תהלים טו-טז — “מי יגור באהלך”
פסוקים
מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְ֭הֹוָה מִי־יָג֣וּר בְּאׇהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קׇדְשֶֽׁךָ׃ הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ׃ לֹֽא־רָגַ֨ל׀ עַל־לְשֹׁנ֗וֹ לֹא־עָשָׂ֣ה לְרֵעֵ֣הוּ רָעָ֑ה וְ֝חֶרְפָּ֗ה לֹא־נָשָׂ֥א עַל־קְרֹבֽוֹ׃ נִבְזֶ֤ה׀ בְּֽעֵ֘ינָ֤יו נִמְאָ֗ס וְאֶת־יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֣ה יְכַבֵּ֑ד נִשְׁבַּ֥ע לְ֝הָרַ֗ע וְלֹ֣א יָמִֽר׃ כַּסְפּ֤וֹ׀ לֹא־נָתַ֣ן בְּנֶשֶׁךְ֮ וְשֹׁ֥חַד עַל־נָקִ֗י לֹ֥א־לָ֫קָ֥ח עֹֽשֵׂה־אֵ֑לֶּה לֹ֖א יִמּ֣וֹט לְעוֹלָֽם׃ מִכְתָּ֥ם לְדָוִ֑ד שׇֽׁמְרֵ֥נִי אֵ֝֗ל כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ׃ אָמַ֣רְתְּ לַֽ֭יהֹוָה אֲדֹנָ֣י אָ֑תָּה ט֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ׃ לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כׇּל־חֶפְצִי־בָֽם׃ יִרְבּ֥וּ עַצְּבוֹתָם֮ אַחֵ֢ר מָ֫הָ֥רוּ בַּל־אַסִּ֣יךְ נִסְכֵּיהֶ֣ם מִדָּ֑ם וּֽבַל־אֶשָּׂ֥א אֶת־שְׁ֝מוֹתָ֗ם עַל־שְׂפָתָֽי׃ יְֽהֹוָ֗ה מְנָת־חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּוֹרָלִֽי׃ חֲבָלִ֣ים נָֽפְלוּ־לִ֭י בַּנְּעִמִ֑ים אַף־נַ֝חֲלָ֗ת שָֽׁפְרָ֥ה עָלָֽי׃ אֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְ֭הֹוָה אֲשֶׁ֣ר יְעָצָ֑נִי אַף־לֵ֝יל֗וֹת יִסְּר֥וּנִי כִלְיוֹתָֽי׃ שִׁוִּ֬יתִי יְהֹוָ֣ה לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט׃ לָכֵ֤ן׀ שָׂמַ֣ח לִ֭בִּי וַיָּ֣גֶל כְּבוֹדִ֑י אַף־בְּ֝שָׂרִ֗י יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶֽטַח׃ כִּ֤י׀ לֹא־תַעֲזֹ֣ב נַפְשִׁ֣י לִשְׁא֑וֹל לֹֽא־תִתֵּ֥ן חֲ֝סִידְךָ֗ לִרְא֥וֹת שָֽׁחַת׃ תּֽוֹדִיעֵנִי֮ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח׃
פירוש רש”י
15:2: וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. הַטּוֹב שֶׁהוּא אוֹמֵר בִּלְבָבוֹ הוּא אֱמֶת, וְאֵינוֹ אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב (ס״א אינו): 15:3: לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ. אַנְקוּשָׁ״א בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ״ (שמואל ב יט:כח). מִזְמוֹר זֶה לְהוֹדִיעַ מִדַּת חֲסִידוּת: | וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא. רֵיפוֹרְטָ״א בְּלַעַ״ז: | עַל קְרוֹבוֹ. אִם עָבַר קְרוֹבוֹ עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֹנֶשׁ, עֲנָשׁוֹ בְּמִשְׁפָּט וְלֹא נָשָׂא עָלָיו חֶרְפָּתוֹ, שֶׁיְּהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לַמְחָרֵף לוֹמַר: כָּךְ עָבַר פְּלוֹנִי קְרוֹבְךָ וְחִפִּיתָ עָלָיו: 15:4: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס. מִי שֶׁהוּא נִבְזֶה בְּרִשְׁעָתוֹ נִמְאָס בְּעֵינָיו שֶׁל צַדִּיק, כְּגוֹן חִזְקִיָּהוּ שֶׁגֵּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו בְּבִזָּיוֹן: | נִשְׁבַּע לְהָרַע. לְעַצְמוֹ: | וְלֹא יָמִיר. שְׁבוּעָתוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינָהּ מֵמִירָהּ בְּדָבָר שֶׁאֵינָהּ לְרָעָתוֹ: 15:5: וְשֹׁחַד לֹא לָקַח. עַל עָנִי לְהַרְשִׁיעוֹ בַּדִּין, לְהַטּוֹת מִשְׁפָּטוֹ. וְעוֹד פֵּרְשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ (ספרי דברים קמד): לֹא לָקַח שֹׁחַד עַל נָקִי לְנַקּוֹתוֹ בְּדִינוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַטּוֹת הַמִּשְׁפָּט: | לֹא יִמּוֹט. וְהוּא רָאוּי לָגוּר בְּאָהָלֶיךָ (ספרים אחרין אינו): | לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם. אִם יִמּוֹט, אֵין מֻטָּתוֹ מֻטָה עוֹלָם, אֶלָּא מִתְמוֹטֵט וְעוֹלֶה: 16:1: מִכְתָּם לְדָוִד. