תפילת זכרה ה’ — סיום איכה
פסוקים
זְכֹ֤ר יְהֹוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ (הביט) [הַבִּ֖יטָה] וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ׃ נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנׇכְרִֽים׃ יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ (אין) [וְאֵ֣ין] אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת׃ מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ׃ עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ (לא) [וְלֹ֥א] הֽוּנַֽח־לָֽנוּ׃ מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם׃ אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ (אינם) [וְאֵינָ֔ם] (אנחנו) [וַאֲנַ֖חְנוּ] עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ׃ עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם׃ בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר׃ עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב׃ נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃ שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ׃ בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ׃ זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם׃ שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃ נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃ עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃ עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃ {פ} אַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְד֥וֹר וָדֽוֹר׃ לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים׃ הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ (ונשוב) [וְֽנָשׁ֔וּבָה] חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃ כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד׃
דמויות
- ירמיהו (הנביא) — המוביל את קול הקהל בתפילה לאומית; “זכר ה’ מה היה לנו” — פנייה בשם כל ישראל
מיקום
- ירושלים — “הר ציון ששמם שועלים הלכו בו” (פסוק יח); הקדושה ממשיכה גם בשממה
אפיונים
- אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | הפרק כולו תפילת ציבור — “זכור ה’”, “הביטה וראה” — דגם תפילה לאומית בשעת שפל
- אפיון - עונש וגלות | “אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו” — ההכרה בחטא כבסיס לתקווה; הגלות כתוצאה מוסרית
הערות
פרק ה הוא היחיד שאינו אקרוסטיכון (כב פסוקים בלבד, ללא סדר א”ב), מה שמבטא שבירה מוחלטת — אין עוד “סדר”. פסוק כא “השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם” הוא שיאה הרוחני של הספר — וצוטט בשמחת תורה בעת הגבהת ספר התורה. מנהג בית הכנסת: לאחר קריאת פסוק כב (“כי אם מאס מאסתנו”) חוזרים וקוראים פסוק כא, כדי לסיים בתקווה ולא בייאוש — מנהג זה משותף לישעיהו, מלאכי, וקהלת. ר’ יוסף אלבו (עיקרים): הסיום הפתוח (“כי אם מאס…“) הוא שאלה ולא קביעה — האם אמרת לנצח?
ניווט
- קודם: אכ_003_021 - אמונה בתוך הכאב - חדשים לבקרים
- אחרי: (סוף הספר)