תהלים לה-לז — “ריבה ה’ את יריבי”
פסוקים
לְדָוִ֨ד׀ רִיבָ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־יְרִיבַ֑י לְ֝חַ֗ם אֶת־לֹחֲמָֽי׃ הַחֲזֵ֣ק מָגֵ֣ן וְצִנָּ֑ה וְ֝ק֗וּמָה בְּעֶזְרָתִֽי׃ וְהָ֘רֵ֤ק חֲנִ֣ית וּ֭סְגֹר לִקְרַ֣את רֹדְפָ֑י אֱמֹ֥ר לְ֝נַפְשִׁ֗י יְֽשֻׁעָתֵ֥ךְ אָֽנִי׃ יֵבֹ֣שׁוּ וְיִכָּלְמוּ֮ מְבַקְשֵׁ֢י נַ֫פְשִׁ֥י יִסֹּ֣גוּ אָח֣וֹר וְיַחְפְּר֑וּ חֹ֝שְׁבֵ֗י רָעָתִֽי׃ יִֽהְי֗וּ כְּמֹ֥ץ לִפְנֵי־ר֑וּחַ וּמַלְאַ֖ךְ יְהֹוָ֣ה דּוֹחֶֽה׃ יְֽהִי־דַרְכָּ֗ם חֹ֥שֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּ֑ת וּמַלְאַ֥ךְ יְ֝הֹוָ֗ה רֹדְפָֽם׃ כִּֽי־חִנָּ֣ם טָֽמְנוּ־לִ֭י שַׁ֣חַת רִשְׁתָּ֑ם חִ֝נָּ֗ם חָפְר֥וּ לְנַפְשִֽׁי׃ תְּבוֹאֵ֣הוּ שׁוֹאָה֮ לֹֽא־יֵ֫דָ֥ע וְרִשְׁתּ֣וֹ אֲשֶׁר־טָמַ֣ן תִּלְכְּד֑וֹ בְּ֝שׁוֹאָ֗ה יִפׇּל־בָּֽהּ׃ וְ֭נַפְשִׁי תָּגִ֣יל בַּיהֹוָ֑ה תָּ֝שִׂ֗ישׂ בִּישׁוּעָתֽוֹ׃ כׇּ֥ל־עַצְמוֹתַ֨י׀ תֹּאמַרְנָה֮ יְהֹוָ֗ה מִ֥י־כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּֽזְלֽוֹ׃ יְ֭קוּמוּן עֵדֵ֣י חָמָ֑ס אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָ֝דַ֗עְתִּי יִשְׁאָלֽוּנִי׃ יְשַׁלְּמ֣וּנִי רָ֭עָה תַּ֥חַת טוֹבָ֗ה שְׁכ֣וֹל לְנַפְשִֽׁי׃ וַאֲנִ֤י׀ בַּחֲלוֹתָ֡ם לְב֬וּשִׁי שָׂ֗ק עִנֵּ֣יתִי בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וּ֝תְפִלָּתִ֗י עַל־חֵיקִ֥י תָשֽׁוּב׃ כְּרֵעַ־כְּאָ֣ח לִ֭י הִתְהַלָּ֑כְתִּי כַּאֲבֶל־אֵ֝֗ם קֹדֵ֥ר שַׁחֽוֹתִי׃ וּבְצַלְעִי֮ שָׂמְח֢וּ וְֽנֶ֫אֱסָ֥פוּ נֶאֶסְפ֬וּ עָלַ֣י נֵ֭כִים וְלֹ֣א יָדַ֑עְתִּי קָרְע֥וּ וְלֹא־דָֽמּוּ׃ בְּ֭חַנְפֵי לַעֲגֵ֣י מָע֑וֹג חָרֹ֖ק עָלַ֣י שִׁנֵּֽימוֹ׃ אֲדֹנָי֮ כַּמָּ֢ה תִ֫רְאֶ֥ה הָשִׁ֣יבָה נַ֭פְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶ֑ם מִ֝כְּפִירִ֗ים יְחִידָתִֽי׃ א֭וֹדְךָ בְּקָהָ֣ל רָ֑ב בְּעַ֖ם עָצ֣וּם אֲהַלְלֶֽךָּ׃ אַֽל־יִשְׂמְחוּ־לִ֣י אֹיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר שֹׂנְאַ֥י חִ֝נָּ֗ם יִקְרְצוּ־עָֽיִן׃ כִּ֤י לֹ֥א שָׁל֗וֹם יְדַ֫בֵּ֥רוּ וְעַ֥ל רִגְעֵי־אֶ֑רֶץ דִּבְרֵ֥י מִ֝רְמ֗וֹת יַחֲשֹׁבֽוּן׃ וַיַּרְחִ֥יבוּ עָלַ֗י פִּ֫יהֶ֥ם אָ֭מְרוּ הֶאָ֣ח׀הֶאָ֑ח רָאֲתָ֥ה עֵינֵֽנוּ׃ רָאִ֣יתָה יְ֭הֹוָה אַֽל־תֶּחֱרַ֑שׁ אֲ֝דֹנָ֗י אַל־תִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנִּי׃ הָעִ֣ירָה וְ֭הָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִ֑י אֱלֹהַ֖י וַאדֹנָ֣י לְרִיבִֽי׃ שׇׁפְטֵ֣נִי כְ֭צִדְקְךָ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָ֗י וְאַל־יִשְׂמְחוּ־לִֽי׃ אַל־יֹאמְר֣וּ בְ֭לִבָּם הֶאָ֣ח נַפְשֵׁ֑נוּ אַל־יֹ֝אמְר֗וּ בִּֽלַּעֲנֽוּהוּ׃ יֵ֘בֹ֤שׁוּ וְיַחְפְּר֨וּ׀ יַחְדָּו֮ שְׂמֵחֵ֢י רָעָ֫תִ֥י יִֽלְבְּשׁוּ־בֹ֥שֶׁת וּכְלִמָּ֑ה הַֽמַּגְדִּילִ֥ים עָלָֽי׃ יָרֹ֣נּוּ וְיִשְׂמְחוּ֮ חֲפֵצֵ֢י צִ֫דְקִ֥י וְיֹאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל יְהֹוָ֑ה הֶ֝חָפֵ֗ץ שְׁל֣וֹם עַבְדּֽוֹ׃ וּ֭לְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּ֣ה צִדְקֶ֑ךָ כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם תְּהִלָּתֶֽךָ׃ לַמְנַצֵּ֬חַ׀לְעֶבֶד־יְהֹוָ֬ה לְדָוִֽד׃ נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע בְּקֶ֣רֶב לִבִּ֑י אֵֽין־פַּ֥חַד אֱ֝לֹהִ֗ים לְנֶ֣גֶד עֵינָֽיו׃ כִּֽי־הֶחֱלִ֣יק אֵלָ֣יו בְּעֵינָ֑יו לִמְצֹ֖א עֲוֺנ֣וֹ לִשְׂנֹֽא׃ דִּבְרֵי־פִ֭יו אָ֣וֶן וּמִרְמָ֑ה חָדַ֖ל לְהַשְׂכִּ֣יל לְהֵיטִֽיב׃ אָ֤וֶן׀ יַחְשֹׁ֗ב עַֽל־מִשְׁכָּ֫ב֥וֹ יִ֭תְיַצֵּב עַל־דֶּ֣רֶךְ לֹא־ט֑וֹב רָ֝֗ע לֹ֣א יִמְאָֽס׃ יְ֭הֹוָה בְּהַשָּׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מ֥וּנָתְךָ֗ עַד־שְׁחָקִֽים׃ צִדְקָתְךָ֨׀ כְּֽהַרְרֵי־אֵ֗ל מִ֭שְׁפָּטֶיךָ תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה אָ֤דָֽם־וּבְהֵמָ֖ה תוֹשִׁ֣יעַ יְהֹוָֽה׃ מַה־יָּקָ֥ר חַסְדְּךָ֗ אֱלֹ֫הִ֥ים וּבְנֵ֥י אָדָ֑ם בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ יֶחֱסָיֽוּן׃ יִ֭רְוְיֻן מִדֶּ֣שֶׁן בֵּיתֶ֑ךָ וְנַ֖חַל עֲדָנֶ֣יךָ תַשְׁקֵֽם׃ כִּֽי־עִ֭מְּךָ מְק֣וֹר חַיִּ֑ים בְּ֝אוֹרְךָ֗ נִרְאֶה־אֽוֹר׃ מְשֹׁ֣ךְ חַ֭סְדְּךָ לְיֹדְעֶ֑יךָ וְ֝צִדְקָתְךָ֗ לְיִשְׁרֵי־לֵֽב׃ אַל־תְּ֭בוֹאֵנִי רֶ֣גֶל גַּאֲוָ֑ה וְיַד־רְ֝שָׁעִ֗ים אַל־תְּנִדֵֽנִי׃ שָׁ֣ם נָ֭פְלוּ פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן דֹּ֝ח֗וּ וְלֹא־יָ֥כְלוּ קֽוּם׃ לְדָוִ֨ד׀ אַל־תִּתְחַ֥ר בַּמְּרֵעִ֑ים אַל־תְּ֝קַנֵּ֗א בְּעֹשֵׂ֥י עַוְלָֽה׃ כִּ֣י כֶ֭חָצִיר מְהֵרָ֣ה יִמָּ֑לוּ וּכְיֶ֥רֶק דֶּ֝֗שֶׁא יִבּוֹלֽוּן׃ בְּטַ֣ח בַּ֭יהֹוָה וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב שְׁכׇן־אֶ֝֗רֶץ וּרְעֵ֥ה אֱמוּנָֽה׃ וְהִתְעַנַּ֥ג עַל־יְהֹוָ֑ה וְיִֽתֶּן־לְ֝ךָ֗ מִשְׁאֲלֹ֥ת לִבֶּֽךָ׃ גּ֣וֹל עַל־יְהֹוָ֣ה דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה׃ וְהוֹצִ֣יא כָא֣וֹר צִדְקֶ֑ךָ וּ֝מִשְׁפָּטֶ֗ךָ כַּֽצׇּהֳרָֽיִם׃ דּ֤וֹם׀ לַיהֹוָה֮ וְהִתְח֢וֹלֵֽ֫ל ל֥וֹ אַל־תִּ֭תְחַר בְּמַצְלִ֣יחַ דַּרְכּ֑וֹ בְּ֝אִ֗ישׁ עֹשֶׂ֥ה מְזִמּֽוֹת׃ הֶ֣רֶף מֵ֭אַף וַעֲזֹ֣ב חֵמָ֑ה אַל־תִּ֝תְחַ֗ר אַךְ־לְהָרֵֽעַ׃ כִּֽי־מְ֭רֵעִים יִכָּרֵת֑וּן וְקֹוֵ֥י יְ֝הֹוָ֗ה הֵ֣מָּה יִֽירְשׁוּ־אָֽרֶץ׃ וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ׃ וַעֲנָוִ֥ים יִֽירְשׁוּ־אָ֑רֶץ וְ֝הִֽתְעַנְּג֗וּ עַל־רֹ֥ב שָׁלֽוֹם׃ זֹמֵ֣ם רָ֭שָׁע לַצַּדִּ֑יק וְחֹרֵ֖ק עָלָ֣יו שִׁנָּֽיו׃ אֲדֹנָ֥י יִשְׂחַק־ל֑וֹ כִּי־רָ֝אָ֗ה כִּֽי־יָבֹ֥א יוֹמֽוֹ׃ חֶ֤רֶב׀ פָּ֥תְח֣וּ רְשָׁעִים֮ וְדָרְכ֢וּ קַ֫שְׁתָּ֥ם לְ֭הַפִּיל עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן לִ֝טְב֗וֹחַ יִשְׁרֵי־דָֽרֶךְ׃ חַ֭רְבָּם תָּב֣וֹא בְלִבָּ֑ם וְ֝קַשְּׁתוֹתָ֗ם תִּשָּׁבַֽרְנָה׃ טוֹב־מְ֭עַט לַצַּדִּ֑יק מֵ֝הֲמ֗וֹן רְשָׁעִ֥ים רַבִּֽים׃ כִּ֤י זְרוֹע֣וֹת רְ֭שָׁעִים תִּשָּׁבַ֑רְנָה וְסוֹמֵ֖ךְ צַדִּיקִ֣ים יְהֹוָֽה׃ יוֹדֵ֣עַ יְ֭הֹוָה יְמֵ֣י תְמִימִ֑ם וְ֝נַחֲלָתָ֗ם לְעוֹלָ֥ם תִּהְיֶֽה׃ לֹֽא־יֵ֭בֹשׁוּ בְּעֵ֣ת רָעָ֑ה וּבִימֵ֖י רְעָב֣וֹן יִשְׂבָּֽעוּ׃ כִּ֤י רְשָׁעִ֨ים׀ יֹאבֵ֗דוּ וְאֹיְבֵ֣י יְ֭הֹוָה כִּיקַ֣ר כָּרִ֑ים כָּל֖וּ בֶעָשָׁ֣ן כָּֽלוּ׃ לֹוֶ֣ה רָ֭שָׁע וְלֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם וְ֝צַדִּ֗יק חוֹנֵ֥ן וְנוֹתֵֽן׃ כִּ֣י מְ֭בֹרָכָיו יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ וּ֝מְקֻלָּלָ֗יו יִכָּרֵֽתוּ׃ מֵ֭יְהֹוָה מִֽצְעֲדֵי־גֶ֥בֶר כּוֹנָ֗נוּ וְדַרְכּ֥וֹ יֶחְפָּֽץ׃ כִּֽי־יִפֹּ֥ל לֹֽא־יוּטָ֑ל כִּֽי־יְ֝הֹוָ֗ה סוֹמֵ֥ךְ יָדֽוֹ׃ נַ֤עַר׀ הָיִ֗יתִי גַּם־זָ֫קַ֥נְתִּי וְֽלֹא־רָ֭אִיתִי צַדִּ֣יק נֶעֱזָ֑ב וְ֝זַרְע֗וֹ מְבַקֶּשׁ־לָֽחֶם׃ כׇּל־הַ֭יּוֹם חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה וְ֝זַרְע֗וֹ לִבְרָכָֽה׃ ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֗וֹב וּשְׁכֹ֥ן לְעוֹלָֽם׃ כִּ֤י יְהֹוָ֨ה׀ אֹ֘הֵ֤ב מִשְׁפָּ֗ט וְלֹא־יַעֲזֹ֣ב אֶת־חֲ֭סִידָיו לְעוֹלָ֣ם נִשְׁמָ֑רוּ וְזֶ֖רַע רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽת׃ צַדִּיקִ֥ים יִֽירְשׁוּ־אָ֑רֶץ וְיִשְׁכְּנ֖וּ לָעַ֣ד עָלֶֽיהָ׃ פִּֽי־צַ֭דִּיק יֶהְגֶּ֣ה חׇכְמָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ תְּדַבֵּ֥ר מִשְׁפָּֽט׃ תּוֹרַ֣ת אֱלֹהָ֣יו בְּלִבּ֑וֹ לֹ֖א תִמְעַ֣ד אֲשֻׁרָֽיו׃ צוֹפֶ֣ה רָ֭שָׁע לַצַּדִּ֑יק וּ֝מְבַקֵּ֗שׁ לַהֲמִיתֽוֹ׃ יְ֭הֹוָה לֹא־יַעַזְבֶ֣נּוּ בְיָד֑וֹ וְלֹ֥א יַ֝רְשִׁיעֶ֗נּוּ בְּהִשָּׁפְטֽוֹ׃ קַוֵּ֤ה אֶל־יְהֹוָ֨ה׀ וּשְׁמֹ֬ר דַּרְכּ֗וֹ וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ בְּהִכָּרֵ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה׃ רָ֭אִיתִי רָשָׁ֣ע עָרִ֑יץ וּ֝מִתְעָרֶ֗ה כְּאֶזְרָ֥ח רַעֲנָֽן׃ וַֽ֭יַּעֲבֹר וְהִנֵּ֣ה אֵינֶ֑נּוּ וָ֝אֲבַקְשֵׁ֗הוּ וְלֹ֣א נִמְצָֽא׃ שְׁמׇר־תָּ֭ם וּרְאֵ֣ה יָשָׁ֑ר כִּֽי־אַחֲרִ֖ית לְאִ֣ישׁ שָׁלֽוֹם׃ וּֽ֭פֹשְׁעִים נִשְׁמְד֣וּ יַחְדָּ֑ו אַחֲרִ֖ית רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽתָה׃ וּתְשׁוּעַ֣ת צַ֭דִּיקִים מֵיְהֹוָ֑ה מָ֝עוּזָּ֗ם בְּעֵ֣ת צָרָֽה׃ וַ֥יַּעְזְרֵ֥ם יְהֹוָ֗ה וַֽיְפַ֫לְּטֵ֥ם יְפַלְּטֵ֣ם מֵ֭רְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵ֑ם כִּי־חָ֥סוּ בֽוֹ׃
פירוש רש”י
35:1: רִיבָה ה׳ אֶת יְרִיבַי. עֲשֵׂה מְרִיבָה עִם אוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים מְרִיבָה עִמִּי: | לְחַם. לְשׁוֹן מִלְחָמָה, וְכֵן לוֹחֲמַי: הִלָּחֵם עִם הַנִּלְחָמִים עִמִּי: 35:3: וְהָרֵק חֲנִית. הִזְדַּיֵּן, כְּמוֹ ״אָרִיק חַרְבִּי״ (שמות טו:ט), ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו״ (בראשית יד:יד): | וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי. הָגֵן בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם כִּמְחִיצָּה: | לְנַפְשִׁי. אִימוֹיְמֵאִימָ״שׁ בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״כָּרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי״ (ירמיהו יח:כ): 35:6: חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת. שְׁנֵיהֶם יַחַד, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלִיקוּ רַגְלֵיהֶם בַּחֲלַקְלַקּוֹת, וְהַחֹשֶׁךְ אֵינוֹ מַנִּיחָם לְהִשָּׁמֵר מִן הַחֲלַקְלַקּוֹת. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה יִדָּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ״ (ירמיה כג:יב): 35:7: חָפְרוּ לְנַפְשִׁי. שׁוּחָה לִיפּוֹל בָּהּ: 35:8: שׁוֹאָה. חֹשֶׁךְ, בְּרוּאִינָ״ה בְּלַעַ״ז: | וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן. כֵּן דֶּרֶךְ לִטְמוֹן הָרֶשֶׁת וּלְכַסּוֹתוֹ בְּקַשׁ אוֹ בְּעָפָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בָּהּ הָעוֹבֵר עָלֶיהָ עַד שֶׁנִּלְכַּד בָּהּ: 35:9: וְנַפְשִׁי תָּגִיל. כְּשֶׁאֶרְאֶה בְּמַפַּלְתָּם: 35:10: כָּל עַצְמוֹתַי. יְקַלְּסוּךָ עַל כָּךְ, כִּי עַתָּה: 35:11: יְקוּמוּן. עָלַי תָּמִיד עֵדֵי חָמָס וְגוֹ׳: 35:13: וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב. כְּלוֹמַר: וְאִם יֹאמְרוּ לֹא עִנֵּיתִי נַפְשִׁי אֶלָּא לְרָעָתָם, שֶׁיִּכְבַּד עֲלֵיהֶם חָלְיָם, תְּפִלָּתִי שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם תָּשׁוּב עָלַי: 35:14: כְּרֵעַ כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי. כְּאִלּוּ הָיוּ לִי אָחִי וְרֵעִי הִתְהַלַּכְתִּי, מֵיצַר עֲלֵיהֶם עַל צָרָתָם: | כְּאָבֶל. אִם כְּבֵן הַמִּתְאַבֵּל עַל אִמּוֹ, אוֹ כְּאֵם הַמִּתְאַבֶּלֶת עַל בְּנָהּ: | קוֹדֵר. לְשׁוֹן שַׁחֲרוּת: | שַׁחוֹתִי. לְשׁוֹן שִׁפְלוּת: 35:15: וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ. וּכְשֶׁאֲנִי צוֹלֵעַ, שֶׁשֶּׁבֶר בָּא עָלַי, שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ: | נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים. אֲנָשִׁים פִּסְחִים, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְתַרְגְּמִינָן ״נָכֶה״: ״חֲגִירָא״ (תרגום יונתן מלכים ב כג:כט), וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ כְּמוֹ ״נְכָאִים״ (ישעיה טז:ז), אימנויישי״ץ בְּלַעַ״ז: | קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ. אִלּוּ הָיוּ קוֹרְעִין אֶת בְּשָׂרִי, לֹא הָיָה דָמִי שׁוֹתֵת לָאָרֶץ כְּשֶׁמַּלְבִּינִין פָּנַי: 35:16: בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג וְגוֹ׳. בִּשְׁבִיל חֲנִיפוּת שֶׁל לֵיצָנוּת, אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁמַּחֲנִיפִין לְשָׁאוּל בִּשְׁבִיל שֶׁיַּאֲכִילֵם וְיַשְׁקֵם, חוֹרְקִים עָלַי שִׁנֵּיהֶם: | מָעוֹג. לְשׁוֹן אֲכִילָה, כְּמוֹ ״אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג״ דְּאֵלִיָּהוּ (מלכים א יז:יב). וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן ״עֻגָה קְטַנָּה״ (מלכים א יז:יג), וְכֵן ״אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג״: 35:17: כַּמָּה תִּרְאֶה. כַּמָּה אֹרֶךְ אַפַּיִם יֵשׁ לְפָנֶיךָ, לִרְאוֹת כָּל אֵלֶּה: | מִשּׁוֹאֵיהֶם. מֵחֹשֶׁךְ שֶׁלָּהֶם: | מִכְּפִירִים יְחִידָתִי. מוּסָב עַל הָשִׁיבָה נַפְשִׁי: הָשִׁיבָה מִכְּפִירִים יְחִידָתִי, (יְחִידָתִי נִשְׁמָתִי ס״א אינו): 35:19: אוֹיְבֵי שֶׁקֶר. שֶׁשּׂוֹנְאִין אוֹתִי עַל דְּבַר שֶׁקֶר, שֶׁמְּעִידִין עָלַי מַה שֶּׁלֹּא עָלָה בְמַחֲשַׁבְתִּי מֵעוֹלָם. אַל יִשְׂמְחוּ בִּמְפַלְתִּי: | שׂוֹנְאַי. שֶׁשּׂוֹנְאִים אוֹתִי, אַל יִקְרְצוּ עָלַי עָיִן וְלִלְעוֹג בְּעֵינֵיהֶם עַל מַפַּלְתִּי: | יִקְרְצוּ. צִינַאנְ״ט בְּלַעַ״ז: 35:20: עַל רִגְעֵי אֶרֶץ. עַל דַּכָּאֵי אֶרֶץ, וְכֵן ״רֹגַע הַיָּם״ (ירמיהו לא:לה), ״עוֹרִי רָגַע״ (איוב ז:ה), וְכֵן פֵּרֵשׁ דּוּנַשׁ: 35:21: הֶאָח הֶאָח. לְשׁוֹן שִׂמְחָה מִתְהַלֵּל בְּתַאֲוַת לִבּוֹ מֵרוֹב שִׂמְחָתָם שֶׁרוֹאִים תַּאֲוָתָם מִתְקַיֶּמֶת: 35:23: הָעִירָה וְהָקִיצָה. פַּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, לִשְׁפּוֹט מִשְׁפָּטִי מֵאוֹיְבַי (סנהדרין לח:): 36:2: נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי וְגוֹ׳. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס: יֵשׁ בְּקֶרֶב לִבִּי, שֶׁהַפֶּשַׁע, הוּא יֵצֶר הָרָע, אוֹמֵר לָרָשָׁע שֶׁלֹּא יְהֵא פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו: | וּבְקֶרֶב לִבִּי. כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי: 36:3: כִּי הֶחֱלִיק. הַפֶּשַׁע עַל הָרָשָׁע בַּחֲלַקְלַקּוֹת בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֲוֹנוֹ, לִשְׂנֹא אוֹתוֹ: 36:4: חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב. מָנַע עַצְמוֹ מֵהַשְׂכִּיל, לְהֵיטִיב מַעֲשָׂיו: 36:5: יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לְפָנָיו דֶּרֶךְ הַטּוֹב וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, וְהוּא בּוֹחֵר לוֹ דֶּרֶךְ לֹא טוֹב: 36:6: ה׳ בַּשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ. בִּשְׁבִיל רְשָׁעִים הַלָּלוּ אַתָּה מְסַלֵּק חֶסֶד מִן הַתַּחְתּוֹנִים, וּמַגְבִּיהַּ אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים לְסַלְּקָהּ מִבְּנֵי אָדָם: 36:7: צִדְקָתְךָ. יְקָרָה מִן הַבְּרִיּוֹת כְּהַרְרֵי אֵל, בִּשְׁבִיל מַעֲשֵׂי הָרְשָׁעִים, וּמִשְׁפָּטֶךָ בָּאִים לָעוֹלָם עַד תְּהוֹם רַבָּה (ויקרא רבה כז:א). דָּבָר אַחֵר: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִי שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה עִמּוֹ, אַתָּה מַגְבִּיהוֹ וּמְתַקְּפוֹ כְּהַרְרֵי אֵל, לְשׁוֹן תּוֹקֶף, כְּמוֹ (יחזקאל יז:יג) ״וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח״: | מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה. מִי שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לָדוּן אוֹתוֹ וְלִיקַּח נִקְמָתְךָ מִמֶּנּוּ, אַתָּה מוֹרִידוֹ עַד תְּהוֹם רַבָּה: | מִשְׁפָּטֶיךָ. יוּשְׁטִיצָ״א בְּלַעַ״ז: | אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה׳. בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּמְשִׂימִין עַצְמָן כַּבְּהֵמָה בַּעֲנָוָה, תּוֹשִׁיעַ ה׳: 36:8: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ. אֵינוֹ כְּדַאי לְהִמָּשֵׁךְ עַל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ, אֲבָל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן הֵם יִרְוְיוּן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְגוֹ׳: 36:12: אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה. אַל תָּבוֹא עִמִּי רֶגֶל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ בְּעֵת קִבּוּל שָׂכָר לִהְיוֹת חֶלְקָם עִם הַצַּדִּיקִים, (לשון חלק אהלא פרט״יאה בלע״ז ס״א אינו): | וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי. מִמְּקוֹמִי בְּבוֹאִי לִירַשׁ מִשְׁנֶה, חֶלְקִי וְחֶלְקוֹ (שֶׁל רָשָׁע) בַּטּוֹבָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סא:ז): ״לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ״. וְאָז: 36:13: שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן. שָׁם יָבִינוּ בְּמַפַּלְתָּם, וְשָׁם דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם: 37:1: אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים. מוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל הוּא שֶׁלֹּא יִתְחָרוּ בְּהַצְלָחַת הַמְּרֵעִים לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם, כְּמוֹ ״וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים״ (ירמיה יב:ה) לָרוּץ בִּמְרוּצָתָם, הָאָטִיר בְּלַעַ״ז: | אַל תְּקַנֵּא בְּעוֹשֵׂי עַוְלָה. לַעֲשׂוֹת עַוְלָה כְּמוֹתָם: 37:2: יִמָּלוּ. שְׁרוֹנְ״ט טְרַנְקִיי״ץ בְּלַעַ״ז, לְשׁוֹן כְּרִיתָה: 37:3: בְּטַח בַּה׳. וְאַל תֹּאמַר: אִם לֹא אֶגְזֹל וְאֶגְנֹב, אוֹ אֶתֵּן לֶעָנִי צְדָקָה, בַּמֶּה אֶתְפַּרְנֵס? | וַעֲשֵׂה טוֹב. וְאָז תִּשְׁכֹּן אֶרֶץ לְאֹרֶךְ יָמִים: | וּרְעֵה אֱמוּנָה. תֹּאכַל וְתִתְפַּרְנֵס מִשְּׂכַר הָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמַנְתָּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִסְמֹךְ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת טוֹב: 37:4: וְהִתְעַנַּג עַל ה׳. הִתְעַנֵּג בְּתַפְנוּקִים עַל מִשְׁעַנְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 37:5: גּוֹל עַל ה׳ דַּרְכֶּךָ. גַּלְגֵּל עָלָיו כָּל צְרָכֶיךָ: 37:7: דּוֹם לַה׳. הַמְתֵּן לִישׁוּעָתוֹ, כְּמוֹ ״אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ״ דִּיהוֹנָתָן (שמואל א יד:ט). וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן דְּמָמָה, כְּמוֹ ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״ (ויקרא י:ג). וְגַם כֵּן פָּתַר ״טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם״ (איכה ג:כו). וְדוּנָשׁ מוֹדֶה לוֹ: | וְהִתְחוֹלֵל. לְשׁוֹן ״תּוֹחֶלֶת״ (משלי יג:יב): | אַל תִּתְחַר. לֹאמַר: אַרְשִׁיעַ כְּמוֹתוֹ וְאַצְלִיחַ כְּמוֹתוֹ: 37:8: הֶרֶף מֵאַף. הֶרֶף מֵהַרְשִׁיעַ, שֶׁלֹּא יָבֹא עָלֶיךָ אַף: | וַעֲזֹב. דָּבָר הַמֵּבִיא עָלֶיךָ חֲמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 37:9: כִּי מְרֵעִים. שֶׁאַתָּה רוֹאֶה עַתָּה מַצְלִיחִים, הֵם יִכָּרֵתוּן: 37:10: וְעוֹד מְעַט. כְּשֶׁתַּמְתִּין עוֹד מְעַט, תִּרְאֶה כִּי אֵין הָרָשָׁע: | וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ. וְתִסְתַּכֵּל עַל מָקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם, וְאֵינֶנּוּ, כִּי מֵת וְאָבַד: 37:12: וְחֹרֵק. כְּמוֹ ״חָרְקוּ שֵׁן״ (איכה ב:טז), אַרְקִי״נְט בְּלַעַ״ז: 37:14: חֶרֶב פָּתְחוּ. הָרְשָׁעִים פָּתְחוּ, אַנְקוֹמַנְצִירְנְט בְּלַעַ״ז, תָּגָר וְחֵרוּם מַתְחִילִים הָרְשָׁעִים מֵאֲלֵיהֶם: 37:16: טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק. טוֹבִים מְעַט אֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִים לְעֶזְרַת הַצַּדִּיקִים: | מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים. אַמְרָפֶל וַחֲבֵירָיו שֶׁהִתְחִילוּ מִלְחָמָה בָּעוֹלָם בִּשְׁבִיל לִשְׁבּוֹת אֶת לוֹט וּלְהִתְגָּרוֹת בְּאַבְרָהָם (בראשית יד:א-טו), מְעַט אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ עִם אַבְרָהָם הִצְלִיחוּ וְהָרְגוּ כָּל אוֹתָן הָאוּכְלְסִין (תנחומא, לך לך ז): 37:18: יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִים. מַכִּיר אֶת מַעֲשֵׂי יְמֵיהֶם: | וְנַחֲלָתָם. וְקִבּוּל שְׂכָרָם מֵאִתּוֹ לְעוֹלָם תִּהְיֶה: 37:20: כִּיקַר כָּרִים. כְּאוֹר עֲנַן בֹּקֶר הַנִּרְאֶה שַׁחֲרִית, מַלְבִּין עַל מֶרְחֲבֵי בִּקְעָה שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. כָּרִים מִישׁוֹר, כְּמוֹ ״כַּר נִרְחָב״ (ישעיה ל:כג): | כִּיקַר. לְשׁוֹן ״אוֹר יְקָרוֹת״ (זכריה יד:ו), וְיֵשׁ פּוֹתְרִין כִּיקַר כָּרִים, כִּכְבוֹד כְּבָשִׂים שֶׁמְּפַטְּמִין אוֹתָן לַטֶּבַח: 37:21: לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוֹנֵן מִשֶּׁלּוֹ וְנוֹתֵן לָזֶה שֶׁהִלְוָה מַה שֶּׁהוּא גּוֹזֵל מִמֶּנּוּ: 37:22: כִּי מְבֹרָכָיו. שֶׁל צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ: 37:23: מִצְעֲדֵי גָבֶר. מִי שֶׁהוּא גִּבּוֹר בְּיִרְאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִישׁ פָּאשׁ דוּפוֹרְט בְּלַעַ״ז: | כּוֹנָנוּ. פוּרִינְ״ט אַפִּיטַיְי״ץ בְּלַעַ״ז: 37:24: יִפֹּל. לָבוּרְגָ״א בְּלַעַ״ז, לְשׁוֹן ״וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל״ (בראשית כד:סד): | כִּי. כְּמוֹ אִם: | לֹא יוּטָל. לֹא יֻשְׁלַךְ לִהְיוֹת נֶעֱזָב: 37:25: נַעַר הָיִיתִי. פָּסוּק זֶה, שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ, דְּאִילּוּ דָּוִד לֹא קָשִׁישׁ כּוּלֵּי הַאי (יבמות טז:): 37:26: כָּל הַיּוֹם. הַצַּדִּיק חוֹנֵן עֲנִיִּים וּמַלְוֶה לָהֶם: | וְזַרְעוֹ. זֶה שֶׁהוּא זוֹרֵעַ לִצְדָקָה, סוֹפוֹ לִבְרָכָה: 37:30: פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה. תְּחִלָּה בְּלִבּוֹ חָכְמָה, לִרְאוֹת דִּין שֶׁפָּסְקָה תּוֹרָה לְכָל דָּבָר, וְאַחַר כָּךְ לְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט: 37:31: לֹא תִמְעַד אֲשׁוּרָיו. לֹא יַחֲלִיקוּ צְעָדָיו: 37:35: וּמִתְעָרֶה. מַשְׁרִישׁ, כְּמוֹ ״עָרוֹת עַל יְאוֹר״ (ישעיהו יט:ז). וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה יֵשׁ הַרְבֵּה: ״אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעוֹרֶה בַּקְּלִפָּה״ (עוקצין ג:ח): | כְּאֶזְרָח רַעֲנָן. כְּאֶחָד מֵאֶזְרְחֵי הָאָרֶץ הַנִּשְׁרָשִׁים וּמְמֻלָּאִים בִּנְכָסִים. וְכֵן פֵּרֵשׁ מְנַחֵם: כְּאֶזְרָח רַעֲנָן – מִתְלַחְלֵחַ וּמִצְטַמֵּחַ כְּאֵשֶׁל הַנִּשְׁרָשׁ. וְאֶזְרָח מֵאֶזְרְחֵי בְּנֵי אָדָם – אַנְשֵׁי שָׁרָשִׁים הֵמָּה (ס״א אינו): 37:37: שְׁמֹר תָּם. הִסְתַּכְּלוּ בְּדַרְכֵי הַתְּמִימִים, לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם: | כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם. אִם רֵאשִׁית אֵין לוֹ, אַחֲרִית יֵשׁ לוֹ. אֲבָל פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים וּרְשָׁעִים – אַחֲרִיתָם נִכְרְתָה וְנִשְׁמְדוּ יַחְדָּיו:
