ירמיהו ז:כב) ״כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״ אָמַרְתִּי (ויקרא א:ב) וְלֹא הִזְקַקְתִּי חוֹבָה לְהַכְבִּיד עֲלֵיהֶם, תְּמִידִין וּמוּסָפִין אֵינָם אֶלָּא נַחַת רוּחַ שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי וְדָבָר מוּעָט (ס״א אינו): | אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי. לֵאמֹר ״שִׁמְעוּ בְקוֹלִי״ (ירמיה ז:כג): | כָּרִיתָ. עֲשִׂיתָם חֲלוּלִים לִשְׁמֹעַ: 40:8: אָז. בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה אָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ: הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ בִּמְסוֹרֶת בְּרִיתְךָ (יחזקאל כ:לז), ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (שמות כד:ז). דָּבָר זוֹ כָּתוּב עֵדוּת עָלַי בִּמְגִלַּת סֵפֶר. בְּתוֹרַת מֹשֶׁה: 40:9: וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי. אַף מַאֲכָלִי, עַל פִּי תוֹרָתְךָ הוּא: 40:10: בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק. שִׁירָה עַל הַיָּם (שמות טו:א-כ), וְשִׁירָה עַל הַבְּאֵר (במדבר כא:יז-כ), שִׁירַת דְּבוֹרָה (שופטים ה): | לֹא אֶכְלָא. לֹא אֶמְנַע, לְשׁוֹן ״וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם״ (בראשית ח:ב): 40:12: לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ. לֹא תִמְנַע: | יִצְּרוּנִי. יִשְׁמְרוּנִי: 40:13: אָפְפוּ. סָבְבוּ: 40:15: לִסְפּוֹתָהּ. לְכַלּוֹתָהּ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן (דברים ב:יד) ״עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר״ – ״עַד דְּסָף כָּל דָּרָא״: 40:16: יָשֹׁמּוּ. יִתְמָהוּ: | עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם. כְּשֶׁיְּקַבְּלוּ בָּשְׁתָּם עַל עֵקֶב, הַכֹּל בְּמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ וּבְדֶרֶךְ שֶׁהָלְכוּ לְמוּלִי. עַל עֵקֶב ״וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ״ (תהלים עז:כ); ״צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן״ (שיר השירים א:ח) – כֻּלָּם לְשׁוֹן מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל הֵם, טְרַצִי״שׁ בְּלַעַ״ז. עַל עֵקֶב אַנְצִי״שׁ טְרַצִ״ישׁ: | הָאוֹמְרִים לִי הֶאָח. הָאוֹמְרִים עָלַי בִּשְׁבִילִי הֶאָח, כְּשֶׁהַצָּרָה בָּאָה מִתְהַלְּלִים בְּאֵידִי. כָּל עָנִי וְאֶבְיוֹן שֶׁבִּתְהִלִּים אֵינוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל: 40:18: יַחֲשָׁב לִי. יִתֵּן לִי לֵב לַחֲשֹׁב עֲנִיּוּתִי וְאֶבְיוֹנוּתִי לְהוֹשִׁיעֵנִי: | יַחֲשָׁב לִי. פֶּנְשׁוֹיִי״ט בְּלַעַ״ז:
פירוש רד”ק
38:1: מזמור לדוד להזכיר: אפשר כי מלת להזכיר הוא אחד מטעמי הנגינות, כמו שכתבנו במזמור הרביעי. ויש מפרשים להזכיר כמו להודות; וכן: הזכירו כי נשגב שמו (ישעיהו יב ד). ולפי דעתי כי המזמור הזה חברו דוד להתפלל בו כל איש מדכה בחליים ובצרת נפשו; וזהו להזכיר ולהודיע לכל אדם נדכה ונשבר שיתפלל בו. 38:2: יהוה אל בקצפך הקו”ף בסגו”ל, כמו אל”ף אשתך כגפן פריה (תהלים קכח ג). | תוכיחני ופרוש | ובחמתך תיסרני: ואל בחמתך. ואל שזכר עומד במקום שנים. וכן: תקות עניים תאבד לעד (שם ט יט). והפסוק כפול במלות שונות. 38:3: כי חציך החליים שהם כחצים | נחתו בי מבנין נפעל; משפטו בתשלומו: ננחתו; ולולא החי”ת שהיא גרונית היה נדגש, כמו: נצבו, נגשו. | ותנחת מבנין הקל; וענינו ענין ירידה, כתרגום וירד (בראשית יב י): ונחת *עין מורה הנבוכים (א כז) ופרוש רבנו משה בן נחמן על התורה (בראשית מו ד).. | עלי ידך: מכתך. ולפי שהמכה נעשית ביד נקראת המכה יד. 38:4: אין מתם בבשרי מפני זעמך מתם: שלמות ובריאות. רוצה לומר: כי בשרו נגוע כלו. והמ”ם הראשונה נוספת, ושרשו תמם. ואדני אבי, זכרו לברכה, כתב: כי המ”ם הראשונה שרש והוא מן מתי מספר (שם לד ל), ושרשו מתה, ובתשלומו מתיום בשקל שלשם, פתאם. ופרושו: שלא נשאר בו צורת אדם מרוב נגעיו. | אין שלום בעצמי אפילו עצמי שהן חזקות מן הבשר אינן בשלום, כי כאבות הן. וטעם מפני זעמך: | מפני חטאתי: כי זעמת עלי מפני חטאתי, ולא לחנם. כי חיב אדם להצדיק עליו את הדין: ידע בעון, עצמו, או לא ידע. 38:5: כי עונתי עברו ראשי המשיל עונותיו למים רבים שעברו ראשו והוא טובע בהם | כמשא כבד יכבדו ועוד המשילם למשא כבד שלא יוכל שאתם. | ממני: כלומר אין בי כח לסבלם. והמשל רוצה לומר: שאין בו מעשים טובים כל כך שיקלו העונות. 38:6: הבאישו מבנין הפעיל ונמצא עומד. וכן: ולא הבאיש (שמות טז כד). | נמקו חבורתי והחבורות הן הבועות שנעשו בבשר שהן מלאות לחה סרוחה. וכן המכה שנצרר בה הדם נקראת חבורה. וטעם נמקו מרוב היות הלחה בהן נמק ונמס העור מעליהן עד שיוצאת הלחה ומבאישה; וכל זה | מפני אולתי: שלא שמרתי דרך יי’. 38:7: נעויתי שחתי עד מאד מרוב החליים נעוה הגוף והולך שח וכפוף. | כל היום קדר הלכתי: והפנים חשכו וקדרו. וטעם כל היום: כי אין לי מנוחה בשעה אחת מן היום, אלא כל היום אני חולה וכאב. והלכתי פעל עומד אף על פי שהוא מן הדגוש; ומורה על רב הפעלה. 38:8: כי כסלי מלאו נקלה הכסלים הם תחת המתנים מעל לעקרי הירכים, והם סמוכים לכליות ויקרה להם החלשות והחולי. ופרוש נקלה: נגע נקלה ונבזה, והוא חסר המתואר כמו כי חמודות אתה (דניאל ט כג); כעדר הקצובות (שיר ד ב), והדומים להם. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: נקלה שם מענין קלוי באש (ויקרא ב יד). ואמר זה על רוב חמימות החולי כמו שאמר איוב (ו י): ואסלדה בחילה. והזכיר עוד: | ואין מתם בבשרי: כי כן דרך הבוכה והנוהם לכפול דבריו. מתם פרשתיו (בפסוק ד למעלה). 38:9: נפוגותי ענין רפיון וחלישות. וכן: ויפג לבו (בראשית מה כו); על כן תפוג תורה (חבקוק א ד); אל תתני פוגת לך (איכה ב יח); ובמשנה (יומא ג ה): כדי שתפוג צנתן. | ונדכיתי עד מאד שאגתי מנהמת לבי: שאגתי בקולי וצעקתי מרוב נהמת לבי שלבי נוהם על החולי ועל הצרות. 38:10: אדני נגדך כל תאותי לא נעלמה ממך תאותי שאני מתאוה לחיות מחליי. ולפי שאמר שאגתי הזכיר התאוה שהיה בלב. אמר: בין אשאג, בין לא אשאג אתה יודע תאות לבי ונגדך היא. | ואנחתי ממך לא נסתרה: שאני נאנח בקרבי על חיי. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: נגדך לבדך כל תאותי, אולי אחיה מחליי; ולא נגד הרופאים. 38:11: לבי סחרחר כי אין לו העמדה, כי האדם השלו לבו שוקט ושאנן, ומי שיש לו צרות רבות מחשבותיו הולכות וסובבות אנה ואנה. ופרוש סחרחר: סביב; ותרגום סביב (בראשית כג יז ובכל המקומות): סחור סחור, ונכפלו בו העי”ן והלמ”ד. | עזבני כחי ואור עיני גם הם אין אתי: כי החולה ובעל הצרות יחלשו אבריו וגופו, ויחלש גם כן אור עיניו. ובאמרו: גם הם ולא אמר גם הוא, כן מנהג הלשון בהרבה מקומות, כמו: קשת גברים חתים (שמואל א ב ד); קול נגידים נחבאו (איוב כט י), והדומים להם. רוצה לומר גם כן הם: העינים, לקו באורם, שאינם אתי. 38:12: אהבי ורעי האנשים שהם מלאים מכאבים ברוב ישבחום אהביהם ואחיהם, כי ילאו לראות בצרתם ותרחק נפשם מהם כמו שאמר: כל אחי רש שנאהו (משלי יט ז). | מנגד נגעי יעמדו שלא יבקרוני כי הבקור מחזק נפש החולה. | וקרבי מרחוק עמדו: כפל ענין במלות שונות. וקרובי כמו רעי: נקרא הרע קרוב שהוא קרוב אל רעו בדעתו וברצונו, או אם יהיה עסק ביניהם, או אם יהיו שכנים, או שיהא שאר בשר. 38:13: וינקשו מבקשי נפשי ודרשי רעתי דברו הוות ומרמות כל היום יהגו: האהבים והרעים יעמדו מנגד והאויבים ידברו רעות. ופרוש וינקשו: שמו מוקש לנפשי בדברים לספותה. ופרוש מבקשי נפשי: לספותה; וחסר לספותה. וכן: אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך (שמואל א כב כג). והוות לשון שברון וענינים רעים. 38:14: ואני כחרש *כך הוא לפנינו. לא אשמע אני אשמע דבריהם על ידי ספור או אשמע מהם כי לא יתכסו ממני ואני שומע ועושה עצמי כחרש כאלו אינני שומע מה שהם אומרים | וכאלם לא יפתח פיו: ושמתי גם כן עצמי כאלם שלא יפתח פיו, כן אני שומע חרפתי ואינני משיב. 38:16: כי לך יהוה הוחלתי ומה לי להתוכח עמהם ולהשיב על דבריהם, כי אין לי בהם תוחלת שיועילוני אלא לך לבדך הוחלתי. | אתה תענה אדני אלהי: וכמו שהוחלתי לך כן תענה אותי כי אתה אדון על הכל, ואתה אלהי שתקח משפטי מהרשעים. 38:17: כי אמרתי בלבי | פן ישמחו לי אם לא תענני ותצילני מצרותי ישמחו לי באבדי, כי | במוט רגלי עלי הגדילו: לשונם; ומה יעשו אם אמוט מכל וכל ולפיכך אפחד שאמות מחליי. 38:18: כי אני לצלע נכון לפיכך אפחד שאמות מתוך חליי כי אני נכון תמיד לצלע שאלך צולע ממכאובי | ומכאובי נגדי תמיד: שלא ירחק מכאובי ממני. 38:19: כי עוני אגיד לפיכך אני דואג כי אזכור עוני ואגידנו בינו לביני אולי אמות ממנו | אדאג מחטאתי: פן תהיה לי למוקש. 38:20: ואיבי חיים עצמו אני במכאובי תמיד והם בחיים עצומים וטובים. | ורבו שנאי שקר: שקר: חנם. רוצה לומר: אותם ששונאים אותי בחנם. כמו: אך לשקר שמרתי (שמואל א כה כא). והם רבו בבנים ובנכסים, ואני עני ונדכה. 38:21: ומשלמי רעה תחת טובה ישטנוני תחת רדופי *) טוב: עתה יספר איך שנאים אותו בחנם: כי היה מן הדין שיאהבו אותי, כי אני הטיבותי להם והם ישלמו לי רעה תחת טובה. ולא אדע דבר למה ישטנוני, אם לא שמקנאים בי שאני רודף הטוב והם רודפים הרע, לפיכך ישטנוני. ומלת רדפי כתובה רדופי, רוצה לומר: שהטוב רדופי שאני רודף אחריו, וקרי רדפי והוא מקור על הפועל, ונמשכה הרי”ש בטעם כמו מיורדי בור (תהלים ל ד). 38:22: אל תעזבני יהוה כמו שהם חושבים שאין לי עוזר; | אלהי אל תרחק ממני: אלא תהיה קרוב לצעקתי. 38:23: חושה מהרה | לעזרתי אדני תשועתי: שאתה הוא אדון תשועתי, ולא אחר. או פרושו: חושה לתשועתי ולמ”ד עזרתי במקום בי”ת; ויי’ קריאה. וזה המזמור חברו דוד ונתנו לידותון המשורר *שבע מלות האלו אולי בשגגה נעתקו מפסוק א שלמזמור הסמוך.. 39:1: למנצח לידיתון *לידותון קרי. מזמור לדוד: זה המזמור גם כן חברו דוד ונתנו לידותון המשורר, וענינו כענין המזמור הקודם לזה. 39:2: אמרתי אשמרה דרכי חשבתי בלבי שאשמור דרכי. רוצה לומר: מנהגי ועניני, כמו מעשות דרכיך (ישעיהו נח יג); דרכי ספרתי (תהלים קיט כו), והדומים להם. | מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום שלא אדבר דבר אשר לא כן מתוך צערי וחליי כמו שנאמר באיוב (ב י): בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. | בעד רשע לנגדי: וכל שכן בעוד שהרשע לנגדי הבא לבקרני ולראות כאבי ואידי שאשמרה פי מלדבר כאלו מחסום בפי. כי אפילו שאגת החולה, שדרכו לצעוק ולנהום בפיו מתוך החולי והצער, אני אשמור מזה בעוד רשע לנגדי שלא ישמח לי 39:3: נאלמתי דומיה נאלמתי בשתיקה. כלומר כל כך אני שותק כאלו אני אלם. | החשיתי מטוב אפילו מדבר טוב החשיתי. | וכאבי נעכר: אף על פי שכאבי נעכר ונשחת אני חוסם את פי מלדבר אפילו הטוב כדי שלא יזדמן לפי הרע מתוך צערי. ויש לפרש: החשיתי מדבר טוב כי לא יבא לי טוב שאדבר עליו. או פרוש החשיתי: על מחשבות הלב, כי אין לי עוד תקוה בטוב, והחשיתי והחרשתי ממנו. ובאמרו: נעכר, על הבשר, מקום הכאב, אומר ולא על הכאב עצמו. 39:4: חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש מכובד החלי כל כך חם לבי עד שבהגיגי תבער אש, כי החם היוצא מפי בהגיגי הוא חם כמו אש שידמה שהאש תבער בי. | דברתי בלשוני: הוא כפל דבר, רוצה לומר: כשדברתי בלשוני. 39:5: הודיעני יהוה קצי ומדת ימי מה היא כמו שאמר איוב (ו יא): ומה קצי כי אאריך. אם קצי ארוך כפי שנות האדם אסבול עד שתרפאני ואהיה אחר כך בריא; אבל אם מעט הם ימי אשאל ממך שאמות מהחלי מהרה, כי לא אוכל לסבול הצער הגדול מבלי תקוה אחריו בעולם הזה. | אדעה מה חדל אני: חדל תואר, והשם (ישעיהו לח יא): עם יושבי חדל, שפרושו, זמן עולם הזה לאדם; ופרושו: כמה יהיה זמני בעולם הזה. 39:6: הנה טפחות נתתה ימי המדה המעוטה מן המדות היא מדת הטפח כן הם ימי, וימי כל האדם קצרים. | וחלדי זמני | כאין נגדך כי אתה חי וקים לעולם. | אך כל הבל כל אדם נצב סלה: כי הבל כל אדם, מה שאדם נצב בעולם הזה הבל הוא. ואמר: כל הבל רוצה לומר: המעט שבהבל, כאלו אמר: הבל הבלים (קהלת א ב). וכל זה כמו: כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כג לא); כל חלב וכל דם (שם ג יז), והדומים להם 39:7: אך בצלם יתהלך איש בחשך (רש”י) יתהלך כל ימיו, כי לא ידע יום מותו. וצלם: חשך; וכן בלשון ערבי צלם בנקודה על הצד”י: חשך. ויש אומרים (דונש): שהוא מן צלמות, שפרושו: חשך; ואיננו נכון, כי צלמות ענינו שתי מלות: צל מות. ויש מפרשים אותו (מנחם): כמשמעו. ופרושו: כי האדם ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת בדמות, כמו הנהר המתהפך ומתהלך וצלמו עובר. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: כי טעם צלם מערכת הככבים המשרתים שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת כן ישתנה האדם. | אך הבל יהמיון להבל הם הומים לאסוף ממון | יצבר והוא יצבר הממון מעט מעט | ולא ידע מי אספם: כלומר במותו, כשיוציאוהו מביתו. 39:8: ועתה מה קויתי אדני תוחלתי לך היא: שאני בחליי מה קויתי אין תקותי ותוחלתי לאמר, אלא לך היא, ולא לרופאים. 39:9: מכל פשעי כי הם סבת חליי ומכאובי | הצילני מהם שתכפרם לי. | חרפת נבל אל תשימני: כי הנבל יחרפני בלבו בבאו לבקרני, כמו שאמר (פסוק ב): בעוד רשע לנגדי; ובחוץ יחרפני בפיו לפי שאני איש מכאובים, והוא בריא ושלו. 39:10: נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית: ואין לי על מי שאצעק חמס, כי לא באו לי המכאובים מיד בני אדם אלא מידך, לפיכך נאלמתי כי גם עליך אין לי לצעוק חמס כי הכל הוא סבת פשעי. 39:11: הסר מעלי נגעך הנגע אשר אתה מביא עלי. ואמר (תהלים לה יב): מנגד נגעי יעמדו: הנגע שיש לי. כי אותיות הכנוי תבאנה על הפועל ועל הפעול. וכן: ושמחתים בבית תפלתי (ישעיהו נו ז); שמעתי את תפלתך (מלכים א ט ג) וכמוהם רבים. | מתגרת ידך פרושו: ממלחמת ידך, מן ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב ט) | אני כליתי: 39:12: בתוכחות על עון יסרת איש כן דרכיך ליסר בני אדם על עונם כמו שעשית לי, כמו שאמר: והוכח במכאוב על משכבו (איוב לג יט). | ותמס כעש חמודו המסית חמודו שהוא שומן בשרו וחוזק גופו, כמו העש שמכלה מהרה הבגד כן תמסה האדם ביסורין כמו שאמר: יכל בשרו מראי (שם כא). | אך הבל כל אדם סלה: כי חמודו ילך כאין. 39:13: שמעה תפלתי יהוה ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש אחרי שקבלתי תוכחותיך וסבלתי יסוריך שמעה תפלתי שתנקני מפשעי ותרפאני. | כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי: וכן אמר דוד בדברי הימים (א כט טו): כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. והענין כי האדם בעולם הזה כמו הגר בארץ לא לו, כי נוסע תמיד ממקום למקום כי האדם בעולם הזה אין לו מעמד וקיום בו, כי כל יום הוא בדרך שיסע ממנה ולא ידע יומו. ויקרא גם כן: תושב לפי שהוא מתישב בעולם הזה כאלו יהיה בו לארך ימים. ובאמרו: עמך רוצה לומר: לפניך, להודיע כי ביד האל, יתברך, ומאתו הישיבה בעולם הזה והנסיעה ממנו. ובאמרו: ככל אבותי, ככל אבותינו: להודיע כי הדורות האחרונים כראשונים דרך אחת להם, אין ביניהם שנוי אלא דור הלך ודור בא (קהלת א ד); כן היה וכן יהיה לעולם. וטעם מלות כי גר: אמר שמעה תפלתי לחיותי מחליי כי מעט הם ימי האדם בעולם הזה כי כמו הגר נחשב בעולם; לפיכך אמר אחר זה: 39:14: השע ממני כלומר: הרפה ממני, שלא תיסרני עוד בחליים. | ואבליגה כלומר: אתחזק מהחלי ואשובה עוד לעשות רצונך, כי הכרתי כי פשעי היו סבת חליי, לפיכך אני מבקש ממך הסליחה והרפואה | בטרם אלך אל הקבר | ואינני: כלומר: אינני שאוכל עוד לעשות רצונך. כי עולם הזה הוא עולם המעשה והעולם הבא הוא עולם השכר, אבל לא עולם המעשה כמו שאמר (שם ט י): כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה. ואמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי עירובין כב א): אשר אנכי מצוך היום לעשותם (דברים ז יא): היום לעשותם ולמחר *לפנינו הנסחא בתלמוד: למחר לקבל שכרם. לטול שכרם. 40:1: למנצח לדוד מזמור: גם זה המזמור כענין שני המזמורים הקודמים לו; יאמר אותו החסיד המדכה אחרי הרפאו. יתן תהלה ליי’, יתברך, ויאמר: 40:2: קוה קויתי יהוה ויט אלי וישמע שועתי: כמו שקויתי אליו שיטה אזנו לתפלתי וישמע שועתי כן עשה. ופרוש ויט אלי, רוצה לומר: היה קרוב לי, כמו שכתוב (תהלים קמה יח): קרוב יי’ לכל קראיו. 40:3: ויעלני מבור שאון והבור הוא משל לחליים כמו הנופל בבור שיפחד שיטבע במימיו או בטיט אשר בו, כן החולה יפחד שימות מחליו. ופרוש מבור שאון: בור שיש בו מים רבים, כמו: כשאון מים כבירים (ישעיהו יז יב). ופרוש | מטיט היון בור שיש בו טיט רב. וסמיכות טיט אל יון כסמיכות אדמת עפר (דניאל יב ב); עפר ארץ (עמוס ב ז; איוב יד יט), ורוצה לומר: שיש בו מכל מיני טיט עב וקלוש. | ויקם על סלע רגלי כנגד בור שאון | כונן אשרי: בעלותי מן הבור שלא מעדו קרסלי, כלומר: שלא נפלתי מחלי אל חלי. 40:4: ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלהינו בהצילו אותי חדשתי לו שיר והוא נתנו בפי שעשה עמי חסד שאני חיב להודות לו. או פרוש ויתן: שיעזרני בשיר שיצא מפי שיר דברים טובים בענין רוח הקדש. וטעם חדש: להודיע כי חיב אדם לחדש שיר ותהלה על כל נס ונס שעושה האלהים עמו. וטעם לאלהינו לשון רבים: שישבחו ויודו עמו כל יראיו וחסידיו. | יראו רבים וייראו ויבטחו ביהוה: וגם רבים אחרים מאשר לא היו יראי האל, יתברך, עד היום, כשראו מה שעשה עמי שבו להיות יראים ממנו ובוטחים בו ויאמרו: 40:5: אשרי הגבר אשר שם יהוה מבטחו כי ביי’ שם מבטחו לבדו, | ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ולא פנה אל אנשי ובעלי הכח והגאוה, ולא פנה אל אנשים שהם שטי כזב, רוצה לומר שהם נוטים אל דרך כזב, כמו הקוסמים ואינם בוטחים באל אמת. ורהבים שם תואר בשקל רשעים. ושטי מן: כי תשטה אשתו (במדבר ה יב); והם שני שרשים, וענין אחד, כי שטי משרש שוט בשקל גרי ביתי (איוב יט טו); ולשבי פשע (ישעיהו נט כ): ואלו היה משרש שטה היה פ”א הפעל בשב”א, כמו מן פנים פני, דוים דוי, בנים בני, ומן כלים כלי. 40:6: רבות עשית רבות כזאת עשית עמי. | אתה יהוה אלהי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו הנפלאות הן בשעת המעשה, והמחשבות טרם המעשה. ואמר על הבורא, יתברך, כאלו הוא חשב טרם המעשה, כי דברה תורה כלשון בני אדם (בבלי ברכות לא ב ובמקומות אחרים) וכן: הנה אנכי… וחשב עליכם מחשבה (ירמיהו יח יא). ואמר: אלינו כלומר: אליו ואל כל המיחלים לחסדו. | אין ערוך אליך אין לערוך אליך וכנגדך כל הנפלאות שעשית עמנו, כי רבות הן מלערכן ומלספרן כמו שאמר: | אגידה ואדברה כלומר אגידה ואדברה הנפלאות | עצמו מספר: או אין ערוך כמו: אין כמוך באלהים אדני ואין כמעשיך (תהלים פו ח); כי מי בשחק יערך ליי’ ידמה ליי’ בבני אלים (שם פט ז). 