תהלים יא-יד — “ה’ בהיכל קדשו”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד בַּֽיהֹוָ֨ה׀ חָסִ֗יתִי אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י (נודו) [נ֝֗וּדִי] הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר׃ כִּ֤י הִנֵּ֪ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב׃ כִּ֣י הַ֭שָּׁתוֹת יֵהָרֵס֑וּן צַ֝דִּ֗יק מַה־פָּעָֽל׃ יְהֹוָ֤ה׀ בְּֽהֵ֘יכַ֤ל קׇדְשׁ֗וֹ יְהֹוָה֮ בַּשָּׁמַ֢יִם כִּ֫סְא֥וֹ עֵינָ֥יו יֶחֱז֑וּ עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָה֮ צַדִּ֢יק יִ֫בְחָ֥ן וְ֭רָשָׁע וְאֹהֵ֣ב חָמָ֑ס שָֽׂנְאָ֥ה נַפְשֽׁוֹ׃ יַמְטֵ֥ר עַל־רְשָׁעִ֗ים פַּ֫חִ֥ים אֵ֣שׁ וְ֭גׇפְרִית וְר֥וּחַ זִלְעָפ֗וֹת מְנָ֣ת כּוֹסָֽם׃ כִּֽי־צַדִּ֣יק יְ֭הֹוָה צְדָק֣וֹת אָהֵ֑ב יָ֝שָׁ֗ר יֶחֱז֥וּ פָנֵֽימוֹ׃ לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ הוֹשִׁ֣יעָה יְ֭הֹוָה כִּֽי־גָמַ֣ר חָסִ֑יד כִּי־פַ֥סּוּ אֱ֝מוּנִ֗ים מִבְּנֵ֥י אָדָֽם׃ שָׁ֤וְא׀ יְֽדַבְּרוּ֮ אִ֤ישׁ אֶת־רֵ֫עֵ֥הוּ שְׂפַ֥ת חֲלָק֑וֹת בְּלֵ֖ב וָלֵ֣ב יְדַבֵּֽרוּ׃ יַכְרֵ֣ת יְ֭הֹוָה כׇּל־שִׂפְתֵ֣י חֲלָק֑וֹת לָ֝שׁ֗וֹן מְדַבֶּ֥רֶת גְּדֹלֽוֹת׃ אֲשֶׁ֤ר אָמְר֨וּ׀ לִלְשֹׁנֵ֣נוּ נַ֭גְבִּיר שְׂפָתֵ֣ינוּ אִתָּ֑נוּ מִ֖י אָד֣וֹן לָֽנוּ׃ מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֮ מֵאֶנְקַ֢ת אֶבְי֫וֹנִ֥ים עַתָּ֣ה אָ֭קוּם יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה אָשִׁ֥ית בְּ֝יֵ֗שַׁע יָפִ֥יחַֽ־לֽוֹ׃ אִ֥מְר֣וֹת יְהֹוָה֮ אֲמָר֢וֹת טְהֹ֫ר֥וֹת כֶּ֣סֶף צָ֭רוּף בַּעֲלִ֣יל לָאָ֑רֶץ מְ֝זֻקָּ֗ק שִׁבְעָתָֽיִם׃ אַתָּֽה־יְהֹוָ֥ה תִּשְׁמְרֵ֑ם תִּצְּרֶ֓נּוּ׀ מִן־הַדּ֖וֹר ז֣וּ לְעוֹלָֽם׃ סָבִ֗יב רְשָׁעִ֥ים יִתְהַלָּכ֑וּן כְּרֻ֥ם זֻ֝לּ֗וּת לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ עַד־אָ֣נָה יְ֭הֹוָה תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀ תַּסְתִּ֖יר אֶת־פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃ עַד־אָ֨נָה אָשִׁ֪ית עֵצ֡וֹת בְּנַפְשִׁ֗י יָג֣וֹן בִּלְבָבִ֣י יוֹמָ֑ם עַד־אָ֓נָה׀ יָר֖וּם אֹיְבִ֣י עָלָֽי׃ הַבִּ֣יטָֽה עֲ֭נֵנִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י הָאִ֥ירָה עֵ֝ינַ֗י פֶּן־אִישַׁ֥ן הַמָּֽוֶת׃ פֶּן־יֹאמַ֣ר אֹיְבִ֣י יְכׇלְתִּ֑יו צָרַ֥י יָ֝גִ֗ילוּ כִּ֣י אֶמּֽוֹט׃ וַאֲנִ֤י׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֮ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּישׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַֽיהֹוָ֑ה כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי׃ לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב׃ יְֽהֹוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֮ הִשְׁקִ֢יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים׃ הַכֹּ֥ל סָר֮ יַחְדָּ֢ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד׃ הֲלֹ֥א יָדְעוּ֮ כׇּל־פֹּ֢עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝הֹוָ֗ה לֹ֣א קָרָֽאוּ׃ שָׁ֤ם׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק׃ עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְהֹוָ֣ה מַחְסֵֽהוּ׃ מִ֥י־יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשׁוּעַ֢ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֭הֹוָה שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל׃
פירוש רש”י
11:1: אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי וְגוֹ׳. זֶהוּ דֻּגְמַת ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳״ (שמואל א כו:יט), שֶׁגֵּרְשׁוּהוּ מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְכָאן הוּא אוֹמֵר: בַּה׳ חָסִיתִי, שֶׁיַּחֲזִירֵנִי לְהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלָתִי. אֵיךְ תֹּאמְרוּ אַתֶּם טוֹרְדִים לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם עֲבוֹר הַר שֶׁלָּכֶם אַתָּה צִפּוֹר הַנּוֹדֵד, שֶׁכָּל אָדָם הַמִּטַּלְטֵל נִמְשָׁל לְצִפּוֹר הַנּוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ, כְּדִכְתִיב ״כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ״ (משלי כז:ח), שֶׁנָּדַד קִנֶּךָ שֶׁטְּרַדְנוּךָ מִכָּל הָהָר כְּצִפּוֹר הַנּוֹדֶדֶת. נוּדוּ כְּתִיב, שֶׁהוּא נִדְרָשׁ אַף בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהָאֻמּוֹת אוֹמְרִים לָהֶם כֵּן: 11:2: כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים. דּוֹאֵג וְדִילָטוֹרֵי הַדּוֹר, הַמְּטִילִין אֵיבָה בֵּינִי וּבֵין שָׁאוּל (דברים רבה ה:י): | יִדְרְכוּן. לְשׁוֹן דְּרִיכָה נוֹפֵל בְּקֶשֶׁת, שֶׁכְּשֶׁהוּא חָזָק, צָרִיךְ לִיתֵּן רַגְלוֹ עָלָיו כְּשֶׁרוֹצֶה לִנְטוֹתוֹ: | קֶשֶׁת. לְשׁוֹנָם יִדְרְכוּ קַשְׁתָּם שֶׁקֶר (ירמיהו ט:ב): | כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר. הַקֶּשֶׁת קוֹרְדָ״א דְּאַרְ״ק בְּלַעַ״ז: | לִירוֹת. אַהֲגִיטֵ״ר בְּלַעַ״ז: | בְּמוֹ אֹפֶל. בַּמִּסְתָּר: | לְיִשְׁרֵי לֵב. דָּוִד וְכֹהֲנֵי נוֹב (שמואל ב כב): 11:3: כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן. עַל יֶדְכֶם נֶהֶרְגוּ כֹּהֲנֵי ה׳ הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵם שָׁתוֹת שֶׁל עוֹלָם: | צַדִּיק מַה פָּעַל. דָּוִד, שֶׁלֹּא חָטָא, מַה פָּעַל בְּכָל זֹאת? אַתֶּם תִּשְׂאוּ עָוֹן, וְלֹא אֲנִי: 11:4: ה׳ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ. הָרוֹאֶה וּבוֹחֵן מַעֲשֵׂיהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ גָּבוֹהַּ, עֵינָיו יֶחֱזוּ אֶתְכֶם בָּאָרֶץ: 11:5: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן. וְאִם מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי לוֹקֶה וְנִרְדָּף עַל יֶדְכֶם אַתֶּם מִתְהַלְּלִים לֵאמֹר ״אֱלֹהִים עֲזָבוֹ״ (תהלים עא:יא), לֹא כֵּן הוּא. אַךְ כֵּן מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַסֵּר וּלְנַסּוֹת הַצַּדִּיקִים וְלֹא אֶת הָרְשָׁעִים. הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה כָּל זְמַן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁפִּשְׁתָּנוֹ יָפָה הוּא מַקִּישׁ עָלֶיהָ, וּכְשֶׁאֵינוֹ יָפָה הוּא מְמַעֵט בִּכְתִישָׁה לְפִי שֶׁמִּתְנַתֶּקֶת (בראשית רבה לב:ג): | שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. וּמַצְנִיעַ לוֹ אֶת גְּמוּל עֲווֹנוֹתָיו לְעוֹלָם אָרוֹךְ, וְאָז יַמְטֵר עֲלֵיהֶם בַּגֵּיהִנֹּם: 11:6: פַּחִים. לְשׁוֹן פֶּחָמִים: | זִלְעָפוֹת. לְשׁוֹן שְׂרֵפָה. וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן ״שַׁעַר קָטֶב״ (ישעיה כח:ב), וְכֵן ״מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב״ (איכה ה:י), ״זִלְעָפָה אֲחָזַתְנִי״ (תהלים קיט:נג), כְּלוֹמַר שָׂעֲרוּ שַׂעַר (יחזקאל כז:לה) (ס״א אינו): 11:7: כִּי צַדִּיק ה׳ צְדָקוֹת אָהֵב. וִירַחֵם עַל הַצַּדִּיק, וְאוֹהֵב אוֹתָם שֶׁפָּנִימוֹ יֶחֱזוּ יָשָׁר: | יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ. מוּסָב עַל צַדִּיק ה׳, צְדָקוֹת אָהֵב וְאוֹתָם אֲשֶׁר יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין כו,א-ב) פָּתְרוּ הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת עַל שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ, וּפָתְרוּ לְיִשְׁרֵי לֵב עַל חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ: | כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן. אִם הַשָּׁתוֹת נֶהֶרְסוּ עַל יְדֵיהֶם, צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם מַה פָּעַל? וְאֵין סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת נוֹפֵל עַל הַמִּדְרָשׁ: 12:1: עַל הַשְּׁמִינִית. כִּנּוֹר שֶׁל שְׁמוֹנָה נִימִין: 12:2: גָּמַר. כָּלָה: | פָּסּוּ. פֵיילִירִינְ״ט בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ אָפְסוּ, וְכֵן פָּתַר מְנַחֵם: | כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם. הַכֹּל מְשַׁקְּרִים בִּי וּמְרַגְּלִים אֶת הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְחַבֵּא שָׁם וּמַגִּידִים לְשָׁאוּל ״הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ״ (תהלים נד:ב; שמואל א כג:יט): 12:3: בְּלֵב וָלֵב. בִּשְׁנֵי לְבָבוֹת: לִי מַרְאִים שָׁלוֹם, וְיֵשׁ שִׂנְאָה טְמוּנָה בְּלִבָּבָם: 12:5: לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר. בִּלְשׁוֹנֵנוּ נִתְגַּבֵּר: 12:6: מִשֹּׁד עֲנִיִּים. מֵחֲמַת שׁוֹד עֲנִיִּים הַנִּשְׁדָּדִים עַל יֶדְכֶם, כְּגוֹן אֲנִי וַאֲנָשַׁי וְכֹהֲנֵי נוֹב (שמואל א כב), וּמֵחֲמַת אַנְקַת אֶבְיוֹנִים, יֹאמַר ה׳ עַתָּה אָקוּם לְעֶזְרָתָם: | אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ. אֲשִׁיתֵם בְּיֵשַׁע יְדַבֵּר עֲלֵיהֶם: | יָפִיחַ. לְשׁוֹן דִּבּוּר, הַרְבֵּה יֵשׁ בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי (משלי ו:יט), וּבַחֲבַקּוּק: ״וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב״ (חבקוק ב:ג). וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן מוֹקֵשׁ, כְּמוֹ ״הַפַּח נִשְׁבָּר״ (תהלים קכד:ז): 12:7: אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת. הֵן שֶׁיֵּשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְקַיְּמָם, אֲבָל אִמְרוֹת בְּנֵי אָדָם אֵינָם אֲמָרוֹת, שֶׁהֵם מֵתִים וְאֵין בְּיָדָם לְקַיֵּם: | טְהוֹרוֹת. בְּרוּרוֹת וּמִתְקַיְּמוֹת, כָּל מַה שֶּׁמַּבְטִיחַ עוֹשֶׂה (פסיקתא רבתי יד). וַהֲרֵי הִבְטִיחַנִי יְשׁוּעָה וּמַלְכוּת: | כֶּסֶף צָרוּף. הֲרֵי הֵן כְּכֶסֶף צָרוּף הַגָּלוּי לְכָל הָאָרֶץ. בַּעֲלִיל. לְשׁוֹן גִּלּוּי הוּא בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל כוּ׳ (ראש השנה כא:). וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים בַּעֲלִיל לְשׁוֹן מַעֲלָה, וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ, כְּלוֹמַר