פירוש רד”ק
35:1: לדוד ריבה יהוה את יריבי גם זה המזמור אמר בברחו מפני שאול. ריבה מלרע צוי מבנין הפעיל; ומשפטו: הריבה. יריבי היו”ד נוספת כיו”ד יקום, יבול; וענינו מריבי. והוא תאר. וכן: (ישעיהו מט כה): ואת יריבך אנכי אריב. | לחם את לחמי: כפל הענין במלות שונות. 35:2: החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי: דרך משל כאדם האוחז כלי מלחמה בידו להלחם. החזק ענינו אחוז בחזקה ובזריזות; וכן (בראשית כא יח): והחזיקי את ידך בו. ויבא בקשר בי”ת ובלא בי”ת; והוא לשון אחיזה. וקומה מלעיל, ואין כמוהו בספר מלעיל. 35:3: והרק חנית ענין חליצה למלחמה. וכן (יחזקאל ה יב): וחרב אריק אחריהם. | וסגר לקראת רדפי וסגר שם כלי מכלי המלחמה. ויש מפרשים אותו כמשמעו ענין סגירה (רש”י ואבן עזרא), כלומר: סגר הדרך לקראתם ברדפם אחרי שלא ישיגוני. | אמר לנפשי כי הם מבקשים לקחת נפשי כמו שאמר (פסוק ד): מבקשי נפשי; ואתה בשר לנפשי ואמר לה: אל תפחדי כי | ישעתך אני: והענין שיביא חזק בלבו; הפך: והבאתי מרך בלבבם (ויקרא כו לו). 35:4: יבשו ויכלמו מבקשי נפשי מגבורתם ומתקותם. | יסגו אחור ישובו אחור. וכן (תהלים מד יט): לא נסוג אחור לבנו. אמר: כשתבא לקראתם בחרב ובחנית הם ישובו אחור מרדוף אחרי. | ויחפרו חשבי רעתי: יבשו שחשבו לעשות לי רעה ולא יכולו. 35:5: יהיו כמץ לפני רוח המץ הוא התבן הדק והוא נדף לפני הרוח. | ומלאך יהוה דוחה: כי המץ פעמים יהיה לו מעמד לפני הרוח, כשימצא גדר או דבר שיעמידנו; אבל הם לא יהיה להם מעמד, כי מלאך יי’ ידחה אותם. 35:6: יהי דרכם חשך וחלקלקות שתים רעות; והשלישית: | ומלאך יהוה רדפם: כי ההולך בחשך יכשל באבן ובמכשול הדרך ויפול. וכן ההולך בחלקלקות תמעדנה רגליו ויפול. ועם כל זה יוכל לילך בנחת ואולי ימלט; אבל אם אחר רודף אחריו, יצטרך לו ללכת במרוצה ועל כל פנים יפול. 35:7: כי חנם יש מפרשים כי חנם: על לא חמס בכפי. | טמנו לי שחת רשתם רצונו לומר: שחת ברשתם; כלומר: שחפרו בור וכסו וטמנו פיו ברשת כדי שאעבור עליו ולא ארגיש ואפול לתוכו, כמו שיעשו הצידים כשירצו לצוד חיות השדה שעושים בארות בארות בשדות וביערים ומכסים אותם ברשתות ועפר שלא ירגישו החיות מן הבור ויפלו לתוכם כשיעברו עליהם. | חנם חפרו על לא חמס בכפי חפרו השחת וטמנו הרשת עם עפר כמו שפרשתי. | לנפשי: כמו לגופי. והנכון כי חנם: אינני מקללם בחנם, אבל הם רדפוני חנם וטמנו לי רשתם ללכדני. ופרוש שחת ורשתם: כי שני דברים הם כי השחת היא חפירה כמו (תהלים צד יג): עד יכרה לרשע שחת; וכן (יחזקאל יט ד): בשחתם נתפש; וכן יקרא הקבר שחת שהוא חפירה. ופרוש השחת והרשת: בחנם טמנו לי הרשת שתהיה נלכד בה וחפרו לנפשי השחת שאפול בו. ויש לפרש גם כן שחת כמו רשת. וכן (איכה ד כ): נלכד בשחיתותם; ובדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי בבא קמא קיז א): האי שתא *לפנינו הנסחא בתלמוד: ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי. דהוו קא מינצו עלה בתרי; ושתא רצונם לומר: שיחתא, כי מנהגם להסתיר אותיות הגרון. וכן אמרו (בבלי בבא בתרא לט א): לא תפוק לכו שותר שהוא כמו שעותא; תרגום ויספר (בראשית כד סו ובכל מקום): ואשתעי. וסמיכות שחת לרשתם לרב השתדלותם ללכדו. וכן בזאת הסמיכות מטיט היון (תהלים מ ג); אדמת עפר (דניאל יב ב). ואחר כן אמר: חפרו לנפשי, שחפרו לי חפירה שאפול בה. והענין: כי בכל צד שיוכלו לחשוב תחבולות ולהתעולל עלילות ללכדני עשו כן. 35:8: תבואהו שואה כנוי היחיד כנגד כל אחד מאיביו, או כנגד שאול. | לא ידע לא ירגיש בה עד שתבואהו די שלא יוכל להמלט ממנה. | ורשתו אשר טמן תלכדו בשואה יפל בה: ברשת שטמן לי. וענין שואה כמו מהומה הבאה פתאום; וכן: ומשאת רשעים כי תבא (משלי ג כה). 35:9: ונפשי תגיל ביהוה כשינקום לי מאיבי ויציל נפשי מהם שחשבו לקחתה תגיל ביי’. | תשיש בישועתו: שהושיעה מידם. 35:10: כל זה איננו חטוף כחבריו אלא נקרא בקמ”ץ רחב, כמו כל אחי רש שנאהו (שם יט ז). והשאר שהם נקודים קמ”ץ הם חטו”פים כלם זולתי אלו השנים. | עצמותי וזכר העצמות במקום הגוף, כי העצמות מעמידי הגוף ויסודו. | תאמרנה יהוה מי כמוך אמר: כי הנפש והגוף יודו לך שהצלתם. והודאת הגוף דרך משל, כמו לבי ובשרי ירננו אל אל חי (תהלים פד ג). או פרוש עצמותי: הזדעזע אברי הגוף *ראה כוזרי ב עט. בכונת התפלה וההודאה וכאלו הם ישבחו. או פרוש כל עצמותי: כי מתכונת יצירת אברי הגוף ישבח האדם הבורא בהם, וכאלו הם ישבחו. וכן פרשו אותו החכם רבנו בחיי *חובות הלבבות ב ה. נח עדן, והרב החכם הגדול רבינו משה * מורה הנבוכים א. בן רבנו מימון, זכר צדיק לברכה. וטוב הוא הפרוש, אבל אינו נופל בענין הפסוק. | מציל שתציל | עני מחזק ממנו שהצלת אותי מאיבי שהיו חזקים ממני ובדרש (ראשית רבה נד; שוחר טוב בשנוי קצת לשון ושלא במקומו: על מזמור לד כג): מציל עני מחזק ממנו | ועני ואביון מגזלו: יצר טוב מיצר רע; ויש יש גזלן גדול מזה? 35:11: יקומון עדי חמס אשר לא ידעתי ישאלוני: היו לו בישראל שונאים, והיה בהם מי ששאל ממנו ממון בעד שקר. ואף על פי שלא מצאנו זה בספר שמואל, הנה ראינו שזכר זה החמס בין התלונות שהיו לו על שונאיו. 35:12: ישלמוני רעה תחת טובה שישאלו ממני ממון שלא ידעתי מעולם שהיה להם אצלי דבר; ואני עשיתי עם אלה האנשים טובה, והם ישלמוני רעה. | שכול לנפשי: והדבר הזה כמות לנפשי. או פרושו: יקחו ממני בחמס ויבקשו לקחת נפשי ויסובבו לה שכול אם יוכלו ללכדה. 35:13: ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי מספר הטובה שהיה הוא מבקש ועושה להם. אמר: אם היה אחד מהם חולה הייתי כואב ודואג ולובש שק ומתענה בעבורו שירפאהו האל | ותפלתי שהייתי מתפלל עליהם | על חיקי תשוב: כלומר, הטוב שהייתי מבקש עליהם יבוא עלי! שלא יחשב אדם כי בנראה הייתי עושה זה ומראה עצמי דואג עליהם, אבל בנסתר הייתי מתפלל עליהם בהפך ומבקש רעתם. על כן אמר ותפלתי על חיקי תשוב. ומה שאמר עניתי בצום נפשי, ובי”ת בצום פתוח”ה, כלומר בצום הידוע, והוא היום שיתענו בו קרובי החולה, גם אני עניתי נפשי עמהם, כאלו היה אחי וקרובי. 35:14: כרע כאח לי התהלכתי כן הייתי מתהלך קדר על מי שהיה חולה מהם כמו שעושה הרע על רעו והאח על אחיו | כאבל אם קדר שחותי: או כמו שמתאבל הבן על אמו שמתה. ואמר אם, ולא אב, כי יותר כואב אדם על אמו שנוצר ממנה בבטנה והיניקתו וגמלתו וטפחתו עד שגדל; ואף אחר שגדל, האם היא מצויה בבית ומכינה לבן צרכו במאכל ובמשתה: כן שחותי והתהלכתי קדר, כי האבל והמצטער הולך שחוח. וטעם קדר כי מפני היגון והאנחה ינוס זוהר פני אדם כי יתקדרו פניו. או אמר קדר על המלבוש, כי האבל לובש שחורים. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: כאבל אם כמו התינוק שמתה אמו ואין לו מינקת שהוא קדר. 35:15: ובצלעי שמחו אני דאגתי לחלים והם שמחו לחליי ובצלעי כשהייתי צולע מכאב אברי | ונאספו היו נאספים לספר עלי ולשמוח זה עם זה לחליי. | נאספו עלי נכים אנשים פחותים: וכן: בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ (איוב ל ח), כלומר שהם נכים ודחופים מפחיתותם. ופרוש | ולא ידעתי לא ידעתי למה נאספו עלי לשמוח לצרתי, כי אני לא גמלתי להם רעה. | קרעו ולא דמו: קרעו פיהם מרב השחוק ולא שתקו משחקם עלי. או יבא לשון הקריעה בענין הפתיחה בזה הדרך. כמו: תקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד ל); וכן: וקרע לו חלוני (שם כב יד). ויש מפרשים: כשידברו רעות בי כאלו קרעו בשרי. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: קרעו מה שלא יכלו לתפור אם יתחרטו; וכן הוא דרך משל במעשים ובדברים רעים. 35:16: בחנפי לעגי מעוג סמוך על סמוך כמו: נהרי נחלי דבש וחמאה (איוב כ יז); את מספר מפקד העם (שמואל ב כד ט); חכמי יעצי פרעה (ישעיהו יט יא) ושפני טמוני חול (דברים לג יט); ופרושו: אנשים חנפים ולועגים, מתעסקים בדברים בטלים. פרוש מעוג: שיחה בטלה. ודומה לו בדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי סנהדרין קא ב): ובגבולין ובלשון עגה. ובי”ת בחנפי כמו עם; וכן: בך צרינו ננגח (תהלים מד ו). ופרושו: אלה הנכים יאספו עם חנפים ואנשי לעג ישחקו ויחרקו עלי שנימו. והמפרשים (מנחם ואחרים) פרשו מעוג: לשון עגה; וכן: אם יש לי מעוג (מלכים א יז יב). ורצונו לומר: האנשים המתענגים ובעלי התאוות. או פרושו: על דרך משל יקרא העצה הרעה והמעשה הרע מעוג, כמו: אפרים היה עגה בלי הפוכה (הושע ז ח); וכן: מלוש בצק עד חמצתו (שם ד). | חרק עלי שנימו: חרק מקור; וענינו: שמח, שמחרק אדם שניו בראותו נקמה מאיביו; וכן: ויחרקו שן (איכה ב טז). 35:17: אדני כמה תראה עד כמה תראה בעניי ובלחצי מהם, כאלו אמר: עד מתי תראה בעניי ובלחצי. וכן: כמה נר רשעים ידעך (איוב כא יז). | השיבה נפשי משאיהם כמו שאמר (תהלים סח כג): אמר אדני מבשן אשיב אשיב ממצלות ים, שהוא בענין הצלה. ופרוש משאיהם: משאונם וממהמתם. ומשאיהם, לשון רבים; והאחד שאה, בפלס יורה ומלקוש (דברים יא יד). | מכפירים שהם כמו הכפירים הטורפים. ופרוש | יחידתי: נפשי; וכן פרשנו למעלה (תהלים כב כא). 35:18: אודך בקהל רב כשתצילני מהכפירים. | בעם עצום אהללך: וקהל רב, ועם עצום בהיות כל ישראל כאחד. 35:19: אל ישמחו לי איבי אל ישמחו בעבורי עוד, כי הרבה שמחו עלי עד עתה איבי | שקר בסגו”ל ובאתנ”ח; וכן עצמו מצמיתי איבי שקר (תהלים סט ה). ופרושו: שהם שונאים אותי בחנם, כמו שאמר: | שנאי חנם וכן: אך לשקר שמרתי (שמואל א כה כא), רצונו לומר: בחנם. | יקרצו עין: יקרצו עין זה לזה בלעגם עלי. וקריצת עין הוא נדנוד העינים ללעג ולבוז. וכן בענין הזה בשפתים: קרץ שפתיו (משלי טז ל); וכן: קורץ בעינו מלל ברגלו מרה באצבעתיו (שם ו יג). 