40:7: זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת: הזבח הוא זבח השלמים והמנחה היא הסלת בלולה בשמן כמו שכתוב (ויקרא ג א; ב א–טז). והעולה היא באה לכפר על מצות עשה שעבר עליהם וחטאה היא קרבן החטאת כמו שכתוב (שם א ג–יז; ד ב–יב). והנה אמר: לא חפצת ולא שאלת; ונאמר בירמיהו (ז כב): כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח; והנה מצאנו בתורה (במדבר כח ב ג): שמצוה על התמידים להקריבם בכל יום! התשובה בזאת השאלה: כי תחלת מצות האל לישראל לא היתה אלא שישמעו בקולו. וכן אמר במרה (שמות טו כו): אם שמוע תשמע לקול יי’ אלהיך והישר בעיניו תעשה. וכשהתחילו לחטוא צוה אותם על הקרבנות, על קרבנות היחידים ועל קרבנות הצבור; על קרבנות היחידים שיקריבו אותם החוטאים, ועל קרבנות הצבור צוה שיהיו תמידים בכל יום, לפי שאי אפשר שלא יהיו בכל ישראל רבים חוטאים בכל יום ויהיו רבים בהם שלא ידעו מה הם חיבים מעצמם להקריב, ויהיו קרבנות הצבור כפרה להם בשובם מחטאם. ואלו לא חטאו ישראל במדבר לא צוה אותם האל, יתברך, על הקרבנות, כי מתחלה לא צוה אותם עליהם כמו שאמר ירמיהו (ז כג )*לפנינו הוא פסוק אחר לגמרי; ואולי עין כלחו הטעתו לרבנו המחבר והשב במהירות כי פסוק כב ופסוק כג פסוק אחד הם. בסוף הפסוק ההוא: כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. וכן בעשרת הדברים (שמות כ א–יז; דברים ה ו–יח) שהם כוללים כל התורה אין בהם זכר לקרבנות. ואם לא יחטא איש איננו צריך לקרבן, והוא טוב לפני יי’, יתברך, יותר מאותו שהחוטא ומקריב, כמו שאמר שמואל (א טו כב): החפץ ליי’ בעלות וזבחים כשמע בקול יי’? הנה שמע מזבח טוב! וכן אמר בזה המזמור: זבח ומנחה לא חפצת… עולה וחטאה לא שאלת. אזנים כרית לי כלומר: פתחת לי שאשמע לקולך. גם לגמול החסדים שעשית עמי לא שאלת ממני עולה ומנחה, אלא לעשות רצונך, וכן חפצתי. כרית מן כי יכרה איש בור (שמות כא לג). 40:8: אז בהרפאי מחליי ובהנצלי מצרותי | אמרתי בלבי כי לא תחפוץ זבח או מנחה אלא לעשות מה שצויתני | הנה באתי לפניך | במגלת ספר כתוב עלי: ועל כל אחד מבני עמך. והנה באתי אני לקים כל מה שכתוב עלי, ומגלת ספר הוא ספר התורה. ואמר כתוב ואם על פי שזכר מגלה, כי טעמו על ספר שהוא לשון זכר; וכן ספר התורה הזה (דברים לא כו ובמקומות אחרים), וגם בספר התורה הזאת (שם כה סא). 40:9: לעשות רצונך אלהי חפצתי חפצי ורצוני לעשות רצונך. | ותורתך בתוך מעי: בתוך לבי, כי הלב בכלל המעים. ואמר: בתוך מעי, כלומר, שלא תסור מחשבתי ממנה. 40:10: בשרתי צדק דבר אחר יש עלי לעשות זולתי קיום המצות, והוא: לספר החסדים שעשית עמי. וכן עשיתי ובשרתי הצדק שעשית עמי | בקהל רב כדי שישמעו רבים ויודו לשמך והבא לספר חדשות אם טוב ואם רע יקרא מבשר: על טוב ברוב; ועל רע גם כן, כמו: ויען המבשר (שמואל א ד יז). והנה הוא בקהל רב לספר החסדים החדשים שעשה עמו האל, יתברך; והנה הוא מבשר לפיכך אמר; בשרתי. | הנה שפתי לא אכלא לא אמנע שפתי מלספר תמיד צדקתך. | יהוה אתה ידעת: מה שאספר בשפתי ידעו רבים, אבל מה שהוגה לבי בצדקתך אתה ידעת ולא אחר זולתך; וזהו מה שאמר אחריו: 40:11: צדקתך לא כסיתי בתוך לבי כי אם האדם איננו חושב והוגה עליה תמיד הנה הוא מכסה אותה ומעלימה וזהו: לא כסיתי בתוך לבי. או פרוש צדקתך לא כסיתי בתוך לבי: כמו שהיא בתוך לבי כן אמרתי אותה לבני אדם, ולא כסיתי אותה מהם; וזהו שאמר: | אמונתך ותשועתך אמרתי ואמונת האל ותשועתו לחסידיו שמקים להם הבטחותיו הטובות. כי אמונה לשון קיום, כמו: ונאמן ביתך (שם ב ז טז); במקום נאמן (ישעיהו כב כג), והדומים להם. וזהו שאמר גם כן: | לא כחדתי חסדך ואמתך האמת היא קיום הטובה שהבטיח, והחסד הוא יתרון הטובה על מה שהבטיח. ומלת | לקהל נקשרת עם אמרתי, ולא עם כחדתי, כי אם היתה נקשרת עם כחדתי היה אומר מקהל. וכמה מלות כמו זאת נקשרות עם הרחוק, לא עם הקרוב, כמו שכתבנו בספר המכלול בחלק הדקדוק ממנו. | רב: 40:12: אתה יהוה לא תכלא רחמיך ממני חסדך ואמתך תמיד יצרוני: כמו שהצלתני מזאת הצרה כן תצילני מכל צרה ולא תמנע רחמיך ממני כשאצטרך אליהם, כי תמיד אני צריך אל חסדך ואמתך שיצרוני כמו שאומר: 40:13: כי אפפו עלי רעות עד אין מספר אפפו: הקיפו, כמו: כי אפפוני משברי מות (שמואל ב כב ה). כי בן האדם מזומן לפגעי הזמן והעולם ואין להם מספר, וראוי לאדם לפחד מהם שמא יגרום החטא (בבלי ברכות ד א) ואפילו, החסיד כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), ולא יקרו לאדם הפגעים אם לא על ידי עון (בבלי שבת נה א), לפיכך אמר: | השיגוני עונתי ובאמרו: השיגוני כלומר: מצאוני במקום העונש, ולא אוכל לברוח מהם. | ולא יכלתי לראות עצמו משערות ראשי לא אוכל לראות עונותי כלם כי רבים המה. ומה שאמר: | ולבי עזבני: כחי, כלומר: דעתי עזבני מלספרם, כל כך הם רבים. וכן ראוי לכל חסיד, בתפלתו לפני האל הגדול, להגדיל עונותיו ולמעט צדקותיו, שיאמר כי הוא מלא עונות ויבקש הכפרה והרחמים. או יהיה פרוש ולא יכלתי לראות… ולבי עזבני: על דרך הפלגה, כאלו אומר: כהו עיני ולבי אין עמי מפחדי על עונותי. 40:14: רצה יהוה יהיה רצונך | להצילני תמיד מכל צרה ופגע שיזדמן לי | יהוה לעזרתי חושה: שתמהר לעזרתי. 40:15: יבשו ויחפרו יחד ובזה יבשו האויבים | מבקשי נפשי כאשר יראו שאתה עמדי ואין להם כח להזיקני. ומלת | לספותה כמו לכלותה. וכן: האף תספה (בראשית יח כג). | יסגו אחור ויכלמו חפצי רעתי: 40:16: ישמו יהיה להם שממון | על עקב בשתם בשכר בשתם שהיו מבישים אותי בעת צרתי. עקב פרושו: שכר, כמו: עקב תשמעון (דברים ז יב); עקב כי בזתני (שמואל ב יב י). | האמרים לי האח האח: האמרים בעבורי האח האח: שמחה שמחה. וכן: האח האח ראתה עיננו (תהלים לה כא). 40:17: ישישו וישמחו בך האויבים ישמו, אבל | כל מבקשיך ישמחו. | יאמרו תמיד יגדל יהוה. וטעם יגדל כי בעשותו הנסים לחסידים מתגדל שמו בעולם, ואומרים הכל: גדול הוא ועושה נפלאות. | אהבי תשועתך: ומבקשיך הם האהבים תשועתך, שלא יבקשו תשועה ועזר מאחר. 40:18: ואני עני ואביון אף על פי שדוד היה מלך, עני ואביון הוא בן אדם לרוב תצטרכו לעזרת האל, יתברך, ולתשועתו תמיד. | אדני יחשב לי עזרתי ומפלטי אתה יחשב להטיב לי ולעזרני ולפלטני בעת צרה. וכבר פרשתי יחשב לי במלת מחשבותיך (פסוק ו). או פרוש יחשב לי: עניי שאני בו לכפרת עונותי. או פרושו מענין לא חשב אנוש (ישעיהו לג ה), כלומר: שאהיה בעיניך חשוב וטוב. | אלהי אל תאחר: כי מיד תושיעני כמו שאמר (פסוק יד): לעזרתי חושה.