כַּכֶּסֶף הַצָּרוּף בַּמְּשֻׁבָּח שֶׁבֶּעָפָר וּבָעֶלְיוֹן שֶׁבּוֹ כִּי כּוּר הַמְּצָרֵף יַעֲשֶׂה אָדָם מִן הֶעָפָר הַמְּשֻׁבָּח. לָשׁוֹן אַחֵר בַּעֲלִיל כְּמוֹ עֱלִי ״בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי״ (משלי כז:כב), וְהוּא שֵׁם כְּלִי שֶׁכּוֹתְשִׁין בְּתוֹכוֹ, וְכֵן בַּעֲלִיל הַכּוּר שֶׁמַּתִּיכִין לְתוֹכוֹ הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף. וְזֶה אֵינוֹ נִרְאֶה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא עֱלִי הַמַּכְתֵּשׁ שֶׁכּוֹתְשִׁין לְתוֹכוֹ אֶלָּא יַד הַמַּכְתֵּשׁ שֶׁכּוֹתְשִׁין בּוֹ שֶׁקּוֹרִין פילאו״ן בְּלַעַז. לָשׁוֹן אַחֵר בַּעֲלִיל לְשׁוֹן בַּעַל יָד, כְּלוֹמַר אֲדוֹן הָאָרֶץ וְשֶׁבַח הַמִּלָּה כְּנֶגֶד הַשֵּׁם, וְזֶה תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הוּא לְשׁוֹן אַדְנוּת, וְאָמַר כִּי אִמְרוֹתֵינוּ כֶּסֶף צָרוּף מֵאֲדוֹן הָאָרֶץ שֶׁהוּא הַשֵּׁם שֶׁהוּא צָרַף וְזִקֵּק אוֹתָם (ס״א אינו): 12:8: תִּשְׁמְרֵם. לְאוֹתָם עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים הַנִּרְדָּפִים מִן הַדּוֹר זוּ, שֶׁהֵם דַּלְטוֹרִין. מְזֻקָּק שִׁבְעָתַיִם. מִדְרַשׁ אַגָּדָה יֵשׁ, וּמְיֻשָּׁב עַל הַסֵּדֶר: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי דָוִד, עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא הָיוּ יוֹדְעִים לִדְרוֹשׁ אֶת הַתּוֹרָה בְּמ״ם טי״ת פָּנִים לְכָל צַד, וְזֶהוּ שִׁבְעָתַיִם. וְהָיָה דָוִד מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רְאֵה כַּמָּה תּוֹרָתְךָ וְאִמְרָתְךָ בְּרוּרָה וּמְזֻקֶּקֶת שִׁבְעָתַיִם בְּלִבָּם! אַתָּה ה׳ תִּשְׁמְרֵם, שְׁמוֹר אוֹתָם בְּלִבָּם. תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר הַזֶּה, שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ דַרְכֵיהֶם לִהְיוֹת דַּלְטוֹרִין: 12:9: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן. לִטְמוֹן מוֹקְשִׁים לְהַכְשִׁילֵנִי: | כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם. מִקִּנְאָתָם, שֶׁעֵינָם רָעָה בִּגְדֻלָּתִי, שֶׁנִּלְקַחְתִּי מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְמֶלֶךְ (שמואל ב ז:ח). וְזֶהוּ פִּתְרוֹנוֹ: כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁמִּתְרוֹמֵם אִישׁ הַזּוֹלֵל בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם. וְזֶהוּ דֻּגְמָא הָאָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר: ״אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים״ (תהלים קיח:כב). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה פּוֹתְרוֹ עַל יִשְׂרָאֵל לֶעָתִיד לָבֹא, כְּשֶׁיִּתְרוֹמְמוּ. וּמְנַחֵם פָּתַר כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם כְּרֵאם הַזּוֹלֵל לֶאֱכֹל בְּנֵי אָדָם, וְיִהְיֶה כְּרֻם כְּמוֹ רוּם וְרֵאם (איוב לט:ט; במדבר כג:כב), וְזֻלּוּת כְּמוֹ ״זוֹלֵל וְסוֹבֵא״ (דברים כא:כ). וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן, סְבִיבוֹת הֶעָנִי הוֹלְכִים רְשָׁעִים לְבָלְעוֹ חִנָּם כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם: 13:2: עַד אָנָה. אַרְבַּע פְּעָמִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה גָּלֻיּוֹת, וּבִשְׁבִיל כָּל יִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר: 13:4: פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. שֶׁהַמִּיתָה נִקְרֵאת שֵׁינָה, ״וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם״ (ירמיהו נא:לט): 14:1: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ וְגוֹ׳. שְׁנֵי מִזְמוֹרִים אָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר זֶה בְּעִנְיָן אֶחָד: הָרִאשׁוֹן עַל נְבוּכַדְנֶצַּר, וְהַשֵּׁנִי (תהלים נג) עַל טִיטוּס הָרָשָׁע. זֶה נִתְנַבֵּא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁעָתִיד לִיכָּנֵס לַהֵיכָל וּלְהַחֲרִיבוֹ, וְאֵין אֶחָד מִכָּל חֵילוֹתָיו מוֹחֶה בְּיָדוֹ: | אֵין אֱלֹהִים. וְאֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב (ישעיהו יד:יד): | הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה. מַעֲלָלִים: 14:3: הַכֹּל סָר וְגוֹ׳. אֵין אִישׁ בְּחֵילוֹתָיו מוֹחֶה בְּיָדוֹ: | נֶאֱלָחוּ. נֶהֶפְכוּ לְקִלְקוּל: 14:4: הֲלֹא יָדְעוּ. הֲלֹא סוֹפָם יָדְעוּ מַה שֶּׁעָלְתָה בָּהֶם? | אוֹכְלֵי עַמִּי. זַרְעוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר: | אָכְלוּ לֶחֶם. עָשׂוּ מִשְׁתֶּה: ״בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב״ (דניאל ה:א): | ה׳ לֹא קָרָאוּ. לֹא חֲשָׁבוּהוּ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו בְּמִשְׁתֵּיהֶם, וְנִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֵלָיו. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ : כָּל שֶׁלֹּא הָיָה גּוֹזֵל אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה טוֹעֵם טַעַם עָרֵב בְּמַאֲכָלוֹ, אֹכְלֵי עַמִּי נִדְמֶה לָהֶם כְּאוֹכְלֵי לֶחֶם שֶׁטָּעֲמוּ טַעַם מַאֲכָל עָרֵב: 14:5: שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד. שֶׁנִּשְׁתַּלֵּם גְּמוּלוֹ לְבֵלְשַׁצַּר וְכוּ׳: | כִּי אֱלֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק. בְּדוֹרוֹ שֶׁל יְכָנְיָה שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים: 14:6: עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ. אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁעֲצָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בּוּשָׁה, עַל שֶׁהֵם בּוֹטְחִים בַּה׳, כִּי ה׳ מַחְסֵהוּ: 14:7: מִי יִתֵּן. אָז יִקְרַב הַיּוֹם שֶׁיִּתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, וְאָז יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל:
פירוש רד”ק
11:1: למנצח לדוד ביהוה חסיתי איך תאמרו לנפשי נודו נודו כתיב ונודי קרי. הכתיב כנגד הגוף והנפש, כלומר: כי אמרו שונאיו עליו, כי גופו יאבד, שימית אותו שאול, ונפשו גם כן, שהיו אומרים עליו שהוא רשע, ונפשו תאבד ותנוד, על דרך יקלענה בתוך כף הקלע (שמואל א כה כט); וקרי הוא על נפשו, כי היא המנהגת הגוף. | הרכם איך תאמרו לה שתנוד מהרכם שבאה להמלט שם בהר שלכם? והרכם כמו מהרכם. וכן אלחנן בן דודו בית לחם (שם ב כג כד) כמו מבית לחם; עד יקם גוי איביו (יהושע י יג) כמו מאויביו. ואמר זה כנגד אויביו המגידים לשאול מקומו שהיה חושב להמלט באותו המקום, והם היו מגלים לשאול כמו שאמר ויגד לשאול כי בא דוד קעילה (שמואל א כג ז). ופרוש | צפור: כצפור הנודדת מקן אל קן ומהר אל הר. וחסר כ”ף השמוש, כמו גור אריה יהודה (בראשית מט ט); יששכר חמר גרם (שם יד) והדומים להם. ואמר דוד כנגד השונאים המגלים אותו: ביי’ חסיתי מכל מקום. אף על פי שאני בורח ביי’ חסיתי שיושיעני; אבל אתם איך תאמרו לנפשי שתנוד? 11:2: כי הנה הרשעים ידרכון קשת כמו שאתם מגלים עלי כן יגלו עלי האחרים שתנוס אליהם כי כן דרך הרשעים לדרוך קשת | כוננו חצם על יתר ולכונן חצם על יתר הקשת. | לירות במו אפל כלומר בהסתר. | לישרי לב: כמוני היום שאין בי עון. ואמר לירות ואינם יורים, כי אינם מועילים מעשיהם ומחשבותם כי ביי’ חסיתי. והדרש (בקצת שנוי לשון שוחר טוב במקומו) מפרש הענין הזה על ישראל. בשעה שגלו ישראל היו אמות העולם שמחים עליהם להגלותם ממקומם. נודי אין כתיב כאן אלא נודו כלפי מעלה וכלפי מטה. כלפי מעלה: כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו (משלי כז ח); ואין איש אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות טו ג) יי’ איש מלחמה, ואין מקומו אלא בית המקדש שנאמר (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד. כלפי מטה: ישראל. כי הנה הרשעים, ידרכון קשת כוננו חצם על יתר. ר’ ברכיה בשם רבי אבא אמר: זה שבנא ויואח. מה עשו? כתבו אגרת והכוה בחץ ופשטוה לסנחריב בעד החלון, וכתוב בה: כל ישראל מבקשים להשלים לך; וישעיה וחזקיה אין מניחים אותם. לירות במו אופל לישרי לב לשבר שני ישרי לב חזקיה וישעיה. 11:3: כי השתות יהרסון מה אם הצדיקים שהשתיתו עולמך, ומה אבן שתיה שממנה הושתת העולם עמדו הרשעים ופגרו אותה | צדיק מה פעל: מה פעלה פעלת לפעלי מצות?! (קצור משוחר טוב במקומו). כי השתות יהרסון השתות הם היסודות כמו והיו שתתיה מדכאים (ישעיהו יט י) וחשופי שת (שם כ ד). או פרושו: רשתות ומצודות; ויהיה זה או זה משל על המחשבות והעצות. צדיק מה פעל: כי מחשבות הרשעים יהרסון ולא יזדמן להם מה שחשבו לעשות, והצדיק יהיה לו מה שפעל כלומר יגמלהו יי’ כצדקו. 11:4: יהוה בהיכל קדשו היכל קדשו הם השמים. | יהוה בשמים כסאו הוא כפל דבר. כלומר אף על פי שבשמים כסאו | עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם: על דרך כי רם יי’ ושפל יראה (תהלים קלח ו) ויגמול לצדיק ולרשע לכל אחד ואחד כפי מעשיו. 11:5: יהוה צדיק יבחן על דרך כי את אשר יאהב יי’ יוכיח (משלי ג יב), ויביא עליו צרות ויבחננו לעיני העולם להראות צדקו לבני האדם, כי לא ימוט לעולם לבבו בעבור הצרות, וינקהו מפשעיו; | ורשע ואהב חמס שנאה נפשו: אבל הרשע ואהב חמס שנאה נפשו מלהוכיח, כי לא יקבל תוכחות עד בא עתו ויאבידנו מן העולם. וזהו שאמר: 11:6: ימטר על רשעים פחים מן פח יקוש (הושע ט ח). ואמר: ימטר לפי שהגזרות באות מן השמים. ויש מפרשים (תרגום ורש”י): פחים כמו פחם לגחלים (משלי כו כא); והוא משקל אחר. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: כמו רקעי פחים (במדבר יז ג), והם כדמות אבנים שורפות יורדות עם המטר. | אש וגפרית ורוח זלעפות זלעפות הזי”ן בחיר”ק והעי”ן בקמ”ץ מן זלעפה אחזתני (תהלים קיט נג): ענין רעדה, או ענין שרפה. | מנת כוסם: פרושו: חלקם. וכן מנת חלקי וכוסי (שם טז ה). ונסמך מנת אל החלק ואל הכוס, אף על פי שהם ענין אחד, כמו אדמת עפר (דניאל יב ב); מטיט היון (תהלים מ ג). או זה לפי כי מנת יש בו ענין הזמנה גם כן. 11:7: כי צדיק יהוה צדקות אהב צדקות איש צדקות כמו ואני תפלה (שם קט ד) | ישר יחזו פנימו: ואיש ישר יחזו פניו על דרך ופניתי אליכם (ויקרא כו ט). פנימו כמו פניו; וכן כי יסכן עלימו משכיל (איוב כב ב) כמו עליו. או פרוש ישר יחזו פנימו: על דרך אני בצדק אחזה פניך (תהלים יז טו). או פרוש פנימו: פניהם כמשמעו, כי מ”ם וא”ו לשון רבים. ופרושו: כי פני הצדיקים יחזו האל שהוא ישר. ובדרש (שוחר טוב בשנוי קצת): לא היה לו לומר אלא ישרים יחזו פניו, או ישר יחזה פניו: מהו ישר יחזו פנימו? אלא לישרו של עולם יחזו פניהם של ישרים. 