תהלים כט-ל — “הבו לה’ בני אלים”
פסוקים
מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַ֝יהֹוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃ הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּחֲו֥וּ לַ֝יהֹוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃ ק֥וֹל יְהֹוָ֗ה עַל־הַ֫מָּ֥יִם אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הֹוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃ קוֹל־יְהֹוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הֹוָ֗ה בֶּהָדָֽר׃ ק֣וֹל יְ֭הֹוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הֹוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃ וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃ קוֹל־יְהֹוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃ ק֣וֹל יְ֭הֹוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הֹוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃ ק֤וֹל יְהֹוָ֨ה׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֢ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃ יְ֭הֹוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הֹוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃ יְֽהֹוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהֹוָ֓ה׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃ מִזְמ֡וֹר שִׁיר־חֲנֻכַּ֖ת הַבַּ֣יִת לְדָוִֽד׃ אֲרוֹמִמְךָ֣ יְ֭הֹוָה כִּ֣י דִלִּיתָ֑נִי וְלֹֽא־שִׂמַּ֖חְתָּ אֹיְבַ֣י לִֽי׃ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָ֑י שִׁוַּ֥עְתִּי אֵ֝לֶ֗יךָ וַתִּרְפָּאֵֽנִי׃ יְֽהֹוָ֗ה הֶעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי (מיורדי) [מִיׇּֽרְדִי־]בֽוֹר׃ זַמְּר֣וּ לַיהֹוָ֣ה חֲסִידָ֑יו וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קׇדְשֽׁוֹ׃ כִּ֤י רֶ֨גַע׀ בְּאַפּוֹ֮ חַיִּ֢ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה׃ וַ֭אֲנִי אָמַ֣רְתִּי בְשַׁלְוִ֑י בַּל־אֶמּ֥וֹט לְעוֹלָֽם׃ יְֽהֹוָ֗ה בִּרְצוֹנְךָ֮ הֶעֱמַ֢דְתָּה לְֽהַרְרִ֫י־עֹ֥ז הִסְתַּ֥רְתָּ פָנֶ֗יךָ הָיִ֥יתִי נִבְהָֽל׃ אֵלֶ֣יךָ יְהֹוָ֣ה אֶקְרָ֑א וְאֶל־אֲ֝דֹנָ֗י אֶתְחַנָּֽן׃ מַה־בֶּ֥צַע בְּדָמִי֮ בְּרִדְתִּ֢י אֶ֫ל־שָׁ֥חַת הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ׃ שְׁמַע־יְהֹוָ֥ה וְחׇנֵּ֑נִי יְ֝הֹוָ֗ה הֱֽיֵה־עֹזֵ֥ר לִֽי׃ הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֮ לְמָח֢וֹל לִ֥֫י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה׃ לְמַ֤עַן׀ יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם יְהֹוָ֥ה אֱ֝לֹהַ֗י לְעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽךָּ׃
פירוש רש”י
29:1: הָבוּ לַה׳. הָכִינוּ לַה׳ וְהָכִינוּ לוֹ, אַתֶּם, בְּנֵי אֵילֵי הָאָרֶץ; מִכָּאן שֶׁאוֹמְרִים ׳אָבוֹת׳ (ראש השנה לב.). וּמְנַחֵם חִבֵּר הָבוּ לְשׁוֹן נְתִינָה: | אֵלִים. שָׂרִים (ס״א אינו): | הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז. מִכָּאן שֶׁאוֹמְרִים גְּבוּרוֹת (ראש השנה לב.): 29:2: כְּבוֹד שְׁמוֹ. זוֹ קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם (ראש השנה לב.), וְיֵשׁ בְּמִזְמוֹר זֶה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת, וּכְנֶגְדָּן תִּקְּנוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת: 29:3: קוֹל ה׳ עַל הַמָּיִם. עַל יַם סוּף יַרְעֵם מִשָּׁמַיִם ה׳ וְגוֹ׳ (תהלים יח:יד): | הִרְעִים. טוֹרְמִינְטָאוּ״שׁ בְּלַעַ״ז: 29:4: קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ. בְּשָׁעַת מַתַּן תּוֹרָה צִמְצֵם אֶת קוֹלוֹ לְפִי כֹּחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״ (שמות יט:יט) – בְּקוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה (ברכות מה.): 