תהלים כו-כח — “ה’ אורי וישעי”
פסוקים
לְדָוִ֨ד׀ שׇׁפְטֵ֤נִי יְהֹוָ֗ה כִּֽי־אֲ֭נִי בְּתֻמִּ֣י הָלַ֑כְתִּי וּבַיהֹוָ֥ה בָּ֝טַ֗חְתִּי לֹ֣א אֶמְעָֽד׃ בְּחָנֵ֣נִי יְהֹוָ֣ה וְנַסֵּ֑נִי (צרופה) [צׇרְפָ֖ה] כִלְיוֹתַ֣י וְלִבִּֽי׃ כִּֽי־חַ֭סְדְּךָ לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י וְ֝הִתְהַלַּ֗כְתִּי בַּאֲמִתֶּֽךָ׃ לֹֽא־יָ֭שַׁבְתִּי עִם־מְתֵי־שָׁ֑וְא וְעִ֥ם נַ֝עֲלָמִ֗ים לֹ֣א אָבֽוֹא׃ שָׂ֭נֵאתִי קְהַ֣ל מְרֵעִ֑ים וְעִם־רְ֝שָׁעִ֗ים לֹ֣א אֵשֵֽׁב׃ אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת־מִזְבַּחֲךָ֣ יְהֹוָֽה׃ לַ֭שְׁמִעַ בְּק֣וֹל תּוֹדָ֑ה וּ֝לְסַפֵּ֗ר כׇּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ יְֽהֹוָ֗ה אָ֭הַבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ וּ֝מְק֗וֹם מִשְׁכַּ֥ן כְּבוֹדֶֽךָ׃ אַל־תֶּאֱסֹ֣ף עִם־חַטָּאִ֣ים נַפְשִׁ֑י וְעִם־אַנְשֵׁ֖י דָמִ֣ים חַיָּֽי׃ אֲשֶׁר־בִּידֵיהֶ֥ם זִמָּ֑ה וִ֝ימִינָ֗ם מָ֣לְאָה שֹּֽׁחַד׃ וַ֭אֲנִי בְּתֻמִּ֥י אֵלֵ֗ךְ פְּדֵ֣נִי וְחׇנֵּֽנִי׃ רַ֭גְלִי עָמְדָ֣ה בְמִישׁ֑וֹר בְּ֝מַקְהֵלִ֗ים אֲבָרֵ֥ךְ יְהֹוָֽה׃ לְדָוִ֨ד׀ יְהֹוָ֤ה׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א יְהֹוָ֥ה מָעוֹז־חַ֝יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד׃ בִּקְרֹ֤ב עָלַ֨י׀ מְרֵעִים֮ לֶאֱכֹ֢ל אֶת־בְּשָׂ֫רִ֥י צָרַ֣י וְאֹיְבַ֣י לִ֑י הֵ֖מָּה כָשְׁל֣וּ וְנָפָֽלוּ׃ אִם־תַּחֲנֶ֬ה עָלַ֨י׀ מַחֲנֶה֮ לֹא־יִירָ֢א לִ֫בִּ֥י אִם־תָּק֣וּם עָ֭לַי מִלְחָמָ֑ה בְּ֝זֹ֗את אֲנִ֣י בוֹטֵֽחַ׃ אַחַ֤ת׀ שָׁאַ֣לְתִּי מֵאֵת־יְהֹוָה֮ אוֹתָ֢הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית־יְ֭הֹוָה כׇּל־יְמֵ֣י חַיַּ֑י לַחֲז֥וֹת בְּנֹעַם־יְ֝הֹוָ֗ה וּלְבַקֵּ֥ר בְּהֵֽיכָלֽוֹ׃ כִּ֤י יִצְפְּנֵ֨נִי׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֢וֹם רָ֫עָ֥ה יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אׇהֳל֑וֹ בְּ֝צ֗וּר יְרוֹמְמֵֽנִי׃ וְעַתָּ֨ה יָר֪וּם רֹאשִׁ֡י עַ֤ל אֹיְבַ֬י סְֽבִיבוֹתַ֗י וְאֶזְבְּחָ֣ה בְ֭אׇהֳלוֹ זִבְחֵ֣י תְרוּעָ֑ה אָשִׁ֥ירָה וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה לַֽיהֹוָֽה׃ שְׁמַע־יְהֹוָ֖ה קוֹלִ֥י אֶקְרָ֗א וְחׇנֵּ֥נִי וַעֲנֵֽנִי׃ לְךָ֤׀ אָמַ֣ר לִ֭בִּי בַּקְּשׁ֣וּ פָנָ֑י אֶת־פָּנֶ֖יךָ יְהֹוָ֣ה אֲבַקֵּֽשׁ׃ אַל־תַּסְתֵּ֬ר פָּנֶ֨יךָ׀ מִמֶּנִּי֮ אַ֥ל תַּט־בְּאַ֗ף עַ֫בְדֶּ֥ךָ עֶזְרָתִ֥י הָיִ֑יתָ אַֽל־תִּטְּשֵׁ֥נִי וְאַל־תַּ֝עַזְבֵ֗נִי אֱלֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי׃ כִּֽי־אָבִ֣י וְאִמִּ֣י עֲזָב֑וּנִי וַֽיהֹוָ֣ה יַאַסְפֵֽנִי׃ ה֤וֹרֵ֥נִי יְהֹוָ֗ה דַּ֫רְכֶּ֥ךָ וּ֭נְחֵנִי בְּאֹ֣רַח מִישׁ֑וֹר לְ֝מַ֗עַן שֽׁוֹרְרָֽי׃ אַֽל־תִּ֭תְּנֵנִי בְּנֶ֣פֶשׁ צָרָ֑י כִּ֥י קָמוּ־בִ֥י עֵדֵי־שֶׁ֝֗קֶר וִיפֵ֥חַ חָמָֽס׃ לׅׄוּׅׄלֵׅ֗ׄאׅׄ הֶ֭אֱמַנְתִּי לִרְא֥וֹת בְּֽטוּב־יְהֹוָ֗ה בְּאֶ֣רֶץ חַיִּֽים׃ קַוֵּ֗ה אֶל־יְ֫הֹוָ֥ה חֲ֭זַק וְיַאֲמֵ֣ץ לִבֶּ֑ךָ וְ֝קַוֵּ֗ה אֶל־יְהֹוָֽה׃ לְדָוִ֡ד אֵ֘לֶ֤יךָ יְהֹוָ֨ה׀ אֶקְרָ֗א צוּרִי֮ אַֽל־תֶּחֱרַ֢שׁ מִ֫מֶּ֥נִּי פֶּן־תֶּחֱשֶׁ֥ה מִמֶּ֑נִּי וְ֝נִמְשַׁ֗לְתִּי עִם־י֥וֹרְדֵי בֽוֹר׃ שְׁמַ֤ע ק֣וֹל תַּ֭חֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִ֣י אֵלֶ֑יךָ בְּנׇשְׂאִ֥י יָ֝דַ֗י אֶל־דְּבִ֥יר קׇדְשֶֽׁךָ׃ אַל־תִּמְשְׁכֵ֣נִי עִם־רְשָׁעִים֮ וְעִם־פֹּ֢עֲלֵ֫י אָ֥וֶן דֹּבְרֵ֣י שָׁ֭לוֹם עִם־רֵעֵיהֶ֑ם וְ֝רָעָ֗ה בִּלְבָבָֽם׃ תֶּן־לָהֶ֣ם כְּפׇעֳלָם֮ וּכְרֹ֢עַ מַעַלְלֵ֫יהֶ֥ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה יְ֭דֵיהֶם תֵּ֣ן לָהֶ֑ם הָשֵׁ֖ב גְּמוּלָ֣ם לָהֶֽם׃ כִּ֤י לֹ֪א יָבִ֡ינוּ אֶל־פְּעֻלֹּ֣ת יְ֭הֹוָה וְאֶל־מַעֲשֵׂ֣ה יָדָ֑יו יֶ֝הֶרְסֵ֗ם וְלֹ֣א יִבְנֵֽם׃ בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֑ה כִּי־שָׁ֝מַ֗ע ק֣וֹל תַּחֲנוּנָֽי׃ יְהֹוָ֤ה׀ עֻזִּ֥י וּמָגִנִּי֮ בּ֤וֹ בָטַ֥ח לִבִּ֗י וְֽנֶ֫עֱזָ֥רְתִּי וַיַּעֲלֹ֥ז לִבִּ֑י וּֽמִשִּׁירִ֥י אֲהוֹדֶֽנּוּ׃ יְהֹוָ֥ה עֹֽז־לָ֑מוֹ וּמָ֘ע֤וֹז יְשׁוּע֖וֹת מְשִׁיח֣וֹ הֽוּא׃ הוֹשִׁ֤יעָה׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְ֝נַשְּׂאֵ֗ם עַד־הָעוֹלָֽם׃
פירוש רש”י