פירוש מלבי”ם
38:1: מזמור, זמר זה הוסד בחלותו מחלה אנושה ויחי מחליו, וזה היה אחר מעשה דבת שבע שתלה החולי בחטאיו, וגם אויביו ששו אז על רעתו, וחשבו עליו מחשבות, ועז”א להזכיר שיזכר חטאיו ויהיו לנגדו תמיד: 38:2: ה’, כבר אמר למעלה (סי’ ו’) אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני, ובארתי שם שיש הבדל בין אף (וכן קצף) ובין חמה, שהאף והקצף הם בגלוי, והחמה היא הנטורה בלב, ויש הבדל בין מיסר ובין מוכיח, שהמוכיח הוא להשיבו מחטאו בעתיד, וזה לא יהיה בחמה, כי האויב לא יוכיח, אבל לפעמים תהיה באף גלוי שיכהו במכות, ובקש שלא תהיה התוכחה באף רק בדברים רכים וטוב טעם ודעת, והמיסר הוא ביסורים על חטא העבר, וזה תמיד באף גלוי, אבל בקש שלא תהיה בחמה פנימית, אבל פה לא כפל מלת ואל, וכיון לדבר אחר, כי ראה שתוכחת ה’ מה שיעוררהו לשוב בתשובה ולתקן דרכו הוא בקצף, כי מצא לבו מלא יאוש וגברה מאוד תוגת נפשו הפנימית כאלו עליו אבד כלח, עד שהתוכחה הפנימית על עונותיו היתה בקצף גדול, ועם זה נלוו אליו היסורים החצונים של גופו והיו בחמה, כי היו באכזריות חמה ושטף אף, ובקש מה’ שלא יבואו אליו שתי אלה יחד, שמוכיחהו בקצף בנפשו הפנימית ועם זה בחמתך תיסרני ביסורי הגוף הקשים ג”כ, כי ראוי שע”י התוכחה הפנימית וגודל החרטה ומצוקת הלב אשר מצא יסולקו מעליו היסורים החיצונים, או בהפך שע”י גודל היסורים ימצא נוחם בלב לידע כי בזה ימורקו עונותיו, לא שיהיה מיוסר במכות אכזריות וגם מלא יאוש בלב, ומתחיל לבאר זה כי, באפך תוכיחני כי חציך נחתו בי שהם החצים היורדים במעמקי נפשו מהיאוש והדאגה, וגם בחמתך תיסרני כי תנחת עלי ידך, שהוא המכות של הגוף שיד ה’ מכה על גופו במכות גלוים, ומצייר מכות הנפש ע”י חצים כי היא פנימית וא”א להכותה ע”י מכת יד רק ע”י חץ שפולח פנימה, ומכת הגוף מצייר שמכה ביד ובאגרוף: 38:4: אין, מבאר שני אלה, נגד מ”ש ותנחת עלי ידך אמר שעי”כ אין מתום בבשרי מפני זעמך, שהכה כל הבשר החיצוני, ונגד מ”ש כי חציך נחתו בי מפרש אין שלום בעצמי מפני חטאתי, שעצמי הפנימיות מלא יגון ויאוש מפני החטא: 38:5: כי, מפרש נגד מ”ש שאין שלום בפנימותו מפני חטאותיו, מבאר כי עונותי אשר עברו על ראשי יכבדו ממני כמשא כבד, (העון הוא עוות המחשבה והוא המזיד וע”כ מיחסם אל הראש ששם מקום המחשבה ושם עוברים עונותיו המחשביים) והם כמשא כבד עליו מרוב החרטה והעצב עליהם, ונגד מ”ש אין מתום בבשרי מפני זעמך מפרש, כי הבאישו ונמקו חבורותי וזה מפני אולתי, ואחר שאני נגוע בשני חלקי בגוף ובנפש, עי”כ נעויתי, ר”ל שבטלו סדרי נפשו הפנימים כאלו הוא מלא רוח עועים וטירוף הדעת שהוא שוממות הנפש, וגם שחותי בגופי ע”י המכות, ולא מעט רק עד מאד בהפלגה רבה, עד שכל היום קודר הלכתי, כי הנגוע בגופו ויש לו שלום ברוחו הפנימי יתחזק ע”י רוחו ותקוה פנימית כמ”ש רוח איש יכלכל מחלהו, והמעונה בנפשו ורוחו וגופו שלם ג”כ יסבול מצוקות רוחו, אבל אנכי כסלי ומחשבותי מלאו נקלה, שהוא הקלון הפנימי הממלא מחשבותיו ורוחו, וגם אין מתום בבשרי החיצוני, עד שאני מוכה בין בבשר בין ברוח: 38:9: נפוגתי מצייר א”ע כאלו הגיע עד שערי מות והוא גוסס ונפשו מוכנת לצאת, ודרך החי שברגע צאת נפשו אז יתאספו כל הכחות הגויה אל הלב שהוא המת באחרונה, ואז הלב מוקף מכל אנשי החיל וכחות הגויה, ודומה כנר אשר יתלהב שנית טרם ידעך, כן יתאמצו כל הכחות אז ויקיפו סחרחר סביב הלב שהוא מלך הגויה, ואז ינהום הלב הנהימה המרה האחרונה, ואז יעברו לפניו כבני מרון כל עניני חייו העבר עם העתיד, בהיותו עומד עתה בגבול האחרון שבין החיים החדשים העתידים אשר יכין א”ע אליהם ובין החיים העוברים אשר יסע מהם, וילך מחיים אל חיים מעולם אל עולם, והוא הציור המבהיל שיצייר המשורר פה, אומר הנה נפוגותי ונדכתי, שנפוגו הכחות הפנימיות, ונדכאו איברי הגוף החיצונים, עד מאד, ואז שאגתי מנהמת לבי, היא הנהימה האחרונה שינהום הלב בעת סר מר המות, ובכ”ז תפס לשון שאגתי שהשאגה מובדל מן הנהימה שהוא מורה על שאגה של שמחה, כאלו ברגע זו התחדש לו איזה תקוה וייחול, והחל לסדר תפלתו ברגע הנוראה הלזו האחרונה: 38:10: ה’ נגדך כל תאותי כי ברגע זו יעבור הלב כל תאותיו על העתיד, וכן אנחתי שאתאנח על העבר ממך לא נסתרה, ור”ל הגם שאיני יכול לדבר הלוא הם נגדך ואתה יודע מחשבות: 38:11: לבי סחרחר לבי מוקף עתה סחור סחור מכל כחות הגויה שנאספו סביב לו בעת הגויעה, עד שעזבני כחי, כי כל כחותי נפרדו מאתי ונאספו אל הלב לגוע שמה, ואור עיני שהוא הקשר שבו האדם מקושר עם העולם המוחש שחוצה לו, גם הם אין אתי: 38:12: אהבי ורעי מנגד נגעי יעמדו כמו שהוא אצל הגוסס שאוהביו כבר התרחקו ממנו והתיאשו מרפואתו. וקרובי, ר”ל אותם שהם מרחוק עמדו תמיד, הם הם עתה קרובי, עומדים בקרוב לי, כי כבר מניחים את כל אדם לקרב אלי, כמו שהוא אצל המת שקרבים אליו אויבים ואוהבים גדולים וקטנים: 38:13: וינקשו מבקשי נפשי, אלה המבקשים את נפשו שימות שעומדים עתה אצל מטתו ויראים פן יחיה עוד מחליו רצו לנקשו ע”י סם המות וכדומה לקרב מיתתו, (וכמ”ש לקמן מ”א ט’ דבר בליעל יצוק בו), ודורשי רעתי להוציא עליו דבה רעה, הם דברו הוות לספר עליו שהוא רשע וחוטא, ומרמות כל היום יהגו לחזק דבריהם בעיני ההמון ע”י מרמה ושקרים: 38:14: ואני, הוא מאמר מקביל, נגד מה שדברו להמיתו כמ”ש וינקשו מבקשי נפשי, שדברו זה בפניו וחשבו שאינו שומע, ואני כחרש לא אשמע, ונגד מ”ש ודורשי רעתי דברו הוות אני כאלם לא יפתח פיו להשיב על דבתם ולברר צדקי: 38:15: ואהי, ובאמת לא הייתי כחרש כי שמעתי הכל, רק עשיתי א”ע כאיש אשר לא שומע, וכן עמ”ש וכאלם לא יפתח פיו, אמר שלא הייתי אלם, ויכלתי לדבר, רק עשיתי א”ע כאיש אשר אין בפיו תוכחות, ומפרש הטעם שעשיתי את עצמי כאיש אשר לא שומע ולא יראתי מן המוקש שרוצים להמיתני: 38:16: כי לך ה’ הוחלתי, שתצילני מידם, והטעם שעשיתי א”ע