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סוטה י:): לְדָוִד שֶׁהָיָה מָךְ וְתָם, שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַמָּה, שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. וְאֵין שִׁיטַת הַמִּקְרָא נוֹפֵל עַל הַמִּדְרָשׁ כָּאן. יֵשׁ מִזְמוֹר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״לְדָוִד מִכְתָּם״ (תהלים נו:א), שָׁם יֵשׁ לְפָרֵשׁ: שִׁיר זֶה לְדָוִד שֶׁהָיָה מָךְ וְתָם, אֲבָל כָּאן שֶׁנֶּאֱמַר מִכְתָּם לְדָוִד אֵין לְפָרְשׁוֹ כֵּן. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא אֶחָד מִן שְׁמוֹת מִינֵי נְעִימוֹת הַזֶּמֶר וְחִלּוּק בִּנְעִימוֹת הַשִּׁיר. דָּבָר אַחֵר: מִכְתָּם לְדָוִד לְשׁוֹן עֲטָרָה כְּמוֹ ״כֶּתֶם״ (שיר השירים ה:יא), שֶׁמַּשְׁמָע דָּבָר זֶה הָיָה רָגִיל לוֹמַר דָּוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ וְהָיָה לוֹ כַּעֲטָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה:יג) ״כִּי כַצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״ (ס״א אינו): 16:2: אָמַרְתְּ לַה׳ אֲדֹנָי אַתָּה וְגוֹ׳. לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר דָּוִד: יֵשׁ עָלַיִךְ לוֹמַר לַה׳: אָדוֹן אַתָּה, וְיָדְךָ עַל הָעֶלְיוֹנָה לְכָל הַבָּא עָלַי. דָּבָר אַחֵר: אָמַרְתְּ לַה׳ אֲדֹנָי אַתָּה, לְנַפְשׁוֹ הָיָה אוֹמֵר. וְכֵן מָצִינוּ דֻגְמָתוֹ: ״וַתְּכַל דָּוִד״ (שמואל ב יד:לט), וּפִתְרוֹנוֹ: ׳וַתְּכַל נֶפֶשׁ דָּוִד׳; אַף כָּאן: אָמַרְתְּ נַפְשִׁי לַה׳ – אַתְּ, נַפְשִׁי, יֵשׁ עָלַיִךְ לוֹמַר כֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ס״א אינו): | טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ. טוֹבוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לִי, לֹא עָלֶיךָ הֵם לְגָמְלֵנִי, כִּי לֹא בְצִדְקָתִי אַתָּה מֵטִיב לִי: 16:3: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה. בִּשְׁבִיל הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר הֵמָּה קְבוּרִים בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת: | וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. הֵם הָאַדִּירִים, אֲשֶׁר כָּל חֶפְצִי בָם וְכָל צְרָכַי נַעֲשִׂים בִּשְׁבִילָם: 16:4: יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם וְגוֹ׳. כָּל זֶה אָמְרִי לַה׳: יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם שֶׁל כּוֹפְרִים בְּךָ, הַמְּהִירִים וַחֲרֵדִים לַעֲבוֹדַת אֵל אַחֵר. לָשׁוֹן אַחֵר: מָהָרוּ לְשׁוֹן ״מֹהַר״ (בראשית לד:יב), דוֹאִירְנְ״ט בְּלַעַ״ז: | בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם. אֲנִי לֹא אֶהְיֶה כְּמוֹתָם, לִזְרֹק דָּם לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא אֶשָּׂא שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה עַל שְׂפָתַי: 16:5: ה׳ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי. כָּל טוֹבָתִי הֵימֶנּוּ. לָשׁוֹן אַחֵר: וְכוֹסִי וְחֶשְׁבּוֹנִי, כְּמוֹ ״תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה״ (שמות יב:ד), וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם: | אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי. אַתָּה הוּא אֲשֶׁר הֲנִיחוֹתָ יָדִי עַל הַחֵלֶק הַטּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי וְגוֹמֵר וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ (דברים ל:יט). כְּאָדָם הָאוֹהֵב אֶחָד מִבָּנָיו וּמַנִּיחַ יָדוֹ עַל הַחֵלֶק הַטּוֹב וְאוֹמֵר: אֶת זֶה בְּחַר לְךָ: | תּוֹמִיךְ. הִשְׁפַּלְתָּ יָדִי עַל הַגּוֹרָל, לְשׁוֹן ״יִמַּךְ הַמְּקָרֶה״ (קהלת י:יח) – יִשְׁפַּל. כָּךְ הוּא נִדְרָשׁ בַּסִּפְרִי (ספרי דברים כג). וְגַם יֵשׁ לְפוֹתְרוֹ לְשׁוֹן תְּמִיכָה, לְמִדְרַשׁ הָאַגָּדָה, כְּמוֹ ״וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו״ (בראשית מח:יז): 16:6: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים. כְּשֶׁנָּפַל לִי הַגּוֹרָל לִהְיוֹת בְּחֶלְקְךָ, חֶבֶל נָעִים הוּא זֶה. אַף עָלַי שָׁפְרָה נַחֲלָה כָּזוֹ: 16:7: אֲבָרֵךְ אֶת ה׳. עַד כָּאן נִבָּא דָּוִד עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁתֹּאמַר כֵּן, וְעַכְשָׁיו אוֹמֵר: וַאֲנִי, גַּם אֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת ה׳ אֲשֶׁר יְעָצָנִי לִבְחוֹר בַּחַיִּים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו: | אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. לְיִרְאָה אוֹתוֹ וּלְאַהֲבָה. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁלָּמַד תּוֹרָה מֵאֵלָיו עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה. אַף אָנוּ צְרִיכִין לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָאוֹת עַל סִדְרָן: 16:8: שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד. בְּכָל מַעֲשַׂי שַׂמְתִּי מוֹרָאוֹ לְנֶגֶד עֵינַי, וְלָמָּה? כִּי מִימִינִי הוּא תָּמִיד לְעָזְרֵנִי לְבַל אֶמּוֹט. דָּבָר אַחֵר: שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד. סֵפֶר תּוֹרָה הָיָה עִמּוֹ לִקְרוֹת בּוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו (דברים יז:יט), וְזֶה שֶׁאָמַר: מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. עַל שֵׁם הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בִּימִינוֹ, שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ וּלְפִיכָךְ בַּל אֶמּוֹט (סנהדרין כב.) (ס״א אינו): 16:9: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁאֲנִי בּוֹטֵחַ כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, שֶׁהֲרֵי בַּעֲוֹן עֲבֵרָה גְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה בְּיָדִי בִּשַּׂרְתַּנִי ״גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ״ (שמואל ב יב:יג), קַל וָחֹמֶר שֶׁמֵּעַתָּה לֹא תַעַזְבֵנִי לָסוּר מִמְּךָ: 16:11: תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים. לְשׁוֹן עָתִיד הוּא, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן תְּפִלָּה: | שֹׂבַע שְׂמָחוֹת. שִׂמְחָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלָה הִיא הַשִּׂמְחָה שֶׁל עָתִיד (ס״א אינו): | אֶת פָּנֶיךָ. שְׂמָחוֹת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, בַּכַּת הַקְּרוֹבָה לְךָ:
פירוש רד”ק
15:1: מזמור לדוד יהוה מי יגור באהלך ומי * הוא”ו נתוספה על ידי הסופר השני; והאיש הזה היה, כפי הנראה, מדקדק גדול ועצום. ישכן בהר קדשך: אהלך הם השמים; וכנה אותם באהל, לפי שהם מתוחים כאהל; והר קדשך הוא הר המוריה ששם בית המקדש, לפי שהוא המקום הנכבד בארץ. וכן כנה אותם בהיכל כמו שאמר (תהלים יא ד) יי’ בהיכל קדשו, יי’ בשמים כסאו כמו שפרשנו. וכן ישמע מהיכלו קולי (שם יח ז). ומי יגור, ומי ישכן הם על הנשמה העליונה. ואמר: מי שעשה המעשים האלה בחייו תשכן נשמתו במקום הכבוד אחר מותו. ומה הם המעשים? 15:2: הולך תמים אם תמים הוא תאר רצונו לומר: הולך בדרך תמים, כמו הלך בדרך תמים הוא ישרתני (שם קא ו); ואם הוא שם, כמו אם באמת ובתמים (שופטים ט טז), רצונו לומר: הולך בתמימות, כמו ואני בתמי אלך (תהלים כו א): והענין אחד. והתמים הוא מי שיתעסק בעניני העולם הזה בדרך תמימות, שלא יעמיק במחשבתו בתחבולות העולם. | ופעל צדק שכל מעשיו יעשה בצדק. ותורות האדם: עשה ולא תעשה הם על שלשה פנים, האחד במעשה והאחד בלשון, והאחד בלב. והנה זכר המעשה; | ודבר אמת בלבבו: וזהו הלשון והלב. אמר: שהוא דבר אמת, לעולם לא ימצא שקר בדבריו. והאמת שידבר בפיו הוא בלבבו, כי אינו אומר אחד בפה ואחד בלב. וכמו שדברי פיו אמת כן הן מחשבות לבבו. ויכלל גם כן בזה שאמר ודבר אמת בלבבו שיקיים מה שחשב בלבבו לעשות טובה; וזה בענין משא ומתן. כלומר: אין צריך לומר כי מה שמדבר בפיו מקים, אלא אפילו מה שחושב מקים וישים אמת מחשבתו. ויכלל בו גם כן גדל מציאות האל ויחודו שהוא אמת, ודבר אותו בפיו, וחושב אותו בלבבו להבינו על דרך המופת כמו שתורה אותו החכמה. 