26:1: שָׁפְטֵנִי ה׳. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר: ״אַל תָּבֹא בְמִשְׁפָּט וְגוֹ׳״ (תהלים קמג:ב). אָמַר דָּוִד: כְּשֶׁאַתָּה דָּן אֶת הָרְשָׁעִים, שָׁפְטֵנִי, כִּי לְפִי הָרְשָׁעִים אֲנִי צַדִּיק, וּכְשֶׁאַתָּה דָּן אֶת הַצַּדִּיקִים, אַל תְּבִיאֵנִי בְמִשְׁפָּט: 26:4: וְעִם נַעֲלָמִים. הַנִּכְנָסִין בַּסֵּתֶר, לַעֲשׂוֹת בַּמַּחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם (ישעיה כט:טו): | לֹא אָבוֹא. אֵינִי רָגִיל לָבוֹא וְלִיכָּנֵס בִּמְקַהֲלָם: 26:6: בְּנִקָּיוֹן. שֶׁאֵין גָּזֵל בַּמִּצְווֹת שֶׁאֲנִי מְקַיֵּם. לוּלָב הַגָּזוּל פָּסוּל (סוכה ג.): 26:7: לִשְׁמֹעַ. כְּמוֹ לְהַשְׁמִיעַ: | כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ. זֶה הַלֵּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְשֶׁעָבַר, וְיֵשׁ בּוֹ לְגוֹג, וְיֵשׁ בּוֹ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְיֵשׁ בּוֹ לֶעָתִיד לָבֹא: 26:10: זִמָּה. כָּל זִמָּה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה, יֵשׁ לְטוֹבָה וְיֵשׁ לְרָעָה: 26:12: רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר. בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה: 27:3: בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. בְּמַה שֶׁאָמַר לְמַעְלָה ה׳ מָעוֹז חַיַּי: 27:4: וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. לֵירָאוֹת שָׁם בְּכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר. כָּךְ פֵּרְשׁוֹ דּוֹנָשׁ, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרָע״ (ויקרא כז:לג), אֲבָל דּוֹנָשׁ פָּתַר לְשׁוֹן בֹּקֶר: 27:5: כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה. בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁיִּצְפְּנֵנִי בְּבֵית מִקְדָּשׁוֹ, וְשָׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה יח) שֶׁהַמִּקְרָא הַזֶּה נֶאֱמַר עַל יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה שֶׁהִסְתִּירָתוֹ יְהוֹשֶׁבַע אֲחוֹתוֹ בַּעֲלִיַּת בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית ה׳ מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים״ (מלכים ב יא:ג): | בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. הֶעֱמִיד עַל סֶלַע רַגְלִי (תהלים מ:ג): 27:6: זִבְחֵי תְרוּעָה. זְבָחִים שֶׁאוֹמֵר עֲלֵיהֶם שִׁיר: 27:8: לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי. בִּשְׁבִילְךָ, בִּשְׁלִיחוּתֶיךָ אוֹמֵר (לִי) לִבִּי: בַּקְּשׁוּ כֻּלְּכֶם, יִשְׂרָאֵל, אֶת פָּנַי; וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ לוֹ, אֶת פָּנֶיךָ ה׳ אֲבַקֵּשׁ: | לְךָ. כְּמוֹ ״הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל״ (איוב לג:ו) – בִּמְקוֹמוֹ, ״אִם לָאֵל תְּרִיבוּן״ (איוב יג:ח) – בִּמְקוֹמוֹ, אַף כָּאן לְךָ אָמַר לִבִּי. בִּמְקוֹמְךָ בָּא אֵלַי לִבִּי לוֹמַר כֵּן: 27:9: אַל תַּט. אַל תַּכְרִיעַ, כְּמוֹ ״וַיֵּט שָׁמַיִם״ (תהלים יח:י): 27:10: כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי. בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ לַהֲנָאָתָן נִתְכַּוְּנוּ; כֵּיוָן שֶׁגָּמְרוּ הֲנָאָתָן, זֶה הוֹפֵךְ פָּנָיו אֵילָךְ וְזֶה הוֹפֵךְ פָּנָיו אֵילָךְ: | וַה׳ יַאַסְפֵנִי. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אֶת הַטִּפָּה וְצָר אֶת הָעֻבָּר (ויקרא רבה יד, ה): 27:12: בְּנֶפֶשׁ צָרָי. בְּתַאֲוַת שׂוֹנְאַי, לִהְיוֹת תַּאֲוָתָם מִתְקַיֶּמֶת עָלַי: | וְיָפֵחַ חָמָס. דּוֹבְרֵי רָעָה. לָשׁוֹן אַחֵר: לְשׁוֹן מוֹקֵשׁ (ס״א אינו): 27:13: לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי וְגוֹ׳. אִם לֹא שֶׁהֶאֱמַנְתִּי בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּבָר קָמוּ בִי אוֹתָם עֵדֵי שֶׁקֶר וְכִלּוּנִי. לוּלֵא נָקוּד עָלָיו, לְמִדְרָשׁ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ברכות ד.): יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה נוֹתֵן שָׂכָר לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי חֵלֶק עִמָּהֶם אִם לָאו: 27:14: וְקַוֵּה אֶל ה׳. וְאִם לֹא תִתְקַבֵּל תְּפִלָּתְךָ, חֲזוֹר וְקַוֵּה (ברכות לב:): 28:3: אַל תִּמְשְׁכֵנִי. אַל תַּרְגִּילֵנִי עִם רְשָׁעִים. אטרירא״ש מו״י בְּלַעַ״ז: 28:7: וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ. וּמַה הִיא הַהוֹדָיָה? ה׳ עֹז לָמוֹ לְאוֹתָן הַתְּלוּיִין בּוֹ בְּעֵת שֶׁמָּעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא: 28:9: וּרְעֵם. לְשׁוֹן מִרְעֶה:
פירוש רד”ק