35:20: כי לא שלום ידברו כמו: ולא יכלו דברו לשלם (בראשית לז ד). | ועל רגעי ארץ דברי מרמות יחשבון: ארץ בסגו”ל ובאתנ”ח; והם ארבעה במסרה *(במקרא?); ואלה הם דברי המסרת: ד’ פתחין באתנחתא; ופתחי”ן בלשון בעלי המסרת והבאים אחריהם מאות בשנים, הם: סגולי”ם.. ויש מפרשים (דונש, רש”י, רבי משה הכהן גקטילא ואחרים): רגעי מן רגע הים (ירמיהו לא לה) שהוא ענין בקיעה; כן רגעי ארץ בקיעי ארץ, כלומר במקומות נסתרים; ואיננו נכון. כי למחשבה אין צריך מקום נסתר, אלא לדבור או למעשה. ויש מפרשים (רש”י וגם כן אחרים): רגעי ארץ מענין מרגוע, שהוא ענין מנוחה; ופרוש רגעי ארץ: ענוי ארץ. וקראם כן לפי שהענוים הם רפים ודעתם נוחה. ויש לפרש עוד רגעי ארץ: הדשנים והשאננים שהם במרגוע ונחת. ופרוש ועל: כמו ועם; וכן: ויבאו האנשים על הנשים (שמות לה כב). ופרושו: אלו החנפים והלועגים עם אלה הדשנים והשאננים הרשעים יחשבון דברי מרמות עלי; והם בנחת ואני בגולה ובצרה. 35:21: וירחיבו עלי פיהם בשחוק ובדבור כשראו אותי גולה ממקום למקום. | אמרו האח האח ראתה עיננו: כלומר ראתה עיננו בו מה שדמינו ורצינו. וכן: ובאיבי ראתה עיני (תהלים נד ט). האח שמחה; והכפל לרב השמחה. וכן: יען אשר אמרה צר על ירושלים האח (יחזקאל כו ב). 35:22: ראיתה יהוה אל תחרש אל תשתוק לצעקתי ואל תעשה עצמך כחרש, אלא ענני והושיעני כי אתה ראיתה לעגם ודבורם עלי. | אדני אל תרחק ממני: 35:23: העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי: כפל ענין במלות שונות לחזק. רצונו לומר: שלא תהיה כישן עוד, וקח משפטי וריבי מהם, כי אתה אלהי, ואין לי שופט אחר, שאתה אדני, והאדון ידרוש משפט עבדו. 35:24: שפטני כצדקך יהוה אלהי קח משפטי מהם בצדקתך ובישרך, כי אתה יודע כי אתי האמת ועמם העול והחמס. | ואל ישמחו לי: אל ישמחו עוד לי. 35:25: אל יאמרו בלבם אפילו בלבם לא יוכלו לשמוח עלי ולאמר | האח נפשנו כלומר שמחנו נפשנו. | אל יאמרו ולא יאמרו, כמו שאומרים עתה: | בלענוהו: ושחתנו אותו. 35:26: יבשו ויחפרו יחדו שמחי רעתי ילבשו בשת וכלמה יבשו ויחפרו הכפל לחזק. ואמר: כמו שנאספו יחד עלי לשמוח כך יבשו יחדו מתקותם | המגדילים עלי: פיהם, כמו שאמר: וירחיבו עלי פיהם. 35:27: ירנו וישמחו חפצי צדקי הם יבשו ויחפרו שהם שמחי רעתי; וחפצי צדקי ירנו וישמחו. ופרוש צדקי: ישרי, ומה שראוי לי. | ויאמרו תמיד הם ישבחו תמיד האל עלי ויאמרו: | יגדל יהוה החפץ שלום עבדו: הוא דוד שרצה בשלומו והצילהו משונאיו. 35:28: ולשוני תהגה צדקך הם ישבחו לאל עלי, וכל שכן לשוני שהיא ראויה שתהגה צדקך. | כל היום תהלתך: כמו שהם יאמרו תמיד תהלתך. 36:1: למנצח לעבד יהוה לדוד: לפי שמדבר ברשע שדעתו שאין לו אדון שיענישהו על הרע שעושה, לפיכך אמר: לעבד יי’, כי הוא עצת רשעים רחקה מנו, והוא עבד יי’ באמת, ויודע שיש לו אדון גומל האדם על הטוב והרע. 36:2: נאם פשע לרשע בקרב לבי אני אומר בקרב לבי כי הפשע, והוא יצר הרע, אומר לרשע עשה מה שתרצה. וקראו פשע כמו שקראו חטאת: לפתח חטאת רבץ (בראשית ד ז). | אין פחד אלהים לנגד עיניו: כלומר אין דבר לנגד עיניך שהפחד ממנו. 36:3: כי החליק אליו בעיניו מחליק אליו בעיניו ומיפה לו המעשה. | למצא עונו למצא יפתנו לחפש המעשה הרע עד שימצאנו, כמו: לך מצא את החצים (שמואל א כ כא). | לשנא: מרוב התמדתו יקוץ בעברה וישנאנה. ויש לומר: יפתנו למצא עונו לשנא להפך, והוא הדרך הטוב. וכן: כי את יי’ עזבו לשמר (הושע ד י), שפרושו: לשמר דרכי אלהים אחרים. ובדרש (שוחר טוב בשנוים): הרשעים מסתכלים בעיניהם, ומחפשים בידיהם, ומהרהרים בלבם למצא איזה עון שהקדוש, ברוך הוא שונא, שיעשוהו. וכן הוא אומר (דברים יב לא): כי כל תועבת יי’ אשר שנא עשו לאלהיהם. 36:4: דברי פיו און ומרמה כי אם ידבר טוב בפיו, און ומרמה הוא כי בלבו הוא חושב רע. | חדל להשכיל לקחת מוסר להשכיל לבו. | להיטיב: ולהיטיב דרכו. 36:5: און יחשב על משכבו בלילה יחשב להרע, כי המטה היא מקום המחשבה בעוד האדם ער, כי איננו פונה לשום עסק. וביום | יתיצב על דרך לא טוב לעשות רע. ואמר: לא טוב כדרך הלשון, כמו: אשר לא טהרה (בראשית ז ב). כי לא טהור (שמואל א כ כו): וכן: ההלכים הדרך לא טוב (ישעיהו סה ב) ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו (יחזקאל יחי ח). ומאזני מרמה לא טוב (משלי כ כג); והדומים להם; או אמר כן כדי שלא יאמר רע שני פעמים סמוכים. או פרושו: כי אין בדרכו בשום צד טוב, כי כלו רע. | רע לא ימאס: בכל עת אוהב להרע, ואין עת שימאס הרע מלעשותו. 36:6: יהוה בהשמים עם ה”א הידיעה כמשפט וחסרוה ברוב להקל. ופרוש בהשמים: עד השמים; וכן: בלא יוכלו יגעו בלבשיהם (איכה ד יד). ואפשר שיהיה כמוהם ושלא את השעיר במדבר (ויקרא טז כב): כמו עד המדבר. | חסדך וחסד האל ואמונתו לעולם. כי האמונה הוא קיום המין שלא יהרס, כי אם יאבדו האישים שהם הפרטים החסרים המין קים לעולם. וכן הוא אומר (ישעיהו מה יח): לא תהו בראה, לשבת יצרה. וכן כתוב (תהלים קיט צ): לדר ודר אמונתך כוננת ארץ ותעמד; והארץ לעולם עמדת (קהלת א ד). והחסד הוא הזמנת קיום העולם, שמזמין לכל חי טרפו בדרך הקרוב אליו בלי יגיעה רבה, כי לא יוכל לקים ביגיעה רבה ותהיה האמונה קימת. אבל החסד שהוא יתרון להיות הטוב ההוא הזמנה לקיום העולם כמו שאמר (תהלים קד יד): מצמיח חציר לבהמה; המצמיח הרים חציר (שם קמז ח), שההרים הם מקום הבהמות המדבריות, ושם הוא מצמיח להן מאכלן. וכן אמר (שם קד י יא): המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון, ישקו כל חיתו שדי, שמזמין להן מאכל ומשקה במקומן; וזהו חסד האל על הברואים. ועוד מהזמנת קיום העולם כי מה שצריך יותר לקיום העולם מזומן יותר, כי המשקים הם יות צריכים להתמדת החיים מן המאכלים, לפיכך המים נמצאים בהזמנתם יותר מן המאכל ובלא מלאכה ותקון; והאויר יותר צריך לכל חי מהמאכל והמשקה לפיכך נמצא יותר, כי לא יעמוד חי בלתו אפילו שעה אחת. ואמר דוד כשספר מעשה הרשע ומחשבתו: גדולים חסדי יי’ עם בריותיו, שאפילו הכופרים בו שהזכיר למעלה, יזמין להם מחיתם וטרפם עד העולם. ואמר: | אמונתך עד שחקים: כי חסד האל, יתברך, גדול עד לשמים וכן אמונתו כי שמים ושחקים אחד הוא. וכן מנהג הלשון לשנות המלות במקום שיבא הכפל. וכן אמר בפסוק אחר בהגדילו החסד והאמת (תהלים נז יא): כי גדל עד שמים חסדך, ועד שחקים אמתך. ובהפליגו יותר אמר (שם קח ה): כי גדול מעל שמים חסדך. ופרוש עד שחקים: כמו מן הארץ עד לשמים. וכן אמר (שם קג יא): כי כגבה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. 36:7: צדקתך כהררי אל כהררי אל ההרים הגבוהים. וכן מנהג הלשון כשרוצה להגדיל הדבר סומך אותו אל האל, כמו עיר גדולה לאלהים (יונה ג ג); ותהי לחרדת אלהים (שמואל א יד טו); מאפליה (ירמיהו ב לא); שלהבתיה (שיר ח ו); וענפיה ארזי אל (תהלים פ יא). ואמר: צדקתך כהררי אל לפי שאמר: יי’ בהשמים חסדך. אמר: אף על פי שחסדך גדול לכל לטובים ולרעים אתה מבדיל ביניהם בעת אשר תראה ותגדיל צדקתך לטובים כהררים הגבהים והגדולים כן גדולה צדקתך לטובים. | משפטיך תהום רבה ותגדיל משפטיך לרשעים כשתראה עת שתביאם במשפטים תשקיעם עד תהום רבה שלא יצאו משם לעולם. המשיל הטובה להרים שהוא מקום המשגב והמפלט מן האויב, כן טובת האל, יתברך, וישועתו, כמו שאמר (משלי יח י): מגדל עז שם יי’; סלעי ומצ(ו)דתי (שמואל ב כב ב; מזמור יח ג); העמדתי להררי עז (שם ל ח): עד שלא יוכלו בני אדם להסירה מן הטובים ולגזלה מהם. והמשיל הרעה לתהום רבה שהוא מקום האבדון שלא ינצל אדם ממנו כמו שאמר (שם סט ב ג): כי באו מים עד נפש; טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים. ואמר: | אדם ובהמה תושיע יהוה: כלומר אף על פי שאתה מבדיל בין הטובים ובין הרעים בעולם הזה בהשגחתך על הטובים לטובה ועל הרעים לרעה כל אחד לפי מעשיו, פעמים שאתה נותן טובתך לרשע ותושיע אותו מצרה. ואומר אני: כי אותו החסד שאתה עושה עם הרשע שהוא כופר בך הוא כמו החסד שאתה עושה עם הבהמה שאיננה מכירה בחסדך, ואתה נותן לה צרכה וזהו: אדם ובהמה תושיע יי’, כי הרשע, או הכסיל, הוא כבהמה בצורת אדם, והוא כצורת הבהמה אל צורת האדם הטוב. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש טעם אדם ובהמה תושיע יי’: שהוא ישפוט כל מרגיש, על דרך מיד כל חיה אדרשנו (בראשית ט ה). ורבותינו דרשו (בבלי ערכין ה ב בקצת שנוי): אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהם כתהומות רבה. ועוד בדבריהם (חולין סג א): ר’ יוחנן בן נורי * אמר שלמה הקטן: לפנינו בתלמוד: ר’ יוחנן סתם.כי הוא חזי שלך הוה אמר: משפטיך תהום רבה; כי הוא חזי נמלה אמר: צדקתך כהררי אל. 36:8: מה יקר חסדך אלהים אמר: החסד שתשוה בו לפעמים הטובים והרעים הוא בעולם הזה אבל בחסד העולם הבא לא יהיה לרעים חלק בו אלא כלו לטובים. והחסד ההוא יקר ונכבד מחסד העולם הזה, שהוא טוב עובר; ואותו החסד הוא הטוב הקים והנצחי. וזהו שאמר: מה יקר חסדך. ומלת מה היא להגדלה כמו: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ). לחסד העולם הזה אמר (תהלים נז יא): עד שמים חסדך; אבל חסד העולם הבא אין לו שיעור, כמו שאמר הנביא (ישעיהו סד ג): עין לא ראתה אלהים זולתך. | ובני אדם בצל כנפיך יחסיון: בעולם הבא יחסיון בצל כנפיך אותם שהם בני אדם באמת, לא אותם שהם כבהמה כמו שזכר; כי אותם יש להם לפעמים טובה בעולם הזה, אבל לעולם הבא לא. לפיכך אמר: אלהים, שענינו שופט, כי שם יגיע לכל אחד ואחד כמשפטו. 36:9: ירויון מדשן ביתך כל זה לעולם הבא, ולעולם הנשמות והמלאכים. והוא בית יי’ כמו שנקרא היכל יי’, והר קדשו, והר יי’, ונועם יי’, כמו שפרשנו (תהלים יא ד; טו א; כז ד). והדשן והעדן השגת ידיעת האל, יתברך. והיא הטובה שאין אחריה רעה, והשבע שאין אחריו רעב וצמא. וטעם | ונחל עדניך שיהיו העדנים לרוב כמו מי הנחל. וטעם | תשקם: שאתה תעזרם בידיעה. 36:10: כי עמך מקור חיים כמו מי המקור שלא יפסקו כמו שפוסקים המים המכונסים; כן חיי העולם הבא בלא הפסק, והם חיים שאין אחריהם מיתה, והאור שאין אחריו חשך; וזהו: באורך נראה אור: 36:11: משך חסדך לידעיך וצדקתך לישרי לב: משך חסדך המשיכה כענין הנטיה כמו ויט אליו חסד (בראשית לט כא); וכן משכתיך חסד (ירמיהו לא ג). אמר: הטה לידעיך חסד בעולם הזה שיוכלו להתעסק בחכמה ובמצות שלא יהיה להם מונע מעסקי העולם הזה. או יהיה פרוש הפסוק לעולם הבא; וידעיך: הם החכמים שמתעסקים בתורה ובמצות ובחכמת אלהות הבורא כפי כחם; וישרי לב: הם ההולכים בתם לב ובישר, מתעסקים בתורה ובמצות, אלא שלא הגיעו לחכמת האלהות לדעת הבורא, רק מדרך הקבלה. ובקש מהאל שימשוך חסדו, שהוא יתרון הטובה בעולם הבא לידעיו וצדקתו היא הטובה הראויה לישרי לב. 36:12: אל תבואני אל תבוא לי; וכן תבואהו שואה (תהלים לה ח): תבוא לו. בקש: לא תבוא לי | רגל גאוה רגל האויבים הבאים בגאוה לטרדני במלחמה, ולא אהיה פנוי לעבודת האל. | ויד רשעים אל תנדני: ממקומי שאני מתבודד בו לדעת דרכיך. וזכר הרגל והיד, כי היו באים ברגלם ונלחמים בידם. 36:13: שם נפלו פעלי און נפלו עבר במקום עתיד כמנהג הנבואות ודברי רוח הקדש; ופרושו: במקומם יפלו, שלא יהיה להם כח לבוא בארצנו ולהלחם עלינו. | דחו ולא יכלו קום: תהיה להם דחיה ונפילה שלא תהיה להם תקומה ממנה עוד, הפך הצדיק שנאמר בו (משלי כד טז): כי שבע יפול צדיק וקם. ומלת דחו מלרע הרבי”ע בחי”ת והוא מבנין שלא נזכר שם פועלו מהדגוש; והוא על משקל כלו תפלות דוד (תהלים עב כ), אלא שאין החי”ת בדגש. 37:1: לדוד אל תתחר במרעים לכל השומע מוסרו אמר: אל תתחר. ולפי שזכר מחשבת הרשעים ומעשיהם אמר שלא יפותה אדם להם בראותו הצלחתם כי לא תעמוד כי אחריתם לרע. אל תתחר רצונו לומר אל תתערב. והוא בשקל תפעל, ושרשו תחר *ראה ספר השרשים לרבנו בשרש חרה. מענין ואיך תתחרה את הסוסים (ירמיהו יב ה); ולא מבנינו. | אל תקנא בעשי עולה: כשתראם שלוים. 