15:3: לא רגל על לשנו בזה הפסוק אמר מצות לא תעשה בלשון ובמעשה, אבל בלב לא היה צריך להזכיר כי כבר אמר: ודבר אמת בלבבו; ואם מחשבותיו אמת וצדק, אין רע במחשבותיו. ואמר: לא רגל על לשנו ולא אמר שאר מצות לא תעשה שהן בלשון, כמו לא תענה ברעך (שמות כ טז); אלהים לא תקלל (שם כב כז) והדומין להן, כי אמר אותה שהיא אמת, וכל שכן האחרות; כי הרכילות אף על פי שהיא אמת, יצא רע גדול ממנה. ולפיכך אמר ודבר אמת בלבבו, כי האמת שהיא רעה לא ידבר, והיא הרכילות. | לא עשה לרעהו רעה ורעהו וקרבו הוא שיש לו משא ומתן עמו או שכנו. ובאמרו כי לא עשה לרעהו רעה אינו אומר, כי לאחרים עשה, אלא דבר הכתוב על ההוה; כמו ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז), אינו אומר, כי מותר לו להונות אדם אחר שהוא נכרי שאינו עמיתו. וכן לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ טז), אינו אומר, כי באחר שאינו רעו מותר להעיד עדות שקר; אלא לפי שמשאו ומתנו ועסקיו עמו. וכן הוא מנהג הלשון בהרבה מקומות. ובאמרו: לא עשה לרעהו רעה כלל כל מצות לא תעשה שבין אדם לחברו. ואמר בתורת הלשון: | וחרפה לא נשא על קרבו: שלא חרף וגדף אדם, אף על פי שהוא גדפהו או הרע לו. ואמר: נשא בנטילת הלשון, כמו לא תשא את שם יי’ אלהיך לשוא (שמות כ ז); לא תשא שמע שוא (שם כג א). ובאמרו: קרבו הוא הדין לאחר, אלא שדבר על ההוה כמו שפרשנו. וקרבו כמו רעהו, שהוא קרוב אליו במשאו ובמתנו, או שכנו קרוב מן השאר, כי דברי האדם ועסקיו ברוב עם אלו. 15:4: נבזה בעיניו נמאס וספר ממדותיו הטובות עוד: כי אף על פי שהוא הלך תמים ופעל צדק ודבר אמת אינו מתגאה בזה, אלא נבזה הוא בעיניו ונמאס, וחושב בלבבו כי לא יעשה אחת מני אלף ממה שיש עליו חובה לעשות לכבוד הבורא. | ואת יראי יהוה יכבד הוא נבזה בעיניו ומכבד יראי יי’; כי כל הטובות שעשה הוא אינו חושבן לכלום נגד מה שחושב שיש לו לעשות, והטובות שיעשה זולתו יחשבן לדברים גדולים. ויחשוב שיש ליראי יי’ זולתו מעלה עליו, ושהם יראים השם יותר ממנו ונותן להם מעלה עליו ומכבד אותם. ואמר עוד ממדותיו הטובות: | נשבע להרע ופרוש להרע: להרע לגופו בצום ובהפרד מן התענוגים; וכן לחסר כסו לצדקה ולמצוה. | ולא ימר :* נכתב בצדו במסורת שבין העמודים: חסׄ לׄ. מה שנשבע אף על פי שמריע לגופו. ולא ימר, אלא יקים כמו שאמר. ומה שאמר: נשבע, לפי שהוא דבר קשה כנגד הגוף, נשבע, כדי שלא יטרידהו יצר הרע שלא לעשות. וכן אמר דוד (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך. 15:5: כספו לא נתן בנשך כבר אמר: לא עשה לרעהו רעה, ובכללו שלא הונה אותו ולא גזלו ולא גנב ממנו; ועתה אמר: שאפילו ברצונו לא לקח ממונו בדבר שיש בו אסור, והוא הנשך. כי אף על פי שנותן לו ברצונו מוכרח הוא לתן, לפי שיצריך ללות ממנו; והנה הוא מחזיר ממונו והנשך יותר. והנה לוקח ממון חברו שלא כדין, אף על פי שהוא ברצונו. ולפי שהמעשה הזה יהיה אדם רגיל בו כי אין אדם קורא עליו חמס כמו על הגזלה ועל הגנבה, לפיכך החמירה עליו התורה, והזהירה בו הרבה. והנביאים כתבו אותו עם החמורות. והרגיל בו יצא במעט זמן ממונו. ודוד ויחזקאל לא אסרו אלא מה שאסרה התורה; והתורה לא אסרה אלא לישראל, אבל לנכרי מותר כמו שנאמר (דברים כג כא): לנכרי תשיך. ולא נאמר כן בגזלה וגנבה ובאבדה ובהונאה, כי אפילו לנכרי אסור להונותו או לגזלו או לגנוב ממונו; אבל הנשך שהוא לוקח ממנו ברצונו ובדעתו מותר. כי ישראל חיב לעשות חסד עם ישראל חברו, וההלואה בלא נשך הוא חסד וטובה; ויותר טובה במקומות מן המתנה, כי הרבה יבושו לקחת המתנה ולא יבושו לקחת ההלואה. ולא כן ישראל עם הגוי, כי אינו חיב לעשות עמו חסד ולהלות לו ממונו בחנם, כי ברוב הם שונאים ישראל. אבל בודאי אם עושה הגוי חסד וטובה עם ישראל חיב לעשות הישראל גם כן עמו חסד ולהטיב לו. והרחבתי לך בזה כדי שתמצא בו תשובה לנצרים שאומרים כי דוד לא הפריש בין ישראל לגוי, אלא כל רבית אסור **). וזה לא יתכן בו, כי דוד לא אסר מה שהתיר משה רבנו על פי האל: והנה אמרה התורה (דברים יג ב): לא תסף עליו ולא תגרע ממנו. | ושחד על נקי לא לקח גם זה הממון ברצון הנותנו; ואם להטות דין כבר אמר: לא עשה לרעהו רעה וזה בכללו. אלא אפילו לא הטה הדין כי נקי הוא בדין, אלא שהנותן לא חשב כי יעשה כן, אף על פי כן לא לקח ממון מבעל דין לעולם, כמו שאמר שמואל הנביא לפי שהיה שופט את ישראל (שמואל א יב ג): את שור מי לקחתי וגומר. | עשה אלה עשה אלה הטובות שאמרנו | לא ימוט לעולם: אפילו במותו לא ימוט, כי תשכון נפשו במקום הכבוד. 