26:1: לדוד שפטני יהוה שפטני וראה אם לבבי ישר אליך וכפי לבבי שפטני. | כי אני בתמי הלכתי וביהוה בטחתי לא אמעד: כלומר בתם לבבי ובכל אשר היה לי בטחתי ביי’, לפיכך אין ראוי לי שאמעד. ובדרש (שוחר טוב בהפוך חלקי המאמר): כתוב אחד אומר שפטני וכתוב אחד אומר (תהלים קמג ב): ואל תבוא במשפט את עבדך? אמר דוד לפני הקדוש, ברוך הוא: בשעה שאתה דן את הרשעים שפטני; בשעה שאתה דן את הצדיקים אל תבוא במשפט את עבדך! 26:2: בחנני יהוה ונסני וכפי שתמצא בלבי תדינני | צרופה *יתיר ו. כליותי ולבי: תמצאם ככסף נקי. ואמר: כליותי, כי הם היועצות (בבלי ברכות סא א); ואמר לבי, כי הוא המבין ובעל המחשבות (שם); וכתב; צרופה על כל מחשבה ומחשבה שהיא בלי שום סיג: וכפי מחשבותי שפטני: כי אף על פי שמעשי אינם טובים לפעמים, לבי הוא ישר בכל עת. ולפי המעשים אמר: ואל תבוא במשפט את עבדך. 26:3: כי חסדך לנגד עיני לפיכך לא נטה לבי מאחריך כי תמיד חסדך לנגד עיני; לפיכך | והתהלכתי באמתך: כמו (בראשית ו ט): את האלהים התהלך נח, שהתהלך בדרכי האלהים באמת ובישר לבב. 26:4: לא ישבתי עם מתי שוא כדי שלא אלמד ממעשיהם ומדבריהם הרעים. | ועם נעלמים שעושים חטא בסתר ונעלמים מבני אדם. לפיכך אמר: | לא אבוא: לא נכנסתי עמהם במקום סתרם. ועוד כפל הענין במלות שונות, ואמר: 26:5: שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב: הרשעים שנאתי להתחבר עמהם ולשבת אתם, אבל מושבי בבית אלהי ושם אלך תמיד. 26:6: ארחץ בנקיון כפי ואסבבה את מזבחך יהוה: וכשארחץ בנקיון כפי אז אסבבה את מזבחך יי’ להקריב עם עולותי. לא כרשעים שמביאים עולות בידיהם וידיהם דמים מלאו; אבל אני ארחץ בנקיון כפי שלא יהיה בידי שום עון כשאבא להקריב עולות. 26:7: לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך: לשמע כמו להשמיע; וכן (ישעיהו כג יא): לשמד מעזניה כמו להשמיד. אמר: אבא בית מזבחותיך להשמיע שם בפני קהל קדושים תודה בקול רם. והוא שיהיה מודה בפניהם על החסדים שעשה לו האל והצילו מכל צרה ולספר כל הנפלאות שעשה עמו בעתות צרותיו. 26:8: יהוה אהבתי מעון ביתך קהל מרעים שנאתי, אבל מעון ביתך אהבתי; והוא הבית שהיה בו הארון, ושם הלוים והכהנים נביאים וחסידים וקדושים משרתי האל כמו אסף ואחיו. | ומקום משכן כבודך: כי במקום שהיה בו הארון שם היה שוכן הכבוד על הנביאים ואנשי רוח הקדש. 26:9: אל תאסף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי: וכיון שבחרתי אני חברת הצדיקים אל תאסף עם חטאים נפשי, כלומר שלא אמות מיתת חטאים ואנשי דמים, כי נפשם כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו (שמואל ב יד יד), ונפשי תאסף אל כבודך במותי. 26:10: אשר בידיהם זמה כמו (הושע ו ט): כי זמה עשו. ענין תועבה ומעשה רע, כמו ההרג והמכה שיעשו בידיהם. וכן השחד שיקבלו כמו שאמר: | וימינם מלאה שחד: ויש לפרש בידיהם: ברשותם, כמו (במדבר כא כו): ויקח את כל ארצו מידו; (בראשית כד י): וכל טוב אדניו בידו, כלומר: ברשותם ממון מקבץ מגזל ועון, והוא במעשה, והוא זמה. 26:11: ואני בתמי אלך שלא אתעסק בדברי מרמה לא במחשבה ולא במעשה. | פדני מצרות | וחנני: מטובך כפי שתראה תם לבבי ואז אודה את שמך ואמר: 26:12: רגלי עמדה במישור כלומר: שלא מטה רגלי, לפיכך | במקהלים אברך יהוה: 27:1: לדוד יהוה אורי וישעי ממי אירא יהוה מעוז חיי ממי אפחד: הואיל והוא אורי וישעי ממי אירא? אין לפחוד מאדם! ואמר: אורי כי הצרה דומה לחשכה והתשועה ממנה היא האורה. והוא מעוז חיי גם כן ממי אפחד שימיתני? כי כמו שישגב האדם במגדל להציל נפשו שלא ימיתוהו איביו כן נשגבתי אני בו ואין לי ממי אפחד עוד; כי הנשגב במגדל עוז עדין הוא ירא ופוחד פן יצורו עליו איביו ויכבשו המגדל ההוא, או יצורו עליו עד שימות שם ברעב ובצמא. מכל זה אין אני פוחד הואיל והאל מעוז חיי. 27:2: בקרב עלי מרעים יש מפרשים בקרב מענין קרב ומלחמה, כלומר: בהלחם עלי; או פרושו כמשמעו. אמר: אף על פי שהיו קרובים עלי להמיתני וזהו: | לאכל את בשרי לא פחדתי מהם כיון שהאל מעוז חיי, וראיתי כי כן היה פעמים רבות כשהיו באים | צרי ואיבי | לי כלומר: בעבורי להכשילני ולהמיתני | המה כשלו ונפלו: 27:3: אם תחנה עלי מחנה אפילו תחנה עלי מחנה גדול ואני במעט עם | לא יירא לבי כי לבי ושכלי הוא המבטיחי באלהים. | אם תקום עלי מלחמה בזאת האמירה שאמרתי כי יי’ אורי וישעי ומעוז חיי | אני בוטח: 27:4: אחת שאלתי מאת-יהוה אמר: אמת היא כי בבטחי בו כי הוא יצילני מכל צרה; אף על פי כן שאלה אחת אני שואל ממנו. וכפל הענין עוד ואמר: | אותה אבקש שבתי בבית יהוה כל ימי חיי להודיע כי בכל לבו מבקש אותה להשקיטו מהמלחמות אף על פי שהוא בוטח שהאל יצילנו מכל נזק אף על פי כן לבו טרוד בהם ומתעסק בצרכי הגוף ואין לו פנאי להתעסק בצרכי הנפש. ושאל מאת יי’ שישקיטהו מן המלחמות שלא יצטרך להתעסק בהן כדי שיהיה גופו ולבו פנוי לשבת בבית יי’. והוא הבית שהיה שם הארון עם הנביאים והחסידים, ואשר שם הכהנים והלוים כמו אסף ואחיו ושאר יראי יי’ העומדים שם להתעסק עמהם בעבודת אלהים בצרכי הנפש; וזהו: | לחזות בנעם יהוה ולבקר בהיכלו: שיהיה לו פנאי לבקר תמיד בהיכלו והוא הבית שהיה בו הארון. או פרושו: בשמים כמו שאמר בנעם יי’, כלומר שיהיה לו פנאי לבקר ולחפש בשכלים הנפרדים שהם מלאכי שמים אשר הנפש גזורה מהם ואליהם תשוב בהיכלו. 