12:1: למנצח על השמינית מזמור לדוד: כבר פרשתי טעם על השמינית (תהלים ד); וזה המזמור נאמר ברוח הקדש על העתיד על דור שהיו מתגברים הרשעים על העניים ואמר: 12:2: הושיעה יהוה כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם: כלומר: החסידים ואנשי האמונה גמרו ופסו, ורוב אנשי הדור הזה הם רשעים, ויערימו סוד על העניים והחלושים; לפיכך צריך תשועת יי’ להושיעם מידם. 12:3: שוא ידברו איש את רעהו כי יאמרו בפיהם מה שאין בלבם; וזהו שוא. | שפת חלקות חלקות שם; ואם יהיה תאר יהיה חסר המתואר: אמרות חלקות. | בלב ולב ידברו: שמראים עצמם בדבריהם בלב אחד לטובה, ולבם לרעה. 12:4: יכרת יהוה כל שפתי חלקות דרך נבואה או פתלה. | לשון מדברת גדלות: גדלות: דברות גדולות, או גבוהות; וכן כעדר הקצובות (שיר ד ב); מאכלו בראה (חבקוק א טז), והדומים להם. 12:5: אשר אמרו לשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו: ללשננו בעבור לשננו, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ יג). 12:6: משד עניים שאני רואה, | מאנקת אביונים שאני שומע, | עתה אקום יאמר יהוה להושיעם; ויאמר יי’ הוא דרך נבואה | אשית בישע יפיח לו: אשית העניים בישע מאשר יפיח להם, כלומר: אושיעם מאשר יציבו להם פחים ללכדם; וכן יפיחו קריה (משלי כט ח) יציבו פח. 12:7: אמרות יהוה אמרות טהרות ואם תאמרו כי מה שיאמר יי’ לא יקום; לא כן, כי אמרות יי’ אמרות טהורות, אין בהן סיג, כי כלן אמת, והן כמו | כסף צרוף בעליל לארץ וככסף שהוא | מזקק שבעתים: ופרוש בעליל לארץ כמו בעל הארץ, ופרושו: אדון הארץ, והבי”ת שרש והוא כפול למ”ד הפעל בשקל סגריר וכלומר: האמרות האלה הן ככסף צרוף מאדון כל הארץ. ולמ”ד לארץ כלמ”ד הרגו לאבנר (שמואל ב ג ל); השלשי לאבשלום (דברים הימים א ג ב), או תהיה במקום ה”א הידיעה. ויש מפרשים (תרשום ורש”י) בעליל הבי”ת שמוש, ופרושו: עליון ומשובח, כלומר: ככסף צרוף במשובח שבעפר שעושין ממנו הכור. ורבותינו, זכרם לברכה, פרשו, (משנת ראש השנה א ה) עליל מקום הנראה והנגלה, באמרם: בין שנראה בעליל. ואמרו (שם בבלי כא ב): מאי משמע דהאי עליל לישנא דגלוי הוא? דכתיב בעליל לארץ. ופרוש שבעתים פעמים רבות כפולות; כי מספר שבע ושבעה יבא בענין מספר רב, כמו שבע כחטאתיכם (ויקרא כו כא); שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז) שבעה עינים (זכריה ג ט). וכן שבעתים פעמים רבות כפולות; וכן שבעתים יקם (בראשית ד טו). 12:8: אתה יהוה תשמרם תשמור העניים. ואמר | תצרנו לשון יחיד על כל עני ועני, במקום שיהיה שם בין העושקים. | מן הדור זו מזה הדור, שהם רשעים, תשמרם | לעולם: בכל דור ודור. 12:9: סביב רשעים יתהלכון כי הרשעים יתהלכון סביב לצדיקים להרע להם, לפיכך צריך שתשמרם מהם. | כרום זלות לבני אדם: כשיתרוממו הרשעים הוא זלות ושפלות לבני אדם; על דרך ובמשל רשע יאנח עם (משלי כט ב). וזלות הפך הכבוד; והזי”ן בקבו”ץ שפתים. 13:1: למנצח מזמור לדוד: זה המזמור אמרו דוד בעת שהיה בצרה מאויביו או נאמר על לשון הגלות; והוא הנכון. 13:2: עד אנה יהוה תשכחני נצח כמו עד מתי תשכחני. לפי שתניחני ביד אויבי זה כמה שנים יאמרו האמות כי שכחתני. | עד אנה תסתיר את פניך ממני: או יודע אתה בעניי ותסתיר פניך ממני, שלא תרצה לפנות אלי. ובדרש (שוחר טוב בשנויים): זה הוא שאמר הכתוב (זכריה ז יג) ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע. אמר רבי יצחק: מדה כנגד מדה. אמר הקדוש ברוך הוא לפי שאמרתי ארבע פעמים עד אנה: עד אנה מאנתם (שמות טז כח); עד אנה ינאצני (במדבר יד יא); ועד אנה לא יאמינו בי (שם); עד מתי לעדה הראה הזאת (שם כז): כך אני עתיד למסור אתכם ביד ארבע מלכיות, ואתם תצעקו לפני ארבע פעמים: עד אנה יי’ תשכחני נצח בבבל; עד אנה תסתיר את פניך ממני במדי; עד אנה אשית עצות בנפשי (למטה ג) ביון; עד אנה ירום איבי עלי (שם), באדום. 13:3: עד אנה אשית עד אנה אצטרך להשית | עצות בנפשי איך אמלט מהצרה שאני בה? | יגון בלבבי יומם אפילו היום שאדם מתעסק בצרכי העולם ושוכח יגונו אני לא כן; וכי כל כך הן צרותי רבות, כי לא יסור יגון מלבי יומם! | עד אנה ירום איבי עלי: שהוא מושל בי? 13:4: הביטה ענני יהוה אלהי כנגד מה שאמר: תסתיר את פניך ממני אמר: הביטה ענני יי’ אלהי; אתה יי’ והיכלת בידך להושיעני, ואתה אלהי ושופט משפטי מיד איבי. | האירה עיני פן אישן המות: כי אני בחשכה בתרדמת הגלות והצרות, וקודם שאישן שנת המות ענני והאירה עיני. 13:5: ואני בחסדך בטחתי הם חושבים כי אין לי מושיע; ואני בחסדך בטחתי שתושיעני. | יגל לבי בישועתך כנגד צרי יגילו כי אמוט. וכשתושיעני יגל לבי, והם יאבלו. | אשירה ליהוה אז כשיושיעני אשירה ליי’ ואומר לו הודאות. | כי גמל עלי: ולא ישנתי שנת המות. ובדרש (שוחר טוב): כנגד ארבע צעקות ארבע נחמות: ואני בחסדך בטחתי בבבל; יגל לבי בישועתך במדי; אשירה ליי’ ביון; כי גמל עלי באדום. 