37:2: כי כחציר מהרה ימלו ימלו יכרתו; והוא מן הקל ושרשו נמל, והוא פעל עומד. וכן: ימל קצירו (איוב יח טז). | וכירק דשא יבולון: ירק סמוך לדשא; וכן: ירק עשב לאכלה (בראשית א ל). כילא יאכלו הבהמות העקר שבדשא ועשב, אלא הצומח מעל הארץ והוא הירוק והלח שבו. והוא היבש והוא הנובל במהרה; והעקר נשאר בארץ ויצמח אחר זה. והדבר הכלה במהרה נמשל כירוק שבו, כי העקר נשאר ימים רבים. 37:3: בטח ביהוה ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה: פרושו הפוך: עשה טוב ובטח ביי’, ורעה אמונה ושכן ארץ: כי הגמול אחר מעשה הטוב. ויש לפרש כל הפוסק במעשה הטוב: אמר בפסוק הזה שלש תכונות האדם בטוב וברע והם הלב והיד והפה, בטח ביי’ היא עבודת הלב שיבטח ביי’ בכל לבו ויבין כי הוא העוזר והמכשיל, לא כמרעים עשי עולה שאין בוטחים כי אם בעשרם ובכחם, כמו שהקדים במזמור שקדם (פסוק ב): אין פחד אלהים לנגד עיניו. ועשה טוב: הוא מעשה היד שיתן צדקה ויעשה מצות האל. שכן ארץ ורעה אמונה: בכל מקום שתשכון תלמד לרבים לעבוד את יי’ כמו שעשה אברהם, שנאמר (בראשית יג ד): ויקרא שם אברם בשם יי’. היה מלמד לרבים דרך יי’. והמלמד בני אדם רעה אותם כמו שאמר (ירמיהו ג טו): ורעו אתכם דעה והשכיל; וכמו שאמר (משלי י כא): שפתי צדיק ירעו רבים. וזה עקר עבודת האל בפה. כי מה שצריך לעצמו בעבודת האל, יתברך, בפה כמו: יחוד השם והתפלות והתשבחות עקרם הוא הלב. ואפילו לא יוציאם בפיו יצא ידי חובתו; אבל למוד אחרים לא יתכן זולתי בפה. וא”ו ורעה אמונה כוא”ו וישא אברהם את עיניו (בראשית כב ד יג). 37:4: והתענג על יהוה ויתן לך משאלת לבך: אם תעשה זה שצויתיך תתענג על יי’, כלומר תמצא תענוג בו בכל מה שתתאוה והוא יתן לך משאלת לבך. ובא הצוי (והתענג) במקום אי”תן, כמו: ומת בהר (דברים לב ג) כמו תמות; ושים בסלע קנך (במדבר כד כא) כמו תשים. או פרוש והתענג: שתשמח בעבודתך את יי’ ותהיה נהנה בה, והוא יפיק תאותך. 37:5: גול על יהוה דרכך כל צרכיך השלך וגלגל עליו | ובטח עליו ולא על אחר | והוא יעשה: כי הוא יעשה וישלים הכל. 37:6: והוציא כאור צדקך יגלה לעולם צדקך כמו שהאור גלוי לעולם. | ומשפטך כצהרים: ועוד כמו הצהרים שהוא חזק האור כן יכירו כל העולם כי בצדק ובמשפט כל דרכיך. 37:7: דום ליהוה כמו: הוחיל ליי’; וכן: דמו עד הגיענו אליכם (שמואל א יד ט), וכן: | והתחולל ענין תוחלת משרש חיל, כמו: ויחילו עד בוש (שופטים ג כה); ויחל עוד שבעת ימים (בראשית ח י). ויש מפרשים אותו מענין חיל כיולדה (תהלים מה ז) | לו רצונו לומר: סבול החיל והכאב בעבורו. | אל תתחר במצליח דרכו באיש עשה מזמות: אם תהיה לך צרה ותראה הרשע מצליח דרכו ועשה מחשבותיו, ויזדמנו לו כמו שהוא רוצה, אל תתערב בו ואל תלמד ממעשיו, אלא הוחיל ליי’ והוא יוציאך ממצרים. 37:8: הרף מאף אל תזעף על יי’ אם לא יכונו דרכיך בחפצך, כי זהו דרך האויל, כמו שאמר (משלי יט ג): אולת אדם תסלף דרכו ועל יי’ יזעף לבו. ומה שאמר: | ועזב חמה הוא כפל ענין במלות שונות. והחכם רבי שלמה בן גברול פרש (תקון מדות הנפש בפתיחה) הרף מאף: הנח מדת הכעס, ועזב חמה: תתחרט על מה שעברה עליך זאת המכה והמדה. | אל תתחר אך להרע: אל תתערב עם הרשעים להרע מעשך כמו המרעים בעבור שתראה הצלחתם. וטעם אך כאלו אמר עשה מה שתעשה; ומה שאמרתי: אך אל תתערב במעשה הרעה. וכן (במדבר יד ט): אך ביי’ אל תמרדו. 37:9: כי מרעים יכרתון אל תבהלך הצלחת הרשעים כי יכרתון ואין להם העמדה | וקוי יהוה אך קוי השם יעמדו אחריהם. | המה יירשו ארץ: כענין: יכין וצדיק ילבש (איוב כז יז). ומלת: וקוי בהנעת הוא”ו שהיא עי”ן הפעל מן קוה, והיו”ד סמן הרבים; אבל וקוי יי’ יחליפו כח (ישעיהו מ לא) בהנעת היו”ד שהיא במקום עי”ן הפעל והוא”ו למשוך כוא”ו שומרי, ויו”ד הרבים נפלה מהמכתב * עין הספר השרשים לרבנו במקומו.. 37:10: ועוד מעט ואין רשע תוחיל מעט ולא תראה הרשע. | והתבוננת על מקומו ואיננו: כשתתבונן על מקומו איננו, כלומר שתתבונן היטב אם נשאר לו שורש ועקר לא תמצא לו כי הכל הלך. 37:11: וענוים יירשו ארץ וענוים שהיו בשפלות בפני הרשעים באבוד רשעים הם יירשו ארץ. | והתענגו על רב שלום: כי באבוד הרשעים שלום ושמחה בעולם, כמו שנאמר (משלי יא י): ובאבד רשעים רה. 37:12: זמם חשב. חשב | רשע לעשות רעות | לצדיק וחרק עליו שניו: וכשיראה שיכול לעשות לו חרק עליו שניו, כלומר כשיכול לומר לו: מצאתיך! 37:13: אדני ישחק לו כי הוא יודע מה סופו. | כי ראה כי יבא יומו: כי בהתגאות הרשע על הצדיק אז יבא לו שכרו ושברו. 37:14: חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם להפיל עני ואביון לטבוח ישרי דרך: פתחו יש מפרשים (אבן עזרא בשם אחרים): ענין לטישה וחדוד כמו חרב פתוחה (יחזקאל כא לג); והמה פתחות (תהלים נה כב). ויתכן פרושו: הוצאת החרב מתערה, ותקרא פתיחה כמו הוצאת האסור ממאסרו שנקראה כעין פתיחה, כמו: אסיריו לא פתח ביתה (ישעיהו יד יז); יסגור על איש ולא יפתח (איוב יב יד). 37:15: חרבם תבוא בלבם הפך ממה שחשבו, כמו שנאמר על הרשע גם כן (תהלים ז טז): ויפל בשחת יפעל. | וקשתותם תשברנה: שלא יזדמן להם כמזימותם כמו שחשבו להרע לעניים ולישרים. והאחד מן קשתותם קשת בשקל שבת, כמו רבה קשת (בראשית כא כ) ופרושו רבה בקשת. 37:16: טוב מעט לצדיק כי הצדיק ישמח במעט שיהיה לו מן העולם הזה ויסתפק בו. | מהמון רשעים רבים: אבל הרשעים ברבות ממונם לא ישמחו בו אבל ישאלו יותר ואינם שבעים לעולם, כמו שאמר (משלי יג כה): צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר. ועוד כי הרבות הממון לרשע לדעתו, כי יתגאה בו על בני אדם עד שיקומו עליו וימיתוהו ויקחו את כל אשר לו. ופרוש המון כמו ממון, כמו (קהלת ה ט): ומי אהב בהמון. או יהיה המון רבוי, והוא כנגד מעט שזכר. ויהיה לפרוש הזה פרוש רבים: גדולים כמו (ירמיהו מא א): ורבי המלך שענינו גדולים. ולפרוש הראשון יהיה טעם רבים אל הממון שזכר. ואף על פי שהוא לשון יחיד, הנה כמוהו רבים, כמו (אסתר ט כג): וקבל היהודים; (משלי כח א) וצדיקים ככפיר יבטח וזולתם; ופרושו: נכסים רבים. 37:17: כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים יהוה: שלא יהיה כח בידם להרע לצדיקים, כי האל, יתברך, סומכם שלא יפלו מחרדת הרשעים. 37:18: יודע יהוה ימי תמימים פרוש יודע: מכיר ומשגיח עליהם להאריך ימיהם ומכיר עליהם לטובה. וכן: יודע יי’ דרך צדיקים (תהלים א ו), כמו שפרשנו. וכן: מה אדם ותדעהו (שם קמד ג); ידעת בצרות נפשי (שם לא ח); והדומים להם, שפרושם: ההכרה וההשגחה לטובה. וטובם גם כן לא יפסוק אלא לעולם יהיה, וזהו: | ונחלתם לעולם תהיה: לעולם הבא. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש כל הפסוק: לעולם הבא. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרשו: לעולם הזה; ופרש נחלתם: שינחילו הטוב לבניהם. 37:19: לא יבשו בעת רעה הוא דבר, או מלחמה, או חיה רעה. | ובימי רעבון ישבעו: רעבון בשקל פרזון; ובסמוך: ואת רעבון בתיכם (בראשית מב לג). 37:20: כי רשעים יאבדו לפיכך לא יבשו התמימים. | ואיבי יהוה כיקר כרים כלו בעשן כלו: כיקר כרים פרושו: היקר והטוב שבכבשים, והוא חלב שקרב על גבי המזבח, שהוא כלה באש והולך לו בעשן, כן איבי יי’ יהיו כלים. וכפל כלו לרוב הכליון. וכלו הראשון מלרע, והשני מלעיל לסוף פסוק. 37:21: לוה רשע ולא ישלם ספר ממדות הרשע המגונות, כי מה שילוה לא ישלם, ואין צריך לומר שלא יתן משלו. | וצדיק חונן ונותן: והצדיק בהפך, כי חונן לבני אדם ונותן להם משלו, ואין צריך לומר כי מה שילוה ישלם. ופרוש חונן ונותן כמו (איוב יט כא): חנני חנני אתם רעי; אשר חנן אלהים (בראשית לג ה). וכפל המתן במלות שונות להרבות המתן שנותן פעם אחר פעם כמה ענינים. או פרוש חונן: מרחם. ואמר: כי הצדיק יש בו שתי מדות האלה הטובות: הרחמים והנדיבות. 37:22: כי מברכיו מברכי האל, יתברך. לפי שלמעלה אמר: יודע יי’ ימי תמימים אמר: כי מברכי האל והם הצדיקים | יירשו ארץ לפי שהם חוננים ונותנים ועינם טובה, יוסיף להם האל עושר וכבוד ויברכם. ויירשו ארץ כלומר שתהיה העמדה להצלחתם, כמו הירושה שהיא מאב לבן. | ומקלליו והם רשעים שעינם צרה, ואפילו מה שלוו לא ישלמו | יכרתו: ולא יהיה לעשרם העמדה וקיום, כי הם מקקלי יי’, ויאבד עשרם וטובם ויכרתו מעולם הזה ומעולם הבא. 37:23: מיהוה מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ: הצדיק שמתגבר במעשיו הטובים על הרשע האל יכון צעדו ויחפץ דרכו, על דרך, וכל אשר יעשה יצליח (תהלים א ג). וטעם יחפץ: שיראה בדרכיו חפץ האל, יתברך, ורצונו יצליח בכל. וטעם מצעדי ודרכו: כי בכל אשר ינוע בכל עסקיו יצליח. והחכם רבי שלמה בן גבירול (תקון מדות הנפש, בפתיחה) פרש מצעדי גבר: דרכי עבודת האל, יתברך, ואמר: אל יעלה על לב האדם כי מה שאמר מיי’ מצעדי גבר כוננו שהוא מראה ההכרח בעבודת האל, יתברך, אבל הוא על הטובה הצפונה לו, או על הרעה מן הגמול והעונש. ומה שאמר מצעדי גבר כוננו רוצה לומר, כי המקום ברא הנפש שלמה לא תחסר כל; וכשהוא נוטה אל המעלות החשובות ואל המנהג הטוב, והוא מה שאמר כוננו: אז יהיה לרצון הבורא, והוא מה שאמר ודרכו יחפץ. 37:24: כי יפל אם בא מקרה ויפל הצדיק ויפל מנכסיו | לא יוטל לגמרי כלומר לא ישלך לארץ, | כי יהוה סומך ידו: ומה שהביא עליו מהצרה הוא על דרך מוסר ואהבה, כמו שאמר (משלי ג יב): כי את אשר יאהב יי’ יוכיח. וזה הענין ין צדיק לרשע, כי הרשע כשיפל יכרת ואין תקומה לנפילתו, אבל הצדיק נאמר עליו (שם כד טז): כי שבע יפול צדיק וקם. 37:25: נער הייתי כלומר לא בנעורי | גם זקנתי ולא בזקוני | ולא ראיתי לא ראיתי | צדיק נעזב לגמרי | וזרעו מבקש לחם: ולא זרעו שיבקש לחם על הפתחים. וזרעו הבנים הקטנים שהניח אחריו לא יעזבם האל, יתברך, בזכותו, אף על פי שיבא לו חסרון לא יבא לו חסרון רע כמו שיבא לרשע. ונעזב הוא שיחסר לו לחם ושמלה. וכך בקש יעקב אבינו (בראשית כח כ): ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, כלומר כדי חיותי לבד. ואמר לו האל, יתברך, (שם טו): כי לא אעזבך; נראה כי מי שחסר אלה נקרא נעזב. 37:26: כל היום רוצה לומר: כל הימים; וכן: אותך קויתי כל היום (תהלים כה ה). כלומר: אפילו בעת דחקו הוא | חונן ומלוה כפי כחו. | וזרעו גם כן ילמדו דרכיו, והם | לברכה: לעולם שיתנו משלהם ויחוננו הצריכים. וכן: והיה ברכה בראשית יב ב): שתתן לאחרים מברכותיך ומטובך. או פרושו: שיברכום בני אדם כשיראום ויאמרו: אלה זרע צדיק; האל, יתברך, יברכם בזכות אביהם! 