27:5: כי יצפנני בסכה כי עתה בהתעסקי בצרכי הגוף יעשה עמי טובה ויתן שאלתי ששאלתי ויצפנני בסכה מזרם האיבים שלא ישיני וזהו: | ביום רעה שהם חשבו לעשות לי רעה. והוא | יסתירני בתר אהלו בצור ירוממני: שלא תשיגני יד איבי. 27:6: ועתה ירום ראשי על איבי סביבותי בהנצלי מאיבי שהיו סביבותי | ואזבחה באהלו זבחי תרועה כלומר זבחים עם תרועה ושבח והודאה שהצילני מאיבים רבים. | אשירה ואזמרה ליהוה: מכל זה החסד שהוא עושה עמי. אבל זאת השאלה הנזכרת אני שואל, ועל זה אמר: 27:7: שמע יהוה קולי אקרא וחנני וענני: זאת השאלה ששאלתי. 27:8: לך אמר לבי *אמר המוציא לאור והוא שלמה הקטן בן מאיר הגדול (נח עדן!): מאד נשתוממתי על המראה כי אין גם אחד מן הפרשים הרבים מפרש הפסוק הזה כראוי, אשר הוא בעיניהם כלו מקשה, והוא באמת זהב טהור. והנראה לי אגיד בדברים מעטים. המשורר מדבר אל לבו כאלו הוא מדבר אל לב כל אחד ואחד מישראל, ואשר לבו יענהו, יענהו גם כן לב כל אחד מישראל. ועתה סרס המקרא ופרשהו כך: לך לבי אמר (השם): בקשו פני. ולבו משיב: את פניך יהוה אבקש. ותהיה העתקתו ככה: To thee, my heart, said He (the Eternal): “seek ye (every one of you) My Face!” “Thy Face, Eternal One, will I seek!” (responds the heart).. לבי אומר תמיד בעבורך | בקשו פני כמו שאמר (תהלים טז ז): אף לילות יסרוני כליותי. לבי יסרני בעבורך, ואמר לפני שיבקשוך ותהיה מגמתם אליך; ובעבור זה אמר: | את פניך יהוה אבקש: וזו היא השאלה ששאלתי כי לבי לעצני כן. 27:9: אל תסתר פניך ממני פניך שאבקש אל תסתירם ממני. | אל תט באף עבדך אל תטני ואל תטרידני בעסקי העולם הזה שהם אף וכעס למתעסק בהם, כמו שאמר (תהלים צ י): ורהבם עמל ואון. | עזרתי היית עד הנה היית עזרתי בצרכי הגוף, ועתה בשאלי עזרתך בצרכי הנפש | אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי: כמו שהושעתני מצרי כן תושיעני מעמל הגוף ואתעסק בצרכי הנפש. 27:10: כי אבי ואמי עזבוני ויהוה יאספני: אחר שיצאתי מגבולם אספתני אתה, כלומר: זמנת לי מחיתי וצרכי. ואחר שאני מעשה ידיך ואספתני עד הלום, הורני יי’ דרכך! 27:11: הורני יהוה דרכך ונחני בארח מישור כבר פרשנו הדרך וארח מישור שהיה מבקש. | למען שוררי: הם האיבים המביטים אותו בעין רעה, כמו (שמואל א יח ט): ויהיה שאול עון את דוד. והם חושבים כי אין לו חלק ביי’. 27:12: אל תתנני בנפש צרי ברצון איבי ותאותם. כמו (בראשית כג ח): אם יש את נפשכם ורצונם שלא יהיה לי פנאי לעבודת האלהים, אלא שאתעסק כל ימי במלחמות בעמל הגוף | כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס: שהם מעידים בי ומדברים בי דברי חמס לאמר אני רשע ואיש דמים ואין לי חלק ביי’. כמו שאמרו עליו (תהלים עא יא): אלהים עזבו; ואומר (שם מא ט): דבר בליעל יצוק בו. 27:13: לולא האמנתי לראות בטוב יהוה הם היו בי עדי שקר ומדברי חמס וכמעט אבדתי מדבריהם לולא שהאמנתי בך ולא חששתי לדבריהם. והאמנתי שיש לי תקוה ביי’ ואראה בטובו לעולם הבא. וזהו | בארץ חיים: וקרא לעולם הבא ארץ חיים, ואף על פי שאין לנשמה מקום וכל שכן ארץ, אלא לפי שנמשל טוב עולם הבא לגן עדן שהוא מקום בארץ, להבין השומעים נאמר דרך משל. כמו שנקרא גם כן משפט הרשעים גיהנם והוא מקום בארץ סמוך לירושלם; והוא מקום נמאס ומשליכים שם הטמאות והנבלות והיה שם אש תמיד לשרוף הטמאות ועצמות הנבלות לפיכך נקרא על דרך משל משפט הרשעים גיהנם. ונקרא שכר הצדיקים גן עדן שהוא מקום המשובה בארץ והוא נקרא ארץ חיים, כי כאשר גרש האדם משם נקנסה עליו מיתה. ובדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ברכות ד א): למה נקוד על לולא? (כך) אמר דוד לפני הקדוש, ברוך הוא: רבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא; אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שמא יגרום החטא. 27:14: קוה אל יהוה ומרוב בטחוני ואמונתי ביי’ אני אומר כנגד עצמי כל היום: קוה אל יי’; אל תחוש לדברי האיבים. | חזק ויאמץ לבך אתה חזק בדרכיו והוא יאמץ לבך שלא יחלש לדברי האיבים ותמצא חוזק ואומץ בלבבך. | וקוה אל יהוה: פעם שנית; רצונו לומר: שתהיה בו התקוה תמיד ולא תמוש מלבבו. 