16:1: מכתם לדוד כבר כתבנו במזמור בקראי ענני (ד) טעם מכתם. | שמרני השי”ן נמשכת בגעי”א. | אל אתה יי’ אל ויכול. לפיכך אני קורא אליך שתשמרני | כי חסיתי בך: ולא בזולתך. 16:2: אמרת ליהוה אדני אתה כנגד נפשו מדבר ואומר: אמרת והודית ליי’, כי הוא אלהיך ואדניך וכן הדין עליך; ותאמרי לו גם כן: | טובתי בל עליך: פרשו בו (רש”י ורבי משה הכהן גיקטלא): הטובה שאתה עושה לי אינה מוטלת עליך לעשות, כי אינני כדאי, אלא הכל הוא חסד מאתך. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: הטובה שאני עושה אינה עליך; כלומר: אינה מגעת עדיך, כי לא יתכן ולא יועיל ולא יתן לך, אלא 16:3: לקדושים אשר בארץ המה ובא על דרך לאיש כמוך רשעך וגומר (איוב לה ח). ולאהבתי אותך אני אוהב אותם שהם קדושים ואני מטיב להם. | ואדירי כל חפצי בם: לאותם שהם אדירי לב מכל בני אדם, וטובים מהם, חפצי בהם להטיב להם, בעבור שהם שומרים ועושים מצותיך. ומפני זה קראם: קדושים ואדירים. ולפרוש הראשון יפרשו לקדושים כן: אינני ראוי לטובתך, אלא לקדושים היה ראויה טובתך. ולפי דעתי: טעם לקדושים דבק עם אמרת ליי’, כלומר אחרי שתאמרי ליי’ כי הוא אדוניך תאמרי גם כן לקדושים אשר בארץ המה, שתכנעי לפניהם, ותתני להם מעלה עליך ותלמדי ממעשיהם; והכל לתכלית שתלמדי אהבת האל. ועל דרך הזה אמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי פסחים כב ב): את יי’ אלהיך תירא (דברים ו יג) לרבות תלמידי חכמים. ואמר: אשר בארץ כלומר, הקדושים שתמצאי בדרכך לכי אחרי עקבותיהם ותלמדי ממעשיהם. ואדירי איננו סמוך לפי דעתי, כי ימצאו כמותו כמו חלוני שקפים (מלכים א ו ד); נטעי נעמנים (ישעיהו יז י) והדומים להם. ופרוש קדושים ואדירים שכל חפצי בהם לאהבה אותם וללכת בדרכיהם. לקדושים אשר בארץ המה: דרך הקדושים עובדי האל אהבתי, ודרך זולתם שעובדים לאל אחר שנאתי; ואומר אני: 16:4: ירבו עצבותם אחר מהרו מאותם האנשים שממהרים לאל אחר. מהרו זה לבדו מבנין הקל מענין מהרה; ואפשר שיהיה מענין מהר ומתן (בראשית לד יב); כמו מהר ימהרנה לו (שמות כב טו). או פרוש אחר מהרו כלומר: אני אהיה דבק בקדושים ובאדירים וירבו עצבות האנשים, עצבות הממהרים אל אנשים זולתם ללכת בדרכים אחרות שאינן דרכי יי’, וזהו הנכון. | בל אסיך נסכיהם מדם חלילה לי שאסיך נסכיהם שהם מדם; על דרך והבאתם גזול (מלאכי א יג) כלומר: נסכיהם אינם יין אלא דם; כי העולם והנסכים עם מעשים רעים לא יועילו ולא יצילו, אבל ירעו, כמו שאמר: זבח רשעים תועבה (משלי כא כז). | ובל אשא את שמותם על שפתי: ואפילו שמות האנשים האלה לא אעלה על שפתי. 16:5: יהוה מנת חלקי וכוסי אין לי חלק אחר זולתו כמו אלה האנשים שחלקם ומנתם הכסף והזהב ופעמוני העולם, אבל אני יי’ מנת חלקי וכוסי. והמנה והחלק והכוס והגורל אחד, אלא כפל הענין במלות שונות לחזק הדבר כמנהג הלשון; כלומר: כי בכל דברי ובכל עסקי הוא חלקי ואליו כונתי. ופרוש | אתה תומיך גורלי: אתה עזרתני שבחרתי זה החלק לעצמי כמו שאמרו (בבלי יומא לח ב): בא לטהר מסיעין אותו. ומלת תומיך בחיר”ק כמו בצר”י; וכן הנני יוסף על ימיך (ישעיהו לח ה); הנני יוסף להפליא בחיר”ק כמו בצר”י (שם כט יד). 