29:5: קוֹל ה׳ שׁוֹבֵר אֲרָזִים. הָאֻמּוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז:י) ״וַיַּרְעֵם ה׳ בְּקוֹל גָּדוֹל עַל פְּלִשְׁתִּים וְגוֹ׳״, (ישעיהו ל:לא) ״כִּי מִקּוֹל ה׳ יֵחַת אַשּׁוּר״. וּבִשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה (דברים ה:כג) ״כִּי מִי כָל בָּשָׂר וְגוֹמֵר וַיֶּחִי״ – אַתָּה שָׁמַעְתָּ וְחָיִיתָ, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹמְעִים וּמֵתִים (תנחומא, שמות כה): 29:6: וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל. אֶת הָאֲרָזִים וְאֶת הֶהָרִים שֶׁבָּאוּ לִשְׁמֹעַ מַתַּן תּוֹרָה (שמות יט:יז): | לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן. שֵׁמוֹת הֶהָרִים: 29:7: חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. טַיְלַנְ״ט בְּלַעַ״ז, וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (מכילתא יתרו בחדש ט), שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת יוֹצֵא בְּלַהֲבוֹת אֵשׁ מִפִּיו וְנֶחְקָק עַל הַלּוּחוֹת כְּתַבְנִיתָם: 29:8: יָחִיל מִדְבָּר. לְשׁוֹן ״חִיל כַּיּוֹלֵדָה״ (ירמיה ו:כד; תהלים מח:ז): | יָחִיל ה׳ מִדְבַּר קָדֵשׁ. הוּא מִדְבַּר סִינַי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (שבת פט.): חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: מִדְבַּר סִינַי, מִדְבַּר צִין, מִדְבַּר קָדֵשׁ, מִדְבַּר קַדְמוֹת, מִדְבַּר פָּארָן. מִדְבַּר קָדֵשׁ שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו: 29:9: קוֹל ה׳ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. יְפַחִיד וְיָחִיל לֶעָתִיד אֶת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁהֵם עַכְשָׁיו עוֹמְדִים בְּחוֹזֶק כְּאַיָּלוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת״ (תהלים יח:לד). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס: כָּאֵילִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כָּאַיָּלוֹת, כַּנְּקֵבוֹת שֶׁרַגְלֵי הַנְּקֵבוֹת עוֹמְדוֹת בְּיוֹשֶׁר יוֹתֵר מִן הַזְּכָרִים. לָשׁוֹן אַחֵר: יְחוֹלֵל קְרִיאָ״ה בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי״ (משלי ח:כה) (ס״א אינו): | וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת. כְּמוֹ ״מַחְשֹׂף הַלָּבָן״ (בראשית ל:לז), יְקַלֵּף עֲצֵי הַיַּעַר, כְּלוֹמַר יַפְשִׁיט מִכְּבוֹדָם הַמְּשׁוּלִים כַּעֲצֵי הַיַּעַר ״אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ״ (עמוס ב:ט): | וּבְהֵיכָלוֹ. שֶׁיִּבָּנֶה: | כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. הַכֹּל יְקַלְּסוּהוּ שָׁם וְיֹאמְרוּ: 29:10: ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב. בִּגְדֻלָּתוֹ יְחִידִי, וְגַם עַתָּה וַיֵּשֶׁב ה׳ לְבַדּוֹ מֶלֶךְ לְעוֹלָם, ״וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף״ (ישעיה ב:יח), אֲבָל לְעַמּוֹ יִתֵּן עֹז וּבִרְכַּת שָׁלוֹם. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה (מדרש תהלים כט:ב) שֶׁנִּתְפַּחֲדוּ וְנִתְבַּהֲלוּ הָאֻמּוֹת וּבָאוּ לָהֶם אֵצֶל בִּלְעָם וְאָמְרוּ לוֹ: מַה קּוֹל הֶהָמוֹן שֶׁשָּׁמַעְנוּ? שֶׁמָּא מַבּוּל הוּא בָּא לְהָבִיא לָעוֹלָם? אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל, אֶלָּא קוֹל הֶהָמוֹן שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן תּוֹרָה לְעַמּוֹ: 30:1: שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת. שֶׁיֹּאמְרוּהוּ הַלְוִיִּם בַּחֲנֻכַּת הַבַּיִת בִּימֵי שְׁלֹמֹה: 30:2: אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי. הִגְבַּהְתָּנִי: | וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אוֹיְבַי לִי. כְּמוֹ עָלַי, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין לְדָוִד חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וּכְשֶׁרָאוּ שֶׁבִּשְׁבִילוֹ נִפְתְּחוּ הַדְּלָתוֹת לָאָרוֹן, אָז יָדְעוּ שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן, וְנֶהֶפְכוּ פְּנֵי שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה (שבת ל.): 30:3: וַתִּרְפָּאֵנִי. הִיא סְלִיחַת עָוֹן, כְּמוֹ ״וְשָׁב וְרָפָא לוֹ״ (ישעיהו ו:י): 30:4: מִיָּרְדֵי בוֹר. כְּמוֹ מִירִידָתִי לַבּוֹר, שֶׁלֹּא אֵרֵד לַגֵּיהִנֹּם: 30:5: זַמְּרוּ לַה׳ חֲסִידָיו. עַל מָה שֶׁעָשָׂה לִי, כִּי יְכוֹלִים אַתֶּם לַחֲסוֹת בּוֹ שֶׁיֵּיטִיב לָכֶם; וַאֲפִלּוּ אַתֶּם שְׁרוּיִים בְּצַעַר, אַל תִּירָאוּ: 30:6: כִּי רֶגַע. קָטָן בְּאַפּוֹ: | חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. וְחַיִּים אֲרֻכִּים יֵשׁ בְּהֵרָצוֹתוֹ וּבְהִפָּיְסוֹ (ברכות ז.): 30:7: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי. בְּשַׁלְוָתִי הָיִיתִי חוֹשֵׁב לֹא אֶמּוֹט לְעוֹלָם, אֲבָל אֵין הַדָּבָר בִּרְשׁוּתִי כִּי אִם בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּרְצוֹנוֹ הֶעֱמִיד אֶת הֲרָרִי, אֶת גְּדֻלָּתִי, לִהְיוֹת עֹז, וְכֵיוָן שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנִּי, מִיָּד הָיִיתִי נִבְהָל: 30:9: אֵלֶיךָ ה׳ אֶקְרָא וְגוֹ׳ וְאֶתְחַנָּן. תָּמִיד לֵאמֹר לְפָנֶיךָ: מַה בֶּצַע בְּדָמִי וְגוֹ׳, וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ קוֹלִי וְהָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי: 30:12: פִּתַּחְתָּ. אֵלַאקְ״שׁ בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ (בראשית כד:לב) ״וַיְפַתַּח אֶת הַגְּמַלִּים״, וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ כָּל הַמִּזְמוֹר עַל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר וְהָמָן, בִּפְסִיקְתָּא זוּטָא (פסיקתא זוטרתא): | וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי, אָמַר הָמָן. אֵלֶיךָ ה׳ אֶקְרָא, אָמְרָה אֶסְתֵּר וְכוּ׳ עַד הָיָה עוֹזֵר לִי. הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, אָמַר מָרְדֳּכַי וְכָל יִשְׂרָאֵל:
פירוש רד”ק
29:1: מזמור לדוד הבו ליהוה בני אלים הבו ליהוה כבוד ועז: הבו ליי’ כמו תנו ליי’ כבוד, תנו עז לאלהים (תהלים סח לה). והנתינה בדבור ובהודאה. והכפל כמנהג הלשון לחזק הדבר. וכפל עוד ואמר: 29:2: הבו ליהוה כבוד שמו השתחוו ליהוה בהדרת קדש: שתתנו לו בדבריכם הכבוד והקדשה. כי ההדר הוא הכבוד כמו (ויקרא יט לב): והדרת פני זקן. 29:3: דרשו רבותינו זכרם לברכה (מכלתא יתרו בחדש ה; ספרי שמג; בבלי זבחים קטז א) בזה המזמור שנאמר על יום מתן תורה. ואמרו: כי הקול הגדול שיצא מן השמים עבר תחלה על המים. ועל איזה מים? על מים רבים, והם מי הים. 29:4: ואמר: קול יי’ בכח, כלומר קול יי’ בא בכח על המים ואחר כך בא בהדר על ישראל. כלומר כדי שלא ימותו ישראל מפני הקול החזק היוצא העבירו במים תחלה להתיש כחו שם ואחר כך בא לישראל בהדר שיוכלו לסבלו. ואף על פי כן נבהלו באותו הקול ואמרו (שמות כ יט): ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. 29:5: ואמר: קול יי’ שבר ארזים שאותו הקול שבר ארזים וירקידם כמו עגל. 29:6: וירקידם כמו עגל לבנון ושרין כמו בן ראמים: 29:7: ואמר: קול יי’ חצב להבות אש כמו שאמר (שם יח): את הקולת ואת הלפידם. ואמר: קול יי’ יחיל מדבר, כי רעשו ההרים והמדברות. וכן האילות וחיות השדה חלו וכאבו לאותו הקול. ואמר: ויחשף יערות, כי בנפול הארזים הנה היערות חשופים. ואמר: ובהיכלו כלו אמר כבוד, בהר סיני. וחשבו אמות העולם כי היה משחית העולם כמו שעשה במבול. ואמרו מלאכי השרת: יי’ למבול ישב, ונשבע שלא ישחית עוד העולם. וזה הקול שאתם שומעים הוא יי’ שנותן תורה לעמו ישראל; וזהו שאמר: יי’ עז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה שנאמר (ישעיהו כז