כאיש אשר אין בפיו תוכחות להשיב על דבתם, כי אמרתי אתה תענה ה’ אלהי: 38:17: (יז-יח) כי אמרתי, זה מוסב עמ”ש בפסוק כ”ב אל תעזבני ה’ כי ראוי שלא יעזבנו כי אמרתי שאם תעזבני פן ישמחו לי, כי במוט רגלי עלי הגדילו כי אני לצלע נכון שפעם אחד מט רגלי קצת, והם הגדילו את הדבר לאמר שע”י המטת הרגל נעשיתי בעל מום ואני נכון לצלוע תמיד על ירכי, ושיהיה תמיד מכאובי נגדי עי”ז, מזה מבואר איך הם מקוים למפלתי ואיך ישמחו עתה בשאני חולה באמת: 38:19: כי אחר שבאר איכות משטמתם, באר סבת משטמתם, כי הנשטם מפני סבה ידוע יוכל להסיר המשטמה בהסיר הסבה, למשל הנשטם מרשע מפני שהוא רודף טוב, תחדל המשטמה אם יסתיר מעשהו שלא יראהו עושה טוב, והנשטם מצדיקים מפני שעושה רע, תחדל המשטמה אם ייטיב מעשהו, אבל פה הן אנכי עוני אגיד, אני עצמי מפרסם עוני ומפרסם שאדאג מחטאתי ובכ”ז 38:21: (כ-כא) ואויבי ישטנוני תחת רדפי טוב, שהגם שאני מפרסם שאני חוטא תהיה סבת ההשטמה תחת רדפי טוב, ולא יאמינו מה שאני מפרסם שאני איני רודף טוב, רק בעל עון וחוטא, ושנאתם גדלה מאד עד כי חיים עצמו שעצמו באיבתם עד החיים, ולא יוסר המשטמה ע”י שעוני אגיד כי הם שונאי שקר, ומחפשים עלילות עלי בשקר ולכן אבקש (כב-כג) אל תעזבני להפרד ממני בהחלט, ואף גם אל תרחק ממני, ואף חושה לעזרתי היא מהירת ההליכה לעזרתי: 39:1: למנצח, במזמור הזה ידבר נכבדות על סוד הנפש וענינה ועל מציאותה בזה הגוף הנגוף: 39:2: אמרתי, תחלה חשבתי בלבי בל אדבר בחקירה הזאת שאני חוקר בענין הנפש, ורציתי לשמר דרכי מדבר דבר בזה מצד שני טעמים, א. באשר מהות הנפש הוא דבר נעלם משכל האדם, שהאדם לא ישיג רק ע”י החושים, ומהות הנפש הוא דבר שא”א להודע ע”י החוש, ובזה יראתי מחטא בלשוני, פן אבא עי”כ לידי חטא ע”י העיון הזה, בשאחשב שהנפש היא היתה היולאנית מתהוית עם הגוף ונפסדת עמו, ואכפור בהשארת הנפש ובנצחיותה, ב. שגם אם אבטח בחוזק אמונתי שלא אבא לידי כך אמרתי אשמרה לפי מחסום שראוי שאשים מחסום לפי בלי לדבר מזה, בעוד רשע לנגדי עת נמצא רשע במעמד הזה שדברי יהיו לו לפוקה ולמכשול, ולכן נאלמתי דומיה, נדמיתי בשתיקה עד שהייתי כאלם, עד שגם החשיתי מטוב, שלא דברתי אף הטוב והמוסר הנצמח מעיון הזה, כי יראתי לנגוע במחקר הזה, אבל עי”כ וכאבי נעכר, כי נפשי הציקתני לעיין בנידון זה שהוא אחרית האדם ותכליתו, ולכן חם לבי בקרבי, לבבי נתחמם מתשוקתו אל הדבור, עד שבהגיגי תבער אש, בעת התחלתי להגות בדבור ההגיוני שהוא ממוצע בין הדבור והמחשבה, היה בקרבי כאש בוערת ונלאתי כלכל ולא אוכל, ולכן דברתי בלשוני והוצאתי את הגיגי מכח אל הפועל, עתה מתחיל השאלה: 39:5: הודיעני ה’ קצי ומדת ימי מה היא, הן האדם ימצא את עצמו שהוא תושב בשני עולמות נפרדים, יבחין בעצמו שני שרשים הפוכים זה מזה, כי עת יביט למטה אל הגויה וכחותיה, ימצא כי הוא מתושבי העולם הזה השפל החמרי, מוטבע על חקים טבעים מוגבלים ככל צאצאי העולם החמרי, ועת יפנה למעלה אל החלק הנכבד הנמצא בו שהיא הנפש וכחותיה, יראה שהוא כא’ מבני אלהים חפשי פועל כפי הבחירה וכל כחותיה בלתי מוגבלים רק מתפשטים לאין תכלית, עד שיסתפק בעצמו מאיזה עולם הוא, כי שני השרשים אשר בקרבו הם במלחמה תמידית זה עם זה, וחקי הטבע מתנגדים אל חקי הבחירה, וז”ש שאבקש שתודיעני ואדעה מהות שני השרשים האלה, א. קצי, הוא השורש הרוחני שהוא קץ האדם, ב. מדת ימי, הם החיים הזמנים אשר יש להם מדה וקצב, מה הוא, מה מהותם, למען אדעה מה חדל אני מאיזה עולם וחלד אני, אם מחלד השפל אם מחלד העליון, ומבאר סבת הספק: 39:6: הנה טפחות נתתה ימי, מצד אחד אני רואה א”ע דומה ככל ילדי העולם החומרי הנתונים תחת הזמן והמקום והשינוי והתנועה כי ימי משוערים ומוגבלים, ומצד אחר רואה אני א”ע בלתי מוגבל ובלתי בעל תכלית, כי כחות הנפש מתנשאים מן הזמן והמקום וחקי הטבע ויגביהו עוף להפשיט מעליהם את הגבול, כי השכל יצייר א”ע בלתי מוגבל, וכן התשוקה אשר באדם וכל כחותיו אין להם גבול, ובכ”ז לא יוכלו להגיע אל הבלתי ב”ת, כי החומר מכביד עליהם, רק הם מתנשאים לזה וילכו מחיל אל חיל ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, ועז”א וחלדי כאין נגדך, כי בטל במציאותו זה הרוחני נגד האין סוף, ולפ”ז אני גוזר ואומר, אך כל הבל כל אדם נצב, שכל אדם כמו שהוא, הוא כל הבל, שהוא הבל מצד הגויה הבלה ונרקב, והוא הבל מצד הנפש שהיא עוף קצוץ כנפים שקוע בכלא אסור בנחושתים, סלה סיום הענין, מעתה מתחיל התשובה ע”ז: 39:7: אך בצלם יתהלך איש, משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגויה באופן זה, נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג”כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים, ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים, וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו, שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה, היא ציור האלהות אשר בעולם, וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב”ת, כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים ולברא א”ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים, ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז”א יתהלך איש, שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, אך הבל יהמיון רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי יצבור ולא ידע מי אוספם, כי לבסוף יירשו זרים יגיעו: 39:8: ועתה, א”כ עתה בעוה”ז מה קויתי ה’, ר”ל מה יש לי לקוות פה הלא לא פה מקום האושר והתקוה שלי, רק יש תוחלת על עולם אחר (תקוה הוא על דבר בלתי ברור, והתוחלת הוא על דבר ברור, כי חיי עוה”ב הוא דבר ברור ומובטח), ומה היא התוחלת תוחלתי לך היא, כי ה’ בעצמו הוא תוחלת הצדיקים והוא הטוב הצפון להם שתשוב נפשם בצרור החיים אל מקורה אל ה’ אלהיהם, וכמ”ש צדיקים יושבים וכו’ ונהנים מזיו השכינה: 39:9: מכל, וא”כ הצילני מכל פשעי, בל ימשוך החומר את הנפש למטה ע”י הפשעים עד שלא תשיג תוחלתה הנצחי, לבל תשימני, שאהיה חרפת נבל, שישיגני החרפה שתשיג את הנבל שאובד עולמו ואחריתו: 39:10: נאלמתי, ועתה נאלמתי מן השאלה הנ”ל, ולא אפתח פי לשאול עוד וכמ”ש תחלה נאלמתי דומיה, כי אתה עשית, כי התברר אצלי כי מעשה האדם