16:6: חבלים נפלו לי בנעימים החלקים שנפלו לי במקומות נעימים נפלו לי ובדעות טובות ונכונות. | אף נחלת שפרה עלי: התי”ו במקום ה”א ואיננו סמוך; וכמוהו עזי וזמרת יה (שמות טו ב; ישעיהו יב ב; מזמור קיח יד); הבה לנו עזרת מצר (שם ס יג); איך לא עזבה עיר תהלת (ירמיהו מט כה) והדומים להם. וטעם אף: כי דרך אנשי העולם כשיחלקו ביניהם, שכל אחד מקנא חלק חברו וידמה בעיניו, כי חלק חברו טוב מחלקו; ולא כן אני, אף כי עלי שפרה נחלתי וחלקי, ואינני מקנא לחלק אחר כי עמי החלק הטוב. 16:7: אברך את יהוה אשר יעצני כמו שפרשנו אתה תומיך גורלי. | אף לילות זאת היתה לי תחלה מאת יי’ שהוא יעצני וסיעני בבחרי זה החלק הטוב לעצמי; וגם כן אני בעצמי בכל יום | יסרוני כליותי: שלא אעזוב זאת הדרך אלא אחזיק בה בכל כח. ואמר לילות, כי בלילה יתבודד האדם מעסקי העולם וימצא לבו פנוי. ואמר כליותי, כי הן היועצות כמו שאמרו (בבלי ברכות סא א): כליות יועצות לב מבין. 16:8: שויתי יהוה לנגדי תמיד בכל דרכי אזכרנו. כדבר שהוא נגד האדם תמיד, שלא יסור מעיניו ומלבו, כן שמתי כבוד האל תמיד לנגדי, כי יודע אני כי הוא מימיני ובעזרתי; לפיכך לא אמוט בכל אשר אלך ואצא. והרב רבי משה בן מימון זכרו לברכה, פרש (מורה הנבוכים ג נא): | כי מימיני כאלו הוא יד ימיני שלא ישכח אותה האדם בהרף עין לקלות תנועתה ומפני זה | בל אמוט: כלומר לא אפול. 16:9: לכן שמח לבי לפי ששמתיך נגדי תמיד שמח לבי. | ויגל כבודי והוא הנשמה שהיא כבוד הגוף, כי בטוח אני כי בהפרדה מן הגוף תדבק אל בוראה. | אף בשרי בעודני בחיים | ישכן לבטח: שתצילני מכל נזק. ובדרש (שוחר טוב ובבלי בבא בתרא יז א): אחר מיתה, שלא שלטה בו רמה ותולעה. 16:10: כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך * נכתב בצדו במסורת שבין העמודים: חסׄ לׄ כך הוא בכתב יד שלפנינו. לראות שחת: כי ידעתי כי באחזי בחיים, והוא הדרך הישרה שאני בה – וזה שאמר חסידך - ; ידעתי כי לא תעזב נפשי לרדת שאול עם הגוף אלא תקימנה אל כבודך. ובדרש (שוחר טוב): כל מי ששומע קללתו ושותק בדין שיקרא חסיד. לא תתן כפל הענין במלות שונות. 16:11: תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח: דרך תפלה שיודיעהו האל הדרך שיזכה בה לחיי העולם הבא, כלומר: שישכילהו ויבינהו הדרך ההיא שתחיה הנפש בהפרדה מהגוף ותזכה לשבע שמחות את פניך ולנעמות בימינך; שאותן השמחות והנעמות תהיינה נצח עד עולמי עד ואין להן הפסק; וזהו תענוג הנפש, וטעם את פניך ובימינך, כי הפנים והימין הם הכבוד כמו ישבו ישרים את פניך (תהלים קמ יד); וכן בימין כתוב (שם קי א): שב לימיני.
פירוש מלבי”ם
15:1: מזמור לדוד, חושב הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם להיות מן עבדי ה’ העומדים בחצרותיו, מי יגור באהלך ומוסיף אף גם שישכן דרך שכינת עראי בהר קדשך שהוא לפני האהל, ר”ל מי הראוי לעמוד לפני ה’ המתהלכים לפניו: 15:2: הולך, במצות שבין אדם למקום שבו יתהלך לפני ה’ צריך שיהיה הולך תמים, שגדר התמימות שיעשה כל מעשיו לשם ה’ בלבד בלי שום פניה חיצונית, ובמצות שבין אדם לחברו יהיה פועל צדק, ובענין האמונה יהיה דובר אמת בלבבו שלא תהיה אמונתו מן השפה ולחוץ, כי גדר האמונה הסכמת הלב עם מה שהוא מוציא בשפתיו: 15:3: לא, ובאשר מטבע האדם לדרוש גנות חברו, ולהגיע לו רעה מצד מדת הכבוד ומדת הקנאה, אמר שלא רגל על לשונו, ר”ל לא ידבר ממנו בענין שמתוך הלשון יהיה עליו איזה רכילות, כמ”ש חז”ל ה”ד לה”ר דאמר נורא בי פלניא, וכן שלא עשה לרעהו שום רעה, ובאשר מטבע האדם לנטות אחרי קרוביו ולחפות בעדם, אומר שלא עשה לרעהו רעה אף שיגיע מזה תועלת לקרוביו, כי חרפה לא נשא בעבור קרובו, שיחפה עליו בעבור אהבת הקרובים, כי בהפך נבזה בעיניו קרובו הנמאס במעשיו, וכמ”ש זה חז”ל על חזקיה שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים, אבל את יראי ה’ יכבד הגם שאינם קרוביו, שמזה מבואר שעקר רגשות לבו הוא לכבוד ה’ לכבד יראיו ולהבזות עוברי מצותיו ולא לבד שלא יתפעל מאהבת הקרובים כי לא יתפעל גם מאהבת עצמו, שהוא נשבע ומקבל בנדר להרע לעצמו לצום ולהתענות, ולא ימיר את נדרו: 15:5: כספו, וגם לא יתפעל מאהבת הממון שחונן דל בג”ח ולא יקח נשך, ושופט בצדק להצדיק את הנקי ולא יקח ממנו שוחד הגם שלא יטה עי”ז את הדין כי יקח שחד מן הנקי ושכר טרחו, עושה אלה, כי גם השב ואל תעשה נחשב כמעשה, באשר יצר האדם מסית לדברים אלה והוא עושה מעשה לכבוש את יצרו, ואז לא ימוט לעולם, כי ישב