ה) או יחזק במעזי. והמפרשים פרשו המזמור דרך פשוטו על נפלאות הבורא הנראות בארץ. ובני אלים הם הככבים, המלאכים הם אלים, והככבים כבנים להם. וכתב החכם רבי אברהם בן עזרא (במקומו אך בשנוים גדולים): כי הטעם להזכיר הככבים כי כפי מערכתם ירדו הגשמים בעזרת אלהי האלהים. ופרוש אלים: תקיפים. ודבר על המטר ואמר: קול יי’ על המים. ורדת המטר הוא מהנפלאות הגדולות, כמו שכתוב (איוב ה ט): עשה גדלות ואין חקר; ואמר אחריו (שם י): הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות. ואמר אליהוא (שם לז ה): ירעם אל בקולו נפלאות עשה גדלות ולא נדע. והמטר יבא עם הרעים והברקים שהם להבות אש ואבני הברד ששוברים הארזים. או הרעש המרעיש הארזים וירקידם כמו עגל. והזכיר לבנון ושרין שהם בארץ ישראל. ודבר על ההוה ועל הקרוב; וכן דרך הלשון. וכן הרעש יחיל המדבר. והזכיר מדבר קדש שהוא מדבר גדול. והזכיר האילות כי לידתן קשה שרחמן צר, ומחזק הקול יפחדו ויחוללו ויפתח רחמן. ויחשף יערות בנפול הארזים. ובהיכלו השמים. כלו אמר כבוד כמו שאמר: הבו ליי’ בני אלים. ואמר: יי’ למבול ישב, כי במים השחית הרשעים שלא היו מכירים מלכותו. והוא ישב מלך לעולם. והשאיר נח ובניו שהיו צדיקים, וידעו הבאים אחריו כי הוא מושל עולם ובידו להמית ולהחיות. ואמר: יי’ עז לעמו יתן, שיצילם מנזק הרעם והברקים והרעש ומכל צרה שתבוא בעולם. ולפי דעתי כי המזמור הזה לעתיד לימות המשיח. ובני אלים הם ישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב. והמשיל מלכי האמות לארזים כמו שהוא מנהג הכתוב, כמו שנאמר (יחזקאל לא ג): הנה אשור ארז בלבנון, וכל הפרשה. וכן נמשלו להרים כמו שאמר (ישעיהו נד י): ההרים ימושו והגבעות תמוטינה והוא משל על מלכי האמות. וכן נמשל חרבן האמות לחורב המים לפי שהם שלוים ומלאים ושקטים בזה העולם מכל טוב כשמים לים מכסים. והמשיל חרבנם לחורב המים כמו שאמר (ירמיהו נא לו): והחרבתי את ימה; ואמר (ישעיהו יא טו): והחרים יי’ את לשון ים מצרים. ואפשר שזה הוא כמשמעו כי כן יהיה לעתיד. ואמר: קול יי’ על המים רצונו לומר: על שלות ועל שפע האמות ועל טובם הרב. ואמר כי אל הכבוד ירעים עליהם בקולו, רצונו לומר: ישחיתם. ואז יראה כבודו לנשארים ויאמרו עליו: אל הכבוד! קול יי’ בכח: קול יי’ יבא להם בכחו ובהדרו ובכבודו עד שיכירו כי כל כחם הבל ואין לאל ידם להנצל ממנו. ומה שהמשיל האבידו אותם לקול לפי שהקול לא יראנו האדם ולא ירגישנו כי אם בשמע ויבהיל ויפיל וימית, כן ילחם יי’ עליהם בלא חרב ובלא חנית. ויתכן לפרש הענין כמשמעו: כי במלחמת גוג ומגוג שילחם האל כתוב (יחזקאל לח כב): ונשפטתי עמו בדבר ובדם וגשם שוטף וגומר. ויהיה אותו הקול לאמות העולם בכח שימיתם ויפילם, ויהיה לישראל בהדר שלא יזיקם. קול יי’ שבר ארזים הם התקיפים והחזקים מהאמות. ואמר: ארזי הלבנון לפי שהוא יער בארץ ישראל ויש בו ארזים גבהים. ואף על פי שיש במקומות אחרים וחזקים גבהים כמוהו, או יותר מהם, הנביאים היו מדברים על ההוה ועל הקרוב אליהם. וכן אמר הנביא (שם לא ג) על מלך אשור: ארז בלבנון. וכן לבנון ושרין שהם הרים בארץ ישראל. וכן (תהלים פט יג): תבור וחרמון בשמך ירננו. וירקידם כמו עגל: הארזים ירקדו כמו עגל שהוא קל בעודו קטן ורוקד ורץ. ורצונו לומר: שיפילם ויניעם ממקומם שיראה שירקדו מן קול הרעם. והרעש יעשה זה לארזים הגבוהים. וכן תהיה יד יי’ בעמים החזקים כארזים וכהרים. וכן ההרים כמו לבנון ושרין ירקידם. וכן אמר על דרך משל גם כן (שם קיד ד): ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן. כמו בן ראמים כי כמו הראם הקטן הוא קל ורוקד כן יניע האמות ויטלטלן ממקומן. קול יי’ חצב להבות אש כמו קול הרעש שחצב בו להבות אש והם הברקים שישרפו כן יצא חרון אפו עליהן שישרפן ויכלן. 