ויצירתו אינו ככל מעשה בראשית המתיחסים אל הארץ כמ”ש תוצא הארץ נפש חיה, רק מעשהו מיוחס אליך ביחוד, כמ”ש ונשמות אני עשיתי: 39:11: הסר, אולם לפ”ז אבקש שתסיר ממני המונעים המשביתים אותי מן האושר ותכלית האחרון, והם הנגעים המוצאים את הגוף אשר הם ישביתוהו מהשגת השלימות כי כל עוד שהנפש כלואה בחומר תרגיש צערו ומקריו, כי מסבת תגרת ידך ומכותך אני כליתי, שלא לבד שמזיקים את הגוף (שע”ז לא הייתי מצטער), כי הם מכלים את הנפש שהוא עקר האדם, והנה הנגעים הם משני מינים, המין הא’ המחוייבים מצד טבע של חומר האדם ומזגו או מצד טבע העולם שהם הנגעים הטבעיים, שעז”א מתגרת ידך כי הם מחוייבים ע”י התגר של ידך ופעולתך, ע”י ריב היסודות, וע”י שמורכב מדברים מתנגדים ומזגים מחולפים שעי”ז יתקוממו הרעות הטבעיות, ב. יש רעות השגחיים הבאים עליו מאת ה’ כדי להחזירו בתשובה, ועז”א בתוכחות על עון, (יש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא לרוב בדברים והמוסר הוא ביסורים) שתחת שהיה ראוי שתוכיחנו על עון בתוכחת אהבה ובנחת, יסרת איש, תביא עליו יסורים, וע”י היסורים תמס כעש חמודו, שגם חמודו שהוא הנפש תמוסס ותכלה, וא”כ אך הבל כל אדם, אחר שזה גורם שלא ישיג התכלית שבעבורו נברא, סלה סיום הענין: 39:13: שמעה תפלתי, מצד התפלה שהיא שפיכת הנפש כוונת הלב והתנשאות הרוח אל האלהים, ושועתי האזינה מצד שאני צועק לישועה, ואל תחרש אל דמעתי כי שערי דמעה לא ננעלו, שהם מעוררים הרחמים, כי גר, ר”ל שמצד שני החלקים שמהם הורכבתי, מצד א’ שהוא מצד הנפש שבו, אנכי עמך חלק מעצמותך, מצד זה אני גר בארץ הזאת, כי הנפש היא מעולם הרוחני והיא כגר בארץ הגשמי הלז רחוקה משרשה וממקומה, אבל אנכי תושב מצד הגוף, אשר בו אני תושב ככל אבותי, כי בהגוף ששרשו מצד אבותיו המולידים אותו הוא תושב, ובהנפש ששרשו מאלהים אלהי הרוחות הוא גר, ושע”כ יגברו כחות הגוף על כחות הנפש כי הם תושבי הארץ ומושלים בה, על כן אבקש השע ממני, שתפנה היסורים ממני, כי אין ראוי ליסרו על עונותיו אחר שטבע גופו נוטה לחטא, וכחות הנפשיים ששם ה’ בו לעמוד נגד הגוף לא יעמדו לפני זרועות השטף כי הם הגבורים אשר מעולם תושבי הארץ מלפנים, ואבליגה ואני אשתדל להתחזק על כחות התאוה והיצר בטרם אלך באופן אשר איננו, שע”י עוני ויסורי המשביתים אותי מן השלמות אהיה כאין, כי לא אתקן את אשר עלי להשלים לענין אשרי ומציאותי הנצחי: 40:1: למנצח, מזמור זה יסדו על איזה נס שנעשה לו בעת ברחו מפני אויביו, והביא זבחי תודה להודות לה’ חסדו על הנס שנעשה לו, ואז פרסם תהלת ה’ ועזוזו ונפלאותיו וחסד ה’ לבוטחים בו, עם תפלה על התשועה וההצלה בעתיד: 40:2: קוה קויתי, ע”י שקויתי בתמידות אל ה’, לכן ויט אלי וישמע שועתי, ור”ל כי לפעמים יצייר שה’ שומע את התפלה ממרום, והוא בעת שיושיע בדרך הטבע ע”י אמצעי, ולפעמים יצייר שיורד למטה ושומע תפלה, ועז”א ויט אלי, והוא בעת שמושיע ע”י נס השגחיי שלא ע”י אמצעי רק בידו ממש, וכן התשועה הזאת היתה ע”י ה’ בעצמו: 40:3: ויעלני, מה שהייתי נטבע בבור שאון, ר”ל מלא מים שואים ורוגשים, וגם הייתי נטבע שם בטיט היון, שהוא טיט מדביק אשר הנופל בו לא יוכל לעלות ממנו, ולא זאת לבד כי הקים את רגלי על סלע ומבצר, מקום שלא יוכלו אויבי להגיע שמה, גם כונן אשורי שיהיו מכוננים שם בחוזק: 40:4: ויתן בפי שיר חדש, כי השיר שישוררו לה’ על תשועה טבעיית הוא שיר ישן, כי הטבע ברואה ועומדת מכבר, אבל התשועה הנסיית היא פעולה חדשה והשיר שישוררו עליה הוא שיר חדש, ומפרש תהלה לאלהינו, ששם אלהים הבא בכינוי אל ישראל מורה על השגחתו הפרטית ועל הדיבוק והקשר שי”ל עם יראיו וחשבי שמו, יראו רבים וייראו, ר”ל שע”י שהושיע לי ע”פ נס ירויחו ג’ דברים, א. כי מן הנהגת הטבע לא ילמדו רק לתת כבוד לשמו מצד שהוא בורא כל, אבל היראה לא תתקיים בנפש רק ע”י שיודע כי בכחו לשנות הטבע ולעשות ככל אשר יחפוץ, שאז ייראו מפני ענשו וגמולו, ועז”א יראו וייראו, ב. שההכרה שיכירוהו ע”י מעשיו המסודרים כפי הטבע, לא יכירו רק החכמים החוקרים ע”פ השכל והעיון, אבל ע”י הנס יראו רבים, כי זאת יראו בעין לא בשכל לבד, וגם יראו רבים, שאף ההמון שאינם משכילים יראו את הנס בעיניהם ויכירו כח ה’, ג. שהנהגת הטבע לא תצמיח שיבטחו בו, כי בהפך עי”ז יתאמצו לבחור אמצעיים טבעיים שע”י יצלחו ויעזרו, ויבטחו על האמצעים אשר יכינו, אבל בראותם כי עין ה’ אל יראיו ע”פ נס, יבטחו בה’ ולא יבטחו על הטבע ועל כחם ועוצם ידם וחכמתם: 40:5: אשרי, אושר הגבר הוא אם שם ה’ מבטחו, ר”ל כי יש בוטח בה’ שיושיעהו על ידי אמצעיים טבעיים, שהאיש הזה הגם שבוטח בה’ אין ה’ מבטחו, ר”ל שהדבר שמקוה שע”י ישיג בטחונו אינו ה’, כי הוא בוטח בה’ שיושיעהו ע”י מסחרו או השתדלותו שהוא המבטח שלו, שע”י מקוה עזר מה’, ואין ה’ מבטחו, לא כן האיש שאינו משתדל כלל רק ישים ה’ גם למבטחו היינו שהוא יבחר לו גם האמצעיים לתשועתו, (כמ”ש ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו, כמש”פ שם), ולא פנה אל רהבים, ר”ל שלא יפנה עם בטחונו בה’ שימלא שאלתו באמצעות ענינים טבעיים, או ע”י בני אדם שהם רהבים ושטי כזב, הרהב הוא התנשאות הרוח יותר על כחו, והכזב הוא הדבר הבלתי מתקיים, והם שני החסרונות שיש בבטחון על האדם, שאין ממש בם ולא התמדה כמ”ש בכ”מ: 40:6: רבות, אחרי ההצעה הזאת מספור הנס, יחוה דעת כי קרבן התודה אשר הוא מביא עתה להודות לה’ חסדו, לא יביאנו בעבור החיוב התוריי לבד, יען שמחויב ע”פ התורה להביא תודה על הנס, כי הוא מביאו בעבור הערת השכל, שההערת השכל נעלה מן הערת התורה, שזה בא באמצעות ההכרה והתנדבות הנפש והלב, לא כן העושה ע”פ הערת התורה שהוא ע”פ הכרח, וכמ”ש בחובת הלבבות - ויבאר בזה כי מצות התורה יש להם שורש בשכל האדם וטבע נפשו, עד שגם אם לא היינו מצווים עליהם מאת ה’ תבינם נפש המשכיל מעצמו וימצאם כתובים בקירות לבו, כמו ענין התודה שגם לולא צותה התורה שיביא האדם קרבן על הנס, תתנדב הנפש בזה מעצמה ע”פ טבעה, כי נתון בטבע האדם שישתדל להשיב תודה למיטיביו, ואם יעביר האדם על לבו הטובות הרבות והחסדים אשר גמלהו ה’ כרחמיו וכרוב חסדיו יתעורר מעצמו להביא תודה לה’, כמו שקין והבל הביאו מנחה לה’ הגם שלא נצטוו ע”ז, מצד הערת שכלם ונדבת לבם, עד שהתודה שהוא מביא עתה אינו מביאה בעבור