28:1: לדוד אליך יהוה אקרא גם זה המזמור מענין המזמור שלפניו שקורא אל יי’ שיתן שאלתו להשקיטו מעסקי העולם ולהניח לו שיהיה פנוי להתעסק בצרכי הנפש שהיא עבודת האלהים ובזה יכפרו עונותיו שעברו ותקרב נפשו אל האלהים. ואמר: | צורי אל תחרש ממני מלשמוע אל שאלתי, כי יראתי | פן תחשה ממני ונמשלתי עם יורדי בור: פן אהיה כמו הרשעים יורדי גיהנם שתלך באבדון נפשם במותם. ומלת תחרש כמו תשתוק, כלומר: שתעשה עצמך כחרש שלא תשמע ולא תענני בתפלתי; וכן פן תחשה, כמו (קהלת ג ז): עת לחשות. 28:2: שמע קול תחנוני בשועי אליך בנשאי ידי אל דביר קדשך: הבית שהיה שם הארון, כי שם הכבוד. וטעם בנשאי ידי כמבקש עזר מאחר שפרש לו ידו שיקבלהו בעזרתו. וכן (מלכים א ה נד): וכפיו פרשות השמים; (שמות ט כט): אפרש את כפי אל יי’. והנשיאה למעלה כנגד השמים. ויהיה פרוש אל דביר קדשך: בדביר קדשך כמו (שם כה טז): ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך. או יהיה פרוש אל דביר קדשך כמשמעו, כי לנכח המקום ישא ידיו כמו אל השמים, כי הוא על דרך משל כמו סלם לעלות התפלה לכסא הכבוד. ועל דרך זה נאמר (דברי הימים ב ל כז): ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים. או יקרא דביר קדשך השמים כמו שקראם היכל והר קודש כמו שפרשנו (תהלים יא ד; טו א). 28:3: אל תמשכני עם רשעים ועם פעלי און שלא אמות מות רשעים כמו שאמר (תהלים כו ט): אל תאסף עם חטאים נפשי; וכן בזה הלשון: ואחריו כל אדם ימשוך (איוב כא לג), שפרושו: ימשוך אל המיתה. | דברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם: כי רוב הרשעים אינם מגלים עצמם, ומראים שלום עם רעיהם ויחשבו רעה בלבבם. 28:4: תן להם כפעלם וכרע מעלליהם כמעשה ידיהם תן להם השב גמולם להם: כי אין יודע לבבם אלא אתה שאתה יודע הנסתרות לפיכך שלם להם כמעשיהם הרעים, כי אתה יודע רשעם. 28:5: כי לא יבינו אל פעלות יהוה ואל מעשה ידיו אינם מתעסקים בעבודת האל ואינם נותנים לבם להבין כי אם בהבלי העולם שהם מתחכמים ומבינים עליהם כמו שאמר הנביא (ירמיהו ד כב): חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. וההבנה וההשגחה בפעלות יי’ ובמעשה ידיו היא מעבודת האלהים, והיא להבין בחכמת הטבע ובפעלותיו ומעשה ידיו בשמים ובארץ; ומשם יתבונן כח מעשה אלהים שהכל מאתו, והוא הסבה הראשונה. וכן אמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי שבת עה א): ואת פעל יי’ לא יביטו ומעשה ידיו לא רא (ישעיהו ה יב): זה שאינו מחשב בתקופות ובמזלות. | יהרסם דרך תפלה כמו שאמר: תן להם כפעלם | ולא יבנם: עוד אחר שיהרסם. וטעם יהרסם כנגד אל פעלות יי’. הם לא יבינו אל פעלות יי’ והוא יהרוס פעלתם ומעשה ידיהם. 28:6: ברוך יהוה כי שמע קול תחנוני: דרך נבואה. ונתן הודאה לאל ששמע תפלתו; וכן היה כי באחרית ימיו היתה סבה מאת יי’ והיה דוד בסכנה עם ישבי בנב עד שנשבעו אנשיו שלא יצא עוד עמהם למלחמה (שמואל ב כא טז יז). 28:7: יהוה עזי בשור”ק העי”ן *בכתב יד שלפנינו, ובשאר ספרים מדיקים, העי”ן בקבו”ץ שפתים והזי”ן בדג”ש.. ואמר דרך שבח והודאה: | ומגני שהצילהו מישבי בנב שאמר להכות את דוד. | בו בטח לבי שיעזרני ממנו, ואף על פי שהייתי בסכנה דולה. | ונעזרתי כמו שכתוב (שם יז): ויעזר לו אבישי בן צרויה. | ויעלז לבי אין צריך לומר אם נצל ממות ששמח, אלא פרוש ויעלז לבי: שכלי, לפי שבאותו דבר נשבעו אנשי שלא אצא למלחמה עוד, ושמח השכל שנפרד מעסקי העולם, ויהיה לי פנאי להתעסק בדרכי האלהים. | ומשירי אהודנו: לפיכך אתן לו הודאה. וממה אתן לו? משירי אהודנו, בשירותי ובזמירותי. 28:8: יהוה עז למו וכיון שישב הוא בבית יי’ התפלל על ישראל שיהיה להם עז בצאתם למלחמה שלא ירך לבבם כשלא יהיה הוא עמהם במלחמה. ויתן יי’ להם עז במלחמתם ויגברו על איביהם. | ומעוז ישועות משיחו הוא: משיחו הוא אומר על עצמו שהוא משיח יי’ כמו שאמר גם כן על עצמו (שם כג א); משיח אלהי יעקב. אמר: יי’ יהיה עז למו לישראל כמו שהיה מעוזי בצאתי עמהם למלחמה. וא”ו ומעוז ענינה: כאשר, כמו (תהלים נט טז); אם לא ישבעו וילינו; וכן (שם סג ו): ושפתי רננות יהלל פי. 28:9: הושיעה את עמך וברך את נחלתך הושיעם מאיביהם וברך אותם במעשה ידיהם. | ורעם ענינו: כרעה עדרו ירעה (ישעיהו מ יא). | ונשאם על העמים. | עד העולם: תפלתי עליהם בין בימי חיי בין אחרי מותי כל ימי עולם. ופרוש עד העולם: עד סוף העולם.