14:1: למנצח לדוד זה המזמור גם כן הוא על לשון הגלות. | אמר נבל בלבו אין אלהים נבל הוא מלך האמות שישראל בידן, וחושב בלבו בהרעו לישראל ובנגשו אותם, כי אין אלהים ואין שופט ודין בעולם לשלם לאיש כמעשהו. | השחיתו הוא ועמו. | התעיבו עלילה עשו מעשה תועבה. | אין עשה טוב: אין בהם אחד שיעשה טוב אלא כלם השחיתו מעשיהם, וכל מעשיהם הם לרעה, כי חשבו כי אין רואה יי’. 14:2: יהוה משמים השקיף על בני אדם אף על פי שהוא גבה עליהם ונסתר מעיניהם הוא משקיף עליהם ומשגיח | לראות היש משכיל דרש את אלהים: אם יש בהם משכיל אחד שידרוש אלהים, ויחשוב כי יש אלהים שופטים; והנה 14:3: הכל סר סר מדרך הטובה. ויש מפרשים כמו סג כמו שאמר בספר השני (תהלים נג ד): כלו סג; והוא מן נסגו אחור (ישעיהו מבי ז), והענין אחד; והגימ”ל רי”ש בא”ת ב”ש ג”ר. ויש מפרשים ויבאש וסרי (שמות ז כא ומקומות אחרים). וכן אמר: | יחדו נאלחו שענינו נתעבו ונבאשו; הפוך מן סיר אשר חלאתה בה (יחזקאל כד ו) שפרושו: זוהמא; וכן אף כי נתעב ונאלח (איוב טו טז) | אין עשה טוב אין גם אחד: אפילו אחד; וכן גם לרעהו ישנא רש (משלי יד כ). 14:4: הלא ידעו כל פעלי און הלא על דרך תימה: איך הם הכל סכלים ולא ידעו! ופרושו: אין להם דעה ובינה כשהם אומרים, כי אין רואה ואין יודע מעשיהם כל אלה שהם פעלי און ומריעים לישראל. | אכלי עמי אכלו לחם ואכלים עמי כמו שיאכלו הלחם. | יהוה לא קראו: כלומר לא עלה בלבם, כי יי’ רואה אותם; לפיכך לא קראו אותו. ויש מפרשים: לפי שהם אכלי עמי ועדין אכלו לחם, כלומר: כי לא מתו ולא נענשו חשבו כי לית דין ולית דין; לפיכך יי’ לא קראו. ויש מפרשים לא קראו: שעומדים ברשעם, ואינם חוזרים בתשובה. 14:5: שם פחדו פחד פחדו כמו יפחדו. אמר: כי שם במקום גדולתם וגאותם יפחדו עוד פחד וידעו | כי אלהים בדור צדיק: עמהם יהיה ובעזרתם. 14:6: עצת עני תבישו ועתה עצת עני תבישו, | כי יהוה מחסהו: לפי ששם יי’ מחסהו; וזהו עצתו ודעתו להמלט מידכם, כי אין לו מחסה אחר, ואתם מבישים עצתו לפי שאין אתם רואים העונש במהרה, ואומרים לעניים: איה אלהיכם יקומו ויעזרכם (דברים לב לח)! 14:7: מי יתן מציון ישועת ישראל לפי שציון ראש ממלכת ישראל, ושם שכן הכבוד, אומר: כי מציון תבוא ישועת ישראל. ואומר: מי יתן שיהיה בקרוב; או מי יתן שנזכה, ונראה הישועה | בשוב יהוה שבות עמו; ואז | יגל יעקב ישמח ישראל: כי עתה הם ביגון ובאבל בגלות. ופרוש בשוב: פעל יוצא, כמו בהשיב, או פרושו: בהניח, מן בשובה ונחת תושעון (ישעיהו ל טו).
פירוש מלבי”ם
11:2: כי הנה הרשעים ידרכון קשת, וגם כוננו את חציהם על יתר לירות לישרי לב במו אפל, שאורבים על הישרים באופל להכותם נפש, וחציהם מכוננים, וגם יצליחו במעשיהם: 11:3: כי השתות יהרסון, שמהרסין יסודות העולם, שמאבדים צדיקים יסודי עולם ומחריבים יסודי הקיבוץ המדיני ושלומם, ובכל זאת, צדיק מה פעל, אחר שה’ הוא הצדיק היה ראוי שיפעל פעולה השגחיית לענוש את הרשעים ולהגן על הצדיקים, שזה ראוי שיפעל מצד הצדק והמשפט, ומדוע לא פעל מאומה? ע”כ שאינו משגיח, (וזה כטענות איוב שטען כן להכחיש את ההשגחה), זאת טענת בני דורו, מתחיל להשיב על טענותיהם. ה’, דלתות הכתוב מקבילות, [ה’ בהיכל קדשו עיניו יחזו [בני אדם, ה’ בשמים כסאו עפעפיו יבחנו בני אדם, ר”ל שאנחנו רואים שהשגחת ה’ בעולמו ושכרו ועונשו, היא לפעמים גלויה ופעמים צפונה, שמצד אחד יראה המשכיל ויצייר לעצמו שה’ יושב בהיכל קדשו בבהמ”ק למטה, כמלך היושב בין בני עמו שופט ודן ומשגיח על מעשיהם, ובצד אחר יתדמה אל ההמון כי בשמים כסאו, שסלק השגחתו מן הארץ וישם כסא הנהגתו בשמים, כאלו מסר ההנהגה אל השמים והמערכת שעל ידם מנהיג עולמו לא ע”י ההשגחה, ומבאר שבאמת ה’ הוא בהיכל קדשו ועיניו יחזו וישגיחו השגחה פרטית, ומה שנראה מצד אחר כי בשמים כסאו ושהוא מעצים את עיניו ובלתי משגיח, הוא מפני כי עפעפיו יבחנו בני אדם, [העפעפים הם הסוגרים את העינים, והוא ציון אל סילוק ההשגחה שאז דומה כאילו עיניו סגורים ע”י העפעפים לבל יראה את הנעשה בארץ] מה שמעצים עיניו מלהשגיח, הוא כי עי”ז יבחנו בני אדם ויצא לאור מעשה הצדיקים אם עובדים לשמו, ועי”כ מלא לב הרשעים לעשות רע, ומפרש ה’ צדיק יבחן ה’ מעלים השגחתו שעי”כ יבחן את הצדיק אם עובדו מאהבה מבלי פניה חיצונית, שע”י שהצדיק נרדף מן הרשע ובכ”ז לא מט מצדקתו יבחן שעובד מאהבה, והגם שע”י שהשגחת ה’ נעלמת עי”כ מלא לב בני אדם לעשות רע, את הרשע והאוהב חמס שנאה נפשו, וע”כ מניחו ברשעתו ואינו מעניש אותו עד שיתמלא סאתו, ואז ימטר על רשעים פחים אש וגפרית והעונש הזה יהיה מנת כוסם, המנה שהכינו הם לעצמם, ר”ל שאם היתה ההשגחה גלויה והיה מענישו תכף היה מתירא מלהרשיע ואין כאן בחינה להרשע, ב. שלא היה יכול להענישו בעונש גדול פחים אש וגפרית, לכן מאריך לו עד שיתמלא סאתו ויאבידנו אם בעוה”ז או שר”ל פחים