29:8: קול יי’ יחיל מדבר יכאיב המדבר והוא על דרך משל כמו (מלכים ב ג יט): וכל החלקה הטובה תכאבו באבנים. וכן אמר (תהלים קיד ז): מלפני אדון חולי ארץ. והזכיר מדבר לפי שאין בו ישוב ובנין יראה ארכו ורחבו יותר. ואמר מדבר קדש לפי שהוא מדבר גדול ונורא כמו שאמר (דברים א יט): המדבר הגדול והנורא ההוא ואמר (שם מו): ותשבו בקדש ימים רבים. ורצונו לומר: יחיל מדבר העמים וארצותם. 29:9: קול יי’ יחולל אילות והם הקלים ברגליהם. והחזקים המשילם בארזים ובהרים, והקלים המשילם באילות *אמר שלמה הקטן בן מאיר עטרת השלמים (זכרו לברכה!) אין שום ספק אצלי שהמשורר הקדוש הזה באמרו: יחולל אילות היתה כונתו למין ממיני העצים הקשים כמו אלה ואלון וכדומה (ולא לחיה הקלה ברגליה כי מה לה ולכפל במלות שונות: ויחשף יערות?); ויחולל כמו יחיל: ובזה יובן הדבר היטב. ואחרי ראי מצאתי כי כן פרש החכם Lowth, ובעקבותיו הלכו ידידי ותלמידי החכם Jennings והחכם Lowe. שהן קלות ברגליהן; רוצה לומר: אז רוכבי הסוסים לא ימלטו ברגליהם כמו שאמר (עמוס ב טו): וקל ברגליו לא ימלט ורכב הסוס לא ימלט נפשו. או לפי שהמשיל ארץ העמים למדבר המשיל השוכים בה לאילות שהן שוכנות מדבר. ויחשף בסגו”ל אות הנוספת שלא כמנהג הפעלים אשר הם במשקל יפעול אלא בפת”ח, כמו יחלוף ויעבור והדומים. ופרוש ויחשף: כי בהפיל הארזים הנה והנה היערות חשופים. ובהיכלו כלו אמר כבוד. בהיכלו בירושלם יתנו כבוד לאל ששפט את העמים והכניעם אותו היום. 29:10: יי’ למבול ישב ויאמרו הכל: יי’ למבול ישב אלה הימים והם ימי המבול, כמו שישב על כסא המלוכה אז, שלא היו מכירים האל אנשי העולם, ויאמרו לאל סור ממנו ומה יפעל שדי למו (איוב כבי ז). וכשהביא עליהם את מי המבול והשחית העולם, נח ובניו שנשארו והבאים אחריהם הכירו כי ליי’ המלוכה, והוא יושב על כסא המלוכה והוא ברא את העולם והוא משחיתו כשירצה, כן עתה לימות המשיח האמות שהרעו לישראל ולא יראו מהאל ולא הכירו אותו למלך ושהוא אדון העולם, כאשר יעשה להן משפט וישאיר בני ישראל ואשר ישובו לאל מהן, ידעו ויאמרו: וישב יי’ מלך לעולם. וכן הוא אומר (זכריה יד ט): והיה יי’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי’ אחד ושמו אחד. 29:11: יי’ עז לעמו יתן. ואז יתן יי’ עז לעמו ויכניע כל העמים בפניהם. יי’ יברך את עמו בשלום, כי לעולם לא יהיה להם מלחמה. 30:1: מזמור שיר חנכת הבית לדוד: חברו דוד שיאמרוהו בחנכת בית המקדש. ואף על פי אין בזה המזמור זכר הבית הזכיר בו סליחת פשעיו, שהיו חושבים איביו שלא תתקים לו המלוכה ולזרעו אחריו לעונש אותו עון. ואף על פי שנאמר לו על ידי נביא, כי בנו שימלוך אחריו הוא יבנה הבית, לא היו מאמינים שיוכל להיות כי בן שיולד לו מאותה האשה יהיה מלך ויבנה בית המקדש ליי’ שיהיה מקום סליחה וכפרה. וכשמרד אדניה בסוף ימיו ורצה למלוך מעצמו בלא רשות היו סבורים שלא יהיה שלמה מלך. וכיון שהמלך וראו כי הצליח הדבר, כי הקושרים עם אדניה לא עמדו במרדם וברחו איש לאהליו, הכירו כל ישראל כי מיי’ היא מלכות שלמה. וכיון שרצה האל כי בן שנולד לו מאותה האשה יהיה מלך על כל ישראל ידעו באמת כי נמחל לדוד אותו עון מחילה גמורה ושלמה. והראה לשלמה צורת הבית לעיני כל ישראל והתנדב הוא לבנין הבית והתנדבו בו בני ישראל לפניו. לפיכך חבר מזמור שיר חנכת הבית על זה הדרך שהזכיר בו סליחת חטאיו שהיא רפואת נפשו, כי בזה הענין נודעה הסליחה לכל אדם. 30:2: ארוממך יהוה כי דליתני שטבעתי בבור החטא ואתה העליתני ממנו. | ולא שמחת איבי לי: שאם לא העליתני ולא סלחת לי היית משמח אותם בעבורי, ועתה לא שמחתם אלא העצבתם. 30:3: יהוה אלה ישועתי אליך שתסלח לי וכן עשית. וזהו | ותרפאני: שרפאת אותי ממדוה הנפש. כי אף על פי שהענשתני בעולם הזה הכל הוא טוב בעיני כיון שרפאת נפשי שלא תרד לגיהנם. 30:4: יהוה העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי * יתיר ו. בור: שאול ובור פרושם: גיהנם; והוא משפט הרשעים. מיורדי כתיב כמו: ונמשלתי עם י(ו)רדי בור (תהלים כה א; שם קמג ז); וקרי מירדי והוא מקור; ונמשך הקמ”ץ תחת היו”ד כמו (שם לח כא): תחת רדופי טוב. וחייתני רצונו לומר: הבדלתני מהם. 30:5: זמרו ליהוה חסידיו לכל החסידים ראוי לזמר ולהודות לאל על זה, כי יסלח לשבים אליו שלא יאבד החסיד בחטאו פעם אחת אפילו יהיה החטא גדול אלא ישוב לאל בלבב שלם ויקבלנו. | והודו לזכר קדשו: כמו והודו לשמו, כי שמו הוא זכר קדשו כי זו נזכירהו; כי אמתת עצמו לא ידענו. 