פירוש מלבי”ם
26:1: לדוד, בתפלה זו יזכיר כי אינו מכת הצבועים המלאים רע בסתר וחונפים בגלוי, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, כי לבבו נאמן לאלהיו ומעשיו אין בם דופי, הוא נקי בין במעשה בין במחשבה, ולכן מבקש שלא יקרהו מקרה החנפים בין באושר הנפשי בין בהצלחת החיים העולמיים שפטני ה’, ר”ל אתה תחוה מה משפטי ועניני, ואתה יודע שאני צדיק, בין במעשה כי אני בתומי הלכתי, ובין במצפון ואמונת הלב כי בה’ בטחתי בטחון חזק שלא אמעד ממנו בשום פעם: 26:2: בחנני, נגד הפעולות שהם בתמימות אומר, בחנני ה’ ונסני, כי המעשים שלא יהיו תמימים, רצוני אשר לא יעשם מצד הטוב עצמו רק בעבור פניות חיצוניות מהגאוה והחונף וכדומה לא יעמוד בם בעת הנסיון, שאם ימצא תועלת בהנחת המעשים ההם יעזבם, לא כן המעשים הנעשים בתמימות כמ”ש כי אני בתומי הלכתי, הם כסף צרוף ולא ימצא בהם סיג בעת בכור יבחנו, ונגד מ”ש בה’ בטחתי שהוא בטחון הלב אמר צרפה כליותי ולבי: 26:3: כי מבאר האמצעיים שעל ידם היה תמים במעשיו, א. כי חסדך לנגד עיני שהיה משים תמיד לנגד עיניו החסדים שעשה ה’ עמו ועי”ז עבד אותו מצד הכרת הטובה ומצד שהוא נתלה ממנו להשיג חסדיו תמיד, ב. והתהלכתי באמתך, ע”י שהכיר האמתיות מגדולת ה’ ורוממתו שזה מדרגה יותר גדולה שעבד אותו מצד יראת הרוממות: 26:4: לא, גם הסיר מעל פניו הדברים המונעים מן השלימות, שלא ישבתי עם מתי שוא שהם מסיתים ומדיחים בני אדם מעבודת ה’ ע”י טענות של מינות, וגם עם נעלמים שהם אנשים הדבוקים בתאות עוה”ז והנאת העולם, לא אבא לבל אלמד ממעשיהם: 26:5: שנאתי, ודבר זה נעשה טבע בנפשי עד ששנאתי את המרעים, וגם שנאתי קהל מרעים, אף שיסכימו על עשות רעות קהל גדול ועם רב שנאתי אותם, עד שבטחתי שעם רשעים לא אשב לעולם גם בעתיד, כי ישיבה עם רשעים הוא נגד טבעי: 26:6: ארחץ, איני רוחץ את כפי במים כמו שרוחצים הידים מן הכיור בעת שצריך לעלות אל המזבח, רק בנקיון ארחץ כפי, במה שאני נקי מכל חטא ושמץ וע”י רחיצת הנפש, זה הוא הרחיצה שלי, ולא אעלה על המזבח להקריב חטאות ואשמות רק ואסובבה את מזבחך, כדי: 26:7: להשמיע בקול תודה, על הטובות והחסדים, ולספר כל נפלאותיך, שעיקר ההודאה היא מה שאוכל לספר נפלאותיך, שעי”כ יראו בני אדם גדולת ה’: 26:8: ה’, אין אני בא למקדש ה’ מצד ההרגל, רק מצד שאהבתי מעון ביתך מצד אהבה וחשק פנימי ע”י ששם מקום משכן כבודך, לכן אבקש אל תאסף עם חטאים נפשי, שנפשי הרוחנית בל תאסף לשאול כנפש החטאים, וכן אל תאסף עם אנשי דמים חיי, שהם ימותו בלא עתם, כי כן ראוי להם, יען אשר בידיהם זמה, שבידם השמאלית עוסקים בזמה ועושים מעשה זמרי, ובכל זה ימינם מלאה שחד אוחזים שחד ממעשים טובים שעושים בגלוי בצביעות, כאילו בזה יתנו לך שוחד שישפטו כמשפט צדיקים ומבקשים שכר כפנחס, אבל ואני בתמי אלך, שאיני חונף רק כפי כן לבי, ולכן איני צריך לתת לך שוחד, רק פדני אתה וחנני, וע”י שרגלי עמדה במישור ולא נטיתי מן היושר אל דרך עקלתון לכן במקהלים אברך ה’ על טובותיו וחסדיו עמדי: 27:1: לדוד, במזמור הזה יבאר כי ההשגחה נמשכת אחר הדבקות בה’, והדבק בו תדבק בו ההשגחה התמידית ותשמרהו מכל הפגעים וע”כ סמוך לבו לא יירא משום דבר רע, כי לא יאונה לצדיק כל רע רק ברגע אשר הפסיק חוט הדבקות ונפנה מעבודת ה’, כמו שבאר במו”נ (פנ”ג משלישי), ולכן מכל המון הבקשות אשר יבקש האדם ראוי שישים פניו אל שאלה אחת בה ימצא כל מבוקשיו, והוא שידבק בה’ תמיד עפ”ז מתפלל שיעזרהו ה’ על הדביקות הזה ויסיר מעליו כל המונעים אשר ישביתוהו מן הענין הגדול הזה אשר הוא תכלית אשרו ובקשתו: | ה’ אורי, היראה הוא מדבר ידוע והפחד הוא מדבר בלתי ידוע, ואשר יתירא אדם מאויבים גלוים הלוחמים אתו נקרא יראה, ונגד זה אמר שה’ אורי וישעי ממי אירא, ר”ל שיצוייר שיירא אדם מאויביו, א. פן יפלו עליו בלילה מבלי יוכל לראות אותם להשמר מפניהם, נגד זה אמר ה’ אורי, ב. פן יהיה חילם וכחם רב מחילו וכחו, נגד זה אמר ה’ ישעי, וא”כ ממי אירא, ואשר יתירא אדם משונאיו החורשים עליו רעה בסתר כמו להשחית עץ בלחמו והוא לא ידע, זה נקרא פחד, נגד זה אמר אחר שה’ מעוז חיי א”כ ממי אפחד: 27:2: בקרב, (זה באור מה שאמר ממי אפחד), עת יתקרבו מרעים זה לזה להמתיק סוד עלי, היינו בעבורי, להרע לי בסתר, וזה בא’ משני פנים, א. אם כוונתם להנאתם, כמו גנבים ושודדי לילה, ועז”א לאכל את בשרי, ב. אם כונתם מחמת איבה ומשטמה, ועז”א צרי ואויבי הבאים לי בשבילי, לא