חזון עובדיה — דין אדום
פסוקים
חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהֹוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה׃ הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד׃ זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ׃ אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת׃ אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו׃ עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ׃ הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו׃ וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת־אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל׃ מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם׃ בְּיוֹם֙ עֲמׇֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנׇכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שְׁעָרָ֗ו וְעַל־יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נׇכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אׇבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה׃ אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ׃ וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה׃ כִּֽי־קָר֥וֹב יוֹם־יְהֹוָ֖ה עַל־כׇּל־הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ׃ כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כׇֽל־הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ׃ וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶֽם׃ וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָרְשׁוּ֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת־הַגִּלְעָֽד׃ וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל־הַ֠זֶּ֠ה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר־כְּנַעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלַ֖͏ִם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב׃ וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽיהֹוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה׃
פירוש רש”י
1:1: חֲזוֹן עֹבַדְיָה. מַאי שְׁנָא עֹבַדְיָה לֶאֱדוֹם וְלֹא נִיבָּא נְבוּאָה אַחֶרֶת? אָמְרוּ חֲכָמִים: עֹבַדְיָה גֵּר אֲדוֹמִי הָיָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵהֶם וּבָהֶם אָבִיא עֲלֵיהֶם. יָבֹא עֹבַדְיָה שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים, אַחְאָב וְאִיזֶבֶל, וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְיִפְרַע מֵעֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, יִצְחָק וְרִבְקָה, וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם: 1:2: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ. כְּלַפֵּי שֶׁקְּרָאוֹ אָבִיו בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְאִמּוֹ בְּנָהּ הַגָּדוֹל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְפָנַי קָטֹן הוּא. רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: קָטֹן - שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן: | בָּזוּי. שֶׁלֹּא הָיוּ מַעֲמִידִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ: 1:3: שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע. סוֹמֵךְ עַל מִשְׁעֶנֶת אֲבוֹתָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְהֵם לֹא יוֹעִילוּ לוֹ. חַגְוֵי כְּמוֹ “וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא” (ישעיהו יט:יז), ברייטיינ”א בְּלַעַ”ז. וְאַל תִּתְמַהּ עַל וָי”ו שֶׁל חַגְוֵי שֶׁהִיא כְּוָי”ו שֶׁל קְצָוֵי (תהלים סה:ו) וּכְוָי”ו שֶׁל כִּמְטַחֲוֵי (בראשית כא:טז), שֶׁאֵין יְסוֹד בַּתֵּיבָה אֶלָּא טֵי”ת וְחֵי”ת: 1:5: בָּאוּ לְךָ. עָלֶיךָ: | אֵיךְ נִדְמֵיתָה. לָמָּה נִרְדַּמְתָּה דוּמָם עַד שֶׁגָּנְבוּ כָּל רְצוֹנָם: | הֲלֹא בּוֹצְרִים יַשְׁאִירוּ עוֹלֵלוֹת. וְאֵלֶּה לֹא יַשְׁאִירוּ לְךָ כְּלוּם, כִּי יַחְפְּשׂוּךָ וִיגַלּוּ וְיִדְרְשׁוּ מַצְפּוּנֶיךָ: 1:6: נִבְעוּ. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: אִיתְגַּלְיָין, וּלְשׁוֹן אֲרָמִית נִבְעוּ נִתְבַּקְּשׁוּ, וְכֵן “אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ” (ישעיהו כא:יב): 1:7: עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ. אוֹתָם שֶׁהִבְטִיחוּךָ לְעֶזְרָה בָּאוּ עִמְּךָ וְלִוּוּךָ עַד גְּבוּל אַרְצְךָ עַד הַסְּפָר, שֶׁשָּׁם בָּאוּ עָלֶיךָ לַמִּלְחָמָה, וּבְזֹאת הִשִּׂיאוּךָ וְהִצְלִיחוּ: | יָכְלוּ לְךָ. לְפַתּוֹתְךָ לָצֵאת וְשָׁבוּ מֵאַחֲרֶיךָ: | לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ. אַף מַאֲכָלְךָ שָׂם לְךָ אָחִיךָ יַעֲקֹב לְמָזוֹר, שֶׁנָּתַן לְךָ לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וְעַל יָדוֹ בָּזִיתָ הַבְּכוֹרָה: | מָזוֹר. חֳלִי: 1:9: וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן. יֵחַתּוּ וְיִפְחֲדוּ לָנוּס אֶל אֶרֶץ יִשְׁמָעֵאל. וְתַרְגּוּם יוֹנָתָן: וְיִתְבָּרוּן גִּבָּרָךְ יָתְבֵי אַרְעָא דְרוֹמָא: | לְמַעַן יִכָּרֵת. כָּל אִישׁ גִּבּוֹר: | מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל. מֵרוֹב הֶרֶג שֶׁיָּבֹא עֲלֵיכֶם: 1:10: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב. בִּשְׁבִיל חָמָס שֶׁעָשִׂיתָ לְיַעֲקֹב: 1:11: בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד. שֶׁלֹּא בָאתָ לַעֲזוֹר לוֹ: | גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם. אַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ אַתָּה מִן הַבָּאִים עֲלֵיהֶם: 1:12: וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ. לֹא הָיָה לְךָ לְהַבִּיט וְלַעֲמוֹד מִנֶּגֶד: | בְּיוֹם נָכְרוֹ. בְּיוֹם הִסְגִּירוֹ בְּיַד אוֹיֵב, הוּא הַבַּבְלִיִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשָׁאוּל “נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים בְּיָדִי” (שמואל א כג:ז), הִסְגִּיר אוֹתוֹ בְּיָדִי: 1:13: וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ. אַל תִּשְׁלַחְנָה יָדְךָ בִּנְכָסָיו, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וּמִקְרָא קָצָר הוּא וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף עָלָיו יָדְךָ: 1:14: וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק. מָקוֹם שֶׁהַבּוֹרְחִים יוֹצְאִים דֶּרֶךְ שָׁם לִימָּלֵט, וּבִלְשׁוֹן לַעַ”ז קוֹרְאִים אוֹתוֹ טרו”ג: 1:16: כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי. כְּמָה דַחֲדִיתוּן עַל מְחַת טוּרָא דְקוּדְשִׁי: | וְלָעוּ. כְּתַרְגּוּמוֹ: וְיִסְתַּלְעֲמוּן, לְשׁוֹן מְהוּמָה וְשִׁמָּמוֹן וְטֵרוּף דַּעַת, אישטורדישו”ן בְּלַעַ”ז: 1:17: אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם. נִכְסֵי עַמְמַיָּא דַּהֲווֹ מַחְסְנִין לְהוֹן: 1:18: כִּי ה’ דִּבֵּר. וְהֵיכָן דִּבֵּר? “וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד וְגוֹ’” (במדבר כד:יט): 1:19: וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב. יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יִירְשׁוּ אֶת הַר עֵשָׂו שֶׁהוּא בְּמֵצַר דָּרוֹם, וּבְנֵי הַשְּׁפֵלָה יִירְשׁוּ אֶת אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְאֶת הַר אֶפְרַיִם וְאֶת הַר שׁוֹמְרוֹן: | וּבִנְיָמִין אֶת הַגִּלְעָד. וּבְנֵי מְנַשֶּׁה שֶׁהָיְתָה אֶרֶץ גִּלְעָד שֶׁלָּהֶם יִפְשְׁטוּ לָהֶם מֵהַלְאָה לִגְבוּלוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּמִזְרָחָהּ: 1:20: וְגָלוּת הַחֵל הַזֶּה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: עַמָּא הָדֵין. הַחֵל לְשׁוֹן חַיִל, כְּמוֹ “וַיָּבֹא יְרוּשָׁלַיִם בְּחֵיל כָּבֵד” (ישעיהו לו:ב) דְּרַבְשָׁקֵה, אֶלָּא שֶׁזֶּה חָסֵר יוֹ”ד. וְיֵשׁ עוֹד לְפָרֵשׁ הַחֵל הַזֶּה - גָּלוּת הַגַּיְא הַזֶּה: | לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת. גָּלוּת אֲשֶׁר הוּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לְאֶרֶץ כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת: | וְגָלוּת יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד. שֶׁהֵם מִבְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר גָּלוּ לִסְפָרַד, הֵם יִירְשׁוּ אֶת עָרֵי הַנֶּגֶב שֶׁבִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאוֹמְרִים הַפּוֹתְרִים: צָרְפַת הוּא הַמַּלְכוּת שֶׁקּוֹרִין פרנצ”א בְּלַעַ”ז. סְפָרַד תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: אספמיא: 1:21: וְעָלוּ. שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן: | לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו. לִיפָּרַע מֵהַר עֵשָׂו אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִשְׂרָאֵל. לִשְׁפֹּט יושטיציי”ר בְּלַעַ”ז: | הַר עֵשָׂו. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: כַּרְכָּא רַבָּא דְעֵשָׂו: | וְהָיְתָה לַה’ הַמְּלוּכָה. לִמֶּדְךָ שֶׁאֵין מַלְכוּתוֹ שְׁלֵימָה עַד שֶׁיִּפָּרַע מֵעֲמָלֵק:
פירוש רד”ק
1:1: חזון עובדיה. זה הנביא לא ידענו באיזה דור התנבא ודעת רבותינו ז”ל שזהו עובדיה שהיה עם אחאב ועוד אמרו כי עובדיה גר אדומי היה והתנבא רע על אדום היינו דאמרי אינשי כפא דחק נגרא בגויה נשרוף חרדלא אמר בו בעל הערוך האומן שחק הכף אותו הכף עצמו שורף פיו בחרדל חזק אמר הקב”ה יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבקה ולא למד ממעשיהם והנה כל נבואתו היתה על אדום ואמר כי עם חרבן אדום תהיה תשועת ישראל ובזה כלה נבואתו והנבואה הזאת היתה בבית שני שהרעו בני אדום לישראל בחרבן בית שני כמו שפירשנו בנבואת עמוס בפרשת על שלשה פשעי אדום והנביא הזה התנבא שעתיד הקב”ה להפרע מהם באחרית הימים בעלות ישראל מן הגלות וארץ אדום אינה היום לבני אדום כי האומות נתבלבלו ורובם הם בין אמונת הנוצרים ואמונת הישמעאלים ולא יכירו מהם מי הוא מאדום וממואב ומבני עמון ומשאר האומות כי כולם גלו מארצם ונתערבו באומות אלא שמלכות רומי היתה בתחלה רובם בני אדום ומה שאמרו הנביאים בחרבן אדום באחרית הימים אמרו כמו שפירשתי בישעיה בפרשת קרבו גוים לשמוע וכן אמר ירמיהו במגילת קינות תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום וגו’: | כה אמר אדני אלהים לאדום. בעבור אדום כמו אמרי לי אחי הוא: | שמועה שמענו מאת ה’. שיאמרו הגוים על אדום שמועה שמענו מאת ה’ וכאלו ציר בגוים שולח ומה היא השמועה שיאמרו גוי לגוי קומו ונקומה עליה למלחמה: | עליה. על ארץ אדום או פי’ הפסוק כמו הפוך אמר עובדיה שמועה שמענו אני והנביאים האחרים כי כה אמר ה’ אלהים לאדום וציר בגוים שולח כמו שפירשנו וכן אמר ירמיה הנביא בנבואתו שמועה שמעתי מאת ה’: 1:2: הנה קטן. בזוי ושפל, כמו קטנתי מכל החסדים, וכן תירגם יונתן הא חלש יהבתיך עשו רשיעא בעממיא, וכן אמר בזוי אתה מאד, כלומר שלא יחושו לך שאר הגוים אם תאבד: | נתתיך. כמו אתנך כי בנבואות עבר במקום עתיד