אש וגפרית בגיהנם, כמ”ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו: 11:7: כי, מבאר איך יבחן בזה את הצדיק, שאם היתה הנהגת ההשגחה גלויה והיה משלם שכר הצדיק תיכף, הי’ פונה בעשותו הצדק בעבור השכר וגמול, אבל ה’ צדיק הוא אוהב צדקות בתנאי אם הצדקות ישר יחזו פנימו אם הצדקות יביטו ישר נוכח פני ה’, היינו אם מטרת הצדקות וכוונתם הוא לשם ה’ בלבד, לא כן אם עושה הצדקות בעבור שכר וגמול, שאז לא יפנו לה’ בדרך ישר רק יחזו אלי, בדרך עקלתון, שעיניו יחזו אל השכר שיקבל, ודרך פניה זאת יחזה אל ה’ לעשות מצותיו, וצדקות כאלה לא יאהב ה’, ולכן מעלים מאתו שכר העבודה וימצאוהו רעות וצרות ובזה יבחן שעשה צדקות רק לשם ה’ ואליו היתה פנייתו בדרך ישר: 12:1: למנצח, כנגד בעלי לשון בזמנו אשר דברו עתק נגד ה’ ודרשו פלסתר בתורתו, ואשר דברו לה”ר בין איש לרעהו: 12:2: כי גמר חסיד שהיו עושים חסד בדבר שלא הבטיחו כלל, וכן עשו מצות יתירות מצד החסידות, וגם פסו אמונים, אנשי אמת ששמרו מה שהבטיחו, ובמצות היו עושים החיוב המוטל עליהם, ולא זאת לבד, כי שוא ידברו איש את רעהו, ומחפאים השוא ע”י שפתי חלקות, וידברו בלב ולב וגם יל”פ שוא ידברו באמונות ודעות, ושפת חלקות בדברים שבין אדם לחבירו: 12:4: יכרת ה’ כל שפתי חלקות בדברים שבין אדם לחבירו, לשון מדברת גדולות בעניני האמונה, שהלשון מציין דברים התבוניים, שהם יתפלספו באמונה ויכחישו הדת: 12:5: אשר אמרו ללשוננו נגביר בעניני האמונה, שפתינו אתנו בדברים שבין אדם לחברו ידבר לשון הרע ומרמה ויאמרו מי אדון לנו אחר שיגבירו לשונם במופתים מזויפים להכחיש את ההשגחה ואין להם אדון בשמים, ושפתיהם אתם לנצח את רעיהם בשפתי שקר ואין להם אדון בארץ: 12:6: משד, נגד המזיקים לרעיהם בין אדם לחברו, יאמר שיקום האדון להענישם, והמאמרים מקבילים, משוד עניים עתה אקום יאמר ה’ לענוש את השודדים, ומאנקת אביונים אשית בישע יפיח לו, שהאביון אין לו מאומה שישדדו ממנו ואנקתו הוא על שאין רוצים להושיעם בצדקה וחסד, יפיח ה’ וידבר “אנכי אשית בישע” להושיעם: 12:7: אמרת, ונגד הדוברים עתק באמונה והמשתדלים לזייף תורת ה’ ולדרוש בה דרשות של דופי, אומר אמרות ה’ אמרות טהורות, היינו האמרים והמליצות והספורים שבתורה שהם לבושים וגויות אל החכמה האלהית והסודות הצפונים בה שהם נשמות אליהם, הם טהורות, שגם הספורים והמליצות שבתורה הם נקיות מכל סיג, לא כאמרות הפילוסופים שילבישו את החכמות בספורים בדויים שאין בם מועיל, לא כן התורה שגם הנגלה ממנה שהוא לבוש אל הנעלם היא טהורה ומלאה חכמה ומוסר, והפנימית המתלבש תחת הלבושים הוא כסף הצרוף בעליל לארץ דבר יקר מאד ומזוקק שבעתים, ועל האמרות והכסף אני מבקש אתה ה’ תשמרם את האמרות, וכן את הכסף אתה ה’ תצרנו מן הדור זו, לבל יזייפו את האמרות והכסף הצרוף הזה ובל ידרשו בו דרשות של הבל סביב, ר”ל שתצרנו מן הדור זו אשר בו יתהלכון הרשעים סביב הקליפה המכסה את הפרי, סביב לבושי וספורי התורה לזייפם ולערב בם מוץ ופסולת, בעת רום זלות לבני אדם, בעת אשר דברים הזלים והפחותים יתרוממו לבני אדם, בעת שיעזבו את הדבר היקר והנכבד שהיא האמונה המקובלת ודברים האלהיים, ודברים הזלים והמבוזים שהם מחקרי השכל ומופתים מתעים הם יקרים ורמים בעיניהם, שאז יתהלכו הרשעים סביב אמרות ה’ לשים דברים כוזבים ועיונים מבוזים תחתיהם, בעת הזאת צריך שתשגיח לשמור ולנצור אמרות ה’ וכסף הדת האלהי מן המזייפים, בל יערבו בם סיגים ודברי זולות: 13:1: למנצח, תפלה לה’ בל ישכחהו ובל יסתיר פניו ממנו בשני מיני עזיבות והסתרת פנים אשר יקרה אל החוטאים: 13:2: עד אנה, העון יסבב לפעמים שכחה, ולפעמים יסבב הסתרת פנים, השכחה הוא עת הגדיל בחטא כ”כ עד שיסלק ה’ השגחתו ממנו מכל וכל ואז לא ייטיב לו ולא ירע, אך הוא מסור אל המקרה בכל עניניו, והסתרת פנים הוא בעת ישגיח ה’ עליו להענישו על עונו שאז אינו שכוח אצל ההשגחה העליונה, רק שהעונש ההשגחיי הזה נעלם ונסתר באמצעים טבעיים, שיענישהו ע”י אויבים ומעיקים וכדומה, עד שנדמה לו שהרעות באו עליו במקרה או בטבע, שאז ידמה ה’ כמסתר פנים ממנו, שהמסתיר פנים הוא רואה את הדבר ואינו נראה ממנו, וכן ה’ משגיח אז על האדם רק שאין האדם מכיר שהוא עונש השגחיי, על הראשון התפלל עד אנה ה’ תשכחני נצח, ועל השני התפלל עד אנה תסתיר את פניך ממני: 13:3: עד אנה, נגד מ”ש עד אנה ה’ תשכחני נצח, מבקש עד אנה אשית עצות בנפשי, כי האיש הבלתי מושגח מה’ ונעזב אל המקרה, הגם שעניניו מצליחים ע”פ הטבע, נפשו הרוחניית מרגשת כי סר צילה מעליה והיא דואגת ע”ז ומלאה יגון, ועז”א עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי, כי לבבו מלא יגון הגם שהוא יומם, ר”ל ששעתו מצלחת לו שזה מכונה ביום, בכל זאת לבבו מלא יגון ונפשו תשית עצות לה כי מרגשת שהיא נעזבת מה’, ונגד מ”ש עד אנה תסתיר את פניך ממני אמר עד אנה ירום אויבי עלי, כי אז יקבל עונש ע”י אויבים ומעיקים: 13:4: הביטה, נגד העת שהוא שכוח מה’ מבקש הביטה עלי בעין השגחתך וענני האירה עיני, מציין שאז עיניו הרוחנים הולכים חשכים ונפשו ישינה בתרדמת המות הנפשי והשכלי, כי החיים האמתיים הם החיים הנפשיים השכליים אשר יחיה בהתהלכו לפני ה’ (כמ”ש ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום) לא כן חיי ההרגש והתנועה שהם חיי הבהמה והם המות האמתי לנפש האלהית, וע”ז בקש האירה עיני פן אישן המות, כי נפשי ישינה אז שובתת מרוחניותה עד שתכרת משרשה ותמות מות הנפש: 13:5: פן, ונגד מ”ש עד אנה ירום אויבי עלי, אמר פן יאמר אויבי יכלתיו, ויש הבדל בין צר ואויב, שהצר הוא המציר בפועל, והאויב דורש רעה ואינו מציר בפועל, ואומר רבותא שע”י שהסתיר ה’ פניו ממנו הוא ניתן ביד מעיקיו עד שהאויב הגם שאין דרכו ללחום אתו בפועל רק דורש רעתו בסתר, יאמר יכלתיו, כאלו במה שדרש רעתו די להפילו ולא היה צריך ללחום נגדו כלל, והצר שדרכו ללחום יראה שהתמוטט מעצמו ע”י השגחת ה’: 13:6: ואני בחסדך בטחתי יגל לבי, גדר הגיל ששמח על דבר טוב שלא קוה עליו מעולם ובשורה טובה פתאומית, עפ”ז יאמר שהגם שאני בטחתי בחסדך עד שהתשועה אינה דבר חדש אצלי כי בטחתי ע”ז, מ”מ יגל לבי בישועתך כשמח על דבר שלא קוה עליו, כי אני בטחתי רק בחסדך, שתעשה לי מצד החסד לא מצד הגמול כי איני ראוי לזה, ועתה אשירה לה’ כי גמל עלי מצד הגמול, בטובו חשב לי כאלו אני ראוי לזה מצד מעשי וזה שמחה חדשה, שלא קויתי עליה: 14:1: למנצח לדוד, מזמור זה הוכפל בספר זה (סימן נ”ג), עם קצת שינוי, והתבאר אצלי, שמזמור זה אמרו דוד על נס שנעשה לו שנצול מאויב שהרע והצר לישראל, וכאשר בא נס סנחריב בימי חזקיה ראו שמזמור זה טוב להודות בו גם על נס זה ותקנוהו עם הוספה קצת ויחסוהו לדוד כי הוא תקנו, ובזה נבא אל הבאור אמר נבל בלבו אין אלהים שהמלך שבא עליו הכחיש מציאות ה’, כמו שגם סנחריב כחש בה’ ושלח לגדף אלהים חיים, וגם השחיתו והתעיבו עלילה, שכל חילו כולם השחיתו מעשיהם לעשות רעות ותועבות, עד שאין עושה טוב אפילו טוב נימוסי חסד או רחמים, ובאשר נמצא ביניהם איש אחד שהיה נראה שמאמין בה’ ונותן לו כבוד (כמו שהיה במחנה סנחריב שאמרו חז”ל שנ”נ נתן כבוד לה’ ורץ אחר השליח ששלח מרודך בלאדן שהקדים שמו של חזקיהו לשמו של הקב”ה ובעבור זה נשארו ממחנה סנחריב הוא ועוד עשרה אנשים עמו כמ”ש חז”ל), בל תאמר שאלה יש להם זכות, עז”א ה’ משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל כי באמת גם הם לא האמינו באלהים מצד שדרשו את אלהים ע”פ השכל להשכיל באמתו ולדרוש דרכיו וארחותיו, כי לא היה זה אלא מן השפה ולחוץ, וה’ היודע מצפוני לב השקיף אם מאמינים בו באמת ע”י שישכילו דרכיו וידרשו ארחותיו, וראה, כי הכל סר, שגם היחידים האלה סרו מן הדרך, ויחדיו נאלחו בתועבות, עד שאין עושה טוב אין גם אחד, שגם האחד שנראה לנו שהוא נותן כבוד לה’ ג”כ אין עושה טוב, כי לבו מלא און והוא מכחיש וכופר ג”כ: 14:4: (ד-ה) הלא, שיעורו הלא ידעו כל פועלי און כי אלהים בדור צדיק, שאחר שנעשה נס לישראל ונצולו, אז ידעו פועלי און אלה אכלי עמי שיש אלהים בדור צדיק ומשגיח עליהם בהשגחתו הפרטית, ומ”ש אכלו לחם מוסב על ישראל, שאמרו במדרש שבימי דוד היו מתים מאה ילדים בכל יום ותקן להם מאה ברכות, מבואר שבימי דוד לא היו נזהרים בברכות השבח, ששורש ברכות אלה נסתעף ממ”ש ואכלת ושבעת וברכת, שמחוייבים לברך את ה’ על אכילת מזון, ומזה למדו שה”ה שצריך לברכו על כל טובותיו וחסדיו בין הכוללים בין המיוחדים, ובאשר לא היו נזהרים בכ”ז בימי דוד נענשו ע”ז, ופשפשו במעשיהם ותקנו את הדבר, מזה מבואר איך היו צדיקים עד שעל מה שאכלו לחם וה’ לא קראו ר”ל שלא ברכו את ה’ על הלחם מזה שם פחדו פחד ונתיראו מעונש ושבו בתשובה, וא”כ הלא ידעו פועלי און אוכלי עמי והם מכחישים את האלהים לגמרי, חלף שבישראל היה בהפך שפחדו גם כשלא קראו את ה’ על אכילת לחם, ובזה היה ראוי שה’ יעזור לישראל המאמינים בו נגד הכופרים האלה עד שידעו כי אלהים בדור צדיק: 14:6: עצת, אתם תבישו עצת עני, שהוא ישראל שלא הכינו עצה וגבורה למלחמה רק ה’ מחסהו, וסמכו על הנס שה’ יעזר לו וזה היה לשחוק בעיניכם, כמ”ש סנחריב פן יסית אתכם חזקיהו לאמר ה’ יצילנו ההצילו אלהי הגוים וכו’, אבל מי יתן מציון ישועת ישראל, כשתהיה התשועה ע”י ה’ השוכן בציון אז יגל יעקב, כי בזה יתקדש שם ה’ לעיני הגוים, ובאשר בזה ראה ברוה”ק את העתיד מה שיהיה מנס סנחריב שתהיה התשועה מציון וה’ שב שבות עמו אז, תקנוהו שנית על נס סנחריב כמו שיתבאר בסימן נ”ג:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “ה’ בהיכל קדשו ה’ בשמים כסאו” — ביטחון בשופט השמיים למול עצת הברחה
- אפיון - בחירה ודחייה | מזמור יד — “אמר נבל בלבו אין אלוקים” — תיאור כשל מוסרי אוניברסלי
הערות
מילה נדירה: וּ/פָשׁוּ (Strong’s H6335) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ירמיהו,נחום,חבקוק,מלאכי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֱמוּנִים (Strong’s H529) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יִגְמָר (Strong’s H1584) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“נצו יסודות”: מזמור יא — שאלת “מה יעשה צדיק” כשהמוסרי קורס — תשובת ביטחון מוחלטת בשיפוט ה’. מזמור יד = נג: אותו טקסט כמעט מופיע פעמיים — ביטוי לחשיבות הרעיון ולשני אוספים שונים.