בשביל לאכל בשרי להנאתם, רק לי לנקום בי, יהיה איך שיהיה המה כשלו ונפלו, ר”ל הגם שאני לא אעשה נגדם דבר כי איני יודע מי המה, הם מצד עצמם יכשלו בעצתם ויפלו בלא פעולתי כלל, ע”י ה’ שהוא מעוז חיי: 27:3: אם תחנה, (זה באור מ”ש ממי אירא) גם אם תחנה עלי מחנה שהם הבאים ללחום אתי בגלוי, בכל זה לא יירא לבי, ומוסיף שגם אם המחנה הזאת תקום עלי למלחמה, בכ”ז בזאת אני בוטח, במה שיאמר, והוא, כי אחת שאלתי מאת ה’, איני שואל דברים רבים לפי התחדש הצרכים, שיתחדש לכל אדם בכל עת שאלה אחרת, רפואה, מזונות, הצלה מהאויב וכדומה, רק שאלה אחת שאלתי בעבר, ואותה אבקש תמיד בעתיד, כי בשאלה זו כלולים כל השאלות, והוא שבתי בבית ה’ כל ימי חיי, השאלה ששאלתי אודות שבתי בבית ה’ רק אותה אבקש, שעל ידה אגיע לכל הצרכים הפרטיים, גם ר”ל שלא שאל שאלה זאת כדי שעל ידי זה ישיג תכליתים אחרים, דהיינו שלא כיון בשאלתו שישב בבית ה’ שעי”ז ינצל מאויביו וימצא כל צרכיו, שא”כ השאלה אינה הבקשה, כי בקשת לבו הוא שימצא צרכיו הגם ששאלת פיו הוא שבתו בבית ה’, רק ששאלה זאת היא עצמה הבקשה, והוא גוף התכלית הנרצה אצלו, ועז”א אחת שאלתי וגם אותה אבקש שהוא ג”כ הבקשה, כי מה שאשאל שבתי בבית ה’ כל ימי חיי, הוא על הכוונה כדי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו, ואין בלבי כונה אחרת, כי מה שימצא ע”י זה גם יתר הצרכים הם ג”כ ישיבו אמצעים אל התכלית הזה, ר”ל שמה שע”י שישב בבית ה’ ינצל מאויבים ומעיקים וימצא כל צרכיו, עי”כ יהיה לבו פנוי לישב בבית ה’ תמיד שהוא התכלית העקרי אצלו: 27:5: כי, זה סיום דבריו שאמר בזאת אני בוטח, שאחר שאחת שאלתי מאת ה’ שאשב בביתו א”כ בזאת אני בוטח כי יצפנני בסוכה ביום רעה, כי מה שאסתר בסתר אהלו יהיה מעוז ומגדל עוז מפני אויב כאלו בצור ירוממני, עד שלא יוכל שום אויב לעלות אלי: 27:6: ועתה לא אירא עוד משום אויב, כי ע”י שמירת ה’ ירום ראשי על אויבי סביבותי, ואזבחה באהלו זבחי תרועה, ר”ל שהלוחם ומנצח את אויביו יזבח זבחי תרועה, ר”ל זבחי תודה על תרועת המלחמה ונצחונה, כמ”ש וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות, אבל אנכי שאנצח ע”י שאהיה באהל ה’ א”כ ישיבת האהל היא תרועת המלחמה ונצחונה, וע”ז בעצמי אשירה ואזמרה לה’ שהפיל את אויבי לפני: 27:7: שמע ה’, אחר ההקדמה הזאת מתחיל להתפלל שיסיר ה’ מעליו את המונעים והמטרידים אותו בעבודת ה’, ובאר כי בקשתו זאת אינה בשביל צרכיו רק כדי שעי”ז ישיג התכלית העקרי שיוכל לעבוד את ה’, וכל בקשתו היא רק על השגת התכלית הזה, ותחלה אמר שמע ה’ קולי אקרא על התפלה שיתפלל להנצל מאויביו, אבל הקדים לאמר לך אמר לבי, ר”ל הגם שבפי אני מבקש ענינים אחרים, הצלה מהאויב וכדומה, הלא לבי כבר אמר לך את עיקר בקשתי, לבי אמר לך, כי “בקשו פני את פניך ה”’, זאת אבקש, רק זאת אבקש והיא עיקר בקשתי שפני יבקשו את פניך, שפני לא יבקשו שום דבר רק השגת פניך, שהוא הדבקות וההשגה של פני ה’, והיא כל מגמתי, וא”כ אל תסתר פניך ממני, ר”ל שלא יהיה עכוב בין מצדך שתסתיר פניך ממני, ולא מצדי ע”י שתט פני ממך ע”י האף, (ור”ל שלא יעכבהו לא עומק המושג שהיא הסתרת פנים מצדך, ולא קוצר המשיג או החטא וכדומה שהיא ההטיה מצד המשיג), והלא תמיד עזרתי היית בדברים שאין כחי מספיק וצריך אני לעזר, וא”כ גם עתה אל תטשני: 27:10: כי אבי, ממשיל א”ע כיתום שעזבוהו אביו ואמו וה’ חמל עליו ויאספהו אל ביתו לגדלהו ואחר שכל מחסורי עליך א”כ ראוי שתורני הדרך ותשגיח עלי כי אין עזר זולתך: 27:11: הורני, גם ביקש שיקל אליו האמצעיים הצריכים אל הידיעות האלהיות והשגת האמתיות, מבקש שהדרך הגדול יורהו, ובארח הפרטי שלא די בהודעה לבד ינחהו, וכבר התבאר (סי’ ה’) כי יש שני מעכבים, א. מה שאינו יודע הדרך, אמר הורני ה’ דרכך, ב. הדרכים והמכשולות שיש בדרך, אמר ונחני בארח מישור, והנמשל, על העדר הידיעה יודיעהו, ועל העכובים שיש ע”י היצר והתאות ובקשת הצרכים ההכרחיים אמר שינחהו בארח מישור, וכ”ז צריך שתעשה למען שוררי הרוצים בין להמיתני בין להחטיא את נפשי: 27:12: (יב-יג) אל תתנני בנפש צרי, כי הלא לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים, קמו בי עדי שקר ויפח חמס, ר”ל לולא האמונה הגדולה שיש לי שהאמנתי בהבטחת ה’ שהבטיח לי את המלוכה, והאמנתי שעוד אשוב אראה בטוב ה’ בארץ חיים היינו בא”י, שעוד אשוב לארץ, לולא האמונה הזאת, הלא כבר קמו נגדי עדי שקר שהעידו עלי שקר