הארון מגיע לירושלים
פסוקים
וַיַּעַשׂ־לוֹ בָתִּים בְּעִיר דָּוִיד וַיָּכֶן מָקוֹם לַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֶּט־לוֹ אֹהֶל׃ אָז אָמַר דָּוִיד לֹא לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי אִם־הַלְוִיִּם כִּי־בָם בָּחַר יְהֹוָה לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה וּלְשָׁרְתוֹ עַד־עוֹלָם׃ וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְרוּשָׁלָיִם לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה אֶל־מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר־הֵכִין לוֹ׃ וַיֶּאֱסֹף דָּוִיד אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וְאֶת־הַלְוִיִּם׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הֲכִינוֹתִי לוֹ׃ כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי־לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט׃ וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְהֹוָה בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם׃ וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת־אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי־שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים־בְּקוֹל לְשִׂמְחָה׃ וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת הֵימָן בֶּן־יוֹאֵל וּמִן־אֶחָיו אָסָף בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ וּמִן־בְּנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם אֵיתָן בֶּן־קוּשָׁיָהוּ׃ וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכׇל־הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת־הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים וְעַל־דָּוִיד אֵפוֹד בָּד׃ וְכׇל־יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת׃ וַיְהִי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה בָּא עַד־עִיר דָּוִיד וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ׃
דמויות
- דוד (בן ישי) — מנהל את התהלוכה השנייה בתיקון הדרך; לבוש אפוד בד; מרקד לפני הארון
- מיכל (בת שאול) — מביטה מהחלון ובוזה לדוד בלבה על ריקודו
- אסף (מנגן) — מינוהו הלוויים כמשורר בתהלוכה
מיקום
- ירושלים — יעד התהלוכה; הארון מגיע לאוהל שהכין דוד
אפיונים
- אפיון - קדושה וטהרה | הפעם הלוויים נושאים את הארון כהלכה — בכתף ובמוטות — כצו משה; תיקון הטעות של פרק יג
- אפיון - לבוש מיוחד | דוד לובש אפוד בד ומעיל בוץ — לבוש שמינהג לוויי/כהני בשמחה דתית; מיכל מזלזלת בכך
- אפיון - קורבן | הלוויים מקריבים שבעה פרים ושבעה אילים בדרך כאות הכרה בעזרת האלוקים
הערות
דברי הימים מרחיב על פני שמ”ב ו במפגש מוזיקלי הלוויי: רשימות ארוכות של משוררים ומנגנים מראות את תפיסת הכותב את ירושלים כמרכז פולחן מסודר בראשות הלוויים. הנגודה בין שמחת דוד לבוז מיכל מסכמת פרק זה.