30:6: כי רגע באפו חיים ברצונו כי אם יכעס על האדם רגע ומעט זמן יהיה כעסו; אבל רצונו: עם רצונו יהיה זמן רב וחיים ארוכים. וכן בשלש עשרה מדות הספורות עליו יתברך (שמות לד ו ז) כלם לטובה חוץ ממדה אחת והיא: פוקד עון אבות. והיא עד שלשה דורות או ארבעה; והחסד לאלפים מן הדורות. ועל כל זה יתחיב האדם להודות לשמו לפיכך אמר: זמרו ליי’ חסידיו, כי מדת הטובה ממנו מרובה ממדת הפורענות (ספרא דבורה דחובא פרשה יב י; בבלי יומא עו א; סוטה יא א; סנהדרין ק ב; אבות דרבי נתן פרק ל). | בערב ילין בכי ולבקר רנה: אם בערב ילין האדם בבכי לבקר יבשרנו ברנה. והמשיל עת הבכי והיגון לערב שהוא חשך, ועת הישועה והטובה לבקר שהוא אור ושמחה. וכן אמר דוד: האף שהראה לי על עוני והוא העונש שהענישני בעולם הזה היה בעיני כרגע ורצונו ובשורתו בסליחת העון חיים ארוכים שהם חיי העולם הבא. 30:7: ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם: כשהייתי שלו ושקט שלא משל בי יצר הרע הייתי חושב בעצמי שלא אמוט ולא אחטא לעולם; כי חשבתי שלא יהיה כח ביצר הרע להטותי מן הדרך הטובה, כי שכלי היה גובר על טבעי. והייתי מתפאר בזה בעצמי עד שהכרתי כי עזרתך עמדה לי. וכל זמן שהיה רצונך עמי העמדתה להררי עז, וזהו שאמר: 30:8: יהוה ברצונך העמדתה להררי עז הסתרת פניך הייתי נבהל: להררי פרושו: לשכלי, שהיה הררי, העמדתה בעזרתך בעז שלא נכשלתי בהשגבי בו ולא היה כח ביד יצר הרע לקחתו מידי, כי במקום עז היה; אבל כשהסתרתה פניך רגע ממני הייתי נבהל ונכשלתי במחשבתי וגבר יצרי על שכלי. לפיכך התפלל דוד ואמר (תהלים יט יד): גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי, כמו שפרשנו. ועז פרשנו אותו שם, והוא חסר בי”ת השמוש: בעז. ואפשר שהוא תאר בשקל לחם חם (שמואל א כא ז); מעז לתם (משלי י כט). 30:9: אליך יהוה אקרא ואל יהוה אתחנן: וכשגבר עלי החטא: מה עשיתי? קראתי אליך כי ידעתי כי אין לי רפואה בלתך. וידעתי כי הייתי חיב מיתה בגיהנם והתחננתי אליך ואמרתי: 30:10: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמתך: בדמי הוא נפשי כי הדם הוא הנפש, והנפש היא החיים הטבעיים. ובעבור כי הנפש המשכלת הנצחית שראה בה קראה בשמה ואמר: מה בצע בחיי אם ארד אל שחת? אם סופי לגהנם וארד במותי שמה למה לי חיים ולמה הבאתני בעולם אם לא לקנות העולם הבא! כי החטאים במותם לא ישאר אחריהם דבר חי, אלא הכל ירד לעפר כמו שאמר (קהלת יב ז): וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והעפר לא יודך ולא יגיד אמתך, אלא הרוח שתשוב אל האלהים אשר נתנה. ואם לא זכתה בחיים לא תשוב אל האלהים. ואם תלח לי אודך בחיים ובמות. וכן פרשתי (שמואל ב יב יג): גם יי’ העביר חטאתך לא תמות: מיתת הנפש. ויש מפרשים לא תמות: מיתת הגוף; וכן מה בצע בדמי. 30:11: שמע יהוה וחנני יהוה היה עזר לי: קראתי אליך ואמרתי: שמע יי’ וחנני; ואם מטה רגלי היה עזר לי והקימני וסלח לי 30:12: הפכת מספדי למחול לי שהייתי מתאבל על נפשי אם תאבד, ואתה בשרתני ואמרת לי על יד נביאך: גם יי’ העביר חטאתך לא תמות (שם) הנה הפכת מספדי למחול לי. | פתחת שקי שאזרתי והתעניתי על חטאי פתחת אותו בבשורתך. | ותאזרני שמחה: תחת השק. 30:13: למען יזמרך כבוד והוא הנפש כנגד מה שאמר: היודך עפר; אבל הכבוד יזמרך ויודך. | ולא ידם זכר הכבוד שאין לו דממה והפסק לפיכך אמר: | יהוה אלהי לעולם אודך: כל ימי חיי אודך בעבור זה שסלחת לי. וידעתי כי כבודי ישאר אחרי ויזמרך כבוד לעולם ולא ידם. ובמדרש (שוחר טוב בקצת שנוים): מי שחשב לעשות טובה הקדוש ברוך הוא כותבה כאלו עשאה; תדע לך שכן הוא, שהרי דוד שחשב לבנות בית המקדש נכתב בשמו, שנאמר: מזמור שיר חנכת הבית לדוד.