לפני שאול והפיחו חמס כדי להרגני, רק זכות האמונה הגדולה שהיה לי עמדה לי וגם שע”י גודל אמונתי התחזקתי בכל פעם, וע”י אומץ הלב באמונתי נמלטתי מידם, ולדעת חז”ל (ברכות ד’) כיון במ”ש בארץ חיים על שכר העוה”ב, ולדעתם מ”ש כי קמו בי עדי שקר היינו הדעות החיצונות שנולדו בלבו ע”י שראה צדיק אובד בצדקו, שמזה יעמדו טענות נגד ההשגחה כמו שהתבאר בספר איוב, והעד המעיד אל טענות אלה היה דוד בעצמו עניו ומכאוביו, רק ע”י האמונה בעוה”ב יתבטלו כל טענות האלה, כי תחת יסורי הצדיקים בעוה”ז בארץ החיים משנה יירשו לעוה”ב, ובזה בטלה העדות השקר הזה מיסורי הצדיקים להעיד בזה נגד ההשגחה, אולם לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים לעוה”ב, היו קמים בי בלבי ובמחשבתי עדי שקר ויפח חמס לכפור בהשגחה ובשכר ועונש, ולכן אבקש הורני ה’ דרכך, וכמ”ש משה רבינו עליו השלום על שאלה זו הראני נא את כבודך: 27:14: קוה, עפמ”ש שבזכות האמונה שהאמין בהבטחת ה’ ניצול מאויביו כי קוה אל ה’ שישוב לראות בטוב ה’, עפ”ז יאמר ויצוה לקוות אל ה’, ומבאר כי התקוה לה’ נבדלת מן התקוה לב”ו בשני דברים, א. שהתקוה לזולתו הלא תוחלת ממושכה מחלה לב, אבל ע”י הקווי לה’ חזק ויאמץ לבך שהיא תתן חוזק ואומץ לב, ב. הקווי לזולתו אין התקוה תכלית לעצמה רק תכלית הקווי הוא שימצא מבוקשו, וא”כ תכלית הקווי הוא שלא יקוה עוד, ר”ל שישיג תקותו ולא יצטרך עוד לקוות, אבל הקווי לה’ היא תכלית לעצמה, עד שתכלית הקווי הוא שיחזק לבו ויחזור ויקוה, עז”א קוה חזק וקוה אל ה’: 28:1: לדוד, מזמור זה נתיסד נגד פועלי און אשר דברו אתו אחד בפה ואחד בלב, נראו כאנשי עצתו ובסתר כרו עליו רעה ונוקשו אח”כ ונפלו בפועל כפיהם, כי ה’ שמרו וגם שמר את ישראל מבא בדמים, ולא התבאר אם היה זה בעת שחרשו הזיפים עליו רעה או אנשי קעילה, או נגד אחרים משונאיו כמו שבע בן בכרי, כי התפלה תוכל להתפרש נגד כל אלה חורשי רעה: | אליך ה’ אקרא, כי נגד האויב הנסתר קשה יותר להשמר מפניו, ורק ה’ היודע נסתרות הוא רב להושיע נגד אלה חורשי רעה בסתר, לכן צורי אל תחרש ממני, כי אם תחשה ממני הלא אהיה נמשל עם יורדי בור, ולכן שמע קול תחנוני בשועי אליך לישועה, ומוסיף שלא תמתין כלל עד שאושיע, רק תושיע תיכף בנשאי ידי אל דביר קדשך אם רק אשא הידים לתפלה גם טרם שאשוע בקולי תשמע ותושיע: 28:3: אל (מתחיל את תפלתו), אל תמשכני בל אמשך ברשת ע”י רשעים אשר הם דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם, שסכנתם גדולה מאד, כי איני יודע להזהר מהם ובקל אמשך אחריהם אל הרשת: 28:4: (ד-ה) תן להם כפעלם וכו’ כי לא יבינו אל פעולת ה’ בקש שישלם להם ה’ מדה כנגד מדה, כמו שהם דברו אתי אחד בפה ואחד בלב ורצו להרוס אותי באופן שלא אדע שהם עוסקים בזה, כן ידבר ה’ עמהם אחד בפה ואחד בלב עם שגם הם לא יבינו אל פעולות ה’ ואל מעשי ידיו, שידמה להם שה’ עוסק לבנותם, ובאמת הוא יעסוק להרוס אותם ולא לבנותם, וזה עונש מכוון כפעלם וכרוע מעלליהם, שגם הם לא ידעו להזהר מפני ה’ כמו שאני לא ידעתי להזהר מפניהם (ועי’ באה”מ): 28:6: (ו-ז) ברוך נותן הודאה על ששמע ה’ תפלתו, כי ה’ היה עוזי ומגני בפניהם, ולא הוצרכתי כלל למלחמה רק ע”י שבו בטח לבי עי”כ נעזרתי, וגם יעלוז לבי ומשירי אהודנו כאלו נצחתי ע”י מלחמה וחיל: 28:8: ה’, אמר אחר שתשועת דוד מקושר בתשועת ישראל שה’ הזמין אותו למלך עליהם, ועז”א הלא ה’ עז למו לישראל, ועי”כ הוא מעוז של ישועות משיחו, שבזכות ישראל צריך הוא להושיע את משיחו, וא”כ אבקש הושיעה את עמך שתעשה זה בעבור ישראל להושיע אותם, וגם ברכם בתוספת ברכה מצד שהם נחלתך, ששם נחלה מציין שבחרם לנחלה לו לדור דורים ועי”כ הם קדושים ומיוחדים לאלהיהם וצריך הוא לברכם בברכה יתירה, ורעם ומצד שהם עמך, ונשאם עוד יותר מצד שהם נחלתך, וזה יהיה עד העולם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - קדושה וטהרה | מזמור כו — “שפטני ה’ כי אני בתמי הלכתי” — בקשת בחינה ואישור חפות
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מזמור כח — “אל תמשכני עם רשעים” — תפילת הבדלה ובקשת ישועה
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ה’ אורי וישעי”: פסוק פתיחה מזמור כז — ביטחון נגד כל פחד. שנת אמירת “ה’ אורי” בחודש אלול מסורתי. לפי מלבי”ם: “אחת שאלתי” — בקשה אחת מרכזית: “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי” — כל שאר הבקשות נגזרות ממנה.