37:27: סור מרע ועשה טוב אמר לשומע מוסרו כמו שהחל במזמור אל תתחר (לז). אמר: תן לבך ועיניך בדרך הצדיקים והרשעים כי יי’ גומל אותם כפי מעשיהם וראה, כי אחרית הצדיקים לטוב ואחרית הרשעים לרע, לפיכך תאחוז דרך הצדיקים, וסור מרע ועשה טוב, כי זהו דרכם. | ושכן לעולם: ובזה תשכון לעולם כלומר: תשכון בטח או פרושו בלא חסרון מלת בטח; כי האדם אשר הוא ברע לא ישקוט ולא ינוח לעולם וינוד הנה והנה. ובכלל סור מרע: כל המצות לא תעשה; ובכלל ועשה טוב: כל מצות עשה: שאף על פי שיסור מדרך הרע לא יהיה שלם אם לא יעשה טוב כמו שפרשנו בפסוק כי אם בתורת יי’ חפצו (שם א ב). ושכן כמו תשכון, כמו עלה… ומת (דברים לב מט נ). 37:28: כי יהוה אהב משפט והמשפט הוא מעשה היושר. | ולא יעזב את חסידיו ומי שיעשה דבריו במשפט לא יעזבנו יי’ | לעולם נשמרו כלומר לא יסלר שמירתו מהם, אלא דבקה בהם שמירתו תמיד; | וזרע רשעים ולא כן זרע רשעים, כי הוא | נכרת: בבא יומו. ואמר זרע כי בהכרתם יכרת זרעם עמהם. ואמר: חסידיו אחר שאמר משפט, והחסד גדול מהמשפט כי הוא לפנים משורת הדין? לפי שכשירגיל אדם את עצמו במעשה היושר והמשפט לא יטה מקו האמת, ועל כל פנים יבא למדת החסידות, שהיא גמילות הטובה אף למי שלא נתחייב לו. 37:29: צדיקים יירשו ארץ כמו שפרשנו (פסוק כב). | וישכנו לעד עליה: כפל לחזק שיהיה קיום והעמדה לטובתם ולמעלתם. 37:30: פי צדיק יהגה חכמה מלבד מה שהוא עושה הצדיק שחונן מנכסיו ומלוה כי עינו טובה, כן חכמתו יורה לאחרים ומלמדם בדרך הטובה. | ולשונו תדבר משפט: יורה בחכמתו מה שהשיג מהחכמות ויורה במעשה היושר מה שבין אדם לחברו. 37:31: תורת אלהיו בלבו כמו שהוא מורה בפיו כן הוא בלבו, וכן היא התורה בלבו, כי יהיה תוכו כברו. | לא תמעד אשריו: אפילו אחת מאשריו, ופרושו: רגליו. 37:32: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו: אם יראה הרשע הצדיק מצליח והוא נופל מעצמו, הוא מקנא בו ונותן עיניו בו אם יבא שום דבר בידו להעלילו לפני המושל, שימיתנו, לפי שמקנא בו כראותו כי הוא בטוב והוא ברע. 37:33: יהוה לא יעזבנו בידו כשיעליל הרשע על הצדיק לפני המושל לא יעזבנו יי’ בידו ומחשבתו. | ולא ירשיענו בהשפטו: לפני המושל במה שהעלילו הרשע, אלא יצא נקי וצדיק מלפניו, ולא תתקים מחשבת הרשע. 37:34: קוה אל יהוה אומר לשומע מוסרו: אם תבטח ביי’, | ושמר דרכו ותשמור דרכו שלא תסור מכל אשר צוה אותך: | וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה: כי הרשעים אין להם העמדה וקיום; ואני ראיתי זה, לפיכך שמע אלי. 37:35: ראיתי רשע עריץ כי אני ראיתי רשע עריץ וחזק והולך ומצליח; וזהו: | ומתערה כאזרח רענן: שפרושו שמתלחלח כמו העץ שהוא רענן ורטוב. ונקרא העץ הרטוב: אזרח לפי שהוא נראה וגלוי לכל ביפיו ובלחותו, כמו שנקרא האיש אזרח כשהוא ידוע וגלוי לכל מי הוא ומשפחתו; והפכו הגר. 37:36: ויעבר והנה איננו ראיתי אזרח ועריץ ובמעט זמן פניתי אליו והנה עבר. | ואבקשהו ולא נמצא: כי אפילו מקומו לא נמצא, כל כך כלה הכל: הוא וזרעו: 37:37: שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום: לא כן התם והישר כי אחריתם שלום. ופרוש לאיש: לאיש כזה תביט ותראה כי אחריתו שלום. 37:38: ופשעים נשמדו יחדו אחרית רשעים נכרתה: אבל הפשעים והרשעים נשמדו יחדו, ואחריתם נכרתה. 37:39: ותשועת צדיקים מיהוה מעוזם בעת צרה: והצדיקים תשועתם מיי’, והוא מעוזם בעת צרה לפיכך לא יכשלו לעולם. ומעוזם בוא”ו עם הדגש. 37:40: ויעזרם יהוה ויפלטם יפלטם מרשעים ויושיעם כי חסו בו: יעזרם מהרשעים ויפלטם ויושיעם בעבור כי חסו בו. והכפל לרוב העזרה והתשועה. ושנה כמה פעמים זה הענין בזה המזמור כי אחרית רשעים לרע ולא תעמוד הצלחתם, ואחרית הצדיקים לטוב, בעבור שלא יתפתה אדם להצלחת הרשעים; ובעבור שרוב בני אדם מתאוים להצלחתם ויעשו כמעשיהם לפיכך הזהיר כל כך.
פירוש מלבי”ם
35:1: לדוד, תפלה זו התפלל נגד שונאיו ורודפיו, ריבה ה’ את יריבי, ריבה עמהם טרם שיבואו כלל למלחמה, ואם כבר הגיע הדבר לידי מלחמה לחם את לוחמי, לחם אתה עמהם, ואם הגיע הדבר עד שאצטרך ללחום בעצמי, עכ”פ (ב-ג) החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי להגן בפני, ואם הגיע הדבר עד שאצטרך לברוח הרק חנית וסגור הדרך לקראת רודפי שלא יוכלו לרדוף אחרי, ואמר לנפשי ישועתך אני להציל עכ”פ את נפשי: 35:4: יבושו מבקשי נפשי הרוצים להרגני, וגם יסגו אחור חושבי רעתי, שהם קלים מן המבקשים נפשי: 35:5: יהיו, יענשו ע”י סבה חיצונית כמוץ הנשא מפני רוח, ולא בדרך הטבע רק מלאך ה’ יהיה הדוחה אותם, וגם יהי דרכם, בעצמם חשך וחלקלקות, עד שיחלקו וידחו באפלה מעצמם, וגם בזה יהיה שליח ההשגחה שמלאך ה’ ירדוף אותם: 35:7: כי חנם, דרך צידי חיות שחופרים חפירה, וסביבה טומנים רשת שתצוד החיה עת תלך שם, אומר שלחנם טמנו את הרשת וגם מה שחפרו לנפשי הכל היה בחנם, כי לא עשיתי להם רעה, לכן תבואהו שואה חושך פתאומי, אשר לא ידע להזהר, ועי”כ תלכדהו הרשת עצמה אשר טמן, כי ע”י השואה והחשך יפול בה, באופן שבפועל כפיו יוקש רשע, אבל נפשי תגל בה’, הגילה בלב תהיה ע”י ה’, והשישה בגלוי תהיה ע”י ישועתו, והנה יספר שהריעו לו בין בנפש בין בגוף בין בממון, נגד הנפש אמר ונפשי תגיל, נגד הגוף אומר כל עצמותי תאמרנה, ר”ל כי הדבר שבו נעשה הנס הוא האומר והמעיד על הנס, ובאשר נעשה לי נס בכל עצם מעצמותי ובכל אבר, שכ”א מאיברי היו בסכנה מיוחדת, וא”כ כל עצמותי יעידו על שה’ אין כמוהו, ונגד הצלת הגוף יאמרו שהוא מציל עני מחזק ממנו, ונגד הצלת הממון יאמרו שהוא מציל עני ואביון מגוזלו: 35:11: יקומון, עתה מבאר איך רצו להרע לו בג’ אלה, בקנין ובגוף ובנפש, נגד הקנינים אמר שיקומון עדי חמס להעיד נגדו עדות שקר בעניני ממון, והי’ ערמתם כי אשר לא ידעתי ישאלוני, למשל שהעידו שאביו לוה סך פלוני מפלוני או שמכר שדהו, דבר שלא יכול להכחישם ולהביא ראיה כנגדם, נגד הגוף, אמר ישלמוני רעה תחת טובה, כי מדרך העולם שהבא להרע לחברו בגופו לא יעשה זה רק דרך נקמה אם הוא הרע לו, אמר שהיה הרעה תחת טובה כי אני הטבתי עמהם, ונגד הנפש אמר כי ישלמו שכול לנפשי שרצו לשכל נפשי מהסתפח בנחלת ה’: 35:13: ואני, יצייר שהוא היה דורש טובתם, ובעת שחלו הצטער ע”ז כ”כ עד שנפל למשכב, והם שמחו ע”מ שנפל למשכב וקוו יום מותו, אומר בחלותם עשיתי כל מה שאפשר, שלבשתי שק, גם עניתי נפשי בצום, גם התפללתי בכונה אל חיקי, ר”ל בלב ובצנעה לא למען הראות לאחרים שמשתדל בעדם כי היתה תפלתי אל חיקי, ולא תפלה אחת לבד כי תפלתי תשוב פעם אחר פעם, וגם כרע, כאלו היה רע ואח לי כן התהלכתי בכל שעה לבקרו, וכמי שמתאבל על אמו כן קודר שחותי עד שמרוב הצער וההשתדלות נעשיתי קודר ושחוח: 35:15: (טו-טז) ובצלעי, ואז ע”י ששחותי ולא יכלתי לעמוד על רגלי ושכבתי לנוח על צלעי וצדי מרוב העמל, כי עי”כ נפל למשכב מעט, אז הם שמחו ע”ז ונאספו, ובעת באו לביתי לבקרני לא הראו שמחתם בפועל רק נאספו עלי נכים, עשו א”ע בפני כאלו הם נכאי רוח ומצטערים עלי, ולא ידעתי משמחתם בלב, אמנם קרעו ולא דמו מרוב תשוקתם שאמות קרעו את בגדיהם כאלו אני מת כבר, ולא דממו כדרך לקרוע בדממה ואבילות, רק אחר שקרעו התועדו בחנפי לעגי מעוג, היינו בחברת לועגים ולצים האומרים דברי לעג, וחרקו עלי שנימו בבזיון: 35:17: (יז-יח) ה’ כמה תראה, ר”ל אף שאני לא ידעתי מחשבותיהם שבאים לצחק וללעג, אבל כמה תראה אתה, הלא אתה רואה את כל, כמה וכמה גדולה ראותך על ראותנו, וא”כ השיבה נפשי משואיהם ר”ל אני מסוכן בין כך ובין כך, שאם אהיה בחברת אנשים אני מסוכן בשואיהם והמייתם, ואם אפרד מן האנשים להתבודד במדבריות ביחידות אני מסוכן מן הכפירים שבמדבר, וא”כ השיבה מכפירים יחידתי, אם אהיה מתבודד ביחידות, ואז אודך בקהל רב על ההצלה שהצלתני מאנשים רעים ומחיות רעות: 35:19: אל ישמחו לי האויב איבתו גלויה והוא שמח בגלוי לז”א אל ישמחו לי, ולרוב תהיה האיבה בעבור סבה כמו שעשה עמו רעה, וכדומה, לז”א שהוא איבת שקר כי לא עשה להם רעה, והשונא הוא בלב ואינו שמח בגלוי רק קורץ עין יתן עצבת, ולזה אומר אל יקרצו עין, והשנאה תהיה בעבור מום או דופי שמצא בו, לז”א שונאי חנם: 35:20: כי, אויביו היו מוציאים דבה עליו, ודרך מוציא דבה להרחיק עדותו, וכששאלו להם ממי שמעתם דבר זה שאתם אומרים עליו רע, היו אומרים ששמעו מפלוני ופלוני שכבר מתו, וז”ש שע”י שלא שלום ידברו שעי”כ דברי מרמות יחשבון על רגעי ארץ, היו אומרים שנוחי ארץ וישני קברות אמרו דבר זה, אבל אח”כ החזיקו בדבתם ויעיזו פניהם שראו דבר זה הם בעצמם בעיניהם, וז”ש וירחיבו עלי פיהם, שאח”כ הרחיבו פיהם בהרחבה יותר, עד שאמרו לאמר האח האח הלא זאת ראתה עיננו, שהלא בעינינו ראינו שדוד עשה רע כזאת: 35:22: ראיתה, אומר הנה הם אומרים שראו על דבר שלא ראו, ואני אין לי ראיה כנגדם רק אתה ה’ הלא ראיתה האמת, ואתה עד, ולכן אל תחרש, הגד אתה את האמת, והוא במה שאל תרחק ממני ותריב ריבי להודיע שהאמת אתי: 35:23: העירה, נגד מה שהגידו דברי מרמותם בשם רגעי ארץ ומתים, העירה והקיצה את המתים מקבריהם למשפטי שיגידו האמת, ונגד מה שאמרו שראתה עינם, עמוד אתה אלהי וה’ לריבי נגד העדי שקר: 35:24: שפטני, ואתה תוציא לאור משפטי כפי צדקך ואז אל ישמחו לי אויבי שקר שהזכיר למעלה: 35:25: אל יאמרו האח נפשנו אלה שרצו להשפיל כבודו, אל יאמרו בלענוהו אלה שרצו להרגו: 35:26: יבשו שמחי רעתי הם האומרים בלענוהו, ילבשו בשת המגדילים בושה וכלימה עלי, נגד האומרים האח נפשנו: 35:27: ירנו וישמחו הצדיקים שהם חפצי צדקי, ויאמרו תמיד יגדל ה’ שבזה שה’ שומר את עובדיו ונותן להם שלום שמו מתגדל בעולם: 35:28: ולשוני תהגה צדקך בעונש הרשעים, וכל היום תהלתך בשכר הצדיקים ושמירתם: 36:1: למנצח, במזמור זה יזכיר טענות היצר ופתויו איך יכונן חציו על יתר לירות במו אופל טענותיו בלב, ואת התשובות אשר בם ננצח אותו, ועז”א למנצח לעבד ה’, בם ינצח עבד ה’ את בעל ריבו, וישב מלחמה שערה בדברים נפלאים ונוראים: 36:2: נאם פשע לרשע בקרב לבי, בקרב לבי ומחשבותי נמצא נאום פשע לרשע, היינו הטענות שידבר הפשע אל הרשע, מצייר כאלו החטא מתוכח עם הרשע, כי השכל יעמוד נגד הפשע ויסרב מלמלאות רצונו, והפשע יערוך טענות כנגדו, ואלה הם כי בכלל המצות והאזהרות שנתן ה’ לנו יש שני דעות, י”א שענין התורה והמצות הוא כמלך מצוה על עבדו זאת תעשה וזאת לא תעשה, שהעבד מחויב לשמוע לקולו מפני פחדו ומוראו בל ישאל כלל מה טעם מצוה זו רק שכן רצה האדון, וי”א שכל המצות הם לתועלתנו, וידמה את ה’ המצוה עליהם כרופא המצוה ומזהיר את החולה מה יאכל ומה לא יאכל, שהחולה ישמע לקולו מצד אהבת עצמו כי חפץ חיים נגד הצד הראשון יטעון הפשע לאמר, אין פחד אלהים לנגד עיניו, הפחד שאתה מפחד מאלהים וענשו הוא דבר אמוניי והוא דבר שאינו נראה לעינים ורבים מכחישים אותו שאין פחד ואין דין וחשבון, ומדוע אין פחד אלהים לנגד עיניו? למה אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה בגלוי לנגד עיני בני אדם? ובזה מכחיש פחד העונש וההשגחה, ככל טענות הפילוסופים הידועים המכחישים הגמול והעונש: 36:3: כי, ונגד הצד הב’ שהמצות והאזהרות הם לתועלת האדם ושיסכים השכל עמהם, הנה החליק אליו בעיניו, שם לפניו הרכסים לדרך חלק, מראה לו שאין השכל המעשי מכריח אל עשיית המצות ומניעת העבירות, ושואל ממנו למצוא עונו לשנוא, שימצא הטעם מדוע ישנא את העון ומדוע ימנע ממנו, והנה הטענה הראשונה ישתמש בה מדרך