עולם לפני אלהים וחסד ואמת ינצרוהו: 16:1: מכתם לדוד, מדבר נגד עובדי האלילים אשר היו בזמנו, ומודיע ההבדל בין העובד ה’ והשומר תורתו, ובין ההולכים אחרי ההבל ויהבלו ויודה על חלקו שהבדילהו מן הטועים שמרני, תחלה מבקש מה’ ישמרהו האל לבדו, כי אינו חוסה בדבר זולתו מכחות העליונים, רק כי חסיתי בך: 16:2: אמרת, עתה ידבר בנוכח אל אומה העובדת אלהים אחרים וחושבת למצוא מחסה באליליהם, והיה דעת בעלי הצאבא עובדי עצבים, שה’ הוא עלות העלות והוא הסבה הראשונה לכל נמצא וקרו ליה אלהא דאלהיא, אבל חשבו שמאתו לא תצא ההשגחה וההנהגה בעולם התחתון לא טוב ולא רע, רק ע”ז ממונים אליליהם אשר יחדו מקומות לשכנם על ההרים הרמים ועל מקומות ידועים, והיו אומרים שהם ממונים על כל מיני הטובות והרעות הבאים לעולם כ”א על דבר מיוחד, על החיים על החן על העושר וכדומה, עז”א את האומה העובדת לאלילים, אמרת לה’ לאמר, אני יודע כי אלהי אתה ר”ל שאתה אלהא דאלהיא והסבה הראשונה לכל, אבל טובתי בל עליך, הטובות הבאות לי אינם מושפעות מאתך ולא עליך העבודה הזאת להשפיע לי טובות, רק לקדושים אשר בארץ המה, הטובות שאני מקבל הם מיוחסים אל הקדושים שהוא האלילים הקדושים אשר אינם בשמים רק הם שוכנים בארץ על כל הר מועד וגבעה רמה, שהקדושים האלה הם המשפיעים הטובות, ואדירי כל חפצי בם, ר”ל בם בהקדושים האלה נמצאו גם אדירי כל חפצי, האדירים המושלים על כל חפצי, כי עובדי האלילים היו מיחסים כל כחות הנפש וכל החפצים של האדם תאוותיו ותכונותיו אל האלילים, שהיו אומרים שאליל פלוני ממונה על האהבה ופלוני על ריב ומדנים ומלחמה וכן על כל כח וחפץ של האדם היו אומרים שיש כח ממונה עליו בין האלים האלה, והיו אומרים שהאדם אינו חפשי במעשיו וחפציו, שכל חפץ שיעלה בלבו למשל לאהוב או לשנוא להתאכזר או לרחם וכדומה יהיה ע”י האליל הממונה על החפץ ההוא, שהם האדירים המושלים על כל חפצי ולא אוכל לחפוץ דבר בלעדי רשותם, כנודע בהבלי שירי עובדי האלילים שהיו מיחסים כל חפץ ורצון ותאוה ותכונה אל האלילים והיו עובדים לכ”א מהם להפיק ממנו רצון אל החפץ ההוא: 16:4: ירבו, יאמר הנה אלה אשר אחר מהרו אשר ימהרו לעבודת אל אחר, ירבו עצבותם ועצביהם של הקדושים הנ”ל, שהיו עושים להם עצבים לצייר תכונתם ולקבל מהם השפעה על העצבים המכונים להם, אבל אנכי בל אסיך נסכיהם מדם, אני לא אלמד ממעשיהם להסיך לפני הקדושים ועצביהם נסכי דם וגם לא אשא את שמותם על שפתי, שאסור להזכיר שם ע”ג רק אאביד את שמם מתחת השמים, רק ה’ מנת חלקי וכוסי, ואיני נתון תחת המערכת וכחות הטבע, ויש הבדל בין חלק ובין כוס, שהכוס הוא רק החלק שהכין האדם לעצמו עפ”י הכנתו, והחלק והכוס הם בשוה והגורל יהיה לפעמים בחלקים בלתי שוים כפי מה שיעלה הגורל, ויש לכל אדם חלק ונחלה בה’ מצד הלידה שנפשו חלק אלהי וזה נקרא חלק, ועז”א ה’ מנת חלקי, ב. יוכל לזכות בקדושה יתירה עפ”י הכנתו לפי מעשיו וזה נקרא כוס, עז”א ה’ כוסי, ג. יקבל מה’ מתנה יתירה על יתר אחיו עפ”י רצון ה’ אחר שזכה לזה תחלה ע”י מעשיו כמ”ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני וזה נקרא גורל, ועז”א אתה תומיך גורלי, שנגד שעובדי כוכבים מכחישים ההשגחה ואין להם חלק בה’ והשגחתו רק בצבא השמים, ולא ע”י הכנה עפ”י מעשיהם אחר שהם מכחישים את הבחירה, ולא עפ”י גורל כי בחלקי נחל חלקם הן הם גורלם, לז”א כי שלשה אלה חלקו ונחלתו מה’ לבד: 16:6: חבלים, ויש הבדל ביני ובינם בין באושר הנפש בין בהצלחת הגוף, שבאושר הנפש חבלים נפלו לי בנעימים, קורא בשם נעימים את התענוגים הרוחנים שתשיג הנפש, שבזה נפלו לי חבלים וחלקים רבים בעדן הרוחני והצחצחות אשר עובדי האליל אין להם אושר הנפש וקיום נצחי, ולעומת הצלחת הגוף וכל הנתלה בזה שזה קורא נחלה, כי הצלחות האלה ינחילו האבות להבנים כמ”ש בית והון נחלת אבות, יש לי נחלת שפרה עלי לא כהעכו”ם שנחלתם אינו שפרה בעיניהם כי מבקשים מותרות ואינם שמחים בחלקם, כמ”ש מה בין תלמידיו של א”א לתלמידיו של בלעם הרשע כו’ אוכלים בעוה”ז וכו’: 16:7: אברך, והגם שכפי דעת התורה האדם חפשי במעשיו, בכ”ז