רבים: 1:3: זדון לבך השיאך. להגדיל פה ולהרחיב אף לאחיך יעקב: | שכני בחגוי סלע. כשהיית שוכן בהר שעיר חשבת שאתה נשגב בו ואין מי שיורידך ממנו: | מרום שבתו. מרום ישיבתו היה בחגוי סלע והוא הר שעיר ובירמיה מרום גבעה שכני כמו שוכן והיו”ד נוספת, וכן חצבי מרום קברו היושבי בשמים והדומים להם: | בחגוי. כמו חוג הארץ חג וחוג ענין אחד כלומר סביב הסלע ר”ל ראש הסלע והוא המגדל הבנוי עליו: 1:4: אם תגביה כנשר. אם תגביה שבתך כמו הנשר שיעוף גבוה מכל העופות: | שים. כמו תשים וכן עלה ומות בהר כמו תמות: 1:5: אם גנבים. אמר דרך תימה שיתמהו הרואים בעת החרבן של אדום ויאמרו מה זה היה לך אם גנבים שודדוך בלילה שהיית ישן ולא הרגשת בהם למנעם ולקום כנגדם: | הלא יגנבו דים. כי דרך הגנבים לגנוב דים כלומר די יוכלון שאת ויניחו השאר: | אם בוצרים באו לך. כלומר אם באו לך שודדים ביום כבוצרים שיבצרו הכרם וישובו פעם אחר פעם לבצור כמו שאמר השב ידך כבוצר על סלסילות אעפ”כ אי אפשר שלא ישאירו עוללות שאינם נראות להם מקטנותן והן נסתרות תחת עלי הגפן אבל אתה איך נחפשת שלא השאירו השודדים לך כלום אפילו מטמוני מסתרים גנבים ושודדי לילה הענין אחד והוא כפול במילות שונות כי רוב הגנבים יגנבו בלילה: | איך נדמיתה. נכרת כמו נדמו עמי מבלי הדעת נדמה מלך ישראל וי”ת איכדין הויתא דמיך עד דגניבו מיסתהון כלומר איך היית ישן: 1:6: איך נחפשו עשו. פי’ מטמוני עשו כמו שאמר נבעו מצפוניו והענין כפול במילות שונות נבעו מתרגום ויבקש ובעא וכן אם תבעיון בעיו: 1:7: עד הגבול. אנשי בריתך ואוכלי לחמך שהיית בוטח בהם הם הגלוך ושלחוך עד גבול אויביך השודדים אותך כאלו הם נוהים ובוכים על גלותך והם הם שעזרו אויביך תחתיך ואתה לא הרגשת ולא הבנת כי ביום ההוא תאבד חכמתך וגבורתך: | לחמך. פי’ אוכלי לחמך: | מזור. פי’ חולי ומכה וכן וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו: | תחתיך. בסתר שהסתירו עצתם ממך והיו נראים לך כאוהבים וכן תחתיו לאמר למי הארץ בסתר: | אין תבונה בו. בעשו שלא הבין מה עושים לו אנשי בריתו. וכן דרך המקרא לדבר בפסוק אחד לנכח ושלא לנכח: 1:8: הלוא. באדום היו חכמים ובבא שברם אבדה חכמתם, וכן אמר בירמיהו נסרחה עצתם וחכמתם, וכן היו בהם גבורים והיא מברכת יצחק ועל חרבך תחיה, וביום שברם וחתו גבוריך תימן: 1:9: וחתו גבוריך תימן. הוא מבני אליפז בן עשו, וי”ת יתבי דרומא: | למען יכרת איש מהר עשו מקטל. האל ית’ יתן חתת בהם למען יכרת איש מהר עשו מקטל מרוב הרג שיהרגו בהם יכרת כל איש מהם ותרגום הרג קטול וכן אם תקטול אלוה רשע, הן יקטלני לו איחל וי”ת בדיל דישתצי גברא דביה צורכא: 1:10: מחמס. כבר פירשנו כי בחרבן בית שני הרעו אדומים לישראל ונביא התנבא שהם עתידים להרע לישראל בבית שני והקב”ה יפרע מהם באחרית הימים שיכלה אותם מן העולם, והחכם רבי אברהם אבן עזרא פי’ הענין הזה בחרבן בית ראשון שהיו בני אדום מרעים לישראל בגלותם ע”י נבוכדנצר: 1:11: ביום עמדך מנגד. מ”ם עמדך מעמדת בגעי”א, ולפירושנו יהיה פי’ הפסוק כן אע”פ שטיטוס ומחנהו שהחריבו הבית היו אדומים רובם היו בני אדום ועדיין גרים בארצם בארץ אדום אבל לא היתה המלכות להם כי לרומי היתה והרומיים היו על כולם אלא שמלכי רומי היו אדומים וכשצר טיטוס על ירושלם היו בני אדום שמחים לאידם ומריעים להם בארצם כאשר יוכלו להסגיר הפלטים מהם לבני רומי והיו עומדים מנגד ושמחים על חרבנם והיה ראוי להם לעזרם כי אחיהם היו והאל ית’ מנע את ישראל בעברם במדבר שלא להרע להם בעבור האחוה: | ביום שבות זרים חילו. שבות מקור מן הקל מן שבה, פי’ ביום ששבו זרים נכסיו וקנינו: | ידו גורל. אפשר ששרשו ידד בשקל רבו מארבה או שרשו ידה מן לידות את קרנות הגוים ומשפטו יידו בשני יודי”ן והאית”ן מן הדגוש וכשהפילו