השכל העיוני, שעל אמונות ההשגחה והשכר והעונש ודומיה יעיין השכל העיוני ולנגדם יצא הפשע במופתים מזויפים עיוניים, והטענה השניה ישמש בה עם השכל המעשיי, שהוא יבחין על הטוב והרע במעשים ובפעולות, ובו יצא הפשע לחפות כסף סיגים על חרש להראות שאין עול בעשות הרע ע”פ טענות לקוחים מהתבונה המעשיית: 36:4: דברי, אחר שספר נאום הפשע וטענותיו, כפי מה שהם בקרב לבו שגם הוא עברו בלבבו טענות היצר ופתויו, יאמר כי הוא בחן כי דברי פיו של הפשע הם און ומרמה שמופתיו אשר לוקח מהשכל העיוני הם מרמה וזיוף, והטענות שטוען מצד השכל המעשי הם און, שמצד שלבו מלא און לכן טוב בעיניו כל רע, ומבאר שמה שטועה בשכל העיוני בא מצד שחדל להשכיל לא מצד שהשכיל רק מצד שלא השכיל, שאם היה משכיל על דבר היה מוצא האמת, ומה שטעה מצד השכל המעשי בא מצד שחדל להיטיב, שאם היה רוצה להיטיב מעשיו היה מרגיש שמצות ה’ הם טובים וישרים: 36:5: און, מבאר שהאדם מצד תולדתו וטבעו נוטה שישכיל את האמת ושייטיב מעשהו ופעולותיו, וראוי שימאס ברע וידבק בטוב, רק ע”י שאון יחשוב על משכבו אם רק יחשוב מחשבת און בעיון או אם רק יתיצב על דרו לא טוב במעשה, הגם שלא יהיה בקום ועשה רק בשב ואל תעשה, שלא יחשוב ויעיין אחרי האמת ולא ישתדל לעשות טוב, זה יצמיח בלבו שורש פורה ראש ולענה עד שרע לא ימאס, ויאמר על רע טוב: 36:6: ה’ עתה בא להתוכח ולהשיב על נאום הפשע וטענותיו, תחלה השיב נגד מ”ש אין פחד אלהים לנגד עיניו, שהיה השאלה מדוע אין ה’ מעניש את הרשעים ומשלם שכר הצדיקים תיכף בעוה”ז, על זה משיב ה’ בהשמים חסדו, ר”ל כי הנהגת ה’ את עולמו תתפרד לשני ראשים הא’ היא ההנהגה הטבעיית הסדורה וקבועה עפ”י חקים קבועים מוגבלים לא ישתנו, כמו יום ולילה קיץ וחרף גשם ובצורת וכדומה, והנהגה זו קבועה בשמים, שעפ”י תנועת הגלגל וסדר המאורות ומהלכתם יחייבו פעלים בשפלים כפי חקם אשר קצב להם יוצרם מראשית קדומים, והנהגה זו נקרא בכתבי הקדש בשם אמונה, כי ה’ שומר אמונתו בם בל ישנה חקם אשר קצב להם, כמ”ש שמים תכין אמונתך בהם, לעולם ה’ דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך, (כמ”ש למעלה ל”ג על וכל מעשהו באמונה) השנית היא ההנהגה הבלתי קבועה, שהשם ישנה הטבע וינהיג הנהגה אחרת פלאיית כפי צורך העת והענין לפי שעה, כמו בעת יצ”מ ובמדבר אשר נגד אבותם עשה פלא, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם גבוהים משמים והם ירמזו תמיד על הנהגה זאת, והנהגה הזאת נקראת בשם חסד, כי בה לא ישמור אמונה וקיום אל חקיו שקצב, רק יעשה כפי חסדו לנוצרי בריתו ועדותיו, והנה כפי המדומה לבני אדם ידמה להם שההנהגה הטבעיית שהיא אמונה קבועה בשמים, והנהגה הנסיית שהיא חסד קבועה בשחקים, רצוני, שהטבע תלך תמיד לפי חקיה הקבועים ולא תשתנה בשום פעם מעצמה, רק עת ירצה ה’ לנהוג הנהגה נסיית יעזוב חקיו הטבעיים וישדד אותם, באופן שהנס אינו בא מן השמים ומהלך הגלגלים רק ע”י העמדת השמים ושביתת כחם והגברת כח השחקים, ולפ”ז השכר והעונש אינם טבעיים רק נסיים, רצוני, שע”י שישמור אדם מצוה או יעבור עבירה לא תשתנה הטבע בעבורו על פי סדר הטבעי, רק עפ”י סדר אחר נסיי אם ירצה ה’ לגמלו או לענשו, עד שיצטרך אל הגמול והעונש רצון מיוחד מאת ה’ והנהגה חדשה בבלתי אמצעי, אבל כל עוד שתונח הטבע על מכונתה יצוייר שיעברו רשעים עבירות גדולות ויצלחו והצדיקים יהיו מעונים ביסורים אם מזלם מחייב זאת, באשר אין קשר למעשה בני אדם עם חקי הטבע, ובזה יטעון הפשע לאמר אין פחד אלהים לנגד עיניו, וכן לפ”ז הנהגת הנס והגמול והעונש שאינו טבעי אינו קבוע רק מתחדש לפי שעה, ולא יצוייר כלל חסד בשמים ואמונה בשחקים, אבל התורה תלמדנו להפך, כי כבר העידה התורה שהטבע בכל פעולותיה נמשכת אחר מעשי בני אדם הטובים או הרעים, שאם ייטיבו מעשיהם יעוררו את הכנור הטבעי המנגן לצאת לקראתם בתופים ובמחולות ולהריק עליהם ברכה, ואם ירעו מעשיהם יתקלקלו סדרי הטבע ומערכותיה יעוררו רעה ומחסור, כמבואר בפ’ בחקותי ובכ”מ, שאם ישמעו מצותיו יתן גשם ומטר וכל טוב, וההפך בהפך, מבואר כי היוצר את העולם הגדול בכלל המיוסד על חקים טבעיים קבועים בלתי משתנים ואת העולם הקטן שהוא האדם אשר הוא לבדו יתנהג עפ”י חקים אחרים בחיריים אשר ישנה אותם בבחירתו, והוא בבחירתו ימשול על חקי גופו הטבעיים ויכריח אותם שיכנעו תחת חקי השכל והרצון הבחיריים לשמוע תורת ה’ ומצותיו, השכיל בחכמתו הבב”ת לקשר הנהגת שני העולמות האלה בקשורים נפלאים דקים וחבלים רוחנים נעלמים, באופן שהנהגת הטבע וחקיה בעולם הגדול יכנעו וימשכו אחר הנהגת המעשים הבחיריים בעולם הקטן, עד שידמו העולם והאדם (כדברי העקדה) כשני כלי זמר הנערכים בערך אחד שיתנענעו טורי הכנור הגדול לפי מה שיפרטו על הכנור הקטן לעומתו, עד שכל מעשי האדם רע או טוב יעורר כנגדו רע או טוב בעולם הגדול, ולפ”ז הנהגה הפלאיית לפי המעשה שהוא החסד נמצא גם בשמים והטבע, שגם היא תתנהג כפי מעשי בני אדם, ועז”א ה, בשמים חסדו, וכן האמונה שהיא הנהגה הקבועה עפ”י חקים קבועים נמצא גם בשחקים שההנהגה השניה הנסיית לפי המעשה אינה מקריית באופן שישדד חקי הטבע לפי שעה, רק טבע אחרת קבועה וסדורה ג”כ לנוסס נסים ליראיו לפי מעשיהם, ועז”א אמונתו עד שחקים: 36:7: צדקתך, אולם יש הבדל בין שני מיני הגמולים, בין הנס הגמור הגלוי הבא משחקים, כמו קריעת ים סוף וירדן וירידת המן שראו הכל שהוא נס לצורך ישראל ולפי מעשיהם, ובין הנס הנסתר הבא על פי הטבע, כמו ירידת המטר לשומרי מצותיו הבא מן השמים שזה בלתי מורגש לכל ורבים יאמרו שעולם כמנהגו נוהג ושהמטר ירד עפ”י טבע לא עפ”י המעשים, וכבר בארתי (בפי’ ישעיה ס’ נ”ט ובכ”מ) שכמו שצדקה ומשפט הבאים אצל בני אדם נבדלים במה שהצדקה מורה על מצות שבין אדם למקום ומשפט מורה על מצות שבין אדם לחברו, כן שני שמות אלה בבואם אצל האלהים מובדלים, במה שהצדקה תורה על המעשים שיעשה ה’ מצד אלהותו והמשפט מורה על המעשים שיעשה בהשקף על בני אדם, לפ”ז הנסים הגלוים שיעשה ה’ נקראים בשם צדקה, כי יעשם מצד אלהותו ורצונו הפשוט מבלי ישקיף על המשפט הטבעי הקבוע, והמשפט מורה על הנהגת הטבע לפי מעשי בני אדם רע או טוב, עז”א צדקתך כהררי אל, שהצדקה שהם הנסים הגלוים הם נראים לכל כהררי אל, אבל משפטיך מה שאתה גומל ומעניש בנסים נסתרים בחקי הטבע הם מכוסים כתהום רבה, עד שלכן יסתפקו רבים בגמול ועונש הזה ויכחישו אותו, עתה מבאר מדוע יהיה כן כי אדם ובהמה תושיע ה’, מצד שהאדם הוא מורכב משני חלקים, חלק א’ הוא בהמה, כי אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, עד שמצד גופו הוא בהמה ונתון תחת חקי טבעיים מוכרחים, ומצד נפשו ושכלו הוא אדם ויכול לבחור ולעשות כפי בחירתו נגד טבעו, ואם היה השכר והעונש גלוי לא היה בוחר בטוב ומואס ברע מצד בחירת השכל, רק מצד טבע גופו, כמו שלא ישתה סם המות מצד טבע גופו, כי כל מה שיעשה האדם בעבור תועלת וערב לגוף, עושה זאת מצד בהמותו לא מצד בחירתו האנושית, שחפשיית הבחירה היא רק אם יעשה הטוב בעבור שהוא טוב ובעבור חק השכל נקי מכל פניה גופנית, ולכן היה מההכרח להסתיר השכר והעונש בתהום רבה כדי שימצא מקום לעשיית המצות מצד החלק שהוא אדם, ובזה הורה ג”כ ברמז איך יצוייר שמעשי האדם הבחיריים יפעלו שנויים בעולם הגדול ובטבע הכולל, כי דוגמת זה נראה באדם עצמו שהגם שגופו הבהמי מוגבל תחת חוקים טבעיים, יוכל האדם מצד שהוא אדם היינו מצד שכלו לשנות את טבע הבהמה ולהמשיכה נגד חקיה הטבעיים עפ”י מעשים שכליים, וכבר בארנו במק”א שה’ ערך את גוף האדם שיכלול בתוכו כל חקים הטבעיים המפוזרים בכל מעשה בראשית, היינו שהוא כולל בתוכו כל העולם הגדול, ובעת תכריע נפשו האנושית השכליית את חקי העולם הקטן וטבעיו תחת ממשלתה, כן תכניע בזה את העולם הגדול, ששניהם ענין אחד: 36:8: מה יקר, עתה בא להשיב נגד טענה השנית של הפשע, מ”ש למצוא עונו לשנוא, שטוען שאינו מוצא בשכלו טעם למצות ה’ ומדוע ישנא את העון, ביחוד ברוב המצות שבין אדם למקום שהפשע טוען עליהם מה בצע במעשים אלה ומה הפסד בהנחתם, ע”ז משיב כי האדם מיוחד בזה מכל נבראי האדמה, שכולם הניחם ה’ אל הטבע לא כן האדם שע”י נפשו האלהית היא נעלה מן הטבע, וצריך להתקדש במעשים מיוחדים, על ידם יקרב אל האלהים וימשוך עליו השפע האלהית ההשגחיית, כי המעשים האלה יש להם סגולה זאת להמשיך עליו כל השפע האלהית ודבקות הרוחניית, עד שנפשו תשוב להיות ממין העליונים ותשוב אח”כ אל העדן הנצחי לחיי עולם, וזה חסד מיוחד אל מין האדם, וז”ש מה יקר חסדך אלהים, חסד זה יקר מאד (שהיוקר הוא מי שמציאותו מעט וכן מציאות הרוחנית והאלהית היא מעט בזה העולם הגשמי), והוא כי בני אדם בצל כנפיך יחסיון, ימליץ שכל הנבראים נתונים אל הטבע זולת מין האדם תדבק בו ההשגחה כנשר על גוזליו ירחף, כן האלהים יסוכך עליו כעוף הפורש כנפיו על גוזליו מצד הקורבה שביניהם מצד שהנפש היא חלק מעצמותו ית’: 36:9: ירוין, והגם שכל צאצאי הטבע הם חוץ לבית ה’ נתונים בחצרותיו החיצונים שהיא הנהגת הטבע, נפשות ב”א הם בני ביתו והיכלו אוכלי לחמו על שלחנו, עד שלחמם אינו לחם הגשמי הטבעי ומימיהם אינו מי מעין ובור, רק לחמם היא מדשן ביתך, לחם אבירים, ומשקם הוא מנחל העדן העליון, שהוא משל אל השפע האלהית תורותיו ומצותיו ויחוד שכינתו ושפע נבואתו, עד שע”י יזכו לכל המעלות הרוחניות, ועתה מי פתי ישאל עוד על טעם המצות שבין אדם למקום, הלא אחר שהאדם מקושר עם האלהים באופן זה, בהכרח שישמור מצותיו שהם האמצעיים המובילים אל התכלית הזה, והם הלחם והמים בם תשבע הנפש בת אלהים הזאת אשר בצל כנפיה תחסה: 36:10: כי עמך, ר”ל כי כל בעלי חיים שהם תחת הטבע ישיגו מן הטבע החיים והאור, החיים להחיות הגוף והאור להוציא המוחשים, אבל החיים הטבעיים הם רק צינור נוזל מן החיים האמתיים אשר מקורו הוא אצל ה’, עד שהחיים הטבעיים והרוחנים יאמר עליהם שם חיים רק בשיתוף השם, כי הרוחנים הם החיים האמתיים הנובעים מן המקור, והגשמיים הם חיים מדומים, וכן האור הגשמי המוציא חוש הראות מן הכח אל הפועל הוא רק ניצוץ מן האור הרוחני האלהי שהוא האור האמתי ושורש לכל האורות, עד שערך האור הגשמיי אל האור הזה כערך החוש אצל האור, כמו שהחוש לא יצא מכח אל הפועל רק ע”י האור, כן האור העולמי לא יקנה מציאות ולא יתראה רק ע”י האור העליון, ועז”א באורך נראה אור, שע”י אורך הנעלם האור נראה ויוצא אל הפועל, כמ”ש לכו ונלכה באור ה’, ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום, שהחיים האמתיים הם הדבקות בה’, והאור האמתי הוא אור ה’ והדרו, ואחר שהמצות הם סולמות ושליבות שבם ידלה האדם ממקור החיים ויראה לחזות באור ה’, והעברות הם המות והחשך האמתי, הנה כבר תמצא מענה אל נאום פשע למצוא עונו לשנא: 36:11: משוך, עפ”י הצעה זאת מבקש מאת ה’ שימשך חסדו וצדקתו אל אותם הבלתי נפתים אחר טענות הפשע הבא להתעות את האדם בין בעיון בין במעשה, רק הם מישרים דרכם בין בעיון לדעת את ה’ כמ”ש ליודעיך, ובין במעשה לישר את הלב לקיים מצותיו בלי שום נטיה ופקפוק רק בלב ישר, והנה יודעי ה’ הם ישיגו חסדו, שהם יודעים שה’ מנהיג בהנהגה נסיית פלאיית לפי הזמן והמעשים, וע”י ידיעה זו