לא עזב ה’ את האדם בזה שיהיה מוכן להכשל ע”י היצה”ר והתאוה, כי ה’ עומד אצלי כיועץ בל אמשך אחרי עצת היצה”ר, והם דרכי התורה אשר נתן לנו שהם עצות שה’ נותן לנו איך להשמר מרשת התאוה ומוקשיה, אף לילות יסרוני כליותי וגם שנטע ה’ בנפש האדם הרגשת המוסר עד שנפשו בעצמו תיסרהו מלכת בדרך הרע וירגיש בנפשו מוסר מונע אותו מדרך רע, וז”ש שאף בלילה כליותי ייסרו אותי מלכת בדרך רע, [כמ”ש בפי’ איוב במ”ש ובמוסרם יחתום]: 16:8: שויתי, וע”י עצות התורה והרגשת המוסר, שויתי את ה’ לנגדי ר”ל שהגם שתאות הגוף וחמדותיו יסיתני לנטות מאחרי ה’, אני משוה את ה’ לנגדי, כי פקודת ה’ ומצותיו הן עומדות נגד תאות גופי, והן מצוות את ההפך מה שאני רוצה מצד גופי ויצרי, ושויתי ערך שניהם זה מול זה, שבודאי ראוי שאבטל רצוני ותאותי מפני ה’ ומצותיו, והענין כי בנפש האדם יש שני דרכים, הגוף וכחותיו יעצוהו תמיד ללכת לקראת נחשים ויטהו אל אהבת עצמו, עד שאפי’ הטוב אשר יעשה, יעשה מפני אהבת עצמו מתקות השכר ויראת עונש או פנייה אחרת, אולם נמצא כח באדם שהיא התבונה המעשיית אשר תשים לפניו חק שיעשה הטוב רק בעבור שהוא טוב, ושרשה מהתבונה הכוללת הבלתי ב”ת שהוא השי”ת, עד שה’ הוא מיעץ אותו נגד הגוף ונגד חפציו, והשומע לעצת ה’ הוא משוה את ה’ נגדו, ר”ל שמעריך שתי הטענות במאזני משקל טענת הגוף וטענת הנפש, ושני הדרכים האלה נקראים ימין ושמאל בכתבי הקדש, שההולך בעצת גופו ותאותו הולך בדרך השמאל, כי לב כסיל משמאלו, אבל אחר ששויתי ה’ לנגדי ובטלתי רצוני מפני רצונו, הוא מימיני בל אמוט, אני הולך ונוסע הנגבה לצד הימין אל הטהרה והקדושה לכן, בזה יש לי שלש מעלות, א. ששמח לבי הלב מציין הכח הממשלה אשר בנפש, שהאיש המשועבד לתאותיו לבו אינו שמח כי הרשעים מלאים חרטה והלב י”ל תמיד מלחמה פנימית עם עצמו, אבל המושל ברוחו ומכניע תאותיו לבו שמח כי נצח את המלחמה, ב. מצד הנפש האלהית שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש שהיא תגל בגילה חדשה, כי היא חפצה שתשאר ברוחניותה ולא תתגאל בפת בג הגוף וביין משתיו, ג. מצד הגוף עצמו שכ”ז ששומע לעצת התאוה, יכל בשרו מרואי, וכל כחות התאוה ירגיזו את בשרו ויכלוהו, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה בשרו ושארו, אבל ע”י שהשקטתי זעף התאוה ושאונה בשרי ישכן לבטח: 16:10: כי, מפרש נגד מ”ש ויגל כבודי שהיא נשמתו הרוחנית כי עי”כ לא תעזב נפשי לשאול, שהגם שהגוף ימות בהכרח וירד לשאול שהוא הקבר, אבל נפשי הרוחנית לא תרד שאולה כי היא תחיה לעולם בנעימות נצח, ונגד מ”ש אף בשרי ישכן לבטח מפרש כי לא תתן חסידך לראות שחת, שהגוף שהתנהג בחסידות לא ישחת למות קודם זמנו, שעל ידי שלא הלך אחר תאותו ישכון בשר הגוף בשלוה ובבריאות ויאריך ימים: 16:11: תודיעני אורח חיים, החיים הזמניים הם רק חיים מדומים, והחיים האמתיים הם חיי הנפש עת תפשט את שלמותיה הבשריים ותשוב אל צרור החיים, וכל עוד תתלבש בגולם וגויה היא הולכת להתקרב אל ארצות החיים, אבל זה אם תלך באורח מישור בדרך ה’ אשר בו תגיע אל מחוז החפץ, ובקש מה’ שיודיעהו הארח שבו יגיע אל החיים הנצחיים, כי דרך זה לא יודע מעצמו רק מפי ה’, ובאר כי יש שני הבדלים בין החיים הנפשיים האמתיים ובין החיים המדומים, א. שהשמחה שישיג האדם בחיים הזמנים לא ישבע בשמחה כי אחריתה שמחה תוגה, אבל בחיים הנפשיים שם יש שובע שמחות את פניך מזיו השכינה, ב. שהתענוג הגשמי הוא פוסק ואינו נצחי אבל נעימות הנמצא בימינך הוא נעימות נצח שהוא נצחי:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - קדושה וטהרה | מזמור טו — “מי יגור באהלך” — רשימת תנאים מוסריים לשוכן בהר הקודש
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מזמור טז — “שמרני אל כי חסיתי בך” — הכרזת אמון מוחלטת, “ה’ חלקי”
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“כפות לא יקח”: מזמור טו מסיים בצדיק שנשבע לרעתו ולא ימיר — אתגר נדיר לאינטגריטי. “שויתי ה’ לנגדי תמיד”: פסוק טז:ח — אחד הפסוקים המצוטטים ביותר במסורת, בסיס לתפילה מתמדת.