פירוש מלבי”ם
29:1: מזמור לדוד, הוסד על חורבן ושטף אשר היה בעת ההיא בגלילות סוריא ע”י סופה וסער מתחולל, ע”י זרם ושטף מים רבים, ע”י אש להבות רעמים וברקים נוראים עוקרי ארזים ומשברי סלעים, ע”י רוגז ורעש אשר סבב מן המדבר זאר”א עד כל גבולות הארץ מדרום לצפון מהמדבר עד הלבנון, אשר התעוררו כל ארבעה האיתנים מוסדי הארץ לבלעה ולהחריבה, אולם בבוא בני אלים אלה הנוראים אל ארץ הקדושה שם שחו ראשם, שם השתחוו ויחרדו מפני מלך הכבוד רם ונשא השוכן בהיכלו בהדרת קדש, שם שקעה האש ותשב סערה לדממה, וה’ ברך את עמו בשלום הבו לה’, הזמינו א”ע לה’ להיות מלאכיו ושלוחיו, אתם בני אלים! אתם כחות הטבע הנשגבות הזמינו עצמכם לה’ השולח אתכם לעשות דברו הבו והזמינו עצמכם לה’ להיות שלוחיו, אתם כבוד ועז ! אתם בני אלים שעל ידכם מתראה כבוד ה’ ועוזו וגבורותיו: 29:2: הבו והזמינו עצמיכם לה’, להראות ג”כ כבוד שמו כי חוץ מאשר תהיו שלוחיו להרוס ולהחריב, תתנו ג”כ כבוד לשמו, כי תשתחוו לה’ בהדרת קדש, עת תתקרבו אל הדרת קדש מקום שכינתו, שם תשתחוו לה’, שם תפלו על פניכם ותכנעו ותכרעו ותדומו, והייתם לדממה: 29:3: קול, מצייר תהלוכות בני אלים אלה פרץ מים שוטף את הארצות! המשורר אומר, הקול הנורא הנשמע על המים הוא קול ה’ ! הוא השמיע הוד קולו, רעמים גדולים מתפוצצים מבין חשרת השטף, המשורר אומר אל הכבוד הוא הרעים, השטף הולך ומתרבה, אומר ה’ הוא המרעים ופוקד על מים רבים: 29:4: קול, עתה התעוררו נפץ וזרם ואבני ברד, כחות עצומות ומחזות מהודרות נוראות ואיומות על כל עברים, המשורר אומר קול ה’ נשמע בכל כח, קול ה’ נשמע בכל הדר, כל כח וכח כל הדר והדר המתראה, קול ה’ נשמע בו ונחת זרועו יראה: 29:5: קול, הסער והזרם הגיע עד יער הלבנון ועד שריון, והמשורר אמר קול ה’ הוא השובר ארזים, וה’ הוא המשבר את ארזי הלבנון עד שירקדו מפניו כעגל, והלבנון והשריון עצמו ירקדו לפניו כבן ראמים (שהוא גדול מעגל): 29:7: קול, הארץ התפוררה, ולהבות אש נוראות יוצאים מתהומות הארץ על כל המדבר הבוער ברוח זלעפות, המשורר אומר קול ה’ הוא החוצב להבות אש: 29:8: קול ה’, הוא אשר יחיל מדבר, כאילו האדמה אשר במדבר באה עד המשבר ותחולל בחבלי יולדה להוליד את העצמים אשר בבטן הארץ המלאה אש וגפרית ולהבה, וה’ הוא יחיל מדבר קדש: 29:9: קול, מן הרעש הזה התחוללו האילות ונחשפו היערות, החי וכל צומח, בכל זה נשמע קול ה’ ודברו, קול ה’ בכל כח, אבל בהיכלו כלו אומר כבוד, שם השתחוו בני אלים אלה הנוראים לפני מלך הכבוד, ותקם סערה לדממה לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשו: 29:10: ה’, גם אם ה’ למבול ישב, גם אם יתרבה השטף והרעש עד שיתהוה מזה מבול להחריב כל העולם, וישב ה’ מלך לעולם, לשפוט את כל הארץ, כי ה’ ימלוך עולם ועד גם כי אבדו גוים מארצו (כנ”ל י’ ט”ז), בכל זאת ה’ עוז לעמו יתן, לא יגע רע בישראל, בהפך הם ישיגו עי”ז עז ותעצומות, וה’ יברך את עמו בשלום, שעי”כ נחרבו הרשעים הנלחמים עמהם והיה להם שלום מני צרים, (וכמו ששר עוד על כיוצא בזה בסי’ מ”ו ובסי’ מ”ח): 30:1: שיר חנוכת הבית, המזמור כולו יוסד לתת הודאה בחלותו ויחי מחליו, ולא נמצא בו שום ענין מחנוכת הבית? ומבואר שהבית המוזכר פה הוא הבית המשלי, הוא הגוף שהוא מעון לנפש ובית להאדם הפנימי השוכן ודר בקרבו, כי הנפש הוא האדם באמת, והגוף החמרי הוא רק בית חומר לשבתה כל ימי היותה במצודה, (כמ”ש אף כי שוכני בתי חומר, ביום שיזועו שומרי הבית), ועת חלה אז רופפו עמודי הבית ומכונותיו, ואחר שנתרפא נבנה הבית על תילו וישב לימי עלומיו, לכן ציין שם השיר בשם חנוכת הבית לדוד, ר”ל בית דוד העצמי, מעון נפשו שנתחנך בהרפאותו: 30:2: ארוממך, תחלה אמר בדרך כלל, שע”י חליו שמחו אויביו