ימשוך ה’ עליהם חסדו, וישרי לב במעשים שבין אדם למקום שנקראים צדקה בכתבי הקדש, וכן ימשוך ה’ עליהם צדקתו: 36:12: אל תבואני, ולכן אני מבקש בל אכשל בטענות הפשע בשני אלה בין בעיון בין במעשה, נגד העיון מבקש אל תבואני רגל גאוה, שהגאוה היא סבת הכשלון בעיונים במה שאחר הטבע וכ”ש בחכמת אלהית, במה שיתגאה שאין דבר נעלם מהשגתו, ולא ידע שיש דברים הסגורים בפני שכל האדם, שיש גבול להשגתו ואא”ל שישיג בדברים מופשטים מחומר, כמבואר בחכמת בקור התבונה, וכמ”ש דוד המלך ע”ה ה’ לא גבה לבי, ונגד המעשה אמר ויד רשעים אל תנדני, היד מציין הפעולות, בל ינידהו ידי רשעים לפעול פעולת רשע: 36:13: שם, ר”ל הגם שידעתי שפועלי און יצליחו לפעמים בעוה”ז, הנה שם בעולם הנצחי, נפלו פועלי און, שמה שיצלחו פה הוא כדי שיפלו שם נפילה עולמית, שלא יוכלו קום, כי הנופל בעוה”ז יקום בעוה”ב לא כן הנופל שם שענשו נצחי לא יקום לעולם: 37:1: לדוד, ידבר על מעלות הבוטח בה’ וההבדל בינו לבין הבלתי בוטח, אל תתחר, ר”ל המשים לב אל רוע דרך המרעים ואל הצלחתם, אז או שנפשו תגעל בדרכם ויתחר בם, או שיקנא בהצלחתם וירצה להיות כמוהם, לעומת הא’ אמר אל תתחר במרעים, ולעומת הב’ אמר אל תקנא בעושי עולה, ומפרש נגד אל תתחר במרעים כי כחציר מהרה ימלו, שהחציר אינו מאריך ימים רק שמתיבש לפני כל העשבים, וא”כ א”צ לתחר בם (או שיחרה אפו על הצלחתם) כי בל”ז ימלו מהרה, ונגד אל תקנא בעושי עולה כי גם בעת שמצליחים אין הצלחתם הצלחה, שהם דומים כירק דשא שהוא נבל גם בעודהו באבו כי אין בו ממש, כן גם בעודם מצליחים אינה הצלחה אמתית, בטח בה’, ואז תהיה הצלחתך הצלחה אמתית מכמה טעמים, א. ועשה טוב, שעם בטחונך תעשה טוב, לא הצלחת המרעים שעושים רע, ותנאי ההצלחה שידע המצליח שמעשיו טובים ושהוא ראוי אל ההצלחה, ב. המרעים צריכים לעבור ימים ונהרות לבקש סבות הצלחתם ואתה תשכן ארץ, כי יתן טרפך בכ”מ, ג. הבלתי בוטח ירא תמיד פן יחסר לחמו ואוצר וכונס ואינו נהנה ממנו, ואתה רעה אמונה, תתדמה ככבש במרחב שרועה ומאמין שההרים יצמחו תמיד חציר ועשב: 37:4: והתענג על ה’, שהעונג שלך יהיה ענין נפשי בה’, משא”כ המרעים שנפשם תתעצב כי רחוק ממנה משיב נפשה, ה. שהמרעים לא ימצאו משאלות לבם לעולם, יש לו מנה מבקש מאתים, אבל הבוטח בה’ יתן לך משאלות לבך: 37:5: גול, ו. הבלתי בוטח אינו יודע האמצעים והדרכים שע”י ימצא טרפו וצריך לבקש דרכים רבים, אבל אתה תגול אל ה’ גם דרכך, ותבטח עליו כי הוא יעשה ויכין גם הדרך שבו תגיע אל מחוז חפצך: 37:6: והוציא ז. המרעים צריכים לעשות במחשך מעשיהם כי תשיגם בוז וכלימה על רוע מעשיהם, אבל ה’ יוציא לאור צדקך, ח. המרעים יתיראו משופטי ארץ שיעשו בהם שפטים אבל הבוטח יוציא ה’ משפטך כצהרים: 37:7: דום, מוסיף לאמר שגם בעת אשר לא תמצא חית ידך וטרפך בכ”ז אל תתחר, רק דום לה’ והתחולל לו, עשה א”ע מיחל ומקוה לו, אל תתחר גם אז במצליח דרכו, ר”ל שיש רשע שדרכו מוצלח מצד המזל, ויש שמצליח ע”י שהוא עושה מזימות ומחשבות עמוקות וממציא בזה עניניו וצרכיו, אל תתחר בכ”ז רק הרף מאף, שהגם שההצלחה רחוקה ממך אל יהי לך אף ע”ז נגד ה’, וגם עזוב חמה שהוא הכעס הפנימי בלב, ואל תתחר, בשום אופן, כי מה שתתחר יהיה אך להרע לך, כי טוב לך שתהיה דל בוטח משתהיה עשיר בלתי בוטח, כי טוב אחרית דבר מראשיתו ואז יתראה ההבדל בין המרעים ובין הבוטחים בה’: 37:9: כי מרעים יכרתון לבסוף, אבל קוי ה’ המה יירשו ארץ הם יירשו את המרעים הנכרתים ולא תאמר שזה יהיה לזמן רחוק, כי ועוד מעט בזמן קרוב, ואין רשע והרשע יהיה אין, ולא זאת לבד כי והתבוננת על מקומו, אם תתבונן היטב בעת שהוא עדיין על מקומו, הוא ג”כ איננו, כי הצלחתו רק הצלחה מדומה, אבל וענוים נעלים ממנו בשתי אלה, א. בהתמדת הצלחתם לבסוף שהמה יירשו ארץ לבסוף, ב. שהצלחתם לא תהיה הצלחה מדומה (כמו הרשע שלבו מלא פחד ורוגז) רק והתענגו על רוב שלום: 37:12: (יב-יג) זומם, מוסיף לאמר גם אם תראה שהרשע זומם וחושב מחשבות להרע לצדיק, וחורק עליו שניו, וה’ אינו עושה לו מאומה רק ישחק לו ומראה לו פנים שוחקות, גם אז אל תתחר כי זה האות כי ראה כי יבא יומו, שה’ רואה ויודע שזה עצמו יהי’ סבת מפלתו ולכן שוחק לו, ומוסיף לאמר וגם אם תראה כי (יד-טו) חרב פתחו רשעים, שלא לבד שזמם על הצדיק במחשבה כי גם פתחו את החרב ודרכו קשתם, ומפרש שדרכו קשתם להפיל עני ואביון, ופתחו חרבם לטבוח ישרי דרך שאת עוברי דרך שרוצים לגזול ממונם יהרגו בחרב מקרוב ואת העני שאין להם מה לגזול ממנו יהרגו בחץ מרחוק, ור”ל הגם שפתחו חרב וה’ ישחק להם, הוא כי ראה כי יבא יומם, כי עי”כ חרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה, ולכן שחק להם להפילם בפועל כפיהם: 37:16: (טז-יז) טוב, ובזה תראה איך שטוב המעט שיש לצדיק, מהמון רשעים הגם שהם רבים, כי הלא תראה שזרועות רשעים תשברנה הגם שהיה אתו חיל רב ועוזרים רבים נגד הצדיק העני בכ”ז נשברו זרועותיו ולא יכול לעשות רע להצדיק והצדיק הגם שהיה לו רק כח מעט נגדו, התקומם נגדו כי סומך צדיקים ה’, ואין מעצור לה’ להושיע ברב או במעט: 37:18: יודע, מבאר עוד הבדלים בין הבוטח ובין המרעים, שהמרעים לא יחצו ימיהם אבל יודע ה’ ימי תמימים, ושומר אותם שיהיו ימיהם בתמימות, והרשע לא ינחיל עשרו לבניו אבל נחלתם לעולם תהיה: 37:19: לא, המרעים לא ימצאו מחסה בעת רעה כמו בעת דבר ומלחמה, והתמימים לא יבושו בעת רעה, המרעים לא ימצאו מזון בעת רעב והתמימים בימי רעבון ישבעו: 37:20: כי, נגד מ”ש שה’ יודע ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, אומר אבל רשעים יאבדו ולא יכלו ימיהם ולא ישאר נחלתם, ונגד מ”ש לא יבושו בעת רעה אומר אבל אויבי ה’ יהיו דומים אז כיקר כרים, כצאן הפטומות על נאות דשא שבימי רעבון עת רעה כלו בעשן כלו, כמ”ש ישעיה ה’ על ורעו כבשים כדברם עי”ש: 37:21: לוה, מביא עוד ראיה בהבדל שבין הבוטח להבלתי בוטח, שהבלתי בוטח לא ישליטנו אלהי’ ליהנות מעשרו שלא לבד שלא יחון דל כי גם לוה רשע ולא ישלם כי ירא פן יכלה ממונו, והצדיק לא לבד שישלם חובותיו כי עוד חונן בהלואה לאחרים וגם נותן צדקה בתורת מתנה, וזה מפני כי מבורכיו יירשו ארץ, שהצדיק ברכת ה’ עליו וברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, אבל הרשע חל עליו קללת אלהים ומקולליו יכרתון לבסוף, וכל מה שיש לו אינו שלו: 37:23: מה’, מבאר עוד שגם אם תראה שהבוטח בה’ יפול לפעמים ממדרגתו, גם זה הוא בהשגחת ה’ לטובתו, שאחר שמה’ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, ר”ל שבין הדרך שאליו ילך הוא קבוע מה’, שה’ בוחר לפניו הדרך אשר יחפץ, וגם הצעד על הדרך הוא ג”כ מה’, כמ”ש כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו כמש”פ שם שבין התכלית שאליו מגמת פניו ובין ההליכה אל התכלית וההשתדלות שהיא הכנת צעדיו הכל מה’ וא”כ אם תראה. כי יפול, ולא יוכל ללכת בדרך שרצה לילך, תדע שלא יוטל ויושלך שם, כי נפילתו היתה לטובתו וה’ סומך ידו בזה, שה’ ראה שדרך זה שרצה לילך הוא לרעתו, שיוזק בו או בגוף או בנפש, והזמין לו מכשול שיפול ויתעכב מלכת בדרך הזה לטובתו, וכן אם נפל ממדרגתו והצלחתו בודאי היה זה לטובתו באותה שעה, ובכ”ז נער הייתי גם זקנתי ובחנתי תולדות הימים, ולא ראיתי שיהיה הצדיק נעזב עד שזרעו יהיה מבקש לחם, כי לא יעזב לעולם, ואם לא הצליח הוא יצליחו בניו, כי ראיתי את הצדיק אשר כל היום חונן ומלוה עד שנעשה עני עי”כ, בכ”ז זרעו לברכה ותשוב ההצלחה ביד בניו, וצדקת אביהם תהיה ברכה לבניו, ולכן סור מרע ועשה טוב ואל תדאג על רעת הזמן ותהפוכותיו רק שכן לעולם בשלוה ובטחון: 37:28: (כח-כט) כי ה’ אוהב משפט, כי אחר שה’ משגיח בעולם בודאי יעשה משפט, ומזה מבואר שלא יעזוב את חסידיו, שזה נגד המשפט והצדק, ובודאי לעולם נשמרו מן ההשגחה, וא”כ יחויב מהמשפט האלהי ושמירתו את חסידיו שזרע רשעים נכרת וצדיקים יירשו ארץ, שהם יהיו לבסוף היורשים של זרע רשעים הנכרתים והם ישכנו על הארץ לעד, וא”כ הצלחת הרשע ועשרו הוא שיכין עושר ונכסים אל הצדיקים יורשיו והם יצליחו לבסוף וההצלחה תשאר בידם לנצח: 37:30: פי צדיק, מבאר עוד איך יחוייב זה עפ”י המשפט והצדק, שאחר שהצדיק פיו יהגה חכמה ויתנהג כפי חקי החכמה, ולשונו תדבר משפט, בין אדם לחברו שיבין דרכי המשפט והצדק בבינתו, וגם תורת אלהיו בלבו שמאמין בתורת ה’ ושומר אותה בלבו, ולא תמעד אשוריו שלא ימעד מדרכי האושר שכל מעשהו ומהלכו הוא לאושר הנפש, ובכ”ז צופה רשע לצדיק, שהוא עליו כצופה לעיין על דרכו להטותו מדרך הטוב ולהחטיאו, וגם הוא מבקש להמיתו בגופו, וא”כ מבואר שראוי על פי המשפט שה’ יצילהו בשמירתו משני אלה, שנגד מה שמבקש להמיתו ה’ לא יעזבנו בידו ונגד מה שהוא צופה עליו להרשיעו. ה’ לא ירשיענו בהשפטו ויגלה צדקתו לעיני כל, וכמ”ש כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי כמש”ש: 37:34: קוה אחר שבאר עניני הבוטח ותועלת הבטחון לשני העולמות. וכי לפעמים לא יצליח הצדיק בעוה”ז כדי להטיבו באחריתו ושלא יושבת מאושר עוה”ב. אומר קוה אל ה’, כי הכל הוא לטובתך, ושמור דרכו המתן על דרכו כי יובילך אל ארצות החיים הנצחיים בחיים טובים מאלה ואם לא ירשת ארץ התחתונה השפלה ירוממך לרשת ארץ אחרת העומדת ברום עולם שהיא ארץ החיים הנצחיים, אשר שם תראה בהכרת רשעים איך תכרת נפשם מקרב עמם בעוה”ב: 37:35: ראיתי והגם שראיתי שיקרה לפעמים שיש רשע עריץ והוא מתערה בעוה”ז בבנים ובבנות ובעושר כאזרח רענן שהוא מלא שרשים וענפים וסעיפים, בכ”ז: 37:36: ויעבר בעת שעבר מן העולם, והנה איננו בעוה”ז ואבקשהו אם ימצא בעולם השני ששם ימצאו העוברים מזה העולם ולא נמצא שם כי נפשו תאבד מעולם הבא: 37:37: שמר תם לכן היה בתמימות, ואל תשים לב להצלחת הרשעים בעוה”ז, כי יש עולם אחר ששם יבא במשפט על כל נעלם. וראה ישר שם תראה יושר ה’ בענין גמול הצדיק והרשע כי אחרית לאיש שלום הצדיק יש לו אחרית בעולם הנפשות שהיא אחרית האדם, אבל. ופושעים נשמדו יחדו, בעת השמדם ישמדו יחד ר”ל הנשמה עם הגוף ביחד עד שגם אחרית רשעים נכרתה שנכרתה נפשם שהיא אחרית האדם וא”כ אין שאלה כלל ממה שהצליח הרשע בעוה”ז. כי ה’ משלם אל שונאיו להאבידו. וכן אין שאלה על יסורי הצדיקים. כי תשועת צדיקים הוא מה’, שיושעו תשועת עולמים בעולם הנצחי לפני ה’, ובכ”ז גם בעולם הזה לא יעזבם מכל וכל כי הוא מעוזם בעת צרה להצילם מצרת הזמן: 37:40: ויעזרם ה’ ויפלטם מרעת הזמן, וגם יפלטם מרשעים ויושיעם שלא יוכלו להרע להם, וזה מפני שחסו בו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור לה — “ריבה ה’ את יריבי” — בקשת תגמול מאויב שבגד בחסד
- אפיון - בחירה ודחייה | מזמור לז — “אל תתחר במרעים” — חכמה: אל תקנא ברשע, כי קצרה דרכו
הערות
מילה נדירה: וָ/עַיִן (Strong’s H5871) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,יהושע,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מזמור לו: “נאם פשע לרשע בקרב לבי” — תיאור פנימי של ההרשעה, “אין פחד אלוקים לנגד עיניו”. מזמור לז — אקרוסטיכון: שיר חכמה אלפביתי ארוך — “הרף מאף ועזוב חמה” — עצה מעשית נגד קנאה.