יו”ד השרש מפני כובד קריאת שני יודי”ן הטילו תנועת יו”ד השרש שהוא פת”ח ביו”ד האית”ן להורות עליה, אמר כי השליכו גורל על שבי ירושלם בחלקם אותו שרי חיל האויבים: | גם אתה כאחד מהם. האדומיים שבאו עם הרומיים: 1:12: ואל תרא ביום אחיך. לא היה לך לראות ביום צרת אחיך, ואחר כך פירש ביום אחיך זהו ביום נכרו, פי’ נכרו שנתנכר מארצו והיה כנכרי שהוציאו ממנה, ויש מפרשים אותו ביום המסרו ביד אויביו, מן נכר אותו אלהים בידי שפירושו מסר: | ואל תגדל פיך. בשחוק או בדברים אחרים, וכן תירגם יונתן ודאסגיתא למללא רברבן: 1:13: אל תרא גם אתה. כמו האחרים שהיו נכרים ואתה אח: | ואל תשלחנה. פירוש ואל תשלחנה ידיך בנכסיו וכן תירגם יונתן ודאושיטתא ידך בנכסוהי ביום תבריה: 1:14: ואל תעמוד על הפרק. הוא אם הדרך מקום שמתפרקים הדרכים אחת הנה ואחת הנה והאדומים היו עומדים על הפרק שלא יוכל לנוס אחד מישראל שלא יתפשוהו והיו שומרים עליהם הדרכים: | פליטיו. בחירק כמו שרידיו: 1:15: כי קרוב. אעפ”י שהיה רחוק מיום הנבואה: | על כל הגוים. כי ביום גאולת ישראל יהיה אותה היום הרי הוא כמו קרוב כיון שהאל אמר שיהיה ראוי שיחשבו אותו כמו קרוב: 1:16: כי כאשר שתיתם. עשיתם משתה ושמחה על חרבן הר קדשי כן תשתו כוס התרעלה אתה וכל הגוים: | ישתו כל הגוים תמיד. פירוש תמיד בלי הפסק עד שיכלו הרעים שבהם שהרעו לישראל וכן תירגם יונתן כמה דחדיתון על מחת טורא דקדשי כן ישתו כל עממיא כס פורענותהון תדירא: | ושתו ולעו. יבלעו כמו ילע קדש: | והיו כלא היו. ויהיו כלים עד שלא יכירו מקומם כאלו לא היו: 1:17: ובהר ציון תהיה פלטה. אע”פ שכלו רבים מישראל בגלות פלטה גדולה תהיה להם עוד בהר ציון שגלו ממנו: | והיה קדש. ישראל יהיה קדש לה’ שיהיו קדושים לא יהיה בהם עוד ערל וטמא: | וירשו בית יעקב את מורשיהם. מה שירשו מתחלה יירשו ועוד יירשו שכניהם ארץ אדום ומואב וארץ פלשתים: 1:18: והיה. כמו האש אוכלה קש כן יאכלום ויכלם, ומה שאמר בית יעקב ובית יוסף כפל הענין במילות שונות כי בית יעקב נקרא בית יוסף מיום שנחלקה המלכות אבל לעתיד תשוב אחת ורבותינו ז”ל דרשו כי זכר יוסף לפי שאין זרעו של עשו נופל אלא ביד יוסף או ביד זרעו של יוסף: 1:19: וירשו הנגב את הר עשו. מהר עשו ירשו את הנגב והוא ארץ המישור כי הר עשו יהיה שממה חרבן עולם: | והשפלה את פלשתים. והשפלה ירשו מארץ פלשתים כי לא יצטרכו להרים להשגב בהם ולא לזרוע בהם אם לא ירצו כי השפלה והנגב יספיק להם: | וירשו את שדה אפרים ואת שדה שמרון. שמתחלה היו יושבים בהר אפרים ובהר שמרון ואז לא יצטרכו להרים לא לשבת ולא לזרוע אלא השדות שהם המישור: | ובנימן את הגלעד. וכן בנימן שהיה גבולו בירדן יירשה משם והלאה את המישור בארץ הגלעד שהוא מעבר לירדן כי ירבה גבולו כל מישור הגלעד שהוא סמוך לנחלתו כי מנשה שהיה לו ארץ הגלעד יתפשט גבולו משם והלאה בארץ מואב ובני עמון, וי”ת וירשו הנגב ויחסנון יתבי דרומא ית טורא דעשו, רוצה לומר כי יושבי דרום ארץ ישראל ירשו את הר עשו שהוא סמוך להם שהוא לדרום ארץ ישראל ויושבי השפלה בארץ ישראל ירשו את פלשתים שהוא סמוך להם, וי”ת ויחסנון ית קרוי אפרים וית קרוי שמרון ודבית בנימן דיתבי ארעא דגלעד: 1:20: וגלות החל הזה לבני ישראל. החל חסר יו”ד והוא כמו החיל ואם הוא בצר”י הנה כמוהו אל המלך חזקיהו בחיל ופירוש גלות החל הזה לבני ישראל כלומר שהם בני ישראל שהם נפזרים בגלות: | אשר כנענים. כלומר אשר גלו והם עם כנענים עד צרפת: | וגלות ירושלם אשר בספרד ירשו את ערי הנגב. והם ערי יהודה כי חלק יהודה היה בדרום ארץ ישראל וכן אמר עליהם בירמיה ערי הנגב סגרו ואין פותח ואמר ירשו על גלות ירושלם שהיו מבני יהודה כלומר ישובו לארצם ולעריהם או אמר ירשו על כלם מפני ירושלם שהיה בחלק יהודה וכל שבטי ישראל