שמצא כן כתוב בספר תורת אלהים הכתובה על הספר ובדיו, רק בעבור שמצא כן כתוב בספר האלהים אשר חרת על לוח לבבו ובשכלו ובמצפונו, ועפ”ז אמר הנה רבות עשית אתה ה’ אלהי, הוא מעשה האלהים אשר עשה בששת ימי בראשית שהם רבים מאוד, וכן נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, הם הנסים והנפלאות שחדש ה’ בכל דור בשביל ישראל, אגידה ואדברה עצמו מספר, אם ארצה להגיד ולדבר אותם לא אוכל לספרם מרוב רבוים, בין מעשה הטבע בין הנפלאות, (ומ”ש אין ערוך אליך הוא מאמר מוסגר, שאגב יאמר, ששני מיני המעשים האלה, שהם מעשה הטבע והנפלאות אין להם ערך ויחוס אליך, שהם רק מעשים ונפלאות בערכנו לא בערכך, שלפי גדולתך הבב”ת הם כאין נגדך, אחר שהם יש להם תכלית והם רק גדולות ונפלאות לפי ערכנו): 40:7: זבח, ר”ל אחר שמעשיך הטבעיים ונפלאותיך ההשגחיים עצמו מספר, א”כ הדעת נותן, שגם אם זבח ומנחה לא חפצת, גם אם לא היית חפץ שיקריבו לך זבח ומנחה אשר אזנים כרית לי, אשר השמעת לאזני בתורתך שאביא אותם על מזבחך לרצון, גם אם לא היית חפץ במו, וגם אם עולה וחטאה לא שאלת ולא היית מצוה על הקרבנות: 40:8: אז אמרתי ר”ל אז אם לא היית מצוה על הקרבנות בספר התורה, הייתי אומר הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, ר”ל אז הגם שלא הייתי מוצא חיוב זה מהבאת הקרבנות בספר התורה, הייתי מוצא חיוב זה כתוב בספר אחר שהוא הספר הכתוב על לוח לבי, והייתי בא להקריב הקרבן ע”י מגלת ספר אשר הוא כתוב עלי בעצמי, היינו שהייתי מוצא חיוב זה מצד שכלי ומצד רגשת נפשי, שהשכל וטבע האדם מחייב אותי להשיב תודה למטיבי ושאודה לה’ חסדו ולזבח זבחי תודה על טובותיו וחסדיו: 40:9: לעשות, כי אחר שחפצתי לעשות רצונך, שזה אני חפץ מעצמי לעשות דבר המרוצה לך, ואני מוכן מצד טבעי להראות לך אות שאני מכיר טובה וא”א להראות זה בפועל רק ע”י איזה פעולה מעשיית הרגילה בין בני אדם, שיתנדב אדם להביא למי שהיטיב עמו דורון ומנחה ותודה, א”כ ותורתך בתוך מעי, איני צריך לבקש את תורתך בספר הכתוב בקלף ודיו וחרט אנוש, כי התורה הזאת מהבאת תודה היא כתובה בתוך מעי, היינו שהיא נמצאת בקרבי ובמצפוני ושכלי: 40:10: בשרתי, אחר שהציע לאמר שהקרבן שמביא אינו מביאו מהכרחיות התורה רק מרצון שכלו ונפשו המתנדבת לה’, יאמר כי גם מה שהוא מספר את הנס הזה לפני קהל רב, בל יחשב לו זה לגאוה והתנשאות, וכאלו כונתו להתפאר כי עשה צדק ובעבור זה עזרהו ה’ (כמ”ש קוה קויתי ה’ ויט אלי), שמהראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר בו לפני המונים שאז מורה שצדקתם היא שלא לשם ה’ רק להתפאר, ע”ז אומר שמה שבשרתי צדק (היינו צדקי) לקהל רב, הנה שפתי לא אכלא, איני צריך לכלוא את שפתי מזה, כי ה’ אתה ידעת האמת שאין כונתי להתפאר, רק כי צדקתך לא כסיתי בתוך לבי, שלא רציתי לכסות צדקתך, שהיה כונתי שידעו הכל את צדקתך, אמונתך ותשועתך אמרתי, במה שאמרתי תשועתך בזה אמרתי אמונתך, שע”י שישמעו איך אתה מושיע חוסים, בזה יאמינו בך ויכירו שאתה משגיח על צדקתי, ולכן לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב, אחר שאין כונתי להתפאר רק שיתקדש שם שמים עי”ז ויראו רבים וייראו ויבטחו ויאמינו בה’, ולכן אבקש אתה ה’ לא תכלא רחמיך ממני, ותחשוב לי זאת לזכות, והנה ה’ יושיע או מצד הרחמים בראותו עני המדוכא וצערו, או מצד החסד או האמת, החסד הוא מה שיעשה ה’ בלא שום זכות או הבטחה קדמה לו, והאמת הוא מה שיעשה ה’ ע”י זכות או ע”י הבטחה, כמו דוד שהבטיחו ה’ ע”י שמואל בעת משחו למלך שיושיעהו תמיד, ועל הרחמים אמר לא תכלא רחמיך ממני, היינו בעת צרה שאני צריך לרחמים, אבל חסדך ואמתך תמיד יצרוני אף שלא בעת צרה: 40:13: כי אפפו, בעת שאפפו עלי רעות עד אין מספר, היה הסבה לזה כי השיגוני עונותי, שע”י עונותי באו עלי הרעות, כמ”ש לא הנחש ממית אלא החטא ממית, רק אנכי לא יכלתי לראות, שטחו עיני מראות שהעון הוא המיסר אותי, והגם שעונותי עצמו משערות ראשי, והיו רבים מאד עד שהיה ראוי לי לראות ולהבחין זאת, מ”מ לבי עזבני, ולא יכלתי להבחין בהבחנת הלב שהרעות באו עלי ע”י עונותי הרבים: 40:14: רצה ה’, שתתרצה ותתפייס על עוני, ותבא להצילני מן הבאים להרגני, וכן ה’ לעזרתי חושה מיתר רעות הזמן: 40:15: יבושו, עד שעי”כ יבושו מבקשי נפשי להרגני, וגם יסוגו אחור חפצי רעתי שהם השונאים אותי בסתר, הגם שאין באים בפועל לבקש נפשי, רק שמתאוים רעתי: 40:16: ישמו, וגם אותם שמביישים אותי ע”י שמוציאים עלי דבת שקרים והם אומרים האח האח ראתה עיננו (כנ”ל ל”ה כ”א), ישמו בעבור בשתם שמביישים אותי: 40:17: ישישו וישמחו בך כל מבקשיך, באשר יראו שאתה מושיע להבוטחים בך, ויאמר שיש הבדל בין המבקש ה’ להמבקש תכלית אחר, שהמבקש תכלית אחר לא ישמח ע”י הבקשה רק אם בקש ומצא את הדבר אשר בקש, אבל בך ישמחו גם מבקשיך, כי הבקשה עצמה היא התכלית והיא השגת המבוקש כמ”ש ישמח לב מבקשי ה’, ויאמרו תמיד יגדל ה’ אוהבי תשועתך שמי שאינו אוהב התשועה בעצמה רק את התכלית הנצמח ע”י התשועה מה שע”י התשועה נמלט מצרה, הוא לא יבקש את התשועה, כי היה רוצה יותר שלא היתה הצרה מגעת אליו ולא היה מצטרך לישועה, אבל אלה שרוצים ואוהבים התשועה בעצמה באשר ע”י התשועה יתקדש שם ה’, הם רוצים שיצטרכו תמיד לתשועה כדי שעי”ז יגדל ה’ תמיד ויתקדש שמו, והם רוצים שיצטרכו תמיד לישועה כדי להגדיל שם ה’ עי”כ: 40:18: ואני, ר”ל ואני מצטרך תמיד לישועה, כי ה’ יחשב לי שאני עני ואביון, ואין לי מאומה מצד עצמי רק מה שאשיג בישועת ה’, כי רק עזרי ומפלטי אתה, שאני נרדף תמיד מאויבי ואני עני וחלש כח כנגדם רק מה שאתה עזרי ומפלטי מידם, לכן אלהי אל תאחר את הזמן הצריך לישועה כי דלותי מאד מצד עצמי:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור לח — “ה’ אל בקצפך תוכיחני” — תפילת חולה שחוטא וסובל; בידוד חברתי
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מזמור מ — “קוה קויתי ה’ ויט אלי” — הודיה על ישועה ומעבר לבקשה חדשה
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מזמור לט: “אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני” — תפילת שתיקה שנשברת; מדיטציה על הבל וקיצור חיים. “זבח ומנחה לא חפצת”: מ:ז — עדיפות הנענות מוסרית על קרבן — מוטיב מרכזי בנביאים.