וחשבו שלא יחיה אחרי נפלו, (כמ”ש בסי’ ל”ח ובסי’ מ”א), ואתה דליתני מן החולי ולא שמחת אויבי לי: 30:3: ה’ אלהי, יאמר, א. רפואתי לא היתה ע”י הטבע, רק שועתי אליך ואתה תרפאני, לא ע”י צרי ורופאים: 30:4: ה’, (זאת שנית), סבת חליי היה ע”י העונות ותחלואי הנפש, שע”י שחלתה הנפש ונטתה למות מות נפשי ע”י עונותי עי”ז חלה גם הגוף, וע”י שהעלית מן שאול נפשי, שע”י כפרת עוני לא תרד נפשי הרוחנית לשאול ואבדון, עי”כ חייתני מירדי בור, עי”כ השגתי גם חיים הגופנים, כמ”ש לקמן ק”ג הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי: 30:5: זמרו עפ”ז יאמר שחסידי ה’ יזמרו לה’ לספר שבחו מצד עצמו, וגם הודו (שההודאה הוא על הטובות שעשה שזה מיוחס) לזכר קדשו, שע”י הטובות זוכרים מעשי ה’ ונותנים הודאה לשמו: 30:6: כי רגע באפו, שזמן האף לא נמשך הרבה רק רגע, וזאת שנית שגם בעת האף חיים ברצונו, היה רצונו שאחיה, שלא היה האף כדי להמיתני רק כדי שע”י ימחול עונותי ע”י היסורים וישוב יחייני, עד שקצב את הזמן שרק בערב ילין בכי, ולבקר יבא רנה, שהיה זמנם רק מערב עד בקר: 30:7: ואני, אני חשבתי שהחיים והבריאות הם טבעיים, עד שכל עוד שהגוף בריא הטבע נותנת שלא אחלה, וז”ש אני אמרתי בשלוי, ר”ל שכל עוד שאהיה שלו בגופי ולא ימצא בקרבי איזה הירוס ע”י ריב היסודות ומזגי הגוף ופרודם, בל אמוט לעולם, אבל עתה נודע לי שהחיים הם השגחיים תלוים בחפץ ה’ ורצונו, כי רק ברצונך העמדת להררי עז, העז שעליו עמד ההר שלי (היינו חיי גופי) על מכונו היה רצונך, על רצונך עמד ההר הנשגב, ובעת כי הסתרת פניך הייתי נבהל, כי התחיל ההר להתמוטט, כי מטו יסודותיו ואשיותיו, עד שהחולי לא היתה ע”י עונש השגחיי פעליי, רק ע”י הסתרת פנים וסור ההשגחה: 30:9: אליך ה’ אקרא, תפלתי היא רק אליך לא לאחר, וגם אל ה’ אתחנן, התפלה היתה בעבור ה’ וכבוד שמו, ר”ל שלא התפללתי על החיים בעבורי, רק כדי שאוכל להודות לך ולעבדך, וזה היה אצלי התכלית שהתאויתי לחיות, כי כן היה נוסח תפלתי מה בצע בדמי, הנה בחיי יש לך בצע ותועלת ממני במה שאני מודה ומשבח לך, אבל בדמי, דהיינו בשתיקתי והפסק תנועתי, מה בצע יהיה לך, וכן מה בצע יהיה לך ברדתי אל שחת, כי א. כ”ז שאני חי אני נותן הודאה על טובותיך אבל היודך עפר, ב. כ”ז שאני חי אודיע האמתיות מכבוד ה’ והשגחתו ונפלאותיו, אבל במותי היגיד אמתך, ולכן שמע ה’ וחנני להקימני מחליי וה’ היה עוזר לי שאוכל להודות לך: 30:12: הפכת, והנה ראיתי שגם אתה שמעת תפלתי בעבור תכלית זה, כי מה שהפכת מספדי למחול לי היה על הכונה למען יזמרך כבוד, ומצייר שכבר נתאספו כל העם להספידו כי חשבו שמת, ופתאום חזרה בו נשמה עד שהקבוץ שבאו להספידו ועמדו סביב מטתו התחילו לחול במחול ובמחולות, ולא זאת לבד כי גם פתחת שקי, שעד עתה היה לבוש שק מפני עונו ועתה הסיר את שקו כי ידע שנמחל לו העון, ותאזרני שמחה תחת השק, וכ”ז עשית למען יזמרך כבוד, כדי שהנפש שבי שנקראת בשם כבוד יוכל לזמרך, ולא ידום ויפסק ע”י המיתה מן נעים זמירות ישראל, וא”כ אחר שעקר התכלית שבעבורו החיית אותי, היה כדי שאזמר לך לכן גם אני אעשה כן וה’ אלהי לעולם אודך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | מזמור כט — “הבו לה’ בני אלים” — תיאור סערת-ה’ על הטבע, שבע קולות
- אפיון - קורבן | מזמור ל — “מזמור שיר חנוכת הבית” — הודיה על ריפוי ועל הצלה ממוות
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עֵזֶר (Strong’s H5829) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
שבעה “קול ה’”: מזמור כט — כל “קול” מייצג כוח טבעי אחר הנכנע לרצון אלוקי. מבנה מזמוני ייחודי. “אך ברגעו בכיה ולבוקר רינה”: מזמור ל:ו — אחד הפסוקים המנחמים ביותר — גם הצרה עוברת.