יהיה להם חלק בירושלם כמו שכתוב בנבואת יחזקאל: | וגלות החל הזה. הוא גלות טיטוס שהגלה בארצות והם העמים ארצות אלמניי”א ואשקלוני”א וצרפת הוא שקורין פרנצ”א וארצות ספרד שקורי’ ספני”א ובני ירושלם הם שגלו בספרד ואחרים גלו לשאר ארצות הנזכרים שהיו ברשותם והתפשטו בארצות ומארצות אלו גלו מעצמם אותם שהם היו בארצות ישמעאל ואומרים בקבלה כי בני ארץ אלמניי”א היו כנעניים כי כשפנה כנעני מפני יהושע כמו שכתבנו בספר יהושע הלכו להם לארץ אלמניי”א ואשקלוני”א שקורין ארץ אשכנז ועוד היום קוראים אותם כנעניים ויונתן תרגם הפסוק כן וגלות עמא הדין דבני ישראל וגו’: 1:21: ועלו מושיעים. המלך המשיח וחביריו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם: | לשפוט את הר עשו. לקחת משפט ישראל מהם על כל אשר הרעו להם, ויונתן תרגם ויסקון משזבין מטורא דציון למידן ית כרכא רבא דעשו: | והיתה לה’ המלוכה. ואז תהיה המלוכה לה’ לבדו, כי כל הגוים יודו במלכותו כמו שאמר בנבואת זכריה והיה ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד, ויונתן תרגם ותתגלי מלכותא דה’ בקריב על כל יתבי ארעא ותהי מלכותא דה’ לעלם ולעלמי עלמיא:
פירוש מלבי”ם
1:1: חזון עובדיה לאדום. הנה אדום הרעו לישראל בחורבן בית ראשון, שאז שמחו על מפלת ישראל ועל חורבן בית המקדש, אח”כ בחורבן בית שני שנחרבה ע”י הרומיים שהם נקראו בשם אדום על שעיר רומי התישבה מבני אדום, ועל שאח”כ נתיסדה אמונתם ע”י בני אדום, כמ”ש הרי”א בישעיה סי’ ל”ד בראיות, וגם בני אדום שהכניס הורדוס בדת ישראל במילה וטבילה באו ועזרו על החורבן ונתהפכו לאויבים, ואח”כ התפשטה אמונתם הידועה ונקראו כל בעלי דתם בשם אדום, ותחתם סבלו ישראל גלות והריגות אין מספר במשך ימים רבים, ולעתיד יתאספו כל בעלי הדת ההיא לכבוש את א”י מיד ישמעאלים, כמבואר בנבואת יחזקאל על ענין גוג ומגוג בסי’ ל”ב ובסי’ ל”ח ל”ט, כמש”ש, ואז יתאספו כל בני ישמעאל אשר במזרח לנקום נקמת אחיהם, ועז”א הנה שמועה שמענו (ר”ל אני ויתר הנביאים כי כמה נביאים נבאו על מפלת אדום) מאת ה’, שהודיע זה בנבואה, וגם ציר בגוים שולח הם השלוחים שילכו בין הישמעאלים שיזרזו זא”ז לאמר קומו ונקומה עליה למלחמה”: 1:2: הנה. ע”ז מתמה הלא קטן נתתיך בגוים שהאומה בני אדום שישבו בהר שעיר בימי הנביאים היה גוי קטן, וגם בזוי מאד ולמה יצטרך אסיפת כל הגוים נגד אומה קטנה, ואיך יתעוררו להלחם על אומה בזויה?, משיב. 1:3: זדון לבך השיאך. ע”י זדון לבך שזדה בעניני האמונה לדבר על ה’ תועה, ותוארים מגונים, זה השיא אותה עד שאתה שוכני בחגוי סלע מרום שבתו, שעלית לישב במרומו של עולם, ואומר בלבו מי יורידני ארץ, ר”ל שע”י שהאמונה הזאת תתפשט מאוד עי”כ תתנשא מלכות אדום באחרית הימים עד שלא תירא משום אדם, וה’ משיב לה, דע כי גם. 1:4: אם תגביה כנשר. וגם אם תגביה בין כוכבים, אומר אני לך שים קנך שמה! כדי שמשם אורידך נאום ה’. כי הנופל ממקום נמוך אינו מסוכן כ”כ, ולכן אצוה שתשים קנך בין כוכבים כדי שתגדיל מפלתך, כמי שרוצה להפיל את אויבו ומעלהו למקום גבוה כדי שיפילו משם אל העומק ותשבר מפרקתו, ונבואה זו היא עתידה שבאחרית הימים תגדל מלכות אדום ותגבה למעלה ראש ומשם יוריד אותה ה’ אל עמק יהושפט: 1:5: אם. אחרי שהתחיל לנבאות את העתיד לבא על אדום באחרית הימים, שב להודיע ג”כ מה שיקרה להם בזמן קודם, שבאו אויבים לארצם ושללוהו ובזזוהו, וכבר בארתי (ישעיה סי’ כ”א וירמיה סי’ מ”ט) שצייר ענין מפלתם אז, שאנשי בריתו השיאוהו שילך למלחמה חוץ לארצו על שכניו, ובעת שהיה חוץ לארצו נכנסו אויבים במדינתו והחריבו את הכל, עפ”ז ידמה את האויבים כגנבים שנכנסים בסתר שלא בידיעת בעה”ב, ושואל הלא אם באו לך גנבים איך נדמית וישנת, ויותר מזה אם באו לך שודדי לילה, שהשודדים משמיעים קול רעש יותר מן הגנבים, איך נדמית בשינה ולא הרגשת, הלא יגנבו דים ולמה לא הקיצות משנתך לגרש אותם? מוסיף לאמר אם בוצרים באו לך שהם באים בשדה שאין בעל הבית שם, כי כן לא היית במקום שבאו השודדים, הלא אשאל הלא ישאירו עוללות כיון שיראים פן יבא בעה”ב ולא יקצרו את הכל, וא”כ אשאל. 1:6: איך נחפשו עשו. שיעור הכתוב עשו! (הוא שם הקריאה) איך נחפשו ונבעו ונתגלו מצפוניו, שהלא הבאים בגניבה אין להם עת לחפש אחר כל המצפונים בלא פחד, ואיך היה זה שהאויבים לא פחדו כלל שיבאו בני אדום ויעמדו נגדם?: 1:7: עד. משיב שזה היה ע”י תחבולה שכל אנשי בריתך שלחוך ולוו אותך עד הגבול שתצא מגבול ארצך להלחם עם האויב והם הלכו אתך לעזרך (באשר הם אנשי הברית שמחוייבים לעזרך במלחמה), אבל לא עזרו אותך במלחמה רק מה שהלכו אתך עד הגבול ושם הניחו אותך שתלחם לבדך, ואנשי שלומך הם השיאוך, שהסירו מלבך המורא כדי שתהיה טרוד במלחמה ועי”כ יכלו לך, (ואנשי) לחמך היינו האוכלים בלחמך הם שמו מזור תחתיך, כאילו רצו לרפאות המכה והמזור יעמוד תחתיך והוא יהיה במקומך להציל את ארצך מני צר, אבל אין תבונה בו במזור הזה: 1:8: הלא. אחר שהציע מה שיקרה לאדום קודם שיבואו הימים האחרונים המיועדים לחורבנו, כמו מה שנחרב אדום ע”י נ”נ וע”י הורדוס וכדומה, יאמר כי כ”ז לא ישוה אל מה שיהיה ביום ההוא הנזכר למעלה, במ”ש שמועה שמענו מאת ה’ שהוא בעת קץ, כי ביום ההוא! והאבדתי חכמים מאדום, שכל החרבנות שיהיה לו בימי הבינים ימצאו באדום חכמים, ובהר עשו (שממליץ על עיר המלוכה) ימצאו נבונים ובכל ארץ אדום ימצאו גבורי חיל, אבל ביום ההוא המיועד יאבדו חכמים מכלל אדום, ותבונה תאבד מהר עשו שהיא עיר מושב הראש של אדום שהיא רומי זערתא: 1:9: וחתו. שיעור הכתוב וחתו גבוריך תימן מקטל, שיפול מורך בלב גבוריו, ועי”כ יכרת איש מהר עשו, כי לא יהיה להם לא עצה ולא גבורה למלחמה: 1:10: מחמס. באר שכ”ז יגיע להם ע”י החמס שעשו ליעקב, שעי”ז תכסך בושה בחורבנות שעברו, ולבסוף ונכרת לעולם בחורבן העתיד שיהיה נצחי: 1:11: ביום. מפרש כי תחלה בחורבן ראשון לא היו הם המחריבים, רק שעמדו מנגד ביום שבות זרים חילו, וקרא לחיל נ”נ זרים נגד הרומיים שקראם נכרים, שהנכרי הוא יותר מן הזר ומארץ אחרת, וכן היו הרומיים נכרים בערך הכשדים שהיו קרובים יותר לא”י, ובעת נכרים באו שעריו שהוא בחורבן השני שהיה ע”י הרומיים ועל ירושלים ידו גורל מי ומי יהיה המהרס חומת בית המקדש, אז גם אתה היית כאחד מהם, שאז בני אדום שנכנסו תחלה בדת ישראל בימי הורדוס נתהפכו להם לצרים והיו נגד ישראל: 1:12: ואל תרא. עתה חושב העול שעשו מדרגה אחר מדרגה, הלא מהראוי היה לבל תרא ביום אחיך ביום נכרו ביום נעשה אחיך לך כנכרי ושחתת ברית אחים, היה ראוי שתמנע עצמך מלראות יום ההוא, ועכ”פ היה ראוי שלא תשמח לבני יהודה, ועכ”פ היה ראוי שלא תגדיל פיך ולא תוציא השמחה שבלב אל הפה לדבר לעג ובוז, וכ”ז ידבר על מה שעשו בחורבן ראשון שהיו שמחים ולועגים על מפלת ישראל והיו מגדילים בפיהם את החורבן, כמ”ש האומרים ערו ערו עד היסוד בה: 1:13: אל תבא. עתה חושב מה שעשו בבית שני שהוא גרוע מן הקודם, שבאו בעצמם ועזרו להחריב, ובעת שנכרים באו שעריו שהם הרומיים היה ראוי שאל תבא גם אתה בשער עמי עם המחריבים, ואם באת, היה ראוי שאל תרא גם אתה ברעתו להזכיר רעתם ועונותיהם וללמד עליהם חובה, ועכ”פ היה ראוי שאל תשלחנה (ידיך) בחילו לבוז את שללם: 1:14: ואל. ועכ”פ היה ראוי בל תעמד על הפרק להכרית את הפליטים ועכ”פ שבל תסגר שרידיו אשר שרדו מהם בארצך, בל תסגר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, וגם מרמז ע”מ שעשו להם אחר החורבן שתחלה ראו ברעת ישראל והיו מקטרגים עליהם, ואחר שגברו האדומים והתפשטה אמונתם התחילו לבוז חיל ישראל בכל פעם, ואח”כ התחילו להכרית את הפליטים ע”י הגזירות והגירושין והשמדות, ואח”כ הרגו את האנוסים אשר שרדו בתוכם והסגירו אותם לעוצר ולמשפט לענוים קשים: 1:15: כי קרוב. היום המיועד מאת ה’ על כל הגוים לשלם על רעתם הוא קרוב, ואז תקבלו תשלומין בכפל, א] על המעשים, שעז”א כאשר עשית יעשה לך, ב] כפי הגמול שגדר הגמול הוא התפעליות האיבה והקנאה שעל פיו עשית את המעשה, שעז”א גמולך ישוב בראשך כמ”ש יחזקאל ל”ה ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשית משנאתך בם: 1:16: כי. מוסב על מליצת ירמיה (סי’ כ”ה) קח את כוס יין החמה הזאת והשקית אותו את כל הגוים, ואמר (שם סי’ מ”ט) אצל מפלת אדום הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה לא תנקה כי שתה תשתה, וז”ש כי כאשר שתיתם על הר קדשי כי שם השקה הנביא אותם את כוס החמה כן ישתו כל הגוים תמיד כי יעברו עליהם חורבנות רבות במשך עתים וימים בתמידות, עד שבאחרית הימים ישתו ולעו והיו כלא היו כי יבטל מציאותם לגמרי: 1:17: ובהר ציון. אחר שכמה אומות שהיו ממחריבי הארץ יכלו ויאבד זכרם אז תהיה פליטה בהר ציון ונדחי ישראל יתקבצו שם מעט מעט, (כמ”ש בפי’ ישעיה סס”ה על בטרם תחיל ילדה). | והיה קדש. ובית יעקב יירשו את ירושתם: 1:18: והיה. ואז תהיה מלחמת גוג ומגוג, ואז יהיה בית יעקב אש הבוער מקרוב, ובית יוסף יהיה כלהבה הבוער מרחוק יותר מן האש, כי משיח בן יוסף יעשה חיל אז, או מפני שעשרת השבטים לא יהיו עדיין כולם בא”י ויהיו עוד מרחוק, ובית עשו יהיה כקש אשר בהריחו אש יאכל קש אחד את חברו כן יאבדו זא”ז במלחמת גוג כאשר התבאר ביחזקאל ל”ח עד שלא יהיה שריד לבית עשו: 1:19: וירשו הנגב את הר עשו. בצד הדרומי של א”י יקחו ירושה את הר עשו, שהיה מדרום לא”י ועתה תתרחב א”י בצד דרום כמו שבארתי ביחזקאל סי’ מ”ז שארץ אדום ועמון ומואב יכנסו בגבול הארץ, ובצד השפלה יירשו את פלשתים, שהוא במערב א”י, שערי פלשתים היו בשפלה כמבואר ביהושע סי’ ט”ו, וירשו את שדה אפרים בצד מזרח תתרחב הגבול בעבר הירדן הלאה, וזה קרא שדה אפרים שהשדה ימליץ כל מה שהוא חוץ לישוב, ועבר הירדן היה מגביל נגד אפרים כמבואר ביהושע סי’ ט”ז ומבואר (שמואל ב’ י”ח) שיער אפרים נמשך עד לעבר הירדן המזרחי, ששם לחמו אנשי דוד עם אנשי אבשלום עיי”ש. | ובנימין יירש את הגלעד. מבואר ביחזקאל שבנימין ירש אז בצד צפון לירושלים של עכשיו, ונחלתם תתפשט במזרח בעבר הירדן והגלעד יפול בחלקם: 1:20: וגלות החל הזה. התבאר ביחזקאל סי’ מ”ז שבני דן הם יירשו לעתיד את צור וצידון שיתוסף לא”י, ובני דן הם גלו קודם כל השבטים כי הם ישבו חוץ לא”י, ע”כ קראם גלות החל, הם יירשו אשר לכנענים שהם צור וצידון כמ”ש ה’ צוה אל כנען (ישעיהו כ״ג:י״א) שכיון על צור, עד צרפת אשר לצידון (מלכים כ”א). | וגלות ירושלים ירשו את ערי הנגב. שהם חלק יהודה ובנימין, שיירשו במקומם, כמו שהתבאר ביחזקאל סי’ מ”ז מ”ח שיהודה ובנימין יקחו מנגב לא”י והם היו גולי ירושלים, והתישבו אח”כ בספרד: 1:21: ועלו מושעים. ואז תתחיל מלחמת גוג ומגוג ויתגלו שני המשיחים בן יוסף ובן דוד ושבעה רועים שיושיעו את ישראל, והם יעלו לשפוט את הר עשו, ואז והיתה לה’ המלוכה ויקבלו כולם את עול מלכות שמים במהרה בימינו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “על חמס אחיך יעקב” — אדום נידונת על שעמדה מרחוק בחורבן ירושלים
- אפיון - בחירה ודחייה | הניגוד יעקב-עשו — יסוד הספר; אדום = עשו שנדחה
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
הספר הקצר ביותר בתנ”ך — 21 פסוקים, פרק אחד. אך ממוקד: כולו נגד אדום. “כאשר עשית יעשה לך”: חוק גמול ישיר. אדום שמחה בנפילת ירושלים — תנפול בעצמה. לפי חז”ל: עובדיה עצמו גר על בית אחאב ועמד נגד רוע שלטונם.
ניווט
- קודם:
- אחרי: